הזכרת נשמות

הזרכת נשמות או יזכור הוא שם התפילה הנאמרת בקהילות שונות לזכר נשמת קרובים שהלכו לעולמם, הפותחת במילים: "יזכור אלקים את נשמת...". התפילה נאמרת ביום הכיפורים, בשמיני עצרת, בשביעי של פסח ובחג השבועות, לפני תפילת מוסף. נהוג גם לדור לתת צדקה לעילוי נשמת הנפטר. בחלק מן הקהילות נוהגים להוסיף 'יזכור' לקדושי השואה, לחללי מערכות ישראל, ולעיתים אף לבני הקהילה שנפטרו. מנהג זה השתרש בקרב קהילות אשכנז בלבד, ואילו עדות המזרח לא נהגו לאמרו כלל.

המנהג התפתח אחרי פרעות הצלבנים (במאה הי"א לספירה הנוצרית), כשנהרגו אלפי יהודים על קידוש ה'. שמות קדושים אלה נרשמו בפנקסי הקהילות בנוסח: "יזכור ה' את נשמת... תהא נשמתו צרורה בצרור החיים", ואת השמות האלה הזכירו בבתי הכנסת בין פסח לעצרת. אחר כך נתפשט המנהג להעלות את זכרם של קרובים שנפטרו בתפילת "יזכור", לפני תפילת מוסף, בזמנים שהוזכרו לעיל.

אלו שהוריהם בחיים, נוהגים לצאת מבית הכנסת בשעת האמירה מכמה טעמים, ביניהם:

• "ברית כרותה לשפתיים" (דרוש מקור), ולכן כאשר החזן או הגבאי מכריז לומר יזכור הוא יכו לגרום לכך שהוריה ימותו והן יצטרכו לומר יזכור.
• לתת לאלו שאמרים להתייחד עם קרוביהם בנחת ובנוחיות.

היו שיצאו כנגד מנהג זה וכתבו שראוי לבטלו^[1]. אולם, כנגדם היו שטענו כי אין בידינו סמכות לבטל מנהג קדום, ובמיוחד שיש לו טעמים חשובים^[2]. לאחרונה, חוברה תפילה שנועדה בשביל אלו שיוצאים החוצה, ובה מתפללים שהוריהם יחיו לאורך ימים בבריאות וכד'^[3]

הערות שוליים