ניתוח המת

מתוך ויקישיבה
(הופנה מהדף נתוח המת)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

ניתוח המת[1], היא פעולת ביתור המבוצעת בגופו של נפטר, כדי ללמוד ולחקור נתונים רפואיים שונים[2].

הענפים ברפואה העוסקים בנתיחת מתים הם: אנטומיה[3], שהיא הענף ברפואה העוסק בתיאור מבנה הגוף, והיחס בין חלקי הגוף השונים; פתולוגיה[4], שהיא הענף ברפואה העוסק בהבנת היווצרות המחלות, בעיקר על בסיס שינויים במבנה חלקי הגוף; כירורגיה[5], שהיא הענף ברפואה העוסק בניתוחים; ורפואה משפטית[6], שהיא הענף ברפואה העוסק בהוכחות רפואיות הנוגעות לבעיות משפטיות, כגון חשד לרצח, או זיהוי גוויות.

רקע היסטורי[עריכה]

יוון ורומא העתיקים - ניתוח מתים היה אסור אצל היוונים והרומאים העתיקים מטעמים דתיים. ואמנם אפילו גלינוס, שהיה מגדולי רופאי העולם העתיק, מעולם לא ניתח אדם מת, ורק פעם אחת בימי חייו ראה שלד שלם של אדם באלכסנדריה של מצרים. גלינוס שאב את כל ידיעותיו האנטומיות מניתוח קופים, ומחלקי שלדים של בני אדם שראה על שפת הנהר טיבר. היו אלו שאריות של מתאבדים, שרק אותם השליכו היוונים בלי קבורה על שפת הנהר, ואף אותם אסרו לנתח באותם ימים[7].

תרבויות עתיקות אחרות איסורים דתיים דומים חלו גם בתרבויות המזרח העתיק, כמו בהודו, בסין ובסוריה[8].

מצרים העתיקה הירופילוס והיראסיסטרטוס, שחיו במאה הרביעית לפני מניינם באלכסנדריה שבמצרים, היו הראשונים שניתחו גופות בני אדם מתים לצורך לימוד רפואה, לאחר שקיבלו רשות לכך מתלמי המלך. יש מי שכתב, שהטעם שהתפתח מדע האנטומיה בדרך של נתיחות לאחר המוות דווקא במצרים הוא בגלל הצורך שלהם לחנוט את המתים[9].

חכמי התלמוד היו בין הראשונים בהיסטוריה האנושית שניתחו גוויות של בני אדם, כדי ללמוד מהם פרטים רפואיים שיש להם השלכות הלכתיות.

דבר זה נמצא בשני מקורות בתלמוד: המקור האחד - "מעשה בתלמידיו של רבי ישמעאל, ששלקו זונה אחת שנתחייבה שריפה למלך, בדקו ומצאו בה מאתים וחמישים ושנים (איברים). אמר להם, שמא באשה בדקתם, שהוסיף לה הכתוב שני צירים ושני דלתות"[10]. יש להניח, שרבי ישמעאל בעצמו לא השתתף בניסוי בגלל היותו כהן[11], ולא יכול היה להיטמא למת[12]. יש מי שכתב, שהאשה הזו היתה נכרית, ולכן לא היה איסור לנתחה לאחר מותה[13]. המקור השני הוא מה שמסר רבי ישמעאל שניתחו את שפחותיה של קליאופטרה מלכת מצרים, כדי לדעת מתי נגמר עובר זכר ועובר נקבה[14].

הנצרות הקדומה נחשבת כגורם העיקרי למניעת התפתחות מדע האנטומיה, עקב התנגדותה החריפה לכל ביתור של גוויות בני אדם[15].

תחילת עידן ניתוחי מתים ניתוחי מתים בצורה מסודרת החלו רק במאה ה-י"ג למניינם. בשנת 1238 הוציא הקיסר פרידריך השני פקודה, שאחת לחמש שנים ינתחו באוניברסיטה של סאלרנו באיטליה, שנחשבת לאוניברסיטה הראשונה בעולם, גווית אדם אחד בפומבי לתועלת לומדי הרפואה. למטרה זו השתמשו בגופות של עולי גרדום, וכן בחולים שנפטרו בבתי חולים. בשנת 1316 פורסם החיבור המודרני הראשון על אנטומיה על ידי הרופא מונדינו דה לוצי מבולוניה שבאיטליה (1323-1270), אשר נחשב כרופא המודרני הראשון שביצע נתיחות מתים לצורכי לימוד אנטומיה. הספר היה מבוסס על ביתורי גוויות בפומבי[16]. ביתורי הגוויות במאה ה-י"ד למניינם היו עדיין נדירות, והן נערכו בפומבי, בגופם של פושעים בלבד, ובעיקר באוניברסיטאות באיטליה. נתיחות אלו התנהלו כהצגות וכהילולות, כאשר המשתתפים בניסוי אוכלים ושותים[17]. הציבור הרחב לא ראה בעין יפה ניתוחים אלו, ולעתים אף נהג באלימות כלפי החוקרים[18].

אחד האישים הראשונים שביצע נתיחת גוויות לצרכי לימוד אנטומיה היה האמן הגאוני ליאונרדו די-וינצי (1519-1452).

האיש שנחשב לאבי האנטומיה המודרנית הוא אנדריאס וזאליוס (1564-1514), אשר ביצע נתיחות פומביות של גופות, ושינה את התפיסות האנטומיות המוטעות שהיו מקובלות מימי גלינוס.

ביתור גוויות כדרך מקובלת ללימוד האנטומיה נכנס לשיגרה אקדמית במרבית מדינות אירופה רק החל מהמאה ה-י"ז[19].

שוד קברים בתחילת המאה ה-י"ט למניינם היה נפוץ מסחר בגוויות, ורבו שודדי קברים שהוציאו את הגוויות מקבריהן, ומכרו אותן בכסף רב לבתי ספר לרפואה ולחוקרים שונים. דבר זה היה נפוץ בצרפת, באנגליה ובארה"ב, והיה צורך לשכור שומרים מיוחדים, ולגדור את בתי הקברות[20]. גם בעידן המודרני התפרסמו אירועים שונים של גניבת איברים ממתים לצורכי לימוד ומחקר, ללא ידיעת בני המשפחה[21].

הסדרים חוקיים במאה ה-20 למניינם החלו הסדרים חוקיים ביחס לנתיחת גוויות בכמה מדינות באירופה. ההסדר המקובל היה לנתח גופות של חולים ערירים שנפטרו בבתי חולים, אשר אין להם קרובים, ואשר לא הודיעו במפורש מחיים שהם מתנגדים לנתחם לאחר מותם[22].

ניתוחי מתים ביהודים בעבר מתי ישראל היו מובאים לקבורה תמיד, אך בבתי החולים היהודיים בגרמניה היה כנראה מקובל לנתח מידי פעם מתים יהודיים באופן סודי, מבלי לגלות דבר לבני המשפחה, ומבלי שהדבר הגיע לידיעתם של הרבנים[23]. דבר זה כנראה לא היה קיים בארצות מזרח אירופה, ובעיקר בפולין, מקום שחברות הקדישא וחברות "חסד של אמת" למיניהן היו פעילות מאד, ודאגו שאפילו מתים שלא היו להם קרובים, ואפילו מתים ערירים שלא מבני ישראל, יובאו לקבורה[24].

בין הרופאים היהודיים המפורסמים בראשית העת החדשה היו שעסקו בעצמם בניתוחי מתים. ביניהם יש לציין את אמטוס לוזיטאנוס במאה ה-16 למניינם, ואת אברהם זכות לוזיטאנוס במאה ה-17 למניינם. יש המציינים את העובדה, שבשער הספר 'מעשי טוביה' משנת 1707 נמצא ציור המראה גוף פתוח באמצעיתו[25].

ראשית הדיון ההלכתי בהלכה נידונה שאלת ניתוחי המתים לראשונה רק במאה ה-י"ח למניינם, בשנת תצ"ז (1737)[26], אלא שהדיון ההלכתי נגע רק בשאלה אם מותר ללמוד חכמת האנטומיה על גופות של כלבים בשבת, ורק בעקיפין נידונה שאלת ביתור גוויות אדם.

מספר שנים לאחר מכן, במחצית הראשונה של המאה ה-י"ט למניינם, החלו פוסקי ההלכה להתייחס לראשונה לעצם השאלה של ניתוחי מתים, כדי ללמוד על מחלתם של הנפטרים. הפוסק הראשון שדן בכך היה ר' יחזקאל לנדא[27], ואחריו נידונה השאלה על ידי ר' משה סופר[28]. היבטים הלכתיים עקרוניים ומיוחדים בשאלת ניתוחי המת נידונו בהרחבה בוויכוח בין שנים מפוסקי הדור ההוא, ר' יעקב אטלינגר[29], ור' משה שיק[30].

המשך הדיון ההלכתי רק במאה ה-20 למניינם תפסה שאלת ניתוחי המתים מקום נרחב ביותר בדיון ההלכתי והציבורי במרכזים היהודיים השונים בעולם.

בארה"ב , בשנת תרע"ו (1916), עורר ד"ר חיים ספיוואק, רופא בבית החולים לחולי שחפת בדנוור קולורדו, את שאלת ניתוחי המתים, ופנה לאגודת הרבנים של ארה"ב בשאלה זו[31]. הרב נחמיה מוזיסון[32] פירסם "קונטרס בעד החיים אל המתים", להתיר ניתוח מתים לצורך לימוד רפואה[33], והרב שמעון אלבוים משיקגו יצא נגדו בחוברת "תשובה על דבר חנוטת המתים"[34]. באותה שנה הצטרפו רבנים אחדים בארה"ב לוויכוח על שאלת ניתוחי המת[35], ובשנת תרע"ז (1917) התפרסם גילוי דעת של חברי אגודת הרבנים בארה"ב נגד ניתוחי מתים לצורך לימוד ומחקר[36]. גילוי דעת זה התבסס על חוות דעת של וועדת רבנים מיוחדת שנבחרה על ידי אגודת הרבנים להכרעה בשאלת ניתוחי המתים. הוועדה היתה מורכבת מהרבנים שלום אלחנן הלוי יפה מניו-יורק, אברהם נחמן שווארץ מבולטימור, אליעזר סילבר מהריסברג, אליעזר מאיר פרייל מטורונטו, ודב רעוועל מניו-יורק. הוועדה החליטה לאסור ניתוחי מתים, ואגודת הרבנים אישרה את החלטתם.

בפולין הפכה שאלת ניתוחי המתים לבעייתית במיוחד החל משנת תרפ"ב (1922). באותה שנה דרשו מנהלי האוניברסיטאות בוורשה, וילנה ולבוב, שהסטודנטים היהודיים לרפואה יספקו גופות של יהודים ללימוד אנטומיה, שאם לא כן לא יאפשרו ליהודים ללמוד רפואה. עניין זה אף גרם לפרעות ביהודים, ושימש טוענה לאנטישמים להתנפל על היהודים. לאור זאת פנו מספר עסקנים מהעיר קרקוב לרבנים רבים בפולין בשנת תרפ"ד (1924) לברר את עמדת ההלכה בנידון. כל הרבנים שנשאלו על כך הכריעו לאיסור[37]. בשנת תרפ"ז (1927) התכנסו רבני פולין לוועידה על הנושא, ואף הם החליטו לאיסור[38], ופירסמו גילוי דעת נגד ניתוחי מתים לצרכי לימוד ומחקר[39]. אכן, תוך מספר שנים נפרצה הגדר, ומתי ישראל נמסרו למחלקות לאנטומיה בבתי הספר לרפואה בלבוב (בשנת 1922), בוורשה (בשנת 1929), ובוילנה (בשנת 1930)[40]. וועד הרבנים של וורשה פרסם החלטה ביום טז בשבט תר"ץ (1930), "שלמרות גודל הנחיצות של מתים לצורך לימוד הרפואה הנוגע לפיקוח נפש של האנושיות, אין אנו רואים שום מקור ויסוד למצוא היתר לעכב קבורת המת ולהלינו ולנוולו בידים על פי דיני תורתנו הקדושה"[41]. המאבק בנושא ניתוחי המתים בפולין הלך וגבר, כאשר האוניברסיטאות חזרו ודרשו מהסטודנטים היהודיים לרפואה לספק להם גוויות של יהודים ללימוד אנטומיה, אחרת יגורשו מהאוניברסיטאות, ולא יורשו ללמוד רפואה. ואמנם בשנת תרצ"ו (1936) נקבע באופן רשמי בפקולטה לרפואה של פוזנן "שהמועמדים בני דת משה לא יוכלו לגשת אל הבחינות, מפני שהקהילה היהודית לא המציאה מתי ישראל". נציגי היהדות הדתית עמדו בתוקף נגד כפיה זו, אך בהדרגה חל כרסום במצב, ומתים יהודים שונים אמנם נמסרו לנתיחה לצורך לימוד אנטומיה[42].

בישראל עלתה הבעיה בחריפות רבה בעקבות הקמתה של האוניברסיטה העברית, שקמה בירושלים בשנת תרפ"ה (1925). במשך כעשרים שנה התעכבה פתיחתה של פקולטה לרפואה באוניברסיטה העברית בגלל הקושי למציאת פתרון הולם לבעית ניתוחי המתים. באביב תרפ"ח נפטר פרופ' דולזנסקי, שהיה מייסד כתב העת "הרפואה", בגלל דלקת מוגלתית בדרכי המרה והכבד. לפני מותו הוא ציווה את גופו למדע, ולאחר מותו בוצעה נתיחה בגוויתו בהסכמת הרבנות הראשית בירושלים. דבר זה נעשה על פי הסבר שניתן לרבנים שיש בנתיחה זו תועלת לחולים דומים לו. הוא גם דרש שהשלד שלו יימסר לרשות המכון לאנטומיה, אך דבר זה לא מומש, כי לא היה קיים באותה עת מכון כזה[43]. על פי הנתונים מאותה תקופה היו מבצעים ניתוחי מתים מזמן לזמן, אך רק כאשר קרובי המת הסכימו לכך, ולאחר שהבהירו לרבני העיר שהדבר נחוץ לגילוי מחלות ומניעתן. במקרים אלה לא היתה התנגדות מצד הרבנות[44].

בשנת תש"ז (1947), בעת הייסוד בפועל של הפקולטה לרפואה באוניברסיטה העברית, פנו הנהלות האוניברסיטה וההסתדרות המדיצינית הדסה בשאלה בנידון לרבנות הראשית לישראל[45]. במשא ומתן שהתקיים בין הרב הראשי לישראל, הגריא"ה הרצוג, והרב הראשי לירושלים הגרצ"פ פרנק, לבין הנהלת "הדסה", בראשותו של מנכ"ל הדסה פרופ' יסקי, הושג הסכם לפיו מותרים ניתוחי מתים בתנאים הבאים: כאשר יש בהם צורך לרפואה משפטית; כאשר לא ניתן היה להגיע לאבחנת סיבת המוות בחיים, ובתנאי שהדבר יאושר בכתב על ידי שלושה רופאים; כאשר הנתיחה עשויה להציל חיים של חולים אחרים בפועל, ובתנאי שהדבר יאושר בכתב על ידי שלושה רופאים; כאשר הנתיחה דרושה לבירור מחלה תורשתית לשמירת בריאותם של קרובי הנפטר שנותרו בחיים. כל זאת בתנאי שינהגו בגופה בכבוד הראוי בעת ביצוע הנתיחה, ובתנאי שימסרו לחברה קדישא לקבורה את הגופות על כל חלקיהן[46]. כמו כן נקבע בהחלטת הרבנות הראשית לארץ ישראל במועצתה המורחבת, שאין הרבנות הראשית מתנגדת שבגופותיהם של אלה אשר הסכימו לזה מחיים בכתב, חתום על ידיהם מרצונם הטוב, ישתמשו לניתוחים אנטומיים לצורכי לימוד הרפואה בבית הספר לרפואה, בתנאי שישמרו על החלקים המנותחים להביאם לקבורה בכבוד כדין תורה[47].

במשך הזמן החלו לבצע ניתוחי מתים בישראל ללא הסכמת הרבנים, ואף ללא הסכמת הקרובים[48]. התנהלו מאבקים פוליטיים וציבוריים חריפים ואף אלימים, ולשם כך הוקמה וועדה ציבורית להגנת כבוד האדם, אשר פרסמה במשך תקופה ארוכה בטאון מיוחד בשם "במאבק על כבוד האדם". הדים למצב בארץ הופיעו בעתונות הכללית בארץ ובתפוצות, ואפילו בספרות המקצועית העולמית[49]. לפיכך, בחודש טבת תשכ"ב (1962) הוקמה על ידי משרד הבריאות וועדה מיוחדת של רופאים ורבנים בהרכב הבא: הרבנים - הגר"י אריאלי, והגר"א כהנא שפירא; הרופאים - פרופ' ח. אונגר, פרופ' א. דה-פריס, ד"ר מ. חן, ד"ר מ. יהל, פרופ' ח. שיבא, ד"ר פ. שלזינגר. כמו כן השתתפו העו"ד נ. ליפשיץ, ד"ר מ. מאיר, עו"ד א.ל. גלובוס, ועו"ד ש. רוזנטל. ד"ר יהל נבחר כיו"ר הוועדה. הוועדה דנה בהיבטים הרפואיים, ההלכתיים והציבוריים של הבעיה. הוועדה נפגשה עשרות פעמים, ושמעה עדויות של 14 מומחים שונים. הוועדה הציעה תיקונים לחוק האנטומיה והפתולוגיה, שעל פיהם יוגבלו הנתיחות לאחר המוות רק למקרים שצפויה תועלת להצלת חיים, או לצורך השתלת איברים, וכמו כן דרשה את הבטחת מעמדה של המשפחה בהחלטה אם לנתח את המת, למעט מצבים שבאי הנתיחה יש חשש לפגיעה בציבור, או שיש חשש שנעשתה טעות רפואית משמעותית בטיפול בחולה. הצעות אלו עברו שינויים והתאמות שונות, ודיונים רבים בכנסת ובממשלה[50]. כל ההצעות למיניהן נדחו במשך שנים, ובעיקר היתה התנגדות חריפה מצד הרופאים לתקן את החוק על ידי תוספת הדרישה להסכמת המשפחה. התנגדותם נבעה מתוך הנחה, שבמקרה כזה ירד אחוז הנתיחה לפחות מ-10%, בגלל הצפי להתנגדות עזה של משפחות לניתוחי מתים.

בשנת תשכ"ו (1966) התפרסמו גילויי דעת של רופאים דתיים, ושל אגודת אנשי מדע שומרי תורה, בקריאה לחברי הכנסת לחוקק חוק שימנע נתיחות מתים ללא הסכמה מפורשת של המשפחה, להקפיד על נתיחות הכרחיות בלבד, ולנהוג כבוד במת[51].

ביום א' דר"ח מרחשוון תשכ"ז (1967) התפרסם פסק דין של רבני ישראל בעניין ניתוחי מתים, וזהו נוסח פסק הדין:

"בהיות שגדלה הפירצה בניתוחי מתים, אנו מביעים דעתנו כי ניתוח מתים בכל דרך שהיא, אסור לפי דין תורה. ואין מקום להיתר אלא באופן של פיקוח נפש מיידי, וזאת רק בהסכמה לכל מקרה ומקרה של רב מובהק המוסמך לכך. פסק דין זה מהווה אזהרה נגד חקיקת חוק בניגוד להאמור בו".

חתמו על פסק דין זה 356 רבנים, דיינים, וראשי ישיבות מכל גווני הציבור הדתי, ובראשם שני הרבנים הראשיים דאז, הגר"י ניסים, והגרא"י אונטרמן, ועמם הגר"י אברמסקי, נשיא וועד הישיבות.

מועצת הרבנות הראשית לישראל התכנסה ביום כט בניסן תשכ"ז (1967), בהשתתפות חברי הרבנות הראשית, דייני בית הדין הרבני הגדול, ורבנים מערי ישראל לדיון בבעיית ניתוחי המתים. המועצה החליטה:

"א. לא ייתכן כל הסדר של פשרה בשאלת ניתוחי המתים בניגוד לדין.

  1. המועצה קובעת, כי ניתוח אדם לאחר מותו שלא הסכים בכתב במפורש לניתוחו, או משפחתו לא הסכימה בכתב לניתוח מהווה כפייה לעבור על הדת".

בחנוכה תשכ"ח התפרסמה "קריאת קודש של גדולי ומאורי הדור שליט"א בארץ ובתפוצות", אשר קראה לכל אחד ואחד לפעול ולעשות כפי כוחו לסייע בפעולות למניעת הגזירה של ניתוחי מתים בארץ ישראל. על קריאה זו חתמו 38 ראשי ישיבות ואדמורי"ם מישראל, והצטרפו אליהם 15 רבנים מאירופה, ו-22 ראשי ישיבות ואדמורי"ם מארה"ב.

הוויכוחים והדיונים הציבוריים ביחס לניתוחי מתים בישראל היו מהחריפים והחמורים שידעה המדינה, וכללו הפגנות אלימות, עצרות המוניות, חוברות הסברה, כתבי פלסתר, מאבקים בכנסת, ומשברים ממשלתיים. נוצר משבר אימון חמור ביותר בין הרבנים לבין קהילית הרופאים סביב נושא זה, ונאמנות הרופאים נפגעה בצורה חמורה בעיני הרבנים[52]. היו ידיעות כי רופאים חותמים על מסמכי הסמכה לביצוע נתיחות לאחר המוות בצורה עיוורת ומראש, כדי למלא באופן רשמי את דרישת החוק לחתימת שלושה רופאים, אך מבלי לבדוק את נחיצות הנתיחה. מאידך, היתה התנגדות חריפה מצד הרופאים להרשות נוכחות רבנים, או רופאים דתיים מטעם הרבנות, שישתתפו בתהליכי קבלת ההחלטות לביצוע נתיחות. מצב זה הביא להחמרה באיסור הנתיחות אפילו במצבים שמצד ההלכה יש להם היתר. המאבקים הציבוריים החריפים והממושכים הביאו בסופו של דבר לתיקון חוק האנטומיה והפתולוגיה בשנת 1980, אשר כלל בעיקר את הדרישה לקבלת הסכמת המשפחה לכל נתיחה[53].

היקף הדיון ההלכתי מאז תחילת הדיון ההלכתי בנושא ניתוחי המתים נכתבו מאות תשובות בנידון[54]. כמו כן כמעט כל הבטאונים ההלכתיים בארץ ובעולם הקדישו מקום נרחב לדיונים בין רבני הדור בסוגיה זו[55].

רקע מדעי[עריכה]

מטרות הנתיחה לאחר המוות [56]:

לימוד והכשרה של סטודנטים לרפואה ומתמחים ברפואה מטרה זו מתחלקת למספר תת-קבוצות: לימוד אנטומיה, היינו המבנה התקין של איברי הגוף ורקמותיו השונים; לימוד פתולוגיה, היינו הסטיות במבנה התקין של מערכות הגוף, והסיבות למחלות; רכישת מיומנות ניתוחית למתמחים במקצוע הכירורגיה.

איבחון המחלה ממנה נפטר החולה מטרה זו מתחלקת למספר תת-קבוצות: ניטור וביקורת אודות נכונות או אי-נכונות הממצאים ושיקולי הדעת הרפואיים בעת היות הנפטר בחיים, והסקת מסקנות לימודיות על הטיפול בו, בכדי לשפר את רמת הטיפול הרפואי של הרופא; לימוד התופעות החולניות בחולה שנפטר, כדי לסייע בטיפולם של חולים עם מחלות דומות; בירור מצבים תורשתיים, כדי לסייע לקרובי הנפטר.

מחקר רפואי למטרה זו מספר תת-קבוצות: חקר גורמי המחלות ואופני התפתחות המחלות; זיהוי ואיפיון מחלות חדשות; בירור והכרת תופעות הלוואי וההשפעות של תרופות וטיפולים ניסיוניים; בדיקת היעילות והאמינות של שיטות איבחון חדשות; רכישת ידע אפידמיולוגי, היינו לימוד התחלואה באוכלוסיות מסויימות מבחינת הגיל, המין, המוצא וכיוצ"ב; וחקר מחלות זיהומיות וסביבתיות.

רפואה משפטית מטרה זו מיועדת לסייע לבית המשפט בקביעת סיבת המוות, כאשר הוא קרה בנסיבות בלתי טבעיות. דבר זה חשוב בקביעת מעשים פליליים שהביאו למותו של האדם במשפטי רצח, וכן בקביעת זכאותם של יורשיו לדמי ביטוח חיים. כמו כן נעשים לעתים נתיחות לאחר המוות כדי לזהות את המת[57].

השתלת איברים נתיחה להשגת חלקים מן המת, כדי לטפל באנשים החסרים חלקים אלו[58].

חשיבות הנתיחה לאחר המוות אין ספק שהנתיחות לאחר המוות תרמו תרומה חשובה מאד להתקדמות מדע הרפואה על ידי ביסוס הידע האנטומי והפתולוגי והעמקתו, ועל ידי שיפור הבקרה הרפואית על אבחנות רפואיות מוטעות. ואמנם בעבודות שונות הודגמו טעויות באבחנה הקלינית בהשוואה לממצאים בנתיחה שלאחר המוות בשיעור של כ-50%[59]. מרבית הטעויות היו בעלי ערך אקדמי בלבד, ללא משמעות טיפולית, אך בכ-10% היו הטעויות בעלי משמעות מעשית[60]. אחוז זה של טעויות לא השתנה במשך כשלושים שנה, למרות השינויים המדעיים הכבירים ברפואה באותה תקופה[61]. עובדה זו ממשיכה להיות נכונה אפילו בשנים האחרונות, למרות שיפורים איבחוניים הולכים וגדלים. מצד אחד, מעוררת עובדה זו ספק בתועלת המעשית של הנתיחות לאחר המוות, שהרי למרות הנתיחות המרובות שבוצעו לא חל שיפור ביכולת האיבחון הקליני. אך מאידך גיסא ניתנו מספר הסברים לעובדה זו, אשר מוכיחים את הצורך בהמשך הנתיחות: ירידה בשגיאות ישנות לעומת עליה בשגיאות חדשות, על רקע של איבחונים מתקדמים; עליה בשגיאות של גילאים מבוגרים יותר, עם העליה בגיל הנפטרים; עליה במספר הטעויות של בתי חולים קהילתיים לעומת בתי חולים אוניברסיטאיים, ועוד.

ירידה בשיעור הנתיחות לאחר המוות בשנים האחרונות מסתמנת ירידה משמעותית במספר נתיחות המתים בכל העולם[62]. לדוגמא: בארה"ב בשנת 1946 היה שיעור הנתיחות לאחר המוות בבתי החולים 50%, בשנת 1964 - 41%, בשנת 1975 - 22%, ובשנת 1989 - 11.5%[63]; בסקוטלנד - ירידה מכ-50% בשנת 1961, לכ-23% בשנת 1974[64]; באנגליה ובווילס שיעור הנתיחה לאחר המוות בסוף שנות ה-80 היה כ-25%, מתוכם כ-90% היו לפי דרישת חוקר מקרי מוות[65]; בצרפת ירד שיעור הנתיחה לאחר המוות מ-15.4% בשנת 1988 ל-3.7% בשנת 1997[66]. גם בישראל חלה ירידה משמעותית בשיעור הנתיחות לאחר המוות, ולדוגמא בבית החולים שיבא בתל-השומר היתה ירידה מ-700 נתיחות לשנה בשנות ה-50 של המאה ה-20 ל-150 נתיחות בשנה בשנות ה-80[67]. שיעור נתיחות המתים בבתי חולים בישראל בשלהי המאה ה-20 עומד על אחוזים בודדים בלבד.

אמנם שיעורי הנתיחה לאחר מוות בגין פציעה/חבלה או חשד לרצח/התאבדות הוא גבוה בהרבה, ונע בין המדינות בארה"ב בין 100-60%[68].

הירידה בשיעור הנתיחות לאחר המוות כוללת גם את היילודים, ובסקר גדול שפורסם בראשית המאה ה-21 בארה"ב נמצא כי בעוד שבשנים 1988-1984 היה שיעור הנתיחה לאחר המוות של יילודים בגובה 71.2%, הרי שבשנים 1993-1989 היה השיעור רק 47.7%[69], אם כי על פי סקרים אחרים עדיין היה שיעור הנתיחה של יילודים יותר מ-70%[70]. באנגליה, למרות המלצות הקולג' המלכותי של רפואת נשים ומיילדותית והקולג' המלכותי של הפתולוגית, שיש לשאוף ל-100% נתיחות של עוברים או יילודים מתים, ואין לקבל שיעור פחות מ-75%, הרי שבפועל יש אזורים שבהם שיעור הנתיחות של עוברים ויילודים מתים הוא פחות מ-50%[71].

יש לציין, כי נתיחת עוברים שנפלו או יילודים שמתו, יכולה לתרום להבנת סיבת המוות באחוזים ניכרים מעבר להערכה הקלינית. במחקר אחד נבדקו תוצאות הנתיחה לאחר המוות של עוברים שנפלו אחרי שבוע הריון 20, ושל יילודים עד גיל חודש שנפטרו בתוך 48 שעות מלידתם. נמצא כי ב-44.7% מכלל הנתיחות נמצאו ממצאים משמעותיים שהיו שונים מהאבחנה הקלינית לפני הנתיחה, או שהוסיפו נתונים משמעותיים על הנתונים הקליניים הראשוניים[72].

סיבות לירידה בשיעור הנתיחות לאחר המוות החוקרים מציינים מספר סיבות לירידה המשמעותית בשיעור הנתיחות לאחר המוות: התנגדות המשפחות בגלל סיבות דתיות, רגשיות, חברתיות ואחרות. אכן מגמות אלו בוודאי אינן אחידות בעולם, ובמדינה כמו שבדיה דווח כי 84% מהאוכלוסיה מסכימים לנתיחה אחר המוות בגופם; 80% מסכימים לכך ביחס לקרוב משפחה; אך רק 15% מסכימים לתרום את גופם ללימוד אנטומיה[73]. באנגליה, 35% מהמשפחות של נפטרים סרבו להסכים לניתוח קרובם המת[74]. וביחס ליילודים נמצא סקר אחר שבו הסכימו 62% מההורים לנתיחה לאחר המוות של יילודים שנפטרו בשלהי המאה ה-20[75]; חוסר מוטיבציה של הקלינאים לבקש נתיחות לאחר המוות, בגלל ההערכה שהן לא יקדמו את ידיעותיהם, או בגלל החשש לגלות את טעותם, או בגלל חשש לתביעות על רשלנות רפואית; שינויים דמוגרפיים במיקום מותם של חולים, כאשר יותר חולים מתים בתיהם או במוסדות לזקנים, ולא בין כתלי בתי חולים; חוסר מוטיבציה של הפתולוגים לבצע נתיחות לאחר המוות בגלל המאבקים הכרוכים בהשגת הסכמה לנתיחות כאלו, חוסר תיגמול מתאים, והתעניינותם בשטחי מחקר אחרים; עלות גבוהה של נתיחות לאחר המוות, שבדרך כלל לא מתוגמלות על ידי חברות ביטוח או מענקי מחקר[76].

אכן, הסיבה העיקרית לירידה בשיעור הנתיחות לאחר המוות נובעת מההנחה שיש תועלת מועטה בנתיחות אלו כיום, לאור ההתקדמות הרבה שחלה בשנים האחרונות באמצעי איבחון, הדמייה והמחשה. ביתר פירוט - לצורכי הוראת אנטומיה ופתולוגיה ניתן להשתמש כיום באמצעי המחשה משוכללים, שאינם נופלים מהבדיקות הנעשות בגוף המת, ולעיתים אף עולים עליהם. במיוחד יש לציין דגמים משוכללים, ותוכנות מחשב מתוחכמות. לאור זאת גם השתנה החוק בארה"ב, ואין בתי החולים חייבים עוד לבצע ניתוחי מתים כדי לזכות להכרה ולסינוף אוניברסיטאי[77]; לצורכי איבחון קליני של מחלות ניתן להגיע כיום לדיוק רב בעוד החולה בחיים בעזרת בדיקות ואמצעים משוכללים: אמצעי הדמייה משוכללים, כגון אולטרא-סאונד, טומוגרפיה ממוחשבת, תהודה מגנטית ועוד, בדיקות מעבדה מתוחכמות בדם, בשתן, בצואה, בנוזל השדרה וכיו"ב, הכוללות בדיקות תססים[78], בדיקות גנטיות, בדיקות זיהומיות וכיו"ב, בדיקת דגימות מרקמות שונות באזורים שונים בגוף[79], וכיו"ב[80].

יתר על כן, נדיר מאד שהקלינאי אשר טיפל בנפטר בחייו יהיה נוכח בעת הנתיחה שלאחר המוות[81], ובדרך כלל מגיעות תוצאות נתיחה כזו לידיעת הקלינאים מאוחר, וללא יכולת יישומית ולימודית יעילה[82]; בדרך כלל אין בתוצאות הנתיחה חידושים לעומת מה שהיה ידוע או לא ידוע לפני מותו של המנותח; מצב שכיח הוא שדווחי הפתולוגים לוקים בחסר, והם שטחיים וקצרים, כך שאינם משיגים את המטרה שלשמם נדרשה הבדיקה[83]; לעיתים קרובות אין הנתיחה מספקת תשובות לשאלות שהקלינאי שאל[84].

ואמנם לא מעטים הם הרופאים, המדענים ואפילו הפתולוגים אשר סבורים כי הצורך בנתיחות לאחר המוות הצטמצם ביותר בשנים האחרונות[85].

צורך בנתיחות לעומת זאת, סבורים הפתולוגים כי גם בעידן המודרני הנוכחי יש עדיין חשיבות רבה לנתיחות לאחר המוות, ולא רק ללקיחת דגימות מרקמות (ביופסיה) אלא לנתיחות מלאות[86]. חוקרים רבים מתריעים על ההשפעה השלילית שיש למיעוט הנתיחות לאחר המוות על הנתונים האפידמיולוגיים של מחלות שונות, ובעיקר מחלות ממאירות[87]. הירידה בשיעור הנתיחות לאחר המוות משפיעה באופן שלילי גם על המחקר הרפואי, ובעיקר בתחומים חדישים של הרפואה, כמו מחלת איידס, השתלות איברים, תרופות נגד מחלות ממאירות, וכן מחקרים הנוגעים לתהליכי הזדקנות[88].

חשיבות מיוחדת יש לנתיחות של עוברים ויילודים מתים כדי לברר את סיבת מותם, שלעתים יש לכך השלכות לגבי ההריונות הבאים, ולגבי קרובי משפחה אחרים, בעוד שלא ניתן לברר את סיבת המוות של העוברים או היילודים בדרכים אחרות[89].

הגברת מודעות לנתיחות אי לכך הוצעו דרכים שונות להגברת המודעות לצורך בנתיחות, ולשיטות שונות לקבלת הסכמות רבות יותר לנתיחה[90].

יש מהמדענים והרופאים הסבורים, שיש לשאוף לשיעור של 100% נתיחות מתים. גישה זו איננה מוצדקת לא מבחינה מדעית, ולא מבחינה אנושית. שכן נתיחות רבות וחוזרות באותה מחלה אינן מוסיפות דבר, כמו שחזרה על ניסוי מוכח אלף פעמים, לא מוסיפה דבר במקום שפעמים בודדות מספיקות[91].

יש שהציעו שעל הפתולוגיה להתרכז במספר מוגבל של נתיחות, שלא ניתן היה להגיע לתוצאות מתאימות בעוד הנפטר בחיים, וכאשר צפוי שהנתיחה תתרום תרומה משמעותית[92].

יש המציעים לנצל את ניתוח המת המבוצעים כחלק מהרפואה המשפטית לצורך מחקר רפואי-פתולוגי. אכן, יש מדינות שאסרו באופן חוקי את השימוש ברקמות שנתקבלו ברפואה משפטית לצרכים שאינם נוגעים ישירות למטרת הנתיחה המשפטית[93]. בין המומחים ברפואה משפטית חלוקות הדעות על המוסריות בשימוש בחלקי גופה ממתים שנבדקו במסגרת רפואה משפטית לצורך לימוד או מחקר[94].

דרכים חלופיות עם התפתחות אמצעי הדמיה משוכללים[95] היו שהציעו, ואף ביצעו, שימוש באמצעי הדמיה אלו כדי להגיע לאבחנה לאחר המוות, ללא צורך בביתור הגוויה. יש הסבורים, שבדיקות כאלו יכולות להגיע לדיוק של קרוב ל-100% באבחנות לאחר המוות, בהשוואה לנתיחה פתוחה ומלאה של הגוויה. כמו כן יש בשימוש באמצעי הדמיה כאלו כדי לאתר במדוייק את האזור הגופני שבו מצויה הפתולוגיה, כך שהדבר מאפשר נתיחה מוגבלת, ולעתים אף ביופסיה בלבד, על מנת להגיע לאבחנה הסופית[96].

מקור הגוויות באנגליה, עד מלחמת העולם השניה, באו כמעט כל הגוויות בבתי הספר לרפואה מן העניים או ממתים במוסדות לחולי נפש. דבר זה בא לידי ביטוי בוטה בחקיקה בשנת 1832, שלפיה מותר היה לנתח מת ערירי מבתי עניים בתמורה להוצאה הכספית של קבורה[97].

בשלהי המאה ה-20 באו מרבית הגוויות הללו מאנשים שציוו את גופם למדע. במחקר שבדק את הסיבות לתרומת גוויות למדע הסתבר כי בנוסף לגישות אלטרואיסטיות היו גם מניעים של רצון להימנע מטקסי קבורה, למנוע בזבוז של החומר הגופני, ולחסוך את הוצאות הקבורה. תרומות הגופות היו למטרות לימוד ולמטרות מחקר[98].

פרטי דינים[עריכה]

1. מקורות ראשוניים

סוגיות היסוד רוב ככל הפוסקים שדנו בנושא של ניתוח המת התייחסו למספר סוגיות המהוות את היסוד לדיון בשאלה זו:

"מעשה בבני ברק באחד שמכר בנכסי אביו ומת, ועמדו עליו בני המשפחה וערערו לומר קטן היה בשעת מיתה (ולפיכך אין ממכרו ממכר), ובאו ושאלו את רבי עקיבא מהו לבודקו (היינו להסתכל עליו, ולבדוק אם יש לו סימני גדלות). אמר להם, אי אתם רשאים לנוולו, ועוד סימנים עשויים להשתנות לאחר מיתה"[99], היינו שהסימנים נושרים[100]. התלמוד מסיק, שהאיסור הוא דווקא משום שהיתה זו דרישת בני המשפחה, והטעם הוא שהיורשים אינם רשאים לנוולו, כי לא נתנו לו דבר, וגם בתור קרובי המת יש להם חיוב מיוחד שלא לנוולו[101], ויש מי שכתב, שדין איסור הניוול הנוגע לקרובים מתייחס לשבעת הקרובים שחייבים להתאבל על המת, וכן על האלמנה[102], אבל אילו הלקוחות היו מערערים, לא היו צריכים לישתוק, אלא לומר "אנו נתנו לו כסף, ולפיכך רשאים אנו לנוולו"[103].

התלמוד דן בשאלה מנין שהולכים אחר הרוב מן התורה, ואחד הניסיונות לפתור שאלה זו הוא מדין רוצח שנהרג על פי בית דין, למרות שיתכן שהנרצח היה טריפה, ואז אין דין מוות לרוצח. "ואם תאמר שבודקים את הנרצח לסימני טריפות, הרי זה ניוול למת, ואם תאמר שכדי להציל את נפשו של הרוצח יש לנוול את הנרצח, שמא במקום סייף היה נקב" (ואם כן הנרצח הוא באמת טריפה, אבל דבר זה לא יכול להתגלות)[104]. יש שהוכיחו מסוגיא זו, שאיסור ניוול המת בדרך כלל הוא מן התורה[105], ומכל מקום במקרה של ספק פיקוח נפש מותר לנוול את המת, כדי להציל את הרוצח ממיתה[106]. ויש מי שכתב, שמסוגיא זו משמע שאדרבה אין לנוול המת כדי להציל רוצח, שהרי גם אם במקום סייף היה נקב, בכל זאת יכלו לנוולו ולבודקו מכל יתר הטריפות, שהן רוב מוחלט לגבי הטריפה של נקב במקום סייף, ואם ימצאו טריפה כלשהי יצילו את הרוצח, אלא כיוון שיש איסור ניוול, לא הותר לנוול את המת אלא אם יש ביטחון וודאי שיצילו את הרוצח, אבל על ספק אין לנוולו[107].

"האשה שישבה על המשבר ומתה בשבת, מביאים סכין וקורעין את כריסה, ומוציאין את הוולד"[108]. יש שהוכיחו מכאן, שבמקום פיקוח נפש דוחים איסור ניוול המת, ומותר לנתחו[109], ויש שכתבו שהיינו דווקא כאשר החולה המסוכן נמצא בפנינו[110], ויש שדחו כל ראיה מסוגיא זו, שכן שם המצב הוא כמו לכבודו של המת, כי אומדים את דעתה של האם שהצלת זרעה הוא נוח לה, ועוד שהוולד הוא כאילו נולד כבר, אלא שהדלת נעולה בפניו שלא יכול לצאת, ואם כן יש לאם המתה דין של רודף, אבל במקום שהמת לא עושה כל רע, אין ראיה להתיר ניוולו[111].

"מנין למלין את מתו שעובר עליו בלא-תעשה, תלמוד לומר[112] 'כי קבור תקברנו', מכאן למלין את מתו שעובר בלא-תעשה; יש אומרים וכו' רמז לקבורה מן התורה מנין, תלמוד לומר[112] 'כי קבור תקברנו', מכאן רמז לקבורה מן התורה"[113].

נשאלה השאלה בתלמוד, האם חיוב הקבורה הוא משום בזיון (שלא יתבזה המת לעין כל, שיראוהו מת ונרקב ונבקע), או משום כפרה (שבכך שמורידים את המת ומשפילים אותו בתחתיות, יש בהטמנה זו משום כפרה), והיינו שכוונת השאלה איזה משתי האפשרויות היא העיקרית, אבל מכל מקום תמיד יש יסוד של כפרה[114], ומשמעות ההבדל בין שתי אפשרויות אלו היא במקרה שאדם אמר שאיננו רוצה שיקברוהו לאחר מותו, אם טעם הקבורה הוא משום בזיון, לא מועילה בקשתו (כי הבזיון הוא לקרוביו), ואם הטעם הוא משום כפרה, הרי אמר שאינו חפץ בכך (ואפילו אם יקברוהו לא יתכפר בכך)[115]. בעיה זו לא נפשטה בתלמוד, והפוסקים הכריעו לחומרה, שהטעם הוא משום בזיון המשפחה, ולפיכך לא מועילה צוואתו של אדם שלא יקברוהו לאחר מותו[116]. ויש שכתבו, שהטעם הוא משום בזיון כל החיים ולא רק המשפחה[117].

עניין החניטה - יש מהפוסקים, שדנו בה בקשר עם שאלת ניתוחי המתים, והסיקו שאין ממנה כל ראיה, כי הדרך שבה חנטו את האבות לא היתה בדרך של בזיון[118].

פילגש בגבעה - מסופר במקרא 'ויבא אל ביתו ויקח את המאכלת ויחזק בפילגשו וינתחה לעצמיה לשנים עשר נתחים וישלחה בכל גבול ישראל'[119]. לא מצינו בחז"ל ובראשונים שהתייחסו לנתיחה לאחר המוות הזו, אף שבוודאי מדובר במתה ישראלית, ואף שהאיש היה אדם כשר[120]. ומפוסקי דורנו יש מי שכתב, שמעשה זה היה מותר כדי לעורר את עם ישראל על הנבלה הגדולה שנעשתה, ואינה דומה שמיעה לראיה[121].

עקרונות ויסודות[עריכה]

קדושת גוף המת אדם מישראל שמת, אינו הופך להיות גוש בשר חסר ערך, אלא גם לאחר מותו יש בגופו קדושה[122], ואין הגוף רק נרתיק של קדושה ששימש לנשמה העילאית, אלא שהוא עצמו נתקדש גם בקדושה עצמית[123]. קדושת גוף האדם דומה לספר תורה[124], והעומד על המת בשעת יציאת נשמה חייב לקרוע, כמו על ספר תורה שנשרף[125], ומטפחת של ספר תורה שבלתה, עושים אותה תכריכים למת[126]. קדושה זו היא מיוחדת לגוף של יהודי, מצד הקדושה המיוחדת של ישראל, שקראם הקב"ה גוי קדוש[127]. ולפיכך, יש הסבורים שנתיחת מת יהודי פוגעת בקדושתו[128].

הישארות הנפש, תחיית המתים, וחרדת הדין הקשר של הנפש עם הגוף אינו נפסק לחלוטין גם לאחר המיתה[129], והנפש מצטערת כשרואה שהגוף מתבזה[130]. ולפיכך יש הסבורים, שנתיחת מת מהווה כפירה באמונה על הישארות הנפש[131]; ויש מי שכתב, שאין במעשה נתיחת המת, כשהיא מותרת, משום כפירה בהישארות הנפש[132].

כמו כן יש מי שכתב, שאם מבתרים את הגוף המת שלא כדין, יש בכך משום הכחשה באמונה בתחיית המתים[133].

עוד יש מי שכתב, שאם חלק מהמת לא נקבר, הרי זה מעכב את עלית הנשמה השמימה[134].

ועוד יש מי שאסר[135] ניתוחי מתים משום חרדת הדין[136]. ובעיקר יסוד חרדת הדין יש להעיר, שנחלקו הפוסקים אם הוא דווקא בהוצאת המת מקברו, ובפינויו למקום אחר, לפי שהבלבול קשה למתים שמתייראים מן הדין[137], או שיש משום חרדת הדין גם בעצם פתיחת הקבר[138]; ועוד יש להעיר, שבמת בגיל פחות מעשרים שנה - יש אומרים, שאין כלל חרדת הדין[139], ויש חולקים[140]; וכן יש מי שסוברים, שאחר י"ב חודש, ואחר שנתעכל הבשר, אין חרדת הדין[141], ויש חולקים וסבורים שגם בעצמות יש חרדת הדין[142].

ניוול המת ובזיונו איסור ניוול המת הוא מן התורה[143], וכן משמע מסוגיות אחדות בתלמוד[144]. יסוד האיסור הוא מדין איסור הלנת המת[145], ויש מי שכתבו, שיסוד איסור ניוול המת הוא מדין 'ואהבת לרעך כמוך'[146].

בהגדרת ניוול המת מצינו דעות אחדות בפוסקים:

יש הסבורים, שניוול אינו מוגדר אלא כשהוא נעשה לשם בזיון, או שנעשה ללא תועלת, אבל אם הדבר נעשה לצורך הכרחי, כגון לכבודו של המת או לתועלתו, או למניעת הפסד ממון, או לפיקוח נפש, אין זה נקרא ניוול[147].

יש מי שכתב, שהסתכלות חיצונית, עיכוב הקבורה, או פתיחת הקבר, הם רק כעין ניוול, ולכן מותרים הם לצרכים שונים; אבל נתיחת הגוף, היא ניוול ממש, ואסורה בכל מקרה, פרט לפיקוח נפש[148].

יש מי שכתב, שהוצאת המת מקברו לצורך בדיקה, אפילו על ידי הסתכלות בלבד, הוא ניוול גדול, ולכן אסור אפילו במקום הפסד ממון; אבל דחיית הקבורה והסתכלות בלבד הוא ניוול קל, ולפיכך הוא מותר למניעת הפסד ממון, אבל דווקא למי שאינו מחוייב בקבורת אותו מת[149].

יש מי שכתב, שאין ניוול אחר ניוול, כי הגוף כבר מנוול, ולפיכך אם התחיל גוי לנתח מת יהודי, מותר לישראל אחר כך להמשיך בניתוח[150]; ויש אומרים, שאסור להוסיף ניוול על ניוולו של מת[151].

יש הסבורים, שניוול נחשב רק מה שנקרא ניוול גם לגבי החי, ואם הדבר מצוי מאד שעושים פעולה מסויימת לאנשים חיים, אין זה נחשב כניוול כשעושים אותו למת. לפיכך מותר לבצע ניתוח קיסרי באשה שמתה, על מנת להציל את עוברה[152]; מותר לבצע ביופסיה במת, או לקחת דגימת דם ממנו[153], בין אם מדובר לצורכי איבחון ובירור, ובין אם מדובר לצורכי מחקר, ובלבד שגודל הדגימות לא יעלה על שיעור כזית, ולא יכלול חלקים המוגדרים כאיבר מן המת, אשר יהוו מכשול לטומאת כהנים[154]; ומותר להכניס מכשירים לחללי הגוף המת, שבאמצעותם אפשר לראות את פנים הגוף[155].

ולכאורה נראה, שכללי ההיתר הזה מוגבלים דווקא לפעולות הנעשות באנשים חיים לצורך בירור ואבחון, אבל פעולות הנעשות באנשים חיים לצורך ריפוי והצלה אסורות בגוף המת. טעם ההבדל הוא, שכל הדוגמאות להתיר פעולות ניוול במת שמצינו בחז"ל הן דווקא לצורך בירור ואיבחון מצבים שונים, וכמבואר לעיל, אבל פעולות הנעשות לצורך ריפוי והצלה מותרות במת רק לצורך פיקוח נפש של אדם חי אחר, בדיוק כמו שהדבר מותר בחי עצמו, אבל שלא לצורך פיקוח נפש הוא מוגדר כניוול. כמו כן יש לראות כניוול כל צורה של נתיחה המשאירה מום גדול, כמו כריתת גפה, או הוצאת איברים פנימיים חיוניים, שגם זה לא נעשה בחי אלא לצורך ריפוי והצלה[156].

ביטול מצות קבורה קבורת המת נהגה בישראל בכל הדורות. ביחס לאישי התורה מצינו מספר דוגמאות לכך: הבל[157], שרה[158], אברהם[159], יצחק[160], לאה[161], רחל[162], יעקב[163], מרים[164], אהרן[165], משה[166]. בנביאים יש עוד דוגמאות רבות[167].

חיוב הקבורה נאמר בתורה ביחס להרוגי בית דין שניתלו[168]. ואמנם יש הסבורים, שרק באנשים כאלו חיוב הקבורה הוא מן התורה, ובטעם הדבר שדווקא בהרוגי בית דין הניתלים יהיה חיוב קבורה מן התורה, כי בהם נהגו העמים בעבר בזיון רב[169], אבל בשאר כל אדם מישראל החיוב הוא רק מגדר מנהג ומדרבנן[170]. ולעומתם יש הסוברים, שחיוב הקבורה הוא מן התורה בכל אדם, ולאו דווקא בהרוגי בית דין שניתלו[171].

קיימים שיעורי קבורה שונים: אם שייר חלק מהמת בלא קבורה, לא קיים מצות קבורה בשאר החלקים שקבר, ועובר על ביטול קבורה ואיסור הלנת המת על החלקים שלא קבר[172].

יש אומרים, שיש מצוות קבורה על כזית מן המת[173]; יש אומרים, שחיוב הקבורה הוא אפילו על פחות מכזית[174]; יש אומרים, שאין חיוב קבורה על כזית, והשיעור הוא ראשו ורובו של המת[175]; ויש מי שכתבו, שאם מביאים לקבורה חלקים-חלקים, אזי החיוב הוא בראשו ורובו, אבל אם קברו חלקים מהמת, ונותרו עוד חלקים בלא קבורה, הרי הם חייבים בקבורה גם בשיעור כזית[176], ויש חיוב כבוד המת לקבור כל חלק מהמת, גם אחרי שנקבר ראשו ורובו[177].

איסור הלנת המת איסור הלנת המת נאמר בתורה ביחס להרוגי בית דין הניתלים, שעליהם נאמר 'לא תלין נבלתו על העץ'[178], והוא לאו הנמנה בין הלאווין[179]. אכן, לדעת רוב הפוסקים איסור הלנת המת חל מן התורה על כל המתים, גם באלו שאינם תלויים על העץ[180]; יש שכתבו, שבשאר המתים תלויה השאלה במחלוקת אמוראים, אך מכל מקום להלכה יש איסור הלנת המת מן התורה בכל המתים[181]; ויש שכתבו, שאיסור הלנת המת בשאר מתים הוא רק מדרבנן[182].

קרובי המת שעליהם מוטל לקוברו הם המוזהרים על הלאו של לא תלין[183], ואם הוא מת שאין לו קרובים, בני העיר מוזהרים על לאו זה[184].

יש מי שכתבו[185], שהמלין את המת בארץ ישראל עובר גם על לאו של 'ולא תטמא את אדמתך'[186], ויש חולקים[187]. בירושלים יש חומרה מיוחדת להלנת המת[188], ואיסור זה הוא אפילו לכבודו של המת[189]. יש מי שכתב, שדבר זה מסורת הוא בידינו, ואין טעם לדבר[190]; ויש מי שכתב, שהוא כדי לא להשהות הטומאה בירושלים[191]. האיסור המיוחד לירושלים - יש אומרים שהוא חל אף בזמן הזה[192]; ויש מי שכתב, שבזמן הזה אין חומרה זו נוהגת[193], ומכל מקום האיסור הזה חל דווקא בירושלים שלפנים מן החומה[194].

נחלקו הפוסקים בעניין זמן חלות איסור הלנת המת - יש אומרים, שהוא דווקא לאחר לינת כל הלילה עד הבוקר[195]; ויש אומרים, שמיד עם שקיעת החמה עוברים על הלאו[196]. ואם הלינו אותו בלילה הראשון כדין - יש אומרים, שעוברים על הלאו על כל לילה ולילה שלאחר מכן עד הקבורה[197]; ויש אומרים, שאין עוברים על לאו זה אלא בלילה הראשון בלבד[198].

מצינו במקרא שדחו קבורת מתים בגלל סיבות שונות, כגון שרה[199]; יעקב[200]; ושבעת בני שאול[201]. ואמנם איסור הלנת המת נדחה מפני סיבות אחדות:

משום כבודו של המת, ודבר זה מותר אף לכתחילה[202], ואפילו לכמה ימים[203], אך כבוד המת הוא דווקא כבוד אמיתי, וכפי שהגדירוהו חז"ל והפוסקים, ולא כבוד מדומה[204], ויש מי שכתב, שניתוח מתים כדי להציל נפשות אין לך כבוד החיים גדול מזה[205].

מפני כבודם של קרובי המת[206]. יש מי שכתב, שאם מלין בשביל כבוד החיים, אין איסור הלנת המת[207]; ויש מי שהסתפק בכך[208].

מלך ישראל רשאי להלין ימים רבים אפילו את התלוי[209].

מותר להלין את המת כדי לשלם חוב[210].

מותר להלין את המת בשביל שיתקדש שם שמים ברבים[211].

מותר להלין את המת כאשר רוצה בעל לשאת את אחות אשתו המתה[212].

כמה גדולים התקינו שלא לקבור מי שמת סמוך לשבת, כדי לא להגיע לחילול שבת, אף שבכך מלינים אותו[213].

נהגו להלין את המת עד שיתפשרו בני המשפחה עם החברא קדישא על דמי הקבורה וכיו"ב[214].

איסור הנאה מהמת איסור זה נלמד בגזרה שווה בין מותה של מרים לבין עגלה ערופה[215]. רוב הפוסקים סבורים, שאיסור הנאה מן המת הוא איסור מן התורה[216]; ויש מי שכתב, שאיסורו מדרבנן[217].

יש מי שכתב, שאיסור הנאה מן המת הוא דווקא קודם שנקבר, אבל לאחר קבורתו, אין בו עוד איסור הנאה מן התורה[218]. טעמו: כיוון שכבר נעשתה מצוותו, פקע ממנו איסור הנאה; ויש הסבורים, שאיסור הנאה מן המת נשאר גם לאחר קבורתו[219]. טעמם: מצות הקבורה היא משום בזיון המת, ולא שייכת לאיסור ההנאה שבו; בקבורת המת לא נשלמה המצווה, כי צריך לחזור ולקוברו כל פעם שמתגלה.

יש הסבורים, שמת אסור בהנאה אפילו שלא כדרך הנאתו[220]; ויש הסבורים, שמת מותר בהנאה שלא כדרכו[221].

יש מי שכתבו, שלימוד רפואה מגוף מת הוא איסור הנאה, כי עצם הלימוד נחשב כהנאה[222], וכן מכיוון שהרופאים לומדים מלאכה זו להנאת עצמם, ומרוויחים מפעולה זו[223]. אך לעומתם רבו הפוסקים הסוברים שאין איסור הנאה ממת חל ביחס לשימוש במת לצורך לימוד ומחקר, ומספר טעמים נאמרו על כך:

השימוש בגוף המת לצורך לימוד נחשב כהנאה שלא כדרכו, שכל שאין ההנאה מגופו, אלא שגורם לו הנאה וריווח ממקום אחר[224], וההנאה ממילא באה[225], אינו נחשב כהנאה מן האיסור[226].

לימוד כשלעצמו אינו נחשב כהנאה כלל[227], ולכן אין בלימוד על ידי הסתכלות במת משום איסור הנאה[228].

ההנאה איננה מחיתוך גוף המת, שהוא הדבר האסור, אלא מההבנה הנובעת מפעולה זו[229].

אין הלימוד מתקיים רק מההנאה של ההסתכלות במת, אלא בצירוף מקורות רבים של הוראה, ולכן זה בבחינת "זה וזה גורם - מותר"[230].

בגדרי איסור הנאה בדרך של הסתכלות - פשוט וברור הוא, שמראה עינים בלבד אינו בגדר איסור הנאה מן התורה[231]. ואפילו להסתכל בקודש כדי ללמוד אינו נחשב לאיסור, שכן קול מראה וריח אין בו משום מעילה[232]. ואמנם טעם זה מבטל את האיסור מן התורה, אך עדיין נותר איסור מדרבנן בהנאת הסתכלות באיסורי הנאה[233]. אכן יש מי שכתבו, שאם אמנם הוא נהנה מעצם הראיה, יש בכך איסור מדרבנן, אבל בהסתכלות שאין בה בעצמה כל הנאה, אלא רק בתועלת שיוצאת מזה, אין איסור אפילו מדרבנן[234], ולפיכך אין לימוד אנטומיה על ידי הסתכלות בגוף מת נחשב בגדר הנאה[235]; יש מי שחילקו בין הסתכלות בחלקי המת לצורך לימוד רפואה מבלי לגעת בו כלל, שמותר אפילו מדרבנן, לבין הסתכלות לצורך לימוד בתוספת הזזה, מישמוש וכיו"ב, ובוודאי כאשר חותך ממש בגוף המת, שאז יש איסור ממש, אם עושה כן שלא לצורך פיקוח נפש[236]; יש מי שכתב, שאם לוקחים שכר בעד הנתיחה, הרי אסור מדין איסור הנאה מגופו של דבר, אבל אם לומד על ידי הסתכלות בלא שכר - מותר[237].

יש מי שכתבו, שאין איסור הנאה ממת לצורך לימוד רפואה, כי הוא עושה בכך מצווה, ומצוות לאו ליהנות ניתנו[238]; ויש מי שכתב, שאין כל חיוב על אדם ללמוד רפואה, אלא שאם יודע רפואה יש עליו חיוב הצלה, ולפיכך אין כל מקום להתיר איסור כלשהו כדי ללמוד רפואה, ואפילו אם הוא רק איסור קל[239].

גזל המת יש הסבורים, שאיסור גזל אינו נדחה אפילו בפני פיקוח נפש, ויש בניתוח המת משום גזל המת[240], ולפיכך אסור לנתח מתים אפילו אם הנתיחה עשויה להציל חולה מסוכן לפנינו; יש הסבורים, שאיסור גזל נדחה אף הוא בפני פיקוח נפש, ככל האיסורים הנידחים בפני פיקוח נפש[241], שאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש[242], ולפיכך מותר לנתח גוף של מת כאשר יש בפנינו חולה מסוכן שניתוח המת עשוי להצילו; יש מי שכתב, שאיסור גזל נדחה דווקא במקום וודאי פיקוח נפש, אבל כאשר יש ספק אם מעשה הגזל יביא להצלה, אין ספק זה דוחה איסור גזל. לפיכך, מותרת נתיחת מת רק אם יש חולה בפנינו שיוכל להינצל מסכנת חיים, אבל כשאין חולה ממש לפנינו הזקוק לתוצאות הנתיחה הרי שתועלת הנתיחה להצלת חיים היא רק ספק ואסורה[243]; ויש מי שכתב, שלא שייך כלל גזל במת, כי אין קנין למת[244].

מכשול לכהנים אם מחסרים איבר מכהן מת, אין שבעת הקרובים הכהנים (היינו אמו, אביו, בנו, בתו, אחיו, ואחותו מן האב, וכן איש על אשתו הנשואה, ואשה על בעלה[245]), יכולים לקיים מצות עשה של 'לה יטמא'[246], ולא עוד אלא שאסור לכהן להיטמא לאחד משבעת הקרובים[247]. לפיכך, מת שניתחוהו והשאירו חלקים ממנו בלא קבורה, אסור לקרוביו הכהנים להיטמא לו[248]. ודין זה נכון גם כאשר חיסרו איבר פנימי[249].

פגיעה בדיני אנינות ואבלות כל זמן שלא הובאו לקבורה כל חלקי המת, יש לחשוש שדין אנינות לא סר מקרוביו החייבים להתאבל עליו, והם באנינות כל ימי חייהם[250], ואפילו אם נעשה הניתוח בהסכמת הקרובים[251]; ויש מי שכתב, שאם מסר גופו מחייו למדע מתוך שאיננו מאמין בתחיית המתים ובעולם הבא, אין מתאבלים עליו כלל, ולא באים לנחם את קרוביו האבלים; ואם ציווה גופו למדע משום שחשב שבכך עושה דבר טוב ומצווה, קרוביו יושבים עליו שבעה, והאבלות מתחילה מאותה שעה שהאבלים מסרוהו לאותו מקום שציווה, ונתייאשו ממנו[252].

מצבים ותנאים שונים באיסור והיתר נתיחת המת[עריכה]

פרק זה לוקה בחסר. אתם מוזמנים לתרום לוויקישיבה ולהשלים אותו. ראו פירוט בדף השיחה.

ניתוח המת לצורך לימוד רפואה[עריכה]

כללי מטרה זו מיועדת לתלמידי רפואה לרכוש ידע בתחומי האנטומיה והפתולוגיה. ניתן להשיג מטרה זו בדרך של נתיחה ממשית בפועל של גוויה, או בדרך של הסתכלות על נתיחת גוויה אשר מבוצעת על ידי אחרים[253].

ניתוח המת בפועל רוב הפוסקים אוסרים פעולה זו לצורך לימוד רפואה[254], בגלל האיסורים והבעיות ההלכתיות שנימנו בחלק 2 לעיל. אמנם יש מהפוסקים שהתירו ניתוחי מתים לצורך לימוד רפואה[255], ומספר טעמים נאמרו על כך:

איסור ניוול איננו מוגדר כשהמטרה היא לצורך רפוי והצלה, ולימוד אנטומיה ופתולוגיה נחוץ להצלה; אין איסור הנאה ממת בדרך של לימוד והסתכלות; אין גדר של גזל המת בניתוח המת; כאשר הניתוח בגוף המת מיועד למטרה חיובית אין בזה משום כפירה בתחיית המתים ובהישארות הנפש; איסור בל תלין וביטול קבורה לא שייך כשהדבר נעשה לכבודו של המת, ולצורך לימוד רפואה; יש להניח שחז"ל בוודאי עשו ניתוחי מתים כפי שעולה מהמקרים המתוארים בתלמוד, ובאופן יותר כללי כפי שעולה מידיעותיהם הרבות באנטומיה ובפתולוגיה[256]; יש מי שהתירו ניתוחי מתים משום חילול השם, ועלבון לאומה, שיאמרו הגויים שהיהודים אינם חוששים לתועלת הבריאות ולצורכי החיים[257], ואוכלוסי ישראל יגידו שמצב הרפואה בישראל ירוד מאד מפאת איסור הרבנים[258]; ויש שהתירו להעלים עין מניתוחים של יהודים בבתי חולים של גויים בחו"ל משום איבה, אבל לא התירו ניתוחי מתים של יהודים רק כדי שלא לדחות סטודנטים יהודיים מבתי ספר לרפואה[259]; ויש מי שהתירו לימוד רפואה על ידי ניתוחי מתים במדינת ישראל, שלדעתם מדינה לא יכולה להתקיים ללא בתי ספר לרפואה, ומדע הרפואה לא יכול להתקיים ללא נתיחות מתים, ואין להעלות על הדעת שמדינת ישראל תסתפק ברופאים גויים, או ברופאים שהתחנכו בחו"ל, ולכן אין דומה הפסקים של האחרונים ביחס לשאלות של רופאים פרטיים בחו"ל לבין מצב של מדינה, וכן יש לראות במצב הרפואה של מדינה משום ספק פיקוח נפש של תושבי המדינה[260].

הסתכלות על נתוחי מתים יש מי שאסרו אפילו הסתכלות על נתיחת המת[261]; אכן, רוב הפוסקים התירו לימוד רפואה על ידי הסתכלות בנתיחת המת, בעת שהיא נעשית על ידי אחרים[262].

ניתוח המת לצורך בירור סיבת המוות[עריכה]

כללי מצב זה מתחלק למספר תת-קבוצות: בירור סיבת המוות כדי להציל חולה מסוכן בפנינו; בירור סיבת המוות לצורך לימוד המחלה עבור חולים עתידיים; בירור סיבת המוות בחשש למחלה מדבקת ולמחלה תורשתית.

חשש פיקוח נפש יש מי שכתבו, שאיסור ניתוחי המת חל גם במקרה של פיקוח נפש, ואפילו החולה המסוכן נמצא לפנינו[263]. טעמיהם: ניוול המת לא הותר אפילו במקום פיקוח נפש, כי המתים חופשים מכל המצוות, ואיסור גזל לא נידחה מפני פיקוח נפש; אכן רוב הפוסקים סוברים, שמותר לנתח את המת במקום ספק פיקוח נפש[264]. טעמיהם: כל האיסורים בתורה, פרט לשלוש עבירות, נידחים מפני פיקוח נפש, ואפילו איסור גזל ואיסור ניוול המת נדחה מפני פיקוח נפש[265].

תנאים בספק פיקוח נפש מספר תנאים נאמרו על ידי הפוסקים המתירים ניתוח המת לצורך חשש פיקוח נפש:

חולה בפנינו יש אומרים, שמה שהתירו ניוול המת לצורך פיקוח נפש הוא דווקא כשהחולה המסוכן לפנינו[266]. טעם הדבר הוא, שאם נתיר כל ניתוחי מתים לצורך לימוד אפשרי עבור חולה מסוכן שיזדמן בעתיד, ואף על פי שכרגע אין חולה כזה בפנינו, נמצינו מתירים לחלל שבת בכל זמן, שמא יזדמן חולה מסוכן שיזדקק לאותה עזרה.

בהגדרת "החולה בפנינו" נחלקו הפוסקים - יש אומרים, שהכוונה שבפועל ובמציאות צריך שיהיה לפנינו חולה עם מחלה דומה לנפטר, שניתוח המת יסייע להצילו[267]; יש מי שכתבו, שאין החילוק בין אם החולה נמצא לפנינו או לא, אלא בין אם המחלה מצויה או לא, ולפיכך אם המצב מצוי, הרי זה בגדר פיקוח נפש, אף על פי שאין חולה ממש בפנינו, כי יש להניח שאם המחלה נפוצה וודאי נמצא חולה כזה במקום אחר שאפשר להצילו, אבל אין להחשיב כפיקוח נפש מצב עתידי שכעת אין לו כל זכר[268]; יש מי שכתבו, שבזמנינו שמרבים בניתוחים, ובבתי חולים ששם לומדים להיות רופאים, שכיחים חולים וחולאים רבים, נחשב המצב תמיד כאילו החולה לפנינו[269]; ויש מי שכתבו, שבמדינת ישראל, שיש צורך ציבורי לרופאים יהודיים, וזו אחריות המדינה ואזרחיה שיהא מערך רפואי רצוף וברמה גבוהה, יש להחשיב את הצורך בפקולטה לרפואה ובנתיחת גוויות לצורך לימוד רפואה כדין חולה לפנינו[270].

יש מי שכתב, שצריך שני תנאים להיתר ניתוח לאחר המוות כשהנימוק הוא פיקוח נפש, שיש בניתוח לאחר המוות כדי להציל חולה אחר מצוי, וקרוב הדבר שעל ידי הניתוח יינצל, וכן בתנאי שאפשר להודיע מיד על תוצאות הבדיקה ולהציל את החולה, אבל ניתוח לשם בירור סיבת המוות גרידא, דינו כניתוח לחולה שאינו מצוי - ואסור[271].

רשות או חובה גם במקום פיקוח נפש לפנינו, יש מי שכתב שהוא רק רשות שמותר לנתח את המת בהסכמת משפחתו, אבל אין חיוב לעשות כן[272]; ויש מי שכתב, שבמקום פיקוח נפש חובה על הרבנים לדרוש ולהסביר לקרובים שירשו לנתח את מתם[273].

יש מי שכתב, שכאשר יש חשש שההיתר עבור מצב של פיקוח נפש יביא לפריצת גדר ואיסורים חוזרים שלא במצבי פיקוח נפש, אין להתיר גם עבור פיקוח נפש. ולפיכך, מאחר וקיים חשש סביר ששימוש בכלל שקרובים נעשו רחוקים, והיתר נתיחת המתים בגלל נימוק של פיקוח נפש עלול להביא לנתיחות רבות שאינן קשורות לפיקוח נפש - אין להתיר[274].

לעומתם יש שחלקו על עצם היסוד שצריך שהחולה המסוכן יהיה לפנינו, וסבורים שכל ניתוח מת לצורכי לימוד על מחלתו הוא בגדר ספק פיקוח נפש, שכן יוכלו ללמוד ממנו בעתיד לגבי חולים דומים. ומה שחששו הפוסקים, שלפי זה יהיה מותר לחלל שבת עבור חולה עתידי בבישול ואפיה וכיו"ב, בנידוננו אין זה דומה, שכן דברים אלו אפשר להכין מערב שבת, אבל כאן אם לא נתיר ניתוחי מתים, לעולם יהיה אסור, ולפיכך יש לראות בכל ניתוח מתים כאילו החולה המסוכן לפנינו[275].

בירור סיבת המוות לצורך לימוד המחלה עבור חולים עתידיים לאור הספקות הרבים שיש בפעולה זו להגיע אל חקר האמת[276], ולאור העובדה שניתן כיום בדרך כלל להגיע לבירור סיבת המחלה והמוות באמצעים איבחוניים משוכללים שאינם מצריכים נתיחה לאחר המוות[277], ולאור העובדה שבדרך כלל אין הממצאים מגיעים לידיעת הרופאים המטפלים ממילא, אלא במקרים חריגים ומחקריים בלבד[278] - אין בדרך כלל היתר לנתח מת בגלל סיבה זו[279]; אך יש הסבורים, שניתוחי מת לבירור סיבת המוות מוגדרים בגדרי חשש פיקוח נפש, גם כשהמטרה היא ליישם את הידע עבור חולים עתידיים[280].

מחלה מדבקת במצב כזה מותר לבדוק את המתים מאותה מגיפה[281], שכן במקום שהמת מזיק את הרבים מותר לנתחו[282].

בחשש למחלה תורשתית , כאשר מתו כבר ילדים קודמים, מותר לנתח את המת, כדי לברר את סיבת המחלה, שכן מצב זה נחשב כחולה לפנינו[283].

ניתוח המת לצורך השתלת איברים - ראה ערך השתלת אברים

ניתוח המת לצרכים ממוניים[עריכה]

לצורך סיוע בבירור תביעה ממונית אם התביעה היא מצד היורשים, אסור להם בכל מקרה לגרום לניוול המת, שהם חייבים בכבודו ובקבורתו[284]. ואם התביעה היא מצד הלקוחות - יש מי שכתב, שמותר להם אפילו לנוולו ממש, כדי לא להפסיד ממון[285]; יש מי שכתב, שגם ללקוחות אסור לנוול ממש, ורק ניוול קל מותר משום הפסד ממון[286]; ויש מי שכתב, שאם יש דרישה לכך מצד הלקוחות לנוול את המת משום שהם עלולים להפסיד ממון, אין היורשים רשאים לעכב את ניוולו של קרובם המת[287]. וכל זה דווקא אם הנפטר גרם להפסד ממון, אבל אם לא היה במעשיו שום דבר שיכול היה להביא להפסד ממון לזולת, גם ללקוחות אסור לנוולו[288].

יש מי שכתב, שאם אדם טוען שהוא אחיו של המת, ורוצה חלק בירושה, וכדי להוכיח את טענתו צריך לפתוח את קברו כדי לקחת דגימת רקמה לצורך זיהויו - אסור[289].

לצורך קבלת דמי ביטוח חיים כגון שחברת הביטוח מחייבת את הניתוח לאחר המוות, וללא פעולה זו לא יתנו ליורשים את דמי ביטוח החיים של הנפטר, או שיהיה הבדל משמעותי בגובה דמי הביטוח בהתאם לתוצאות הנתיחה, אם יתברר שהמוות היה בנסיבות בלתי טבעיות - יש מי שכתבו, שרשאים היורשים להגיש את תביעת הביטוח, ואין על היורשים חובה למחות נגד הנתיחה, ובתנאי שהדרישה לנתיחה היא מצד חברת הביטוח, ולא מצד היורשים[290]. טעמיהם: לא היורשים הם הדורשים את ביצוע הנתיחה אלא חברת הביטוח, ניתוח זה הוא לטובתו של המת ולכבודו, שכן הוא שילם דמי ביטוח שנים רבות, ורצה שיורשיו יזכו בזה, יש להחשיב את הנתיחה כאילו היא בהסכמת הנפטר ולדבר נחוץ; ויש מי שכתבו, שאסור ליורשים להסכים לנתיחה זו, אפילו אם יפסידו את דמי הביטוח[291]. טעמיהם: מוטל על היורשים לכבד את מתם, ולא הותר להם לגרום לניוולו, אפילו לצורך ממון; לא הותר ניוול לצורך מניעת הפסד ממון אלא דווקא בדיקה חיצונית על ידי הסתכלות שאיננה ממש ניוול, אבל לא ניתוח שהוא ממש ניוול.

כל זה כאשר בדיעבד חתם הנפטר בחייו על חוזה ביטוח חיים המכיל סעיף המחייב נתיחה לאחר המוות, אבל לכתחילה אין לחתום על חוזה כזה, וגם אין לחברת ביטוח יהודית לכלול סעיף כזה בחוזה הביטוח[292].

לצורך התרת עגונה מת בלתי מזוהה שנקבר, ויש מי שטוען שלבעל האשה העגונה היו סימנים מובהקים בגופו, ורוצים לפתוח את הקבר כדי לברר אם הקבור הוא בעל האשה - יש הסבורים שהדבר אסור[293], אבל אם יש הוכחה בלאו הכי שהקבור הוא בעל האשה, אלא שלא היו די סימנים להתירה מעגינותה, וכעת יש אפשרות לבדוק סימנים מובהקים - מותר[294]; ויש הסבורים, שבכל מקרה מותר לנוול את המת על ידי פתיחת קברו כדי להציל אשה מעגינותה[295].

נטילת דגימות מן המת לצורכי זיהוי חללים זיהוי וודאי של גופת מת מתקיים כאשר הנתונים שנאספו לאחר המוות מושווים לנתונים שנאספו מאדם בעודו בחיים ונמצאים מתאימים ברמה שמאפשרת לקבוע שהנתונים שלפני המוות והנתונים שלאחר המוות שייכים לאותו האדם, ואין סתירה ביניהם. לאלו שייכים טביעות אצבע, נתוני שיניים, פרופיל גנטי וסמנים רפואיים, כגון צלקות ניתוחיות, קטיעות, צילומי רנטגן, מומים, כתובות קעקע, וכיו"ב.

זיהוי אפשרי או משוער של גופת מת מתקיים כאשר מספר גורמים הקשורים לגופה נלקחים בחשבון לזיהוי. היינו כאשר כל גורם בנפרד איננו מאפשר זיהוי, אך שילוב של מספר גורמים מאפשר זיהוי אפשרי. לאלו שייכים חפצים אישיים שנמצאו על הגופה, זיהוי אנטרופולוגי (מין, גיל, קבוצה אתנית), או היכרות אישית של המזהה עם המנוח.

זיהוי עתידי מתייחס לאיסוף מירב הנתונים מהגופה לפני קבורתה הארעית כגופת אלמוני/ת על מנת לאפשר זיהוי עתידי וודאי.

יש מצבים שבהם גופות אלמוניות נותרות ללא זיהוי, בהיעדר נתונים מאפיינים או עדויות של היכרות. כמו כן יש מצבים שגופה נפגעה כך שהיא התפרקה לחלקים רבים, ולא ניתן לקבוע את זהות החלקים השונים כשייכים לאדם מסויים, ובכך נמנעת האפשרות להביא לקבורה אדם שלם. במקרים אלו קיימות שתי אפשרויות: האחת, היא קבורת הגופה או חלקים ממנה כאלמוני/ת ללא נקיטת אמצעים מראש לאפשרויות זיהוי עתידי. במקרה כזה יתכן שבעתיד יהיה צורך להוציא את הגופה מן הקבר, כדי לבצע את מלאכת הזיהוי; השניה, לקיחת נתונים מהגופה או מחלקיה שיאפשרו זיהוי עתידי לפני קבורת הגוויה, ושמירת הנתונים עד שתיווצר האפשרות לזהות את הגופה, מבלי שיהא צורך בעתיד להוציאה מהקבר.

לפיכך במקרה של מת אלמוני יש לעשות כל הנחוץ לצורך זיהוי הגופה בעתיד לפני קבורת הגופה, לרבות תיאור חיצוני, צילום הגופה, טביעת אצבעות, בדיקות הדמיה רנטגניות ואחרות, מנשר שיניים, וכן שימור דגימת שערות, ציפורן, רירית הפה, דם, או רקמות אחרות בשיטת ביופסית מחט, בכמות שלא תעלה על 20 גר' רקמה (פחות משיעור כזית), או כל שיטה מקובלת אחרת לזיהוי גופה, כל זאת במידרג המפורט כאן, למעט בדיקות הכרוכות בפגיעה מבנית של הגופה, בכריתת אברים או חלקי גוף אחרים, או כל פעולה פולשנית. דגימות אלו יישמרו אך ורק לצורכי זיהוי עתידי, ולא ישמשו לצורכי מחקר, או מטרות אחרות כלשהן, תוך שמירה קפדנית על הדגימות מפני שימוש בלתי ראוי. בהיעדר אפשרות לבצע את הנחוץ לזיהוי גופת אלמוני תיקבר הגופה ללא זיהוי[296].

פתיחת קבר לשם זיהוי מי שנקבר כאלמוני, ואחר כך רוצים לזהותו באמצעות בדיקת דנ"א, ולשם כך צריך לפתוח את קברו, ולהוציא חלקי עצמות לביצוע הבדיקה, מעיקר הדין יש בפעולה כזו משום איסור ניוול המת. אם הקרובים מבקשים לבצע פעולה זו כדי להקים מצבה על קברו, ועל ידי כך לכבד את המת, ולאפשר לחיים לעלות על קברו - יש צדדים לומר שאין זה משום ניוול המת[297].

לצורך הוצאת עזרים מלאכותיים שהושתלו בגופו מחייו ראה ערך השתלת אברים

ניתוח המת לצרכי רפואה משפטית[עריכה]

הוכחת רצח כאשר רוצח עומד למשפט, וכדי להביאו לדין ולעונש, או לחילופין כדי לזכותו מאשמת רצח, יש צורך בנתיחת הנרצח לבירור סיבת מותו - יש מי שאסר לנתח את הנרצח, אף אם על פי החוק אפשר להעניש את הרוצח רק לאחר נתיחת הנרצח[298]; אך רוב הפוסקים מתירים[299].

יש מי שכתב, שאם על ידי ניתוח הנרצח יביא הדבר להוצאתו להורג של הרוצח - מותר, אבל אם העונש שיגיע לרוצח הוא רק מאסר, אין היתר לנוול את הנרצח[300]; ויש מי שהתיר לנתח כל מת שמותו היה בלתי טבעי, ויכולה להיות לכך משמעות משפטית למת או ליורשיו[301].

לזהות המת על מנת לשחרר את אשתו מעגינותה יש מי שכתבו, שהדבר מותר[302], ויש מי שחולקים[303].

יש מי שכתב, שגם מתים חללי מלחמה אין לנתח בכדי לזהות אותם[304].

ניתוח המת כשהנפטר מחל על כך מחייו[עריכה]

אדם שמחל על בזיונו מחייו, וכגון שאמר שנוח לו להתנוול לתועלת הרפואה, או שמכר את גופו לצורך הלימוד והבירור הרפואי - יש אומרים, שאין איסור ניוול בניתוחו לאחר המוות, כיוון שהוא עצמו אינו מקפיד על בזיונו[305], ואף מותר לסטודנט לרפואה ללמוד אנטומיה על גופות של אנשים שציוו מחייהם את גופם למדע[306]; יש מי שכתב, שמועילה מחילת הנפטר מחייו דווקא על מנת ללמוד על מחלתו ולקוברו מיד, אבל אם הכוונה ללמוד עליו אנטומיה, ולהשאירו ימים רבים בלא קבורה, לא מועילה מחילתו[307]; יש מי שכתב, שראשו ורובו של המת חייבים לקבור מיד לאחר מותו, ועל כך לא מועילה מחילתו, אבל אם מחל מחייו, מועיל הדבר ללמוד על חלקים ממנו[308]; ויש אומרים, שלא מועילה כלל מחילתו מחייו על ניוולו[309].

ומכל מקום לכתחילה אסור לאדם למכור או לתרום את גופו לצורך לימוד רפואה[310].

מעמד המשפחה[עריכה]

באופן עקרוני אין לאף אחד בעלות על המת, ובוודאי שאין למדינה כל בעלות עליו[311], ואף בני המשפחה והיורשים אין להם בעלות על גוף המת[312]. ולפיכך, במקום שיש איסור לנתח מת, לא מועילה הסכמת המשפחה[313]. אך מאידך יש חובה בכל מקרה לקבל את הסכמת המשפחה לניתוח קרובם המת, ויש כוח בידי בני המשפחה למחות ולהתנגד לנתיחת המת, הן מפני הצדדים האנושיים והרגשיים, והן מפני חיובם בקבורת המת ובמניעת בזיונו, והן מפני בזיונם-הם ופגם המשפחה[314]. ויש מי שכתב, שאף לכל אדם בישראל יש מעמד למחות נגד נתיחת מת שלא כדין, הן משום ערבות, והן משום בזיון כל החיים[315]; ויש מי שכתב, שבמקום פיקוח נפש אין בני המשפחה יכולים לעכב[316].

יש מי שכתב, שבכל מקרה שיש צורך לנתיחה לאחר המוות, חובת הרב לשכנע את המשפחה להסכים לכך, אבל במקרי ספק יש להתחשב בדעת המשפחה, ואם הם מסרבים, אין לבצע את הנתיחה, כי מושג "כבוד המת" כולל את דעת המשפחה בנידון[317].

אישים שונים[עריכה]

כללי השאלה ביחס לאישים המנויים להלן היא האם חל לגביהם איסור ניוול המת, הנאה מן המת, חיוב קבורה, ובל תלין.

גוי מצינו מחלוקת הפוסקים ביחס לחלות חלק מהיסודות הנוגעים לשאלת ניתוח המת ביחס לגוי: בעניין איסור ניוול המת בגוי - יש מתירים[318], ויש מי שאוסר[319]; בעניין איסור הנאה ממת גוי - יש מתירים, יש אוסרים, ויש סוברים שהאיסור הוא מדרבנן[320]; בעניין חיוב קבורה של מת גוי - יש מחייבים מן התורה[321], ויש סבורים שחיובו מדרבנן בלבד, מפני דרכי שלום[322]; בעניין איסור הלנת מת גוי, שאינו מהרוגי בית דין - יש האוסרים[323], יש הסבורים שאין חיוב זה חל עליו[324], ויש שפקפקו אם חל איסור זה לגביו[325].

לפיכך, יש מי שכתבו, שאין להבדיל בין יהודי לבין גוי, ובמקום שאסור לנתח מת יהודי, אסור לנתח גם גוי[326]; ויש שכתבו, שאין איסור בנתיחת גוף של גוי, ובמקום שיש צורך ללמוד רפואה על ידי נתיחת מת, יש לנתח דווקא גופות גויים[327].

פושעי ישראל שנהרגו על ידי המלכות, ומתו בלא ווידוי, וכל הפורשים מדרכי הציבור יש הסבורים, שמותר לנתח אנשים אלו לאחר מותם[328]; ויש הסבורים, שגם פושעי ישראל אסור לנוולם על ידי נתיחה אחר המוות[329], ואיסור הלנת המת חל גם על מי שפשע ביותר[330].

ערירים, ומי שאין להם קרובים ומטפלים אנשים אלו דינם כדין מת מצווה, ובוודאי אסור לנתחם[331], ואדרבה יש חיוב גדול יותר על הציבור למנוע את ניתוחם לאחר המוות[332].

נפל [333] - אסור לבצע ניתוח לאחר המוות בנפל[334], אך לקיחת ביופסיה מנפל - מותרת[335].

יש מי שכתב, שמותר לנתח נפל שלא נרקמו עוד איבריו[336].

אשה שהפילה כמה פעמים, וקיימת אפשרות שעלי ידי ניתוחו של הנפל יהיה אפשר למנוע הפלה חוזרת בהריונות הבאים, ואפילו בספק נפל, כגון שמת בתוך שלושים לאחר לידתו, מותר לנתחו[337]. וכן אם יש חשש למחלה תורשתית, ובלבד שהחשש רציני, ויש סיכוי שהניתוח לאחר המוות של הנפל יועיל לעוברים העתידיים, ושכל חלקי הנפל יובאו לקבורה[338].

תרבית של תאים ממאירים ממת יש מי שכתב, שדינם כדין שאר בשר המת, וחלים עליהם כל הכללים והחששות של ניתוח המת[339].

תנאים שונים בביצוע הנתיחה[עריכה]

תשלום בשום מקרה אסור לקחת תשלום על הסכמה לנתיחת המת, אפילו במקום שהנתיחה מותרת, וגם אסור לאדם עצמו לקחת תשלום עבור הסכמתו שינתחוהו לאחר מותו[340].

גוי במקום שאסור לנתח את המת, אסור גם לומר לגוי שהוא ינתח מת יהודי[341].

קבורה גם לדעת המתירים ניתוחי מתים בתנאים מסויימים, אסור שיישאר אפילו חלק קטן מהגוף בלא קבורה, ואפילו שומרים על חלקים אלו במקום מכובד, ואם שייר חלק בלא קבורה, לא קיים מצות קבורה עד שיקבור את כל חלקי המת[342].

כבוד המת גם במצבים שיש היתר לנתח מת, יש חובה לשמור בהקפדה רבה על כבודו. לפיכך, אסור לאכול ולשתות, אסור לעשן, אסור להתבדח, ואסור לנהוג בקלות ראש בנוכחות הגוויה. יש שהציעו נוכחות של רב בעת ביצוע הנתיחה לפי בקשת המשפחה, לצטט פסוקים או פתגמי חז"ל מתאימים, ולשוחח על חשיבות ההקפדה לנהוג כבוד בגופו של אדם שנברא בצלם אלקים[343].

בדיקות איבחוניות כל פעולה שנעשית באדם חי לצורך בירור ואיבחון, מותרת גם במת. לפיכך, מותר להסתכל במת באופן חיצוני (אם זה יסייע לאבחנה); מותר לקחת ביופסיות מכל איבר ורקמה שנחוצים לאבחנה; מותר לבצע בדיקות הדמייה לסוגיהן, כמו צילומי רנטגן; מותר לקחת תרביות דם ורקמות; מותר לבצע בדיקות כרומוזומליות; מותר לבצע בדיקות להרעלות; וכן מותר להסתכל בעזרת מכשירים שונים[344] לתוך איברים פנימיים שונים[345].

לעומת זאת, כל נתיחה שמבוצעת באדם חי לצורך ריפוי והצלה, אינה מותרת במת אלא לצורך פיקוח נפש. לפיכך, כל נתיחה המביאה לפתיחה כירורגית של חללים כמו גולגולת, חזה, בטן, וכן כל נתיחה פתוחה להוצאת איברים, וכן כל נתיחה הגורמת למום ניכר אסורה בכל מקרה פרט למצבי פיקוח נפש.

היקף הנתיחה גם במצבים שיש היתר לנתח מת, מותר לעשות כן רק באופן מוגבל, ובאותם חלקים שקיימת סבירות רבה שניתן ללמוד מהם דבר שיציל נפש. אי לכך, אסורה נתיחה שגרתית הכוללת פתיחת הגולגולת, החזה והבטן לכל אורכם, וביתור חלקים פנימיים רבים, ולקיחת דגימות מאזורים שונים, כאשר לא צפויה תועלת מיידית מפעולה זו. ולפיכך, על הקלינאים והפתולוגים להגדיר היטב את השאלה הרפואית ואת דרכי הפתרון בנתיחה, ולבתר רק באופן מוגבל לפי הצרכים לפתרון השאלה[346].

שבת כשמותר לקחת ביופסיה מן המת, מותר אפילו בשבת, אך רק בתנאי שיש חולה מסוכן לפנינו, שמתוצאות הבדיקה אפשר יהיה ללמוד איך לעזור לו, ומותר להכניס בשבת את הרקמה שנלקחה מהמת לשימור בתמיסה מתאימה רק אם הדבר נעשה כדי לעזור לחולה מסוכן הנמצא לפנינו[347].

יש מי שכתב, שבמקום הדחק כשהרופא עלול להפסיד פרנסתו, והוא נדרש לנתח מת בשבת, מותר לבצע את הנתיחה כלאחר יד וללא מידה מדוייקת, כי אין בזה איסור חובל, אבל יש איסור מוקצה וחשש לאיסור מחתך[348].

גוסס יש מי שכתב, שאסור לטלטל גוסס ולהוציאו מבית חולים, גם כשיש חשש שינתחוהו לאחר מותו, כי המטלטל גוסס מקרב את מותו, ויש בזה איסור רציחה[349].

פעולות למניעת ניתוחי מתים אין לגנוב איברי מת מבית החולים, אם על ידי זה יש חשש שלא יתנו לקבור את יתר האיברים, או שיגרמו על ידי כך שימנעו קבורת מתים אחרים[350].

מותר להביא להפגנה איברים ממתים שנותחו נגד ההלכה, כדי שדבר זה יעורר רושם, ויסייע למניעת ניתוחי מתים שלא כדין[351].

יש מי שכתב, שמותר להלין את המת, כדי להצילו מניתוח לאחר המוות[352].

מותר לטלטל את המת בשבת על ידי ככר כדי להצילו מניתוח לאחר המוות[353], ואפילו למקום שאסור לטלטל בו, אם אין זה רשות הרבים גמורה[354].

אסור לחתום בשבת וביום-טוב על טופס התנגדות לניתוח המת[355].

אבלות מי שציווה בחייו למסור את גופו למדע, כדי שילמדו עליו, ואפילו אם ציווה כן לצורך לימוד אנטומיה, אף שרבים הפוסקים האוסרים זאת, בכל זאת חייבים קרוביו להתאבל עליו, ופשוט שהאבלות מתחילה לאחר שהגופה תובא לקבורה[356].

מעמד הקרובים יש מי שכתב, שאם אדם ציווה גופו מחיים למחקר, והוא אינו מכלל הכופרים והמומרים להכעיס וגם ידוע שבסופו של דבר יגיע הגוף לקבורה, אין חיוב על היורשים למנוע את הניתוח; ואם ידוע שבסופו של דבר לא יגיע הגוף לקבורה, חייבים היורשים למנוע את הנתיחה. אכן אם מדובר בכופרים ובמומרים להכעיס, בכל מקרה אין חיוב למנוע את הנתיחה[357].

כהן בדין כהן הלומד רפואה, והוא נזקק לניתוחי מתים - ראה ערך כהן

שלד של מת בדין שלד של מת שנמצא בבית רופא או סטודנט לרפואה, אם השלד הוא של גוי, אין הוא מטמא באוהל כדעת רוב הפוסקים בנידון, ומותר לכהן להיכנס לאותו בית אף על פי שהדלת פתוחה, אבל אסור לו להיכנס לחדר שבו נמצא השלד; ואם הוא של יהודי, יש לתלות שלט ולהזהיר הכוהנים[358].

אימון על גוויה יש מי שכתב, שמותר להתאמן על המת בהכנסת צינור לקנה הנשימה[359], כדי שיוכל בעתיד להציל חולה שבסכנה, ואין בזה משום איסור הנאה מן המת[360].

רקע אתי[עריכה]

חשיבות הנתיחה בימינו נתיחת מתים מהווה תרומה חשובה לקידמה הרפואית, להרחבת הידע התיאורטי והמעשי, ולחינוך הרפואי. תרומה זו היתה משמעותית בהרבה בעבר, כאשר הידע היה מועט, וכאשר לא היו אמצעי הדמייה משוכללים. כיום, לאחר שכבר נרכש כמעט כל הידע שאפשר להפיק מנתיחות לאחר המוות, ולאור השיכלולים הרבים באמצעי איבחון והוראה, הצטמצמה החשיבות של נתיחת מתים. יחד עם זאת, יש הסבורים, שגם כיום יש חשיבות לנתיחות לאחר המוות על מנת ליצור את השילוב הנחוץ בין פרטי המידע הרבים מתחומי האיבחון השונים, ויש אחריות מוסרית למשפחות, לבתי החולים, ולחברה בכללותה לעודד את הנתיחה לאחר המוות לצורך הקידמה המדעית-רפואית[361].

מעמד המשפחה יש הטוענים, שהגוף המת הוא חסר כל זכויות, ואין לגביו שום קניינים, לא לעצמו ולא לקרובי משפחה, ולפיכך אם אפשר להפיק ממנו תועלת לטובת החיים, אין להגביל זאת. מאידך, אין כל ספק שמבחינה אנושית יש להתחשב ברגשות של בני המשפחה שקרובם המת יקר להם, וצריך לנהוג בו לפי המנהגים המקובלים. יתר על כן, ההנחה שאין לגוף המת שום חשיבות איננה מקובלת כלל מבחינה דתית[362], ולפיכך יש להתחשב בדעות החולים ובני משפחותיהם על פי עקרון האוטונומיה וחירות הפרט, המחייב לאפשר לאדם להחליט מה ייעשה בו, ואין לתת למדינה בעלות על גופו של אדם[363].

דגימות רקמה למחקר שימור דגימות מיקרוסקופיות לצורך מחקר עתידי מחייב הסכמה של הנפטר עצמו, או של בני משפחתו, ואין להשתמש ללא רשות בדגימות שנלקחו מהמת לצורך איבחון סיבת מותו על מנת להשתמש בהן בעתיד למחקרים[364].

אימון רפואי על גופה יש הסבורים, שקיימת הצדקה מוסרית להשתמש בגוף מת לצורך תירגול ואימון של פעולות רפואיות הנחוצות להצלת חיים, כגון הכנסת צינור לקנה הנשימה[365], ואף קיימות תכניות לימוד במדינות שונות אשר מחייבות פעולה כזו. בדרך כלל נעשית הפעולה ללא הודעה למשפחה, וללא קבלת הסכמה מודעת לפעולה. הדבר נעשה מתוך הנחה שהנפטר היה מסכים לפעולה זו. יחד עם זאת, מומלץ לקבל הסכמה מודעת מפורשת מהחולה בטרם מותו, או מבני משפחתו[366].

ואמנם קיימת מחלוקת בין החוקרים אם יש הצדקה מוסרית לבצע פעילות אימון על גופו של נפטר טרי ללא הסכמת המשפחה אם לאו. התומכים בביצוע האימון ללא הסכמת המשפחה טוענים שהנפטר איננו אישיות עוד, לקרוב המשפחה אין זכויות מיוחדות על גופו של הנפטר, יש קושי בהסברת הצורך הזה לקרובים אבלים ויש בכך משום הטלת מעמסה רגשית מיותרת, והצורך לאימון הרופאים גובר על שיקולים אחרים בנידון. לעומתם, השוללים פעולה כזו ללא הסכמה מודעת של בני המשפחה טוענים שיש בכך מעשה הונאה, יש בכך פגיעה בעקרונות האתיקה הרפואית המקובלת של כיבוד האוטונומיה והצורך בהסכמה מודעת, הדבר עלול לגרום להרעת היחסים בין חולים לרופאים וליצירת אי-אימון ביניהם, הצוות הרפואי עלול להגיב בצורה שלילית, ויתכן שיש בכך משום עבירה על החוק[367]. במחקרים שבדקו את שכיחות ההסכמה של בני המשפחה לפעולות אימון רפואי על גופת קרובם הנפטר נמצא כי ביחס לנפטרים מבוגרים - 59% הסכימו לכך לאחר הסבר נאות[368], וביחס ליילודים - 73% מההורים הסכימו לכך, אף כי חלקם התנגדו לניתוח לאחר המוות[369]. אמנם בפועל נמצא כי רק ב-18-10% מהמקרים שהשתמשו במתים לצורך אימון בארה"ב נתבקשה הסכמתם של קרובי המשפחה[370]. במחקר שנערך בארה"ב בין יחידות לטיפול נמרץ וחדרי מיון נמצא כי 39% השתמשו במתים 'טריים' לצורכי לימוד ואימון פרוצדורות רפואיות. הטיפול השכיח ביותר היה אימון להחדרת צינור לתוך קנה הנשימה, אך נעשו גם אימונים לפיום הקנה, החדרת צנתר וורידי מרכזי, החדרת נקזים לבית החזה ולחלל כיס-הלב, ביופסית כבד, החדרת מחט לעצם לצורך מתן עירוי נוזלים, ועוד[371]. באוסטרליה יש שימוש נפוץ בגופות של בני אדם שזה עתה נפטרו לצורך אימון פעולות רפואיות מצילות חיים, אך הדבר נעשה ללא תוכניות לימוד מוגדרות ומובנות, וללא קבלת הסכמה מודעת מבני המשפחה[372].

יש מי שהציעו להגביל את השימוש בנפטרים לצורכי אימון רק לקבוצות רופאים שבמקצועם זקוקים לידע טכני-רפואי כזה; רק לפרוצדורות שאינן גורמות לפגיעה נראית לעין בחלקי המת; רק לאחר שהרופאים-המתלמדים למדו את הטכניקה הדרושה בכל הדרכים האחרות, והאימון על המת הוא שלב סופי; ורק לאחר קבלת הסכמה מודעת מקרובי הנפטר.

אמנם אימונים לפעולות מצילות חיים מתקיימים על בובות ודגמים ממוחשבים, על חיות מורדמות, ועל מנותחים חיים בחדר ניתוח, תוך פיקוח והדרכה של מרדים מנוסה. אכן, יש הסבורים, שיש חסרונות משמעותיים לכל השיטות הללו, ובעיקר נחוץ האימון על גופות של בני אדם שנפטרו זה עתה כדי לחוש את המצב האמיתי, ולהיות מוכן לטיפולים מצילי חיים בתנאי לחץ, במצבים דחופים, ואצל רופאים צבאיים - גם בתנאי קרב ותחת אש[373].

עמדת הנצרות הנצרות הקדומה התנגדה בחריפות רבה לכל ביתור של גוויות בני אדם[374], ובעיקר יש לציין את אגרתו של האפיפיור בוניפיציוס השמיני משנת 1300, אשר הטיל חרם על אנשים השולקים גוויות בני אדם[375].

שינוי בעמדה של הנוצרים הקתולים חל במאה ה-ט"ו למניינם, כאשר האפיפיור סיקסטוס הרביעי נתן הסכמה עקרונית לביתור גופות לצורכי לימוד אנטומיה בשנת 1482, והחלטה זו אושרה גם על ידי האפיפיור קלמנט השביעי בשנת 1524[376]. בשנת 1556 פנה הקיסר קארל החמישי למנהיגי הקתולים בסלמנקה שבספרד, כדי שיורו מה נכון מבחינה דתית, והמכון התיאולוגי בעיר זו התיר את הנתיחות, כדי שאפשר יהיה לקדם את הרפואה לטובת האנושות[376]. בשנת 1737 נקבעה העמדה הרשמית של הכנסיה הקתולית על ידי האפיפיור בנדיקטוס ה-14, המחייבת את ביתורי הגוויות לתועלת האומנויות והמדעים[377].

המוסלמים התנגדו התנגדות עזה לניתוח מתים, ויש אף רמז לאיסור זה בקוראן[378]. למרות זאת נהגו בעבר בבתי חולים של מוסלמים לנתח מתים[379]. אכן, בשנים האחרונות אין כמעט נתוחי מתים במדינות מוסלמיות, ואף מוסלמים במדינות אחרית מתנגדים בחריפות לניתוחי מתים[380].

רקע משפטי[עריכה]

כללי על ההתפתחות של החוק הישראלי ביחס להסדר נתיחת גופות - ראה לעיל ברקע ההיסטורי; על פרטי החוק בישראל הנוגע לנתיחת מתים - ראה בנספח.

באופן עקרוני קבע בית המשפט העליון כי כבוד האדם אינו רק כבודו של האדם בחייו, זהו גם כבודו של אדם לאחר מותו, וזהו גם כבודם של יקיריו, השומרים את זכרו בלבם, וכבודו עומד לו לאדם לא רק בחייו אלא גם לאחר מותוץ[381].

שינויים בחוק האנטומיה והפתולוגיה על פי חוק האנטומיה והפתולוגיה המקורי משנת ה'תשי"ג-1953 היו בידי הרופאים סמכויות נרחבות ביותר לניתוחי מתים, ואשר היו כמעט בלתי מוגבלות. שכן לפי סעיף 6 לאותו חוק היה מותר לנתח כל גוויה לשם קביעת סיבת המוות, או כדי להשתמש בחלק ממנה לריפויו של אדם, אם נקבע בתעודה שנחתמה על ידי שלושה רופאים שהוסמכו לכך בהתאם לתקנות, כי הניתוח משמש לאחת המטרות הללו. לפי סעיף זה היתה החלטתם של שלושה רופאים סופית, בלתי ניתנת לערעור, ובלתי תלויה בהסכמת המשפחה או בהתנגדותה. באותם ימים היתה ישראל אחת משתי המדינות המערביות היחידות (השניה היתה אוסטריה), שעל פי החוק לא נדרשה הסכמת המשפחה לביתור גוויה[382]. דבר זה השתנה בתיקון לחוק האנטומיה והפתולוגיה, התשמ"א-1980, שבו נוספו סעיפים וסעיפי-משנה המעגנים את מעמד המשפחה והנפטר עצמו בצורה חוקית, ומגבילים את סמכותם של הרופאים לבצע נתיחות בנפטרים[383].

פרשנות משפטית לחוק האנטומיה והפתולוגיה היועץ המשפטי לממשלה דאז, מר יוסף חריש, כתב פרשנות לחוק האנטומיה והפתולוגיה[384], אשר לפי סעיפי החוק והתקנות עולות המסקנות הבאות:

משהתנגד אדם בחייו שגווייתו תנותח, אין לבצע בה ניתוח מסוג כלשהו, אפילו כשיש בו להציל חיים.

אם הסכים אדם בחייו שגווייתו תנותח, מותר לבצע בה ניתוח לצורך קביעת סיבת המוות, או לצורך שימוש בחלק מאיבריו להצלת חיי הזולת, וזאת גם בנוכחות התנגדות בני משפחה. בכל מקרה נדרשת הודעה על הפטירה לאחד מבני המשפחה המנויים בחוק, ובכל מקרה נדרשת חתימה של שלושה רופאים על נחיצות הנתיחה.

משנפטר אדם שלא התנגד בכתב ולא הסכים בכתב מחייו שגווייתו תנותח, אם לא השאיר בני משפחה, אין לבצע בו ניתוח לאחר המוות לצורך קביעת סיבת המוות, או לצורך שימוש באיבריו להצלת חיי הזולת; אם נותרו בני משפחה מהמנויים בחוק, אין לבצע ניתוח לאחר המוות לצורך קביעת סיבת המוות, או לשם ריפוי הזולת, אלא אם כן הסכים לכך אחד מבני המשפחה המנויים בחוק, אך אם מדובר בניתוח להצלת חיי הזולת, מותר לבצע ניתוח בגווייתו, זולת אם התנגד לכך אחד מבני המשפחה המנויים בחוק. בכל מקרה נדרשת הודעה על הפטירה לאחד מבני המשפחה המנויים בחוק, ובכל מקרה נדרשת חתימה של שלושה רופאים על נחיצות הנתיחה[385].

ענישה העבירה על חוק האנטומיה והפתולוגיה, והעונש הקבוע בצידה, הוא מסוג העבירות הפליליות, אבל אין הוא יכול לשמש עילה לתביעת פיצויי נזיקין אזרחית מצד בני המשפחה. לפיכך, גם אם נהגו רופאים שלא כדין, והוציאו חלקים מגופו של נפטר לצורך הצלת חיים ללא קבלת הסכמת המשפחה כנדרש בחוק, אין עילה לחייבם בתשלומי נזיקין לבני המשפחה[386].

מעמד הנפטר והמשפחה יש מי שהעלה שאלה מהותית על משמעות ההסכמות של הנפטר ו/או בני משפחתו לנתיחה על פי הקביעה המשפטית שכל אדם כשר לזכויות ולחובות מגמר לידתו ועד מותו, ולפיכך המת חדל למעשה להיות נושא זכויות לגבי התקופה שלאחר מותו. אי לכך אין תוקף משפטי להוראותיו של אדם בצוואתו הקובעת מה ייעשה בגופו לאחר מותו. מאחר ושליחות מסתיימת מבחינה משפטית במותו של השולח, הרי שגם לשלוחיו של המת, כגון בני משפחתו, אין זכות כזו. כמו כן אין גופו של המת בגדר "עזבון", ולפיכך אין ליורשיו זכות להורות מה ייעשה בגופו של הקרוב המת מכוח היותם יורשיו[387]. אכן, למרות הסתייגויות עקרוניות אלו, מחייב החוק לנהוג בגוף המת על פי דרישות הנפטר או בני משפחתו.

נספח - חוקים ותקנות[עריכה]

נוסח ההסכם בין הרבנות הראשית לישראל לבין הנהלת הדסה - תש"ז (1947)

1. הרבנות הראשית לא"י אינה מעכבת ניתוחי מתים בארבעה הסוגים הבאים:

סוג א - ניתוחי גופות עפ"י דרישת החוק;

סוג ב - מקרים בהם אין הרופא יכול, מחוסר ידיעה, לקבוע שום מחלה לסיבת המוות בלי ניתוח;

ההיתר לנתח גופה מסוג זה ניתן בתנאי שתהיה תעודה, לפי הדוגמה המצורפת בזה, אשר תעיד כי אין שום אפשרות לקבוע את סיבת המוות בלי ניתוח הגופה. תעודה זו תינתן ותיחתם ע"י שלושת הרופאים דלהלן לאחר התייעצות ביניהם: רופא המחלקה בה נפטר החולה, ובהיעדרו, הרופא התורן של בית החולים; מנהל המכון לאנטומיה ולהיטולוגיה פתולוגית, ובהיעדו, ממלא מקומו; מנהל בית החולים, ובהיעדרו, ממלא מקומו.

סוג ג - ניתוחי גופות מטעמי פיקוח נפש.

סוג זה כולל מקרים בהם עלול הניתוח להועיל לחולה אחר הנמצא בזמן הניתוח בבית החולים או מחוצה לו. ההיתר במקרה זה ניתן גם כן בתנאי שתהיה תעודה כדוגמת זו שנקבעה לגבי סוג ב.

סוג ד - מקרי מחלה תורשתית, כשהכרחי להדריך את המשפחה באמצעי זהירות.

במקרים אלו תונהג בתורת ניסיון התייעצות מוקדמת עם הרבנות.

2. מלבד התעודה החתומה ע"י שלושת הרופאים ינהיג בית החולים טופס לפי הדוגמה המצורפת בזה, שיציין את הסוג שלפיו נותחה גופת הנפטר. באותם מקרים שבהם לא תתעורר שאלת הסודיות תצויין גם המחלה. הנהלת בית החולים תמציא העתק אחד מהטופס לחברה קדישא ואחד למועצה הדתית לקהילת ירושלים, כנסת ישראל.

3. הנהלת ביה"ח תשתדל למסור את הטופס לחברה קדישא או להודיעה בטלפון על ביצוע ניתוח גופה בהקדם זמן לפני הלוויה.

4. הנהלת ביה"ח מתחייבת לבצע את ניתוחי הגופות בכבוד הראוי לנפטרים.

5. חלקים שיילקחו מהגופה לשם בדיקה רפואית מיקרוסקופית או אחרת, ההכרחית לדעת המכון לאנטומיה ולהיסטולוגיה פתולוגית לשם קביעת סיבת המוות, ישארו במכון כל אימת שיהיה צורך בהם. בגמר הבדיקה ימסרו החלקים לחברה קדישא לשם קבורה, והנהלת ביה"ח תשא בהוצאות הקבורה.

נוסח משולב של חוק האנטומיה והפתולוגיה, תשי"ג-1953[388], והתיקון לחוק האנטומיה והפתולוגיה (תיקון), התשמ"א-1980[389]

1. בחוק זה -

"בית ספר לרפואה" פירושו - אוניברסיטה או בית ספר לרפואה בישראל שהוכרו על פי פקודת המתעסקים ברפואה, 1947;

"הסכמה" - הסכמה שניתנה מרצון חופשי ומתוך דעה צלולה בטופס שנקבע בתקנות;

"בן משפחה" - בן-זוג, ילד, הורה, אח, אחות[390].

2.

גוייתו של אדם שהסכים בכתב כי תשמש למטרות מדעיות, מותר לבתרה בבית ספר לרפואה לצרכי לימוד ומחקר[391].

3.

מי שברשותו גוייה כאמור בסעיף 2, יודיע על כך לבית הספר לרפואה וימסרנה לו לפי דרישתו, תוך הזמן ובדרך שנקבעו בתקנות; אך אין הוראה זו חלה על מי שהגוייה נמסרה לו לשם קבורה בלבד.

4.

הוראות סעיפים 8 # ו-22 # @ של פקודת בריאות העם, 1940, לא יחולו על גוייה כאמור בסעיף 2, ובמקומם יבואו הוראות שייקבעו בתקנות.

5.

  1. לא יאוחר משנה מהיום שבו נתקבלה הגוייה בבית הספר לרפואה יובאו הגוייה וחלקיה המבותרים לקבורה לפי דיני העדה הדתית שעמה נמנה המת, ובית הספר לרפואה ישא בכל הוצאות הקבורה.
  1. מותר לבית הספר לרפואה לשמור על הגוייה או על חלקים ממנה, אם הסכים לכך הנפטר בכתב, או אם הרשאי לדרוש אותה לפי התקנות לא התנגד לכך תוך הזמן ובדרך שנקבעו בתקנות.

6.

  1. מותר לרופא לנתח גוייה לשם קביעת סיבת המוות, או כדי להשתמש בחלק ממנה לריפויו של אדם, אם נקבע בתעודה שנחתמה על ידי שלושה רופאים שהוסמכו לכך בהתאם לתקנות, כי הניתוח משמש לאחת המטרות האמורות.
  1. לא תנותח גוייה לפני תום חמש שעות לאחר מתן הודעה על הפטירה לאחד מבני המשפחה; ימי שבת ומועדי ישראל, ולגבי בן משפחה שאינו יהודי - שבתה וימי חגיה של עדתו, לא יבואו במנין חמש השעות האמורות.
  1. על אף האמור בפסקה #, אם היה הניתוח דרוש כדי להשתמש בחלק מהגוייה לריפויו של אדם, תימסר על כך הודעה לאחד מבני המשפחה בזמן סביר לפני עשיית הניתוח.
  1. נתגלה צורך להשתמש בחלק מגוייה להציל חייו של פלוני, יבוא במקום הזמן האמור בסעיף-קטן @ - הזמן שעד המועד המאוחר ביותר שבו אפשר להוציא את החלק מהגוייה לשם שימוש כאמור; לא ניתן למסור הודעה לפי סעיף קטן@ תוך המועד האמור, מחמת חוסר אפשרות לאתר בן-משפחה, מותר הניתוח לפי סעיף-קטן זה ובלבד שנעשה נסיון סביר למסור את ההודעה.
  1. בלי לפגוע בכלליות האמור בפסקה #, שימוש בקרנית של נפטר להשתלה באדם פלוני להצילו מעיוורון, שימוש למניעת ליקוי בראיה או בשמיעה, שימוש בכליה של נפטר, ושימוש ברקמות עור של נפטר להשתלה להציל את חייו של אדם פלוני הם שימושים בחלקי גוייה להצלת חיים[392].

6א. השאיר הנפטר בני משפחה, לא תנותח גוייתו לפי סעיף 6 - למעט ניתוח בנסיבות כאמור בסעיף 6@ - אלא אם נתקיימו גם שני אלה:

  1. הסכים לכך בן זוגו של הנפטר, ובהיעדר בן זוג - ילדיו, ובהיעדר ילדים - הוריו, ובהיעדר הורים - אחיו או אחותו.
  1. לא התנגד לכך בכתב בן משפחה שבאותה דרגת קירבה של מי שהסכים כאמור, או בן משפחה שבדרגת קרבה שלאחריו בנסיבות המקרה בהתאם לסדר דרגות הקרבה שבפסקה #.

התנגד אדם בחייו בכתב שגוייתו תנותח, הרי על אף האמור בסעיף 6 ועל אף כל הסכמה של בן משפחה לפי סעיף-קטן @ - לא יבוצע הניתוח.

הסכים אדם שגוייתו תנותח, מותר לנתחה על אף כל התנגדות של בן משפחה.

בנסיבות כאמור בסעיף 6@ מותר לנתח את הגוייה זולת אם התנגד האדם בחייו בכתב שגוייתו תנותח, או אם התנגד לכך בכתב בן זוגו, אחד מילדיו או אחד מהוריו.

לא השאיר אדם בני משפחה, לא תנותח גוייתו אלא אם הסכים לכך בחיים.

הוראות סעיף זה באות להוסיף על האמור בסעיף 6[393].

ב. המגלה מידע שנמסר לו, אגב מקצועו או מלאכתו, בדבר זהותו של נפטר שחלק מגוויתו הוצא או יוצא ממנה כדי להשתמש בו לרפויו של אדם, ואינו נדרש לגלות מידע זה מכוח הדין, דינו - מאסר ששה חדשים; הוראות סעיף קטן זה לא יחולו על מתן הודעה לפי סעיף 6.

המפרסם מידע בדבר זהותו של נפטר כאמור בסעיף קטן @, דינו - מאסר שנה אחת.

על אף האמור בסעיף קטן @, לא יהיה בפרסום לפיו משום הפרת חובת הסודיות אם הנפטר הסכים לכך בכתב בחייו או שנתקיים, לעניין הפרסום, האמור בפסקאות # ו# של סעיף 6א@[394].

ג. הוצאת יילוד מגופה של נפטרת כדי לאפשר לו חיים, לא יראו בה ניתוח לענין חוק זה[395].

6ד.בעת מלחמה או בעת פיגוע המוני או בעת תאונה או אסון שגרם למספר רב של נפגעים לא יחולו הוראות סעיף 6א[396].

7. המוסר גוייה לבית הספר לרפואה שלא נתמלאו לגביה הוראות סעיף 2, המבתר גוייה שלא ברשות בית הספר לרפואה, או המנתח גוייה שלא לפי הוראות סעיף 6, דינו מאסר שלוש שנים או קנס 1500 לירות או שני העונשים כאחד.

  1. העובר על הוראות סעיף 3 או סעיף 5 @, דינו מאסר שנה אחת או קנס 500 לירות או שני העונשים כאחד.

8.

שר הבריאות ממונה על ביצוע חוק זה, והוא רשאי להתקין תקנות בכל הנוגע לביצועו, לרבות תקנות בדבר מתן הודעה על המוות.

9.

חוק זה לא יפגע בהוראות חוק חקירת סיבות מוות, התשי"ח-1958, אולם שופט חוקר כאמור באותו חוק לא יצווה על ניתוח גוייה אלא אם ראה שיש יסוד סביר לחשש שהמוות נגרם בעבירה או ברשלנות או בהזנחה, ולאחר שניתנה לאחד מבני המשפחה הודעה על כוונתו לצוות כאמור; התייצב אחד מבני המשפחה או אדם או גוף בעל ענין בהליך כאמור, תינתן לו הזדמנות להשמיע את דבריו[397].

10

על אף האמור בחוק זה, אם היתה סכנה מוחשית ומיידית לבריאות הציבור והתעורר צורך דחוף ומיוחד בניתוח גוייה כדי למנוע סכנה כזאת, מותר לנתחה; שר הבריאות יתקין, באישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת, תקנות לגבי סכנה כאמור[398].


תקנות האנטומיה והפתולוגיה, תשי"ד-1954[399]

1.

"קרוב" פירושו - בן זוג או בת זוג, צאצא, ילד מאומץ וצאצאיו, הורים, הורי הורים, אח או אחות וצאצאיהם, דוד או דודה וצאצאיהם;

"גוף מוכר" פירושו - חברה קדישא וכל חבר אנשים ששר הבריאות הכיר בו לעניין תקנות אלה כמוסמך לטפל בקבורת מתים, בארץ כולה או באזור מסויים בה.

2.

נפטר אדם ואין ממנו הסכמה בכתב שגוייתו תשמש למטרות מדעיות (להלן - גוייה שלא הותרה), רשאי קרובו או גוף מוכר לדרוש את גוייתו מידי מי שהגוייה ברשותו.

3.

עברו עשרים וארבע שעות משעת מותו של אדם שגוייתו לא הותרה, או משעה שנמצאה הגוייה ולא נדרשה על ידי קרוב או גוף מוכר, מי שהגוייה ברשותו יודיע על כך מיד לגוף מוכר ולבית הספר לרפואה.

4.

נפטר אדם ויש ממנו הסכמה בכתב שגוייתו תשמש למטרות מדעיות (להלן - גוייה שהותרה), מי שהגוייה ברשותו יודיע על כך מיד לבית ספר לרפואה.

5.

קיבל בית הספר לרפואה הודעה כאמור בתקנות 3 או 4, יודיע מיד למי שהגוייה ברשותו, אם הוא דורש אותה לשם ביתור לצרכי לימוד ומחקר ואם לאו.

6.

לא נתקבלה מבית הספר לרפואה הודעה כאמור עד שעברו ארבעים ושמונה שעות משעת המוות או משעת הימצא הגוייה, יראו את בית הספר לרפואה כמוותר על הגוייה.

7.

נתקבלה מבית הספר לרפואה דרישה לגוייה תוך ארבעים ושמונה שעות כאמור, ולא נדרשה על ידי קרוב או גוף מוכר, מי שהגוייה ברשותו ימסור אותה לבית הספר שדרשה.

8.

העברת הגוייה תיעשה על ידי בית הספר לרפואה ועל חשבונו.

9.

  1. בשעת מסירת הגוייה יחתום בא-כוח בית הספר לרפואה על קבלה בשלושה טפסים בה יצויינו פרטים אלו בדבר המת, במידה שהם ידועים[400].

10.

בית הספר לרפואה ינהל פנקס בו יירשמו הפרטים ביחס לכל גוייה כאמור בתקנה 9 @, וכן תאריכה ושעת הוצאת הגוייה או חלקים ממנה מרשותו, השם והכתובת של האדם אשר לו נמסרה הגוייה או חלקים ממנה, ואם נקברה - התאריך והמקום של הקבורה.

11.

ההתנגדות של קרוב או גוף מוכר לפי סעיף 5 @ לחוק, שגוייה או חלק ממנה יהיו שמורים בידי בית ספר לרפואה, תהא בת תוקף אם נמסרה במכתב רשום שנשלח לבית הספר לרפואה לפחות חודש לפני תום שנה מיום מסירת הגוייה לבית הספר.

12.

הרופאים המוסמכים לקבוע בתעודה שנחתמה על ידיהם שניתוח גוייה משמש לאחת המטרות המותרות לפי החוק כאמור בסעיף 6 לחוק, הם:

  1. לגבי אדם שמת בבית חולים - הרופא שטיפל בו באחרונה לפני מותו, מנהל בית החולים או ממלא מקומו, ומנהל המחלקה של בית החולים שבה מת האדם או ממלא מקומו;
  1. לגבי אדם שמת מחוץ לבית חולים - הרופא שטיפל בו באחרונה לפני מותו, ואם לא היה בטיפולו של רופא - כל רופא אחר, רופא ממשלתי, ומנהל בית חולים.

13.

מי שלא הודיע לגוף מוכר כאמור בתקנה 3 או עבר על התקנות 9 או 10, דינו מאסר שלושה חודשים או קנס 50 ל"י או שני העונשים כאחד.


תקנות האנטומיה והפתולוגיה (ניתוחים במקרים מיוחדים), התשמ"ה-1985[401]

1.

הגדרות - בתקנות אלה, "המנהל" - המנהל הכללי של משרד הבריאות או רופא עובד המדינה זהוא הסמיכו לענין תקנות אלו.

2.

ראה המנהל כי קימת סכנה מוחשית ומיידית לבריאות הציבור עקב פטירתו של אדם באחת מן הנסיבות האמורות להלן או עקב הגעה לישראל של גוויה שלא על פי תקנות בריאות העם (קבורה מחדש), 1941, או ללא מסמכים רפואיים מקובלים, רשאי הוא לקבוע כי קיים צורך דחוף ומיוחד בניתוח הגוויה כדי למנוע סכנה כאמור; ואלה הנסיבות:

  1. רופא קבע כי הפטירה אירעה ממחלה העלולה לפגוע בכלל האוכלוסיה של המדינה או בחלקים ממנה, או בצוות רפואי שבא במגע עם הנפטר או בבני משפחתו של הנפטר;
  1. רופא קבע כי הפטירה אירעה ממחלה שאינה מוכרת בישראל;
  1. רופא קבע כי הפטירה אירעה ממחלה בלתי מזוהה;
  1. הפטירה אירעה כתוצאה ממחלה כמשמעותה בסעיף 20 לפקודת העם, 1940;
  1. פטירה פתאומית בבית חולים.


חוזר המנהל הכללי של משרד הבריאות, מס' 10/2002 מיום 15.4.02 - תקנות האנטומיה והפתולוגיה (תיקון) התשס"א-2001: נתיחות לשם הכשרת רופאים לביצוע פעולות מצילות חיים

1. ביום 21 לפברואר 2001 נכנס לתוקפו תיקון לתקנות האנטומיה והפתולוגיה (פורסם בקובץ התקנות התשס"א 6079, ביום 21.1.2001), המוסיף את האפשרות לבצע נתיחה בגוויה לשם הכשרת רופאים לביצוע פעולות ניתוחיות מצילות חיים, בתנאים הבאים:

  1. המנוח - בחייו, או בני משפחתו - לאחר פטירתו, נתנו הסכמתם בכתב על גבי הטפסים החדשים המיועדים לכך (טופס 2א או טופס 5, לפי העניין - מצ"ב נספח א' בחוזר זה), לביצוע פעולה ניתוחים כאמור, וזאת לאחר שקיבלו הסבר על הנושא, ודף הסבר המצורף לחוזר זה (נספח ב').
  1. הפעולה הניתוחית שמבוקש לבצע במנוח נמנית על הסוגים המפורטים ברשימה המצורפת (נספח ג') בלבד.
  1. חתימת שלושה רופאים (כרגיל) המאשרת כי נתיחת הגוויה היא למטרת ריפויו של אדם.
  1. רופא לא יחתום על אישור כאמור בתנאי @ לעיל, אם מבוקש לבצע לשם הכשרת רופאים פעולה ניתוחית שאינה מנויה ברשימה בנספח ג'.

2. יובהר להלן, כי הוצאת איברים לשם השתלה, הינה בעדיפות קודמת לביצוע נתיחה לשם הכשרת רופאים לביצוע פעולות מצילות חיים, ולפיכך, אין לבצע נתיחה להכשרת רופאים כאמור, אם יש בנתיחה כזו כדי למנוע שימוש באיבר מאיברי גופו של הנפטר לצרכי השתלה.


נספח ג

רשימת סוגי פעולות ניתוחיות מצילות חיים לעניין תקנה 12@ לתקנות האנטומיה והפתולוגיה תשי"ד-1954

h החדרת צינור תוך-קני בדרכי האוויר

h החדרת מסיכה לרינגיאלית (LMA) בדרכי האוויר

h קוניוטומיה

h טרכיאוסטומיה (פיום הקנה)

h החדרת צנתר לווריד תת בריחי

h החדרת צנתר לווריד היוגולרי החיצון

h החדרת צנתר לווריד הספנא

h ביצוע Venesection (וונסקציה)

h החדרת מחט תוך לשדית (Intraosseous)

h החדרת נקז בין צלעי וקיבועו הנכון לניקוז חזה

h שחרור לחץ בחזה על ידי החדרת מחט גדולה

h ניתוח להשתלת לב מלאכותי

h הכנסת צנתר לשלפוחית השתן

חוק חקירת סיבות המוות, תשי"ח-1958[402]

18-1. הסעיפים הללו מפקודת חוקרי סיבות המוות בוטלו.

19. מת אדם ויש יסוד סביר לחשש שסיבת מותו אינה טבעית, או שמותו נגרם בעבירה, וכן מת אדם בהיותו נתון במעצר או במאסר או בהיותו מאושפז בבית חולים לחולי נפש או במוסד סגור לילדים מפגרים, רשאי היועץ המשפטי לממשלה או בא-כוחו, קצין משטרה, רופא, או כל אדם מעוניין, לבקש מאת שופט של בית משפט השלום שבתחום שיפוטו אירע המוות או נמצאת הגוויה (להלן - שופט חוקר) לחקור בסיבת המוות. בסעיף זה "אדם מעוניין" - בן זוגו של הנפטר, הוריו, הורי-הוריו, צאצאיו, אחיו ואחיותיו.

20. משהוגשה בקשה לפי סעיף 19, לא יעשה אדם דבר בגוויה בלי הוראה או היתר של השופט החוקר.

26. שופט חוקר רשאי, אם הדבר דרוש לבירור סיבת המוות בחקירה לפי סעיף 19, לצוות על בדיקתה או ניתוחה של הגוייה על ידי רופא או מומחה אחר, על דחיית הקבורה עד לאחר הבדיקה או הניתוח, או על פתיחת הקבר והוצאת הגוייה לשם ביצוע הבדיקה או הניתוח.

27. על צו לפתיחת קבר לפי סעיף 26, רשאי כל אדם מעוניין, כמשמעותו בסעיף 19, וגוף מוכר, כמשמעותו בתקנות האנטומיה והפתולוגיה, תשי"ד-1954, לערער לפני בית המשפט המחוזי.

28. הוראות חוק האנטומיה והפתולוגיה, תשי"ג-1953, יחולו, בשינויים המחוייבים לפי העניין, גם על בדיקה וניתוח לפי סעיף 26.

29. הודיע פרקליט מחוז לשופט החוקר, בכתב, שנמסרה הודעת אישום או שהוגש כתב אישום בקשר עם מקרה המוות הנמצא בחקירה, יפסיק השופט את חקירתו.


חוק השיפוט הצבאי, התשל"ו-1975 - סימן ד'

לפי סעיף 298 @@ רשאי הפרקליט הצבאי הראשי מיוזמתו או לפי בקשת אדם מעוניין, להחליט כי ימונה שופט חוקר לחקור בסיבת המוות כאשר יש יסוד סביר לחשש שסיבת המוות אינה טבעית או שהמוות נגרם בעבירה או שהמוות אירע בשעה שהחייל היה נתון במעצר, במחבוש או במאסר, או בהיותו מאושפז בבית חולים לחולי נפש.

לפי סעיף 298 @@ ממונה השופט החוקר על ידי נשיא בית הדין הצבאי לערעורים.

לפי סעיף 298 @@ אם הודיע הפרקליט הצבאי הראשי לאדם מעוניין שבקש את החקירה כי אין לצבא עניין בעריכת החקירה, או אם תוך שלושים יום מיום הגשת הבקשה לפרקליט הצבאי הראשי לא החליט הוא על מינוי שופט חוקר, תהא קיימת האפשרות לחקור את סיבת מותו של החייל, ובכלל זאת נתיחת גופתו, בהתאם לחוק חקירת סיבות מוות.

לפי סעיף 298 @@ לא יחולו ההוראות בדבר חקירת סיבות המוות על מות חייל בקרב.

לפי סעיף 298 @@ רשאי השופט החוקר, אם היה סבור כי הדבר דרוש לבירור סיבת המוות, לצוות על בדיקתה או ניתוחה של הגווייה על ידי רופא או מומחה אחר, על דחיית הקבורה עד לאחר הבדיקה או הניתוח, או על פתיחת הקבר והוצאת הגוויה לשם ביצוע הבדיקה או הניתוח.

לפי סעיף 298 @@ נתונות סמכויות אלו לקצין משטרה צבאית שהפרקליט הצבאי הראשי הסמיכו לכך, כל עוד לא נתמנה שופט חוקר.

לפי סעיף 298 @ אם היה היועץ המשפטי לממשלה סבור כי המוות אירע שלא במסגרת הצבא או עקב השתייכותו של הנפטר לצבא, רשאי הוא בכל עת עד לגמר החקירה לצוות כי החקירה תיערך על פי חוק חקירת סיבות המוות, תשי"ח-1958.

הערות שוליים

  1. ↑ post-mortem examination או autopsy - מילה מורכבת משתי מילים יווניות: autos - עצמי; opsis - הסתכלות, היינו הסתכלות לעצם הגוף.
  2. ↑ על המטרות השונות של נתיחת גוויה - ראה להלן ברקע המדעי.
  3. ↑ מילה המורכבת משתי מילים יווניות: ana, קידומת הציינת מעלה, מטה או הרבה; temnein - לחתוך, היינו לחתוך בכיוונים שונים.
  4. ↑ מילה המורכבת משתי מילים יווניות: pathos - מחלה; logos - מילה, תורה, היינו תורת המחלות.
  5. ↑ מילה המורכבת משתי מילים יווניות: cheir - יד; ergon - עבודה, היינו מלאכת-יד.
  6. ↑ forensic medicine.
  7. ↑ וראה עוד בס' הרפואה והיהדות עמ' 163-162, על הידיעות האנטומיות וביתור גוויות אצל היוונים הקדמונים.
  8. ↑ הרפואה והיהדות, עמ' 163.
  9. ↑ ד. מרגלית, דרך ישראל ברפואה, עמ' 476 ואילך. וראה עוד על הגישה המצרית הקדומה לנתיחת גוויות בס' הרפואה והיהדות, עמ' 161.
  10. ↑ בבלי בכורות מה א.
  11. ↑ בבלי חולין מט ב.
  12. ↑ ראה בספר התלמוד וחכמת הרפואה, עמ' 237, על האמת ההיסטורית של מעשה זה.
  13. ↑ שו"ת חת"ס חיו"ד סי' שלו. וראה עוד במאמרו של הרב נ.ש. שכטר, נועם, ה, תשכ"ב, עמ' קסה ואילך.
  14. ↑ תוספתא נידה ד יז, ונידה ל ב. וראה על משמעות מקור זה בס' הרפואה והיהדות, עמ' 164. וראה עוד התייחסות חיובית לביתור גוויות לצורכי לימוד רפואה בספרו של פילון האלכסנדרוני - De Special. leg. III, 117.
  15. ↑ ראה להלן ברקע האתי.
  16. ↑ ראה Singer C: The Evolution of Anatomy, 1925, p. 73.
  17. ↑ הרפואה והיהדות, עמ' 168.
  18. ↑ ראה בספרו של הרב מיכאל גרייבר, נתוח המתים לצרכי למוד וחקירה מנקודת השקפת הדת הישראלית, תש"ג, עמ' טז.
  19. ↑ הרפואה והיהדות, עמ' 169-168.
  20. ↑ ראה הרפואה והיהדות, עמ' 176 175; מ. גרייבר, עמ' לא, והע' 1; Hutchens MP, JAMA 278:1115, 1997. וראה בשו"ת עין יצחק חיו"ד סי' לג - "היו מקרים שנגנבו בלילה כמה מתים מקבריהם לחתוך לצורכי הרפואה". וראה גם שו"ת שערי ציון (שטרנפלד) סי' לא, שהסכים לשינוי צורת הקבורה על מנת למנוע גניבת גופות מתים יהודיים.
  21. ↑ דוגמא לכך היא גניבת מאות לבבות מתינוקות שנפטרו בבית החולים Alder Hey Children's Hospital בבריסטול שבאנגליה, והעלמת מאות עוברים שנפטרו באותו בית חולים. לאחר גילוי ממצאים אלו בשלהי המאה ה-20 נפתחה חקירה משטרתית ומשפטית, והאחראים לכך נענשו.
  22. ↑ ראה גרייבר שם, עמ' כח-ל.
  23. ↑ ראה גרייבר, עמ' כט.
  24. ↑ גרייבר שם עמ' ל.
  25. ↑ ראה בנידון בס' הרפואה והיהדות, עמ' 175-174. וראה שם בהע' 170, ביחס לשאלה אם הרמב"ם עסק בנתיחת מתים לצורך לימוד אנטומיה.
  26. ↑ שו"ת שאילת יעבץ ח"א סי' מא.
  27. ↑ בשו"ת נובי"ת חיו"ד סי' רי (התאריך לתשובה זו לא מצויין). וראה להלן בהרחבה.
  28. ↑ בשו"ת חת"ס חיו"ד סי' שלו, בשנת תקצ"ו (1836).
  29. ↑ בחוברת שומר ציון הנאמן, חוב' קטז, יח כסלו, תרי"ב (1852), וחוב' קכג, כח אדר תרי"ב, פורסם בשו"ת בנין ציון סי' קע-קעא.
  30. ↑ בחוב' שומר ציון הנאמן חוב' קכא, ל שבט תרי"ב, פורסם בשו"ת מהר"ם שיק חיו"ד סי' שמז-שמח.
  31. ↑ ראה שו"ת מלכי בקודש ח"ג עמ' 6 ואילך.
  32. ↑ עורך העתון Jewish Tribune בפורטלנד שבאורגון.
  33. ↑ ראה גרייבר שם, עמ' מא.
  34. ↑ גרייבר, עמ' מא.
  35. ↑ הוויכוח בין רבני אמריקה התנהל במשך מספר שנים מעל דפי המאסף התורני יגדיל תורה (משנה ח, תרע"ו עד שנה י, תרע"ט) - ראה בסקירה הביבליוגרפית של הרב ק. כהנא, ספר אסיא, ו, תשמ"ט, עמ' 303 ואילך, אות יא.
  36. ↑ יגדיל תורה, שנה ט, קונ' א, ניסן תרע"ז.
  37. ↑ ראה על 'אוסף קראקא' בספרו של גרייבר עמ' לב ואילך.
  38. ↑ ראה שו"ת אור המאיר סי' עד; ירחון שערי ציון, אייר-סיון, תרפ"ז, שנה ז סי' מג, ושם נכתב שהסכימו לאיסור גם הג"ר דן רפאל פלאצקי, והג"ר דוד שפירא מקאוונא.
  39. ↑ שערי ציון, סיוון תרפ"ז.
  40. ↑ ראה גרייבר, עמ' מח.
  41. ↑ ההחלטה מצוטטת במלואה בספרו של גרייבר, עמ' מט.
  42. ↑ על השתלשלות העניינים משנות ה-30 ואילך בפולין - ראה בספרו של גרייבר עמ' נ ואילך.
  43. ↑ י.ל. רוקח, הרפואה, 28.4.1930.
  44. ↑ י.ל. רוקח, שם.
  45. ↑ ראה תשובתו בהמשכים של הגריא"ה הרצוג, קול תורה, סיוון-תמוז תש"ז עד ניסן-אייר תש"ט, שנה א-ג; שו"ת משפטי עוזיאל ח"א חיו"ד סי' כח-כט; שו"ת ישכיל עבדי ח"ו חיו"ד סי' יט; שו"ת ציץ אליעזר ח"ד סי' יד.
  46. ↑ ראה נוסח ההסכם בנספח לערך זה.
  47. ↑ ראה - מ.ד. זילברשטיין, יבנה, ניסן תש"ט, עמ' 214 ואילך; שו"ת ציץ אליעזר ח"ד סי' יד. על הרקע להסכם זה - ראה הרב ק. כהנא, המעין, ז@, טבת תשכ"ז, עמ' 49. תנאים אלו הפכו להיות חוק האנטומיה והפתולוגיה משנת 1953 - ראה בנספח.
  48. ↑ ראה גרייבר, עמ' נו-נז.
  49. ↑ ראה - Sohn D, NY State J Med 68:398, 1968 ;Medical World News, June 1967, p. 45 ;Rosner F, Tradition 11:43, 1971.
  50. ↑ ראה על הנוסחאות השונות בספר - Rosner F, Modern Medicine and Jewish Ethics, 1986, Ch. 20.
  51. ↑ ראה תורה ומדע, ד, מנחם אב תשל"ד, עמ' 90-88; ספר אסיא, א, תשל"ו, עמ' 209-208.
  52. ↑ ראה - הרב י. יעקובוביץ, תורה שבעל פה, ו, תשכ"ד, עמ' סא ואילך.
  53. ↑ ראה בנספח.
  54. ↑ סקירה ביבליוגרפית רחבה וממצה על התשובות הנוגעות לשאלת ניתוחי מתים פורסמה על ידי הרב קלמן כהנא לראשונה בחוברת המעין, ז@, טבת תשכ"ז. לאחר מכן נוספו על ידו השלמות בהמעין, ז@, ניסן תשכ"ז; תורה ומדע, ד@, מנחם-אב, תשל"ד, עמ' 92 ואילך; ספר אסיא, ו, תשמ"ט, עמ' 303 ואילך. מאז סקירתו הממצה נוספו עוד תשובות ומאמרים חשובים בנידון.
  55. ↑ שומר ציון הנאמן, בשנים תרי"ב-תרט"ז (בסקירה הביבליוגרפית של הרב ק. כהנא, אות ג); יגדיל תורה, ניו-יורק, בשנים תרע"ו-תרע"ט (ק. כהנא, שם, אות יא); תל תלפיות, בודפסט, משנים תרפ"ד-תרפ"ה (ק. כהנא, שם, אות טו); שערי ציון, ירושלים, שנים תרפ"ה-תרפ"ז (ק. כהנא, שם, אות טז); הפוסק, תל-אביב, משנת תש"א (ק. כהנא, שם, אות מב); הפרדס, שיקגו, שנת תש"ב (ק. כהנא, שם, אות מג); קול תורה, ירושלים, בשנים תש"ז-תשט"ו (ק. כהנא, שם, אות נ); אור המזרח, ניו-יורק, בשנים תשט"ז-תשל"ג (ק. כהנא, שם, אות סא); נועם, ירושלים, תש"ך-תשל"ח (ק. כהנא, שם, אות סז); הדרום, ניו-יורק, בשנים תשכ"א-תשכ"ח (ק. כהנא, שם, אות עא); סיני, ירושלים, בשנים תשכ"ד, תשל"א (ק. כהנא, שם, אות עד); המעין, ירושלים, בשנים תשכ"ז-תשמ"א (ק. כהנא, שם, אות פב); אסיא, ירושלים, בשנים תש"ל-תשל"ח (ק. כהנא, שם, אות פט). כמו כן נדפסו מאמרים בודדים בנושא זה בבטאונים נוספים.
  56. ↑ ראה ד. ארליך, תורה ומדע, ד:73, תשל"ד; Roberts WC, N Engl J Med 299:332, 1978.
  57. ↑ על תולדות הענף של רפואה משפטית ומטרותיה - ראה Cordner SM, Lancet 344:799, 1994. על שיטות העבודה של ענף רפואי זה ראה - Randall BB, et al, Arch Pathol Lab Med 122:1056, 1998.
  58. ↑ ראה ע' השתלת אברים.
  59. ↑ ראה - Goldman L, et al, N Engl J Med 308:1000, 1983; McPhee SJ and Bottles K, Am J Med 78:107, 1985; Landefeld CS, et al, N Engl J Med 318:1249, 1988.
  60. ↑ Goldman, שם. וראה עוד - Britton M, Acta Med Scand 196:211, 1974; וולמן מ, הרפואה, קו:48, 1984; Lauder I, BMJ 303:1214, 1991.
  61. ↑ Goldman, שם; Hill RB and Anderson RE, Ca Cancer J Clin 42:456, 1992.
  62. ↑ ראה - Roberts WC, N Engl J Med 299:332, 1978 ;McPhee SJ & Bottles K, Am J Med 78:107, 1985 ;Council on Scientific Affiars, JAMA 258:364, 1987 ;Boers M, Am J Med 86:322, 1989; Hill RB & Andersson RE, Milbank Q 69:51, 1991.
  63. ↑ Roberts WC, N Engl J Med 299:332, 1978; Pollock DA, et al, JAMA 269:1525, 1993; Lundberg GD, JAMA 271:317, 1994.
  64. ↑ Cameron HM, et al, BMJ 1:1577, 1977.
  65. ↑ Ashworth TG, J Clin Pathol 44:265, 1991.
  66. ↑ Chariot P, et al, Arch Pathol Lab Med 124:739, 2000.
  67. ↑ א. ברשק וי. קופולוביץ, הרפואה קלד:807, 1998. וראה עוד סיכומי נתונים על הירידה בשיעור נתיחות לאחר המוות בעולם - Svendsen E and Hill RB, Arch Pathol Lab Med 111:846, 1987. במדינות אחדות נמצאה ירידה ניכרת בשיעורי הנתיחה לאחר המוות בעקבות חקיקת חוקים שונים בנידון - ראה Editorial, Lancet 344:1517, 1994.
  68. ↑ Pollock DA, et al, JAMA 269:1525, 1993.
  69. ↑ Kumar P, et al, Arch Pediatr Adolesc Med 154:38, 2000.
  70. ↑ Saller DN, et al, JAMA 273:663, 1995.
  71. ↑ Cartlidge PHT, et al, BMJ 310:155, 1995. וראה גם Chiswick M, BMJ 310:141, 1995.
  72. ↑ Saller DN, et al, JAMA 273:663, 1995.
  73. ↑ ראה Sanner M, JAMA 271:284, 1994.
  74. ↑ Cameron HM, et al, BMJ 281:985, 1980.
  75. ↑ McHaffie HE, et al, Arch Dis Child Fetal Neonatal Ed 85:F4, 2001.
  76. ↑ ראה - Roberts WC, N Engl J Med 299:332, 1978. וראה עוד Thomas KB and Weller RO, BMJ 308:1054, 1994.
  77. ↑ ראה - Goldman L, et al, N Engl J Med 308:1000, 1983.
  78. ↑ enzymes.
  79. ↑ biopsy.
  80. ↑ ראה מאמרו של ד. ארליך, אסיא, ו, תשמ"ט, עמ' 290. וראה JAMA 233:441, 1975.
  81. ↑ ראה - Lauder I, BMJ 303:1214, 1991.
  82. ↑ ראה - Whitty P, et al, BMJ 303:1244, 1991.
  83. ↑ ראה - Lauder I, BMJ 303:1214, 1991.
  84. ↑ ראה - Edwards JE, Mayo Clin Proc 56:457, 1981.
  85. ↑ ראה - Angrist A, JAMA 193:86, 1965; Davidson CS, JAMA 193:813, 1965; Cameron HM, et al, BMJ 1:1577, 1977; Goodale F, Am J Clin Pathol 69:260, 1978; Abronheim JC, et al, JAMA 250:1182, 1983; Geller SA, Sci Am 248:110, 1983.
  86. ↑ ראה לדוגמא - Kleiner DE, et al, Lancet 346:945, 1995.
  87. ↑ Veress B and Alafuzoff I, Hum Pathol 25:140, 1994; Szende B, et al, Hum Exp Toxicol 13:671, 1994.
  88. ↑ Editorial, Lancet 344:1517, 1994.
  89. ↑ Saller DN, et al, JAMA 273:663, 1995.
  90. ↑ ראה - Saracci R, BMJ 303:898, 1991; Hershey CO, Am J Med 92:82, 1992; Lauder I, BMJ 303:1214, 1991.
  91. ↑ Wearn JT, J Med Education 36:113, 1961; King LS, JAMA 191:1078, 1965.
  92. ↑ ראה - Editorial, BMJ 2:588, 1978.
  93. ↑ Svedsen E and Hill RB, Arch Pathol Lab Med 111:846, 1987.
  94. ↑ Roberts LW, et al, Arch Pathol Lab Med 124:1485, 2000.
  95. ↑ כגון CT, ובעיקר MRI.
  96. ↑ ראה Ros PR, et al, Magn Reson Imaging 8:303, 1990; Hiss Y and Bar Ziv, J Trauma 9:1057, 1990; Brookes JAS, et al, Lancet 348:1139, 1996; Bisset RAL, et al, BMJ 324:, 2002; Thali, et al, J Forensic Med 48:386, 2003.
  97. ↑ Richardson R, Death, Dissection and the Destitute, London, Penguin Books, 1989.
  98. ↑ Richardson R and Hurwitz B, Lancet 346:277, 1995.
  99. ↑ ב"ב קנד א; מס' שמחות ד יב; רמב"ם מכירה כט טז; טושו"ע חו"מ רלה יג. וראה עוד טושו"ע יו"ד שסג ז.
  100. ↑ מ"מ שם.
  101. ↑ תוס' שם קנד ב ד"ה זוזי.
  102. ↑ שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ב סי' קנא.
  103. ↑ וראה להלן הע' 143 ואילך, באיזה ניוול ובאיזה תנאים מדובר כאן. וראה על סוגיא זו בגשר החיים ח"ב פ"כ.
  104. ↑ בבלי חולין יא ב. וראה בתוס' שם ד"ה ליחוש (וראה מה שכתב ברש"ש שם, ומקום הנוב"י שציין ושכחו הוא בחיו"ד סי' רי).
  105. ↑ שו"ת השיב משה חאו"ח סי' יג; שו"ת רמ"ץ חיו"ד סי' פה; שו"ת אמרי שפר סי' פב; הרב מ. שטינברג, נועם, ג, תש"ך, עמ' פז ואילך; שו"ת ציץ אליעזר ח"ד סי' יד. וראה בשו"ת משפטי עוזיאל ח"א חיו"ד סי' כח מה שהקשה בסתירת סוגיא זו והסוגיא בב"ב, הע' 99 לעיל. וראה עוד על ההשלכה של סוגיא זו לשאלת ניתוחי מתים בכלל, ולשאלת ניתוחי מתים לצורך רפואה משפטית - שו"ת נובי"ת חיו"ד סי' רי; שו"ת מהר"ם שיק חיו"ד סי' שמז; שו"ת בנין ציון ח"א סי' קע; שו"ת אמרי שפר סי' פב. וראה להלן הע' 143 ואילך.
  106. ↑ ראה בצדדי העניין בשו"ת נובי"ת חיו"ד סי' רי; שו"ת בנין ציון סי' קע-קעא; שו"ת מהר"ם שיק חיו"ד סי' שמז-שמח. וראה להלן הע' 298 ואילך.
  107. ↑ שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ב סי' קנא.
  108. ↑ בבלי ערכין ז א; רמב"ם שבת ב טו; טושו"ע או"ח של ה.
  109. ↑ שו"ת משפטי עוזיאל ח"א חיו"ד סי' כח.
  110. ↑ שו"ת מהר"ם שיק סי' שמז שמח; שו"ת ישכיל עבדי ח"ו חיו"ד סי' יט. ומה שכתב שם עוד, שקריעת הכרס אינו ניוול כל כך, זה תימה.
  111. ↑ שו"ת בנין ציון ח"א סי' קע; נחל אשכול, ח"ב, עמ' 117 אות ה; שו"ת אור המאיר סי' עד; שו"ת דבר יהושע ח"ג חיו"ד סי' כד. וראה רא"ש יומא פ"ח סי' יג.
  112. ↑ 112.0 112.1 דברים כא כג.
  113. ↑ בבלי סנהדרין מו ב. ובגליון שם מביא את גירסת הילקוט - מנין למלין את מתו שהוא עובר בלא-תעשה, תלמוד לומר (דברים כא כג) לא תלין נבלתו. מנין שעובר אף בעשה, תלמוד לומר כי קבור תקברנו.
  114. ↑ וכתבו התוס' שם ד"ה קבורה. וראה מה שכתבו על דבריהם בשו"ת משפטי עוזיאל מהדו"ת חיו"ד כרך ב סי' קי; הגריא"ה הרצוג, קול תורה, סיוון-תמוז תש"ז-ניסן-אייר תש"ט.
  115. ↑ סנהדרין שם ובפירש"י.
  116. ↑ רמב"ם אבל יב א; טושו"ע יו"ד שמח ג; שם שסב א.
  117. ↑ רמב"ן, תורת האדם, עניין הקבורה, הובאו דבריו בכס"מ אבל יב א. וראה להלן במשמעות הסוגיא לגבי שאלת ניתוח המת.
  118. ↑ ראה - שו"ת נובי"ת חיו"ד סי' רי; שו"ת חת"ס חיו"ד סי' שלו; משנת אברהם על ס' חסידים, סי' של; שו"ת ציץ אליעזר ח"ד סי' יד. וראה באריכות בשיטות החניטה, בדרכי החניטה של האבות, ובפרטי דיני חניטה - בע' חניטה.
  119. ↑ שופטים יט כט. וראה במלבי"ם שם, בעניין הרעיוני.
  120. ↑ ראה בבלי גיטין ו ב. וראה מה שכתב בנידון בשו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ב סי' קנ ד"ה הרביעית.
  121. ↑ שו"ת אגרות משה, שם. וראה להלן בס"ק 2 מקורות נוספים שעל פיהם דנו הפוסקים בשאלת ניתוחי מתים.
  122. ↑ שו"ת חת"ס ח"ו סי' י.
  123. ↑ גשר החיים ח"א פ"א ס"א סק"א. וראה עוד בשו"ת חת"ס חיו"ד סי' שלו, ובשו"ת דעת כהן סי' קצט.
  124. ↑ בבלי ברכות יח א.
  125. ↑ בבלי שבת קה ב; מו"ק כה א; טושו"ע יו"ד שמ ה.
  126. ↑ בבלי מגילה כו ב. וראה בס' הרפואה לאור ההלכה, כרך ב, ח"א פ"א, מקורות שונים לעניין כבוד המת וקדושתו. וראה מאמרו של הגר"י אריאלי תורה שבעל פה, ו, תשכ"ד, עמ' מ ואילך, והנ"ל, נועם, ו, תשכ"ג, עמ' פב ואילך, שמפני קדושתו של מת יהודי חלה עליו גם טומאה חמורה.
  127. ↑ שו"ת דעת כהן סי' קצט.
  128. ↑ שו"ת דעת כהן שם; הגר"י אריאלי, שם.
  129. ↑ ראה דרשות הר"ן, דרוש שביעי; חי' המהר"ל על ר"ה טז; מעבר יבק, חלק שפ"א פ"ז. וראה עוד באריכות בגשר החיים ח"ג פ"ה, ובמאמרו של הרב נ.ש. שכטר, נועם, ה, תשכ"ב, עמ' קסה ואילך.
  130. ↑ איוב יד כב - 'אך בשרו עליו יכאב'; בבלי שבת יג ב - "המת מרגיש באיזמל, וקשה רימה למת, כמחט בבשר החי". וראה ס' חסידים סי' תתשסג; שו"ת הרשב"א ח"א סי' שסט; שו"ת הרדב"ז ח"א סי' תפד; רמ"א יו"ד שסג ב; חי' המהר"ל שבת שם; תויו"ט אבות ב ז; שו"ת שבות יעקב ח"ב סי' צז; שו"ת חת"ס ח"ו סי' לו. וראה עוד ספורנו דברים כא כג. וראה גם בשו"ת יביע אומר ח"ג חיו"ד סי' כג.
  131. ↑ שו"ת שערי שמים ח"ב סי' לז; הגר"י אריאלי, שם; שו"ת דבר יהושע ח"ג חיו"ד סי' כד; תורת הרפואה, עמ' 206.
  132. ↑ שו"ת משפטי עוזיאל ח"א חיו"ד סי' כט.
  133. ↑ שו"ת מנחת יצחק ח"ה סי' ט.
  134. ↑ הרב ג. פלדר, אסיא, א, עמ' 216 - על פי ויקרא רבה יב ז; זוהר ר"פ אמור.
  135. ↑ שו"ת אור המאיר ח"א סי' עד.
  136. ↑ כמבואר בשמו"א כח טו - 'למה הרגזתני להעלות אתי', ובאיוב ג יג - 'ישנתי אז ינוח לי'. וראה בבלי חגיגה ד ב.
  137. ↑ ב"י יו"ד סי' שסג, בשם הכל-בו; ש"ך ט"ז יו"ד סי' שסג סק"א; שו"ת שבות יעקב ח"ב סי' קג; שו"ת אגודת אזוב סי' כו; שו"ת מהר"ש ענגיל ח"ה סי' מה; כל בו על אבלות ח"א עמ' 220 הע' 5.
  138. ↑ שו"ת רעק"א סי' יז; שו"ת חכם צבי סי' מז, וסי' נ. וראה עוד בנידון בשד"ח מערכת אבלות אות קלז; גשר החיים ח"א פכ"ו ג א; שו"ת יביע אומר חיו"ד ח"ג סי' כג, ושם ח"ז חיו"ד סי' לז.
  139. ↑ שו"ת שיבת ציון סי' סה; שו"ת רעק"א סי' יז; שו"ת כנסת יחזקאל סי' מד; שו"ת חת"ס חחו"מ סי' קכד.
  140. ↑ שו"ת חכם צבי סי' מז וסי' נ; שו"ת כתב סופר חיו"ד סי' קפג; שו"ת יהודה יעלה חיו"ד סי' שנט; שו"ת מהר"ש ענגיל ח"ו סי' כ.
  141. ↑ שו"ת נובי"ק חיו"ד סי' פט; שו"ת מהר"ם שיק חיו"ד סי' שנד.
  142. ↑ שו"ת פרשת מרדכי סי' כד; שו"ת שיבת ציון סי' סג; שו"ת בית שלמה ח"ב חיו"ד סי' ריט; שו"ת כנף רננה חיו"ד סי' לו.
  143. ↑ ראב"ד מו"ק ח א; ב"י יו"ד סי' שסה; שו"ת נובי"ת חיו"ד סי' רי; שו"ת חת"ס חיו"ד סי' שלו; שו"ת שאגת אריה סי' ו; שו"ת כתב סופר חיו"ד סי' קעד; הרב יעקב קאפיל הלוי במברגר מווארמס, שומר ציון הנאמן, ז אב תרי"ב, חוב' קיב; נחל אשכול על ספר האשכול ח"ב עמ' 117 ואילך; שו"ת אור המאיר סי' עד; שו"ת השיב משה חאו"ח סי' יג; שו"ת רמ"ץ חיו"ד סי' פה; שו"ת אמרי שפר סי' פב; שו"ת משפטי עוזיאל ח"א חיו"ד סי' כח-כט; שו"ת חבלים בנעימים ח"ג חיו"ד סי' סד; שו"ת כהנא מסייע כהנא סי' יא; הגריא"ה הרצוג, קול תורה, סיוון-תמוז תש"ז-ניסן-אייר תש"ט; שו"ת מנחת יצחק ח"ה סי' ט; שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ב סי' קנט; הגר"י אריאלי, תורה שבעל פה, ו, תשכ"ד, עמ' מ ואילך, והנ"ל, נועם, ו, תשכ"ג, עמ' פב ואילך; הרב מ. שטינברג, נועם, ג, תש"ך, עמ' פז ואילך; שו"ת עמוד הימיני סי' לד; שו"ת ציץ אליעזר ח"ד סי' יד; שו"ת חמדת צבי חיו"ד סי' כ.
  144. ↑ ב"ב קנד א; בבלי חולין יא ב. וראה לעיל הע' 99, והע' 104. וראה בשו"ת אור המאיר סי' עד; שו"ת משפטי עוזיאל ח"א חיו"ד סי' כח; הגר"י אריאלי, שם.
  145. ↑ ראה ספרי פר' תצא סי' רכא - מה עץ מיוחד שהוא ניוול לו, אף כל שהוא ניוול לו; בבלי סנהדרין מז א - לא תלין נבלתו על העץ, דומיא דתלוי דאית ביה בזיון. כן כתב בשו"ת אור המאיר סי' עד. ובשו"ת אמרי שפר סי' פב כתב שהלימוד ממצות קבורה שהיא משום בזיון המת.
  146. ↑ הרב מ. שטינברג, שם, על פי הריטב"א בבלי מכות ז א; שו"ת עמוד הימיני, שם.
  147. ↑ שו"ת הרשב"א ח"א סי' שסט; שו"ת רדב"ז ח"א סי' תפה; שד"ח כרך ד, צוואת המחבר; דבר שאול לבעל השו"מ יו"ד שעג ז; שו"ת משפטי עוזיאל ח"א חיו"ד סי' כח-כט; הרב י. לוין, התורה והמדינה, ז-ח, תשט"ז-י"ז, עמ' שכב ואילך.
  148. ↑ נחל אשכול על ס' האשכול ח"ב עמ' 118; שבט מיהודה, בסוף הספר במהדורת תשט"ו; הרב ד. שפירא, אור המזרח, שנה ה, חוב' ג-ד, אלול, תשי"ח, עמ' 37.
  149. ↑ שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ב סי' קנא.
  150. ↑ שו"ת דודאי השדה סי' עו וסי' עט. ולכאורה לשיטה זו גם אם התחיל יהודי לחתוך את גוף המת, אפילו שלא כדין, יכול אחר להמשיך, כי אין ניוול אחר ניוול, וי"ל.
  151. ↑ הרב נ.ש. שכטר, נועם, ה, תשכ"ב, עמ' קסה ואילך; שו"ת חמדת צבי ח"ב חיו"ד סי' כ.
  152. ↑ שו"ת בנין ציון ח"א סי' קעא.
  153. ↑ שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ב סוסי' קנא; הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם חיו"ד סי' שמט סק"ב הע' 121, ושם ח"ד סי' שמט סק"ב.
  154. ↑ מסקנות ועדה ציבורית לבחינת נהלים ותיקוני חקיקה לחוק האנטומיה והפתולוגיה ('ועדת שטינברג'), 2003.
  155. ↑ כגון laparoscope. הגר"מ פיינשטיין, נועם, ח, תשכ"ה, עמ' ט ואילך. וראה להלן הע' 346 ואילך.
  156. ↑ לפי האמור מיושבת הערתו של הרב מ. קורצטג, אסיא, ו, תשמ"ט, עמ' 341, שעל פי הכלל המורחב שכל שהניתוח לאחר המוות נעשה בתנאים דומים ומכובדים כמו שנעשה בניתוח של אנשים חיים, אין זה ניוול, יוצא שכמעט כל ניתוח לאחר המוות יהיה מותר, שכן כיום נעשים הרבה ניתוחים פולשניים לאנשים חיים, הכוללים פתיחת גולגולת, פתיחת חזה, ופתיחת בטן. אך לפי הכלל המצומצם האמור לעיל, פעולות כאלו אינן מותרות אלא במקום פקוח נפש.
  157. ↑ בראשית רבה כב ח, ותנחומא, בראשית, י.
  158. ↑ בראשית כג יט.
  159. ↑ בראשית כה ט.
  160. ↑ בראשית לה כט.
  161. ↑ בראשית מט לא.
  162. ↑ בראשית מח ז.
  163. ↑ בראשית נ יג.
  164. ↑ במדבר כ א.
  165. ↑ דברים י ו.
  166. ↑ דברים לד ו.
  167. ↑ וראה בבלי סנהדרין מו ב, שיתכן לומר שלא היה זה אלא בגדר מנהג בעלמא.
  168. ↑ דברים כא כג; בבלי סנהדרין מו ב.
  169. ↑ ראה בראשית מ יט; שמו"א יז מד; בבלי ברכות מח א; בבלי חולין קכג א.
  170. ↑ רב סעדיה גאון, ס' המצוות, עשין יט (וראה מה שכתב שם הגר"י פערלא); ר"ח בבלי סנהדרין מו ב; שו"ת חות יאיר סי' קלט; גינת וורדים ח"א חיו"ד כלל ח סי' ב, בשם הרדב"ז; שו"ת ויצבר יוסף סי' סח; שו"ת פורת יוסף ח"א סי' יז; תו"ת דברים כא כג. וראה מה שכתבו על דבריהם בשו"ת חבצלת השרון ח"א סי' צה; מלכי בקודש ח"ו עמ' 62; שם 204; שם 208. והוא כלשון הגמ' בבלי סנהדרין מו ב - רמז לקבורה מן התורה מנין.
  171. ↑ כן משמע מירושלמי בבלי נזיר ז א. וראה בבלי סוטה יד א - הקב"ה קבר מתים וכו', אף אתה קבור מתים. וכן דעת בעל השאילתות, שאילתא קלג, וראה בהעמק שאלה שם, אות א; רש"י סנהדרין מו ב ד"ה ד"ה ה"ג ת"ל; ר"ן סנהדרין שם; רמב"ם ס' המצוות עשין רלא; רמב"ם אבל יב א, ובכס"מ שם; רמב"ם זכיה יא כד (אמנם מרמב"ם אבל יד א משמע, שהחיוב הוא רק מדרבנן, וראה בנידון בגשר החיים ח"ב פ"ב אות ב; שו"ת משפטי עוזיאל מהדו"ת חיו"ד כרך ב סי' קי; שו"ת יביע אומר ח"ג חיו"ד סי' כב; הגר"י אריאלי, תורה שבעל פה, ו, תשכ"ד, עמ' מ ואילך, והנ"ל, נועם, ו, תשכ"ג, עמ' פב ואילך); רמב"ן על ס' המצוות לרמב"ם, שורש א, ורמב"ן עה"ת דברים כא כג; תשב"ץ, זוהר הרקיע מ' לא; ס' החינוך, מ' תקלז; שו"ת אור זרוע סי' תרנב; שו"ת הרדב"ז ח"ב סי' תשפ (אמנם בח"א סי' שיא, ובפירושו על רמב"ם אבל ד ח, כתב שהחיוב מן התורה הוא רק בהרוגי בי"ד); העמק שאלה, שאילתא לד אות ז; גשר החיים ח"ב פ"ב אות ב; שו"ת קול מבשר ח"א סי' ע; שו"ת שבט הלוי ח"ח סי' רנו. וראה בתו"ש בראשית פ"ג אות קסא, בעניין הלשון 'רמז' לקבורה מן התורה לשיטה זו.
  172. ↑ שו"ת אור המאיר ח"א סי' עד. על פי ירושלמי נזיר ז א - תקברנו, כולו ולא מקצתו.
  173. ↑ תויו"ט בבלי שבת י ה; שו"ת תפארת צבי חאו"ח סי' כז; שו"ת מהרש"ם ח"ד סי' קיב; שו"ת שבט הלוי ח"א סי' קלד; שם ח"ח סי' רנט.
  174. ↑ שו"ת נובי"ק חיו"ד סי' צ. וראה בתויו"ט שם, ובמנ"ח מ' תקלז סק"א, שהסתפקו על פחות מכזית. וראה עוד בשו"ת קול מבשר ח"א סי' ע.
  175. ↑ משל"מ אבל יד כא; שו"ת עמוד הימיני סי' לד. וראה בחזו"א יו"ד סי' רח סק"ו, שלא הביא מחלוקת התויו"ט והמשל"מ, והסתפק אם יש חיוב קבורה בחלקים קטנים מהמת, עיי"ש. וראה עוד מה שכתב בחזו"א יו"ד סי' רי אות טז. וראה מה שכתב על דבריו בשו"ת שבט הלוי ח"ח סי' רנט אות' ב-ד. וראה עוד בנידון בס' הרפואה לאור ההלכה, כרך ב, ח"א פ"ה; שו"ת וישב משה ח"ב סי' עה-עו; הגר"י אריאלי שם.
  176. ↑ שו"ת אור המאיר סי' עד; גשר החיים ח"ג פכ"ח אות ג. וראה עוד בשו"ת עמוד הימיני שם.
  177. ↑ שו"ת יביע אומר ח"ג חיו"ד סי' כב; שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ב סי' קנ.
  178. ↑ דברים כא כג; ספרי תצא רכא; סנהדרין מו א-ב; רמב"ם סנהדרין טו ז.
  179. ↑ ס' המצוות ל"ת סו; סמ"ג לאווין קצז; ס' החינוך מ' תקלו. וראה בזוהר נשא קמג סוע"ב, שהסמיך איסור הלנת המת על הפסוק 'ואדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו' (תהלים מט יג).
  180. ↑ ספרי וסנהדרין שם; ר"ח סנהדרין שם; רמב"ם סנהדרין טו ח, ואבל ד ח; טושו"ע יו"ד שנז א; ראב"ד מו"ק ח א; רמב"ן עה"ת שם; ב"י יו"ד סי' שסה; שו"ת שאגת אריה החדשות סי' ו; משך חכמה דברים שם; שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ג סי' קלט. וראה בגשר החיים ח"ב פ"ב אות א.
  181. ↑ חי' הר"ן סנהדרין שם; לח"מ אבל יב א.
  182. ↑ שו"ת הרדב"ז ח"א סי' שיא, ובפירושו על רמב"ם אבל ד ח (אמנם בשו"ת הרדב"ז בח"ב סי' תשפ כתב, שגם בשאר המתים האיסור מן התורה); מאורי אור על סנהדרין שם (הובאו דבריו באנציקלופדיה תלמודית כרך ט, ע' הלנת המת, הע' 21. וראה בשו"ת חות יאיר סי' קלט, ובהע' באנציקלופדיה תלמודית שם).
  183. ↑ שו"ת חות יאיר סי' קלט; שו"ת שאגת אריה החדשות סי' ו. וראה בשו"ת ישכיל עבדי ח"ז קונט' אחרון חיו"ד סוסי' ד.
  184. ↑ שו"ת אור זרוע ח"ב סי' תכא; שו"ת דברי חיים ח"א חיו"ד סי' סד.
  185. ↑ רד"ק, יהושע ח כט; רמב"ן עה"ת דברים כא כג; הנ"ל בהשגות על ס' המצוות, שורש ה. וראה בגשר החיים ח"ב פ"ב אות ג. וראה שם, אם לאו זה נדחה משום כבודו של המת כמו לאו דבל תלין.
  186. ↑ דברים כא כג.
  187. ↑ מגילת אסתר ומרגניתא טבא, ס' המצוות שם. וראה באנציקלופדיה תלמודית, כרך ט, ע' הלנת המת הע' 114.
  188. ↑ תוספתא נגעים פ"ו; אבות דרבי נתן פל"ה; ב"ק פב ב; רמב"ם בית הבחירה ז יד.
  189. ↑ שטמ"ק ויש"ש, ב"ק שם.
  190. ↑ רש"י ב"ק שם ד"ה גמרא.
  191. ↑ שו"ת הרדב"ז ח"א סי' תרלג. וראה עוד בזוהר פר' נשא דקמ"ד; גשר החיים ח"ב פ"ג אות א.
  192. ↑ כפתור ופרח פ"ו; פאת השולחן סי' ג סכ"ג, ובבית ישראל שם.
  193. ↑ שו"ת הרדב"ז שם.
  194. ↑ גשר החיים ח"א פ"ז סי' ג. וראה עוד באריכות במאמרו של הרב א. הראל, תחומין, כב, תשס"ב, עמ' 485 ואילך.
  195. ↑ ס' יראים השלם סי' שפד; שו"ת הרדב"ז ח"א סי' שיא; רש"ש על בבלי סנהדרין מו ב; מנ"ח מ' תקלז; שו"ע הרב סי' עב ס"ב.
  196. ↑ רמ"ה סנהדרין שם. וראה בשד"ח מערכת אבלות, כלל פד; גשר החיים ח"ב פ"ב אות ד; אנציקלופדיה תלמודית, כרך ט, ע' הלנת המת, הע' 49 54.
  197. ↑ שו"ת שאגת אריה החדשות סי' ו; שו"ת ישכיל עבדי ח"ז קונט' אחרון חיו"ד סי' ד.
  198. ↑ העמק שאלה שאילתא לד אות ז; אור שמח סנהדרין טו ח.
  199. ↑ ראה בבלי סנהדרין מו ב.
  200. ↑ בראשית נ ב.
  201. ↑ שמו"ב כא י, וברש"י שם; ירושלמי סנהדרין ו ז. וראה בבלי יבמות עט ב.
  202. ↑ ספרי תצא רכא; שמחות רפי"א; בבלי סנהדרין מו א; רמב"ם אבל ד ח; טושו"ע יו"ד שנז א.
  203. ↑ פסקי תוס' סנהדרין סי' קה. וראה אנציקלופדיה תלמודית, כרך ט, ע' הלנת המת, הע' 89.
  204. ↑ שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ג סי' קלט.
  205. ↑ שו"ת פורת יוסף ח"א סי' יז.
  206. ↑ רש"י סנהדרין מז א ד"ה כי אמר.
  207. ↑ גליון מהרש"א יו"ד סי' שנז.
  208. ↑ שו"ת נובי"ק חאו"ח סי' טז.
  209. ↑ רמב"ם מלכים ג י. וראה בהג' מהר"ץ חיות, בבלי יבמות עט א; שו"ת חת"ס חאו"ח סי' רח.
  210. ↑ רמ"א טושו"ע חו"מ קז ב - ראובן שהיה חייב לשמעון ומת ראובן, יכול שמעון לעכב קבורתו עד שיפרעו לו.
  211. ↑ ראה שמו"ב כא י; בבלי יבמות עט א; ירושלמי קידושין ד א.
  212. ↑ ראה שד"ח מערכת אבלות כלל פו.
  213. ↑ ראה שד"ח, שם כלל פז.
  214. ↑ שד"ח שם כלל פח.
  215. ↑ ע"ז כט ב; בבלי סנהדרין מז ב; ירושלמי ע"ז ה יב. על ההבדל בלימוד בין הבבלי לירושלמי - ראה תוס' רי"ד קידושין נז א. וראה תוס' סנהדרין מח א ד"ה משמשין, ותוס' ע"ז שם ד"ה אתיא.
  216. ↑ רש"י סנהדרין מז ב ד"ה פינהו; תוס' שם מח א ד"ה משמשין, ותוס' ב"ק י א ד"ה שהשור; שו"ת הרשב"א ח"א סי' שסה; רמב"ן, הובא במ"מ מאכלות אסורות ב ג; ספר יראים השלם סי' שי; ס' החינוך, מ' קנד; ש"ך יו"ד סי' עט סק"ג; שו"ת חת"ס חיו"ד סי' שלו; שו"ת מהר"ם שיק חיו"ד סי' שמט; שו"ת שבט הלוי ח"ז סי' קפט אות א; שו"ת יביע אומר ח"ג חיו"ד סי' כ-כא.
  217. ↑ שו"ת שאילת יעבץ ח"א סי' מא. וראה במשל"מ אבל פי"ד סוד"ה וראיתי, שהסתפק בדעת הרמב"ם בנידון. וראה עוד בשער המלך אישות ה א; שד"ח בדברי חכמים סי' נא.
  218. ↑ שו"ת טוטו"ד מהדו"ג ח"ב סי' רלו, ושו"ת קנאת סופרים סי' טו.
  219. ↑ שו"ת נובי"ק חיו"ד סי' צ; הר אבל יו"ד סי' שמט; שו"ת אמרי שפר סי' יג; שו"ת קול מבשר ח"א סי' ע. וראה עוד שו"ת שרידי אש ח"א סי' מב.
  220. ↑ גינת וורדים, חיו"ד כלל א סי' ד; חי' רעק"א יו"ד סי' שמט; שו"ת מנחת שלמה ח"ב סי' צו אות יז; הגרב"צ אבא שאול, בשו"ת יביע אומר ח"ג חיו"ד סי' כ.
  221. ↑ שו"ת הרדב"ז ח"ג סי' תתקעט; משל"מ סוף הל' אבל; שער המלך אישות ה א; שו"ת חסד לאברהם (תאומים) ח"א חיו"ד סי' קט. וראה באריכות בשו"ת יביע אומר שם סי' כא.
  222. ↑ שו"ת שאילת יעבץ ח"א סי' מא; שו"ת חת"ס חיו"ד סי' שלו; שו"ת מהר"ם שיק חיו"ד סי' שמז; שו"ת מלמד להועיל חיו"ד סי' קח.
  223. ↑ שו"ת חבצלת השרון ח"א סי' צה; שו"ת חלקת יעקב ח"א סי' פד; שו"ת שערי שמים, ח"ב, סי' לז; שו"ת אהל משה, ח"א סי' ד.
  224. ↑ ראה רשב"א (ריטב"א) בבלי סוכה לא ב ד"ה והאמר; שער המלך הל' לולב ה א.
  225. ↑ ר"ן נדרים מא ב ד"ה אבל.
  226. ↑ שו"ת אור המאיר ח"א סי' עד; שו"ת חבלים בנעימים ח"ג חיו"ד סי' סד; רופאים ורפואות בתלמוד, בתוך קוי אור, עמ' סב; שו"ת בית אב חמישאי ח"ח, דעת אברהם חיו"ד סי' שנה; מלכי בקודש ח"ו עמ' 64; שו"ת הר צבי חיו"ד סי' רעח; הגר"י אריאלי תורה שבעל פה, ו, תשכ"ד, עמ' מ ואילך, והנ"ל, נועם, ו, תשכ"ג, עמ' פב ואילך; שו"ת נצר מטעי ח"א סי' לא; תורת הרפואה, עמ' 225 ואילך (הרב ש. גורן, מאורות, 2, אביב תש"מ, עמ' 5 ואילך).
  227. ↑ ר"ן נדרים לז א ד"ה אמר שמואל; קצוה"ח סי' עב סקל"ד. וראה בשו"ת חוות בנימין ח"א סי' כה אות ד.
  228. ↑ שו"ת מהרש"ג סי' רי; שו"ת מחנה חיים חיו"ד ח"ב סי' ס; תורת הרפואה, עמ' 216.
  229. ↑ שו"ת נצר מטעי סי' לא.
  230. ↑ הגר"י אריאלי, שם; שו"ת כתר אפרים סי' נו.
  231. ↑ שו"ת הרדב"ז ח"א סי' רצז; חזו"א יו"ד סי' רח אות ז.
  232. ↑ בבלי פסחים כו א. וראה באריכות בשו"ת כפי אהרן סי' טו.
  233. ↑ ראה בשו"ת חוות בנימין ח"א סי' כה אות ד.
  234. ↑ שו"ת חוות בנימין שם; תורת הרפואה, עמ' 225 ואילך (הרב ש. גורן, מאורות, 2, אביב תש"מ, עמ' 5 ואילך).
  235. ↑ וכן משמע מהמבואר בגמ' נידה כד ב, אבא שאול אומר קובר מתים הייתי, ומסתכל בעצמות.
  236. ↑ שו"ת מנחת שלמה ח"ב סי' צו אות יז; שו"ת חוות בנימין ח"א סי' כה אות ד. הגרא"י אונטרמן זצ"ל, הגר"י אריאלי זצ"ל, והגרא"י וולדינברג שליט"א, פסקו לי לפני שהתחלתי ללמוד אנטומיה בבית הספר לרפואה בירושלים בשנת תשכ"ז, להתיר לימוד אנטומיה על ידי הסתכלות על ניתוח גופה שמישהו אחר מנתח אותה.
  237. ↑ תורת הרפואה, עמ' 225 ואילך (הרב ש. גורן, מאורות, 2, אביב תש"מ, עמ' 5 ואילך); הרב י. זילברשטיין, אסיא, ו, תשמ"ט, עמ' 42 ואילך, שאלה ז.
  238. ↑ משנת אברהם על ס' חסידים סי' של; שו"ת חלקת יעקב ח"א סי' פד; שו"ת כתר אפרים סי' נו. וראה בנשמת אברהם ח"ד חיו"ד סי' שמט סק"ב, שכתב בשם הגרש"ז אויערבאך, שאין זה נקרא איסור הנאה מה שלומדים ומתחכמים בענייני רפואה כדי לעזור לחולה הבא.
  239. ↑ שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ב סי' קנא. וראה בע' למוד הרפואה הע' 38 ואילך, שהוא מחלוקת אם יש בעצם לימוד הרפואה משום מצווה.
  240. ↑ שו"ת בנין ציון ח"א סי' קע-קעא, שם ח"ג סי' קג, והנ"ל בחוברת שומר ציון הנאמן, תרי"ב, סי' קטז; שו"ת דובב מישרים ח"א סי' נח. ראיותם - בראשית רבה כ כו, 'א"ל הקב"ה, קומץ עפר שנבראת ממנו לא גזלה הוא בידך'; ב"ק ס ב, אסור לאדם להציל עצמו בממון חברו; ב"ק פ א, מעשה בחסיד אחד וכו'; רש"י ב"ק ס ב ד"ה ויצילה (אך ראה מה שכתב עליו בפרשת דרכים דרוש יט ד"ה וסימנין). וראה עוד בשו"ת שבט הלוי ח"ח סי' רס אות' י-יא.
  241. ↑ שו"ת מהר"ם שיק חיו"ד סי' שמז-שמח (וראה גם מכתבו שפורסם בשו"ת בנין ציון ח"ג סי' קג); נחל אשכול על ספר האשכול ח"ב עמ' 117 ואילך; שו"ת בית אב חמישאי חלק דעת אברהם חיו"ד סי' שנה; שו"ת חבלים בנעימים ח"ד חיו"ד סי' סד.
  242. ↑ בבלי יומא פב א. וראה בע' פקוח נפש. ומה שמשמע מב"ק שם (ס ב), הכוונה רק שחייב לשלם אח"כ, אבל לא שלא יציל עצמו כלל בממון חברו - תוס' ב"ק שם ד"ה מהו; חי' הרשב"א שם; רא"ש ב"ק שם; ראב"ד על הרי"ף ב"ק קיז ב; טושו"ע חו"מ שנט ד; סמ"ע שם סק"י. וראה ביאור הגר"א שם סק"ד. וראה רמב"ן כתובות יט ב, וחי' הריטב"א והרא"ה שם. וראה באריכות בנידון בשד"ח מערכת האל"ף כלל טז; שבט מיהודה עמ' נט ואילך; הגר"י אריאלי, תורה שבעל פה, ו, תשכ"ד, עמ' מ ואילך, והנ"ל, נועם, ו, תשכ"ג, עמ' פב ואילך. וראה בספרו של גרייבר שם, עמ' עו, שגזל נדחה אף מפני צורכי רבים, וראייתו מעירובין יז א, מחנה היוצאת למלחמת הרשות, מותרים בגזל עצים יבשות.
  243. ↑ הרב י. זילברשטיין, הלכה ורפואה, ה, תשמ"ח, עמ' קפט ואילך.
  244. ↑ שו"ת חבלים בנעימים ח"ד חיו"ד סי' סד.
  245. ↑ רמב"ם אבל ב א.
  246. ↑ ויקרא כא ג; בבלי זבחים ק א; רמב"ם שם ב.
  247. ↑ בבלי נזיר מד א; רמב"ם אבל ב טו; טושו"ע יו"ד שעג ט.
  248. ↑ שו"ת לבושי מרדכי מהדו"ג חאו"ח סי' כט; שו"ת שערי שמים ח"ב סי' לז; שו"ת מנחת יצחק ח"ה סי' ט; שו"ת יביע אומר ח"ג חיו"ד סי' כג אות כו; הרב י. יעקובוביץ, הדרום, ניסן תש"ך, עמ' 9 ואילך; הגר"י אריאלי תורה שבעל פה, ו, תשכ"ד, עמ' מ ואילך, והנ"ל, נועם, ו, תשכ"ג, עמ' פב ואילך; הגרי"ד סולובייציק, הובאו דבריו בס' נפש הרב, עמ' רמח.
  249. ↑ כן משמע מחזו"א יו"ד סי' רי סקט"ו סוד"ה בב"י. אמנם בשו"ת אגרות משה חיו"ד ח"א סי' רנא כתב שחיסרון מפנים לא מיקרי חסרון לעניין טומאת כהנים לקרוביו, אך ראה בשו"ת משנה הלכות ח"ג סי' קכא, שהגרמ"פ חזר בו בעניין זה.
  250. ↑ הרב י. יעקובוביץ, תורה שבעל פה, ו, תשכ"ד, עמ' סא ואילך; הרב י.י. ווכטפויגל, נועם, ה, תשכ"ב, עמ' קס ואילך. וכתב שם, שאין זה כדין אנוס המבואר במג"א סי' תקמח סק"ח שאין הם אוננים, אלא כיוון שהמת ניתן לקבורה, וחל על הקרובים דין אבלות, הרי הם אוננים עד לקבורת כולו.
  251. ↑ הרב י.י. ווכטפויגל, נועם, שם.
  252. ↑ נס להתנוסס, סי' ח.
  253. ↑ וראה לעיל בחלק המדעי על דרכים אחרות ללימוד האנטומיה, ללא צורך בניתוח מתים.
  254. ↑ שו"ת נובי"ת חיו"ד סי' רי; שו"ת חת"ס חיו"ד סי' שלו; שו"ת מהר"ם שיק חיו"ד סי' שמז-שמח; שו"ת בנין ציון ח"א סי' קע-קעא; שו"ת חבצלת השרון ח"א סי' צה; שו"ת אור המאיר ח"א סי' עד; שו"ת דעת כהן סי' קצט; חזו"א אהלות סי' כב סקל"ב; גשר החיים ח"א פ"ה סק"ו; שו"ת שרידי אש ח"ב סי' קיט; שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"א סי' קנא; שו"ת ציץ אליעזר ח"ד סי' יד; שו"ת מנחת יצחק ח"ה סי' ט; שו"ת יביע אומר ח"ג חיו"ד סי' כג אות כו; עשה לך רב ח"ו סי' סד.
  255. ↑ הרב יששכר דב אילאווי מסנט לואיס, הובאו דבריו בספרו של גרייבר, עמ' כו-כז; הר"ר מרגליות, קוי אור, רופאים ורפואות בתלמוד, ח"א עמ' 30; הרב נפתלי צבי אדלר, רבה הראשי של אנגליה - Adler H, Anglo-Jewish Memories, 1909, p. 137; שו"ת מחנה חיים חיו"ד ח"ב סי' ס; שו"ת לבושי מרדכי מהדו"ג חאו"ח סי' כט (אלא שאסר זאת בשבת); זכרון אברהם משה על מס' בבלי סנהדרין סח א; שו"ת משפטי עוזיאל ח"א חיו"ד סי' כח-כט; שו"ת ישכיל עבדי ח"ו חיו"ד סי' יט. וראה בספר הרפואה לאור ההלכה, כרך ב ח"א עמ' סה, מה שהעיר הגרא"ז מלצר להתיר אפילו כשאין פיקוח נפש לפנינו, לפי תשובת רב שרירא גאון.
  256. ↑ הפוסקים בהע' 255 לעיל.
  257. ↑ שו"ת חבלים בנעימים ח"ד חיו"ד סי' סד. וראה שם שהוכיח שמניעת חילול השם בכוחו לדחות איסורים, כולל איסור ניוול המת. וראה בשו"ת נובי"ת חיו"ד סי' רי שכתב להיפך, שאפילו רופאי אומות העולם אינם מנתחים מתים כי אם הנהרגים על פי משפט, או במי שהסכים לכך, ואם אנו ח"ו מקילים בזה אם כן ינתחו כל המתים כדי ללמוד סידור האיברים. וכמובן שדברים אלו היו נכונים בזמנו, אבל כיום מנתחים גם אומות העולם כל מת מתאים, וי"ל.
  258. ↑ כתבי הגאון רבי יחיאל יעקב וויינברג זצ"ל, ח"א סי' כב.
  259. ↑ שו"ת עצי חיים חיו"ד סי' לד; שו"ת חבלים בנעימים ח"ד חיו"ד סי' סד.
  260. ↑ כתבי הגאון רבי יחיאל יעקב וויינברג זצ"ל, ח"א סי' כב; תורת הרפואה, עמ' 216-214, ועמ' 220-217.
  261. ↑ שו"ת מהר"ם שיק חיו"ד סי' שמד; כל בו על אבלות ח"א סי' ג סי"ב סק"3.
  262. ↑ שו"ת שאילת יעבץ ח"א סי' מא; שו"ת מהרש"ג ח"ג סי' רי-ריג; שו"ת מחנה חיים ח"ב חיו"ד סי' ס; שם ח"ג חיו"ד סי' ס; שו"ת לבושי מרדכי מהדורא תליתאי חאו"ח סי' כט-ל; שו"ת כפי אהרן סי' טו; משנת אברהם על ס' חסידים, עמ' 180; חזו"א יו"ד סי' רח אות ז (אהלות סי' כב סקל"ב); שו"ת הר צבי חיו"ד סי' רעח; שו"ת משפטי עוזיאל ח"א חיו"ד סי' כח-כט; שו"ת חלקת יעקב ח"א סי' פד; שו"ת דודאי השדה סי' עו; שו"ת ישכיל עבדי ח"ו סי' יט; רופאים ורפואות בתלמוד, בתוך קוי אור, עמ' סב; שו"ת פורת יוסף ח"א סי' יז; תורת הרפואה, עמ' 225 ואילך (הרב ש. גורן, מאורות, 2, אביב תש"מ, עמ' 5 ואילך). וראה שם שכתב, שבתנאים הלכתיים שמותר לבצע נתיחות מתים, מותר לסטודנטים לרפואה להשתתף בהם, ואז מותר גם לסטודנטים אחרים, כגון סטודנטים לפסיכולוגיה, להסתכל על הנתיחות. וראה לעיל על טעמיהם.
  263. ↑ שו"ת בנין ציון ח"א סי' קע-קעא; שם ח"ג סי' קג; נחל אשכול, עמ' 117, אות ח, בשם הג"ר יעקב קאפיל הלוי במברגר מווארמס (מאמרו בשומר ציון הנאמן ז אב תרי"ב חוב' קיב); שו"ת מנחת אלעזר ח"ד חיו"ד סי' כח, ובמפתחות שם; שו"ת חבצלת השרון ח"א סי' צה; שו"ת ירך יעקב ח"ב חיו"ד סי' טו; שו"ת עצי חיים חיו"ד סי' לד; שו"ת דובב מישרים ח"א סי' נח; כל בו על אבלות, ח"א עמ' 43; שו"ת דבר יהושע ח"ג חיו"ד סי' כד (וראה שם באריכות, שאפשר להוסיף דברים על ג' העבירות שאינם עומדים אפילו בפני פיקוח נפש).
  264. ↑ שו"ת נובי"ת חיו"ד סי' רי; שו"ת חת"ס חיו"ד סי' שלו; שו"ת מהר"ם שיק חיו"ד סי' שמז-שמח; נחל אשכול, עמ' 118, אות ה; שו"ת חבלים בנעימים ח"ד חיו"ד סי' סד; שו"ת בית אב חמישאי חלק דעת אברהם חיו"ד סי' שנה; שבט מיהודה בסוף הספר במהדורת תשט"ו; שו"ת ציץ אליעזר ח"ד סי' יד; שו"ת מנחת שלמה ח"ב סי' צו אות ג (וכתב שם, שלמעשה אין חוששים לדעת שו"ת בנין ציון שאוסר אפילו במקום פיקוח נפש). וראה גם במג"א סי' של סק"י. וראה להלן בהערות הבאות.
  265. ↑ וראה בבלי כתובות יט א; בבלי סנהדרין עד א. וראה ע' פקוח נפש.
  266. ↑ שו"ת נובי"ת חיו"ד סי' רי; שו"ת חת"ס חיו"ד סי' שלו; שו"ת מהר"ם שיק חיו"ד סי' שמז-שמח; נחל אשכול על ספר האשכול ח"ב עמ' 117 ואילך; שו"ת מלמד להועיל חיו"ד סי' קח; שו"ת דודאי השדה סי' עו; שבט מיהודה, בסוף הספר במהדורת תשט"ו; הגר"י אריאלי, תורה שבעל פה, ו, תשכ"ד, עמ' מ ואילך, והנ"ל, נועם, ו, תשכ"ג, עמ' פב ואילך; שו"ת שבט הלוי ח"ח סי' רס אות א.
  267. ↑ שו"ת נובי"ת חיו"ד סי' רי; שו"ת חת"ס חיו"ד סי' שלו; שו"ת מהר"ם שיק חיו"ד סי' שמז-שמח; נחל אשכול ח"ב עמ' 117 ואילך; שו"ת זכר שמחה סי' קנח; שו"ת שרידי אש ח"ב סי' קיט; שו"ת חמדת צבי ח"ב חיו"ד סי' כ.
  268. ↑ חזו"א יו"ד סי' רח אות ז (אהלות סי' כב סקל"ב), (וראה הוויכוח במאמריהם של הרופאים י. לוי וד. מאיר בספר אסיא, א, עמ' 202 ואילך, בהבנת משמעות דבריו של החזו"א); הגרי"ד סולובייציק, הובאו דבריו במאמרו של צ. זינגר, טורי ישורון, גליון ה, תשרי תשכ"ז, עמ' 33; הרב י.א. ליעבעס, נועם, יד, תשל"א, עמ' כח; הרב ח.ד. רגנשברג, הלכה ורפואה, ב, תשמ"א, עמ' ט ואילך; תורת הרפואה, עמ' 209 ואילך (הרב ש. גורן, הרפואה קכו: 416, 1994).
  269. ↑ הר"ר מרגליות, קוי אור, רופאים ורפואות בתלמוד, ח"א עמ' 30; הרב ה. פוסק, הפוסק, כרך יא, חוב' קיא, אב תש"ט; משנת אברהם על ס' חסידים, עמ' 184; שו"ת חבלים בנעימים ח"ד חיו"ד סי' סד; שו"ת משפטי עוזיאל ח"א חיו"ד סי' כח-כט. וראה עוד בשו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ב סי' קנא.
  270. ↑ הגרי"י וינברג, תחומין, יב, תשנ"א, עמ' 382 ואילך; תורת הרפואה, עמ' 209 ואילך, ועמ' 225 ואילך (הרב ש. גורן, מאורות, 2, אביב תש"מ, עמ' 5 ואילך; הנ"ל, הרפואה קכו: 416, 1994).
  271. ↑ הגר"י אריאלי, נועם, ו, תשכ"ג, עמ' פב ואילך; הנ"ל תורה שבעל פה, ו, תשכ"ד, עמ' מ ואילך.
  272. ↑ שו"ת מנחת יצחק ח"ה סי' ט אות' כב-כד.
  273. ↑ הרב י. יאקאבאביטש, נועם, ו, תשכ"ג, עמ' רעא ואילך.
  274. ↑ הרב י. זילברשטיין, הלכה ורפואה, ה, תשמ"ח, עמ' קפט ואילך.
  275. ↑ שו"ת מחנה חיים חיו"ד ח"ב סי' ס; שו"ת חבלים בנעימים ח"ד חיו"ד סי' סד; שו"ת פורת יוסף ח"א סי' יז; משנת אברהם על ס' חסידים סי' של; זכרון אברהם משה על מס' בבלי סנהדרין סח א; שו"ת משפטי עוזיאל ח"א חיו"ד סי' כח-כט; שו"ת ישכיל עבדי ח"ו חיו"ד סי' יט; שו"ת נצר מטעי ח"א סי' לא. וראה בשו"ת ציץ אליעזר ח"ד סי' יד, שאם תחליט מועצת הרבנות הראשית להתיר גם כשאין חולה בפנינו משמע שיסכים עמם.
  276. ↑ ראה במאמרו של הגר"י אריאלי תורה שבעל פה, ו, תשכ"ד, עמ' מ ואילך, והנ"ל, נועם, ו, תשכ"ג, עמ' פב ואילך, אות יא.
  277. ↑ ראה לעיל ברקע המדעי.
  278. ↑ ראה י. לוי, ספר אסיא, א, עמ' 202 ואילך.
  279. ↑ הגר"י אריאלי, שם; י. לוי שם; שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ד סי' נט.
  280. ↑ הפוסקים בהע' 275 לעיל.
  281. ↑ ספר חסידים סי' תנא, מובא בבאה"ט יו"ד סי' שנב; הרב ש.י. לוין, הפרדס, חוב' ג, סיוון תש"ב.
  282. ↑ חזו"א יו"ד סי' רח אות ז.
  283. ↑ הרב י.י. גרינוואלד, חוב' הפוסק, סי' תקמה; שו"ת שואלין ודורשין סי' נב; הרב י. אריאלי, נועם, ו, תשכ"ג, עמ' פב ואילך; הנ"ל, תורה שבעל פה, ו, תשכ"ד, עמ' לט ואילך; שו"ת שאילת יצחק מהדו"ת סי' קמד; כל בו על אבלות עמ' 43.
  284. ↑ תוס' ב"ב קנד ב ד"ה זוזי; הגהות אשר"י ב"ב פרק מי שמתו סי' לב; רמ"א חו"מ קז ב; שו"ת נובי"ת חיו"ד סי' רי; שו"ת חות יאיר סי' קלט; שו"ת ציץ אליעזר ח"ד סי' יד.
  285. ↑ שו"ת נובי"ת חיו"ד סי' רי; וראה עוד בשו"ת ציץ אליעזר חי"ד סי' פג סק"ב.
  286. ↑ שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ב סי' קנא.
  287. ↑ שו"ת משפטי עוזיאל ח"א חיו"ד סי' כח.
  288. ↑ שו"ת בנין ציון סי' קע; שו"ת כתב סופר חיו"ד סי' קעד; שו"ת ישכיל עבדי ח"ו חיו"ד סי' יט.
  289. ↑ ראה מאמרו של הרב י.צ. בן יעקב, תחומין, כב, תשס"ב, עמ' 412 ואילך. והכוונה לבדיקת דגימת רקמה לדנ"א. אמנם ראה בשו"ת שואל ומשיב מהדו"ק ח"א סי' רלא, שהתיר לפתוח קבר של נפטר כדי לבדוק סימנים על מנת להתיר מעגינות, וכתב שזה נחשב צורך גדול אשר מתיר ניוול המת. ולעומתו כתב בשו"ת שיבת ציון סי' סד לאסור פתיחת הקבר גם כדי להתיר אשה מעגינותה.
  290. ↑ שו"ת כפי אהרן סי' ו; זכרון אברהם משה על מס' בבלי סנהדרין סח א, עמ' פב; שו"ת כהנא מסייע כהנא סי' יא; הרב י. לוין, התורה והמדינה, ז-ח, תשט"ז-י"ז, עמ' שכב ואילך.
  291. ↑ שו"ת חמדת צבי ח"ב חיו"ד סי' כ; הרב ד. שפירא, אור המזרח, שנה ה, חוב' ג-ד, אלול, תשי"ח, עמ' 37; הרפואה לאור ההלכה, כרך ב, ח"א פי"ז.
  292. ↑ שו"ת יחוה דעת ח"ג סוסי' פה בהערה אחרונה; מ. סליי, דיני ישראל, ז, תשל"ו, עמ' קפא ואילך; הנ"ל, הביטוח בהלכה, תש"מ, פ"ט עמ' 127. וראה עוד בשאלת סעיף הביטוח בס' אח לצרה עמ' 27; שיירי המנחה סי' לד (עמ' שטז).
  293. ↑ שו"ת שיבת ציון סי' סד-סו. וראה שם במחלוקתו עם בעל התשובה מאהבה; שו"ת כתב סופר חיו"ד סי' קעד.
  294. ↑ שו"ת כתב סופר שם.
  295. ↑ שו"ת שואל ומשיב מהדו"ק ח"א סי' רלא; שו"ת אמרי יושר ח"ב סי' כט אות ה. וראה עוד פוסקים בדעה זו באוצה"פ סי' יז סק"ר אות יט. וראה עוד בנידון בשו"ת פני יהושע ח"ב חאבהע"ז סי' נג; שו"ת כנסת יחזקאל חאבהע"ז סי' מו; שו"ת מהרי"ל דיסקין סי' לא.
  296. ↑ מסקנות ועדה ציבורית לבחינת נהלים ותיקוני חקיקה לחוק האנטומיה והפתולוגיה ('ועדת שטינברג'), 2003.
  297. ↑ מצינו בכמה הלכות שכאשר פעולת הניוול נעשית לכבודו של המת הריהי מותרת. כך למשל, מותר משום כבוד המת לעכב את קבורתו של נפטר כדי לאפשר לרבים, או לבני משפחה, להשתתף בהלווייתו. כמו כן, משום כבודו של המת מותר לפנות אותו מקברו כדי להעבירו לקבורה בקברי אבותיו או בארץ ישראל. בשו"ת הרדב"ז ח"ב סי' תריא אף התיר, מאותו שיקול של כבוד המת, לשבור את עצמות המת כדי להכניסן לתוך כד, לשם הבאתו לקבורה בארץ ישראל. ומדברי שו"ת הרשב"א ח"א סי' שעה משמע לכאורה, שהקמת מצבה על קברו של מת היא כבוד גדול למת. אלא שלא דיבר הרשב"א במצב שהקמת המצבה כרוכה בניוול המת. אך ראה שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ד סי' נז, שכתב שהכבוד שיש למת בהעמדת מצבה על קברו קשור בבני משפחתו "כדי שידעו היכן הוא קבור, כדי שיהיה נקל להם למצוא קברו כשירצו לבקרו". וראה עוד בשו"ת פסקי עוזיאל בשאלות הזמן סי' לו, שהתיר את פינוי עצמותיהם של שלושה חיילים שנקברו בקבר אחים, ובין שאר נימוקיו כתב: "ובוודאי שכבודו ורצונו של אדם הוא להיקבר בקבר מיוחד כמנהגם של ישראל שהיא תורה בחיים ובמות". לפי זה, כבוד המת שבקבורה אישית ומזוהה, וייחוד מצבה וכיתוב שמו של החלל עליה, הרי הוא בכלל מנהג ישראל שיש בו כדי להצדיק ניוול המת. אבל יש להעיר, שמתשובה אחרת שהשיב הרב עוזיאל (שם, סימן לה, ס"ק ח), בעניין קברי אחים עולה מסקנה שונה לחלוטין, שכן הוא כותב שם: "דהלכה פסוקה היא אין מפנים אפילו מקבר בזוי למכובד", ומשום כך הוא אוסר פינוי קבר אחים: "כל שהוא נקבר בבית קברות של ישראל אעפ"י שאין קברו מכובד כגון שיש הרבה מתים בקבר אחד, מכל מקום כיון שהוא בבית הקברות של ישראל אין מפנים אותו אפילו לקוברו בבית הקברות של ישראל". וצריך עיון כיצד מתיישבים דבריו אהדדי. וראה עוד בשו"ת בנין אב ח"ד סי' סז, בעניין שיירת הדסה, שהתיר למעשה לפתוח קבר אחים כדי לבצע בדיקות גנטיות, ולהביא את הקבורים בו לקבורה אישית. לעומת זאת יעויין בשו"ת שבט הלוי ח"ה סי' קעח, שכתב שאין מקום להסתפק בזה, דלקבור מיד בלי ניתוח עדיף (אף אם תמצי לומר שיש איזה היתר לנתח, מה שהוא רחוק)". היינו שאסר לעכב את קבורת המת על מנת לאפשר את זיהויו, ואם כך הדין לעניין עיכוב קבורה, כך הדין גם כן לעניין ניוול המת, שכן ניוול המת נלמד מאיסור הלנת המת. ראה: ספרי, פרשת כי תצא, סימן רכא; בבלי סנהדרין מז ע"א. עוד אפשר לומר שרצונו המשוער של הנפטר הוא שלא יצטערו קרוביו, ולפיכך אולי זה מפחית מאיסור ניוול המת (הדברים נכתבו על ידי ד"ר מיכאל ויגודה, ראש תחום משפט עברי במשרד המשפטים).
  298. ↑ שו"ת חמדת צבי ח"ב חיו"ד סי' כ.
  299. ↑ שו"ת אמרי שפר סי' פב (וכתב שם, שהמונעים זאת שלא כדין הם עושים, ואדרבה צריך לסייע לפקידי הממשלה בזה); שו"ת מאורות נתן חיו"ד סי' עט; הרב נ. אדלר (בעל נתינה לגר, רבה הראשי של לונדון), Oxident (ירחון בפילדלפיה), כרך 14, עמ' 129/37, תשט"ז; הגריא"ה הרצוג, במכתב להנהלת הדסה, פורסם ב'יבנה' ניסן תש"ט (וראה - ק. כהנא, המעין, ז@, טבת תשכ"ז, עמ' 49 ואילך. וראה לעיל ברקע ההיסטורי); גשר החיים ח"ב פכ"ח אות ב; שו"ת ציץ אליעזר ח"ד סי' יד; ליקוטי שיחות, הרמ"מ שניאורסון מליובביטש, ספר ג, כרך ב, שמות תשל"ג, עמ' 327; תורת הרפואה, עמ' 219.
  300. ↑ הרב ש.א. יודלביץ, קול תורה, שנה ח, חוב' ו-יג. וכן שמעתי בשם הגרי"ש אלישיב.
  301. ↑ גשר החיים ח"ג פכ"ח אות ג.
  302. ↑ שו"ת שואל ומשיב מהדו"ק ח"א סי' רלא; שו"ת פני יהושע ח"ב חאבהע"ז סי' נז; שו"ת כנסת יחזקאל חאבהע"ז סי' מו; שו"ת מהרי"ל דיסקין חיו"ד סי' לא; הגר"י אריאלי, תורה שבעל פה, ו, תשכ"ד, עמ' מ ואילך, והנ"ל, נועם, ו, תשכ"ג, עמ' פב ואילך; שו"ת יביע אומר ח"ג חיו"ד סי' כג; הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם חיו"ד סי' שמט סוסק"א.
  303. ↑ שו"ת שיבת ציון סי' סד; שו"ת תשובה מאהבה סי' מז-מח, הובאו דבריהם בפת"ש יו"ד סי' שסג סק"ז.
  304. ↑ שו"ת שבט הלוי ח"ה סי' קעח אות א.
  305. ↑ שו"ת בנין ציון סי' קע-קעא; שו"ת מחנה חיים ח"ב חיו"ד סי' ס; שו"ת חבלים בנעימים ח"ד חיו"ד סי' סד; שו"ת אמרי שפר סי' פב; נחל אשכול על ספר האשכול ח"ב עמ' 117 ואילך; שו"ת כהנא מסייע כהנא, סי' יא; הגראי"ה הרצוג - ראה לעיל הע' 299 (וראה כתבי הגאון רבי יחיאל יעקב וויינברג זצ"ל, ח"א סי' כב (הובא גם בתחומין, יב, תשנ"א, עמ' 382 ואילך) "וכבר הורה זקן, ראש הרבנים לישראל הגאון מהרי"א הרצוג זצ"ל להתיר", ואף הוא הסכים להלכה זו); הרב מ. שטינברג, נועם, ג, תש"ך, עמ' פז ואילך; כל בו על אבלות ח"א עמ' 43; הגר"י אריאלי, תורה שבעל פה, ו, תשכ"ד, עמ' מ ואילך, והנ"ל, נועם, ו, תשכ"ג, עמ' פב ואילך (וכתב שם, שהוא דווקא אם הסכימו גם בני המשפחה); שו"ת נצר מטעי ח"א סי' לא; תורת הרפואה, עמ' 225 ואילך (הרב ש. גורן, מאורות, 2, אביב תש"מ, עמ' 5 ואילך). וראה שו"ת חת"ס חיו"ד סי' שכז ד"ה שלישית, שבמקום שהחיים יודעים שכך מנהגם, ומוחלים על כבודם - שרי.
  306. ↑ הגרא"י אונטרמן, הגר"י אריאלי, והגרא"י וולדינברג, שפסקו לי כן לפני שהתחלתי ללמוד אנטומיה בבית הספר לרפואה בירושלים בשנת תשכ"ז.
  307. ↑ שו"ת ציץ אליעזר ח"ד סי' יד.
  308. ↑ שו"ת עמוד הימיני סי' לד.
  309. ↑ שו"ת חת"ס חיו"ד סי' שלו; שו"ת מהר"ם שיק חיו"ד סי' שמז-שמח; שו"ת דעת כהן סי' קצט; שו"ת ישכיל עבדי ח"ו חיו"ד סי' יט; שו"ת דבר יהושע ח"ג חיו"ד סי' כד; שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ג סי' קמ; שם, חיו"ד ח"ד סי' נט; שו"ת שבט הלוי ח"ח סי' רס אות ג; שו"ת עמוד הימיני סי' לד; הרב ג. פלדר, אסיא, א, תשל"ו, עמ' 216 ואילך. וראה בשו"ת יחוה דעת ח"ג סוסי' פה בהערה אחרונה.
  310. ↑ שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ג סי' קמ; הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם חיו"ד סי' שמט סק"ב3.
  311. ↑ ראה הגר"י אריאלי, תורה שבעל פה, ו, תשכ"ד, עמ' מ ואילך, והנ"ל, נועם, ו, תשכ"ג, עמ' פב ואילך, אות יד.
  312. ↑ ראה הגר"י אריאלי שם, על פי הרמב"ם רוצח א ד.
  313. ↑ הרב י.י. ווכטפויגל, נועם, ה, תשכ"ב, עמ' קסד; שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ג סי' קמ; שם, חיו"ד ח"ד סי' נט; הגר"י אריאלי שם.
  314. ↑ שו"ת מנחת יצחק ח"ה סי' ט אות כד; הגר"י אריאלי שם - על פי בבלי סנהדרין מו ב, וברש"י שם; רמב"ם אבל יב א; טושו"ע יו"ד שמח ב, ושסב א - שהאומר אל תקברוני, אין שומעים לו משום בזיון קרוביו; ועל פי בבלי כתובות פד א; ב"ב ג ב; בבלי בכורות נב ב; רמב"ם מכירה כד יז; טושו"ע חו"מ ריז ז; שם יו"ד שסו א - שהמוכר קברו וכו', באים בני המשפחה וקוברים אותו בעל כורחו של לוקח משום פגם משפחה.
  315. ↑ הגר"י אריאלי שם - על פי הרמב"ן בתורת האדם, עניין הקבורה, הובאו דבריו בכס"מ אבל יב א; טושו"ע יו"ד שמח ג, ובש"ך שם - שאי קבורה הוא בזיון כל החיים, ולא רק בזיון בני המשפחה. וראה מאמרו של הרב ג. פלדר, אסיא, א, תשל"ו, עמ' 216 ואילך.
  316. ↑ שו"ת ישכיל עבדי ח"ו חיו"ד סי' יט.
  317. ↑ הגרי"ד סולובייציק, הובאו דבריו במאמרו של צ. זינגר, טורי ישורון, גליון ה, תשרי תשכ"ז, עמ' 33.
  318. ↑ שו"ת דעת כהן סי' קצט; שו"ת אור המאיר סי' עד; שו"ת מהרש"ג סי' רי; גשר החיים ח"ב פ"ב אות ג@. וראה שם שכתב, שבמת גוי בארץ ישראל יש לאו של 'ולא תטמא את אדמתך' לשיטת הרמב"ן - ראה לעיל הע' 185. וראה עוד בנשמת אברהם ח"ה חיו"ד סי' שמט סק"א, בשם הגרש"ז אויערבאך, שדבר שאינו נחשב כניוול אצלם, או שיש צורך בניוול - מותר בגוי. וראה בשו"ת ציץ אליעזר ח"ד סי' יד.
  319. ↑ שו"ת חת"ס חיו"ד סי' שלו.
  320. ↑ ראה במחלוקת זו בע' גוי הע' 212 ואילך. וראה עוד בנשמת אברהם חיו"ד סי' שמט סק"א.
  321. ↑ רמב"ן עה"ת דברים כא כב, וכן משמע מרד"ק ורלב"ג יהושע ח כט; שו"ת ציץ אליעזר ח"י סי' כה פ"ט.
  322. ↑ ראה ע' גוי הע' 218 ואילך. וראה בשו"ת קול מבשר ח"א סי' ע.
  323. ↑ ראה ע' גוי הע' 215 ואילך. וכן משמע רמב"ן עה"ת דברים כא כג; רד"ק יהושע ח כט; יוסף דעת על יו"ד סי' שמט.
  324. ↑ גשר החיים ח"א פ"ז, ושם ח"ב פ"ב ד.
  325. ↑ וראה בשד"ח מערכת הבי"ת אות קג. ובעניין איסור הלנת מת גוי מהרוגי בית דין - ראה אנציקלופדיה תלמודית, כרך ט, ע' הלנת המת, אות ג.
  326. ↑ שו"ת שאילת יעבץ ח"א סי' מא; הרב נ. אדלר (בעל נתינה לגר, רבה הראשי של לונדון), Oxident (ירחון בפילדלפיה), כרך 14, עמ' 129/37, תשט"ז; הגרי"ד סולובייציק, הובאו דבריו במאמרו של הרב י. יעקובוביץ, תורה שבעל פה, ו, תשכ"ד, עמ' סא ואילך; שו"ת משפטי עוזיאל ח"א חיו"ד סי' כח; תורת הרפואה, עמ' 225 ואילך (הרב ש. גורן, מאורות, 2, אביב תש"מ, עמ' 5 ואילך).
  327. ↑ שו"ת חת"ס חיו"ד סי' שלו; שו"ת דעת כהן סי' קצט; משנת אברהם על ס' חסידים סי' של; שו"ת ישכיל עבדי ח"ו חיו"ד סי' יט. ובדין עבד ושפחה כנעניים - ראה תוס' ב"ק י א ד"ה שהשור; משל"מ אבל פי"ד; קצוה"ח סי' תי סק"א; שו"ת חת"ס שם. ובדין גר שמל ולא טבל, אף על פי שנכנס כבר בדת ישראל, מכל מקום דינו עדיין כגוי לדיני התורה, ולכן לא חלה על גופו קדושת ישראל, ולפיכך יכולים למסור את גופו ללימוד אנטומיה - חוקת הגר, קונט' התשובות, סי' ד אות א.
  328. ↑ שו"ת פורת יוסף ח"א סי' יז (וראה שם, שהתיר לנתח לאחר המוות גם מתאבדים לדעת. וראה בכל בו על אבלות ח"ב סי' ג אות ג); וועד הרבנים של וורשה, בהחלטה מיום טז בשבט תר"ץ - הובא בספרו של גרייבר, עמ' מט. וראה בשו"ת ציץ אליעזר חט"ז סי' לד, בשולי התשובה, בשם ס' בן יהוידע לבעל בן איש חי על מס' בבלי פסחים מט ב, שיתכן שמותר לנתח עם הארץ לפי הגדרת חז"ל, וצ"ע.
  329. ↑ שו"ת חת"ס חיו"ד סי' שלו; כל בו על אבלות ח"א עמ' 40; חזו"א יו"ד סי' רח אות ז; שו"ת חמדת צבי ח"ב חיו"ד סי' כ; שו"ת שבט הלוי ח"ח סי' רס אות ו.
  330. ↑ שו"ת אור המאיר ח"א סי' עד. הטעם - שהרי עיקר האיסור נלמד מהרוגי בית דין, וכמבואר במשנה בבלי סנהדרין מו ב. וראה בשו"ת בשמים ראש סי' סד, ושד"ח מערכת הבי"ת כלל קג, שאפילו רשע גמור כל ימיו, אין רשאים להלינו כדי לבזותו.
  331. ↑ שו"ת ציץ אליעזר ח"ד סי' יד; שו"ת שבט הלוי ח"ח סי' רס אות ז.
  332. ↑ שו"ת אור המאיר ח"א סי' עד; הרב נ.ש. שכטר, נועם, ה, תשכ"ג, עמ' קעא. וראה עוד בס' הרפואה והיהדות, עמ' 182.
  333. ↑ אם יש חיוב קבורה, איסור בל תלין, ואיסור הנאה בנפל - ראה הרפואה לאור ההלכה, כרך ב, ח"א פי"ח; הרב י. זילברשטיין, אסיא, ו, תשמ"ט, עמ' 42 ואילך, שאלה ז. וראה בע' ילוד הע' 288 ואילך.
  334. ↑ חידושי הגר"י אייבשיץ על רמב"ם הל' יו"ט א כג; שו"ת בנין ציון סי' קיט-קכ; שו"ת מהר"ם שיק חיו"ד סי' שמד; שו"ת חבלים בנעימים ח"ג סי' סד, וח"ה סי' כב (ומכל מקום כתב שם, שאין חיוב על ההורים להוציא הוצאות כדי למחות ברופאים שלא ינתחו הנפל); שו"ת הלל אומר חיו"ד סי' ריג; הגר"י אריאלי, תורה שבעל פה, ו, תשכ"ד, עמ' מ ואילך, והנ"ל, נועם, ו, תשכ"ג, עמ' פב ואילך.
  335. ↑ שו"ת כתר אפרים סי' נו. וראה שם, שגם הגרא"י אונטרמן הסכים להתיר.
  336. ↑ הגרי"י נויבירט, הובאו דבריו בנשמת אברהם חיו"ד סי' שמט סק"ב #. וראה הגר"י אריאלי, שם.
  337. ↑ הגרש"ז אויערבאך והגרי"י נויבירט, הובאו דבריהם בנשמת אברהם חיו"ד סי' שמט סק"ב #; שו"ת באהלה של תורה ח"א סי' נז. וראה בתורת היולדת פל"ו הע' ז.
  338. ↑ שו"ת תשובות והנהגות, ח"ב סי' תרג.
  339. ↑ שו"ת באהלה של תורה ח"א סי' נח.
  340. ↑ שו"ת משפטי עוזיאל ח"א חיו"ד סי' כח-כט.
  341. ↑ שו"ת כהנא מסייע כהנא סי' יא; שו"ת ציון לנפש חיה סי' טז, תשובת אבי המחבר הרב נתן נטע לייטער אב"ד לבוב. וראה באריכות דין אמירה לעכו"ם בשאר איסורים בס' מלכים אמניך, פי"ג.
  342. ↑ שו"ת משפטי עוזיאל מהדו"ת ח"ג חיו"ד כרך ב סי' קי. וראה לעיל הע' 172.
  343. ↑ ראה הרפואה והיהדות, עמ' 184.
  344. ↑ laparoscopy, endoscopy, colonoscopy, bronchoscopy, cystoscopy, וכיו"ב.
  345. ↑ הגרש"ז אויערבאך, שם.
  346. ↑ על הנחיות כאלו ראה - Bleich JD, Judaism and Healing, 1981, pp. 184-7.
  347. ↑ הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם חיו"ד סי' שמט סק"ב #. ונסתפק שם אם מותר להוציא דם מהמת בשבת.
  348. ↑ שו"ת תשובות והנהגות, ח"ב סי' קפו.
  349. ↑ שו"ת באר משה ח"ח סי' רלט-רמג. וראה בע' נוטה למות #, הע' 1 ואילך.
  350. ↑ שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ב סי' קנ.
  351. ↑ שו"ת אגרות משה שם.
  352. ↑ שו"ת בית אב"י ח"א סי' קט.
  353. ↑ נימוקי או"ח חיים אלעזר שפירא תר"ץ סי' שיא; שו"ת חלקת יעקב ח"ג סי' קעב; שמירת שבת כהלכתה פס"ד סי"ג (וראה שם בהע' נז). וראה עוד כף החיים סי' שיא סקל"א; שו"ת הר צבי חיו"ד סי' רצד.
  354. ↑ שמירת שבת כהלכתה שם, והע' נח שם.
  355. ↑ שמירת שבת כהלכתה פס"ד ס"ד. וראה בהע' כא שם, שהסתפק אם מותר לומר לגוי לחתום על טופס כזה, ובפרט אם הוא בכתב שלהם.
  356. ↑ שערי משה לאאמו"ר ח"ב סי' נו; שו"ת משברי ים לאאמו"ר סי' קז אות ב.
  357. ↑ שו"ת תשובות והנהגות ח"ג סי' שסח.
  358. ↑ שמעתי מפי הגר"י אריאלי והגרא"י וולדינברג.
  359. ↑ intubation.
  360. ↑ הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם ח"ד חיו"ד סי' שמט סק"ב.
  361. ↑ Pellegrino ED, Arch Pathol Lab Med 120:739, 1996.
  362. ↑ ראה לעיל הע' 122 ואילך. וראה להלן הע' 374 ואילך, ביחס לעמדות הנצרות והאיסלם. וראה מה שכתב בנידון בגשר החיים ח"ב פכ"ח אות ב.
  363. ↑ ראה - Bierig JR, Arch Pathol Lab Med 125:1425, 2001.
  364. ↑ ראה - Grizzle WE, et al, Arch Pathol Lab Med 120:909, 1996.
  365. ↑ intubation.
  366. ↑ ראה - Orlowski JP, et al, N Engl J Med 319:439, 1988.
  367. ↑ ראה על השיקולים בעד ונגד הצורך בקבלת הסכמת קרובי משפחה במאמרים - Feinberg J, Hastings Cen Rep 15#:31, 1985; Iserson KV and Culver CM, Hastings Cen Rep 16#:28, 1986; Orlowski JP, et al, J Clin Ethics 201:1, 1990; Benfield DG, et al, JAMA 265:2360, 1991; American Heart Association, JAMA 268:2282, 1992; Burns JP, et al, N Engl J Med 331:1652, 1994; Goldblatt AD, Ann Emerg Med 86:25, 1995; McNamara RM, et al, JAMA 273:310, 1995; Council on Ethical and Judicial Affairs of AMA, Acad Med 77:1212, 2002; Jones JW, et al, Surgery 135:108, 2004; Sperling D, Ann Health Law 13#:393, 2004.
  368. ↑ Benfield DG, et al, JAMA 265:2360, 1991.
  369. ↑ Burns JP, et al, N Engl J Med 331:1652, 1994; Morhaim DK and Heller MMB, J Emerg Med 9:515, 1991.
  370. ↑ Burns et al, N Engl J Med, loc. cit; Kaldjian LC, et al, N Engl J Med 341:2088, 1999.
  371. ↑ Ginifer G and Kelly AM, Med J Australia 165:445, 1996.
  372. ↑ Burns et al, N Engl J Med, loc. cit. וראה עוד סדרת מאמרים בעניין זה - Ann Emerg Med 25:86, 1995.
  373. ↑ ש.ח. שפירא וי. שמר, הרפואה קלח:658, 2000. וראה עוד בנספח.
  374. ↑ ראה - Alsoton MN, Bull Hist Med 16:255, 1944; הרפואה והיהדות, עמ' 168-167.
  375. ↑ האיגרת היא De Sepulturis. על משמעותה ההיסטורית בהתפתחות מדע האנטומיה - ראה בשני המקורות דלעיל.
  376. ↑ 376.0 376.1 Singer C, The Evolution of Anatomy,1925, p. 85 [377]הרפואה והיהדות, עמ' 172.
  377. ↑ Alsoton MN, Bull Hist Med 16:255, 1944.
  378. ↑ ראה הרפואה והיהדות, עמ' 173.
  379. ↑ ראה בספרו של גרייבר, עמ' טו, הע' 3.
  380. ↑ ראה Editorial, Lancet 344:1517, 1994.
  381. ↑ ע"א 294/91 חברה קדישא גחש"א קהילת ירושלים נ' קסטנבאום, פ"ד מו #, 523.
  382. ↑ ראה ש. שרשבסקי, נועם, ז, עמ' שפז.
  383. ↑ ראה בנספח.
  384. ↑ ראה מכתב לחבר, נ#:14-13, סיוון תמוז תשמ"ח.
  385. ↑ וראה עוד במכתב לחבר, מט(11):6-5, תשמ"ח - וויכוח על פרשנות החוק בין עו"ד א. נאור, היועץ המשפטי להסתדרות מדיצינית הדסה, לבין עו"ד י. קרנות, ס. היועץ המשפטי למשרד הבריאות.
  386. ↑ ת.א. 17/78 בביהמ"ש המחוזי ירושלים, א. ס. ואח' נ' הסתדרות מדיצינית הדסה ואח'. על נתוח המת לצורכי בירורים משפטיים כשיש חשש למעשה פלילי, או לצורך הגנה על בריאות הציבור - ראה בג"צ 66/81 המפקח הכללי של משטרת ישראל נ' בית משפט השלום ברמלה. וראה א. שטינברג, אסיא, חוב' נט-ס, אייר תשנ"ז, עמ' 129 ואילך.
  387. ↑ ראה - א. כרמי, הרופא החולה והחוק, 1977, עמ' 58-57.
  388. ↑ פורסם בס"ח 134, ביום כד אלול תשי"ג, עמ' 162.
  389. ↑ פורסם בס"ח 992, מיום ג טבת תשמ"א, עמ' 42.
  390. ↑ ההגדרות של הסכמה, ובן משפחה - מופיעות רק בתיקון משנת 1980.
  391. ↑ בחוק המקורי משנת 1953 היתה הפיסקה הבאה - וכן גוייתו של אדם שהרשאי לדרוש אותה לפי התקנות לא דרש אותה תוך הזמן ובדרך שנקבעו בתקנות.
  392. ↑ סעיפים 6@ ו-6@ על סעיפי המשנה שלהם מופיעים רק בתיקון משנת 1980.
  393. ↑ סעיף 6א על כל סעיפי המשנה שלו מופיע רק בתיקון משנת 1980.
  394. ↑ סעיף 6ב על כל סעיפי המשנה שלו מופיע רק בתיקון משנת 1991.
  395. ↑ סעיף 6ג מופיע רק בתיקון משנת 1980.
  396. ↑ סעיף 6ד מופיע רק בתיקון משנת 1980.
  397. ↑ סעיף 9 מופיע רק בתיקון משנת 1980.
  398. ↑ סעיף 10 מופיע רק בתיקון משנת 1980. לפרשנות סעיף זה ראה פסק דינו של נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים, השופט ו. זיילר, מזוז נ' הרופא המחוזי לשכת הבריאות (פורסם במאמרו של א. שטינברג, אסיא, חוב' נט-ס, אייר תשנ"ז, עמ' 129 ואילך).
  399. ↑ פורסם בק"ת תשי"ד, עמ' 334.
  400. ↑ כאן בא פירוט פרטים מזהים שונים.
  401. ↑ ק"ת 4752 תשמ"ה, 555.
  402. ↑ פורסם בס"ח תשי"ח, עמ' 54.
אוחזר מתוך "https://www.yeshiva.org.il/wiki/index.php?title=ניתוח_המת&oldid=85199"