דברי סופרים

תקנות וגזירות שתיקנו וגזרו חכמי התורה שבעל פה, או דיני תורה שנתפרשו ונתבארו על ידי חכמי התורה שבעל פה

אף על פי שתוקפם של גזירות חכמים ותקנותיהם נובע מהתורה שבכתב, שנאמר (דברים יז, יא): "על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה, לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל", מכל מקום בנסיבות מסויימות קלים דברי סופרים מדברי תורה. למשל, לגבי גזירות חכמים ותקנותיהם נוקטים בכלל: "ספיקא דרבנן לקולא". מאידך לגבי ספק בדין מדיני התורה הכלל הוא: "ספיקא דאורייתא לחומרא".

הבדל נוסף בין דברי תורה לבין דברי סופרים מתבטא במידת דחייתם. דברי סופרים נדחים לעיתים קרובות יותר מדברי תורה. למשל, איסור דאורייתא של שבת אינו נדחה אלא במקרים הבאים: א. מילה בזמנה; ב. סכנת נפשות; ג. הצלה רוחנית; ד. עבודת בית המקדש; ה. קצירת העומר; ו. קידוש החודש; ז. מלחמה. מאידך, איסור שבת שמדברי סופרים, הותר והוקל במקרים רבים, כגון: לצורך מצוה, לצורך שבת, בשעת הדחק, משום צער, במחלה, לצורך תינוק, בהפסד מרובה, משום צער בעלי חיים, משום כבוד הבריות ועוד. חז"ל נהגו לפי הכלל: "אין גוזרין גזירה על הציבור אלא אם כן רוב הציבור יכולין לעמוד בה", ועל כן הקלו את עול הגזירות והתקנות על אף חשיבותן הרבה, כדי לא להכביד על הציבור, יותר מדי, לפי שיקוליהם והבנתם המקיפים והמעמיקים.

יתר על כן, יש מאיסורי חכמים שבמפורש נאמר בהם שלא נגזרו, אלא בתנאים ידועים, ושתנאים אלה ניתנו לשינוי מכוון מראש, על פי תקנות מיוחדות של החכמים האוסרים עצמם. כלומר, חכמים עצמם הורו והדריכו, כיצד יש לנהוג שהאיסור לא יחול, כגון: עירוב חצרות, שיתוף מבואות, עירוב תחומים, הכשר מבוי בלחי וקורה, הכשר עיר בצורת הפתח, קטימת כירה להתיר השהיה וחזרה ועוד. דוגמאות אלו של תקנות ההיתר "המתוכננות מראש" של דברי סופרים, מראות בעליל, כי יש צדדים, בהם קלים דברי סופרים מדברי תורה.

אף על פי שבנסיבות ידועות הקלו חכמים במצוותיהם, הרי שבדרך כלל נהגו חומרה גדולה בדבריהם. למשל, העובר על גזירת חכמים - לוקה מכת מרדות, היא מלקות דרבנן. למלקות זו אין קיצבה, אלא לוקה לפי מה שיראו בית הדין להלקותו על פי מידת מרידתו בדברי חכמים, ועד שיקבל עליו לא לשוב לחטאו עוד. נמצא, כי פעמים מלקות דרבנן חמורה אף ממלקות של תורה, שהרי מלקות של תורה לעולם שלושים ותשע מכות, ואילו מלקות דרבנן היא ללא קיצבה קבועה, ואת המתעקש במרדו מכים אפילו עד צאת נפשו.

מלבד מכת מרדות, הוטל נידוי על המזלזל בדבר מדברי סופרים, עד שיחזור בו ויבקש להתירו מנידויו. המנודה הינו מובדל מקהל ישראל, אינו מצטרף למניין עשרה לתפילה ולכל דבר שבקדושה, אין מזמנים עליו בברכת המזון, אסור לו להסתפר ולכבס את בגדיו בימי נידויו. אם מת בנידויו, בית דין שולחים ומניחים אבן על ארונו, כלומר, שהם רוגמים אותו לפי שהוא מובדל מן הציבור. אין מספידים אותו ואין מלווים את מיטתו. עונשים קשים אלה יש בהם כדי ללמדנו על חומרת דברי סופרים.

פעמים אף מצוות התורה נדחות מפני דברי סופרים שנגזרו כסייג לתורה, כגון תקיעת שופר בראש השנה שחל בשבת, או נטילת לולב ביום ראשון של סוכות שחל בשבת.

פעמים החמירה התורה עצמה בדברי סופרים אף יותר מבדברי תורה, כפי ששנינו במשנה (סנהדרין פח, ב): "חומר בדברי סופרים מבדברי תורה".

ביטוי מובהק לחומר בדברי סופרים, נמצא בהלכות "זקן ממרא", הוא החכם שהמרה את פי בית הדין הגדול, בכך שנחלק עליהם בדין ועשה כדבריו, או הורה לאחרים לעשות כדבריו. אם עשה - או הורה - כן בדין מפורש בתורה, כגון שטעה ואמר: "אין מצות תפילין מן התורה", והחזיק בטעותו ועשה או הורה כדבריו - פטור מעונש מיתה, אך אם שינה בדברי סופרים, בפירושי חכמים על התורה, או אפילו בגזירה מגזירותיהם (בגזירות מסויימות), והיו בהמראתו כל תנאי דין זקן ממרא - חייב מיתת חנק.