היתר

הגדרה[עריכה]

מעשים שאין איסור לעשותם לא מדאורייתא ולא מדרבנן.

לדוגמא, לעשות מלאכה ביום חול, לאכול בשר בהמה שחוטה.

מקור וטעם[עריכה]

במהותו של היתר, כלומר דבר שמותר לעשותו, ייסדו האחרונים שאינו מציאות בפני עצמה, אלא רק שלילת האיסור, כלומר שהתורה לא התירה אותו אלא רק לא אסרה אותו (המידות לחקר ההלכה ב-כב, בית האוצר יח, קובץ הערות סז-א, קובץ ביאורים סוף בכורות). ונביא ארבע נפק"מ מיסוד זה (אמנם מהמחלוקות בנפק"מ דלקמן אפשר להבין שיש חולקים על יסוד זה):

1. חזקת היתר - כתבו הרמב"ן והרשב"א (קידושין סה:) )שחזקה מועילה רק לאסור, אך לא להתיר. וביאר את טעמם הקובץ הערות (סז-א), שרק איסור הוא מציאות, אך היתר הוא העדר, וחזקה נאמרה רק על מציאות (אמנם נראה שר"ת שם חולק עליהם, משום שאת הקושיא שתירצו ע"פ יסודם, תירץ הוא באופן אחר, ואפשר שהוא חולק על יסוד זה).
2. היתר שנתערב באיסור - נחלקו המפרשים האם הוא בטל, או שדין ביטול ברוב נאמר רק להיפך - שאיסור בטל בהיתר (דן בזה ספר המקנה לח-יד). וביארו האחרונים שהטעם שהיתר לא יתבטל הוא משום שרק איסור הוא מציאות, ודין ביטול רק שולל מציאות, אך לא מחיל מציאות חדשה (קובץ ביאורים סוף בכורות, המידות לחקר ההלכה ב-כב). (ובדעת החולקים אפשר לומר שסוברים שגם היתר הוא מציאות).
3. ספיקא דאורייתא לדעות שמדאורייתא לקולא ורק מדרבנן לחומרא^[1] - הסביר המידות לחקר ההלכה (ב-כ) )את טעמם שמספק מעמידים כל דבר על השלילה, דהיינו חוסר מעשה (מעין שב ואל תעשה), ולכן כשיש ספק האם לאסור או לא - לא אוסרים, וממילא נשאר מותר, שהיתר הוא רק שלילת איסור.
4. ספיקא דאורייתא לחומרא (בין לדעות שהוא מדאורייתא ובין לדעות שהוא מדרבנן^[2]) - הסביר שיח השדה שהטעם הוא שספק הוא גם דין איסור וגם דין היתר בכל החפץ, וע"כ צריך לבטל את אחד מהדינים הללו, ולכן בדאורייתא מחמירים (שיח השדה כלל יא דף עב ע"ב בדפיו ד"ה ונשוב, מובא במפענח צפונות יא-יא), ומכך שלדבריו אפשר שיהיה גם איסור וגם היתר יחד מוכח שגם היתר הוא מציאות, שאם היתר היה רק שלילת האיסור - כשיש איסור ממילא אין היתר.

בדינים שונים[עריכה]

לאסור מדרבנן את המפורש בתורה שמותר - כתבו המפרשים שכל מה שחכמים יכולים לאסור דבר המותר מדאורייתא, הוא רק אם הוא לא נזכר בתורה כלל. אך דבר שמפורש בתורה שמותר, חכמים לא יכולים לאוסרו (כסף משנה מלכים ג-ז, ט"ז חו"מ ב-ב. אך מתוס' יבמות סו. (ד"ה אלא, לדעת הספרים דגרסי) מוכח שחכמים יכולים לאסור גם את המפורש).

היתר שנתערב בהיתר נחלקו הראשונים האם בטל ברוב: לריטב"א לא בטל (עבודה זרה עג: ד"ה איתמר), ולר"ן בטל (בשו"ת נז ונט. דן בזה ספר המקנה נח-א).

פטור והיתר[עריכה]

בדינם של היתרים שונים נחלקו האם הם היתרים אפילו לכתחילה או שיש איסור ורק פטורים מעונש:

1. אונס (אתוון דאורייתא יג. וכן נחלקו האם מותר להכניס את עצמו לאונס: קובץ שיעורים כתובות יב).
2. שבועה באונס (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"ב ד"ה שבועה אונס בשבועה).
3. מתעסק (שו"ת רעק"א מהדורא קמא ח: בשבת - מותר, בשאר התורה - פטור. אגלי טל קוצר סוף כד - מותר. ברכת אברהם בבא קמא כו: ד"ה לעניין, קובץ ביאורים בציונים לבבא קמא עמוד סד בדפיו, חלקת יואב ח"א או"ח ז).
4. חרש ושוטה (חלקת יואב א).
5. קטן (אחיעזר ח"ג פא-יא ד"ה יש: מותר, חלקת יואב א, קובץ שיעורים בבא בתרא תיג. ובקובץ הערות עה-ב כתב שאינו מצווה אך יש בו את סיבת האיסור, וכן בקהילות יעקב יבמות טז-ו כתב שאינו מצווה אך המעשה שנאוי לקב"ה).
6. טועה בדבר מצווה (אחיעזר ח"ג פג-ג ד"ה אולם: טעם המלך - היתר, דעת עצמו - פטור מקרבן).
7. אין איסור חל על איסור (קובץ הערות ל-ז. גר"ש שקאפ נדרים יג ד"ה ובס': אין איסור כלל, פרי מגדים ושו"ת אבני מילואים יב המובאים בו: יש איסור).
8. לאו הניתק לעשה (שאגת אריה פא ד"ה ועוד, לחם משנה גזילה ואבידה יד-ו, מראה המקום מכות טו. ד"ה גמרא א"ל).
9. עוסק במצווה פטור מן המצווה (קובץ שיעורים בבא בתרא מח, קהילות יעקב ברכות כה, עיון בלומדות טז, ברכת אברהם סוכה כה. סימן "עוסק במצווה" ו).
10. טמא פטור מראייה (משנת יעבץ או"ח מב).
11. חולה פטור מתענית (גר"ח סטנסיל מה).

ראה גם[עריכה]

• איסורים

הערות שוליים[עריכה]