תוכחה

מצוות תוכחה היא מצוות עשה להוכיח אדם מישראל שעבר עבירה, שנאמר ""הוכח תוכיח את עמיתך"(ויקרא יט). מנגד, למצווה קיימים מספר סייגים וחכמים כבר קבעו כי "כשם שמצווה על אדם לומר דבר הנשמע, כך מצווה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע".

הגדרה[עריכה]

מצות עשה מן התורה להוכיח אדם מישראל שעבר עבירה, שנאמר: "הוכח תוכיח את עמיתך"(ויקרא יט). כל ישראל ערבים זה לזה ועל כל אחד מוטל להשתדל שגם רעהו לא יעבור עבירות.

אדם שביכולתו להוכיח ואינו עושה זאת, נתפס בעוונם של החוטאים, שהרי הוא יכל להצילם מחטא ולא עשה זאת.

על המוכיח לדבר עם החוטא בצינעה והדיבור יהיה בלשון רכה ונעימה. המוכיח ישתדל מאוד שלא לבייש את החוטא ושלא להכלימו. על כך נאמר בתורה: "הוכח תוכיח את עמיתך ולא תישא עליו חטא".

אדם שעובר בעצמו את אותה עבירה, אינו יכול להוכיח חוטאים אחרים. עליו לשוב תחילה בתשובה מעבירה זו ולאחר מכן יוכל להוכיח אחרים, כפי שאמרו: "קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים".

בכל מקרה שיש למוכיח תקוה שאולי ישמעו את דבריו, חייב הוא להוכיח. חיוב תוכחה קיים אפילו כשהחטא הוא באיסור דרבנן או במנהג שנהגו ישראל לשומרו.

אפילו מאה פעמים[עריכה]

אמרו חכמים: "כשם שמצוה על אדם לומר דבר הנשמע, כך מצוה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע". כלומר: כשם שמצוה על אדם להוכיח את חברו ולומר לו דבר שהוא עשוי לקבלו, כך מצוה שלא לומר לו דבר שאינו עשוי לקבלו. מאידך במסכת בבא מציעא (לא, א) מובא, שאדם חייב להוכיח את חברו אפילו מאה פעמים. ויש לתמוה: הכיצד? והלא "מצוה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע", ואם כן, אחרי שהוחזק אדם לאחר כמה פעמים באי שמיעה, יש מצוה "שלא לומר"?

עונה על כך בספר "שו"ת רש"ל", כי קיים חילוק בין מקבל תוכחה ואחר כך אינו מקיימה לבין מי שאינו מוכן לקבל תוכחה. המצוה להוכיח אפילו מאה פעמים נאמרה באדם שמקבל תוכחה אלא שאינו מקיימה. ממנו אין להרפות אלא יש להמשיך להוכיחו. אבל מי שאינו מוכן לקבל תוכחה אפילו בפעם הראשונה, אין להוכיחו יותר.

הוכחת צבור או יחיד[עריכה]

ציבור או יחיד שהינם שומרי מצוות, אולם הם נוהגים לעבור בקביעות על הלכה אחת בשוגג, והמוכיח יודע בוודאות שלא ישמעו לתוכחתו וימשיכו בטעותם ובחטאם, הדין הוא כדלהלן:

אם העבירה היא באיסור דרבנן או שהיא באיסור תורה שאינו מוזכר במפורש בפסוקי התורה, אלא נלמד מדרשת חז"ל וכדומה, לא יוכיח אותם, ועל כך נאמר: "מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין".

לעומת זאת, אם העבירה מפורשת בתורה, עליו להוכיח את החוטאים גם כאשר ברור שהם לא ישמעו לתוכחתו.

איך להוכיח[עריכה]

במשלי (יט, יז) נאמר: "אל תוכח לץ פן ישנאך, הוכח לחכם ויאהבך". השל"ה (פרשת מסעי) למד מפסוק זה כלל גדול במצות תוכחה: כאשר אתה מוכיח את עמיתך, אל תאמר לו רק את חסרונותיו, כי אז ישנאך ולא ישמע לדבריך. והיינו "אל תוכח לץ" - אל תוכיח אותו באופן שתאמר לו שהוא לץ. רק אדרבא, אמור לו: חכם אתה, ואם כן חרפה היא לאיש כמוך לעשות כך וכך. וזהו "הוכח לחכם", כלומר, תעשנו לחכם, ואז יאהבך וישמע לקול דברי התוכחה שלך.

על האדם לאהוב את התוכחות. במסכת תמיד (כח, א) מובא: "תניא, רבי אומר: איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם - יאהב את התוכחות. שכל זמן שתוכחות בעולם, נחת רוח באה לעולם, טובה וברכה באין לעולם ורעה מסתלקת מן העולם, שנאמר (משלי כד): ולמוכיחים ינעם ועליהם תבוא ברכת טוב".

מי שמוכיחים אותו על חטא שעשה, יטה אוזן לדברי התוכחה ויקבל על עצמו לתקן את דרכיו. מאידך, מי שהוכיחוהו ולמרות זאת הקשה את לבו והמשיך להכשל בחטא, נכפל עוונו.

החובה להוכיח לאשתו ולבני ביתו - ר' תבנית:הידעת?/כ"ז טבת ה'תשע"ב מהרמב"ם סוטה ד יט

הוכחת אדם שעשה כבר עבירה[עריכה]

בספרי דברים (א ג) מסביר מדוע משה רבינו הוכיח את עם ישראל סמוך למתתו: "ומפני ד' דברים אין מוכיחים את האדם אלא סמוך למיתה: א. כדי שלא יהו מוכיחו וחוזר ומוכיחו. ב. כדי שלא יהיו חבירו רואהו ומתבייש הימנו. ג. ושלא יהא בלבך עליו. ד. שהתוכחה מביאו לידי שלום". מובא ברש"י שם.

וכותב הריב"א: "ומה שפירש רש"י שלא יהא מוכיחו וחוזר ומוכיחו, הכי קאמר אם יוכיח אדם את חברו שאינו סמוך למיתה, כשיראה וישנה באולתו הוא יחזור ויוכיחנו פעם שנייה, ונמצא שהוא מביישו על חנם שלא לדבר מצוה, כי מה שאמרו חכמינו ז"ל (ב"מ לא א) הוכח תוכח את עמיתך אפילו מאה פעמים, זהו להוכיחו על דבר עברה הבאה על ידו שלא יעשנה, אבל להוכיחו על העבירות שכבר עשה אין להוכיחו אלא סמוך למיתה . וכן משה לא הוכיח את ישראל על עבירות שכבר עשו אלא סמוך למיתה".

הריב"א אומר שמצות תוכחה מאה פעמים היא דוקא כדי למנוע אדם שלא יעשה עבירה, אבל אם הוא כבר עשה אותה אין חיוב להוכיחו מאה פעמים, כלומר אדם שרוצה לדבר לשון הרע, מצוה להוכיחו כדי למונעו מלדבר, ואם רואים שהוא בא לדבר עוד הפעם לשון הרע, מצוה להוכיחו עד הפעם כדי למונעו מלדבר, אבל אם אדם כבר דבר לשון הרע, מצוה להוכיחו בפעם הראשונה, ואם הוא דבר לשון הרע עוד הפעם אין מצוה להוכיחו. ומשה רבינו הרי הוכיח את עם ישראל על עבירות שהם עשו כבר.

המהר"ל בגור אריה כותב: "שלא יהיה מוכיחו וחוזר ומוכיח. ואם תאמר, וכי בשביל כך לא יוכיח אותו, והוא מצות עשה "הוכח תוכיח" (ויקרא יט, יז). ויש לומר, דההיא כשרואה עבירה מצוה להוכיח אותו, אבל עבירה שעבר לפני זמן הרבה, ומוכיח אותו שלא יבא עוד לידי עבירה, אין טוב שיוכיח ויחזור ויוכיח, שאז לא יקפיד בתוכחה". למהר"ל אם מוכיחים אדם מיד אחרי שהוא עשה עבירה, יש את המצוה להוכיח אפילו מאה פעמים כל פעם אחרי שהוא רואה אותו עובר עבירה, אבל להוכיח על עבירות שנעשו לפני הרבה זמן, אין טוב שיוכיח ויחזור ויוכיח.