17,711
עריכות
פרשת חקת: הבדלים בין גרסאות בדף
קפיצה לניווט
קפיצה לחיפוש
אין תקציר עריכה
אין תקציר עריכה |
|||
| שורה 9: | שורה 9: | ||
* '''שירת הבאר''': העם שר שירת הודיה על ניסי בארה של מרים שהביאה להם מים במהלך הנדודים במדבר, ואף הצילה אותם ממארב של עם האמורי. | * '''שירת הבאר''': העם שר שירת הודיה על ניסי בארה של מרים שהביאה להם מים במהלך הנדודים במדבר, ואף הצילה אותם ממארב של עם האמורי. | ||
* '''סיחון מלך האמורי ועוג מלך הבשן''': בדומה למעבר דרך אדום, משה שולח שליחים אל סיחון בבקשה לעבור דרך ארצו. סיחון מסרב לבקשה, ויוצא לקראת ישראל למלחמה אשר לבסוף יוצא ממנה כשידו על התחתונה, וישראל לוקחים את כל ערי סיחון. לאחר מכן, יוצא גם עוג מלך הבשן להילחם בישראל, הקב"ה מחזק את ידיו של משה לצאת לקרב והעם מנצח את עוג ויורשים את ארצו. | * '''סיחון מלך האמורי ועוג מלך הבשן''': בדומה למעבר דרך אדום, משה שולח שליחים אל סיחון בבקשה לעבור דרך ארצו. סיחון מסרב לבקשה, ויוצא לקראת ישראל למלחמה אשר לבסוף יוצא ממנה כשידו על התחתונה, וישראל לוקחים את כל ערי סיחון. לאחר מכן, יוצא גם עוג מלך הבשן להילחם בישראל, הקב"ה מחזק את ידיו של משה לצאת לקרב והעם מנצח את עוג ויורשים את ארצו. | ||
==טהרת הפרה האדומה== | |||
הפרשה פותחת בטומאת מת ודיני טהרתה על ידי הזאת מי [[פרה אדומה]]. הרב קוק מסביר ב[[אורות הקודש]] {{הערה| אורות הקודש ב דף שפ}} מסביר שהטומאה נובעת מהמשקעים הנפשיים שנגרמים לאדם בעקבות המפגש עם המוות. לפירושו, המוות גורם לתפיסה מוטעית שלכל החיים, כולל החלק הרוחני שבהם, יש סוף וכי כולנו גשמיים שעתידים למות. וכדבריו {{ציטוטון|המוות הוא חזיון שווא, טומאתו היא שקרו מה שבני אדם קורים מות הרי הוא רק תגבורת החיים}} ורק בעולמנו הגשמי אנו תופסים את המוות כקץ. מכיוון שההשפעה של המוות על הצופה היא כה חזקה, ציוותה התורה על הכהנים להתרחק ככל האפשר מכל מגע עם המוות ובכך להתעלות מעל ההבנה השקרית של המוות. | |||
כהמשך לדברים אלו, מסביר הרב קוק ב[[מדבר שור]] (דרוש לה) את טעמה של פרה אדומה. בתהליך טהרת הפרה האדומה, האדם נפגש עם מציאות שמעל ההסתכלות הרגילה. הפרה האדומה מטהרת את הטמאים, ודווקא הטהור העוסק בטהרתה הופך לטמא. היכולת להסתכל מעל המציאות וההבנה כי בהתבוננות רחבה יש גם צדדים חיוביים למוות, מוציאים את האדם מטומאתו ומרוממים אותו לעבר הטהרה. | |||
==חטאו של משה== | |||
{{ערך מורחב|ערך=[[מי מריבה]] | |||
בפרשה, מתואר חטאו של משה ב[[מי מריבה]]. על אף שסיפור חטאו של משה במי מריבה מפורש בפסוקים, עדיין לא ברור במה בדיוק חטא משה, מאחר ונראה שרק מילא אחר הוראותיו של הקב"ה. הפרשנים פירשו חטא זה בכמה צורות שונות{{הערה|עיין בעוד פרשנויות בערך המורחב על מי מריבה}}: | |||
[[רש"י]] (כ,יב) מפרש בעקבות [[ילקוט שמעוני]] (חקת רמז תשסד) שעיקר חטאו של משה היה בכך שלמרות שהקב"ה ציווה אותו לדבר אל הסלע, הוא העדיף להכות אותו במטהו. לפירוש זה, אילו היה משה מדבר אל הסלע היה מתקדש בכך שם שמיים משום שהיו העדה חושבים לעצמם {{ציטוטון| מה סלע זה שאינו מדבר ואינו שומע ואינו צריך לפרנסה מקיים דבורו של מקום קל וחומר אנו}}. | |||
ה[[רמב"ם]] (שמונה פרקים פרק ד') מפרש שעיקר חטאו של משה היה בכך שכעס והתרגז על העם באומרו "שמעו נא המורים". אמנם, עיקר חטאו של משה לא היה בחטא האישי, אלא בדוגמא האישית אותה הוא שימש לעם. כאשר העם, ובעיקר החכמים שבהם, ראו את רוגזו של משה, הם חשבו כי גם הקב"ה כועס עליהם כאשר לא היה לדבר סיבה ממשית. חטאו של משה מפורש בדברי הקב"ה בכך שהמרה את פיו של הקב"ה, משום שמשה במעשיו הטעה את העם באשר למידותיו של ה' וגרם להם לחשוב שייתכן שהוא אכזרי בכך שהוא רוגז על בקשתם למים. | |||
ה[[רמב"ן]] (כ,א) הקשה על פירוש זה מכך שמדברי התורה "מריתם את פי" משמע שמשה ואהרון המרו את פיו של הקב"ה ולא רק שימשו דוגמא רעה לעם. בנוסף, הרמב"ם מסביר רק את חטאו של משה, אך בפסוקים לא מובא שאהרון גם כעס למרות שנאמר שגם הוא נכלל בחטא. לכן, העדיף לפרש כ[[רבינו חננאל]] שחטאו של משה נבע מכך שאמר "המן הסלע הזה '''נוציא''' לכם מים". לשיטתו, משה נענש על כך שלא דקדק בלשונו, ונתן לעם להבין שהוא מוציא את המים על ידי כישוף או כוח כלשהו, ולא מכוחו של הקב"ה. | |||
==קישורים חיצוניים== | ==קישורים חיצוניים== | ||