ישיבת מרכז הרב: הבדלים בין גרסאות בדף

על גדולי תלמידי הישיבה בזמן הרב קוק נמנו: הרב אליהו יצחק פריסמן<ref>הגיע ל "מרכז הרב" מ[[ישיבת טלז]] בתרפ"ח. נולד בריטובה בתרס"ב שבליטא לאליעזר זאב פריסמן, תלמיד ישיבות סלבודקה וטלז ופעיל למען יישוב ארץ ישראל. כשעזב את ישיבת טלז, ליווה אותו ראש הישיבה, הרב [[יוסף יהודה ליב בלוך]], כבוד שמעטים זכו לו. הרב קוק למד איתו לעתים בחברותא. הרב אברהם אהרן בורשטיין מטבריג, שהכיר את משפחתו מהשנים שבהן כיהן כאב"ד ריטובה ולימד כתשעה חודשים ב"מרכז הרב", אמר עליו שהוא היחיד שמבין את כל דבריו בשיעור. היה מעשרת התלמידים שנבחרו בידי הרב קוק כדי להקים את "מכון הרי פישל לדרישת התלמוד", ובהמשך היה חבר במערכת "הלכה פסוקה" על חלק חושן משפט של שולחן ערוך ב"מכון למשפט התורה" שהקים [[הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג]]. עבודתו נכללה בכרך הראשון של המפעל שיצא לאור בתשכ"ב. השתתף בכתיבת תיקונים והערות לחלק ב' של "שיטה למועד קטן" לתלמיד רבי יחיאל מפאריש (ירושלים תרצ"ז) ובכתיבת הגהות וביאורים לכרך ד' של 'ראבי"ה' (עם הרב שאר ישוב כהן, שם תשכ"ה). כתב ערכים עבור הכרכים הראשונים של "האנציקלופדיה התלמודית". היה מבאי ביתו של [[הרב צבי פסח פרנק]] והיה שותף בעריכת כתביו. הרב פרנק מזכירו כמה פעמים בספריו כ'הגר"א פריסמן'. נפטר בירושלים בי"ג באדר ב' תשל"ו ונקבר בבית הקברות בהר הזיתים. בנו הוא אליעזר זאב אפרסמון. עליו כותב הרב משה צבי נריה, 'בשדה הראי"ה', כפר הרא"ה תשנ"א, "מבני העלייה", עמ' 464-459.</ref>, הרב יצחק זונדל ריף<ref>הגיע  בתרפ"ג מ[[ישיבת סלבודקה]] (שהמשכה ב[[ישיבת חברון]]) והיה מעשרת התלמידים הראשונים של ישיבת "מרכז הרב". הרב [[מנחם יהודה הלוי אושפיזאי]] אמר עליו שהיה מיחידי הסגולה של הישיבה. נולד ב[[וולוז'ין]] לרב ישראל (על האב ראו ב'אלה אזכרה: אוסף תולדות קדושי ת"ש-תש"ה', בעריכת הרב יצחק לוין, [[ניו יורק]] [[תשט"ז]], כרך ראשון, עמ' 322-318) ולמירל, בת הרב [[רפאל שפירא]] שהיה חתנו של [[הנצי"ב]] מ[[ישיבת וולוז'ין|וולוז'ין]]. ר' ישראל קרא לבנו זה על שם הרב [[יצחק מוולוז'ין]] ועל שם הרב [[מנחם זונדל שפירא]] שהיה אחי סבו. למד ב[[ישיבת כנסת ישראל]] ב[[סלבודקה]]. היה הכותב העיקרי של שיעוריו של הרב [[אברהם אהרן בורשטיין]] מ[[טבריג]], שהוכנסו לספר "נר אהרן" שיצא לאור לזכרו בעקבות פטירתו הפתאומית, ב[[י"ט בכסלו]] [[תרפ"ו]], לאחר תשעה חודשים בכהונת ראש ישיבת מרכז הרב. הרב ריף נהג לציין את [[יום השנה]] של רבו זה באמירת דברי תורה. נישא למרת לאה, בת הרב טודרוס הלוי לוקשצאן, רבה של זאגר ישן. ב[[תרצ"ו]], נבחר לרבנות עיירה זו במקום חותנו. כהונתו כרב ב"זאגר ישן" לצד אביו שכיהן כרב ב"זאגר חדש" סיימה את המחלוקת בין שתי הקהילות.("אלה אזכרה", כרך ראשון, עמ' 322-321). נודע כתלמיד חכם וכ[[דרשן]]. רבים היו באים לדרשותיו עוד כשהיה אברך ב"מרכז הרב" ודרש מפעם לפעם ב[[בית כנסת|בתי כנסת]] בירושלים. נספה בשואה יחד עם קהילתו ומשפחתו, בערב [[יום הכיפורים]] [[תש"ב]] ([[1941]]). דברים עליו ודברי תורה שלו בספר "[http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40628&pgnum=1 נר יצחק]" (עליו בעמ' 20-7) וכן כותב עליו הרב משה צבי נריה, 'בשדה הראי"ה', כפר הרא"ה תשנ"א, "נר לאחד", עמ' 458-449.</ref>, הרב אברהם ברוך גרינבלט<ref>הגיע מישיבת בריסק בראשות [[הרב יצחק זאב הלוי סולובייצ'יק]] (הגרי"ז) ו[[הרב משה סוקולובסקי]]. נולד בבריסק לאביו הרב יצחק גרינבלט שהיה מרבני העיר. הגרי"ז כינה אותו אברהם המתמיד עוד לפני היותו בן עשר וכשעלה לארץ ישראל בהיותו בן חמש עשרה, נתן לו מכתב המלצה בשביל הרב קוק. למד במרכז הרב כשש שנים שבהם למד בחברותא עם הרב יצחק רי"ף הי"ד. לאחר שהתחתן, עזב את הישיבה, למד כל היום בשקט ובהתמדה בבית כנסת במקור ברוך (בירושלים) וכל ימי חייו נמנע מפרסום. הוא היה מסוגל לשבת שמונה שעות ליד הגמרא בלי לזוז. מהיום בו עלה לארץ ישראל עד יום פטירתו, לא יצא מהארץ, אפילו לא לחתונה של בנו [[הרב אפרים גרינבלט]] (בעל שו"ת רבבות אפרים) באומרו: "בשום אופן אני לא יכול לעזוב את א"י בגלל האהבה שיש לי לא"י, ששאפתי את אהבת א"י ממו"ר הרה"ג רא"י קוק". פעם אחת פגש אותו [[הרב משה פיינשטיין]] ושיבח אותו על כך שלומד כ"כ בצניעות ובהתמדה אע"פ שיש לו משפחה מרובת ילדים. כמו כן אמר לו שניכר מפניו שהוא צדיק ויש לו זכות לפוגשו. [[הרב אהרן קוטלר]] אמר עליו שהוא גדול ממש וצנוע בתורה, כן שיבח אותו שיש בכוחו לשבת בשקט ובכוחו ללמוד תורה לשמה והוא מהלומדים שבזכותם העולם קיים, שלומדים תורה בלי פרסום. פעם כשנכנס ל[[רב שך]], הרב שך עמד בפניו ואמר לו: "אני מכיר אותך - אתה המתמיד מזכרון משה". בנו הבכור היה [[הרב אפרים גרינבלט]] בעל שו"ת רבבות אפרים שהיה מגדולי תלמידיו של [[הרב משה פיינשטיין]]. הרב אברהם ברוך נפטר בה' אב תשמ"ו ונטמן בהר המנוחות בירושלים. להרחבה בתולדותיו, שו"ת רבבות אפרים חלק ה, הקדמה שניה.</ref>, הרב שמעון סטרליץ<ref>הגיע בתרפ"ו מישיבת קלצק בראשות [[הרב איסר זלמן מלצר]] (לפני עלייתו לירושלים). נולד בתרס"ו בעיירה [[ליובאן]] הסמוכה ל[[סלוצק]], במחוז [[מינסק]], [[בלארוס]]. כן היה מבאי ביתו של הרב [[הרב יצחק זאב הלוי סולובייצ'יק]] (הגרי"ז) מ[[בריסק]] לאחר שהגרי"ז עלה לירושלים. הגרי"ז שהיה מתנגד חריף לציונות אמר עליו שהוא אוהב אותו מאוד, אף שהוא ציוני, כיוון שבכל מקום ששואלים אותו הוא משיב כהלכה, וכשאינו יודע אומר "איני יודע". הצטיין בשקידה גדולה בלימוד, בבקיאות רחבה, בהבנה ישרה, במידות טובות ובאצילות נפש. כמו כן ניחן בכישרון כתיבה והסברה מרשימים. בתרצ"ב היה מעשרת מייסדי "מכון הרי פישל לדרישת התלמוד" שבחר הרב קוק שהתבססו על עילויים מישיבתו. במסגרת זו היה מהמוציאים לאור של פירוש "בית הבחירה" של [[מנחם המאירי|המאירי]] למסכתות [[מסכת מועד קטן|מועד קטן]], [[מסכת מכות|מכות]], ו[[מסכת שבועות|שבועות]], וכתב מקורות והערות. עם תחילת ההוצאה לאור של [[האנציקלופדיה התלמודית]], היה הרב סטרליץ מחברי המערכת שלה. לאחר פטירתו יצא הספר [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40690&pgnum=1 "שם משמעון"] ובו מרוכזים מאמריו על [[מסכת מעשרות]] ומאמרים נוספים בנושאים תלמודיים. עם כל עיסוקו בשדה התלמוד וההלכה, היה הרב סטרליץ גם איש הגות ומחשבה, ונטה אחר הגותו של [[הרב קוק]]. סייע לרב דוד כהן "הנזיר" בעריכת "אורות הקודש" ("אורות הקודש" חלק א', עמ' 410). מאמרו "התשובה לאור הסתכלותו של רבינו" צורף למהדורות רבות של הספר [[אורות התשובה]] של הרב קוק. מאמריו ומכתביו ההגותיים, כונסו לאחר פטירתו בספר "מהמקור : דברי מחשבה". נפטר בדמי ימיו בז' בטבת תשט"ו. עליו כתב הרב נריה ב'בשדה הראי"ה', כפר הרא"ה תשנ"א, "האציל שבחבורה", עמ' 512-498; 'ליקוטי הראי"ה' ג', 'הרב שמעון סטרליץ ז"ל', בהוצאת "חי ראי", כפר הרא"ה תשנ"ה, עמ' 429-423.</ref>, הרב [[שלום נתן רענן]]<ref>חתן הרב קוק שמונה לתפקיד מנהל הישיבה בידי חותנו. מראשוני תלמידי הישיבה שהגיע לישיבה יחד עם הרב שמואל אליעזרי והרב יוסף בורובסקי. מלזכרו נערך ספר הזיכרון "בשמן רענן" הכולל שני כרכים ובו מדברי תורתו. לפי רשימות בפנקסו נכתב הספר "נתן תורה" ובו דרשות הרב קוק על פרשות השבוע ודרשות נוספות. נולד ב[[תר"ס]] ונפטר ב[[תשל"ב]].</ref>, הרב משה דוד בקשט<ref>למד לפני בואו לישיבת "מרכז הרב" ב[[ישיבת כנסת בית יצחק]] של [[הרב ברוך דוב ליבוביץ]] בגלותה בקרמצ'וק שבאוקראינה בזמן מלחמת העולם הראשונה וב[[וילנה]] לאחריה (שהתה שם [[תרפ"ו]] שבה עברה ל[[קמניץ]]). ב[[ט"ו בשבט]] תרפ"ה הגיע למרכז הרב והיה משלושת התלמידים הראשונים שהגיעו לישיבה בהזמנתו של הרב קוקוהיה אחד משלושת התלמידים הראשונים בישיבת מרכז הרב. נולד באיביה שברוסיה הלבנה. התייתם בגיל 4 מאביו. עקב האיסור על לימוד תורה בקרמנצ'וג ניסה לברוח לפולין, אך נעצר והושם במאסר במינסק. בסופו של דבר הגיע לפולין וגם שם נאסר יחד עם בני ישיבות אחרים, כשהשלטונות רצו להחזירם לברית המועצות. הרב אברהם קלמנוביץ, ראב"ד ראקוב, פעל לשחרורם וגזרת הגירוש התבטלה. משה דוד הגיע בסופו של דבר לוילנה ושם למד שוב בישיבת "כנסת בית יצחק". בה'תרצ"ב היה אחד מעשרת התלמידים הבולטים בישיבת מרכז הרב שבחר הרב קוק כדי שיהוו את הגרעין הראשון של "מכון הרי פישל". השתתף בכתיבת ערכים במפעל האנציקלופדיה התלמודית בכרכים ה'-ח'. במשך תקופה קצרה עבד גם במערכת "אוצר הפוסקים". למד קבלה מפי הרב קוק ועסק בנושאים אלה גם עם המקובל הרב שלמה אלישיב בעל ה"לשם שבו ואחלמה". נפטר בערב סוכות ה'תשמ"ג ונטמן בהר הזיתים. בשנת תש"ן יסדו בני משפחתו בית מדרש ללימוד הדף היומי בשכונת בית וגן בירושלים על שמו והוא נקרא "למד דעת" על שם חיבורו. חיבר את "למד דעת :... חדושי תורה בהלכה, אגדה, מוסר", בהוצאת "למד דעת - בית מדרש ללימוד הדף היומי", ירושלים תשנ"ג.</ref>, הרב שמואל אליעזרי<ref>*הרב שמואל אליעזרי - נולד ב[[כ"ב בתשרי]] [[תרס"ה]] בעיירה שומיאץ' (כיום תת-מחוז) שבמחוז סמולנסק להוריו ר' אליעזר שנדרוב ולאמו גינסה (לבית פבזנר), כבן שביעי מבין אחד-עשר ילדים. בתרע"ה נדד ה"חפץ חיים" מראדין עם ישיבתו, וישב בשומיאץ' כ-3 שנים. ואסף לישיבה תלמידים מוכשרים מבני העיירה, ובתוכם את הנער שמואל, שכבר אז בלט בכשרונותיו. לאחר מלחמת העולם הראשונה, כשהישיבה התפצלה לשניים נדד ביחד עם הח"ח לסמילוביץ שבמחוז מינסק, ומאז לא פגש יותר את בני משפחתו, ונדד מישיבה לישיבה ולמד תורה מהרב אלחנן וסרמן, הרב אליהו דושניצר, הרב ברוך דב בר לייבוביץ והרב חיים עוזר גרודזנסקי. עוד בווילנה, שאף לעלות לארץ ולשם כך יצר קשר עם ישיבת "מרכז הרב" וב[[ט"ו בשבט]] [[תרפ"ה]] עלה ארצה בהזמנת הרב קוק‏ יחד עם הרב משה דוד בקשט והרב יוסף בורובסקי, ללמוד בישיבת "מרכז הרב". היה מבכירי תלמידי הישיבה, ועימו למד הרב בחברותא כשהכין את שיעוריו. בצאתו לחופשות, לקח עימו הראי"ה את שמואל כדי לא לבטל את הלימוד ביחד. בתרפ"ו שינה את שם משפחתו משנדרוב לאליעזרי לזכר אבי לאחר פטירתו. בתרפ"ח נישא לבתיה, בתם של חוה (לבית טייטלבוים) והרב ישראל זאב הלוי איש-הורביץ. הוסמך לרבנות ולדיינות בידי הראי"ה, הרב חרל"פ, הרב צבי פסח פרנק והרב מלצר. בתרפ"ט היה הראשון מבוגרי "מרכז הרב" שיצא לשמש ברבנות, ונבחר לרב שכונת "בית וגן" בירושלים ובמשרה זו שימש במשך 29 שנים עד שנת תשי"ח. בתרצ"ב נבחר על ידי הרב קוק ביחד עם תשעה מחבריו, להקים את מכון הרי פישל לדרישת התלמוד שהתבסס בעיקר על עילויים מ"מרכז הרב". במסגרת זאת, היה שותף בין היתר בהוצאה לאור עם ציוני מקורות, ביאורים והערות של "שיטה על מועד קטן" של תלמידי רבי יחיאל מפריז, וכן "בירורי הלכה" על מסכת ביצה, במסגרת "הלכה ברורה ובירור הלכה". הרב אליעזרי היה גם מכותבי הערכים לאנציקלופדיה התלמודית בראשית דרכה. עסק והעמיק בנושאי המצוות התלויות בארץ והקים את "המכון לחקר הלכה" שעסק בנושאי שביעית ומצוות התלויות בארץ, כמו כן היה ממקימי אגודת הרבנים מורי ההוראה בירושלים. היה פעיל מאוד בגיבוש האופי היהודי ציוני של היישוב", והיה מקורב לרבנים הראשיים לישראל הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג והרב בן-ציון מאיר חי עוזיאל. במסגרת עיסוקו במצוות התלויות בארץ הביא לבית הדפוס את הספר "תרומת חלה" על מסכת חלה במשנה הכולל את דברי המשנה, שינוי נוסחאות, "עין משפט", "מסורת המשנה" ו"משנת ראשונים" (פירושי הראשונים על המסכת), עם פירוש יצחק בן מלכי צדק סמפונטי השלם בהוספת הגהות, ביאורים והערות מהרב אליעזרי, בהוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים תש"ט. בגיל 44 עם קום המדינה התגייס לצה"ל כדי להשתתף בייסוד הרבנות הצבאית, ולקח חלק בניסוח פקודות מטכ"ל בנושאים יהודיים, התקפות עד היום. שירת בצה"ל כרב צבאי עד שנת תשט"ז, ואף כיהן כחבר בבית הדין הצבאי העליון. עם פרישתו מצה"ל בגיל 52, מונה כדיין בבית הדין הרבני בתל אביב והיה גם רב הקהילה בשיכון "הפועל המזרחי" בשכונת "יד אליהו" בתל-אביב. פרש לגמלאות מהדיינות בתשל"ה. חיבר מאמרים רבים שהתפרסמו בתקופונים הלכתיים כגון: "כרם ציון", "שערי ציון", "קול תורה", "תורת ארץ ישראל", "נעם", "התורה והמדינה", "שבילין" ועוד. פרסם פסקי הלכה בנושאי צבא ודיני אישות וכן בירורי הלכה במצוות התלויות בארץ. חיבר את הספר ההלכתי [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=41200&pgnum=1 "מלאכת שמואל]". נפטר בג' באדר תשנ"א. הותיר אחריו כתבי יד שלא הספיק להגיה ולהוציא לאור. נפטר כחצי שנה מיום שזכה להיפגש לאחר 72 שנות פירוד עם אחד מאחיו שהגיע לביקור בארץ לאחר נפילת מסך הברזל. הוליד חמישה ילדים (שני בנים ושלוש בנות). על שמו קרויים, רחוב בשכונת בית וגן, ובית הכנסת "משכן שמואל" בשכונת יד אליהו.</ref>, הרב יצחק שולזינגר<ref>היה מטובי המתמידים והשקדנים בישיבת ראדין לפני בואו לישיבת הרב קוק, וראש הישיבה, הגרנ"ט, אמר עליו שמעולם לא ראה שקדן כזה. שימש כרב ו[[שוחט]] ב[[כפר גנים]] ליד [[פתח תקווה]], ובהמשך ראש השוחטים ופוסק בענייני שחיטה ב[[חיפה]]. מחבר [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=41370&pgnum=1 "אמרות יצחק : על התורה]" ו"אמרות יצחק" בענייני הלכה (לחיבור זה מצורף החיבור "תולדות יצחק" ובו חידושים ופלפולים מבני המחבר שהביאו הספר לדפוס, [[בני ברק]] [[תשל"ד]].</ref>, [http://www.shoresh.org.il/spages/articles/main.aspx?ID=1789 הרב שלום אליהו ננקנסקי], [[הרב יהודה גרשוני]]<ref>למד לפני בואו לישיבה ב[[ישיבת שער התורה]] בגרודנה אצל הרב שקופ (לפני הגעתו לטלז), בישיבת "כנסת בית יצחק" ב[[קמניץ]] וב[[ישיבת מיר]]. נסע בהמשך לארה"ב והקים את "ישיבת ארץ ישראל" שלמדו בה כמה עשרות תלמידים. חיבר "חוקת הפסח" על הלכות [[קרבן פסח]] לרמב"ם ב[http://hebrewbooks.org/3096 שני] [http://hebrewbooks.org/3097 חלקים], [http://www.hebrewbooks.org/40624 משפט המלוכה] על הלכות מלכים ל[[היד החזקה|רמב"ם]], "חוק ומשפט" על הלכות סנהדרין לרמב"ם (ירושלים [[תשמ"ו]]), [[שיטה מקובצת]] על [[מסכת פסחים]] בשלושה כרכים, "חכמת גרשון" - חידושי תורה בעניינים שונים (ירושלים [[תשנ"ז]] [http://www.hebrewbooks.org/41060 קובץ מאמרים] על עניינים שונים, "שערי צדק" - דרשות על פרשות השבוע (ירושלים [[תשנ"ה]]), קובצי המאמרים בהלכה ובמחשבה "קול יהודה" (ירושלים, [[תש"ן]]) ו"קול צופייך" (ירושלים, תש"ם).</ref>, [[הרב שאול ישראלי]]<ref>נולד בכ"ה בתמוז תרס"ט בסלוצק לרב בנימין איזראליט, ראב"ד קוינדוב בפרבר מינסק, ולמד שם בתלמוד תורה ובישיבה קטנה בראשות הרב איסר זלמן מלצר כש[[הרב יחזקאל אברמסקי]] שותף בהנהלת הישיבה. למד אחרי כן בישיבות מחתרתיות תחת המשטר הקומוניסטי שסגר את מוסדות התורה, במינסק בבית הכנסת "שואבי מים" עם שיעורים מפי הרב יהושע צימבליסט (שם למדו גם [[הרב משה צבי נריה]] והרב דוד סולומון, ובבית הכנסת "משכיל לאיתן" עם שיעורים מפי הרב אברהם אליהו מייזס (בהמשך מראשי העדה החרדית בירושלים). בשנת ה'תר"צ הוא הגיע למסקנה שבמגבלות הקשות שהוטלו על לימוד התורה ברוסיה אין הוא יכול להמשיך לחיות בה, ולכן החליט לעבור למוסקבה כדי לקבל אישור להגר מברית המועצות. אולם כל הניסיונות כשלו, והרב ישראלי החל לתכנן יציאה בלתי חוקית יחד עם הרב דוד סלומון שלמד אתו במינסק (לימים הרב של כפר אברהם) והרב אברהם שדמי (לימים ראש כולל "בית זבול"). בשל הקשיים במעבר הגבול (שהיה כרוך בסכנת מוות) הם פנו לרב יעקב קלמס במוסקבה (לימים חבר מועצת הרבנות הראשית) שיכריע בעניין. הרב קלמס קיים להם "גורל הגר"א" ונפל על הפסוק "פנו וסעו לכם ובאו הר האמורי ואל כל שכניו בערבה ובשפלה ובנגב ובחוף הים ארץ הכנעני והלבנון עד נהר הגדול נהר פרת" (דברים א' ו'). על פי זה הם החליטו לחצות את הגבול על אף הסכנה הכרוכה בכך. בכ"ג בשבט תרצ"א בלילה רוסי חורפי ומושלג הם כיסו עצמם בסדינים לבנים והחלו להתגנב דרך נהר פרוט הקפוא הגובל עם פולין עם ספר תורה, אולם מיד נתפסו על ידי משמר הגבול הפולני והובאו למעצר בבורשטשוב. הפולנים רצו למסור אותם לידי הרוסים, דבר שהיה בעבורם גזר דין מוות. הם פנו לרב קוק שינצל את קשריו ויפעל להשגת "סרטיפיקטים" (אישורי הגירה למדינה זרה). הרב קוק נענה לפנייתם וביקש מהנציב  העליון את אישורי עלייה לארץ עבור השלושה. בינתיים, רבה של בורשטוב, הרב הרץ, שהצטרף לפנייתם לרב קוק, פעל עם אחרים להשהיית הסגרתם לרוסיה עד קבלת האישורים ועורר את דעת הקהל בעולם למטרה זו. לאחר קבלת אישורי העלייה לארץ ישראל הם שוחררו, והרב ישראלי למד כחצי שנה בישיבת מיר עד לעלייתו ארצה בתחילת תרצ"ד. בישיבת "מרכז הרב" היה מהשלושה שהרב קוק שיתפם בהכנת השיעור הכללי. בשנים תרצ"ח-תשכ"ה שימש כרבה של כפר הרא"ה (על שם הרב קוק), ובשנים תשכ"ה-תש"ם כיהן כדיין בבית הדין הגדול בירושלים, ולשם כך עזב את משרת הרבנות ועבר להתגורר סמוך לישיבת "מרכז הרב". ב[[תשמ"ב]] לאחר פטירתו של הרצי"ה התמנה לראשות ישיבת "מרכז הרב" לצדו של [[הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא]]. זכה בפרס ישראל למדעי היהדות לשנת תשנ"ב. היה מומחה גדול בתחום ה[[שמיטה]]. חיבר את "ארץ חמדה : בהלכות ארץ ישראל, לבירורה של הלכה ולהדרכתה בחיים החקלאיים"; [https://www.yeshiva.org.il/midrash/Hmidrash.asp?Cat=41 דרשות לימי הפסח]; [http://www.yeshiva.org.il/midrash/Hmidrash.asp?Cat=15 דרשות לימים הנוראים]; "הרבנות והמדינה" (אסופת מאמרים, נאומים, שיחות ורשימות על רבנות ארצישראלית, הציונות הדתית, מדינת ישראל וארץ ישראל); "זה היום עשה ה'" (לקט דרשות ומאמרים ליום העצמאות); "חוות בנימין" (מאמרים, בירורים ועיונים הלכתיים בעינייני התורה והארץ, התורה והמדינה, התורה והמועדים, דיני תורה, משפטי תורה, אורחות תורה, ועיוני תורה); [http://www.yeshiva.org.il/midrash/Hmidrash.asp?Cat=16 "מאורות לחנוכה"] (דרשות לימי החנוכה); "משפטי שאול" (פסקי דין אשר נידונו בבית הדין הגדול בירושלים); "עמוד הימיני" (ברורי הלכה בענייני מדינה, שו"ת ובאורי סוגיות בכמה מקצועות התורה); "שערי שאול" (שיעורים על מסכת פסחים שנשא בישיבת 'מרכז הרב'); [http://www.yeshiva.org.il/midrash/Hmidrash.asp?Cat=13 "שאלו שלום ירושלים"] (לקט דרשות שנשא בעצרות יום ירושלים בהיכל ישיבת 'מרכז הרב' ובמכון 'ארץ חמדה'); "שיח שאול" (על התורה, שיחות שנשא בכפר הרא"ה); "פרקים במחשבת ישראל" (לקט מקורות במחשבת ישראל שערך).  נפטר י"ט בסיוון תשנ"ה.</ref>, הרב יעקב ז'ולטק<ref>לפני בואו לישיבה למד בישיבות "תורת חיים" ב[[ורשה]] אצל הרב צבי גליקסון, בישיבת קלצק אצל הרב [[אהרן קוטלר]], ובישיבת "כנסת בית יצחק" בקמניץ בראשות ר' ברוך בר. למרות היותו תלמיד חכם מובהק לא שימש במשרה רבנית ועבד לפרנסתו בחברת [[סולל בונה]] באזור חיפה.</ref>, הרב שמעיה שאנן<ref>הגיע ל"מרכז הרב" באדר א' תרצ"ג לאחר מכתב בקשה שלו לרב קוק. השגת אשרת העלייה הושגה בסיוע הרב יחזקאל אברמסקי וגורמים בינלאומיים כהצלב האדום. למד לפני כן בישיבת מינסק, אך עקב האיסור הקומוניסטי נאלץ ללמוד בסתר ועבר ממקום למקום. למד במחתרת בקיבוץ הבחורים במינסק, בקיבוץ הבחורים בחרקוב, ובשקלוב אצל הרב מרדכי פיינשטיין, אחיו הצעיר של הרב משה פיינשטיין. נשא לאישה את בת הרב חיים שלמה קום. גדול בתורה, במידות ובצניעות שהתרחק מפעילות ציבורית ומשרה תורנית, אך לימד תורה והורה הלכה במשך כחמישים שנים כרב בית כנסת ברמת-גן. לאחר שהפסיק ללמד עבד באנציקלופדיה התלמודית והיה חבר ב"מכון התלמוד הישראלי השלם". שקד על תלמודו גם בייסורים קשים, וסירב לקחת משככי כאבים כי הם מרדימים ומפריעים ללימוד. לזכרו הוציאה המשפחה את הספר "נר לשמעיה" בעריכת בנו הרב חיים שלמה שאנן (רב ודיין), בני ברק תשל"ט, והרב נריה כתב עליו ב'ליקוטי הראי"ה' ג', הוצאת "חי ראי", כפר הרא"ה, תשנ"ה.</ref>, הרב מאיר הכהן קפלן<ref>מחבר "דברי מאיר : חידושים בש"ס, הסברים ברמב"ם ודברי מחשבה בעניני התקופה" ([[תל אביב]] [[תשכ"ז]]; "[http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=41213&pgnum=1 מצות התוכחה]"; "שערי מאיר : על התורה" (יצא רק חלק א' על [[בראשית]] ו[[שמות]] ומאמרים על [[חנוכה]], [[פורים]], [[פסח]], [[הכותל]] ועל [[שמחת חתן וכלה]]), ירושלים [[תשמ"ג]]; ו'שערי מאיר : חידושים ב[[ש"ס]] וב[[שולחן ערוך]] [[אורח חיים]] ו[[אבן העזר]] והסברים ב[[משנה תורה|רמב"ם]] וענינים שונים'.</ref> והרב שבתי שמואלי.<ref>לרוב האמורים יוחדו פרקים בספר 'בשדה הראי"ה' של הרב נריה, וכן יוחד פרק ל[[שבתאי דון-יחיא]]. על הרב אליעזרי, הרב שמואלי, הרב גרשוני הרב ישראלי, הרב ננקנסקי והרב שאנן כתב הרב נריה בקצרה בספרים אחרים ובהם ב'מועדי הראי"ה' וב'ליקוטי הראי"ה' חלק ג'.</ref>  

בשנת ה'תשנ"ז פרשו מהישיבה ששה מרבניה [[הרב צבי טאו]], [[הרב עמיאל שטרנברג]], [[הרב מרדכי שטרנברג]], [[הרב יהושע צוקרמן]], [[הרב עודד וולנסקי]] ו[[הרב יעקב לבנון]] יחד עם קבוצה מתלמידיהם, והקימו את "[[ישיבת הר המור]]" ב[[ירושלים]]. הרקע לפיצול היה תוכנית שהציעה הנהלת הישיבה לתלמידים, לשילוב לימודי הוראה במקביל ללימודים בישיבה. הרב טאו והרבנים הקשורים אליו פרסמו מכתבים והעבירו שיחות נגד התוכנית. לפילוג קדמה מתיחות בין שני הצדדים, שהחלה מיד לאחר פטירת הרצי"ה. במכתב שעליו חתמו כמה רבנים מבוגרי הישיבה נקראו הרבנים הפורשים ותלמידיהם לשוב לישיבה ולבקש מחילה מהרב שפירא.{{דרוש מקור}} הרב מרדכי אליהו קרא לא לפלג את הישיבה.