אנציקלופדיה תלמודית:מצוה בו יותר מבשלוחו

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הגדרת הערך - המצוה שיקיים האדם את המצוות בגופו ולא על ידי שליח.

הדין וגדרו

הדין

מצוות שאדם יכול לעשותן הן בעצמו הן על ידי שלוחו[1], אמרו חכמים שמצוה שיעשה אותן האדם בעצמו יותר משיעשה אותן על ידי שלוחו[2], הן במצוות דאורייתא[3], והן במצוות דרבנן[4]. וכן פירש רב יוסף - בלשון אחד[5] - אותה ששנינו שהאיש יכול לקדש את האשה בעצמו[6], אף על פי שכבר שנינו שהאיש יכול לקדש את האשה על ידי שלוחו[7], שמצוה באיש שיקדש אשה בעצמו יותר משיקדשנה על ידי שלוחו[8]. וכן פירש רב יוסף - בלשון שני[9] - אותה ששנינו שהאשה מתקדשת לאיש בעצמה[10], אף על פי שכבר שנינו שהאשה מתקדשת לאיש על ידי שלוחה[11], שמצוה באשה שתתקדש לאיש בעצמה, יותר משתתקדש לו על ידי שלוחה[12]. וכן יש מן הראשונים והאחרונים שפירשו אותה ששנינו שהאיש מקדש את בתו הנערה* בעצמו[13], אף על פי שכבר שנינו שמקדש שהאיש מקדש את בתו הנערה על ידי שלוחו[14], שמצוה על האב לקדש את בתו הנערה בעצמו יותר משיקדשנה על ידי שלוחו[15]. וכן מצינו בענין מצות כבוד-שבת*, שהיו מן האמוראים שהיו מכינים את צרכי השבת בעצמם[16] - ולא היו רוצים להכינם על ידי שליח[17] - שמצוה בו יותר מבשלוחו[18].

טעם הדין

בטעם הדין שמצוה בו יותר מבשלוחו, יש שכתבו, שכאשר גופו של אדם עסוק במצוות, מקבל הוא על כך שכר גדול יותר[19], לפי שמצטער הוא בעסק המצוה, והרי לפי הצער כך הוא קיבול השכר[20]. ויש שכתבו, שהשולח אחר לקיים מצוה במקומו, נראה כמתעצל בקיום המצוה[21], או כמזלזל בה[22]. ויש שכתבו, שהוא משום הפסד הברכה[23], שהשליח הוא המברך על המצוה[24], ולא שייך דין שליחות על הברכה עצמה[25].

חומר הדין

בחומר דין "מצוה בו יותר מבשלוחו", נחלקו ראשונים, ואחרונים בדעתם: א) יש סוברים, שאין זו חובה על האדם, והמקיים מצוה על ידי שליח, אין בזה נדנוד עבירה[26], אלא זהירות במצוה בעלמא היא, ויתרון מצוה שיעשה אותם האדם בעצמו[27], וכן יש מן האחרונים שכתבו בדעת הסוברים שטעם דין "מצוה בו יותר מבשלוחו" הוא שכאשר גופו של אדם עסוק במצוות מקבל הוא על כך שכר גדול יותר[28], שדין זה אינו אלא עצה טובה לאדם שיקבל על מצוותיו שכר גדול יותר[29]. ב) ויש סוברים שמצוה היא המוטלת על האדם וחוב גמור הוא[30], ומהם שהוסיפו, שכיון שהשולח אחר לקיים מצוה במקומו, נראה כמתעצל בקיום המצוה או כמזלזל בה – לסוברים כן[31] – חשוב המבטל דין "מצוה בו יותר מבשלוחו" אף כעובר באיסור[32].

גדר הדין

בגדר הדין של "מצוה בו יותר מבשלוחו", נחלקו ראשונים, ואחרונים בדעתם: יש סוברים שדין זה אינו מחיובי כל מצוה ומצוה, אלא דין כללי הוא[33], שמעלה היא לאדם שגופו עסוק במצוות[34], או שכבוד המצוה היא שאדם עוסק בה בגופו[35]. ויש סוברים, שדין זה הוא מחיובי כל מצוה ומצוה, שלכתחילה צריכה היא להיעשות על ידי האדם עצמו, ורק בדיעבד יכולה היא להיעשות על ידי שליח[36].

מקור הדין

הדין של "מצוה בו יותר מבשלוחו", יש מן האחרונים שכתבו שדין תורה הוא[37], ומהם שכתבו שאף על פי שלא נתפרש דין זה בתורה, מכל מקום הסברא* ממנה נלמד דין זה - שכאשר גופו של אדם עסוק במצוות מקבל הוא על כך שכר גדול יותר, לסוברים כן[38] - סברא פשוטה היא, וכל דין הנלמד מסברא פשוטה דין תורה הוא[39]. ויש מצדדים לומר, שהדין של "מצוה בו יותר מבשלוחו", דין דרבנן הוא[40], שהסברא ממנה נלמד דין אינה סברא פשוטה, שיש לומר שעדיף לעשות מצוה על ידי שליח דוקא, שבכך מתרבים האנשים העוסקים במצוות, ולפיכך אין זה אלא דין דרבנן[41].

בשליח המקבל שכר

המקיים מצוה על ידי שליח ומשלם לו שכר תמורת השליחות, נחלקו בו ראשונים ואחרונים: א) יש סוברים, שחשוב הוא כעושה מצוה בגופו[42], וזו היא שאמרו בגמרא שיש מקומות שנהגו לתת שכר לאחרים שיבדקו עבורם את החמץ[43] - אף על פי ש"מצוה בו יותר מבשלוחו" - שעל ידי נתינת השכר חשוב מקיים המצוה כמקיימה בגופו[44]. בטעם הדבר יש שכתבו, שהוא לפי שטעם הדין של "מצוה בו יותר מבשלוחו" הוא לפי שכאשר גופו של אדם עסוק במצוות, מקבל הוא על כך שכר גדול יותר, לסוברים כן[45], והוצאת הממון היא כטירחת הגוף[46], ומהם שכתבו, שמכל מקום מי שיש לו עבדים ושפחות, אף על פי שהוא משלם להם שכר על עבודתם, עליו לקיים את המצוה בגופו, שכיון שהם מושכרים לו לזמן ארוך, ואף אם לא יעשו טירחא זו, ישולם שכרם, אין זה חשוב כהוצאת ממון עבור המצוה[47]. ויש שכתבו בטעם הדבר, לפי שטעם הדין של "מצוה בו יותר מבשלוחו", הוא משום שעל ידי שליח נראה כמזלזל במצוה, לסוברים כן[48], ובשליח בשכר ניכרת חביבות המצוה[49]. ויש שכתבו בטעם הדבר, שהוא לפי שיד פועל כיד בעל הבית[50]. ב) ויש סוברים, שאפילו כשנוטל השליח שכר על שליחותו, אין מקיים המצוה חשוב כמקיימה בגופו[51].

השולח אחר בדרך כבוד

המכבד אחר להיות שלוחו לקיום מצוה, יש מן האחרונים מצדדים לומר שאינו מבטל בזה דין "מצוה בו יותר מבשלוחו", שלדעתם לא נאמר דין זה אלא במי שנראה כאינו רוצה לטרוח בקיום המצוה - או כמי שמתעצל ומזלזל בה[52] - ולפיכך כאשר מכבד אחרים להיות שלוחו בדבר, שאינו נראה כמי שאינו רוצה לטרוח במצוה, הרי זה מותר[53]. ויש מן האחרונים סוברים, שאף המכבד אחר להיות שלוחו לקיום מצוה, מבטל בזה דין "מצוה בו יותר מבשלוחו"[54], ומהם שהוסיפו, שמכל מקום מותר לשלוח אדם גדול לקיים מצוה, שכבוד-הבריות*, וכבוד המצוה שנעשית על ידי אדם גדול, דוחים את דין "מצוה בו יותר מבשלוחו"[55].

כשאינו נראה כמתעצל במצוה

השולח אדם לקיים מצוה, ומזדרז בעסק המצוה ודואג שתקוים, כתבו אחרונים, שלסוברים שטעם דין "מצוה בו יותר מבשלוחו" הוא משום שהשולח אדם לקיים מצוה נראה כמתעצל בקיום המצוה[56], אין העושה כן מבטל דין "מצוה בו יותר מבשלוחו", שבאופן זה אין הוא נראה כמתעצל בקיום המצוה[57], ואילו לסוברים שטעם דין "מצוה בו יותר מבשלוחו" הוא שכאשר גופו של אדם עסוק במצוות מקבל הוא על כך שכר גדול יותר[58], אף כשאינו נראה כמתעצל בקיום המצוה הרי הוא מבטל דין זה[59].

לצורך מניעת צער

מצוה שכשתתקיים על ידי שליח ימנע צער מאדם – כגון מצות מילה המוטלת על האב[60], שאם תתקיים על ידי מוהל מומחה ימנע צער מן התינוק[61] – יש מן האחרונים שכתבו, שלא נוהג בה דין "מצוה בו יותר מבשלוחו"[62].

במקום צער

מצוה שאם יקיימנה האדם בגופו יצטער יותר מן הצער אשר יצטער השליח אם יקיימה, מצינו פעמים שלא נוהג בה דין "מצוה בו יותר מבשלוחו"[63], וכן כתבו ראשונים שכשחל פסח ביום ראשון - שהבכורים מקדימים להתענות ביום חמישי[64], וזמן בדיקת חמץ הוא בלילה שלאחריו[65] - אזי כשמוטל על הבכורים לבדוק את החמץ בבירה גדולה שיש בה הרבה חדרים ועליות, אין הם צריכים לבדוק את החמץ בגופם ויכולים למנות שליח, משום שאם יבדקו בגופם, יגרם להם צער מהמשך התענית, שכן אסור לאכול עד לאחר הבדיקה[66].

באשתו

המקיים מצוה על ידי אשתו, יש מן האחרונים שכתבו, שמתקיים בו דין "מצוה בו יותר מבשלוחו", לפי שאשתו-כגופו*[67]. ויש מן האחרונים שכתבו, שאף על פי שאשתו כגופו, לא מתקיים בו דין "מצוה בו יותר מבשלוחו" וצריך לקיים את המצוה בעצמו[68].

באדם חשוב

על אדם חשוב, שאם יעשה מצוה בגופו יתחלל כבודו, שיש סוברים שפעמים שהוא פטור מלעשות המצוה משום כבוד-הבריות* - ולפיכך רשאי לקיים המצוה על ידי שלוחו – ע"ע כבוד הבריות: הדין וגדרו[69], וע' תלמיד חכם.

במסייע בגופו

המקיים מצוה על ידי שליח, והוא מסייע בגופו ביד השליח לקיימה - כגון אבי הבן המל את בנו על ידי שליח והוא עצמו משמש כסנדק, ומטהו כלפי המוהל, וכן כופתו שלא יפרכס ולא ישמט[70] - יש מן האחרונים שכתבו, שחשוב כמקיימה בגופו, שאף על פי שמסייע אין בו ממש, לסוברים כן[71], היינו שאין המסייע חשוב כעושה עבירה או מצוה, אבל זה החשוב אף בלא הסיוע כמקיים מצוה, משום שהמוהל היה שליחו, מועיל בו הסיוע להחשיבו כמקיים מצוה בגופו[72].

בשליח

העושה שליח לקיים מצוה, יש מן האחרונים שכתב, שנוח לו שהמצוה תתקיים על ידי השליח אותו מינה ולא על ידי שליח נוסף שיתמנה על ידי השליח הראשון, שכשם שמעלה היא שתתקיים המצוה בגופו ולא על ידי שליח[73], כך מעלה היא שתתקיים על ידי שליח ראשון הקרוב אליו יותר ולא על ידי שליח שני[74], ולדעתם מטעם זה במצוות שליח לא עושה שליח, ללא הסכמת המשלח[75]. ויש מן האחרונים שנראה מדבריהם שאין מעלה בכך שתתקיים המצוה על ידי שליח ראשון ולא על ידי שליח שני[76], ולדעתם אף במצוות יכול השליח לעשות שליח, ואף ללא הסכמת המשלח[77].

במקום מצוה נוספת

מצוה המוטלת על האדם, שאם יקיימנה על ידי שליח, יוכל לקיים מצוה נוספת – כגון אבי הבן המקיים מצות מילה על ידי שליח והוא עצמו יהיה סנדק[78] - כתבו אחרונים שיוכל לקיימה על ידי שליח, ויקיים בעצמו מצוה נוספת[79].

בחשש שישכח לקיים מצוה אחרת

מצוה שאם יקיימה האדם בגופו, יש חשש שישכח לקיים מצוה אחרת – כגון הצריך לקיים מצות בדיקת חמץ והגיע זמן צאת הכוכבים, ובדעתו להתפלל ערבית יחיד, שאם יבדוק קודם התפילה יש חשש שמא ישכח להתפלל[80] – יש מן האחרונים שכתבו, שיקיים המצוה על ידי שליח, ובאותו זמן יקיים את המצוה השניה[81].

בדיעבד

המקדש אשה על ידי שליח, יש מן הראשונים שכתבו שיש שנהגו שיחזור המשלח ויקדש, משום מצוה בו יותר מבשלוחו[82]. ויש מן הראשונים שתמהו על מנהג זה, שלא אמרו שמצוה באיש שיקדש אשה בעצמו יותר משיקדשנה על ידי שלוחו[83], אלא כשבא לקדשה בתחילה, אבל לאחר שכבר נתקדשה על ידי שלוחו, מה מצוה יש לחזור ולקדש והיא כבר מקודשת ועומדת, ואין זה כי אם פעל הבטלה ויגיעה לריק[84].

בעבירה

עבירה הנעשית בגופו של אדם, יש מן האחרונים שכתבו שאף לסוברים יש שליח לדבר עבירה[85], חמורה היא יותר מעבירה הנעשית על ידי שליח, כשם שאמרו לענין מצוה: מצוה בו יותר מבשלוחו"[86], ולדעתם מטעם זה אף לסוברים שמועילה שבועה על ידי שליח[87], מכל מקום לענין שבועה שנתחייב אדם לחברו, לסוברים שיש שליח לדבר עבירה, יכול חברו שלא לקבל את שבועת השליח, שהיא קלה יותר, ולתבוע את שבועת הבעל דין שהיא חמורה יותר[88].

המצוות

בהכשר מצוה

הכשר מצוה, נחלקו ראשונים, ואחרונים בדעתם, אם נאמר בו הדין של מצוה בו יותר מבשלוחו: א) יש מן הראשונים שנראה מדבריהם שאף בו נוהג הדין של מצוה בו יותר מבשלוחו[89], ומהם שכתבו שזו היא שאמר רב יוסף שמצוה על האיש לקדש אשה בעצמו יותר משיקדשנה על ידי שלוחו[90], שאף על פי שהקדושין עצמם אינם מצוה - לסוברים כן[91] - מכל מקום הכשר הם למצות פריה-ורביה*[92], ומהם שכתבו, שזו היא שאמרו שהיו אמוראים עוסקים בעצמם בצרכי השבת משום מצוה בו יותר מבשלוחו[93], שאף על פי שההכנה עצמה אין בה מצות עונג שבת – לסוברים כן[94] – מכל מקום הכנה היא למצות עונג שבת[95]. מהעומדים בדעה זו, יש סוברים, שאין הדברים אמורים אלא בהכשר מצוה שנזכר בתורה – כגון שמירת המצות מן החימוץ, שנזכרה בכתוב: ושמרתם את המצות[96], או כגון עשיית הסוכה, שנזכרה בכתוב: חג הסוכות תעשה לך[97] – שחשוב הוא מהכשר מצוה שלא נזכר בתורה, אבל בהכשר מצוה שלא נזכר בתורה – כגון תיקון השופר או אגידת הלולב – שמעלתו פחותה, לא נוהג "דין מצוה בו יותר מבשלוחו"[98]. ויש סוברים, שאף בהכשר מצוה שלא נזכר בתורה נוהג "דין מצוה בו יותר מבשלוחו"[99]. ב) ומן האחרונים יש סוברים, שבהכשר מצוה אין נוהג דין מצוה בו יותר מבשלוחו[100], ולדעתם אותה שאמר רב יוסף שמצוה על האיש לקדש אשה בעצמו יותר משיקדשנה על ידי שלוחו[101], אין זה משום ההכשר שיש בקדושין למצות פריה ורביה, אלא משום שהקדושין עצמם מצוה הם, לסוברים כן[102], וכן אותה שאמרו שהיו אמוראים עוסקים בעצמם בצרכי השבת משום "מצוה בו יותר מבשלוחו"[103], אין זה משום ההכשר שיש בהכנת צרכי השבת, למצות עונג שבת, אלא משום שמצוה בפני עצמה היא, לסוברים כן[104].

במצוה קיומית

מצוה שאדם אינו חייב בה – כגון מצות-עשה-שהזמן-גרמא* שאשה אינה חייבת בה[105] – יש סוברים, שלא נוהג בה דין "מצוה בו יותר מבשלוחו"[106]. ויש סוברים, שאף בה נוהג דין "מצוה בו יותר מבשלוחו"[107], שלדעתם טעם הדין של "מצוה בו יותר מבשלוחו" הוא משום שכאשר גופו של אדם עסוק בקיום מצוה הוא מקבל על כך שכר גדול יותר[108], ואף במצוה שאינה מוטלת על האדם אלא שקיבל על עצמו לעשותה, אם יעסוק בה בגופו, יקבל על כך שכר גדול יותר[109], ומהם שכתבו שזו היא שאמר רב יוסף שמצוה באשה שתתקדש לאיש בעצמה יותר משתתקדש לו על ידי שלוחה[110], שאף על פי שאינה מצווה על פריה-ורביה*[111], מכל מקום יש לה שכר כמי שאינה מצווה ועושה[112].

במצוה קיומית שיש בה צד חיוב

מצוה קיומית שיש בה צד חיוב, דהיינו מצוה שאין אדם חייב לעשותה אלא בתנאים מסוימים – כגון שחיטה שאין אדם מצווה עליה, אלא שאם רצה לאכול בשר הרי הוא אסור עליו בלא שחיטה[113], או כגון תרומה שאין אדם מצווה עליה, אלא שאם רצה לאכול מן התבואה הרי היא אסורה עליו בלא שיתרום, לסוברים כן[114] - נחלקו ראשונים ואחרונים בדעתם, אם נוהג בה דין "מצוה בו יותר מבשלוחו": יש סוברים, שלא נוהג בה דין "מצוה בו יותר מבשלוחו"[115]. ויש סוברים, שאף בה נוהג דין "מצוה בו יותר מבשלוחו"[116], שאף על פי שאין אדם חייב לעשות מצוה זו אלא בתנאים מסוימים, מכל מקום כשנתמלאו אותם תנאים הרי זו מצוה, ואף מברכים עליה: "אשר קדשנו במצוותיו וציונו", וממילא שייך בה "מצוה בו יותר מבשלוחו"[117]. מהעומדים בדעה זו יש מצדדים, שאין הדברים אמורים אלא בדברים שחייב אדם לעשותם בכדי שלא לעבור על איסור ונכתבו בתורה בפירוש, אבל דברים שחייב אדם לעשותם בכדי שלא לעבור על איסור, אולם לא נכתבו בתורה בפירוש - כגון הרוצה לאכול בשר מבושל, שחייב למלחו קודם בישול, בכדי שלא יעבור על איסור אכילת דם, לסוברים שדם שבישלו הוא בכלל איסור אכילת דם מן התורה[118] – לא נוהג בהם דין "מצוה בו יותר מבשלוחו"[119].

במצוות שתכליתן התוצאה

מצוות שאין תכליתן אלא התוצאה של המצוה – כגון מצוות שבין אדם לחברו, שאין תכליתה אלא ההטבה המתקבל אצל חברו[120], או כגון מצות האב להשיא בתו, שאין תכליתה אלא היותה לאיש[121] – יש שכתבו, שלא נוהג בהן דין "מצוה בו יותר מבשלוחו", ולא נוהג דין "מצוה בו יותר מבשלוחו", אלא במצוות שתכליתן הוא עצם עשייתן[122]. אבל מדברי הרבה אחרונים נראה, שאף במצוות שתכליתן היא התוצאה, נוהג דין מצוה בו יותר מבשלוחו[123].

במצוות שיש עניין לעשותן על ידי שליח

מצוות שיש עניין לקיימן על ידי שליח – כגון מצוות משלוח מנות שלכתחילה יש לנותנן על ידי שליח[124], או כגון מצות צדקה*, שאופן הנתינה המעולה הוא כשהנותן לא יודע מי המקבל והמקבל לא יודע מי הנותן[125] – כתבו אחרונים שלא נאמר בהן דין "מצוה בו יותר מבשלוחו", שאדרבה על ידי שליח מתקיימת תכלית המצוה[126].

במצוות שהשליח לא נהנה יותר מן המשלח

מצוות שהשליח לא נהנה יותר מן המשלח – כגון מילה*, שהשליח והמשלח אינם נהנים מן המצוה[127], או כגון שחיטה* והפרשת-חלה* או תלמוד-תורה* לבנים, שהשליח והמשלח נהנים מן המצוה[128] – יש מן הראשונים שכתב, שאין בהם דין "מצוה בו יותר מבשלוחו", שלדעתו לא אמרו "מצוה בו יותר מבשלוחו", אלא כשהמשלח נהנה מן המצוה, והשליח אינו נהנה מן המצוה, כגון בקידושין, שאין השליח נהנה מן הקידושין, ואדרבה נפסד מן הקידושין, שהמקודשת נאסרת עליו[129]. אבל מדברי הרבה ראשונים ואחרונים נראה, שאפילו במצווות שהשליח לא נהנה יותר מן המשלח, נוהג בהם דין "מצוה בו יותר מבשלוחו"[130].

במצוות המתקיימות בחפץ של הבעלים

מצוות המתקיימות בחפץ או ממון של הבעלים – כגון השבת-הגזל*[131] עשית מעקה*[132], הענקה*[133] או קביעת מזוזה*[134] - יש מן האחרונים שכתבו, שלא נאמר בהם דין "מצוה בו יותר מבשלוחו", שעיקר המצוה נעשית בשל הבעלים, ושלוחו של אדם כמותו[135], ולדעתם לא נאמר דין "מצוה בו יותר מבשלוחו", אלא במצוות שאינן נעשות בחפץ או ממון של הבעלים, שכשנעשים על ידי השליח אין למשלח כל חלק ואחיזה בעשיית המצוה כלל[136], ולדעתם זהו הטעם שמינה הריש גלותא את רב נחמן לקבוע מזוזה עבורו, ולא קבעה בעצמו[137], לפי שנתקיימה המצוה בחפץ של המשלח[138], ואותה שאמרו לענין קידושין – בין בכסף ובין בשטר[139] – "מצוה בו יותר מבשלוחו"[140], היינו לפי שבקידושי כסף אין צריך שיהיה כסף הקידושין של המקדש דוקא, ומועיל כסף של אחר מדין "עבד כנעני"[141], וממילא אפילו נעשים הקידושין בכספו של המשלח, אין למשלח אחיזה בעשיית המצוה כלל[142], וכן אין חשוב המשלח כמי שיש לו אחיזה במצוה מחמת מסירת השטר, לפי שאין צריך שיהיה השטר בעל ערך, ואפילו אינו שוה פרוטה מקודשת[143], וכן אותה שאמרו לענין ההכנה לשבת "מצוה בו יותר מבשלוחו"[144], אפילו היו הוצאות המאכל והמשתה מכספו של המשלח[145], היינו משום שמלבד ההכשר למצות עונג שבת, טורח ההכנה לשבת מצוה בפני עצמה הוא, ומצוה זו אין ענינה נוגע לממון[146]. ויש סוברים, שאפילו במצוות המתקיימות בחפץ או ממון הבעלים, נאמר דין "מצוה בו יותר מבשלוחו"[147].

במצוות שאין צריך בהם דין שליחות

מצוות שאין צריך בהם דין שליחות - כגון מצות מעקה*, לסוברים כן[148], או כגון שחיטה, לסוברים שהיא מצוה[149] - יש סוברים שלא נאמר בהם דין "מצוה בו יותר מבשלוחו"[150]. ויש סוברים, שאף במצוות שאין צריך בהם דין שליחות, נאמר דין "מצוה בו יותר מבשלוחו"[151].

במסייע לקיום מצוה, וקיומה תלוי בו

המסייע לקיום מצוה, וקיומה תלוי בו, אף על פי שאינו מקיים מצוה בסיועו, יש מן הראשונים שנראה מדבריהם שאף בו נוהג הדין של "מצוה בו יותר מבשלוחו"[152], והוסיפו, שאף בהכשר לקיום מעשה מצוה התלוי באדם – לסוברים שבהכשר מצוה נוהג דין "מצוה בו יותר מבשלוחו"[153] - נוהג דין "מצוה בו יותר מבשלוחו"[154], ולדעתם זו היא שאמר רב יוסף שמצוה באשה שתתקדש לאיש בעצמה יותר משתתקדש לו על ידי שלוחה[155], לפי שעל ידה מתקיימת מצוה פריה ורביה[156]. ויש מן האחרונים שנראה מדבריהם, שלא נוהג דין "מצוה בו יותר מבשלוחו" במסייע למצוה[157].

במסייע שאין קיום המצוה תלוי בו

אדם המסייע לאחר לקיים מצותו ואין קיום המצוה תלוי בו – לסוברים שבמסייע וקיום המצוה תלוי בו נוהג דין "מצוה בו יותר מבשלוחו[158] - יש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שאף בו נוהג דין "מצוה בו יותר מבשלוחו"[159], ולדעתם מצוה על האב המקדש את בתו, לקדשה בגופו ולא על ידי שלוחו, משום שבכך הוא מסייע לקיום מצות פריה ורביה[160], וכן לדעתם, הנעשה שליח לדבר מצוה, נוהג בו דין "מצוה בו יותר מבשלוחו", ולכתחילה עליו לקיים את השליחות בגופו, ולא למנות שליח נוסף, שאף על פי שאינו מצווה בדבר אלא המשלח, מכל מקום מסייע הוא למצוה[161]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שלא נוהג דין "מצוה בו יותר מבשלוחו" במסייע, אלא כשהמצוה מתקיימת על ידו, אבל במסייע ואין קיום המצוה תלוי בו, לא נוהג דין "מצוה בו יותר מבשלוחו"[162], וכן כתבו, שהנעשה שליח לדבר מצוה, לא נוהג בו דין "מצוה בו יותר מבשלוחו"[163], שאין הוא מקיים מצוה, אלא מסייע לקיום המצוה[164].

בעשיית חלק מן המצוה

המקיים מקצת מן המצוה בגופו, ושאר המצוה מתקיימת על ידי שליח – כגון בעל הבית המקיים בעצמו מצות בדיקת חמץ בחלק מן הבית, ומעמיד את בני ביתו לבדוק את החמץ בשאר חלקי הבית[165] - נחלקו אחרונים אם קיים בזה דין "מצוה בו יותר מבשלוחו": א) יש סוברים, שאף על פי שלא קיים את כל המצוה בגופו, הרי הוא קיים דין "מצוה בו יותר מבשלוחו"[166], שלדעתם טעם דין "מצוה בו יותר מבשלוחו" הוא משום שנראה כמזלזל במצוה[167], ובעשיית מקצת מן המצוה ניכר כבוד המצוה[168], ואותה שאמרו שיש מקומות שנהגו לתת שכר לאחרים שיבדקו עבורם את החמץ[169] – אף על פי שמצוה בו יותר מבשלוחו – היינו משום שמכל מקום היו בודקים קצת בעצמם[170], וכן יש מן האחרונים שכתבו, שהמקיים מצוה התלויה בדיבור על ידי שומע-כעונה* - לסוברים ש"שומע כעונה" הוא מדין שליחות[171] – קיים דין מצוה בו יותר מבשלוחו, שהשמיעה והכוונה לצאת הרי הם עשיית מקצת מן המצוה בגופו[172]. מהעומדים בדעה זו יש שכתבו, שאין הדברים אמורים אלא במצוות כגון בדיקת חמץ, שלדעתם אף במקצת בדיקה קיים בעל הבית מצות תשביתו, אבל במצוות שאינן מתקיימות אלא בהשלמת מעשה המצוה – כגון מצות מילה*, שאין המצוה מתקיימת אלא אחר מילה ופריעה[173], או כגון כתיבת ספר תורה, שכל זמן שלא נשלמה הכתיבה, לא עשה דבר[174] – אף אם קיים האדם מקצת ממעשה המצוה בגופו ושאר מעשה המצוה נעשה על ידי שליח, לא קיים דין "מצוה בו יותר מבשלוחו"[175], ויש שכתבו, שאף במצוות שאינן מתקיימות אלא כשנשלם מעשה המצוה, העושה מקצת ממעשה המצוה בגופו, הרי הוא מקיים דין "מצוה בו יותר מבשלוחו"[176], ולדעתם מטעם זה הריש גלותא כיבד את רב נחמן לקבוע מזוזה בביתו[177], ולא קבעה בעצמו, שעשה מקצת מהמצוה בעצמו[178]. ב) ויש סוברים, שהמקיים מצוה על ידי שליח, אף על פי שקיים חלק מן המצוה בגופו, לא קיים דין "מצוה בו יותר מבשלוחו"[179], שלדעתם טעם דין "מצוה בו יותר מבשלוחו" הוא משום שכאשר גופו של אדם עסוק במצוות, מקבל הוא על כך שכר גדול יותר[180], והרי כשיעסוק בגופו בקיום כל המצוה, יקבל שכר גדול יותר מאשר על טרחתו בקיום מקצת מן המצוה[181], וכן יש מן האחרונים שכתבו, שהמקיים מצוה התלויה בדיבור על ידי "שומע כעונה", לסוברים ש"שומע כעונה" הוא מדין שליחות – אף על פי שמקיים מקצת מן המצוה בשמיעה ובכוונה לצאת - לא קיים דין "מצוה בו יותר מבשלוחו"[182], שסוף סוף המברך בפיו עסוק במצוה יותר מזה היוצא בשמיעה בלבד[183]. ג) ויש מחלקים בין מקיימי המצוה, שכל אדם המקיים את המצוה אינו מקיים דין "מצוה בו יותר מבשלוחו" אלא כשקיים בגופו את כל המצוה בשלמותה, אבל גדולי הדור המקיימים את המצוה, די בכך שיקיימו בגופם מקצת מן המצוה, לפי שאדם שנתמנה פרנס על הציבור אסור בעשיית מלאכה בפני שלושה[184]. ד) ויש מחלקים בין אופני עשיית המצות, שבמצוות שהן מלאכת נשים ועבדים, העושה מקצת ממעשה המצוה מקיים דין "מצוה בו יותר מבשלוחו", אבל בשאר מצוות שאינן מלאכת נשים ועבדים, צריך האדם לעשות בעצמו את כל מעשה המצוה, ולדעתם זה הטעם שהאמוראים היו מקיימים רק מקצת מן ההכנות לשבת, כגון זו שאמרו שרב ספרא "מחריך רישא", ורבא "מלח שיבוטא"[185], לפי שמלאכות אלו, מלאכת נשים ועבדים הם[186].

בהידור מצוה

הידור-מצוה* – כגון הדלקת נרות חנוכה*[187], שאינם מעיקר הדין אלא משום הידור[188] – יש מן האחרונים סוברים, שאין בו משום "מצוה בו יותר מבשלוחו"[189]. ויש מן האחרונים שנראה מדבריהם, שאף בהידור מצוה, נוהג דין "מצוה בו יותר מבשלוחו"[190].

בשומע כעונה

המקיים מצוה התלויה בדיבור על ידי שומע-כעונה* - לסוברים ש"שומע כעונה" הוא מדין שליחות[191] - יש מן האחרונים סוברים, שמתקיים בו דין "מצוה בו יותר מבשלוחו"[192], לפי שלדעתם המקיים מקצת מן המצוה בגופו, אף על פי ששאר המצוה מתקיימת על ידי שליח, הרי הוא קיים דין "מצוה בו יותר מבשלוחו"[193], והשמיעה והכוונה לצאת, הרי הם עשיית מקצת מן המצוה בגופו[194]. ויש מן האחרונים סוברים, שלא מתקיים בשומע כעונה דין "מצוה בו יותר מבשלוחו"[195], ומטעם זה עדיף שיברך אדם בעצמו משיצא על ידי שומע כעונה[196], ומהם שכתבו בטעם הדבר, שאף על פי שהשמיעה והכוונה לצאת הרי הם עשיית מקצת מן המצוה בגופו, מכל מקום לדעתם המקיים מצוה על ידי שליח, אף על פי שקיים חלק מן המצוה בגופו, לא קיים דין "מצוה בו יותר מבשלוחו"[197]. על הסוברים שאף על פי שלא מתקיים ב"שומע כעונה" דין "מצוה בו יותר מבשלוחו", מכל מקום ברבים המקיימים מצוה עדיף לצאת ב"שומע כעונה", על ידי אחד, משום שמעלת "מצוה בו יותר מבשלוחו", נדחית מפני מעלת "ברוב עם הדרת מלך", עי' להלן[198]. על הסוברים, ש"שומע כעונה" אינו מדין שליחות אלא שהשמיעה עצמה מועילה כענייה, ע"ע שומע כעונה.

במצוה שאין בה ברכה

מצוה שאין בה ברכה, יש מן האחרונים שכתב שלא נאמר בה דין "מצוה בו יותר מבשלוחו"[199], שלדעתו טעם דין "מצוה בו יותר מבשלוחו" הוא משום הפסד הברכה[200], אבל מדברי הרבה ראשונים ואחרונים נראה שדין "מצוה בו יותר מבשלוחו", נאמר אף במצוה שאין בה ברכה[201].

במצוה שיש בה ברכה

מצוה שתקנו עליה ברכה, יש מן האחרונים מצדדים, שלא נאמר בה דין "מצוה בו יותר מבשלוחו", ואדרבה מצוה בשלוחו יותר מבו, שכשהשליח מקיים המצוה, והמשלח עונה על ברכת השליח, חשוב המשלח כמקיים המצוה, ואף יש בידו את מעלת העונה על ברכה, שגדולה היא ממעלת המברך עצמו[202], ואילו יקיים המצוה בגופו ויברך עליה, הרי אף על פי שקיים את המצוה עצמה, מכל מקום אין לו אלא מעלת המברך, שקטנה היא ממעלת העונה על הברכה[203]. ויש מן האחרונים סוברים, שנאמר דין "מצוה בו יותר מבשלוחו" במצוה שתקנו עליה ברכה[204].

ביחס לדינים שונים

כשעל ידי השליח תתקיים המצוה בהידור

מצוה שכשתיעשה על ידי שליח תתקיים בהידור, ואילו תיעשה בגופו של אדם תתקיים שלא בהידור, נחלקו אחרונים, אם נאמר בה דין "מצוה בו יותר מבשלוחו": א) יש סוברים, שלא נוהג בה דין "מצוה בו יותר מבשלוחו, ועדיף שתתקיים המצוה בהידור על ידי שליח[205], שלדעתם טעם הדין של "מצוה בו יותר מבשלוחו" הוא משום שהמקיים מצוה על ידי שליח נראה כמזלזל במצוה[206], וכשסיבת מינוי השליח אינה נובעת מזלזול במצה אלא מחמת הרצון להרבות בכבוד המצוה, לא שייך טעם זה[207], או לפי שלדעתם דין הדור מצוה הוא מן התורה[208], ודין מצוה בו יותר מבשלוחו, אינו מן התורה[209], או לפי שלדעתם דין הידור מצוה הוא חובה, ואילו דין "מצוה בו יותר מבשלוחו" אינו חובה אלא רשות[210], או לפי שלדעתם מעלת ההידור הנעשית בגוף המצוה, גדולה ממעלת "מצוה בו יותר מבשלוחו", שאינה בגוף המצוה[211]. ב) ויש סוברים, שאף במצוה שעל ידי שליח תתקיים בהידור יותר, נוהג בה דין "מצוה בו יותר מבשלוחו"[212].

במתבטלת מעלת ברוב עם הדרת מלך

מעלת "מצוה בו יותר מבשלוחו", יש מן האחרונים שכתבו שהרי היא נדחית מפני מעלת "ברוב-עם-הדרת-מלך*"[213], וכן כתבו שאף על פי שביציאה בשמיעת ברכה מאחר מדין "שומע כעונה", לא מתקיים דין "מצוה בו יותר מבשלוחו", לסוברים כן[214], מכל מקום מוטב שאחד יוציא בברכתו את הרבים – שעל ידי כך מתקיימת מעלת ברוב עם[215], וכן כתבו, שאף על פי שתקיעת שופר הכשר מצוה היא למצות שמיעת קול שופר, ולא מתקיים דין "מצוה בו יותר מבשלוחו" בתקיעת שופר על ידי אחר, לסוברים שנוהג אף בהכשר מצוה[216], מכל מקום, מוטב שאחד יוציא את הרבים בתקיעת שופר ולא יתקע כל אחד בעצמו, משום "ברוב עם הדרת מלך"[217]. ויש מן האחרונים שנראה מדבריהם שמעלת "ברוב עם הדרת מלך" נדחית מפני מעלת "מצוה בו יותר מבשלוחו"[218]. ויש מן האחרונים שנראה מדבריהם שמעלתם שווה, וינהג האדם באיזו מהם שירצה[219].

במקום ביטול תורה

הלומד תורה ומוטלת עליו עשיית מצוה שיכולה להיעשות על ידי שליח, יש מן האחרונים שכתבו שאינו צריך להתבטל מלימודו בכדי לקיימה בגופו, אלא יעשנה על ידי שליח[220], שלדעתם דין מצוה בו יותר מבשלוחו אינו חיוב אלא יתרון מצוה[221], ומכיון שאת עיקר המצוה ניתן לקיים על ידי שליח, הרי היא כמצוה שיכולה להיעשות על ידי אחרים, שאין תלמוד תורה נדחה מפניה[222]. ויש מן האחרונים שכתבו, שאף מצוה שיכולה להיעשות על ידי שליח, על האדם להתבטל מלימודו ולקיימה בגופו משום "מצוה בו יותר מבשלוחו"[223], ולדעתם לא אמרו שאין תלמוד תורה נדחה מפני מצוה שיכולה להיעשות על ידי אחרים[224], אלא במצוה שאינה מוטלת על גופו של האדם, כגון גמילות חסד עם אדם, במקום שאחר יוכל לעשות עמו הטובה ההיא[225].

כשיתאחר זמן קיום המצוה

מצוה שאם יקיימה האדם בגופו תתקיים לאחר זמן, ואילו על ידי שליח תתקיים קודם לכן – כגון מצות כתיבת-ספר-תורה*, באדם שאינו מומחה בכתיבה, שעל ידי סופר תושלם הכתיבה קודם לכן[226] – נחלקו אחרונים אם נוהג בה דין מצוה בה יותר מבשלוחו: יש סוברים, שעדיף שיקיים האדם המצוה בגופו לאחר זמן, משיקיימה קודם לכן על ידי שליח[227], לפי שדין זריזין- מקדימין-למצוות* נדחה מפני דין מצוה בו יותר מבשלוחו[228], וכן באופן זה שאין האדם מעכב את קיום המצוה משום עצלות אלא בשביל לקיימה בגופו אין משום "מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה", ועדיף יותר שיעשנה בגופו להראות חיבתו וחשקו לקיים המצוה[229]. ויש סוברים, שעדיף שיזדרז האדם לקיים מצוה על ידי שליח משיקיימה בגופו לאחר זמן, לפי שדין מצוה בו יותר מבשלוחו נדחה מפני דין "זריזין מקדימין למצוות"[230], וכן יש מן האחרונים מצדדים שדין "מצוה בו יותר מבשלוחו" נדחית מפני דין "מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה"[231].

הערות שוליים

  1. ↑ = ע"ע שליחות. =
  2. ↑ עי' להלן.
  3. ↑ עי' אמוראים שבציונים 5 ואילך, 9 ואילך, 16 ואילך.
  4. ↑ עי' שיטה לא נודע למי קידושין מא א, פי' א; עי' סדר היום ספר הדלקת נר חנוכה וב"ח או"ח תרעז, לענין הדלקת נ"ח; עי' מהרי"ל הל' מים דלישת המצות עי' ב"ח שם סי' רסג, לענין הדלקת נרות שבת; פמ"ג א"א סי' רנ ס"ק א; עי' תו"ש סי' רנ, בד' המג"א שם, לענין סעודת מילה וחתונה וכיו"ב.
  5. ↑ עי' גמ' דלהלן.
  6. ↑ משנה קדושין מא א. וע"ע קדושין.
  7. ↑ משנה שם. וע"ע הנ"ל, וע' שליחות.
  8. ↑ גמ' שם.
  9. ↑ עי' גמ' דלהלן.
  10. ↑ משנה קדושין שם. וע"ע קדושין.
  11. ↑ משנה שם. וע"ע הנ"ל וע' שליחות.
  12. ↑ גמ' שם.
  13. ↑ משנה שם. וע"ע נערה, וע' קדושין.
  14. ↑ משנה שם. וע"ע נערה, וע' קדושין, וע' שליחות.
  15. ↑ רשב"א קדושין מד א; מאירי קדושין מא א; שיטה לא נודע למי קדושין שם; מהרי"ט (על הרי"ף) קדושין שם; ח"מ אה"ע סי' לז ס"ק זעי' רש"ש קדושין מד א; פרחי כהונה קדושין מא א. ועי' ב"ח אה"ע שם ס"ה שבאב לא המקדש את בתו לא אומרים מביב"ש, ועי' ח"מ שתמה מה ההפרש בין מצות האב לקדש בתו לבין שאר מצוות, ועי' תהלה לדוד שבציון 122 שיישב.
  16. ↑ עי' שבת קיט א וקדושין שם.
  17. ↑ פסקי רי"ד קדושין שם. ועי' ספר המנהגות לר"א מלוניל דף לז א: ומצוה על כל אדם לעסוק בסעודת שבת וכו' וכיוצא בו אפילו יש לו מאה עבדים, וכעי"ז באר"ח ח"א דין ערבי שבתות אות ב ובכלבו סי' לא ובס' מצוות זמניות הל' שבת ד"ה וחייב אדם, ובס' כללי המצוות (לר"י מג'קטיליא) בז ד"ה ואלו החכמים, ובמנורת המאור פ"ח (עמ' 593).
  18. ↑ קדושין שם.
  19. ↑ רש"י קדושין מא א ד"ה מצוה; ר"י מלוניל שם (טז א); עי' מאירי שם; עי' ר"ן שם (טז א); עי' רע"ב שם. ועי' פהמ"ש לרמב"ם קדושין פ"ב מ"א: שהתעסקות האדם במצוה בעצמו יותר שלם מאשר יטיל על זולתו לעשותה לו. ועי' מגילת ספר לסמ"ג עשין מח ד"ה שם אמרינן (לט א), בד' הראשונים הנ"ל, שקיום מצוה ע"י שליח אינו חשוב כזלזול במצוה או כעצלות בקיומה, ועי' ציונים 21, 22.
  20. ↑ אבות פ"ה מכ"ג. מגילת ספר שם.
  21. ↑ עי' שיורי ברכה יו"ד סי' רסד ס"א; עי' יצחק ירנן מילה פ"א ה"א, ושו"ת רב פעלים ח"ב יו"ד סי' לה בדעתו.
  22. ↑ סדר היום סדר חנוכה והקריאות; עי' תבו"ש יו"ד סי' כח ס"ק יד; שו"ת דברי יוסף (אירגאס) סי' כו ד"ה ומיהו עדיין; יצחק ירנן שם.
  23. ↑ שו"ת מהר"י ברונא סי' רט: מפני הברכה ושאר הטעמים; עי' חוסן יוסף, בד' המהרי"ט קדושין ע א.
  24. ↑ ע"ע שליחות.
  25. ↑ עי' חוסן יוסף שם, ועי"ש שם בטעם הדין שלא שייך שליחות על הברכה עצמה, וע"ע שליחות.
  26. ↑ עי' מאירי קדושין מא א ד"ה והמשנה, לענין האשה המתקדשת ע"י שליח; עי' אחרונים דלהלן. ועי' טוש"ע אה"ע לו א: ומצוה היא שתתקדש ע"י עצמה אם תוכל, אבל איסור ליכא כמו שיש באיש.
  27. ↑ עי' מגילת ספר עשין מח (לט א); שו"ע הרב או"ח קו"א סי' רנ ס"ק ב: יתרון מצוה; ברכ"י יוסף יו"ד סי' רסד: זהירות במצוה; עי' ערוה"ש או"ח סי' רנ ס"ג וביה"ל שם, בד' טוש"ע שם ס"א: ישתדל להכין בעצמו שום דבר לצרכי שבת, ועי' שו"ע הרב וערוה"ש וביה"ל שם, שאף הרמב"ם שבת פ"ל ה"ו שכ': חייב לעשות דברים שהן לצורך השבת בגופו, אין כוונתו לחיוב גמור .
  28. ↑ עי' ציון 19 ואילך.
  29. ↑ רב פעלים ח"ב יו"ד סי' לה, בד' הראשונים שבציון הנ"ל.
  30. ↑ תבואות שור סי' כח ס"ק יד: דלאו כל כל כמיניה למימר לא בעינא למעבד מצוה, ועי"ש שאע"פ שבקדושין מא א, אמרו שאין בזה אלא מצוה ולא איסור, היינו שכאשר עוסק במצוה פטור מלקיים מצוה אחרת כדין עוסק במצוה; תורת המצוה סי' ג אות מז ואילך; דברי יציב ח"ו סי' צז אות ח, בד' הח"א כלל סח ס"ז, שנסתפק אם עדיף מביב"ש על פני הידור מצוה, אע"פ שהידור מצוה הוא חיוב גמור מה"ת, לסוברים כן, ע"ע הדור מצוה: החיוב ומקורו. ועי' ברכ"י אה"ע סי' לו: שמבטל מצוה דרמיא עליה וכו' דודאי הוא דבר שאינו הגון וענין רב לבטל מצוה המוטלת עליו, וצ"ב אם היינו חיוב גמור או לא.
  31. ↑ עי' ציון 21 ואילך.
  32. ↑ רב פעלים שם, בד' האחרונים שבציון הנ"ל.
  33. ↑ עי' רש"י קדושין מא א ד"ה מצוה, ותהלה לדוד (מן) אה"ע סי' יט בדעתו; עי' מעשי חייא קידושין סי' כ, בשם רי"ז הלוי.
  34. ↑ עי' רש"י שם ותהלה לדוד בדעתו.
  35. ↑ עי' מעשי חייא שם, בשם רי"ז הלוי.
  36. ↑ עי' דברי ירמיהו חנוכה פ"ד ה"א; תהלה לדוד שם, בד' ר"י הזקן (ר"א מן ההר) קדושין שם והט"ז אה"ע סי' לה ס"ק א. ועי' שו"ת רב פעלים ח"ב יו"ד סי' לה סד"ה והשתא בנדון, שהוא כעין הדור-מצוה (ע"ע). ועי' מעשי חייא שם, בשם רי"ז הלוי שתמה, שכיון ששלוחו של אדם כמותו, ודאי לא חסר במצוה כשמתקיימת על ידי שליח.
  37. ↑ עי' העמק שאלה שאילתא קסט אות א ושדי חמד שו"ת דברי חכמים סי' מג בדעתו; דברי ירמיהו חנוכה פ"ד ה"א. ועי' חתן סופר שו"ע ח"א שער הטוטפת סי' יא, שמקור הדין הוא מהאמור בב"מ פו ב, שעל טרחתו של אברהם אבינו בהכנת אורחים בגופו שלם הקב"ה שכר לבניו בגופו, ועל טרחתו ע"י שליח, שלם לבניו ע"י שליח, ועי"ש עוד שאף לענין הכשר מצוה מצינו בא"א שחבש את חמורו בעצמו, עי' בראשית כב ג ומדרש לק"ט שם, וכן ביוסף שאסר מרכבתו בעצמו, עי' בראשית מו כט ורש"י שם, ועי' להלן.
  38. ↑ עי' ציון 19 ואילך.
  39. ↑ ע"ע אסור דאורייתא ציון 4, וע' סברא. דברי ירמיהו חנוכה שם.
  40. ↑ ע"ע אסור דאורייתא ציון 5 וע' סברא. חקרי לב ריש קונ' כונן לחקר; שו"ת חסד לאברהם מהדו"ת יו"ד סי' סא, שלא הובאו פסוקים לדי"ז; דברי ירמיהו שם: לכאורה י"ל; חקקי לב או"ח סי' יז, בד' הברכ"י יו"ד סי' רסד ואה"ע סי' לו אות ב; עי' שו"ת רב פעלים ח"ב יו"ד סי' לה ד"ה והשתא בנדון: מצוה לשמוע דברי חכמים.
  41. ↑ דברי ירמיהו שם.
  42. ↑ ישמח משה בהפטרה לפרשת עקב, הובא בדרכי תשובה סי' כח ס"ק סא וברית אבות סי' א ופתחא זוטא סי' תרכה ס"ק ד; שו"ת מור ואהלות אוהל ברכות והודאות אות לא; משנת אברהם שער כתיבת ס"ת סי' א ס"ק לה, בשם חכם אחד; תורת המצוה סי' ג אות כח ופתחא זוטא שם, בד' המג"א או"ח סי' תלב ס"ק ה. ועי' מחנ"א שלוחין ושותפין סי' יא: ולפי"ז יש לומר דאם שכר פועל לתקן המעקה ה"ז מברך עליו דחשיב כאילו הוא עצמו עשהו, ועי' להלן. וע"ע בהגהות רב"ש שניאורסון, נדפסו בשו"ת ארץ צבי (פרומר) ח"ב עמ' שמב.
  43. ↑ פסחים ד ב.
  44. ↑ עי' ישמח משה שם; עי' שו"ת מור ואוהלות שם; תורת המצוה שם ופתחא זוטא שם, בד' המג"א שם. ועי' ציון 169 ואילך, שי"ס הטעם שנהגו כן, לפי שעכ"פ בדקו קצת בגופם, ולדעתם בזה מתקיים דין מביב"ש, עי' ציון 166 ואילך.
  45. ↑ עי' ציון 19.
  46. ↑ עי' ישמח משה שם, ופתחא זוטא שם בדעתו. ועי' ישמח משה שם, שאע"פ שלענין עינוי אמרו שגדול עינוי הגוף מהוצאת הממון, עי' ברכות לב, מ"מ לענין טירחה, עדיפה טירחת הגוף מהוצאת הממון.
  47. ↑ פתחא זוטא שם.
  48. ↑ עי' ציון 22.
  49. ↑ ילקוט הגרשוני ח"ב ע' ספר תורה ושו"ת בית שערים יו"ד סי' שסז, בד' הישמח משה שם, ועי' בית שערים שם, בד' הישמח משה שם, שאין הדברים אמורים אלא בהכשר מצוה, שע"י עשיית ההכשר בממונו מראה חיבת המצוה כמו בעושה בגופו, אבל במצוה עצמה צריך לעשותה בגופו.
  50. ↑ ע"ע פועל. עי' משנת אברהם שם בשם חכם אחד, ועי' משנת אברהם שם שדחה; עי' שו"ת מור ואהלות שם ושם אות יד. ועי' מחנ"א שבציון 42.
  51. ↑ עי' שו"ת מהר"ח או"ז סי' קכח ושו"ת להורות נתן ח"ג סי' סט בדעתו; משנת אברהם שם, בד' הרמב"ם תפילין ומזוזה פ"ז ה"א וסה"מ מצוה יח ושא"ר (שלא התירו לקחת אחרים לכתוב ס"ת אלא באדם שאינו יודע, והיינו אפי' כשלוקחם בשכר) והטור או"ח רנ (שאפי' כשיש לאדם עבדים יעסוק בגופו בצרכי השבת), ועי' שדי חמד דברי חכמים סי' מד שהסכים; עי' פמ"ג א"א סי' תלב ס"ק ה ודובב מישרים ח"א סי' מז אות ב בדעתו; שו"ת בית שערים שם ד"ע; ילקוט הרועים אות מ מצוה בו יותר מבשלוחו, ועי"ש שהוכיח כן מקידושי האיש שנא' בו מביב"ש, אע"פ שכהשליח מקדש הוא המברך ברכת האירוסין, ע"ע שליחות, וחשוב הוא משום הברכה כשליח בשכר, לפי שהברכה שווה י' זהובים, עי' קצוה"ח סי' שו לענין שליחות בשחיטה, ועי' ילקוט הגרשוני שם שדחה.
  52. ↑ עי' יצחק ירנן דלהלן.
  53. ↑ עי' תבו"ש יו"ד סי' כח ס"ק יד, ועי"ש שעל כגון זה אמרו ביומא לט א: בא למדוד אפרסמון אומר לו המתן לי עד שאמדוד עמך כדי שנתבסם אני ואתה, ועי' ברכ"י יו"ד סי' רסד ס"א, שכ' ע"ד התבו"ש הנ"ל: ונראין דבריו; עי' יצחק ירנן מילה פ"א ה"א ד"ה ולענ"ד נראה, ושו"ת רב פעלים יו"ד ח"ב סי' לה בדעתו. ועי' תבו"ש שם, שאף הראשונים שכ' שאב היודע למול אסור לו להניח לאחר למול במקומו (עי' ריקאנטי סי' תקצב, ואו"ז סי' קז, הובא בד"מ יו"ד סי' רסד ס"ק א), לא כ"כ אלא במי שרוצה להימנע מטורח המצוה, אבל לא במי שרוצה לכבד אחרים במצוה. ועי' ראש דוד (לחיד"א) פ' פנחס ד"ה הגם הלום, שביאר דברי הראשונים הנ"ל בע"א, וכ"ה בשו"ת רב פעלים שם ד"ה והנה באמת, ועי' מש"כ המקנה קדושין כט א (ד"ה גם מה שתמה) בד' הש"ך יו"ד סי' שפב ס"ק ד.
  54. ↑ בינת אדם שערי איסור והיתר סי' ז ס"ק י; עי' שיורי ברכה יו"ד שם; ערוגות הבושם יו"ד סי' כח (דף מא א).
  55. ↑ שיורי ברכה שם.
  56. ↑ עי' אחרונים שבציון 21.
  57. ↑ שו"ת רב פעלים ח"ב יו"ד סי' לה ד"ה והשתא בנדון, בד' האחרונים שבציון הנ"ל, ונ' שכ"ה אף לאחרונים שבציון 22. ועי"ש: ואפילו אם נאמר, שמצדד לומר שאף אם טעם הדין הוא משום שנראה כמתעצל, מ"מ כיון שחכמים אמרו שמצוה בו יותר מבשלוחו, אף כשאינו נראה כמתעצל עובר הוא על דברי חכמים.
  58. ↑ עי' ראשונים שבציון 19.
  59. ↑ עי' שו"ת רב פעלים שם, בד' הראשונים שבציון הנ"ל.
  60. ↑ ע"ע מילה.
  61. ↑ עי' יפה ללב דלהלן.
  62. ↑ יפה ללב יו"ד סי' רע ס"ק ב, לענין מילה. ועי' לב חיים ח"א סו"ס צא ד"ה ואף במצות מילה: דהיכא דמצי האב למול בלי דוחק מביב"ש.
  63. ↑ עי' מהרי"ל דלהלן.
  64. ↑ ע"ע תענית בכורות.
  65. ↑ ע"ע בדיקת חמץ ציון 67 ואילך.
  66. ↑ ע"ע בדיקת חמץ ציון 44. עי' מהרי"ל הל' ערב פסח, בשם מהר"י סג"ל, ומטה משה עמוד העבודה דיני פסח סי' תקס בדעתו.
  67. ↑ ע"ע. ערוה"ש או"ח סי' רנ ס"ג, לענין הכנה לשבת. וצ"ב מהמובא בקידושין מא א, שהאמוראים עסקו בגופם בהכנה לשבת משום מביב"ש, ולא סמכו על נשותיהם.
  68. ↑ עי' סדר אליהו (הוצ' מוה"ק עמ' 104) לענין ביומו תתן שכרו, ושם שבמקו"א נסתפק בזה. ועי' ב"ח או"ח סי' רסג, שאין לאיש לקיים מצות הדלקת נרות שבת, מטעם מביב"ש, לפי שהנשים מוזהרות בו יותר מפני שכבתה נרו של עולם, ומ' שלולי טעם זה צריך היה האיש לקיים בגופו מ' הדלקת נרות שבת, אע"פ שאשתו כגופו, ועי' שם סי' תרעז ס"ק ג, שאע"פ שמי שאשתו מדלקת עליו נרות חנוכה, א"צ לחזור לביתו, מ"מ מצוה מן המובחר שידליק בעצמו, משום מביב"ש.
  69. ↑ ציון 65 ואילך. ועי' מהרי"ט קדושין ע א ופמ"ג או"ח א"א סי' רנ ס"ק ב ומ"ז שם ס"ק ב ובאר יעקב (ברלין) חו"מ סי' ח ס"א והמקנה והג' הרד"ל קדושין שם ותוספת שבת סי' רנ ס"ק ב וקיצוש"ע סי' קלד ס"א ומח"ב סי' רנ ס"ג וביה"ל סי' רנ ס"א ד"ה כי זהו וחתן סופר שו"ע ח"א שער הטוטפת סי' יא ותורת שבת (וייל) סי' רנ ס"ק ג ותורת המצוה סי' ג אות ב.
  70. ↑ עי' שו"ת רב פעלים דלהלן.
  71. ↑ ע"ע מסייע.
  72. ↑ שו"ת רב פעלים ח"ב יו"ד סי' לה.
  73. ↑ עי' ציון 2 ואילך.
  74. ↑ שו"ת טוב טעם ודעת רביעאה סי' שלא סעי' כט.
  75. ↑ שו"ת טוב טעם ודעת שם. ועי"ש שלא אמרו שליח עושה שליח, אלא בכגון גרושין, וע"ע שליחות. ועי"ש שכשהשליח הראשון ממנה שליח שני בהסכמת המשלח הרי הוא חשוב כשליח ראשון ממש.
  76. ↑ עי' מהרי"ט דלהלן.
  77. ↑ עי' מהרי"ט על הרי"ף קדושין מא א, שלא נוהג בשליח מביב"ש, ומ' שיכול לעשות שליח אחר.
  78. ↑ עי' שו"ת רב פעלים דלהלן.
  79. ↑ שו"ת רב פעלים ח"ב יו"ד סי' לה, לענין מילה.
  80. ↑ עי' אחרונים דלהלן.
  81. ↑ עי' מג"א סי' תלא ס"ק ה וחיי אדם כלל קיט ס"ז, לענין בדיקת חמץ.
  82. ↑ שו"ת מהר"ם מרוטנבורג (פראג) סי' תלב, ועי"ש שרוב העולם אין נוהגים כן; רבי וידאל אפרים בשם הראב"ד, הובא בשו"ת הריב"ש סי' פב, ועי"ש סי' תח, בשם השואל. ועי' המנהיג הל' אירוסין ונישואין עמ' תקלז: ראיתי, ופרדס הגדול סי' רצח, שבמלכות צרפת המנהג לחזור ולקדש, וצ"ב אם משום מביב"ש. ועי' ריב"ש דלהלן שתמה שאין תועלת בקידושי אשה שנתקדשה כבר, ועי' גליוני הש"ס קידושין מא א ושו"ת דברי יציב אה"ע סי' מח וסי' עט ושו"ת שבה"ל ח"ד סי' קסט אות ד, שיישבו המנהג, ועי' שיח השדה שער ברכת ה' סי' ה (עמ' 58).
  83. ↑ עי' ציון 8.
  84. ↑ שו"ת הריב"ש שם וסי' פט וסי' תח, ועי"ש סי' פב שדימה לבא "לחרוך רישא" או "למלוח שיבוטא" לכבוד שבת, ומצאו חרוך או מלוח ע"י אחרים, שאין טעם לשוב ולחרוך או למלוח. ועי' חלקת יואב ח"א סי' לא, שלמד מדברי הריב"ש שם, שאדם שקיים מצוה שלא בהידור, וחפץ שוב לקיימה בהידור, אינו יכול לשוב ולקיימה, ונ' שהבין שאין דברי הריב"ש אמורים דווקא בכגון קדושין של"ש לשוב ולקיים את מעשה המצוה אחר שהאשה כבר קנויה לו, אלא אפי' במצוות שמצד מעשה המצוה אפשר לשוב ולקיימה, בגופו, מ"מ ל"ש לקיים שוב מ' בדבר שכבר יצא בו ידי חובה, ועי' לח"מ עבודת יוה"כ פ"ה ה"א, בד' הרמב"ם שם, לענין הזאה באופן שיוצאים בה בדיעבד, שכל שאפשר לחזור ולהזות באופן של לכתחילה, יש לחזור ולהזות, ואפשר שלדעתו יש לחלק בין קדושין לבין מצוות שמצד גוף המעשה שייך לשוב ולקיימם, ועי' שדי חמד שו"ת דברי חכמים סי' מד, שהביא דברי הריב"ש בלשון: דבמצוה שאינו שייך לעשותה כי אם פעם אחת אם כבר עשאה ע"י שליח אין שום מצוה כלל לחזור ולעשותה בעצמו וכו' לענין קידושי אשה וה"ה לכל דדמי.
  85. ↑ ע"ע אין שליח לדבר עבירה, ועי"ש שיש אופנים שלד"ה יש שליח לדבר עבירה.
  86. ↑ עי' ציון 1 ואילך. שו"ת בית שערים יו"ד סי' שכה.
  87. ↑ ע"ע שליחות.
  88. ↑ עי' בית שערים שם, ועי"ש שביאר בזה דברי הירושלמי סנהדרין פ" ה"א, ששליח אינו נשבע.
  89. ↑ עי' ראשונים דלהלן; עי' העמק שאלה שאילתא קסט, בד' הרמב"ם אישות פ"א ה"ב, הסובר שהקידושין עצמם מ"ע הם.
  90. ↑ עי' ציון 8.
  91. ↑ ע"ע קדושין.
  92. ↑ ע"ע הנ"ל, וע' פריה ורביה. עי' מאירי קדושין מא א; עי' ר"ן שם (טז ב), ועי' שו"ת הר"ן סי' לב; עי' יש"ש קדושין פ"ב סי' א; עי' פרחי כהונה קדושין שם; עי' המקנה קדושין שם. ועי' מאירי שם: ועוד, ויש"ש שם, ופרחי כהונה שם, והמקנה שם: ויותר נראה, בטעם שנוהג דין מבימב"ש באשה המתקדשת לאיש (עי' ציון 10 ואילך), שאף בזה יש משום הכשר מצוה.
  93. ↑ עי' ציון 16 ואילך.
  94. ↑ ע"ע שבת ועי' אחרונים שבציון הבא. ועי' להלן שי"ס שההכנה עצמה מצוה היא.
  95. ↑ העמק שאלה שם ושו"ת משיב דברים יו"ד סי' כד ושו"ת בית ישראל אה"ע סי' קנג, בד' הסוברים שהקידושין אינם אלא הכשר מצוה, ע"ע קידושין. וע"ע כבוד שבת ציון 220 ואילך, שכשאדם טורח בהכנות לשבת בגופו, הרי הוא מקיים מצוה בפני עצמה של כבוד שבת, וצ"ב האם לדעת האחרונים הנ"ל בהכנות לשבת אין מצוה בפ"ע של כבוד שבת אלא הכשר מצוה, או שאף לדעתם יש בהכנות לשבת מצוה בפ"ע, ומ"מ מהנהגתם של האמוראים יש ללמוד שאף לענין הכשר מצוה של עונג שבת נאמר מביב"ש, עי' שו"ע הרב או"ח קו"א סי' רנ. ועי' שיעורי ר"ש רוזובסקי קדושין אות שלב, שתמה מהגמ' קדושין שם, שהביאו ראיה לדין מביב"ש בענין קדושין, מדין מביב"ש לענין ההכנה לשבת, אע"פ שההכנה לשבת מצוה בפ"ע היא מפני כבוד השבת, ואילו הקדושין אינם אלא הכשר מצוה לסוברים כן.
  96. ↑ שמות יב יז. עי' העמק שאלה דלהלן.
  97. ↑ דברים טז יג. עי' העמק שאלה דלהלן.
  98. ↑ העמק שאלה שם, בד' רש"י מכות ח א ד"ה השתא: אין החטיבה מצוה אלא עשיית הסוכה; שדי חמד דברי חכמים סי' מג, בד' המג"א או"ח סי' רנ ס"ק ב, וד' התו"ש או"ח שם, לענין סעודת מילה וחתונה וכיו"ב. ועי' העמק שאלה שם, שמטעם זה היה הולך רבי חיננא בעצמו להשגיח על טחינת החיטים למצה בעצמו, עי' ירושלמי פסחים פ"ג ה"א, שהכנה זו נזכרה בכתוב, ועי"ש לענין הכנה לשבת שבציון 93 ואילך, שהכנה זו נזכרה בכתוב שמות טז ה: והכינו את אשר יביאו, ועי"ש עוד שזה הוא הטעם שיש מקומות שנהגו לשכור אחרים לבדוק את הבית מחמץ, משום שסברו שאי"ז הכנה האמורה בתורה, עי"ש הטעם, ועי' ציונים 169 ואילך, 44 ואילך, שיש שיישבו מנהג זה בע"א, ועי"ש עוד שמטעם זה אין דין מביב"ש בהכנת מצות, שלא נזכר בכתוב אלא ענין השמירה מחימוץ ולא עצם הכנת המצות, ומ"מ מצוה שיעסוק בגופו באפיית המצות מטעם אחר, עי"ש.
  99. ↑ העמק שאלה שם, בד' הרא"ש כתובות פ"א סי' יב, הסובר שהקידושין עצמם אינם מצוה אלא הכשר למצות פו"ר, שהרי אמרו מביב"ש לענין קידושין, אע"פ שהקידושין לא נזכרו בכתוב כהכנה לפו"ר אלא כהוראה לדרכי קנין אשה. ועי' שו"ע או"ח תס ב, שהביא מנהג הרא"ש להשתדל בעצמו באפית מצה, ועי' מג"א שם שהוא משום מביב"ש, ועי' ציון הקודם.
  100. ↑ פנ"י ברכות יח א ד"ה והשתא; עי' המקנה דלהלן; עי' מעשי חייא קידושין סי' כ, בשם רי"ז הלוי, פי ב. ועי' מטה אפרים סי' תקפה סעי' י, שבתקיעת שופר אין משום מביב"ש, לפי שעיקר המצוה היא בתקיעה, אע"פ שלכאורה התקיעה עצמה היא עכ"פ הכשר מצוה.
  101. ↑ עי' ציון 8.
  102. ↑ ע"ע קדושין. עי' המקנה קדושין שם: ונראה; עי' שיעורי ר"ש רוזובסקי שם, בד' הראשונים הסוברים שהקדושין עצמם מצוה הם. ועי' המקנה שם: ותו נראה, שכ' בטעם שדין מבימב"ש נוהג אף באשה המתקדשת לאיש (עי' ציון 10 ואילך), ה"ז משום שהקידושין עצמם חשובים כמצוה עבורה, עי"ש טעמו.
  103. ↑ עי' לעיל.
  104. ↑ ע"ע כבוד שבת ציון 220 ואילך, ועי' המקנה שם. המקנה שם; עי' מעשי חייא שם, בשם רי"ז הלוי שם. וע"ע הנ"ל שההכנה לשבת מצוה בפ"ע היא משום כבוד שבת, ועי' המקנה שם שהיא מצוה בפ"ע הנלמדת מן הכתוב שמות טז ה: והכינו את אשר יביאו, ועי' תורת חיים (סופר) או"ח סי' רנ ס"ק א, שתמה, שלא מצינו שמנו את עצם ההכנה לשבת כמצוה בפ"ע.
  105. ↑ ע"ע. עי' אחרונים דלהלן.
  106. ↑ עי' ר"י הזקן קידושין מא א: כל מצוה שמוטלת עליו, וקונ' הביאורים קידושין סי' נו אות ג בדעתו; עי' פנ"י קידושין לד א ד"ה מעקה; עי' חי' רבי מרדכי מגרידץ ב"מ כו ב פי' ב, בד' בעה"מ שם, שאם מ' השבת אבידה היתה מ"ע שהז"ג, אע"פ שנשים היו חייבות בהשבה משום הלאו של לא תוכל להתעלם, מ"מ יכולות היו להשיב ע"י אחר.
  107. ↑ עי' שיטה לנ"ל קידושין שם; עי' יש"ש קדושין פ"ב סי' א; עי' פתחא זוטא או"ח סי' תרכה ס"ק א (ד' ב ב).
  108. ↑ עי' ציון 19 ואילך.
  109. ↑ פתחא זוטא שם; קונ' הביאורים שם, בד' ר"י הזקן שם. ועי' פתחא זוטא שם: כמו דמחיוב להשתדל שיעשה המצוה אפי' דלא רמיא עליה, כן מחיוב שיעשה גם בעצמו ולא ע"י שליחו כי היכי שיטרח בגופו ויקבל שכר טפי.
  110. ↑ עי' ציון 12.
  111. ↑ ע"ע.
  112. ↑ שיטה לא נודע למי קידושין שם; יש"ש קדושין שם.
  113. ↑ ע"ע שחיטה (חולין). עי' אחרונים דלהלן.
  114. ↑ ע"ע תרומה. עי' אחרונים דלהלן.
  115. ↑ עי' אמרי בינה (א"ש) קידושין מא א ושו"ת טוב טעם ודעת קמא סי' יא ושדי חמד ח"ב מערכת המ"ם אות נד, לענין שחיטה, ועי' אמרי בינה שם שהוכיח מרבא ורב ספרא שודאי היו יודעים לשחוט ולא הובא בתלמוד ראיה לענין מביב"ש אלא מכך שהיו עוסקים בהכנות לשבת בגופם; אילת השחר קידושין שם, פי' ב, בד' הר"ן קידושין מא א, שפי' הטעם שאמרו בגמ' שם מביב"ש לענין אשה המקבלת קידושין, אע"פ שאינה מצווה בפו"ר, לפי שהיא מסייעת לבעל לקיים מצוות פו"ר, ולא נקט הטעם משום שאשה בלא קידושין אסורה משום לא תהיה קדשה, לסוברים כן, ע"ע לא תהיה קדשה ציון 22 ואילך, ועי' כעי"ז בגליוני הש"ס יבמות סא ב. ועי' מהר"ח או"ז שבציון 127 ואילך, שכ' שאין נוהג מביב"ש בשחיטה מטעם אחר, ומ' שאין לפטור מצד שהיא מצוה קיומית שיש בה צד חיוב.
  116. ↑ עי' שו"ת מהר"י מינץ סי' א, לענין תרומה; עי' מהרי"ט קידושין ע א, לענין מעקה; עי' פנ"י ברכות טו ב וקדושין כז א, לענין תרו"מ; עי' המקנה קידושין מא א; עי' שו"ת אבני צדק יו"ד סי' קנג, לענין גרושין, ועי"ש סי' קנד, לענין שחיטה, שמעשים בכל יום שרבנים היודעים לשחוט שוחטים בעצמם משום מביב"ש. ועי' אילת השחר דלהלן.
  117. ↑ המקנה שם.
  118. ↑ ע"ע דם (איסור) ציון 222 ואילך.
  119. ↑ אילת השחר שם קידושין שם פי' א, בד' הר"ן שם, שלא פי' הטעם שאמרו מביב"ש לענין קידושי אשה, לפי שאשה בלא קידושין אסורה משום לא תהיה קדשה, אלא נקט הטעם שמסייעת לבעל, והיינו משום שלא נתפרשה בתורה מצות הקידושין אלא לגבי הבעל, בכתוב: כי יקח איש אשה, ולא לגבי האיש. ועי' המקנה שם, שנקט הטעם שאמרו מביב"ש לענין אשה המקבלת קידושין, לפי שאשה בלא קידושין אסורה משום לא תהיה קדשה, ואפשר שאף לדעתו לא נוהג דין מביב"ש במצוה קיומית שיש בה צד חיוב, כשלא נתפרשה בתורה כלל, ורק לענין קבלת קידושי אשה נוהג מביב"ש, שאע"פ שלא נתפרשה המצוה בתורה לגבי אשה, מ"מ כמצוה מפורשת היא, שעכ"פ נתפרשה בתורה לגבי האיש.
  120. ↑ עי' חשוקי חמד דלהלן.
  121. ↑ עי' תהלה לדוד דלהלן.
  122. ↑ תהלה לדוד אה"ע סי' יט אות יז, ועי"ש פי' א, שזו סברת הב"ח אה"ע סי' לז ס"ה, שבאב המקדש את בתו לא נוהג דין מביב"ש, אע"פ שמצוה היא על האב, לפי שאין ענינה של מצוה זו, אלא לפעול את התכלית של היותה נשואה לאיש; עי' דרך שיחה פ' ויצא (עמ' קנז) בשם ר"ח קנייבסקי, ושם לענין מ' פריעת בע"ח; עי' חשוקי חמד כתובות צו א, לענין מצוות שבין אדם לחברו, ועי"ש שזו כוונת השעה"צ סי' רנ ס"ק ט: דדוקא מצוה שאין מוטלת על גופו, כגון שיפסיק באמצע הלימוד לילך לגמול חסד עם איזה אדם, במקום שאחר יוכל לעשות עמו הטובה ההיא, משא"כ בזה שהכבוד שבת מוטלת על גופו, וממילא מביב"ש, ועי' חשוקי חמד שם, שמטעם זה כ' האחיעזר ח"ג סי' כח אות טז, שאין נוהג מביב"ש במצוות גמ"ח בין אדם לחברו, ועי' חשוקי חמד שם, שצידד שמטעם זה לא נוהג מביב"ש בהשבת אבידה, ועי' אחיעזר שם, שבגרושין אע"פ שיש בהם מצוה משום תקנת עגונות, מ"מ לא נוהג בהם מביב"ש, שמצוה זו בכלל מצוות שבין אדם לחברו; עי' שיעורי הגר"צ דרבקין קדושין שיעור מו אות ב; שערי יצחק קדושין תנינא סי' א. ועי' להורות נתן חי"ג סי' קיז אות ז ואילך, לענין מצוות שענינן הוא כדי להינצל מן הלאו, כגון שחיטה שענינה הוא להינצל מאיסור אכילת בהמה שאינה שחוטה, שלא נוהג בהם מביב"ש, לפי שהתכלית היא להינצל מן הלאו, ואף ע"י שלוחו סו"ס הוא ניצל מן הלאו, ורק במצוות שיש ענין בעצם עשייתן נוהג מביב"ש, ואפשר שאף במצוות שהן מצוות עשה, אלא שתכליתן היא התוצאה ולא עצם עשייתן, נוהג מביב"ש. ועי' גליוני הש"ס גיטין נב א שנסתפק לענין מעקה שאינו אלא משום הסרת נזק, אם נוהג מביב"ש.
  123. ↑ עי' מהרי"ט קדושין ע א ופנ"י קדושין לד א והג' הרד"ל קדושין ע א וקנין תורה בהלכה ח"א סי' קכד אות ז, לענין מעקה שנוהג בו דין מביב"ש, אע"פ שאין תכלית המצוה בעצם עשיית המעקה אלא בתוצאה; עי' פנ"י שם, לענין השבת אבידה; עי' המקנה קדושין מא א ושו"ת אבני צדק יו"ד סי' קנד, לענין שחיטה שנוהג בו דין מביב"ש, אע"פ שאין תכלית המצוה בעצם השחיטה אלא בתוצאה; עי' פתחי תשובה אה"ע סי' לה ושע"ת או"ח סי' רנ, ואחיעזר שם בדעתם, לענין מצוות שהן בכלל גמ"ח בין אדם לחברו; בית שערים יו"ד סי' שסז ד"ה אמנם, ועי"ש שאע"פ שמצוות שתכליתן התוצאה, אין ענין מצד עצם המצוה שיעשה אותם אדם בגופו, שסו"ס נתקיימה התוצאה, מ"מ מעשה המצוה הרי הוא הכשר מצוה כלפי התוצאה, ואף בהכשר מצוה נוהג דין מביב"ש, לסוברים כן, עי' ציון 89 ואילך; עי' אהבת חסד ח"ג פ"א בהערה פי' א, לענין הכנסת אורחים; עי' חקר הלכה ח"ב אות מ, ועי"ש שמ"מ במצוות שתכליתן היא התוצאה, די בעשיית חלק המצוה בגופו.
  124. ↑ ע"ע משלוח מנות. עי' יפה ללב ושו"ת יהודה יעלה דלהלן.
  125. ↑ ע"ע צדקה. עי' בית ישראל דלהלן.
  126. ↑ עי' יפה ללב או"ח סי' תרצה ושו"ת יהודה יעלה או"ח סי' רז, לענין משלוח מנות; עי' בית ישראל (ברוין) פרשת תרומה, לענין צדקה.
  127. ↑ עי' שו"ת מהר"ח או"ז דלהלן.
  128. ↑ עי' שו"ת מהר"ח או"ז דלהלן.
  129. ↑ ע"ע קדושין. שו"ת מהר"ח או"ז סי' קכח. וצ"ב בטעם החילוק, ועי' נתן פריו חולין ב א שביאר, שכאשר אף השליח נהנה, יש לו שייכות וחלק במצוה, והרי הוא כבעליו של המצוה, וממילא אין מצוה על המשלח יותר מעל השליח, ומ"מ תמה מדוע כשהשליח והמשלח שניהם אינם נהנים, לא נוהג דין מביב"ש, הרי סו"ס המצוה חלה על המשלח, ועי' תהלה לדוד (מן) אה"ע סי' יט אות טז, שביאר בע"א, ועי' נתן פריו שם ושו"ת להורות נתן ח"ג סי' סט שתמה ממה שאמרו שאמוראים היו עוסקים בגופם בהכנות לשבת משום מביב"ש, עי' ציון 16 ואילך, אע"פ שהשליח והמשלח נהנים שניהם מן המצוה. ועי' ציון 113 ואילך, שי"ס שבשחיטה לא נוהג דין מביב"ש, מטעם אחר.
  130. ↑ עי' תוס' ר"י הזקן (ר"א מן ההר) קדושין מא א והקדמה לספר חרדים התנאי השמיני והאשכול הל' ס"ת סי' יא סעי' ג וסדר היום סדר חנוכה ופסקי ריא"ז קדושין פ"ב ה"ג, ומג"א או"ח סי' רנ ס"ק ב ופתחי תשובה אה"ע סי' לה ס"ק ב בדעתו, וחיי אדם כלל סח אות ז והמקנה קדושין כט א וחלקת מחוקק אה"ע סי' לז ס"ק ז ובאר היטב או"ח שם ס"ק ב ועולת שבת סי' רעג ס"ק ה ודרך פקודיך מ"ע ב חלק הדיבור אות ד וכורת הברית סי' רס ס"ק ב, שכ' שבכל המצוות נאמר דין "מצוה בו יותר מבשלוחו", ומשמע שאף במצוות שהשליח לא נהנה יותר מן המשלח; עי' ערול"נ יבמות עא ב, וברכי יוסף יו"ד סי' רסד ס"א בד' או"ז הל' מילה סי' קז, ותבו"ש יו"ד סי' כח ס"ק יד וברכ"י יו"ד סי' רסד ס"א ושיורי ברכה שם ס"א והמקנה קדושין כט א, לענין מילה; עי' חי' הרי"מ יו"ד סי' שכח ס"ג, לענין הפרשת חלה; עי' פנ"י ברכות טו ב וקדושין כז א והמקנה קדושין כט א, לענין הפרשת תרו"מ; עי' דברי ירמיהו חנוכה פ"ד ה"א, לענין הדלקת נר חנוכה (ע"ע חנוכה: מצות נר חנוכה).
  131. ↑ ע"ע: השבת הגזלה.
  132. ↑ ע"ע.
  133. ↑ ע"ע.
  134. ↑ ע"ע. עי' יד המלך דלהלן.
  135. ↑ ע"ע שליחות.
  136. ↑ יד המלך שבת פ"ל ה"ו, לבאר הטעם שלא מצינו בש"ס מביב"ש אלא לענין קדושין ושבת. ועי' סת"ם ח"ב קונ' פרט ועוללות סי' לג וחכמת שלמה סי' תס, שביאר החילוק בין קדושין לשבת לשאר מצוות באופן אחר.
  137. ↑ מנחות לג א.
  138. ↑ שדי חמד דברים חכמים סי' מד, בד' יד המלך שם, ועי' ציון 177 ואילך שיש שביארו בע"א. ועי' בינת אדם איסור והיתר כלל ז' ס"ק יא, שדחה שלא ידע הריש גלותא לקבוע את המזוזה בעצמו מחמת ריבוי הדינים שבדבר, ועי' שדי חמד שם, שאם היה בזה משום מביב"ש היה על ר"נ ללמדו את סדר הקביעה, ולא לקבוע בעצמו.
  139. ↑ עי' יד המלך דלהלן.
  140. ↑ עי' ציון 5 ואילך.
  141. ↑ ע"ע קדושין.
  142. ↑ יד המלך שם.
  143. ↑ ע"ע קדושין.
  144. ↑ עי' ציון 16 ואילך.
  145. ↑ עי' יד המלך דלהלן.
  146. ↑ יד המלך שם. וצ"ב האם כוונתו
  147. ↑ עי' תוס' ר"י הזקן (ר"א מן ההר) קדושין מא א והקדמה לספר חרדים התנאי השמיני והאשכול הל' ס"ת סי' יא סעי' ג וסדר היום סדר חנוכה ופסקי ריא"ז קדושין פ"ב ה"ג, ומג"א או"ח סי' רנ ס"ק ב ופתחי תשובה אה"ע סי' לה ס"ק ב בדעתו, וחיי אדם כלל סח אות ז והמקנה קדושין כט א וחלקת מחוקק אה"ע סי' לז ס"ק ז ובאר היטב או"ח שם ס"ק ב ועולת שבת סי' רעג ס"ק ה ודרך פקודיך מ"ע ב חלק הדיבור אות ד וכורת הברית סי' רס ס"ק ב, שכ' שבכל המצוות נאמר דין "מצוה בו יותר מבשלוחו", ומשמע שאף במצוות המתקיימת בחפץ או ממון של הבעלים; עי' מהרי"ט קדושין ע א ופנ"י שם לד א, לענין מעקה; עי' שו"ת בית יהודה יו"ד סי' כו, לענין קריעה על מת; שו"ת מור ואהלות ברכות והודאות אות לא;
  148. ↑ ע"ע מעקה. עי' ילקוט הגרשוני דלהלן.
  149. ↑ ע"ע שחיטה (חולין). עי' חי' הרי"מ דלהלן.
  150. ↑ חי' הרי"מ יו"ד הל' שחיטה (עמ' רט), ליישב מנהג העולם שאין האדם האוכל שוחט בגופו.
  151. ↑ ילקוט הגרשוני קו"א ע' מצוה בו יותר מבשלוחו, בד' המהרי"ט קידושין ע א ופנ"י שם לד א, לענין מעקה.
  152. ↑ עי' ראשונים דלהלן.
  153. ↑ עי' ציון 89 ואילך.
  154. ↑ עי' ראשונים דלהלן.
  155. ↑ עי' ציון 12.
  156. ↑ עי' ר"ן קדושין מא א (טז א), ומהרי"ט (על הרי"ף) ואילת השחר קדושין שם בדעתו; עי' מאירי קדושין שם, פי' א: ואע"פ שאינה מצוות על פו"ר מ"מ המצוה נעשית על ידה; עי' אחרונים שבציון 159 ואילך, לענין מסייע כשאין קיום המצוה תלוי בו, וכ"ש כשקיום המצוה תלוי בו. ועי' שו"ת הר"ן סי' לב, וצ"ב בכוונתו. ועי' אור חדש שבציון 159, בד' הר"ן שם, שאפילו במסייע שאין קיום המצוה תלוי בו נוהג דין מביב"ש.
  157. ↑ עי' הגהות אנשי שם על הרי"ף שם, בשם רבי תם בן יחיא: לא אשכחן עיקר לסיוע זה בשום מקום.
  158. ↑ עי' ציון 152 ואילך.
  159. ↑ עי' אור חדש קדושין מא א, בד' הר"ן קדושין שם, ועי' להלן; אילת השחר קדושין שם, בד' הרשב"א קדושין מד א.
  160. ↑ אור חדש שם, ועי"ש טעם נוסף לכך שמצוה על האב בו יותר מבשלוחו; אילת השחר שם, בד' הרשב"א שם.
  161. ↑ אילת השחר שם, בד' הרשב"א שם.
  162. ↑ פתחא זוטא או"ח סי' תרכה (ד' ב ב) ואילת השחר קדושין מא א, בד' הר"ן קדושין שם; עי' מהרי"ט דלהלן.
  163. ↑ מהרי"ט (על הרי"ף) קדושין מא א: דבשליח בעלמא לא אמרינן מצוה בו.
  164. ↑ אילת השחר שם.
  165. ↑ עי' אחרונים שבציון 166 ואילך.
  166. ↑ עי' אחרונים דלהלן; עי' מג"א או"ח סי' תלב ס"ק ה לענין בדיקת חמץ, ופמ"ג א"א שם וחמד משה או"ח שם ס"ה בדעתו; דעת קדושים סי' כח ס"ק ה לענין מילה וכתבי הדעת קדושים יו"ד סי' קכ ואשל אברהם מהד' תנינא סי' רא סעי' ג, ועי' דעת קדושים שם ושם ס"ק ו ואשל אברהם שם, שכ"מ מהאמוראים שהכינו את צרכי השבת, עי' ציון 16 ואילך, אע"פ שודאי לא די בהכנות אלו לקיום מצות הכנה לשבת; חקר הלכה ח"ב אות מ, ועי"ש שאין הדברים אמורים אלא במצוות שתכליתן התוצאה, אבל במצוות שתכליתן היא עצם העשייה, לא די בעשיית חלק מן המצוה, ועי' ציון 123.
  167. ↑ עי' ציון 22.
  168. ↑ דעת קדושים שם.
  169. ↑ פסחים ד ב.
  170. ↑ עי' פמ"ג שם, בד' המג"א שם. ועי' תורת המצוה שם סי' ג אות לא, שהגיה הגי' בפמ"ג שם, ועי' ציון 43 ואילך שי"ס שהטעם שנהגו באותם מקומות לבדוק החמץ ע"י שליח, הוא משום שלא נאמר מביב"ש בשליחות הנעשית בשכר, עי' ציון 42 ואילך.
  171. ↑ ע"ע שומע כעונה.
  172. ↑ עי' פתח הדביר או"ח סי' רעג ס"ו ד"ה אלא דטעם, בד' בגדי ישע ותו"ש או"ח שם, לענין שומע כעונה בקידוש שלכתחילה יוצאים בשמיעה מאחר; עי' אשל אברהם שם.
  173. ↑ ע"ע מילה. עי' ברית אבות דלהלן.
  174. ↑ ע"ע כתיבת ספר תורה ציונים 119, 144. עי' משנת אברהם דלהלן.
  175. ↑ ברית אבות סי' א אות י ומשנת אברהם שער כתיבת ס"ת סי' א ס"ק לד, בד' המג"א והפמ"ג שם. ועי' תורת המצוה סי' ג אות כז, שדחה שכל זמן שלא ביער כל החמץ מביתו לא קיים מצוות תשביתו, ועי' ברית אבות שם בהג"ה, שהביא דברי תורת המצוה שם והשיב.
  176. ↑ תורת המצוה שם, בד' המג"א והפמ"ג שם; עי' דעת קדושים דלהלן.
  177. ↑ מנחות לג א.
  178. ↑ דעת קדושים שם וכתבי הדעת קדושים שם. ועי' דעת קדושים שם, שאולי כתב את המזוזה בעצמו, שאף זה בכלל מצות מזוזה (ע"ע), ועי' כתבי הדעת קדושים שם, שנתן בידו את המזוזה לקבעה. ועי' דעת קדושים ואשל אברהם שם, שכ"מ מהאמוראים שהכינו צרכי השבת, עי' ציון 16 ואילך, אע"פ שלא מתקיימת בהכנה זו מצות "והכינו את אשר יביאו".
  179. ↑ עי' ברית אבות ומשנת אברהם שם, בד' שו"ע הרב או"ח סי' תלב ס"ח לענין בדיקת חמץ. ועי' תורת המצוה שם, בד' שו"ע הרב שם, שלא מועיל קיום מקצת מן המצוה בגופו, וצ"ב האם אף במצוות שבמקצתן מתקיימת מצוה, או דוקא במצוות שקודם שנשלם מעשה המצוה לא קיים כלום, כגון בדיקת חמץ שלדעתו כ"ז שלא ביער כל החמץ מביתו לא קיים מצוות תשביתו, עי' ציון 175.
  180. ↑ עי' ציון 19.
  181. ↑ עי' פתח הדביר שם.
  182. ↑ פתח הדביר שם, בד' עו"ש או"ח סי' רעג ס"ה, שכ' לענין קידוש שעדיף שיעשה אדם הקידוש בעצמו משום מביב"ש; עי' ארצות החיים ארץ יהודה סי' ח ס"ה, בד' הסוברים ששומע כעונה הוא מדין שליחות, ע"ע שומע כעונה.
  183. ↑ פתח הדביר שם.
  184. ↑ ע"ע בית דין ציון 698. שו"ת מור ואהלות אוהל ברכות והודאות אות לא פי' ב. ועי' תורת המצוה שם אות לב שדחה, שאין האיסור אלא בפני הרבים ובמלאכה שאינה מלאכת מצוה, עי"ש שהאריך.
  185. ↑ קדושין מא א; שבת קיט א.
  186. ↑ תורת המצוה שם. ועי' דעת קדושים שם ס"ק ו, שדחה שמלאכות אלו אינן מלאכת נשים, ואפשר שאין כוונתו בדווקא למלאכות אלו, אלא למלאכות אחרות המובאות בשבת שם, כגון: "רבה ורב יוסף מצלחי ציבי".
  187. ↑ עי' אחרונים דלהלן.
  188. ↑ ע"ע חנכה: החיוב וההידור.
  189. ↑ עי' תורת המצוה סי' ג אות לו, בד' שו"ת מהרש"ל סי' פה והמג"א או"ח סי' תרעא ס"ק יג, שכ' שיכול אדם להדליק נר חנוכה אחד בעצמו, ושאר הנרות להדליק ע"י שליח.
  190. ↑ עי' לבוש או"ח שם סי' תרעא ס"ח ומו"ק שם בדעתו, ושו"ת מור ואהלות אוהל ברכות והודאות אות לא, שאדם צריך להדליק את כל נרות חנוכה בגופו, משום מביב"ש. ועי' א"ר שם שכ' כן, ומשמע מטעם מביב"ש.
  191. ↑ ע"ע שומע כעונה.
  192. ↑ עי' להלן.
  193. ↑ עי' ציון 166 ואילך.
  194. ↑ עי' פתח הדביר או"ח סי' רעג ס"ו ד"ה אלא דטעם, בד' בגדי ישע ותו"ש או"ח שם, לענין קידוש; עי' אשל אברהם מהד' תנינא סי' רע ס"ג. ועי' ציון 171 ואילך.
  195. ↑ עי' מחצה"ש תקפה ס"ג, בד' המג"א שם, לענין ברכת השופר ושהחיינו על תקיעת שופר; עי' ארצות החיים ארץ יהודה סי' ח ס"ה, בד' הסוברים ששומע כעונה הוא מדין שליחות (ע"ע שומע כעונה). ועי' ציון 182 ואילך, ועי"ש שלדעתו, שומע כעונה אינו מדין שליחות ולא שייך בזה מביב"ש; עי' עולת שבת או"ח סי' רעג ס"ה, שכ' לענין קידוש שעדיף שיעשה אדם הקידוש בעצמו ולא יצא מחברו משום מביב"ש, ועי"ש שכשמסובים בשלחן בעה"ב, יאמרו עמו נוסח הקידוש מילה במילה ויכוונו לסיים מעט קודם המקדש כדי שיוכלו לענות אמן על ברכתו, ועי' ציון 215; עי' בנין שלמה ח"א סי' נד, בשם הגר"א, לענין קריאת פרשת זכור וקריאת המגילה.
  196. ↑ עי' אחרונים הנ"ל.
  197. ↑ עי' ציון 179 ואילך. פתח הדביר שם, בד' עו"ש שם. ועי' תוס' ברכות כא ב ד"ה עד וסוכה לח ב ד"ה שמע, שאע"פ ששומע כעונה מ"מ מצוה מן המובחר להיות עונה, וצ"ב האם משום מביב"ש או מטעם אחר.
  198. ↑ ציון 214 ואילך.
  199. ↑ עי' חוסן יוסף דלהלן.
  200. ↑ עי' ציון 23 ואילך. חוסן יוסף אות רמז, בד' המהרי"ט קידושין ע א.
  201. ↑ עי' ראשונים ואחרונים שבציון 89 ואילך, לענין הכשר מצוה שנוהג בו מביב"ש, אע"פ שאין בו ברכה.
  202. ↑ ברייתא ברכות נג ב.
  203. ↑ עי' שו"ת חת"ס או"ח סי' קנט, לענין מילה. ועי' ברית אבות סי' א אות י, שהביא דבריו וכ': ובאמת צ"ע בזה כי הוא דבר חדש.
  204. ↑ עי' חוסן יוסף שבציון 199 ואילך, שלדעתו לא נאמר מביב"ש אלא במצות שיש בהן ברכה.
  205. ↑ עי' דברי יוסף (אירגאס) סי' כו: ואע"ג דבעלמא אמרינן מביב"ש, היינו כשאין עדיפות בשלוחו יותר ממה שיש בו, ושם שמטעם מותר למנות שליח לסנדקאות כשהשליח ת"ח; שו"ת חסד לאברהם מהדו"ת יו"ד סי' סא; עי' שו"ת מהר"ם שיק יו"ד סי' רלט וברית אבות סי' א בדעתו; עי' ערוה"ש יו"ד סי' רסא ס"ה: אמנם אם האחר מוהל טוב ממנו ודאי דיתן לאחר למול, ומשמרת חיים עניני מילה אות א בדעתו; חתן סופר שער הטוטפת סי' יא; שו"ת דובב מישרים ח"א סי' מז, ועי"ש שהוכיח מירושלמי יומא פ"ו ה"א; יפה ללב יו"ד סי' רע ס"ק ב; תוספות חיים (על החיי"א) כלל סח אות ו; שו"ת דבר יהושע ח"ד סי' יט. ועי' חיי"א כלל סח סעיף ז, שנסתפק. ועי' שו"ת פרי השדה ח"ג סי' קפו אות א.
  206. ↑ עי' ציון 22.
  207. ↑ תוספות חיים שם, בד' הסוברים שמותר לשלוח אחר בדרך כבוד, לפי שאי"ז מורה על זלזול, עי' ציון 52 ואילך, וה"ה בממנה שליח משום ההידור.
  208. ↑ ע"ע הדור מצוה: החיוב ומקורו, ועי' אחרונים דלהלן. וע"ע הנ"ל שם שי"ח.
  209. ↑ עי' שו"ת דובב מישרים שם; תוספות חיים שם.
  210. ↑ שו"ת דבר יהושע שם.
  211. ↑ חתן סופר שם, ועי' כעי"ז בשו"ת דבר יהושע שם.
  212. ↑ משנת אברהם שער כתיבת ס"ת סי' א ס"ח, בד' הרמב"ם תפילין ומזוזה פ"ז ה"א והרא"ה; עי' בני יונה סי' רעד ס"ג ומשנת אברהם שם בדעתו, לענין ס"ת.
  213. ↑ שו"ת להורות נתן חי"ב סי' לב; עי' דעת תורה סי' רעג סעי' ד; עי' אחרונים דלהלן.
  214. ↑ עי' ציון 195.
  215. ↑ ע"ע ברוב עם הדרת מלך ציון 30 ואילך. עי' שו"ת מנחת יצחק ח"ג סי' נג אות ד; עי' שו"ת בצל החכמה ח"ו סי' סז אות יב, בד' הט"ז או"ח סי' קפג ס"ק ו ומ"ב שם ס"ק כז, שכתבו שמעיקר הדין נכון שישמעו המסובים כל ברכת המזון מפי המזמן ולא יברכו כלל, אע"פ שמביב"ש.
  216. ↑ עי' ציון 89 ואילך.
  217. ↑ שו"ת להורות נתן חי"ב שם, ועי"ש כן לענין קריאת המגילה.
  218. ↑ עי' ארצות החיים ארץ יהודה סי' ח ס"ה, שכ' שאם שומע כעונה היה מדין שליחות צריך היה להיות שיברך אדם בעצמו, אע"פ שכשאחד מוציא את הרבים מתקיימת מעלת ברוב עם, ועי"ש שהסיק מכך שהדין הוא שאחד צריך לברך לרבים (ע"ע ברב עם הדרת מלך ציון 30 ואילך) ששומע כעונה אינו מדין שליחות.
  219. ↑ עי' שו"ת הד"ר סי' ז ד"ה והנה אם, לענין קידוש: יש ברירה לכוין לצאת כדי שיהא ברוב עם הדרת מלך או לברך בעצמו משום מביב"ש דלא ראי זה כראי זה.
  220. ↑ שו"ע הרב או"ח קו"א סי' רנ ס"ק ב; עי' שעה"צ סי' רנ ס"ק ט, פי' ב.
  221. ↑ עי' ציון 26 ואילך.
  222. ↑ ע"ע תלמוד תורה. שו"ע הרב שם.
  223. ↑ שעה"צ שם פי' א. ועי' ילקוט הגרשוני ערך ספר תורה, שעדיף לכתוב ס"ת ע"י שליח בשכר, שלא נאמר בו דין מביב"ש, לסוברים כן, מלהתבטל זמן רב מן הלימוד, שהרי זה מצוה שיכולה להיעשות ע"י אחרים, ומ' שבאופן שנוהג בו דין מביב"ש, צריך האדם לקיים את המצוה בגופו, ואי"ז חשוב כמצוה שיכולה להיעשות ע"י אחרים.
  224. ↑ ע"ע הנ"ל.
  225. ↑ שעה"צ שם.
  226. ↑ עי' משנת אברהם דלהלן.
  227. ↑ ר"מ גינז, הובא בוילקט יוסף ח"ב סי' קכ בהערה, בד' הרדב"ז ח"ד סי' אלף פז, הסובר שהזריזות למצוה עדיפה על הידור מצוה, ואף מביב"ש הוא הידור מצוה; רש"ב ברייער, הובא בויקלט יוסף סי' קעא; שדי חמד ח"ב מערכת המ"ם אות נח, בד' החסדי דוד חולין פ"ט ה"ב וספרי דברי רב שופטים פיסקא קסה ד"ה ונתן לכה, בד' התוספתא חולין שם והספרי שופטים שם; שבט הלוי ח"ד סי' סו.
  228. ↑ עי' אחרונים הנ"ל.
  229. ↑ ע"ע אין מעבירין על המצוות: הכלל ומקורו. שדי חמד שם.
  230. ↑ חתן סופר שער הטוטופת פי"א ד"ה והנלע"ד, בד' הספר חסידים סי' תתעח, הסובר שהזריזות למצוה עדיפה על הידור בגוף המצוה, וכ"ש שעדיפה על הידור חיצוני של עשייה בגופו, והמג"א או"ח סי' תלא ס"ק ה, לענין בדיקת חמץ, ועי' חתן סופר שם, שאף לסוברים שהידור בגוף המצוה עדיף על הזריזות למצוה, יש לומר שכנגד הידור חיצוני הזריזות עדיפה; ר"נ באמבערגער, הובא בוילקט יוסף ח"ב סי' קכ; ר"מ גינז, הובא בוילקט יוסף ח"ב סי' קכ בהערה, בד' הח"צ סי' קו, הסובר שהזריזות במצוה עדיפה על הידור בגוף המצוה.
  231. ↑ משנת אברהם שער כתיבת ס"ת סי' א סעי' כט ס"ק לו, בד' מגן גבורים סי' כה ס"ק, בד' הרמ"א שם, ועי' משנת אברהם שם, שכ' שיש לחלק. ועי' פמ"ג סי' תרכה או"ח א"א ס"ק א ופתח הדביר ח"ג סי' רנ אות ב ודעת קדושים סי' רע ס"ק ג, שנסתפקו.
אוחזר מתוך "https://www.yeshiva.org.il/wiki/index.php?title=אנציקלופדיה_תלמודית:מצוה_בו_יותר_מבשלוחו&oldid=159328"