מיגו

הגדרה[עריכה]

אדם שטוען טענה גרועה (שמעיקר הדין לא היה נאמן בה). אך היה יכול לטעון טענה טובה (שהיה נאמן בה), נאמן אפילו שטוען את הגרועה (בסוגיא זו האריכו האחרונים - הש"ך, אורים ותומים, קצוה"ח ונתיבות המשפט - בכללי המיגו שלהם, נמצאים בשו"ע חו"מ אחרי סימן פב).

לדוגמא, הטוען החזרתי לך את הפיקדון, והיה יכול לטעון שנאנס (בבא בתרא ע:). הטוען פרעתי את ההלוואה, והיה יכול לטעון שהשטר חוב מזויף (תוס' כתובות יט. ד"ה מודה).

נקרא גם מה לי לשקר, "מאחר" (בלשון הירושלמי).

מקור וטעם[עריכה]

מקורו מסברא.

בטעמו חוקרים ראשי הישיבות האם הוא מה לי לשקר (נאמנות) או כח הטענה, וארבע שיטות בזה:

1. בפשטות הוא ראיית מה לי לשקר - שאם היה רוצה לשקר היה טוען את הטענה הטובה, ומכך שלא טען אותה אלא את הטענה הגרועה, מוכח שהוא דובר אמת. וזה בירור המציאות האמיתית (לכן אפשרות זו מכונה "אנן סהדי" - קובץ שיעורים ח"ב ג-ד), שהוא באמת צודק (שו"ת שואל ומשיב ח"ד ח. והפלפולא חריפתא הוסיף לפי זה שכל מיגו מבוסס על דין רוב, שהרי מקצת בני האדם לא עלה על דעתם כלל לטעון את הטענה הטובה, ואנו מסתמכים על כך שהטוען הוא מרוב בני האדם שכן עלה בדעתם לטעון. אך יש חולקים עליו^[1], וכן נחלקו לגבי כל האומדנות האם הם מבוססות בעצם על דין רוב^[2]).
2. אך חידשו ראשי הישיבות שהוא כח הטענה - דהיינו, משום שהיתה לו אפשרות לטעון את הטענה הטובה ולזכות, אפילו שבאמת לא עשה זאת גרנ"ט קלז (ד"ה והנראה) וקובץ שער התורה כתובות כב. כתבו שיתכן שיש רק את כח הטענה. גר"ש שקאפ בבא מציעא ה וקובץ שיעורים ח"ב ג-ד הביאו את שני הצדדים. עוד דנו בזה שרידי אש ח"א עמוד רפא (בעניין מיגו), קונטרסי שיעורים בבא בתרא א-ג ד"ה גם, מנחת אשר בבא בתרא יז-ב ד"ה עכ"פ, ר' נחום בבא בתרא לב: קמ ד"ה ולבאר) וכן כתב בתשובות עטרת חכמים לבעל הברוך טעם סימן כ'. וזו הנהגה, כלומר אנו רק פוסקים את הדין, אך המציאות עדיין לא ידועה לנו. כמובן שסברא זו שייכת רק משום שכל דין טענה אינו נאמנות (בירור המציאות) אלא הנהגה, שהרי לנאמנות לא מספיקה האפשרות לטעון, שלא שייך שנאמין לטענה שלא טען ממש אלא שהיה רק באפשרותו לטעון (מנחת אשר שם ד"ה אלא, ר' נחום שם). ובהסבר לזה מצאנו שלוש דעות: [א] כיוון שהיה יכול לטעון ולזכות, הנכס כבר נחשב בחזקתו כאילו הוא מוחזק בו, והמוציא מחבירו עליו הראיה (גר"ש שקאפ שם). [ב] בית דין טוענים בשבילו את כל הטענות שהיה יכול לטעון, כעין דין טענינן (שרידי אש) (שם וקונטרסי שיעורים שם). [ג] כיוון שהיה יכול לזכות בטענה, לא יאבד את זכותו בגלל שבחר מרצונו לטעון טענה חלשה יותר (מנחת אשר) (שם. ומעין זה כתב ר' נחום (שם) שכיוון שהיה יכול לזכות בטענה, יכול לתבוע את חבירו להביא ראיה. והוא מעין מה שמצאנו בכמה דינים שמספיק הבכח (האפשרות) ולא צריך את הבפועל (המציאות). למשל, אפשר ליטול אתרוג דמאי, משום שהיה יכול להפקיר נכסיו, להיות עני, ולאכול דמאי, אע"פ שבפועל לא הפקיר. וכך גם בדיני טענות, מספיקה האפשרות לטעון, ולא צריך לטעון בפועל).
3. יש מי שכתב שתלוי לגבי איזה עניין - לממון מספיק כח הטענה, אך לפטור משבועה^[3] או נגד חזקת אומדנא צריך מה לי לשקר. ועל פי זה ביאר שמיגו דהעזה - שהיה מתבייש לטעון את הטענה הטובה - יש בו רק כח הטענה, שהיה יכול בכח לטעון, אך אין מה לי לשקר, שהרי הוא מתבייש לעשות זאת, ולכן מועיל רק לממון ולא לשבועה (קובץ שיעורים בבא בתרא כז. ומעין זה כתב הקונטרסי שיעורים (בבא בתרא ז-ג ד"ה ולפ"ז) בדעת הרא"ש והר"ן, שלממון מספיק כח הטענה, ולפטור משבועה צריך גם מה לי לשקר וגם כח הטענה יחד).
4. המנחת אשר (בבא בתרא יח-א) כתב שכח הטענה ומה לי לשקר אינם שני גדרים נפרדים, אלא שניים שהם אחד ומשלימים זה את זה, משום שמה לי לשקר אינו בירור גמור, וצריך איתו את סברת כח הטענה^[4].

לגבי ודאותו, האם הוא הכרעה ודאית (דין ודאי) או שעדיין אנו מסופקים והתורה רק התירה לסמוך עליו (דין ספק), חקר בזה החתן סופר (כללי מיגו תב), ותלה זאת במחלוקת ראשונים (האם אומרים מיגו להוציא^[5] והאם מיגו מועיל בתרי ותרי^[6]. ומעין זה כתב המנחת אשר (בבא בתרא יח-א ד"ה ולכן) שמיגו אינו בירור גמור^[7]).

בדינים שונים[עריכה]

בממונות, איסורין ונפשות נאמר דין מיגו (האור שמח (חובל ומזיק ז-יג) ביאר בדעת הירושלמי חידוש גדול, שלדעתו מיגו לא מועיל בממון אלא רק באיסורין, נפשות ולפטור משבועה, אך האושר ירוחם (מח ד"ה הנה הא דהוכיח) תמה עליו מאוד).

שבועה, האם מיגו מועיל לחייב בה או לפטור ממנה - עיין לקמן בסעיף "חוזק" ד"ה שבועה וד"ה שבועה שמיגו יפטור ממנה.

פרטי הדין[עריכה]

בשני אנשים יחד מיגו לא מועיל, כי לא היו יודעים לשקר יחד אותו השקר (תוס' כתובות י"ח ד"ה אין נאמנים, וכן תוס' ב"ב ל"א: ד"ה וזו באה), אך יש דעה שכן מועיל (כך משמע מתוס' קידושין מג: ד"ה והשתא).בעם הארץ שאפשר שלא ידע לטעון את הטענה הטובה, יש מחלוקת האם מיגו מועיל (כללי מיגו לנתיבות המשפט י (נמצא בשו"ע חו"מ אחרי סימן פב)).

מיגו למפרע, דהיינו שטוען עכשיו טענה גרועה, ורוצה שנאמין לו במיגו שהיה יכול קודם לכן לטעון טענה טובה - נחלקו בזה הראשונים לשלוש דעות (אורים ותומים כללי מיגו קט קי (נמצא אחרי סימן פב). הדעה הראשונה היא הידועה יותר):

1. צריך לטעון את טענתו תוך כדי דיבור לזמן שבו היה יכול לטעון את הטענה הטובה, ואם טען לאחר זאת הוא "מיגו למפרע" ולא מועיל (תוס' בבא בתרא לד, דן בדבריהם גם בקובץ שיעורים כתובות מג).
2. אפשר לטעון גם לאחר כדי דיבור, כל זמן שעסוקים באותו עניין (רמ"ה).
3. מיגו למפרע מועיל, ולכן יכול תמיד לטעון את טענתו (רש"י).

בדדמי, דהיינו שאנו לא חוששים שהאדם משקר אלא שהוא טועה, מיגו לא מועיל (תוס' יבמות קיד: ד"ה מי).

חוזק[עריכה]

בסעיף זה נדון בחוזקה של ההכרעה במקרה שהכרעה אחרת סותרת אותה^[8].

עדים עדיפים ממיגו, ולכן מיגו במקום עדים לא אמרינן (כתובות כז:), אך יש אמוראים שסוברים שמיגו מועיל במקום עדים (בבא בתרא לא. ולג: ובבא מציעא פא:, וכן הבינו התוס' בבא בתרא לג. (ד"ה ה"ג) שיש דעות שאמרינן מיגו במקום עדים. אמנם השיטה מקובצת (בבא מציעא פא: ד"ה אמר רבא, בשם הריטב"א) והרשב"א (בבא בתרא לא. ד"ה אמר רבה) כתבו שלכו"ע מיגו במקום עדים לא אמרינן, וביארו בדברי הגמרא שהמיגו מועיל רק שניישב את לשונו שהיתה לו כוונה אחרת ואינו נגד העדים).

וביאר הדרכי דוד (בבא מציעא ב. על תד"ה וזה) שנחלקו האם מיגו הוא נאמנות ולא מועיל נגד עדים, או שהוא כח הטענה ומועיל. אך הרבה אחרונים נקטו בפשטות שהוא כח הטענה גם להלכה שאינו מועיל במקום עדים^[9].מיגו להכשיר עדים, דהיינו שיש בהם פסול אך יש להם מיגו שאם היו מעידים באופן אחר היו כשרים - כתב הרמב"ן (בבא בתרא לא. ד"ה זה) שלא יועיל, אך התוס' שם (ע"ב ד"ה וזו) תירצו את אותה הקושיא באופן אחר^[10], ויתכן שחולקים עליו.

שטר מקוים עדיף ממיגו (תוס' כתובות יח: ד"ה אין נאמנים), משום ששטר נחשב למוחזק, ובפשטות מיגו להוציא לא אמרינן^[11] (קובץ שיעורים בבא בתרא לה האריך בזה).

אנן סהדי עדיף ממיגו, ולכן מיגו לא מועיל גם במקום אנן סהדי (כתובות כז:) (תוס' בבא בתרא ב ד"ה לפיכך).

הפה שאסר עדיף ממיגו (תוס' בבא קמא עב ד"ה אין לך בו).שבועה, מיגו לא מחייב בה (ב"ש צו-ח).שבועה שמיגו יפטור ממנה, היא מחלוקת ראשונים:

1. ר"י מיגש - לא פוטר, וביאר הפלפולא חריפתא שהוא משום שנחשב כאפשר לברר (ע"י השבועה), ומיגו באפשר לברר לא מועיל.
2. ר"ן - פוטר (האריכו בזה הקובץ שיעורים ח"ב ו והקהילות יעקב בבא בתרא כב). וביאר הקובץ שיעורים, שאין הכוונה שמיגו עדיף משבועה אלא שאין צריך להישבע, משום שכל חיוב השבועה נאמר רק כשאין לו ראיה, וכאן הרי יש לו את ראיית המיגו. עוד ביאר (קובץ שיעורים בבא בתרא כז), שכל מה שפוטר משבועה הוא רק מיגו של מה לי לשקר ולא של כח הטענה^[12]. ועל פי זה ביאר שמיגו דהעזה, שהיה מתבייש לטעון את הטענה הטובה, יש בו רק כח הטענה, שהיה יכול בכח לטעון, אך אין מה לי לשקר, שמתבייש, ולכן מועיל רק לממון ולא לשבועה (קובץ שיעורים בבא בתרא כז).

מיגו דהעזה מיגו שנוצר מאפשרות לטענה שצריכה העזה כגון נגד עד אחד{דרוש מקור} יש טענות העזה שודאי עוזרות כגון פרוע מיגו מזויף {תוס כתובות יט. ד"ה מודה} ויש טענות העזה שודאי לא עוזרות כגון מיגו דלהד"ם בהלוואה כי אין אדם מעיז פניו בפני בע"ח {שבועות מ:תוד"ה אדרבה,כתובות יח. תוד"ה מפני וד"ה חזקה,גיטין נא: תוד"ה אין} ובהרבה ציורים יש מחלוקות רבות בראשונים.

ומשבועת עד אחד כתב הר"ן שמיגו לא יפטור, משום שעד אחד לשבועה כשניים לממון, ומיגו במקום שני עדים לא אמרינן (שבועות כו. בדפי הרי"ף). אך מהש"ך משמע שיועיל (חו"מ עה-לד, הובאו בקצוה"ח עה-ט).

הודאת בעל דין, מיגו לא מועיל להכחיש אותה, אך מיגו לומר "טעיתי", שלדבריו לא הודה מעולם - מועיל (קובץ שיעורים בבא בתרא קיד).

רוב עדיף ממיגו (ריטב"א ורא"ש, פרי משה רוב א-ד). הקובץ שיעורים (ח"ב ח) הוכיח זאת מכך שברוב נחלקו אמוראים האם מוציא (האם "הולכין בממון אחר הרוב"), ובמיגו בפשטות לא^[13](.) והפלפולא חריפתא ביאר שמיגו לא עדיף מרוב משום שמקצת בני האדם לא עלה על דעתם לטעון את הטענה הטובה, ואם כן כל מיגו מבוסס על רוב (אך הנחל יצחק כתב שמיגו עדיף מרוב (כללי מיגו א ד"ה אכן)).אך מיגו וחזקה דמעיקרא יחד עדיפים מרוב (פרי מגדים יו"ד אחרי סימן קיא כלל רובא וחזקה. תומת ישרים ע, הובא בכללי התלמוד מספר כנסת הגדולה (בסוף מסכת ברכות) כללי רובא וחזקה ומיגו וחזקה כא).

חזקת אומדנא במקום מיגו הוא ספק בגמרא (בבא בתרא ה:). אך ביארו המפרשים שתלוי באיזו חזקה ובאיזה מיגו מדובר:

1. בעניין החזקה - אין כל החזקות שוות בזה: יש חזקות שעדיפות ממנו, יש שפחותות ממנו (כגון חזקה שליח עושה שליחותו - נתיבות המשפט רסט-ד), ויש שספק, כמפורש בגמרא שם (כללי מיגו לנתיבות המשפט יט (נמצא בשו"ע חו"מ אחרי סימן פב)). והוסיף הגרנ"ט (קעט ד"ה והנראה) שכל דברי הגמרא שם הם רק בחזקות שהן בירור המציאות, אך בחזקות שהן רק הנהגה (פסיקת דין בלבד)^[14] - בוודאי שמיגו עדיף, כיוון שהוא בירור^[15](.)
2. בעניין המיגו - הקובץ שיעורים (בבא בתרא כז) כתב שכל דברי הגמרא הם רק במיגו של מה לי לשקר, אך מיגו של כח הטענה^[16] בוודאי שהחזקה עדיפה ממנו. (והקצוה"ח (קח-ד) סובר שכל דברי הגמרא שם הם בכלל רק בהפה שאסר, אך מיגו במקום חזקה בוודאי שאינו מועיל).חזקת הגוף - כתב הגרנ"ט (קעט ד"ה והנראה) שמיגו מועיל נגד חזקות של הנהגה, ובפשטות חזקת הגוף היא הנהגה^[17](.)

חזקת הדין - גם נגדה מיגו מועיל (גיטין סד. לגבי חזקת אשת איש, גר"ש שקאפ כתובות כ (ד"ה ולענ"ד) לגבי חזקת אשת איש וחזקת כשרות, שו"ת נודע ביהודה קמא אה"ע לז)^[18]. {{מקור|( מוחזק, בפשטות מיגו להוציא ממנו לא אמרינן תוס' בבא מציעא ב. ד"ה וזה, אך יש ראשונים שחולקים על זה: רמב"ן בבא בתרא לב: ובבא מציעא ב., ריטב"א כתובות טז: ובבא מציעא ב., חידושי הר"ן בבא מציעא ב., רשב"א בבא מציעא ב. וריב"ש - הובאו בשו"ע חו"מ פב-יג ובש"ך פג-ז).( (בגדר "מיגו להוציא" חקר הקונטרסי שיעורים (בבא מציעא א-ב ד"ה ויש) האם לא אומרים מיגו כשהוא להוציא, או שאומרים מיגו רק כשהוא להחזיק).ובטעם שמיגו להוציא לא אמרינן האריכו האחרונים, ומצאנו ארבעה טעמים:

1. הקצוה"ח (פב-יא) ביאר בפשטות משום שחזקת ממון (מוחזק) חזקה יותר מהמיגו.
2. הפלפולא חריפתא ביאר שכל דין מיגו מקורו ברוב, שרוב האנשים היו משקרים וטוענים את הטענה הטובה יותר. ולכן אינו עדיף מרוב שלא מועיל להוציא ממון (זה מהלך הפוך ממהלך הקובץ שיעורים שהוכיח שרוב עדיף ממיגו מכך שברוב יש מאן דאמר באמוראים שמוציא ובמיגו לא. ומעין זה כתב בשו"ת שואל ומשיב (ח"ד ח) שמיגו הוא אומדנא אך אינה אומדנא גדולה, ולכן לא מוציאה ממון).
3. החתן סופר (כללי מיגו תג) ביאר שמיגו אינו דין ודאי אלא דין ספק, כלומר שעדיין איננו בטוחים בוודאי שהוא דובר אמת, ולכן לא יכול להוציא ממון (ודעת הראשונים שמיגו כן מוציא סוברת שהוא דין ודאי).
4. העילוי ממייצ'יט (סה) חידש טעם אחר, שכל הגדרת מיגו הוא שטוען טענה גרועה, אך הרי לאחר שאנו מאמינים לטענתו במיגו - ממילא כבר אינה טענה גרועה (שהרי נאמן בה) ולכן מתבטל המיגו, ואם כן שוב נהיית גרועה (שהרי שוב לא נאמן בה), וא"כ חוזר המיגו ונאמן, וחוזר חלילה. ולכן לא מוציא ממון (קצת דומה ליסוד שפעולה שסותרת את עצמה ("תרתי דסתרי", כגון עדים שעדותם פוסלת את עצמם) לא חלה, ונשארת השלילה (האריך ביסוד זה המידות לחקר ההלכה ב-ב)).ובתוספת ברי ושמא או חזקה או שטר - לכו"ע המיגו מוציא (כללי מיגו לנתיבות המשפט א (נמצא בשו"ע חו"מ אחרי סימן פב)).

מרא קמא נגד מיגו, תלוי בגדר מרא קמא האם הוא מוחזק או חזקה דמעיקרא^[19], שהרי מוחזק עדיף ממיגו (בפשטות)^[20], וחזקה דמעיקרא פחותה ממנו^[21]. ובאמת נחלקו בזה (קובץ שיעורים ח"ב ח והקצוה"ח המובא בו, וקונטרס הספיקות ו-יא כתב שרוב לא מוציא ממרא קמא).

חזקה כל מה שתחת יד אדם שלו עדיפה ממיגו^[22] (חו"מ צט, הובא בשו"ת נודע ביהודה אה"ע לז, ויש חולקים (הובאו ברמ"א שם)), והמיגו לא מועיל לאחזוקי אינשי בגנבי (בבא בתרא נב: תד"ה דברים).בידו עדיף ממיגו (קובץ שיעורים בבא בתרא קיט בלשון "אפשר").חזקת כשרות נגד מיגו, דעת השב שמעתתא (ז-ה) שהמיגו לא מועיל, אך הגר"ש שקאפ חלק עליו וכתב שהמיגו כן יועיל, וביאר שחזקת כשרות אינה חזקת אומדנא כחזקת אין אדם פורע תוך זמנו, אלא חזקה מעיקרא כחזקת אשת איש, ולכן מיגו יועיל נגדה^[23] (כתובות כ ד"ה ולענ"ד, והביאו שם בד"ה ובספר ש"ש).

כללים[עריכה]

בסעיף זה נדון האם ההכרעה תועיל במקרים (כללים) שמבטלים חלק מההכרעות .

בספק שאפשר לבררו המיגו לא מועיל, משום שלא עדיף מרוב^[24], שלא מועיל באפשר לבררו (פלפולא חריפתא).

בתרי ותרי, כלומר שיש שתי כיתות עדים שסותרות זו את זו, נחלקו התוס' (שני תירוצי התוס' בבא קמא עב: ד"ה אין, ושני תירוצי התוס' בבא בתרא לא: ד"ה ב' כיתי עדים)^[25]( האם מיגו מועיל הביאו את מחלוקתם הקובץ שיעורים בבא קמא מט, שו"ת רעק"א מהדורא קמא קלו ד"ה אולם באמת, והחתן סופר כללי מיגו תב. אך השב שמעתתא ו-כב נקט בפשטות שהמיגו לא מועיל).

בטעם הדעה שהמיגו לא יועיל ביארו האחרונים שמיגו הוא בירור^[26], ותוספת בירור לא תועיל בתרי ותרי, שהרי אפילו תוספת של עוד עדים לא יועילו - תרי כמאה (קובץ שיעורים שם, רעק"א שם, שב שמעתתא שם, וחתן סופר שם).

ובטעם הדעה שהמיגו כן יועיל, ולא אומרים בזה תרי כמאה, יש שלושה ביאורים:

1. מיגו אינו מה לי לשקר אלא כח הטענה, ולכן אינו בירור המציאות אלא הנהגה (פסיקת דין בלבד), ותוספת הנהגה כן מועילה גם בתרי ותרי (קובץ שיעורים ח"ב ד).
2. בדומה לזה ביאר החתן סופר (שם) שמיגו הוא רק דין ספק, ולא כאנן סהדי וכעוד עדים, ולכן תוספת מיגו אינה כדין תרי כמאה.
3. טעם דין תרי כמאה אינו משום שא"א להוסיף על שני עדים, אלא רק מפני שנאמנות שני עדים ונאמנות מאה עדים היא אותו הדין, ולכן הם שווים. אך מיגו, שהוא נאמנות אחרת - אין בו דין תרי כמאה (קובץ שיעורים בבא קמא מט).

ראה גם[עריכה]

• הפה שאסר הוא הפה שהתיר

הערות שוליים[עריכה]