רבי זכריה בן אבקולס
|
|
רבי זכריה בן אבקולס (אבקילוס) היה מחכמי ירושלים בתקופת החורבן. בדברי חז"ל באגדות החורבן מובאת ביקורת נוקבת על דרכי הנהגתו.
סיפור קמצא ובר קמצא[עריכה]
באגדות החורבן מובא המעשה הידוע על קמצא ובר קמצא, שהיווה שלב מכריע בחורבן ירושלים. על פי המסופר, לאחר שבר קמצא נפגע הוא הלך והלשין לקסיר בטענה שהיהודים מרדו בו, וייעץ לו לשלוח להם קרבן ולראות האם יקריבו אותו או לא. הקיסר שלח עגל משולש, ובדרך למקדש הטיל בר קמצא בעגל מום, על מנת שהיהודים לא יוכלו להקריבו. כשהגיע למקדש, רצו החכמים להתיר להקריב את הקרבן משום שלום המלכות. ואז אמר רבי זכריה בן אבקולס: "אמרו: בעלי מומין קריבין לגבי מזבח!". משכך, רצו החכמים להרוג את בר קמצא, על מנת שלא ילשין בפני הקיסר אמר להם רבי זכריה בן אבקולס: "אמר להם רבי זכריה יאמרו: מטיל מום בקדשים יהרג!". לאור דבריו, לא הרגו את בר קמצא, ואכן הוא הלשין בפני הקיסר, שכעונש על כך החריב את בית המקדש.
הגמרא מביאה את תגובתו של רבי יוחנן למעשה זה: "ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס, החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו!". רבי זכריה בן אבקולס מתייחס רק לפן ההלכתי הקיים במצב ואיננו מתייחס כלל למציאות הגשמית ולתוצאות ההרסניות של תגובת הרומאים. הגמרא מביאה סיפור זה כחלק מתיאור טעויות הקשורות לפסוק "אשרי אדם המפחד תמיד" ובכך מביעה כי היה על רבי זכריה להסתכל בצורה רחבה יותר על המציאות ומתוך כך אולי גם לוותר על החששות הרוחניים שהוא ראה בהקרבת הקורבן.
המהרי"ץ חיות הסביר כי הענוונה של רבי זכריה בן אבקולס התבטאה בכך שמצד הדין היה מותר להקריב את הקורבן בתור הוראת שעה אך הענווה של רבי זכריה הייתה שהוא לא חשב שהוא ראוי לפסוק הוראת שעה שהיא דבר שרק גדולי הדור יכולים לעשות. באותו האופן, הוא מסביר כי רבי זכריה גם היה בעת הסעודה עם קמצא ובר קמצא אך העדיף שלא למחות כי חשב שלא יתייחסו לדבריו וכי הוא לא ראוי למחות בהם- על אף שדבר זה מתחייב ממעמדו.
במדרש (איכה רבה ד ג) מובא כי רבי זכריה בן אבקולס היה מהחכמים שנכחו בסעודה ולא מיחו בבעל הסעודה. ממעשה זה, ניתן ללמוד על מעמדו החשוב של רבי זכריה בן אבקולס בקרב חכמי דורו, שדעתו התקבלה גם כנגד שאר החכמים, ובמידה והיה מוחה כנגד בעל הסעודה ככל הנראה גם היו דבריו מתקבלים, אך בפועל הוא חשב שאיננו ראוי לכך והוביל לחורבן הבית.
דעתו בהלכות שבת[עריכה]
בתוספתא מובאת מחלוקת בין בית שמאי לבית הלל לגבי קליפות ועצמות הנותרות על-גבי השולחן לאחר הסעודה בשבת- בית הלל מתירים להסירן מעל השולחן, ואילו בית שמאי אוסרים להסירן מדין מוקצה ומורים לטלטל את השולחן ולנערו מבלי לטלטל ישירות את השאריות. התוספתא מתארת את הנהגתו של רבי זכריה בן אבקולס בשאלה זו:
"בית הלל אומרים מגביהין מעל השולחן עצמות וקליפין. בית שמאי אומרים מסלק את הטבלא (שולחן) כולה ומנערה. זכריה בן אבקילוס לא היה נוהג לא כדברי בית שמאי ולא כדברי בית הלל אלא נוטל ומשליך לאחר המטה" (תוספתא שבת יז ד).
על התנהגות זו מביאה התוספתא את תגובתו של רבי יוסי הדומה לתגובתו של רבי יוחנן שהובאה לעיל: "ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקילוס שרפה את ההיכל". ניתן לראות את גישתו העקבית של רבי זכריה שהעדיף להחמיר ככל השיטות גם בעניין שבת וגם בדיון לגבי קורבנו של בר קמצא. אך, בעוד לעניין שבת לא היה פגם בחומרתו ההלכתית, כאשר השתמש באותה החמרה גם בעניינים שאינם רק הלכתיים אלא קשורים גם להנהגה ציבורית הוביל הדבר לשריפת ההיכל.
המגן אברהם מגן אברהם תרנו ח הוכיח מביקורת הגמרא על רבי זכריה בן אבקולס כי מותר לעבור על מצוות לא תעשה מפני אימת המלכות.
יש המקשרים את רבי זכריה בן אבקולס עם "זכריה בן אמפיקלוס מן הכהנים" המוזכר בספרו של יוסף בן מתתיהו כמי שגרם להפסקת הקרבת קרבן הקיסר בבית המקדש.
לקריאה נוספת[עריכה]
קישורים חיצוניים[עריכה]
- מדוע שתקו החכמים? הרב שמעון קליין