דיבור כתיבה ודעת
(הופנה מהדף לשון)
קפיצה לניווט
קפיצה לחיפוש
|
|
הגדרה[עריכה]
דינים התלויים בדיבור, כתיבה או דעת (בסוגיא זו האריך קונטרסי שיעורים נדרים א-טו והלאה).
בערך זה נדון באופנים השונים של הדיבור הכתיבה והדעת. אע"פ שהם שלושה מושגים שונים, נדון בשלושתם באותו הערך משום שיש דינים המשותפים להם. ליתר פירוט דיני הדעת ע"ע דעת.
בדיני נדרים, שבועות, נזירות, ספירת העומר, ברכות, לימוד תורה, כתיבת גט, כתיבה בשבת, כתבי הקודש ועוד.
פרטי הדין[עריכה]
האופנים השונים - הקונטרסי שיעורים (נדרים א-טו והלאה) חילק את הדיבור, הכתיבה והדעת לשישה עשר אופנים:
- התרצות (הסכמה, רצון, הרהור, ניחותא) - כגון ביאוש שהמתייאש מתרצה שכבר אין לו סיכוי לקבל את החפץ בחזרה (שערי יושר ה-יב).
- מחשבה (כוונה, גמר בליבו) - כגון בנדרי צדקה, שצריך דווקא מחשבה ולא רק התרצות (קונטרסי שיעורים בבא מציעא טז-ח ד"ה ונלענ"ד). כדי לבאר את החילוק בין מחשבה להתרצות ניתן דוגמא: אתה מסכים תמיד מה השם שלך, אך רק לאחר קריאת מילים אלו אתה חושב על כך. אדם יכול לחשוב בכל רגע רק על דבר אחד, אך תמיד הוא מסכים להמון דברים (הדעה המקובלת היא שהדעת מתחלקת לשני הסוגים הנ"ל - מחשבה והתרצות. אמנם המפענח צפונות יג-ג חילק את הדעת לשלושה סוגים: רוצה, מסכים, ואינו מוחה)[1].
- דיבור בשפתיו שלא השמיע לאוזניו - הסתפק בזה הקונטרסי שיעורים (נדרים א-טז) האם נחשב כדיבור (לבטא בשפתיו) ומועיל בנדרים ושבועות, או שנחשב כהרהור ולא מועיל בהם, והביא שהרשב"א תלה זאת במחלוקת תנאים.
- דיבור בחשאי - שהוציא בשפתיו והשמיע לאוזניו, אלא שהוא בלחש וחבירו לא יכול לשמוע. לר"ן דינו כדיבור, ולר"א ממיץ דינו כדברים שבלב (קונטרסי שיעורים נדרים א-יח).
- כתיבה - נחלקו האחרונים האם היא כדיבור ומועילה לכל הדינים הצריכים דיבור, כגון נדר, שבועה וספירת העומר. אמנם גם לדעות שכתיבה כדיבור, הם עדיין שני אופנים שונים שלכל אחד מהם גדרים משלו ואין להשוות ביניהם (קונטרסי שיעורים נדרים א-יט), למשל, נוטריקון מועיל רק בכתיבה אך לא בדיבור (קונטרסי שיעורים נדרים א-לג).
- שומע כעונה - בטעמו חקרו רבים האם נחשב שהשומע אמר בעצמו, או שיוצא ידי חובה בשמיעה, שהוא כמודה על מה שאמר חבירו (ואין צריך אמירה כלל) (עיון בלומדות ט, ברכת אברהם סוכה לח: סימן "שומע כעונה" ב, קהילות יעקב פסחים מ, קהילות יעקב ברכות יז)[2].
- ביטוי שפתיים שאינו לשון כלל - נחלקו בזה הבבלי והירושלמי האם מועיל בנדרים (קונטרסי שיעורים נדרים א-כד).
- לשון הקודש - יש דעות בראשונים שמצוות לימוד תורה ואיסור כתיבה בשבת הם רק בלשון הקודש (קונטרסי שיעורים נדרים א-כה).
- לשון שבעים אומות - יש לה עדיפות על שאר הלשונות, ולכן דעת הר"ן והמאירי שהכותב בשבת חייב רק בכתב ולשון של שבעים אומות (קונטרסי שיעורים נדרים א-כו).
- לשון ארמי - יש לה עדיפות על שאר הלשונות, שמועילה לגבי כתיבת גט (שו"ת הרמ"א קכו,) (קונטרסי שיעורים נדרים א-כז). אמנם יש ראשונים הסוברים שארמית גרועה יותר משאר הלשונות (קונטרסי שיעורים נדרים א בהערה שבסוף הסימן).
- לשון יוונית - יש לה עדיפות על שאר הלשונות, שהרי לרשב"ג מותר לכתוב בה כתבי הקודש (מגילה ט., קונטרסי שיעורים נדרים א-כח).
- לשון ערל שפתיים - לשון גמורה, אלא שהמדבר לא יכול להוציא את המילים כתיקונן. ודינה כדיבור גמור (קונטרסי שיעורים נדרים א-כט).
- לשון הסכמת אומה - מועילה לגבי כל דיני התורה חוץ מהדינים שנאמר בהם שצריכים דווקא לשון הקודש: מקרא ביכורים, חליצה, ברכת כהנים, ברכת כהן גדול, ברכת המלך, פרשת עגלה ערופה ומשוח מלחמה (משנה סוטה תחילת פרק ז (לב.), קונטרסי שיעורים נדרים א-ל).
- לשון שבדו חכמים ואינו מהסכמת שום אומה - נחלקו הראשונים האם נחשב לשון התורה ומועיל מדאורייתא או שמועיל רק מדרבנן (קונטרסי שיעורים נדרים א-לא).
- כינוי של כל לשון - חקר הקונטרסי שיעורים (נדרים א-לב) האם הוא מסברא ומועיל לכל דיני התורה התלויים בדיבור, או שהוא גזירת הכתוב ומועיל רק במקום שנאמר.
- נוטריקון - נחלקו התנאים לגבי הכותב בשבת בנוטריקון האם חייב (שבת קד:), אך בשאר דיני התורה, כגון ספירת העומר ושבועה - לכו"ע יועיל נוטריקון (כמובן רק לאחרונים הסוברים שכתיבה מועילה בדינים אלו[3]). כל דין נוטריקון שייך רק בכתיבה, כיוון שהדרך לקצר בכתיבה ולכתוב נוטריקון, אך בדיבור בוודאי שלא שייך שנוטריקון יועיל (קונטרסי שיעורים נדרים א-לג).
ראה גם[עריכה]
- דעת (הארכנו שם בפרטי הדעת)
- מחשבה והתרצות (שם ביארנו שכל דיני הדעת מתחלקים למחשבה והתרצות), נדר, נזיר, שבועה.