כל דעביד רחמנא לטב עביד

אין לדון את המקרה הפרטי אשר לפי הנראה הינו רע לאדם, שכן בחשבון הכללי יתברר שכל מאורע אשר היה רע כשלעצמו - הוא לטובה לאדם.

בהנהגת ה' עם הברואים אנו מוצאים שתי דרכים: א. לעתים מתגלה שפע טובו יתברך, כגון: כאשר הקב"ה נותן לאדם עושר, כבוד ונכסים וכדומה; ב. לפעמים השפע המושפע על האדם מוסווה באמצעים הנראים לנו כאילו הם לרעתו - כגון: צרות, עוני ומכאובים.

הדרך השניה דומה לפעולות יצירה שונות, כמו תפירת בגד, למשל. כאשר חייט מקבל לידיו אריג משי יקר ומשובח על מנת לעשות ממנו לבושי פאר והדר, לאחר שמשרטט החייט כמה קוים על האריג, הוא נוטל מספריים גדולות וחותך את האריג לחתיכות בגדלים שונים. הסכל שרואה את מעשי החייט יזעק מרה, בחושבו שהנה משחיתים ומקלקלים את האריג היקר. אולם החכם מבין כי המעשים האלה הינם הכרחיים לצורך תפירת הבגדים. אדרבא, רק בדרך זו ניתן להביא את האריג לתכליתו.

הנמשל: הרעות הנראות לעיני בשר ודם אינן רעות כלל וכלל, אלא הרי הם כגזירת האריג על ידי החייט על מנת לעשות ממנו בגד. גם אם התועלת שתצמח מן הרעה אינה מתגלה לנגד עיניו, הרי זה מפני שהשגתו קצרה מהבין את דרכי ה' ותבונתו, כמו שנאמר (ישעיה נה): "כי גבהו שמים מארץ כן גבהו דרכי מדרכיכם", אך באמת סוף הטובה לבוא.

על הפסוק בישעיה: "למה תאמר יעקב נסתרה דרכי מה'... הלא ידעת אם לא שמעת אלהי עולם ה' בורא קצות הארץ... אין חקר לתבונתו", מובא במדרש רבה (בראשית צ"א): "מעולם לא אמר יעקב דבר בטל אלא כאן. אמר הקב"ה, אני עסוק להמליך את בנו והוא אומר: למה הרעותם לי". יעקב דן את המקרה הפרטי אשר לפי הנראה היה רעה גדולה עבורו. אך לעולם אין לדון כך, כי בחשבון הכללי נראה כל פרט באור אחר. הקב"ה מביע תמיהה כיצד יעקב מהרהר אחר מידותיו יתברך, הרי טרם ראה את גמר תכלית המעשה. הלוא "ה' בורא קצות הארץ", ואם כן מה שקורה עכשיו זהו רק קצה אחד וראשית הדרך בלבד. סופו של המעשה הוא הטובה העתידה לצאת ממנו וזהו "אין חקר לתבונתו".

זהו גם ביאור העניין של "גם זו לטובה", שאינו דן את הפרט לפי מה שהוא, אלא אומר "גם זו", בסופו של חשבון "לטובה".

בגמרא (פסחים נ, א) מובא: "אמר רבי אחא בר חנינא: לא כעולם הזה העולם הבא, העולם הזה על בשורות טובות אומר ברוך הטוב והמטיב ועל בשורות רעות אומר ברוך דיין האמת, לעולם הבא כולו הטוב והמטיב". הביאור בזה הוא: לעתיד לבוא יתגלה שאין רע כלל, כי כל דעביד רחמנא לטב עביד, ומה שנראה לנו רע אינו אלא מפני קוצר ראייתנו וקטנות הבנתנו. אז, לעתיד לבוא, יתגלה לעין כל איך כל "רע" בשעתו היה שיא הטוב האפשרי.

זה גם ההסבר מדוע "כל המועדים בטלים לעתיד לבוא". כל המועדים, כידוע, הם זכר ליציאת מצרים. יציאת מצרים ראויה לציון רק מכיון ששעבוד מצרים נחשב כצרה, כי אלולא כן לא היה ראוי לחגוג את הגאולה ממנה. וכשיתברר לעתיד לבוא כי צרת מצרים לא היתה צרה, ממילא יתבטלו המועדים שהם זכר לפורקן מצרה זו.