חזקת אומדנא: הבדלים בין גרסאות בדף

@ אנן סהדי<ref>ע"ע אנן סהדי.</ref> - סברא חזקה מאוד. לדוגמא, בכל שעה יש מים בנהר.

@ חזקת אומדנא - סברא פחות חזקה. לדוגמא, שליח עושה שליחותו. ובזה נעסוק בערך זה.

@ רובא דליתא קמן<ref>ע"ע רובא דליתא קמן.</ref> - בלי סברא כלל, אלא שכך מנהג העולם. לדוגמא: רוב האנשים אינם סריסים ואיילוניות.

@ בפשטות היא סברא פשוטה ללכת אחרי הטבע והמנהג. וזה בירור המציאות האמיתית {{מקור|(שב שמעתתא ו-כב, אפיקי ים ח"א יג-ג, חמדת שלמה כתובות כב: לגבי אשה דייקא ומינסבא)}}. ולפי זה יש שהוסיפו שהיא כאנן סהדי, שהמנהג נחשב כאנן סהדי {{מקור|(מהרי"ט ח"ב אה"ע כז, אפיקי ים שם)}}, ויש שהוסיפו שהיא כעדים {{מקור|(שו"ת חתם סופר ח"ה חו"מ סז)}}.

@ יש מי שכתב שהיא מדין רובא דליתא קמן<ref>עיין לקמן בסעיף "חוזק" (ד"ה רובא דליתא קמן) כשרוב סותר אומדנא.</ref>, שכל החזקה מבוססת על כך שרוב האנשים הולכים אחר המנהג {{מקור|(שו"ת תרומת הדשן רז: "שהיא באה מכח הרוב וכו' כלומר רוב בני האדם אין עושין אלא בעניין זה". אמנם בהמשך דבריו נקט לשון "אנן סהדי", אך לשון מושאלת זו מצאנו בעוד מקומות ואפילו לגבי רוב בעצמו}}<ref>ע"ע רובא דליתא קמן בסעיף "מקור וטעם" ד"ה לגבי ודאותו אות ב.</ref>{{מקור|)}}. וממחלוקת זו (האם אומדנא היא רוב) תצא נפק"מ האם חזקת אומדנא מוציאה ממון, שהרי אין הולכין בממון אחר הרוב<ref>עיין לקמן בסעיף "חוזק" (ד"ה מוחזק) שנחלקו בזה רבים.</ref>. את שאלה זו - האם כל הסברות שמקורן בטבע נחשבות בעצם לרוב - מצאנו בעוד הרבה הכרעות: מיגו, קרוב, חזקת כשרות, הוחזק, ורוב בטבע.

@ הרוגאצ'ובר חידש שהיא הנהגה, וביאר שאיננו צריכים לדעת את המציאות האמיתית, אלא מספיק שנראה את הדברים המעידים עליה {{מקור|(צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"א ד"ה חזקה (אותיות יט וכא). ונראה שתלוי בחקירה היסודית האם להסתכל על האמת או על מה שנראה לעינינו, שהרוגאצ'ובר כאן סובר שדיני התורה נקבעים רק ע"פ ראיית עינינו, וכמו שמצאנו שקשקשים של דג שאינם נראים לעין לא נחשבים לקשקשים (תפארת ישראל עבודה זרה ב-ו בועז ג))}}.

@ בעניין החזקה - אין כל החזקות שוות בזה, יש חזקות שעדיפות ממנו, יש שפחותות ממנו {{מקור|(כגון חזקה שליח עושה שליחותו - נתיבות המשפט רסט-ד)}}, ויש שספק, כמפורש בגמרא שם {{מקור|(כללי מיגו לנתיבות המשפט יט (נמצא בשו"ע חו"מ אחרי סימן פב))}}. והוסיף הגרנ"ט {{מקור|(קעט ד"ה והנראה)}} שכל דברי הגמרא שם הם רק בחזקות שהן בירור המציאות, אך בחזקות שהן רק הנהגה (פסיקת דין בלבד)<ref>ע"ע חזקת הגוף וחזקת הדין בסעיף "מקור וטעם" (ד"ה בטעמו) שנחלקו לגביהן בזה.</ref> - בוודאי שמיגו עדיף, כיוון שהוא בירור<ref>ע"ע מיגו בסעיף "מקור וטעם" (ד"ה טעמו) שיש מי שחולק על זה.</ref>{{מקור|. }}

@ בעניין המיגו - הקובץ שיעורים {{מקור|(בבא בתרא כז)}} כתב שכל דברי הגמרא הם רק במיגו של מה לי לשקר, אך מיגו של כח הטענה<ref>את הגדרותיהם של נאמנות וכח הטענה ביארנו בערך מיגו בסעיף "מקור וטעם" ד"ה בטעמו.</ref> בוודאי שהחזקה עדיפה ממנו.

@ הרבה פוסקים כתבו שסתם אומדנא מועילה רק להחזיק אך לא להוציא ממון {{מקור|(ב"י חו"מ טו מביא הרבה פוסקים)}}, וכן פסק הרמב"ם {{מקור|(אישות טז-כו ומגיד משנה שם, הביאם שיעורי ר' שמואל בבא בתרא ח"א פרק א קיד)}} שחזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה לא מוציאה ממון. ורק אומדנא גדולה, דהיינו דברים שבליבו ובלב כל אדם, כן מוציאה ממון {{מקור|(שו"ת שואל ומשיב ח"ד ח)}}.  

@ אמנם הרבה מפרשים כתבו בסתם שכל אומדנא מוציאה ממון, ולא חילקו {{מקור|(תורת חסד א-א, שערי יושר ג-ג סוף ד"ה ובתוס' פ"ק וד"ה והנה, שב שמעתתא ד-ו. קונטרס החזקות סוף סימן א (ד"ה ונראה) בשם המהרי"ק, אך הסתפק בדעת המהרי"ק אולי חזקה דמכח רובא לא מוציאה ממון, אלא רק חזקה מכח רובא ומכח סברא)}}. ויש שהוסיפו טעמים מיוחדים לזה: [א] שהאומדנא היא כעדים {{מקור|(שו"ת חתם סופר ח"ה חו"מ סז)}}, [ב] שהיא כאנן סהדי {{מקור|(מהרי"ט ח"ב אה"ע כז)}}, [ג] וכן שהמוחזק לא יועיל, כי האומדנא מגלה שהוא מחזיקו שלא כדין {{מקור|(שו"ת מהרי"ק עב)}}.

@ הרבה ביארו בפשטות שהחזקה מוציאה ממון {{מקור|(שיטה מקובצת בבא בתרא ה:, שערי יושר שם, תורת חסד א-א, מהרי"ק עב, חתם סופר ח"ה חו"מ סז, קונטרס החזקות סוף סימן א אות ב)}}. וכדעות דלעיל בסמוך שחזקת אומדנא יכולה להוציא ממון {{מקור|(והקונטרסי שיעורים (בבא בתרא ז-א ד"ה ונראה) חידש טעם שמוציאה ממון ואינה כשאר רוב, שבכל רוב יש מיעוט אנשים שהולכים נגד הרוב, כגון שהרוב קונים שוורים לשחיטה ומיעוט האנשים רגילים לקנות לשחיטה. אך בפורע תוך זמנו אין אפילו מיעוט אנשים שרגילים לפרוע תוך זמנם, אלא שכל אדם רגיל שלא לפרוע תוך זמנו, ורק אם נזדמנו לו מעות תוך זמנו יפרע אז. דהיינו, אינו מיעוט בני אדם אלא מיעוט מקרים)}}.

@ הגר"א וסרמן כתב שהחזקה עצמה באמת לא מוציאה ממון, אלא רק מחלישה את טענתו של הלווה, ונחשב כהוחזק כפרן וממילא חייב {{מקור|(קובץ שיעורים בבא בתרא ל)}}, שאמנם אין ודאות שלא פרע, אך אין ספק (האם פרע) מוציא מידי ודאי (שהיה חייב) {{מקור|(שיעורי ר' אלחנן בבא בתרא ד ד"ה והשתא)}}.

@ הרעק"א {{מקור|(שו"ת מהדורא קמא קצז בסופו)}} כתב שהחזקה לבד לא מוציאה ממון, אלא היא מצטרפת לחזקת חיוב (שידוע שהיה חייב לו), ושתיהן יחד מוציאות ממון.

@ דעת הסמ"ע {{מקור|(עח-ב)}} שחזקה זו מוציאה ממון רק בתוספת ברי, שהמלווה טוען שברי לו שהלווה לא פרע. אך הקצוה"ח {{מקור|(עח-א) }}חולק על זה וסובר שמועילה גם בטענת שמא. והתומים {{מקור|(הובא בנתיבות המשפט עח-א)}} כתב שבטענת שמא לא יוציא ממון, אך אם גם הלווה טוען שמא - כן יוציא.

* [[קטגוריה:עקרונות הלכתיים]]