ישיבת מרכז הרב: הבדלים בין גרסאות בדף

הישיבה נחשבת "לאם הישיבות הציוניות" ולמגדלור הרוחני של התנועה הציונית דתית בכלל, זאת משום שרוב הישיבות הציוניות שקיימות היום, הוקמו ע"י [[רב]]נים שלמדו בה, או תלמידים של רבנים שלמדו בישיבת מרכז הרב.

חלום הקמת ישיבה בירושלים ליוה את הרב קוק כבר בהיותו צעיר לימים. גם כשכיהן כרבן של [[יפו]] והמושבות (תרס"ד - תרע"ד). בשנת תרע"ט  נתמנה להיות רבה של ירושלים, ולאחר מכן נבחר לכהן כרב הראשי האשכנזי הראשון של ארץ ישראל. במסגרת תפקידו ביקש להקים תנועה בשם "[[דגל ירושלים]]" אשר אחת ממשימותיה העיקריות היו הקמת ישיבה שתהווה מרכז רוחני אוניברסלי שתאופין בשילוב תורת ישראל עם תחיית האומה בארץ ישראל. הישיבה בחזונו של הרב קוק היתה יעד לאומי ממדרגה ראשונה.

בזכרונותיו של [[הרב דוד כהן]] ("הרב הנזיר"), שהיה תלמידו המובהק של הראי"ה, משנת תרפ"ג ישנה עדות מרגשת על הניצנים הראשונים של כינון הישיבה: "בקיץ שעבר ואני יושב בבית המדרש סגור ומסוגר, עטוף בטלית ותפילין ושוקד על תלמודי בקול ניגון ערב והנה דופקים בדלת, ואפתח דלתות בית המדרש, והנה שני צעירים לקראתי, ואשאלם, מה אתם רוצים? ללמוד - היתה התשובה. אז אמרתי למזכיר הישיבה ומייסדה, הרב יצחק לוי, הנה הזדמנות ראשונה לפתיחת הישיבה ויסודה, ויעדתיו לפנות מיד בזה אל הרב... כך הונח היסוד הראשון ונפתחה הישיבה".

[[תמונה:Bet harav.jpg|ימין|ממוזער|250px|ישיבת מרכז הרב במשכנה הראשון ב"בית הרב" ברחוב הרב קוק ב[[שכונת גאולה]] בירושלים]]  

תוכנית הלימודים ומגמות החינוך בישיבה נכתבו לראשונה באחד מערבי [[חנוכה]] בשנת תרפ"ב על-ידי הרב הנזיר, על פי בקשת רבו. תוכנית זו היתה מקיפה מאד והיוותה חידוש נועז ומרחיק לכת בעולם הישיבות של [[היישוב הישן]]. חדשנות זו מתבטאת הן בהיקף הידיעות שנדרשו מתלמידי הישיבה בתחומי הנגלה ([[תלמוד בבלי]], [[הלכה]]) והנסתר(לימוד [[קבלה]]), והן בתכני הלימוד עצמם שכללו לימוד [[תנ"ך]], התמודדות עם בקורת המקרא והעמקה ב[[מחשבת ישראל]] לדורותיה.

יחסו החיובי של הראי"ה קוק לישוב ארץ ישראל, השקפתו הלאומית-דתית ויחסי הקירבה שרחש לציבור החילוני, השפיעו במידה רבה על חלק מבני הישיבה להשתתף בפעילות אקטיבית במחתרות, ואחדים הפכו להיות דמויות מפתח בהתארגנויות אלו, כשהמפורסם ביניהם הוא תלמיד הישיבה [[דוד רזיאל]] הי"ד, מפקד [[האצ"ל]]. התגייסות משמעותית חלה בעקבות [[מאורעות תרפ"ט]] (1929).

ב-[[ג' באלול]] [[תרצ"ה]] הסתיים פרק רב משמעות בחייה של הישיבה, עם הילקחו של [[הרב קוק]] לגנזי מרומים. צער עמוק ליוה את תלמידי הישיבה, אך יחד עמו תחושת שליחות ורצון לממש את החזון הגדול שטווה הראי"ה קוק.

[[הרב יעקב משה חרל"פ]], רבה של שכונת "[[שערי חסד]]" ב[[ירושלים]] ו"איש ברית קדשו" של מרן הרב זצ"ל, ששימש כראש הישיבה עוד בתקופת חייו של [[הראי"ה]] קוק, המשיך בתפקידו זה גם לאחר פטירתו של מרן הרב זצ"ל. מצבו הבריאותי המעורער של [[הרב חרל"פ]] הוסיף קושי על המצב הכללי הירוד של הישיבה בתקופה זו, שהיתה קשה ליישוב היהודי כולו, בשל התנכלות הערבים והשפל הכלכלי.  

בשנת ה'תש"ה (1946), בעקבות בקשתו של [[הרצי"ה]], הצטרף [[הרב אברהם שפירא]], שלימים שימש כראש הישיבה ורב ראשי לארץ ישראל, לצוות הישיבה. בשנת ה'תש"ח, בפרוץ [[מלחמת העצמאות]], גוייסו רבים מבני הישיבה ושרתו במסגרת "[[ההגנה]]" ולאחר מכן ב[[צה"ל]]. בז' בכסליו ה'תשי"ב (1952) נפטר [[הרב יעקב משה חרל"פ]]. מעט לפני כן, אחר שחלה הרב חרל"פ במחלתו האחרונה, החל [[הרב אברהם שפירא]] להעביר [[שיעורים כלליים]] בישיבה.

עם פטירתו של [[הרב יעקב משה חרל"פ]], בשנת [[ה'תשי"ב]], החל למלא את תפקיד ראש הישיבה בנו של הראי"ה, [[הרב צבי יהודה]], כשמנהל הישיבה היה [[הרב שלום נתן רענן]], חתנו של הראי"ה.  

בהסכם השלום בין [[ישראל]] ו[[מצרים]] גילו המנהיגים חולשה והסכימו למסור את השליטה בחצי האי [[סיני]] לידי [[מצרים]]. [[ממשלת ישראל]] החליטה לגרש מבתיהם את כל תושבי [[חבל ימית]], ולהרוס את בתיהם עד היסוד. בני הישיבה הביעו מחאה נמרצת ופעלו בדרכים שונות לביטול רוע הגזירה. הבשורות הקשות על גירוש התושבים החמירו את מצבו הבריאותי של הרב, שעבר ניתוח קשה זמן מה קודם לכן, וביום [[י"ד באדר]] [[ה'תשמ"ב]] (1982) עלה ראש הישיבה [[הרב צבי יהודה קוק]] לגנזי מרומים.

לאחר פטירת הרב צבי יהודה, כיהנו בראשות הישיבה הגאון [[הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא]] והגאון [[הרב שאול ישראלי]], שעוד בחיי [[הרצי"ה]] העבירו שיעורים כלליים בישיבה. בשנת [[ה'תשמ"ג]] (1983) נתמנה [[הרב אברהם שפירא]] לכהן כ[[רב הראשי לישראל]], יחד עם יבדל"א הגאון [[הרב מרדכי אליהו]] שליט"א. בשנים אלו לחם הרב בעוז להעמיד את תורת ישראל על תלה, בכל תחומי החיים ב[[מדינת ישראל]]. כאשר נתגלו סדקים בכונות על שמירת [[שלמות הארץ]] אצל מנהיגי המדינה, גילו שני ראשי הישיבה דעתם בתקיפות כי אין למסור שום חלק מ[[ארץ ישראל]] לידי נוכרים.  בתקופה זו היו בני הישיבה פעילים מאד והביעו מחאות נמרצות בדרכים שונות. עיקר המאמצים בישיבה כוונו בתקופה זו לעולם העשייה החינוכית ופיתוח מנהיגות רוחנית והלכתית. בכל רחבי הארץ קמו [[ישיבות גבוהות]], [[ישיבות הסדר]], [[ישיבות תיכוניות]]  ו[[אולפנות]] לבנות. הכל בעידודם ובתמיכתם של ראשי הישיבה. בכל שבוע הועברו שני [[שיעורים כלליים]] לבני הישיבה מפי שני ראשיה. שיעור מיוחד היה מתקיים בבית [[הרב אברהם שפירא]] בכל מוצאי שבת. שיעור זה, בספר [[קצות החושן]], [[אבני מילואים]], [[מנחת חינוך]], [[מחנה אפרים]], ובחודש אלול ב[[הלכות תשובה]] ל[[רמב"ם]], לא היה מוכן מראש, ולעתים היו מחליטים זמן מועט לפני השיעור סביב איזה סימן יעסוק השיעור.  כאן זכו התלמידים לראות כיצד לומדים תורה. הרב היה מקשה ומתרץ שואל ומפרק בונה וסותר והתלמידים היו מטים אוזן ומביטים ברבם הגדול ולומדים לקח.לאחר השיעור היה עונה [[הרב שפירא]] לבני הישיבה על שאלות שונות, וכן היה מתיחחס למאורעות השעה.

בבוקר [[יום טוב]] ראשון של [[חג הסוכות]], ט"ו בתשרי ה'תשס"ח (2007), לאחר מספר חדשים בהם הלך ונחלש בשל מחלה, עלה לישיבה של מעלה. הוא נטמן בהלוויה רבת משתתפים ב[[הר הזיתים]], סמוך לקברו של [[הרב אברהם יצחק הכהן קוק]] וסמוך לקבריהם של קודמו בראשות הישיבה - [[הרב צבי יהודה הכהן קוק]], ושל קודמו ב[[הרבנות הראשית|רבנות הראשית]] - [[הרב שלמה גורן]].

בר"ח אדר ה'תשס"ח חדר לספריית הישיבה [[מחבל]] ארור שירה ורצח שמונה תלמידים הי"ד.  שלושה מהם מתלמידי הישיבה, וחמישה מהם  מ[[ישיבת ירושלים לצעירים]] (ישל"צ) הסמוכה. המחבל חוסל בידי [[הרב יצחק דדון]], אברך בישיבה, ועל ידי '''דוד שפירא''', קצין [[צה"ל]] שהתגורר בסמוך. לזכרם של הנרצחים מוציאים קבוצת תלמידים מהישיבה סדרת חוברות לימוד יומי לנוער - "בשביל הנשמה"<ref>אתר בשביל הנשמה - http://www.bishvilhanshama.wip.co.il/ </ref>, כל חוברת עסקת בנושא אמוני כגון תפילה, צניעות ותשובה.