אבא חלקיה

אבא חלקיה הוא תנא קדמון שחי בזמן המקדש, נכדו של חוני המעגל ובן-דודו של חנן הנחבא. מתואר בספרות חז"ל כחסיד גדול ובעל מופתים. בשעת בצורת חכמים היו שולחים אליו שיתפלל על הגשמים.

בתלמוד (בבלי תענית כד א) מסופר, כי פעם באו אליו זוג תלמידי חכמים לבקש שיתפלל על הגשמים. החכמים מצאוהו עובד בשדה, ומשברכוהו בשלום לא ענה. כשגמר את מלאכתו וקם ללכת לביתו, הניח את כלי העבודה על כתף אחת, ואת מעילו על כתפו השניה. בהמשך, ראו שכל הדרך הלך יחף, ורק כשהגיע למים העל אותן, וכן כשהגיע למקום מלא קוצים הפשיל את שולי גלימתו. כשהגיע לעיר, יצאה לפניו אשתו כשהיא מקושטת, ונכנסה לפניו לביתו. גם כשנכנסו החכמים להיתו, התעלם מהם אבא חלקיה, ולא הציע להם לאכול מסעודתו. כשחילק מן הלחם לילדיו- חילק לגדול מנה אחת ולצעיר שתי מנות. הוא אמר לאשתו: "ידענא דרבנן משום מיטרא קא אתו ניסק לאיגרא וניבעי רחמי אפשר דמרצי הקדוש ברוך הוא וייתי מיטרא ולא נחזיק טיבותא לנפשין" (אני יודע שמשום הגשם באו, בואי ונעלה לגג ונבקש רחמים, אולי יתרצה הקב"ה ויביא מטר, ולא נחזיק טובה לנפשנו). כשעלו לגג, הלך כל אחד מהם לפינה אחרת וביקש רחמים, והעננים באו מהצד של אשתו. הוא ירד ושאל את החכמים מה רצונם, וענו לו שבאו לבקש שיתפלל על הגשמים. אמר להם אבא חלקיה: "ברוך המקום שלא הצריך אתכם לאבא חלקיה". ענו לו החכמים: "ידעינן דמיטרא מחמת מר הוא דאתא" (אנו יודעים שבזכותך הגיע הגשם). הם בקשו ממנו הסבר להתנהגותו המתמיהה כשפגשוהו. את העובדה שלא הגיב כשברכוהו לשלום ענה להם שהוא שכיר יום, והיה אסור לו להפסיק ממלאכתו כדי לא להפסיד את בעל הבית. את הנחת המעיל על כתף אחת ואת כלי העבודה על כתף אחרת הסביר בכך שהמעיל היה שאול, והוא שאל אותו על מנת ללבשו ולא על מנת לשאת עליו משאו. את העובדה שהלך יחף ונעל את מנעליו כשהגיע למים הסביר בכך שבמים אינו רואה היכן הולך, ולכן צריך להגן את רגלו. את העובדה שהרים את שולי גלימתו במקום קוצני הסביר בכך שגופו, אם הוא נשרט, מבריא, בעוד בגדו אינו מתרפא אם נפרם. את העובדה שאשתו יצאה לפניו מקושטת מיד כשנכנס לעיר נימק כדי שלא יתן את עיניו באשה אחרת. את העובדה שאשתו נכנסה לפניו לבית נימק בכך שהוא לא הכיר את האורחים, וחשש שאשתו תתייחד עמהם. את העובדה שלא הזמין אותם לחלוק עמו את הפת הסביר בכך שלא היתה לו מפסיק פת לתת גם להם, ולא רצה להזמינם ושיחזיקו לו טובה לשוא. את העובדה שנתן לבן הגדול פרוסה אחת ולקטן דתי פרוסות הסביר בכך שהגדול יושב בבית, ואם הוא רעב במהלך היום הוא יכול לאכול, ואילו הקטן יושב כל היום בבית הכנסת, ואינו יכול לאכול. את העובדה שהעננים באו מכיוון אשתו נימק בשתי סיבות: אשתו נותנת לעני פת מוכנה ואילו הוא נותן מעות, וכן שהוא התפלל שהבריונים שהיו בסביבת ביתם ימותו והיא התפללה שיחזרו בתשובה, והם אכן חזרו.

סיפור זה מעיד על יושרו ותום לבו של אבא חלקיה, וכפי שדורשת הגמרא את הפסוק (תהלים טו ב) "הולך תמים ופועל צדק ודובר אמת בלבבו"- "פועל צדק- כגון אבא חלקיה" (בבלי מכות כד א).