צמיד פתיל

כלי חרס טהור שיש עליו מכסה מהודק היטב.

מכיון שכלי חרס מקבל טומאה רק מחללו (מתוכו, מאווירו) ולא מגבו, הרי שאם יש עליו "צמיד פתיל", שוב אין הכלי נטמא, לא הוא ולא מה שבתוכו. מה שאין כן שאר הכלים, שהם מקבלים טומאה מגבם, הרי הם נטמאים גם כאשר יש עליהם "צמיד פתיל".

בעניין מת המטמא באוהל נאמר בתורה (במדבר יט, טו): "וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו, טמא הוא", ודרשו חכמים: בכלי חרס הכתוב מדבר, שאינו מקבל טומאה מגבו אלא מתוכו, לפיכך אם "אין צמיד פתיל עליו", כלומר שאין עליו מגופה מהודקת היטב - המת מטמאו באוהל. אבל אם יש צמיד פתיל עליו, הרי הוא טהור, ולא הוא בלבד, אלא אף כל מה שבתוכו.

לדוגמא: חבית טהורה עשויה חרס, שהיתה באוהל שהמת מוטל בו, ובתוכה אוכלים או כלי עץ או כלי מתכת, ויש צמיד פתיל עליה - כל מה שבתוכה טהור, שכן כלי חרס טהור חוצץ בפני הטומאה. כן דעת בית הלל.

לעומתם סוברים בית שמאי, שכלי חרס המוקף צמיד פתיל, אינו מציל אלא על האוכלים ועל המשקים ועל כלי חרס שבתוכו, אבל כלים אחרים שבתוכו ("כלי שטף" - ע"ע) - טמאים הם.

במשנה (עדיות פרק א משנה יד) מובא: "חזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי", שכלי חרס המוקף צמיד פתיל, אינו מציל על הכל, אלא על אוכלים, על משקים ועל כלי חרס.

"חטאת אינה ניצולה בצמיד פתיל". כלומר: כלי חרס מוקף צמיד פתיל, שיש בו אפר פרה אדומה או מים המקודשים באפר פרה אדומה - הריהם טמאים, שאין האפר ניצול בצמיד פתיל, לפי שהוא מונח במקום טמא, והתורה אמרה (במדבר יט, ט): "ואסף איש טהור את אפר הפרה והניח מחוץ למחנה במקום טהור".

ברם, אם המים עדיין לא נתקדשו באפר, הרי הם ניצולים מטומאה ב"צמיד פתיל", שלא אמרה תורה "והניח במקום טהור" אלא לגבי האפר בלבד.