אנציקלופדיה תלמודית:מקוה

הגדרת הערך - מקום כינוס מים הכשר לטבילה* לטהרה ולקדושה^[1].

מהותו ותנאיו

מקוה הוא מקום שנתכנסו בו מים^[2], שאינם נובעים^[3], כגון שנקוו בו מי גשמים - או שהגיעו אליו מים ממעין* ונפסק חיבורם ממקור הנביעה, לסוברים שדינו כמקוה^[4] - והמים הם באשבורן כלומר שאינם זוחלין* אלא עומדים^[5], וכלשון הכתוב יקוו המים וגו' אל מקום אחד^[6] - להבדיל ממעין* בו המים נובעים מהקרקע או מחוברים למקום נביעתם^[7], וכשר אף בזוחלין^[8] - וכשר הוא לטבילת טהרה של אדם או כלים* טמאים^[9], או לטבילת-כלים* שהיו של גוי* ונכנסו לרשות ישראל^[10], ולהשקה* למים טמאים כדי לטהרם^[11], ולמים שאובים כדי להכשירם למקוה^[12], ולמקוה שלא היתה הוייתו על ידי טהרה כדי להכשירו^[13].

מים שבמקוה אינם חשובים "מים חיים", ואינם כשרים לטבילת טהרה של זב*, שנאמר בה "מים חיים"^[14] - וצריך שתהיה במעין דוקא, שמי מעין הם מים חיים^[15] - ולא למים הנצרכים להזאה* על מצורע*^[16], שאף בהם נאמר: מים חיים^[17], ולא למים הנצרכים למי-חטאת* של פרה-אדומה*^[18], שאף בהם נאמר: מים חיים^[19]. על כך שיש מן הגאונים שסוברים שזבה אינה נטהרת על ידי טבילה במקוה אלא צריכה מים חיים כמו זב, ושלא נתקבלו דבריהם להלכה, ע"ע זבה^[20]. על מי הכיור* הכשרים לקדוש-ידים-ורגלים*, שנחלקו תנאים אם מי מקוה הניתנים בכיור לכך, או שצריך שיהיו מים חיים דוקא, ע"ע כיור^[21].

כדי שמקוה יהיה כשר נאמרו בו כמה תנאים, מהם מן התורה ומהם מדרבנן: שהמים לא יהיו שאובים*^[22]; שהמים לא ינתנו למקוה על ידי אדם ("תפיסת יד אדם")^[23]; שיצירתו ("הוייתו") תהיה על ידי טהרה (דבר שאינו מקבל טומאה) לסוברים כן^[24]; שהוא לא יהיה בכלי אלא בקרקע^[25]; שהמים לא יהיו נמשכים והולכים (זוחלין*) אלא נחים ("אשבורן")^[26]; שיהיו בו ארבעים סאה* מים^[27]; שיהיו בו מים ולא שאר משקים^[28]; שלא ישתנה מראה המים^[29]. על פסול זוחלין, ע"ע זוחלין, על פסול שאובין ע"ע שאובין. על כך שמעין חלוק ממקוה ואינו נפסל אם מימיו זוחלין, או אם נשתנה מראה מימיו, ושיש סוברים שאין צריך שיהיו בו ארבעים סאה* מים, ע"ע זוחלין^[30] וע' מעין.

על הים* הגדול ושאר ימים, אם דינם כמקוה אף על פי שיש בהם נביעה לפי שנאמר ולמקוה המים קרא ימים^[31], או שדינם כמעין, ושיש אומרים שהים הגדול דינו כמקוה, ושאר ימים דינם כמעין, ושיש אומרים שדינם כמעין לענין שכשר בזוחלין, ואין דינם כמעין להיחשב "מים חיים", ע"ע זוחלין^[32] וע' ים^[33] וע' מעין.

על כך שמים שבמקוה אינם מקבלים טומאה, ושמן התורה אינם מקבלים טומאה אף אם יש בהם רביעית בלבד, ושמדרבנן מקבלים הם טומאה אם יש בהם פחות מארבעים סאה, ע"ע טמאת משקים^[34].

חורים וסדקים שבמקוה

חורים וסדקים שבמקוה שמימיהם מחוברים למקוה נידונים כחלק מהמקוה ומטבילים בהם^[35], ואין צריך שיהיו מחוברים חיבור של שפופרת הנוד כבהשקה^[36], אלא אפילו חיבור כל שהוא^[37], ואפילו אינו אלא טופח* על מנת להטפיח^[38], שחיבורם למקוה אינה השקה, שהשקה היא חיבור של שני מקואות נפרדים, וכדי לעשותם אחד צריך חיבור של שפופרת הנוד, אבל החורים והסדקים שבמקוה הם חלק מהמקוה עצמו, ולפיכך די להם בחיבור כל שהוא^[39]. על עוקת המערה, היינו חפירה שתחת שטח המקוה ודומה לכיפה, ויש מפרשים שהיא שוקת שבסלע שעומדת אצל המקוה, אימתי חשובה כחלק מהמקוה, ודי לה בחיבור כל שהוא כבחורים וסדקים שבמקוה, ואימתי חשובה בפני עצמה וצריכה חיבור של שפופרת הנוד, ע"ע השקה^[40].

שיעורו

שיעור מי המקוה הוא ארבעים סאה*^[41], וכן דרשו: אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור^[42], יכול מה מעין מטהר בכל שהוא אף מקוה יטהר בכל שהוא, תלמוד לומר אך מעין, המעין מטהר בכל שהוא והמקוה בארבעים סאה^[43], ועוד דרשו: ורחץ במים את כל בשרו^[44] - ולא כתב ורחץ בשרו^[45] - מים שכל גופו - של אדם* בינוני^[46] - עולה בהם - שיהיה בהם די כדי לכסות את כל הגוף כאחת^[47] - וכמה הם, אמה* על אמה - שאדם מחזיק אמה בעובי עם המלבושים^[48] - ברום שלש אמות - שכך הוא גובה אדם לבד הראש והצואר^[49], וכשיכנס למים יעלו המים למעלה משלש אמות^[50], וגם קצת ירכין את ראשו לתוך המים בשעת הטבילה^[51], ויש ראשונים שסוברים שגובהו של אדם הוא שלש אמות יחד עם הראש^[52] - ושיערו חכמים שהם ארבעים סאה^[53]. אמה על אמה שאמרו, הוא במרובע ולא בעיגול^[54]. אמה על אמה ברום שלש אמות שאמרו, כתבו ראשונים שאינו אלא לתת שיעור לכמות המים, ואף מקוה שרחב יותר מאמה ואינו גבוה שלש אמות, אם יש בו ארבעים סאה כשר^[55]. אמות שאמרו, כתבו ראשונים, שהן באמות של ששה טפחים^[56], ובאמות שוחקות^[57], דהיינו באמה בת ששה טפח וחצי אצבע^[58]. אמה על אמה ברום שלש אמות שאמרו, כתבו ראשונים שהם שיעור המים שבמקוה, אבל החריץ שבו המים צריך להיות גדול יותר משיעור זה, כדי שכשיכנס הטובל ויתפחו המים ישארו שם ארבעים סאה^[59].

ארבעים סאה שאמרו, נחלקו ראשונים ואחרונים אם הוא מן התורה או מדרבנן: יש סוברים שאינו אלא מדרבנן, שמן התורה אם כל גופו של הטובל מתכסה בפחות מארבעים סאה אף על פי שאין שם ארבעים סאה, וכגון שהוא ננס, המקוה כשר^[60], ודרשות שדרשו שצריך שיהיה בו ארבעים סאה^[61] אינם אלא אסמכתא* בעלמא^[62], ויש סוברים שאם אין ארבעים סאה אף אם כל גופו של הטובל מתכסה במים הרי הוא פסול מן התורה^[63], שכך קבלו מסיני שהכתוב ורחץ את כל בשרו במים, מלבד שבא ללמד שצריך שיהיה כל גופו במים, בא ללמד שיש שיעור למים שבמקוה, והוא שגופו של אדם בינוני יעלה בהם, ושיערו חכמים שהם ארבעים סאה^[64].

היו בו פחות מארבעים סאה, אמר ר' שמעון - וכן אמרו ר' זירא^[65] ורב יוסף^[66] - אפילו חסר קרטוב - כמשקל דינר^[67] - הרי הוא פסול^[68]. היה חסר פחות מקרטוב, נחלקו ראשונים ואחרונים: יש סוברים שהוא כשר, שחסר קרטוב שאמר ר' שמעון הוא בדוקא, אבל אם חסר פחות מקרטוב כשר^[69], ויש סוברים שאף אם חסר פחות מקרטוב פסול^[70].

שמימיו מרודדים

מקוה שיש בו ארבעים סאה אלא שמימיו מרודדים ואינם ראויים לטבילת אדם, נחלקו ראשונים אם הוא חשוב כמקוה חסר: יש סוברים שכיון שאי אפשר לטבול בו דינו כמקוה חסר, ושלשה לוגים מים שאובים פוסלים אותו כשם שהם פוסלים מקוה ששיעורו חסר^[71], ולדעה זו, השקה של מקוה מים שאובים למקוה זה, אינה מכשירה את המקוה השאוב^[72], ויש סוברים, שאף על פי שאי אפשר לטבול בו מכל מקום כיון שיש בו ארבעים סאה אין דינו כמקוה חסר, ושלשה לוגים מים שאובים לא פוסלים אותו^[73], ולדעה זו, השקה של מקוה מים שאובים למקוה זה מכשירה את המקוה השאוב^[74].

לטבילת כלים מטומאתם

לטבילת כלים מטומאתם, אף מקוה שאין בו ארבעים סאה כשר מן התורה אם יש בו כדי להטביל את הכלי בבת אחת - ואף לסוברים שלטבילת אדם הוא פסול מן התורה^[75] - והוא שיש בו רביעית*^[76], שהכתוב ורחץ במים את כל בשרו^[77] ממנו דרשו שצריך שיהיה במקוה ארבעים סאה^[78], בטבילת אדם אמור^[79], אבל בטבילת כלים די בכל שהוא מקוה, וכשיש בו רביעית הוא קרוי מקוה, אבל כשיש בו פחות מרביעית אינו קרוי מקוה כלל^[80]. מדרבנן, מקוה שאין בו ארבעים סאה פסול אף לטבילת כלים^[81], שמא יטבילו בו אף כלים גדולים ולא יהיה בו כדי להטביל את הכלי בבת אחת^[82].

מקוה של רביעית שיש בו די כדי להטביל כלי בבת אחת - כגון להטביל מחט - שכשר מן התורה לטבילת כלי מטומאתו^[83], שנפלו בו מים שאובים או מי פירות לא פסלהו, אולם להטביל בו כלי גדול שאינו עולה ברביעית, ועולה במקוה מחמת שנתרבו המים על ידי השאובים או המי פירות, פסול הוא אף מן התורה, שכל השיעור צריך שיהיה מים כשרים^[84].

על טבילת כלי סעודה חדשים הניקחים מגוי, שנחלקו ראשונים אם מן התורה די לה במקוה של רביעית מים ואינה צריכה ארבעים סאה אלא מדרבנן, כבטבילת כלים מטומאתם, או שאף מן התורה צריך לה מקוה של ארבעים סאה, ע"ע טבילת כלים^[85].

על טבילת ידים* במקוה כשהיא במקום נטילת-ידים*, כגון לאכילת חולין או תרומה, שנחלקו אם די לטבול במקוה שיש בו רביעית, או שצריך שיהיה בו ארבעים סאה, ע"ע נטילת ידים.

בטבילת ידים לאכילת קדשים

טבילת ידים שתיקנו לאכילת קדשים^[86], לסוברים שטבילת ידים במקוה הבאה במקום נטילה ידים צריכה ארבעים סאה^[87], אף היא צריכה ארבעים סאה^[88]. לסוברים שטבילת ידים במקוה הבאה במקום נטילה ידים די לה במקוה של רביעית^[89], נחלקו אחרונים אם אף טבילת ידים במקוה לאכילת קדשים די ברביעית: יש סוברים שאף לאכילת קדשים די ברביעית, שכיון שטבילת ידים לקדשים אינה אלא תקנה מדרבנן לא הצריכו בה ארבעים סאה^[90], ויש סוברים, שאף לסוברים שלטבילת ידים הבאה במקום נטילת ידים די במקוה של רביעית, טבילת ידים לאכילת קדשים צריכה מקוה של ארבעים סאה^[91], שבמקום שצריך נטילה, כיון שנטילה עצמה נעשית ברביעית^[92] אף טבילה שבאה במקומה תיקנו שתהיה ברביעית, אבל טבילת ידים לאכילת קדשים שאינה באה במקום נטילה - שאין נטילה מועלת בה, אלא צריכה טבילה דוקא^[93] - צריכה ארבעים סאה כבשאר טבילות^[94].

צירוף זוחלין לשיעור

מים זוחלין, נחלקו ראשונים ואחרונים אם הם מצטרפים למים שאינם זוחלין להשלים שיעור ארבעים סאה למקוה: יש סוברים שאם הזוחלין הם מיעוט הם משלימים את השיעור^[95] - שהם בטלים במים שאינם זוחלין וחשובים כעומדים^[96], או משום שלדעתם פסול זוחלין אינו במהות המקוה, אלא בטבילה, ולפיכך יכולים הם להיות חלק מהשיעור, והטובל יטבול במים שאינם זוחלין^[97] - ולפיכך אמר ר' יהודה שמקוה שיש בו ארבעים סאה מכוונות וירדו שנים וטבלו זה אחר זה, והיו רגליו של הראשון נוגעות במים אף השני טהור^[98], שהמים שעל גוף הראשון חשובים כמחוברים למקוה^[99], ואף על פי שהם זוחלין, שנוטפים ונזחלים מעל גופו, מכל מקום מצטרפים הם לשיעור המקוה^[100], ויש סוברים שאין הם משלימים לשיעור^[101], והטעם שהמים שעל גוף הראשון משלימים, הוא משום שמים זוחלין שחוזרים מאיליהם למקוה אינם פסולים משום זוחלין^[102].

צירוף שני חלקי מקוה

מקוה שיש בו ארבעים סאה ומחולק מצד לצד בסל גדול של נצרים - ופי הסל בולט מעל המים^[103] - ואין בנקבים שבסל נקב בשיעור שפופרת הנוד - שאם כן החלקים מצטרפים מדין השקה^[104] - אף על פי שהמים מחוברים באויר שבין הנצרים, מכל מקום הם כשני מקואות ואין הם מצטרפים לשיעור מקוה^[105]. על כך שאם היו ארבעים סאה בצד אחד, ובצד האחר פחות מארבעים סאה, וכשתצרף את הנקבים הקטנים שבאויר שבין הנצרים יהיה בהם שיעור של כשפופרת הנוד, שנחלקו ראשונים ואחרונים אם הצד החסר חשוב שיש בו שיעור על ידי צירופו למקוה השלם, ע"ע השקה^[106].

על צירוף מקואות על ידי השקה להשלים את השיעור, הן מקוה חסר למקוה שלם, והן שני מקואות חסרים לצרפם לשיעור מקוה שלם, ע"ע השקה^[107].

המים

מים* הכשרים למקוה - האמורים בכתוב: מקוה מים^[108] - מלבד מים ממש, יש דברים נוספים שחשובים כמים לענין דין זה, יש שחשובים כמים ממש וכשרים לעשות בהם מקוה בתחילה, כלומר שיהיו הם כל המקוה, ויש שאינם חשובים כמים ממש^[109], ואינם כשרים אלא להעלות את המקוה, היינו להשלים מקוה של מים ששיעורו חסר, ויש שאינם חשובים כמים כלל ואינם כשרים אפילו להעלות את המקוה^[110].

מי פירות ושאר משקים

יין ושמן ושאר מי פירות, וציר* - יש מפרשים ציר היוצא מדגים מלוחים^[111], ויש מפרשים שציר היוצא מדגים כשר למקוה שברייתו מן המים, אלא הוא ציר של בשר וכדומה^[112] - ומורייס - שומן היוצא מדגים מלוחים^[113], ויש מפרשים שאין הוא שומן היוצא מדגים ששומן היוצא מדגים כשר למקוה שברייתו מן המים, אלא הוא שומן היוצא מבשר וכדומה^[114] - ותמד* - שנותנים מים בחרצנים או בזגים או בשמרים של ענבים וכשנגמרת תסיסתו הרי הוא כיין^[115] - משהחמיץ - ושכר^[116] - אינם כשרים למקוה^[117], ואפילו דם, שנקרא בכתוב מים - שנאמר על הארץ תשפכנו כמים^[118] - אינו כשר^[119], ואף אם המשיך מי פירות ושאר משקים למקוה של מים, ויש בו רוב מים, אין הם כשרים^[120] - ואף על פי שמים שאובים שהמשיכם למקוה שיש בו רוב שאינם שאובים, כשרים^[121] - שנאמר אך מעין ובור מקוה מים^[122], ו"מים" אמור על כל הכתובים בפסוק, הן על מעין הן על בור והן על מקוה, וכאילו אמר מעין מים ובור מים ומקוה מים, ולפיכך דרשו שהוא בא למעט שלשה דברים: א) ששאר משקים שאינם מים - כגון מי פירות^[123] - פסולים למקוה. ב) שאפילו המשיך אותם למקוה ויהיו בו רוב מים, הם פסולים. ג) שאפילו דם שנקרא בכתוב מים, פסול למקוה^[124].

פסול מי פירות ושאר משקים למקוה, נחלקו בו ראשונים אם הוא מן התורה או מדרבנן: א) יש סוברים שהוא מן התורה^[125], שהרי דין זה דרשו מהכתוב^[126]. ב) ויש מי שסובר שאינו אלא מדרבנן^[127], ודרשה שדרשו אינה אלא אסמכתא בעלמא^[128]. ג) ויש סוברים, שאם אין להם מראה מים הפסול הוא מן התורה, ואם יש להם מראה מים הפסול הוא מדרבנן^[129]. ד) ויש סוברים, שמקוה העשוי משאר שבעה משקים מלבד מים וטל*, והם יין* שמן* דבש* דם* או חלב*^[130], פסולים הם מן התורה, שהואיל ומקבלים הם טומאה^[131] היאך יטהרו את הטובל בהם - ומים אף על פי שהם מקבלים טומאה^[132], מכל מקום בעודם בקרקע אין הם מקבלים טומאה^[133] - אבל משקים שאינם משבעה משקים - הואיל ואין הם מקבלים טומאה, לסוברים כן^[134] - אינם פסולים מן התורה, אלא מדרבנן^[135].

בנוספו מי פירות

מקוה שהיו בו ארבעים סאה מים ונתנו לתוכו מי פירות - או שאר משקים - ומי הפירות הם הרוב, פוסלים הם את המקוה^[136] - מן התורה, לסוברים שמי פירות פסולים מן התורה^[137] - ואף על פי שמקוה שיש בו ארבעים סאה ונתנו לתוכו מים שאובים, אף אם השאובים הם רוב מכשיר הוא אותם^[138], אין זה אלא בשאובים שבחיבורם למקוה הוכשרו - שנטהרו ונזרעו מחדש^[139] - אבל מי פירות שנתחברו למקוה לא הוכשרו, וכיון שהם הרוב פוסלים הם את המקוה^[140]. היו מי הפירות מיעוט - ולא שינו את מראה המים^[141] - אין הם פוסלים את המקוה^[142].

להשלים שיעור מקוה

מי פירות - או שאר משקים - אינם משלימים שיעור מקוה, ולפיכך אם היו בו שלושים ותשע סאה מים, ונפלה לתוכו סאה אחת מהם אין היא משלימה אותו לשיעור ארבעים סאה^[143].

בנפל סאה ונטל סאה

היו בו ארבעים סאה מים, ונפלה לתוכו סאה אחת של מי פירות, וחזר ונטל מתוכו סאה, הרי הוא כשר^[144], ואף על פי שנמצא שמי פירות משלימים את הארבעים סאה - שסאה שחזר ונטל רובה מים, שאין בה אלא אחד מארבעים ואחד מי פירות לפי חשבון^[145] - מכל מקום כיון שכשנפלו מי הפירות למקוה הם נתבטלו בתוכו, כל הארבעים ואחת סאה כשרות למקוה, וכשנטל סאה נמצא שנשארו ארבעים סאה כשרות^[146]. היו בו ארבעים סאה מים, ונפלה לתוכו סאה של מי פירות, ונטל סאה, וחזר ונתן סאה של מי פירות ונטל סאה, וכן עשה כמה פעמים, דעת רוב הראשונים שאם נשתייר רובה מים - היינו שעשה כן עד י"ט פעמים, ונשתיירו כ"א סאה כשרים^[147] - הוא כשר^[148], ויש ראשונים שסוברים שאינו כשר אלא כשעשה כן פעם אחת, אבל אם חזר ונתן סאה מי פירות ונטל סאה, פסול^[149].

שלג וברד

שלג* וברד וכפור - ברד דק^[150] - וגליד - קרח^[151] - בעודם קרושים, נחלקו תנאים וראשונים בדעתם אם הם כשרים למקוה: א) יש סוברים ששלג כשר ואפילו אם המקוה כולו שלג^[152], ששלג הוא כמים^[153], מהם סוברים שאף ברד או כפור או גליד כשרים אפילו אם המקוה כולו עשוי מהם^[154], ומהם סוברים שברד כפור וגליד אינם כשרים אלא להשלים מקוה של מים ששיעורו חסר, אבל אם כולו או רובו עשוי מהם, פסול^[155]. ב) ויש סוברים, שהן שלג והן ברד כפור וגליד פסולים להיות כולו או רובו של שיעור מקוה, ואינם כשרים אלא להשלים מקוה של מים ששיעורו חסר^[156], שאין הם חשובים כמים ממש, ודומים הם לטיט הנרוק שחשוב כמים לענין השלמה, ולא חשוב כמים להיות כולו או רובו של מקוה^[157]. ג) ויש סוברים שאם אין מים במקוה אלא שכולו עשוי מהם, הוא פסול, ואם יש מים במקוה הוא כשר, אף אם אין במים רוב שיעור מקוה^[158], לפי ששלג ברד וגליד חשובים כמים, אלא שאם המקוה כולו עשוי מהם הוא פסול לפי שמקוה צריך להיות מונח על גבי קרקע^[159], והואיל ושלג או ברד או כפור אינם יחידה אחת אלא כל קורט וקורט מהם עומד בפני עצמו^[160], החלק העליון אינו חשוב כמונח על גבי הקרקע אלא על גבי החלק שתחתיו^[161] - ואינו דומה למים בהם כל הטיפות מחוברות וכולן חשובות כמונחות על גבי הקרקע^[162] - ועוד שאי אפשר שארבעים סאה מהם יגעו בטובל^[163] - משום שכל קורט וקורט עומד בפני עצמו אין נוגעים בו אלא החלקים שסמוכים לגופו, ואינם דומים למים שכל הטיפות מחוברות כאחת וכשטובל בהם חשוב כטובל בכולן^[164], או משום שכשנכנס הטובל בהם בתחילת כניסתו כובש אותם ויוצר גומא שאינה חוזרת למקומה, וכשנכנס עם שאר גופו יש אויר שמפסיק בינו לבינם, ואינם דומים למים שהנכנס בהם אינו יוצר גומא, שהמים חוזרים למקומם^[165] - אבל להשלים מקוה של מים ששיעורו חסר הם כשרים אפילו אם המים הם מיעוט, שהמים מצרפים את השלג או הברד והכפור להיות חלק מהם, ולפיכך חשובים הם כמונחים על גבי קרקע, והטובל יטבול במים וחשוב הוא כטובל אף בהם^[166]. ד) ויש סוברים שהם פסולים אפילו להשלים שיעור מקוה^[167], שאין הם חשובים כמים כלל, אלא כאוכל^[168].

אופן מדידת שלג

אופן מדידת שלג למקוה - כגון מדידת סאה של שלג להשלמת מקוה שחסר בו סאה, לסוברים שהיא מועילה^[169], או מדידת ארבעים סאה במקוה שכולו שלג, לסוברים שהוא כשר^[170] - כתבו ראשונים שאין מודדים אותו כמות שהוא תפוח וחלול^[171], ונחלקו באופן המדידה: יש שכתבו שמודדים לפי מה שהיה אילו מיעכו אותו כעין ברד וכפור^[172], ויש שכתבו שמודדים אותו לפי המים שהיו מתהוים ממנו אילו הפשיר^[173].

שלג שנפשר במקוה

שלג שהובא למקוה כשהוא קרוש ונפשר והיה למים, נחלקו ראשונים אם לסוברים ששלג קרוש פסול להיות כולו או רובו של מקוה^[174], הם כשרים להיות כולו או רובו של מקוה: יש סוברים שהם כשרים שהרי עתה הם מים^[175], ויש סוברים שהם פסולים^[176], שהואיל ובשעת הבאת השלג למקוה הוא היה פסול, אף כשנפשר והיה למים הם פסולים^[177].

על שלג שהובא למקוה בכלים אם נפסל משום שאובים, ע"ע שאובים.

דבר שברייתו מן המים

דבר שתחילת ברייתו מן המים - כגון יבחושים אדומים^[178], הם כמין יתושים בלא כנפים שרגילים לגדול בשולי חביות יין^[179] - אמר ר' שמעון בן גמליאל שמטבילים בו^[180], וכן אמר ר' יצחק בר אבדימי שמטבילים בעינו של דג גדול^[181], שאף היא מבריית המים^[182], וכתבו ראשונים שהיינו דוקא באופן ששומן העין נימוק בחורו^[183], ונעשה מים^[184], וכן יבחושים אדומים שמטבילים בתוכם, כתבו אחרונים שהיינו דוקא כשריסקום ועשאום כמים^[185], ויש שכתבו שאפילו לא נימוק שומן העין ולא נתרסקו היבחושים מטבילים בתוכם^[186]. וכתבו אחרונים שאף דם של דג, הואיל והוא דבר שתחילת ברייתו מן המים מטבילים בו^[187]. ונחלקו ראשונים ואחרונים אם חכמים נחלקו על ר' שמעון בן גמליאל, ואם הלכה כמותו: יש סוברים, שדברי ר' שמעון בן גמליאל הם לשיטתו שדבר שברייתו מן המים העומד במקום המחבר בין מקואות בשיעור של שפופרת הנוד אינו ממעט בשיעור של שפופרת הנוד^[188], אבל חכמים שסוברים שממעט מהשיעור^[189] - וכן הלכה^[190] - סוברים שדבר שתחילת ברייתו מן המים פסול למקוה^[191], מהם סוברים שהלכה כר' שמעון בן גמליאל^[192], ומהם סוברים שהלכה כחכמים^[193], ויש סוברים, שאף חכמים סוברים שדבר שתחילת ברייתו מן המים כשר למקוה^[194].

דבר שתחילת ברייתו מן המים שכשר למקוה, לסוברים כן, כתבו ראשונים שהיינו אף לעשות מקוה בתחילה^[195], ויש מן הראשונים שסובר שאינו כשר אלא להשלים שיעור מקוה^[196].

מלח

מלח*, שנינו במשנה שהוא כשר להשלים שיעור של מקוה חסר^[197] - ואפילו קודם שנמס במי המקוה^[198] - בטעם הדבר כתבו אחרונים הואיל והוא תולדת המים^[199]. ונחלקו אחרונים, יש סוברים שרק להשלים שיעור מקוה הוא כשר, אבל מקוה שכולו מלח - אפילו הוא נמס והיה לנוזל^[200] - פסול^[201], משום שמלח אינו חשוב כמים אלא אם כן הוא מעורב במים, שכשמתערב במים כיון שהוא מתולדת המים חוזר הוא להיות מים ממש^[202], או משום שהוא בכלל הדברים שאינם מים ממש, כגון טיט הנרוק, שכשרים להשלמת שיעור מקוה ואינם כשרים להיות כולו של מקוה^[203], ויש סוברים שאף מקוה שכולו מלח, כשר^[204]. יש אחרונים שסוברים בדעת ראשונים, שהתנא של התוספתא - שאמר שמלח שנימוח אינו מכשיר לטומאה^[205] - חולק על המשנה וסובר שמלח אינו חשוב כמים כלל ואינו כשר אף להשלים שיעור של מקוה חסר^[206].

מלח שאמרו שכשר למקוה - לסוברים כן - יש אחרונים שכתבו שהוא דוקא מלח שמגיע ממים, שחשוב כמים וכשר למקוה, אבל מלח שחופרים מהקרקע, אינו חשוב כמים ופסול^[207], ויש סוברים שאף מלח שחופרים מהקרקע כשר, שאף הוא חשוב כמים^[208].

טיט

טיט הנרוק^[209] - הקרוי כן מלשון רוק, שהוא דליל ודביק כרוק^[210], ויש מפרשים מלשון הרקה^[211], שהוא רך וראוי להריקו מכלי לכלי^[212] - אינו כשר להיות מקוה בתחילה^[213], אך הוא כשר להעלות את המקוה^[214], ואפילו אם הוא עומד בפני עצמו מתחת למים או בצידם^[215]. חלק העפר שבטיט, כתבו אחרונים שאף הוא מצטרף להעלות את המקוה^[216], ויש שצידדו שאינו מצטרף^[217]. שיעור רכותו של טיט הנרוק שאמרו שכשר להעלות את המקוה הוא שתהיה פרה שוחה ושותה ממנו, שאם הוא עבה עד שאין פרה שוחה ושותה ממנו אינו מעלה את המקוה^[218], שכיון שהוא עבה כל כך אינו קרוי מים אלא טיט^[219]. שיעורים נוספים ברכותו של טיט שנינו במשנה: ר' מאיר אומר טיט שהקנה יורד מאליו - שאם ישימו בו קנה הוא ישקע בטיט מאיליו^[220] - ר' יהודה אומר מקום שאין קנה המדה עומד - שאם יציבו בו קנה שמודדים בו לא יעמוד אלא יטה לצד^[221] - אבא אלעזר בן דולעאי אומר מקום שהמשקלת יורדת - שאם יניחו עליו משקולת העופרת של בנאים היא תשקע^[222] - ר' אליעזר אומר היורד בפי חבית^[223] - כדי שירד בפי כלי ידוע שפיו צר^[224], - ר' שמעון אומר הנכנס בשפופרת הנוד - שפופרת של קנה שמניחים על פי נוד כדי לשפוך לתוכו, ושיעור קוטר חללו הוא שתי אצבעות^[225] - ר' אליעזר בר צדוק אומר הנמדד בלוג^[226], הוא כלי שמחזיק ששה ביצים^[227], וכששופכים את הטיט לתוכו הוא מתפשט אילך ואילך עד שנעשה שטוח מלמעלה כדרך דבר נוזלי^[228], ויש מפרשים שהוא כלי שפיו רחב יותר משפופרת הנוד, והכונה היא שהטיט יכול להכנס באותו פתח בלי שיהיו צריכים לדחוף אותו לתוך הכלי^[229], ומידות אלו ששנינו במשנה, כתבו ראשונים, שבכל מידה הטיט עבה מבמדה שנשנית קודם לה, שבמדה של ר' יהודה הטיט עבה מהמידה של ר' מאיר, ובשל אבא אלעזר בן דולעאי הוא עבה מבשל ר' מאיר, ובשל ר' אליעזר הוא עבה מבשל אבא אלעזר בן דולעאי, ובשל ר' שמעון מבשל ר' אליעזר, ובשל ר' אליעזר בר צדוק מבשל ר' שמעון^[230]. וכתבו ראשונים שאף התנאים שבמשנה סוברים שהשיעור של טיט המעלה את המקוה הוא שפרה שוחה ושותה ממנו, אלא שנחלקו מה שיעור עובי הטיט אותו פרה שוחה ושותה, והשיעור שכל אחד מהם אמר הוא השיעור שלדעתו פרה שוחה ושותה^[231], ויש שחולקים וסוברים שטיט שאמרו התנאים את שיעורו במשנה, עב מהטיט שפרה שוחה ושותה ממנו^[232], מהם שכתבו שמכל מקום מעלה הוא את המקוה^[233], ומהם שכתבו שאינו מעלה את המקוה^[234], ומהם שכתבו שכשהטיט מעורב במים והמים עכורים מטיט השיעור בו הטיט מעלה את המקוה הוא שפרה שוחה ושותה, וכשהטיט עומד בפני עצמו, כגון בצד המים או על גבם, השיעור בו הטיט מעלה את המקוה הוא השיעור שאמרו התנאים^[235].

טבילה בטיט שמשלים שיעור מקוה

טיט הנרוק שפרה שוחה ושותה ממנו שהשלים אתו שיעור מקוה, נחלקו ראשונים אם טובלים אף בטיט: א) יש סוברים, שאף על פי שטובלים במים, אין טובלים בטיט, ולדעתם זהו שאמרו ר' אליעזר ר' יהושע שמקוה שיש בו ארבעים סאה מים וטיט, והטיט נמצא בצד אחד והמים בצד אחר מטבילים במים ואין מטבילים בטיט^[236]. ב) ויש סוברים שטובלים אף בטיט^[237], ואותה שאמרו ר' אליעזר ור' יהושע שאין מטבילים בטיט, היינו בטיט עבה יותר מטיט שפרה שוחה ושותה^[238], על שיעור עוביו של טיט זה, עי' לעיל^[239].

בטעם הדבר שטיט שמשלים שיעור מקוה חשוב כמים לענין השלמת השיעור, ואינו חשוב כמים לענין שיהיה אפשר לטבול בתוך הטיט - בטיט שפרה שוחה ושותה ממנו, לסוברים כן^[240], או בטיט עבה יותר, לסוברים כן^[241] - כתבו אחרונים, ששני דינים יש במים שבמקוה, שיהיו בו קיבוץ מים של ארבעים סאה, ושהטובל יטבול במים, והטבילה אינה צריכה להיות בכל הארבעים סאה, וטיט אף על פי שהוא חשוב כמים, ומשום כך משלים שיעור ארבעים סאה, מכל מקום אין הוא ראוי לטבילה, ולפיכך הטובל במים של מקוה שיש בו ארבעים סאה של מים וטיט, עלתה לו טבילה שחשוב כטובל במים ולא בטיט^[242].

נפט

נפט כתבו אחרונים שאין דינו כמים^[243], ויש אחרונים שהסתפקו אם חשוב כמים הואיל והוא נובע מן הארץ^[244].

פחות משלשה לוגים מים שאובים

פחות משלשה לוגים מים שאובים, אף על פי שאם נפלו למקוה חסר לא פסלוהו\^[245], מכל מקום אין הם כשרים להשלים שיעור של מקוה חסר^[246].

על מים שנשתנה המראה שלהם ממראה מים, עי' להלן^[247].

מיקומו

בקרקע

המקוה צריך להיות בקרקע, וכן דרשו בתורת כהנים מהכתוב אך מעין ובור מקוה מים^[248]: מה מעין עיקרו בקרקע - כלומר שהמים נוגעים בקרקע^[249] - אף מקוה צריך שיהיה עיקרו בקרקע^[250], לפיכך מקוה שבספינה פסול^[251], וכתבו ראשונים שמטעם זה אמרו שמקוה שבתוך כלי פסול^[252] - אף באופן שאינו נפסל משום שאובין, כגון שנתמלאו המים בכלי שלא מדעת^[253] - שהרי שולי הכלי מפרידים בין המים לקרקע^[254]. ויש סוברים שהטעם שהמקוה צריך להיות בקרקע לפי שמים התלושים מהקרקע הם דבר המקבל טומאה^[255], והטובל בהם מטמא אותם, והיאך יטהרו הם אותו^[256], ולדעתם דרשה שדרשו בתורת כהנים אינה באה ללמד על כשרותו של המקוה לטבילה - שלדעתם הכתוב אינו מדבר על כשרותו של מקוה לטבילה אלא על כך שמים שבמקוה אינם נטמאים^[257] - אלא על מים שבמקוה שאינם נטמאים אם עיקרו בקרקע, אלא שממילא למדים אנו שרק מקוה שעיקרו בקרקע כשר לטבילה, שאם לא כן מימיו מקבלים טומאה ואינו כשר לטבילה^[258]. ויש מי שסובר שמקוה שבכלי אינו פסול מן התורה אלא מדרבנן^[259], ודרשה שדרשו בתורת כהנים אינה אלא אסמכתא בעלמא^[260].

על גג בנין

מקוה שעל גג בנין כשר^[261], שאף על פי שמי המקוה צריכים להיות נוגעים בקרקע ושלא יהיה דבר מפסיק ביניהם^[262], מכל מקום כיון שהבנין עומד על הקרקע ומחובר לו, אין הוא חשוב כדבר המפסיק בין המים לקרקע, והרי זה כאלו מי המקוה נוגעים בקרקע^[263].

בכלי שמחובר לקרקע

כלי שקבעו בקרקע ועשה בו מקוה, לדעת ר' אליעזר שכל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע^[264], אין הוא חשוב כלי אלא כחלק מהקרקע, והרי הוא כשר^[265], לדעת רבנן שמחובר לקרקע אינו כקרקע^[266], הרי הוא פסול^[267], לפי שהיה עליו שם כלי קודם שקבעו, ואין הוא חשוב כקרקע^[268]. חקק בית קיבול בקרקע עצמה, כגון שחקקו בסלע שבקרקע, אפילו לדעת רבנן אין הוא חשוב ככלי אלא כקרקע, ומקוה שבתוכו כשר^[269]. קבעו ולבסוף חקקו, כלומר, שקבע אבן גדולה וכדומה בקרקע ואחר כך חקק בו בית קיבול, כתבו ראשונים ואחרונים שכיון שקבע אותה קודם שהיתה כלי, אף לדעת רבנן הרי היא כקרקע עצמה, ומקוה שבתוכה כשר^[270], ויש חולקים וסוברים שאף קבעו ולבסוף חקקו אינו כשר לדעת רבנן אלא בטבילות הנצרכות מדרבנן - כגון טבילת כלי זכוכית שהיו של גוי לסוברים שהיא מדרבנן^[271] - אבל לטבילות הנצרכות מן התורה - כגון לטבילת נדה* - פסול^[272], שמן התורה קבעו ולבסוף חקקו אינו חשוב כקרקע, אלא שרבנן הקלו בטבילות שאינם אלא מדבריהם להחשיבו כקרקע^[273].

ביש בו נקב

כלי שיש בו נקב פעמים שמקוה שבתוכו כשר - שבטל ממנו תורת כלי^[274], או משום שהטעם שמקוה שבכלי פסול הוא לפי שהמים אינם חשובים כמונחים בקרקע, לסוברים כן^[275], וכשיש בו נקב המים חשובים כמונחים בקרקע^[276] - ונחלקו ראשונים בגודל הנקב, ואם צריך לכך תנאים נוספים: א) יש סוברים, שאם הנקב הוא בשוליו די בנקב כל שהוא, ואם הוא בצידו סמוך לשוליו ממש צריך שהנקב יהיה כשפופרת הנוד, ואם הוא לא סמוך לשוליו והכלי יכול לקבל מים ואפלו כל שהוא, אין נקב מועיל בו^[277]. ב) ויש סוברים, שגודל הנקב תלוי בסוג הכלי - ומלבד זאת צריך לדעתם לחבר את הכלי לקרקע או לעשות בו מעשה שנראה כעין בנין, כדלהלן - כלי שנקב המטהרו - היינו נקב המבטל ממנו תורת כלי לענין שלא יקבל טומאת-כלים* - קטן משיעור שפופרת הנוד - כגון כלי-חרס* שנקב המטהרו הוא כמוציא זית^[278] - צריך שגודל הנקב יהיה נקב המטהרו, וכלי שנקב המטהרו גדול משיעור שפופרת הנוד - כגון בכלי-עץ* שנקב המטהרו הוא כמוציא רימון^[279], שגדול יותר משיעור שפופרת הנוד^[280] - - די בנקב של כשפופרת הנוד, וכן כלי שאינו מקבל טומאה - כגון כלי-גללים-כלי-אבנים-וכלי-אדמה* - צריך נקב של כשפופרת הנוד, ולדעה זו מלבד הנקב צריך לקבוע את הכלי בקרקע, או לסתום את הנקב בסיד ובצרורות - כדי שיראה שהוא כעין בנין, ולא כלי או שבר כלי^[281] - אבל אם סתם בסיד או גפסיס, מין סיד שלבן יותר מסיד^[282], בלבד, כיון שאין דרך לבנות בהם ללא צרורות, אין זה כעין בנין, ומקוה שבתוכו פסול^[283].

במימיו מחוברים למעין או למקוה שבקרקע

מקוה שבכלי שהיו מימיו מחוברים בהשקה* למעין או למקוה שבקרקע, כגון שהיה בכלי נקב כשפופרת הנוד - על שיעור שפופרת הנוד, ושהוא השיעור להשקה, ע"ע השקה^[284] - דרכו היו מימיו מחוברים למעין או מקוה, או שהיו מי מעין עוברים על גביו בשיעור של שפופרת הנוד, נחלקו ראשונים אם הוא כשר: א) יש סוברים שהוא כשר^[285], שכיון שהמים שבמעין או במקוה מחוברים למים שבכלי הרי הוא כטובל במים שחוץ לכלי^[286], ולפיכך אמרו שמטבילים כלי בתוך כלי שיש בפיו כשפופרת הנוד^[287], וכן אמרו ששידה ותיבה שבים מטבילין בהם אם הם נקובים כשפופרת הנוד^[288], ולדעתם אותה שאמרו שמעין שהעבירו על גבי השוקת - שאינה חצובה בסלע אלא היא כלי שקבוע בקרקע - המקוה שבתוך השוקת פסול^[289], ואף על פי שיש שם השקה למעין, היינו באופן שלא היה במעין ארבעים סאה קודם שנכנס לשוקת, שלדעתם מעין אינו מטהר אדם עד שיהיה בו ארבעים סאה^[290]. ב) ויש סוברים שמן התורה הוא כשר, אלא שבאופנים מסויימים גזרו רבנן שהוא פסול^[291], ונחלקו בהם: מהם סוברים שאם הכלי קבוע בקרקע גזרו שהוא פסול, משום שפעמים שקובעים אותו במקום מוצא המים ואין שם חיבור בשיעור שפופרת הנוד - כגון שנקב מוצא המים הוא צר ואין בו כשפופת הנוד^[292], ויש מפרשים כגון שבפתח הכלי לא יהיה כשפופרת הנוד^[293] - ויבואו להכשיר אף אותו^[294], ולפיכך אמרו שמעין שהעבירו על גבי השוקת - שאינה חצובה בסלע אלא היא כלי שקבוע בקרקע^[295] - המקוה שבתוך השוקת פסול^[296], שאף על פי שיש שם השקה הואיל וקבועה היא בקרקע הרי היא מקוה פסול^[297], ומהם סוברים שאם הכלי מוקף במעין או במקוה, וכגון שהוא בתוך המעין או המקוה, הוא מקוה כשר אפילו מדרבנן - ואפילו אם הוא מחובר לקרקע^[298] - אבל אם הוא עומד בצידו של המעין או המקוה גזרו רבנן שהשקה לא תועיל לו - ואפילו הוא תלוש מהקרקע^[299] - גזירה שמא יטביל בתוך כלי שאינו מחובר למקוה ומעין, ולפיכך אמרו שמעין שהעבירו על גבי השוקת המקוה שבתוך השוקת פסול, שאף על פי שיש שם השקה הואיל ואין היא מוקפת במעין הרי זה מקוה פסול^[300]. ג) ויש סוברים שהוא פסול אף מן התורה, שאף על פי שמימיו מחוברים למעין או למקוה מכל מקום הוא בתוך כלי, ומקוה שבכלי פסול^[301]. ד) ויש סוברים, שאם הכלי משוקע במים ומי המעין או המקוה עוברים על גביו בשיעור של שפופרת הנוד, הרי זה כשר, שהטובל בו אינו חשוב כטובל בכלי אלא במעין או במקוה, ואם היה מחובר על ידי שהיה בו נקב כשפופרת הנוד פסול, שהטובל בו חשוב כטובל בכלי^[302].

שעל גבי כלי

מקוה שעל גבי כלי שאין לו בית קיבול, כגון שעל גבי שולחן או ספסל, או שעל גבי אחורי כלי שיש לו בית קיבול, מדין תורה הוא כשר^[303], מדרבנן נחלקו תנאים: ר' יוסי סובר שגזרו שלא לטבול בו - שמא יטבול בתוך כלי שיש לו בית קיבול^[304] - ולפיכך אמר ר' יוסי שאסור להטביל על גבי ספסל^[305], ור' יהודה סובר שלא גזרו גזירה זו^[306], הלכה כר' יוסי^[307], עבר וטבל על גבי כלים אלו, נחלקו ראשונים יש שכתבו שלא עלתה לו טבילה^[308], ויש שכתבו שעלתה לו טבילה^[309]. ונחלקו ראשונים באלו אופנים ובאלו כלים גזרו: א) יש סוברים שבכל כלים גזרו, שחששו שהרואה יאמר שכשם שמותר לטבול על גבי אחורי כלי או על גבי כלי שאין לו בית קיבול, מותר אף לטבול בתוך כלי^[310], ומכל מקום אם הכלי מנוקב, שמותר לטבול בתוכו^[311], אין חשש לגזירה זו ומותר לטבול על אחוריו^[312]. ב) ויש סוברים, שלא גזרו אלא בכלי מחובר לקרקע, שחששו שמא יחבר כלי במעין אצל מוצא המים במקום שלא יהיו המים שבתוכו מחוברים למעין בשיעור שפופרת הנוד ויטבלו בתוכו, וכשם שגזרו - לדעתם^[313] - משום חשש זה שלא לטבול בכלי שמימיו מחוברים בהשקה למעין או מקוה אם הוא מחובר לקרקע^[314]. ג) ויש סוברים, שאף לדעת ר' יוסי לא גזרו אלא בכלים המקבלים טומאה אף מגבם - שהואיל והם נטמאים בין אם נגעו בתוכם בין אם נגעו בגבם, חששו שיאמרו מה לי לטבול על גבם מה לי לטבול בתוכם^[315] - אבל על גבי כלים שאינם מקבלים טומאה אלא בתוכם, כגון על גבי כלי חרס^[316], או שאין מקבלים טומאה כלל, לא גזרו^[317]. ד) ויש סוברים, שלא גזרו שלא לטבול על גביהם אלא כשמעין עובר כולו על גביו, שאילו היו נכנסים לתוך כלי שיש לו בית קיבול היו נפסלים מלטבול אפילו במים שנמשכים מחוץ לכלי^[318], אבל לטבול על כלי שמונח בתוך המקוה תחת רגלי הטובל מותר לטבול על גביו^[319]. ה) ויש סוברים, שלא גזרו אלא על גבי כלים שאין להם בית קיבול גזרו שלא לטבול על גביהם, גזירה שמא יטבול בתוך כלי שיש לו בית קיבול, אבל על גבי אחורי כלי שיש לו בית קיבול לא גזרו, שכיון שדרך להעמיד כלים שיש להם בית קיבול כשפיהם למעלה, וזה כפוי על פיו, יודעים הרואים ששינו להניחם כך מפני שאם היו מונחים כדרכם היה אסור לטבול בהם^[320]. על כך שלא תעמוד אשה על גבי כלי חרס המונח בתוך המקוה ותטבול, לפי שהיא מפחדת שמא יתהפך תחתיה ותיפול ולא תטבול כראוי, ע"ע טבילה^[321].

הוייתו

המים צריכים להגיע למקוה בידי שמים, וכן דרשו בתורת כהנים מהכתוב אך מעין ובור מקוה מים^[322]: מה מעין בידי שמים אף מקוה בידי שמים, ולפיכך מקוה שמימיו שאובים*, שמילא בכתיפו ועשה מקוה, הרי הוא פסול, שאין זה בידי שמים^[323]. מאידך, יצירת חלל המקוה בו יתאספו המים אינה צריכה להיעשות בידי שמים, שמלבד שהשוה הכתוב את מקוה למעין השוה אותו גם לבור, שהוא מפעולת האדם, לפיכך אף על פי שהגעת המים למקוה צריכה להיות בידי שמים, כשם שהיא במעין, יצירת חלל המקוה אינה צריכה להיעשות בידי שמים, כשם שהיא בבור^[324].

על פסול מקוה של מים שאובים, שנחלקו אם הוא מן התורה, או שאינו אלא מדרבנן ודרשת התורת כהנים אסמכתא* בעלמא היא, ושיש סוברים שאם המים נשאבו בכלים שמקבלים טומאה, פסול מן התורה, ואם נשאבו בכלים שאינם מקבלים טומאה, אינו פסול אלא מדרבנן, ושיש סוברים שאם היו רביעית שאובים בתחילה - ויש סוברים שלשה לוגים בתחילה - אף אם השאר באו בידי שמים פסול, ע"ע שאובים.

בתפיסת יד אדם.

מקוה שמימיו ניתנו לתוכו מתוך ידי אדם ("תפיסת יד אדם") בלא שאיבה בכלי, כגון שנטל מים בחופניו והשליכם למקוה, או שהוליך ברגליו מים למקוה^[325] או ששאב בכלי נקוב - שאינו חשוב כלי להחשיב את המים כשאובים^[326] - ונתנם במקוה, נחלקו בו ראשונים: א) יש סוברים שהוא פסול^[327], וכן אמרו: לגיון - אדם חשוב ההולך בסוסים ומרכבות וחיילותיו עמו^[328] - העובר ממקום למקום, וכן בהמה העוברת ממקום למקום, וזילפו בידיהם וברגליהם ועשו מקוה, הרי הוא כשר^[329], משמע שהבהמות הם שזילפו, אבל אם אנשי החיל עצמם היו מזלפים בידיהם ורגליהם הוא פסול, שהמים באו למקוה בתפיסת יד אדם^[330], אלא שנחלקו אם הוא פסול מן התורה או מדרבנן, מהם סוברים שהוא פסול מן התורה^[331], שכשניתנו בתפיסת ידי אדם אין זה כנעשה בידי שמים^[332], ומהם סוברים שאינו פסול אלא מדרבנן^[333], ודרשה שדרשו מה מעין בידי שמים אף מקוה בידי שמים, אינה אלא אסמכתא* בעלמא^[334]. ב) ויש מי סובר שהוא כשר, כיון שלא היו שאובים בכלי^[335], ואותה שאמרו לגיון העובר וזילפו ועשו מקוה כשר, היינו אף ברגלי אנשי החיל עצמם^[336]. על שלשה לוגים מים שניתנו במקוה חסר על ידי תפיסת ידי אדם אם פוסלים את המקוה, עי' להלן^[337].

שלא בכונה

מקוה שמימיו ניתנו לתוכו מתוך ידי אדם שלא בכוונה, נחלקו ראשונים ואחרונים אם חשוב כבאו לתוכו בתפיסת ידי אדם: א) יש סוברים, שאינו חשוב כבאו בתפיסת ידי אדם, שכל שבא שלא בכוונה חשוב כבא בידי שמים^[338]. ב) ויש סוברים, שאף אם ניתנו שלא בכוונה חשוב כבאו בתפיסת ידי אדם, ופסול^[339]. ג) ויש סוברים שחילוק יש בין אופן שלא איכפת לו שיבואו המים למקוה, לאופן שהוא רוצה שלא יבואו למקוה, שאם לא איכפת לו חשוב כבאו בתפיסת ידי אדם, ואם הוא רוצה שלא יבאו ואף על פי כן באו, אין זה חשוב כבאו בתפיסת ידי אדם אלא כבאו מאיליו, וכשר, וכתבו, שלפיכך כתבו ראשונים: שהשואב מקוה כדי לנקותו, וירא שמא אחר שיחסרו ארבעים סאה יחזרו למקוה שלשה לוגים מהכלי שמוציאים בו את המים, ויפסלוהו, יקוב את הכלי ששואב בו בשוליו ואז לא יחשבו המים כשאובים^[340], שאף על פי שהמים מגיעים למקוה מתוך ידיו - ושלשה לוגים מים שבאו בתפיסת יד אדם פוסלים את המקוה, לסוברים כן^[341], כשם שמים שאובים פוסלים את המקוה^[342] - מכל מקום כיון ששואב את המים כדי להוציאם, ודאי שאינו רוצה שיפלו חזרה, אין הם חשובים כבאו בתפיסת ידי אדם אלא כבאו מאיליהם^[343].

על מקוה שמימיו ניתנו לתוכו בידי אדם, ולא ניתנו בגופו אלא בכוחו, אם פסול משום תפיסת ידי אדם, ע"ע כוחו^[344].

בהמשכה מתפיסת יד אדם

מקוה שמימיו באו לתוכו בהמשכה - על המשכה, ע"ע שאובים - מתפיסת יד אדם, כגון ששאב מים ממעין בחופניו והניחם על הקרקע ונמשכו לתוך מקוה, נחלקו אחרונים אם לסוברים שתפיסת ידי אדם פוסלת, אף הוא פסול: יש סוברים שהוא כשר, שפסול מים שבאו בתפיסת יד אדם אינו אלא כשהמים באים מתוך ידיו ישירות למקוה, אבל אם הם באים מתוך ידיו להמשכה ומשם למקוה, אין בכך פסול תפיסת יד אדם^[345], ויש סוברים שהוא פסול, שמים שיש בהם תפיסת יד אדם אף על פי שלא היו בכלי דינם כשאובים - שכן גדר פסול שאובים הוא שהם חשובים כתלושים ממוקמם, וכן תפיסת יד אדם מחשיבה את המים כתלושים^[346] - וכשם שמקוה שמימיו היו שאובים והמשיכם לתוכה פסול, לסוברים כן^[347], כך הוא פסול^[348].

על ידי טהרה.

מקוה שהוייתו על ידי דבר המקבל טומאה, נחלקו ראשונים אם הוא פסול: יש סוברים שפסול^[349], ופסול זה הוא מן התורה^[350], וכן דרשו מהכתוב אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור^[351], הוייתם על ידי טהרה תהא^[352], ויש סוברים שמקוה שהוייתו על ידי דבר המקבל טומאה כשר^[353], שכך קיבלו שהדרשה אמורה על מעין בלבד, ולא על מקוה ובור^[354], או שפסול הוייתו על ידי דבר המקבל טומאה שייך רק בדבר בו יש חלות, ולפיכך שייך הוא במעין בו יש חלות - שחשיבותו כמעין הוא מחמת שהוא נובע ממקור המעין^[355] - ולא שייך הוא במקוה שאין בו חלות - שחשיבותו כמקוה אינו מחמת דבר אחר^[356] - אלא הוא דבר שממילא^[357].

בדבר האחוז בדבר המקבל טומאה

מקוה שמימיו הגיעו אליו על גבי דבר שאינו מקבל טומאה האחוז בדבר שמקבל טומאה, כגון אדם שאוחז מקל או קנה או דף של עץ כדי להביא מים על גביהם למקוה - שהאדם הוא דבר המקבל טומאה, ומקל וקנה והדף אינם מקבלים טומאה, שכן הם פשוטי כלי עץ^[358] - יש סוברים שנחלקו בכך תנאים, שר' יהודה סובר שכיון שהם אינם מקבלים טומאה, אף על פי שהאדם האוחזם מקבל טומאה, אין זה חשוב כהוייתו על ידי דבר המקבל טומאה, ור' יוסי סובר שכיון שהאדם האוחז אותם מקבל טומאה, חשוב כהוייתו על ידי דבר המקבל טומאה^[359], להלכה כתבו ראשונים שחשוב כהוייתו על ידי דבר המקבל טומאה^[360].

בשמירת שיעור המקוה

שמירת שיעור המקוה שלא יחסר על ידי דבר המקבל טומאה, כגון מקוה שנפרצה שפתו ואם לא יסתום הפירצה יצאו מים ולא יהיה בו ארבעים סאה, ובא לסותמו על ידי דבר המקבל טומאה, כתבו ראשונים שהרי זה חשוב הוייתו על ידי דבר המקבל טומאה^[361].

במניעת פסילתו

מניעת פסילת מקוה על ידי דבר המקבל טומאה, כגון מקוה שנפרץ והתחילו מימיו לזחול וסותם את הפירצה על ידי דבר המקבל טומאה כדי שלא יפסל משום זוחלין, נחלקו ראשונים בדעת תנאים: יש סוברים שלדעת ר' יוסי חשוב כהוייתו על ידי דבר המקבל טומאה, לפי שלולי הסתימה יפסל המקוה, ונמצא שדבר שמקבל טומאה מקיים את המקוה, ולדעת רבי יהודה אין זה חשוב הוייתו על ידי דבר המקבל טומאה לפי שאין הדבר המקבל טומאה יוצר את המקוה, אלא רק מונע מונע את פסילתו^[362], ושהלכה כר' יוסי^[363], ויש סוברים שלא נחלקו רבי יוסי ורבי יהודה בדבר זה, ואף רבי יוסי סובר שאינו חשוב הוייתו על ידי דבר המקבל טומאה, ושכן הלכה^[364].

במניעת פסילתו בעתיד

סתימה בדבר המקבל טומאה הבאה לשמור שלא יפסל בעתיד, כגון שסותם כדי שלא יתמעט מארבעים סאה - וכגון שאין זחילתו ניכרת שמימיו נוטפים או נבלעים בקרקע מעט מעט, ואינו פסול משום זוחלין^[365] - צידדו אחרונים שאינה פוסלת משום הויה על ידי טומאה אף לסוברים שסתימה שבאה למנוע פסול זוחלים וכדומה פוסלת משום הויה על ידי טומאה^[366], שכשסתמה למנוע זחילה, קודם הסתימה לא יכול היה לטבול במקוה, והסתימה מונעת את הפסול, ומשום כך חשוב הויה על ידי דבר המקבל טומאה, מה שאין כן כשסותם כדי שלא יתמעט מארבעים סאה, יכול היה לטבול אף קודם הסתימה, ונמצא שהסתימה אינה מהוה את המקוה^[367].

הגבהת מקוה כדי שיהיה אפשר לטבול בו

מקוה שיש בו ארבעים סאה ומימיו מרודדים ואינו יכול לטבול בו את כל גופו, נחלקו אחרונים אם יכול להניח כלים כדי להגביה את המים שיהיה אפשר לטבול בו: יש סוברים שכיון שלולי הגבהת המים לא יכול היה לטבול, הגבהתם על ידי כלים חשובה כהוייתו על ידי דבר המקבל טומאה^[368], ויש סוברים, שכיון שהמקוה כשר אף לולי הגבהת המים, שהרי יש בו ארבעים סאה, אין הגבהת המים חשובה כהויית המקוה, וכשר אף אם עושה כן על ידי כלים^[369]. ויש שכתבו שלסוברים שמקוה שמימיו מרודדים ואינם ראויים לטבילה אין דינו כמקוה חסר^[370] - ואינו נפסל על ידי שלשה לוגים מים שאובים - הגבהת המים אינה חשובה כהויית המקוה, ואינה פסולת את המקוה כשנעשית על ידי כלים, ולסוברים שכשמימיו רדודים דינו כמקוה חסר^[371], הגבהת המקוה חשובה כהויית המקוה, ופוסלת את המקוה כשנעשית על ידי כלים^[372].

אם השקה מועילה להכשיר פסול של הווייתו על ידי טומאה, ואם ההשקה עצמה יכולה להיעשות על ידי דבר המקבל טומאה, ע"ע השקה^[373].

הפוסלים אותו

שלשה לוגים בתפיסת יד אדם

שלשה לוגים מים שניתנו על ידי תפיסת ידי אדם - על תפיסת ידי אדם, עי' לעיל^[374] - במקוה שאין בו ארבעים סאה נחלקו ראשונים אם פסלוהו כשם ששלשה לוגים מים שאובים* שנפלו למקוה חסר פסלוהו^[375]: א) יש סוברים שפסלוהו^[376], ושמשום כך אמרו שהסוחט שלשה לוגים מים מתוך כסותו למקוה חסר, פוסל את המקוה^[377], שאף על פי שלמים שבתוך כסות אין דין שאובים - שהרי מים שבכלי שמנוקב בשוליו אינם חשובים כשאובים^[378], ואין לך כלי מנוקב בשוליו גדול מכסות^[379] - מכל מקום כיון שהם נכנסו למקוה על ידי תפיסת יד אדם, פוסלים את המקוה^[380], וכן אמרו: המטביל סגוס - בגד עב של צמר^[381] - במקוה של ארבעים סאה מכוונות, ועקרו מן המקוה וזבו ממנו שלשה לוגים מים לתוך המקוה, הרי הוא פסול^[382], שאף על פי שלמים שבסיגוס אין דין שאובים, מכל מקום כיון שהם נכנסו למקוה על ידי תפיסת יד אדם, פוסלים הם את המקוה^[383], וכן אמרו: שהמסנק - מלשון מסלק^[384] - ממקוה את הטיט ותלש אותו מהמקוה ונמשכו ממנו שלשה לוגים לתוך המקוה, פסול^[385], ומשמע אפילו באופן שמסלק את הטיט שלא על ידי כלי אלא בידיו, ופסול משום שחזרו למקוה מתפיסת ידי אדם^[386]. ב) ויש סוברים שמים שבאו על ידי תפיסת ידי אדם אינם פוסלים את המקוה^[387].

על שלשה לוגים מים שאובים שנפלו למקוה שאין בו ארבעים סאה, שפוסלים אותו, ושיש מי שסובר שאף מקוה שיש בו ארבעים סאה, אם הוסיפו עליו מים שאובים והם הרוב, פסלוהו, ובאלו אופנים חשובים המים שאובים, ע"ע שאובים.

שינוי מראה

מקוה נפסל בשינוי מראה^[388], כגון שנפל לתוכו יין* - או מוחל^[389] - כמין מים הזבים מהזיתים^[390] - ושינו את מראה המים^[391]. ונחלקו אמוראים: יש סוברים שרק שמן* יין דם* חלב* ודבש*, שהם משבעה משקים^[392], או שאר פירות וירקות שסחט אותם בידים ואחשביה* בסחיטתו^[393], פוסלים את המקוה בשינוי מראה - שהם משקים חשובים והמראה שלהם ראוי לבטל את המים^[394] - אבל שאר מי פירות וירקות שנסחטו מאיליהם, וכן שאר נוזלים, אין פוסלים את המקוה בשינוי מראה^[395], ויש סוברים שאף פירות וירקות שנסחטו מאיליהם, ואפילו אין הם עומדים להסחט כלל, וכן שאר נוזלים, פוסלים את המקוה בשינוי מראה^[396], וכן הלכה^[397].

בלא נתערב במקוה הדבר המשנה את המראה

מי צבע^[398] - או מי כבשים^[399] - שנפלו למקוה ושינו את מראהו, נחלקו תנאים: ר' מאיר אומר שפסלו את המקוה^[400], ור' יוסי אומר שלא פסלוהו^[401], שאין שינוי מראה פוסל את המקוה אלא כשגוף הדבר המשנה את המראה מעורב בו, אבל אם צבעו בלבד מעורב במקוה, אין הוא פסול משום שינוי מראה^[402], הלכה כר' יוסי^[403]. הדיח בו סלי זיתים וסלי ענבים - מלכלוך היין והשמן שדבוק בהם^[404] - ושנו את מראיו כשר^[405], הואיל וגוף הדבר המשנה את המראה לא נתערב במקוה^[406], וכן סממנים או אוכלים שנשרו במקוה ושינו את מראהו, כתבו ראשונים שלא פסלהו, הואיל ולא נתערב בו גוף הדבר המשנה את המראה^[407]. וכתבו אחרונים, שאף ר' מאיר שאמר שמי צבע פוסלים בשינוי מראה סובר שהדיח בו סלי זיתים וכו' אינו פוסל^[408], שמי צבע שם משקה עליהם, ולפיכך אף על פי שאין הצבע בא מהמים עצמם הרי הם פוסלים, אבל סלי זיתים וענבים אינם משקה^[409].

בסממנים או אוכלים שנימוחו

סממנים או אוכלים שנימוחו במקוה ושינו את מראהו, נחלקו ראשונים ואחרונים בדעתם אם פוסלים בשינוי מראה: יש סוברים שכיון שגוף הדבר המשנה את המראה נימוח בתוך המים ומחמת כן נשתנה המראה, הרי הוא פסול משום שינוי מראה, ורק אם לא נימוחו, אלא ששרה סממנים או אוכלים והצבע שיצא במים שינה את המראה, דומה להדיח בו סלי זיתים וכו' וכשר^[410], ויש סוברים שאפילו אם נשתנה המראה מחמת שגוף הסממנים או האוכלים נימוחו בתוכו, דומה הוא להדיח בו סלי זיתים וכו' וכשר, שאין המקוה נפסל בשינוי מראה אלא אם כן נשתנה על ידי משקה^[411], שהטעם שפסלו רבנן בשינוי מראה - לסוברים שהפסול הוא מדרבנן^[412] - הוא משום שחששו שיבואו לטבול במקוה של מי פירות עצמם, וחששו במשקים דוקא, שרק מהם שייך לעשות מקוה^[413].

על ידי טיט עפר וחול

מקוה שנשתנה מראהו על ידי עפר וטיט שמעורבים בו, כתבו אחרונים שאין הוא פסול^[414] - אף לסוברים שפסול שינוי מראה הוא אף שלא על ידי משקה^[415] - משום שדרך מים להיות מעורב בהם עפר וטיט ואין זה שינוי מראה^[416], או משום שבזמן קצר הטיט והחול שוקעים מאיליהם ויחזור מראה המים לקדמותו^[417], או משום שאין זה שינוי מראה בגוף המים, שאין טיט ועפר מזדווגים יפה עם המים, ורק לעיני הרואה נראה שנשתנה מראם^[418].

מעצמם

מקוה שנשתנו מראה מימיו מעצמם - כגון שעמדו זמן ארוך באויר חמה, ונעשו ירוקים^[419] - כשר, שאין מקוה נפסל משום שינוי מראה אלא כשהמראה נשתנה מחמת דבר אחר שנפל בו^[420].

נשתנה ריחם או טעמם

אין המקוה נפסל בשינוי ריח, כגון שנעשו מימיו סרוחים^[421], וכן אין הוא נפסל בשינוי טעם, כגון שנעשו מימיו מלוחים^[422], שאף מים ששינוי טעמם או ריחם קרואים מים^[423].

בכבר נשתנה מראהו בדבר שאינו פוסל

יין או מוחל שנפלו למקוה והיה בהם כדי לשנות את מראהו, אלא שקודם שנפלו הם כבר נשתנה מראה המקוה בדבר שאינו פוסל אותו, כגון על ידי סלי זיתים או ענבים^[424], כתבו אחרונים, שרואים את המקוה כאלו קודם שנפלו היין והמוחל היה לו מראה מים, והרי הוא פסול משום שינוי מראה^[425].

שיעור השינוי

בשיעור שינוי מראה הפוסל נחלקו ראשונים: יש סוברים, שכל שנשתנה צבע המים מכמות שהיה, אף על פי שלא נשתנה למראה יין או למראה שאר דבר הפוסל בשינוי מראה, פסול^[426], ויש סוברים שאינו נפסל משום שינוי מראה עד שישתנה למראה יין, או למראה שאר דבר הפוסל בשינוי מראה^[427].

הפסול מן התורה או מדרבנן

פסול שינוי מראה נחלקו ראשונים ואחרונים אם הוא מן התורה או מדרבנן: א) יש סוברים שהוא מן התורה^[428]. ב) ויש סוברים שאינו אלא מדרבנן^[429], שגזרו משום שהרואה אותו טובל יחשוב שטובל במי פירות, ויבא לטבול במי פירות עצמם^[430]. ג) ויש מי שסובר שאם נפלו למקוה יין או חלב וכדומה ונשתנה מראהו למראה יין או חלב, המים חשובים כיין או חלב ופסולים מן התורה, ואם נשתנה מראהו אלא שלא נשתנה למראה יין או חלב, אף על פי שהוא פסול - לסוברים כן^[431] - מכל מקום אינו פסול אלא מדרבנן^[432]. בתורת כהנים דרשו פסול שינוי מראה מהכתוב מקוה מים^[433], ולא מקוה כל משקים כולם^[434], ולסוברים שפסול שינוי מראה אינו אלא מדרבנן, הדרשה היא אסמכתא בעלמא^[435].

גדר הפסול

בגדר פסול שינוי מראה נחלקו ראשונים ואחרונים: א) יש סוברים שכיון שמראה המים נשתנה ליין או למי פירות בטל מהם שם מים, והרי הם כיין מזוג או כמי פירות שפסולים למקוה^[436]. ב) ויש סוברים שלא בטל מהמים שם מים, וטעם הפסול הוא משום שאף על פי שבדרך כלל בתערובת חשיבות הדבר נקבע על ידי רוב, שנאמר אחרי רבים להטות^[437], במקוה גילתה תורה שחשביתו תקבע על ידי מראהו^[438]. ג) ויש סוברים, שלא בטל מהמים שם מים, ואין חשיבות המקוה נקבע על ידי מראהו, אלא שכיון שמראה היין או שאר מי פירות ניכרים במים, אין הם בטלים ברוב המים^[439], והרי זה מקוה של מים ויין, או של מים ומי פירות, והתורה אמרה מקוה מים^[440] דוקא^[441]. ד) ויש סוברים, שדרשה שדרשו מהכתוב מקוה מים ולא מקוה כל משקים כולם^[442], מלמדת שמלבד שמקוה צריך להיות מים צריך הוא אף להראות כמים^[443].

בנשתנה מראה חלק מהמקוה

מקוה שנפל לתוכו יין או מוחל - או שאר דברים הפוסלים בשינוי מראה - ושנו מראה חלק ממימיו, אם נשארו ארבעים סאה שיש להם מראה מים, טובלים במקום שיש מראה מים, ואין טובלים במקום שאין מראה מים^[444], ואין חוששים שאם יטבול במקום שיש מראה מים יבא לטבול אף במקום שאין מראה מים^[445]. נשארו פחות מארבעים סאה שיש להם מראה מים, אין טובלים אפילו במקום שיש מראה מים^[446], בדיעבד אם טבל במקום שיש מראה מים, נחלקו ראשונים ואחרונים בדעתם אם עלתה לו הטבילה: יש סוברים שלא עלתה לו טבילה^[447], ויש סוברים שעלתה לו טבילה^[448], שמעיקר הדין אפשר לטבול במקום שיש מראה מים, ותיקנו שלא יטבול שם שמא יבוא לטבול אף במקום שאין מראה מים, אבל בדיעבד עלתה לו טבילה^[449].

תיקונו

מקוה שנפסל בשינוי מראה, כיצד תקנתו: אם לא היו בו ארבעים סאה מים קודם שנפל בו הדבר ששינה את המראה, ימתין עד שירדו גשמים ויחזרו מראיו למראה מים^[450], ששינוי מראה אינו פוסל את המים לגמרי עד שצריך להוציא אותם, אלא כיון שחזר ונשתנה מראיהם למראה מים חזרו להכשירם^[451]. ואם היה במקוה ארבעים סאה מים כשרים קודם שנשתנה מראהו, ממלא ושואב לתוכן עד שיחזרו מראיו למראה מים^[452], שמקוה שלם אין השאובים פוסלים אותו^[453].

צירוף היין לשיעור בחזרו למראה מים

מקוה חסר שנפל לתוכו יין וכדומה ושינה את מראהו, וירדו גשמים ותיקנו את מראהו, נחלקו ראשונים אם אף היין מצטרף להשלים את שיעורו: יש סוברים שאף היין מצטרף להשלים^[454], ויש סוברים שאינו מצטרף^[455].

צירוף שאובים שנפלו אחר שנשתנה המראה

מקוה חסר שנשתנה מראהו, שאין שלשה לוגים מים שאובים שנפלו לתוכו פוסלים אותו, לסוברים כן^[456], וירדו גשמים וחזר מראהו למראה מים, והגשים יחד עם השלשה לוגים שאובים השלימו אותו לארבעים סאה, כתבו ראשונים ואחרונים בדעתם, שאף על פי שיין ששינה את המראה אינו מצטרף להשלים השיעור, לסוברים כן^[457], מכל מקום השאובים מצטרפים להשלים השיעור^[458].

מים שנשתה מראיהם למראה יין אף על פי שאין הם פוסלים מקוה חסר בשלשה לוגים שאובים^[459], מ"מ אין הם מעלים את המקוה^[460].

תקונו על ידי המשכה

מקוה חסר שהיה בו רוב שיעור מקוה ונפסל בשינוי מראה, נחלקו ראשונים ואחרונים אם יכול לתקן את מראהו על ידי שימשיך אליו מים שאובים - על המשכה, ע"ע שאובים - יש סוברים שדינו כשאר מקוה חסר שאם היה בו רוב שיעור מקוה - לסוברים שהמשכה מועילה רק כשהיה בו רוב שיעור מקוה^[461] - יכול להכשירו על ידי המשכה^[462], ויש סוברים שלא מועילה בו המשכה^[463] או משום שגזרו שלא להכשירו על ידי המשכה, שמא לא יחזור מראהו למראה מים עד שימשיך הרבה מים וידחו את המים הראשונים עד שיהיה בהם פחות מרוב שיעור מקוה^[464], או משום שכיון שנשתנה מראה המים אין זה חשוב שיש במקוה רוב שיעור מקוה כשר, ולפיכך לא מועילה לו המשכה כשם שאין היא מועילה למקוה שאין בו רוב שיעור מקוה^[465].

על מקוה חסר שנשתנה מראהו, שאינו נפסל אם נפלו לתוכו שלושה לוגים מים שאובים, כדרך שאר מקוה חסר שנפלו לתוכו שלושה לוגים מים שאובים שנפסל, ושיש חולקים, ע"ע שאובים.

הערות שוליים