מחשבה והתרצות
|
|
הגדרה[עריכה]
חילוק בין מחשבה בפועל לבין התרצות (בסוגיא זו האריכו שערי יושר ז-יב, גר"ש שקאפ בבא מציעא כ וקונטרסי שיעורים נדרים א-טו).
דוגמא לדין שצריך מחשבה: גירושין.
דוגמא לדין שצריך רק התרצות: יאוש (שמתרצה שכבר אין לו סיכוי לקבל את החפץ בחזרה).
נקראות גם בשמות אחרים: מחשבה נקראת גם "כוונה", או "גמר בליבו", והתרצות נקראת גם "הסכמה", "רצון", "הרהור", או "ניחותא".
החילוק[עריכה]
כל דיני הדעת מתחלקים למחשבה בפועל והתרצות (והמפענח צפונות יג-ג חילק את הדעת לשלושה סוגים: רוצה, מסכים, ואינו מוחה). למשל, אתה מסכים תמיד מה השם שלך, אך רק לאחר קריאת מילים אלו אתה חושב על כך. אדם יכול לחשוב בכל רגע רק על דבר אחד, אך תמיד הוא מסכים להמון דברים. ובהרבה סוגיות דנו האם צריך מחשבה או שמספיקה התרצות:
- דינים שצריכים מחשבה: גירושין, חליצה (גר"ש שקאפ בבא מציעא כ בתחילתו), אמירה לגבוה, נדרי צדקה (קונטרסי שיעורים בבא מציעא טז-ח ד"ה ונלענ"ד), שליחות יד בפיקדון (קונטרסי שיעורים נדרים א-טו ד"ה מחשבה), כל החלויות מכח האדם (כגון קידושין וקניינים)[1] (דרכי משה דרכי הקניינים ה-ב. וכך משמע מהשערי יושר ז-יב שכתב שצריך שהקונה או המקנה יחשוב, וכן מדבריו ה-כג בסופו לגבי הפקר לשיטת הר"ן, שכיוון שמספיקה התרצות לא שייך בזה שליחות, כי הוא מידי דממילא ("כח המעשה")), לשמה (בגט, בקודשים, בספר תורה ובאזכרותיו) (קונטרסי שיעורים נדרים א-טו ד"ה מחשבה (לגבי גט, סת"ם ואזכרותיו, ומחשבת שלא לשמה הפוסלת בקודשים) וגר"ש שקאפ בבא מציעא כ בתחילתו (לגבי גט)).
- דינים שמספיקה התרצות: יאוש (שמתרצה שכבר אין לו סיכוי לקבל את החפץ בחזרה) (שערי יושר ה-יב).
- דינים שנחלקו (או חקרו) בהם האם צריכים מחשבה או רק התרצות: מקנה וקונה (נחלקו האחרונים לשלוש דעות: הקונה צריך מחשבה והמקנה התרצות, או להיפך, או שרק אחד מהם צריך לחשוב והשני להתרצות) (אבני מילואים כח-מט: למקנה מספיקה התרצות, נודע ביהודה המובא בו חולק, וכן ביאר האבן האזל שכנים ב-י שנחלקו הקצוה"ח והנתיבות המשפט. קונה שלא כיוון אך יש אומדנא דמוכח שרוצה לקנות: שו"ת חתם סופר אבן העזר ח"א קו - הקניין חל, והנתיבות המשפט קצז-ד חולק עליו. שערי יושר ז-יב: אחד מהם צריך לחשוב והשני להתרצות), הפקר (נודע ביהודה סובר שדבר שאינו מקפיד עליו (דהיינו התרצות) הוא הפקר, והאבי מילואים כח-מט הביאו וחלק עליו. שערי יושר ה-יב וז-יב: צריך מחשבה, ה-כג בסופו: לר"ן מספיקה התרצות. וכן דן בזה ספר המקנה לג-י), הפרשת תרומה (גר"ש שקאפ בבא מציעא כ בתחילתו וקונטרסי שיעורים נדרים א-טו (ד"ה הרהור) ובבא מציעא טז-ח (ד"ה ונלענ"ד): מחשבה. ובמפענח צפונות יג-ג חקר האם צריך לרצות, להסכים, או לא להקפיד), האשה המתקדשת (לשערי יושר ז-יב צריכה לחשוב, לאבני מילואים המובא בו צריכה רק להתרצות), רשות להשתמש בחפץ (המפרשים כתבו שמספיקה התרצות, אך בחידושי ושיעורי מרן ר' ברוך בער (בבא מציעא לו ד"ה ויש לחקור) דייק מהחמדת שלמה שצריך מחשבה כדי להתיר את האיסור גזל שבממון), ביטול חמץ (שערי יושר ז-יב: צריך מחשבה, אך מהקצוה"ח המובא בו משמע שמספיקה התרצות, ולכן גם אם שכח ולא ביטל, נחשב שביטל, והחמץ מותר לאחר הפסח, כדין חמץ מבוטל), מצוות צריכות כוונה (ברכת אברהם סוכה ליקוטים עמוד ערב אות ה חקר האם צריך מחשבה או התרצות).
נפק"מ בין דינים שצריכים מחשבה לדינים שצריכים רק התרצות:
- הנפק"מ הפשוטה - כמובן - מה הדין כשהאדם רק התרצה ולא חשב, כגון אדם שרצה לבטל את חמצו אך שכח, שהיתה התרצות אך לא מחשבה - האם נחשב שביטל (שערי יושר ז-יב: צריך מחשבה, ואם שכח לא הועיל. אך הקצוה"ח המובא בו כתב שגם אם שכח ולא ביטל, נחשב שביטל, והחמץ מותר לאחר הפסח, כדין חמץ מבוטל).
- החלה - כתב הגרמ"א עמיאל (דרכי משה דרכי הקניינים ה-ב) שכדי שהאדם יחיל חלות בעצמו ("כח האדם[2]") הוא צריך לחשוב ולא מספיק שיתרצה. וכך משמע מהשערי יושר בכמה מקומות (ז-יב שכתב שצריך שאו הקונה או המקנה יחשוב כדי שאחד מהם יחיל את הקניין. וכן מדבריו שם שבקידושין צריך שגם האשה תחשוב כי גם היא מחילה את הקניין (לשיטתו). וכן מדבריו (ה-כג בסופו) לגבי הפקר לשיטת הר"ן, שכיוון שמספיקה התרצות לא שייך בזה שליחות, כי הוא מידי דממילא, דהיינו כח המעשה).
- שלא מדעת - ידועה מחלוקת אביי ורבא ביאוש שלא מדעת האם הווי יאוש, דהיינו שאילו היה יודע שאבדה לו האבידה היתה לו דעת להתייאש (בבא מציעא כא:). בשאר הדינים שצריכים דעת נחלקו המפרשים מה דינם בשלא מדעת: באלו עוד דינים נחלקו אביי ורבא, אלו דינים לכו"ע (אפילו לרבא) לא מועילים שלא מדעת, ואלו דינים לכו"ע (אפילו לאביי) מועילים:
הגר"ש שקאפ (שערי יושר ה-יב וז-יב, גר"ש שקאפ בבא מציעא כ בתחילתו), הגר"א וסרמן (קובץ שיעורים ח"ב יז-ה) והקונטרסי שיעורים (בבא מציעא טז-ח ד"ה ונלענ"ד) כתבו שכל מחלוקת האמוראים היא רק בדינים שמספיקה התרצות, אך דינים שצריכים מחשבה - פשוט לכו"ע שלא יועיל שלא מדעת, שהרי סוף סוף לא חשב(.)
אך מהש"ך משמע להיפך, שהאמוראים נחלקו דווקא בדינים שצריכים מחשבה (בלשונו "ידיעה ממש", כגון תרומה וטומאה), אך דינים שמספיקה התרצות (כגון לתת לחבירו לאכול ממאכל של אדם אחר שיודע שיתרצה אחר כך) - פשוט לכו"ע שיועיל שלא מדעת (ודווקא ביאוש נחלקו אע"פ שמספיקה בו התרצות, משום דאתי לידיה באיסורא - שלולא שהמוצא היה לוקח את האבידה, המאבד לא היה מתייאש ממנה) (חו"מ שנח-א (אמנם מביא שם תוס', הגהת אשר"י והגהת מרדכי בבא מציעא כב. שאביי ורבא כן נחלקו בלתת לחבירו מאכל של אחר שיתרצה אחר כך). וכן משמע מר' ברוך בער (חידושי ושיעורי מרן ר' ברוך בער בבא מציעא לו ד"ה ויש לחקור) שנחלקו בדינים שצריכים מחשבה (שהרי מפרש שבמעשה של מרי בר איסק צריך מחשבה, ולתוס' שם נחלקו בזה אביי ורבא), אך לא מוכח ממנו האם נחלקו גם בדינים שמספיקה התרצות)[3].
ראה גם[עריכה]
הערות שוליים[עריכה]
- ↑ בחילוק בין כח האדם לכח המעשה ובנפק"מ ביניהם דנו בערך חלויות מכח האדם וחלויות מכח המעשה.
- ↑ בחילוק בין כח האדם לכח המעשה ובנפק"מ ביניהם דנו בערך חלויות מכח האדם וחלויות מכח המעשה.
- ↑ בכל סוגיית יאוש שלא מדעת דנו בערך יאוש שלא מדעת.