לא דיין לרשעים שאינן חרדין ועצבין מיום המיתה אלא שלבם בריא להן כאולם

לא זו בלבד שאין הרשעים חיים בפחד גדול מיום הדין שלאחר הפטירה, אלא אין זה נוגע כלל לליבם.

"דרש רבא בר רב עולא: מאי דכתיב: 'כי אין חרצובות למותם ובריא אולם' - אמר הקב"ה: לא דיין לרשעים שאינן חרדין ועצבין מיום המיתה אלא שלבם בריא להן כאולם. והיינו דאמר רבה: מאי דכתיב: 'זה דרכם כסל למו' - יודעים רשעים שדרכם למיתה ויש להם חלב על כסלם. שמא תאמר שכחה היא מהן, תלמוד לומר: ואחריהם בפיהם ירצו סלה" (שבת לא, ב).

כלומר: אדישות זו אינה נובעת מתוך שגגה או חוסר ידיעה, אלא יודעים הם היטב את כל הצפוי להם אחר מותם ולא זו בלבד אלא שחוזרים ומשננים זאת תדיר בפיהם, ואם כן כיצד הולכים הם ברשעם? אלא שאינם מחדירים את הידוע להם אל לבם ואינם משיבים זאת אל כליותיהם - "שאילולי היו שמים לבם כמעט קט על דרכיהם, ודאי שמיד היו מתחילים לנחם ממעשיהם, והיתה החרטה הולכת ומתגברת בהם עד שהיו עוזבים החטא לגמרי" (מסילת ישרים פ"ב).