אנציקלופדיה תלמודית:מרה

הגדרת הערך - כיס המרה בבעלי חיים.

מהותה

המרה היא כיס^[1], שבתוכה נמצאים נוזלים מרים^[2], קרומה דק ורך^[3], ומחוברת לכבד^[4], מהכבד יש סימפון שפתוח למרה^[5]. מראה המרה ירוק^[6]. פעולתה היא להשקיט חום הכבד וכעסו^[7], כמו שאמרו: כבד כועס מרה זורקת בו טיפה ומניחתו^[8], ועיקר פעולתה הוא לשלוח טיפה מרה לבני המעיים לעיכול המאכל^[9].

בטריפות

נקובה

מרה שניקבה, נחלקו בה תנאים: לדעת חכמים בברייתא, כשרה^[10], וראייתם ממה שנאמר באיוב: ישפוך לארץ מררתי^[11], ועדיין איוב קיים^[12], שחי אחר כך שנים רבות^[13], ולדעת רבי יוסי ברבי יהודה, ניקבה המרה טריפה^[14], ומאיוב אין ראיה משום שמעשה נסים היה^[15], שכן נאמר בו: אך את נפשו שמור^[16]. הלכה כרבי יוסי ברבי יהודה^[17], ומרה שניקבה במשהו לחללה, טריפה^[18].

טעם טרפות נקובת המרה, כתבו אחרונים שאינה מפני שניקב קרום הכיס, שאין הכיס איבר שהחיות תלויה בו, אלא מפני שהליחה המרירה נשפכת דרך הנקב^[19], ואין מי שישקיט חמימות הכבד מכעסו, ובלי זה אי אפשר לבעל חיים לחיות מגודל חמימות הכבד^[20], או משום שהמרה נשפכת לשאר האברים ומפסידה אותם^[21], ויש שכתבו טעם אחר, שעיקר הטריפות תלוי בכיס, והליחה אינה מעלה ומורידה^[22].

ניקבה המרה ואפשר לתלות בסכין או ביד הטבח, כשרה^[23]. ניקבה המרה, אין טעימת הכבד מועילה להכשיר, ואפילו הכבד נמצא מר, טרפה^[24].

כבד סותמה

מרה שניקבה וכבד סותם הנקב, כשרה^[25], היינו כשניקבה במקום דיבוקה בכבד וחיבור הכבד סותם את הנקב^[26], משום שהוא דרך גידולה והיא סתימה טובה^[27]. אבל אם נסתמה בכבד למטה ממקום חיבורה בו, טרפה^[28]. ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם שאף באופן זה, כשרה^[29]. ורק כשהכבד סותם מועיל אבל אם דבר אחר הוא הסותם, אינו מועיל, וטרפה^[30], ויש אומרים שאף אם חצר הכבד סותם את הנקב, כשרה^[31]. ויש אומרים שאף מרה שניקבה ודופן סותמה, כשרה^[32].

לא נסתם הנקב, אף על פי שהוא סמוך לכבד, טריפה^[33], ניקבה המרה וכבד סותמה וניקב הכבד כנגדה, טרפה^[34].

סרוכה

נסרכה המרה למקום אחר, כשרה^[35], שאין סירכא* פוסלת אלא בריאה ולא באברים אחרים^[36], שרק בריאה אין סירכא* בלי נקב^[37], או שאפשר שבשאר האברים אין זו סירכא כלל אלא הפשטת הליחה^[38], וכן מרה שנדבקה לצלעות ומצד הכבד היא כטבעה, כשרה^[39]. ויש חולקים וסוברים שסירכא אוסרת אף בשאר האברים שנקובתם במשהו^[40], ואפילו נסרכה המרה לדופן טרפה, ואין תולים בדופן^[41].

נמצא בה גרעין

גרעין שנמצא במרה, אם הוא כמו גרעין של תמרה שאין ראשו חד, כשרה^[42], לפי שאינו יכול לנקוב^[43], ואנו תולים שנכנס דרך הסימפון^[44] דרך הקנה, שאם נכנס דרך הושט, אינו ראוי לנקוב ולצאת משם ולחזור ולהכנס כאן דרך נקב^[45], ואף שאין הגרעין יכול לצאת דרך הסימפון כשרוצים להוציאו, לפי שהסימפון דחוק, אנו אומרים שעל ידי נענוע שנענעה הבהמה בהליכתה ימים רבים, נכנס הגרעין מעט מעט במקום דחוק שאינו יכול עכשיו לצאת ממנו^[46].

היה ראש הגרעין חד כגרעין זית, הרי הוא ניקב^[47] את עור המרה ואסורה^[48]. יש מפרשים שדינו כמחט שנכנסה לריאה שנחלקו בה, ומי שמטריף במחט בריאה, מטריף גם כאן^[49], ולפי זה, כיון שלהלכה מחט בריאה כשרה, אף כאן בגרעין במרה, כשרה^[50]. ויש אומרים שדוקא כשאין המרה לפנינו לבודקה, היא טרפה, אבל אם היא לפנינו והיא שלמה, כשרה^[51], ויש אומרים שאי אפשר לבודקה משום שיש בה ליחה^[52]. ויש מפרשים שאפילו לדעת המכשירים במחט הנמצאת בריאה, מודים בגרעין זית שנמצא במרה שטרפה^[53], משום שבמחט תולים שבאה דרך הסימפונות לריאה, אבל בגרעין כשל זית שהוא גס ואינו יכול לעבור בריוח דרך הסימפונות, חוששים שמא ניקב את הושט ונכנס בכבד^[54]. ויש מפרשים שאינה טרפה במרה משום שחוששים שמא דרך הושט נכנסה, אלא שאפילו אם נכנסה דרך הקנה, טרפה, משום שעור המרה רך ודק, חוששים שמא לאחר שהגרעין נכנס למרה, ניקב אותה^[55]. ויש מפרשים שטרפה משום שגרעין של זית שני ראשיו חצים, ונכנס בסימפונות במקום דחוק ביותר, חוששים שמא ניקב דרך כניסתו^[56].

נמצא בה מחט או קוץ

מחט או קוץ שנמצאו במרה, טרפה^[57]. ויש חולקים וסוברים שדוקא בזית טרפה משום שהוא גס וחד, ולכן כשנכנס על ידי הדחק מנקב, אבל מחט שנכנס בריוח, אין חוששים, שאפשר שנכנס דרך הסימפונות^[58]. ויש סוברים שמחט שנמצאה במרה דינו כמחט שנמצאה בריאה, וכיון שאנו פוסקים להלכה במחט שנמצאה בריאה כדעת המכשירים, אף במרה כשרה^[59]. ויש מחלקים בין אם ראש המחט הוא לצד חוץ או לצד פנים, שאם ראש המחט לצד חוץ, חוששים שמא ניקבה, ואם ראש המחט לצד פנים, כשרה^[60], ולהלכה כתבו אחרונים שבין אם ראש המחט לצד חוץ ובין אם הוא לצד פנים, טרפה^[61].

ליקוי

מרה שהיא משונה ממראה הרגיל שלה, כגון שהיא לבנה וכיוצא, יש אומרים שצריך לבודקה^[62] ואם הליחה שבתוכה אינה מרה, טרפה^[63]. היתה המרה קשה כאבן או נפוחה, יש מטריפים^[64] ויש מכשירים^[65]. נתייבשה המרה – הכיס והליחה שבה – עד שנפרכת בצפורן, טרפה^[66].

ניטלה המרה

מרה שניטלה ביד או שחסרה, טרפה^[67], ואף שיש מינים בעופות שאין להם מרה^[68], אין להתיר בשביל זה שאר בהמה חיה ועוף שלא נמצאה להם מרה, משום שהעופות חלוקים במיניהם זה מזה ואין למדים ממין על שאינו מינו^[69], ואף לדעת הסוברים שיש בהמות שאין להם מרה^[70], אין למדים מהמינים שאין להם מרה למינים שיש להם מרה^[71]. ויש מכשירים מטעם זה עוף שאין בו מרה^[72]. ויש חולקים וסוברים שמרה שחסרה כשרה^[73] וכן אם ניטלה כשרה^[74] משום שאינה איבר, ואינה מעלה ואינה מורידה, ורק בניקבה טרפה^[75].

חסרה המרה

חסרה המרה, יש שכתבו לבדוק בדקין^[76], ואצל עוף יש לחפש אצל הטחול ובסמוך לו, ועל פי רוב ימצא מרה קטנה^[77].

יש אומרים שאם חסרה המרה קורע הכבד – שתי וערב^[78] - וטועמו בלשונו, אם מריר, כשרה^[79] שבידוע שהמרה נבלעה בכבד^[80] - ועתידה לחזור^[81] - מפני שאמרו חכמים כבד כועס מרה זורקת בו טיפה^[82], ואם אינו מריר, טרפה^[83]. ויש אומרים שאם לא טעמו בכבד טעם מר, יצלנו ויטעום אם יש בו טעם מר, כשרה, ואם לאו, טרפה^[84].

טעימת הכבד

טעימת הכבד, נחלקו אחרונים אם מועילה רק כשקורע הכבד וטועם מרירות מבפנים או שאפילו כשטועם מרירות על גבי הכבד מבחוץ בלי קריעה, וגם אז כשרה^[85]. טעמו ומצא בו טעם מר ואחר כך טעמו ולא מצא בו טעם מר, כשרה^[86].

יש סוברים שאם לא מצא טעם מר בכבד, טועמים הקורקבן^[87], וכן אם טעמו בני המעיים ונמצאו מרים, כשרה^[88].

טעימת הכבד אינה אלא אם חסרה המרה, אבל אם ניטלה ביד או על ידי חולי, אין הטעימה מועילה, וטרפה^[89], שאינו יותר טוב מניקבה המרה שאינו מועיל מה שטועם הכבד ונמצא מר^[90], ויש מכשירים^[91].

טעימת הכבד מועילה אף בבהמה^[92].

נאבד הכבד לפני שטעמו אותו, יש מכשירים^[93] ויש אוסרים^[94]. יש אומרים שאם הפרידו את הכבד מבני המעיים ולא שמו לב אם היתה שם מרה והשליכו את בני המעיים ואחר כך ראו שאין מרה ליד הכבד, תולים שהמרה נקרעה מהכבד עם בני המעיים, וכשרה^[95].

אף שאסור לטעום דבר מאכל לידע אם יש בו דבר איסור^[96], כאן מותר לטעום הכבד, יש אומרים משום שלא שכיח שתהא המרה נטולה לגמרי, והרגילות היא שנבלע במקומה, וקרוב הדבר שיטעום טעם מרה^[97], ויש שחילקו בין טעימה ללחיכה, שטעימת איסור אסורה, אבל כאן שמספיקה לחיכה בלשון לראות אם הכבד מר, מותר^[98]. ויש סוברים שמותר לטעום משום שלרוב הפוסקים ניטלה או חסרה המרה כשרה^[99], או משום שאיסור טעימה הוא רק מדרבנן^[100] וספק דרבנן להקל^[101].

יש שכתבו שאין לסמוך על טעימה אלא באומן שיודע להבחין^[102], ולהלכה כתבו שאף אנו עכשיו נוכל לסמוך על טעימת הכבד^[103], שכל אדם בקי בזה^[104], וגם הנשים נאמנות על טעימה זו^[105].

מרה שנתרוקנה

מרה שנתרוקנה והכיס תלוי במקומה, יש אומרים שכשרה, שתולים שדרך הסימפון נשפכה ולא דרך הנקב^[106].

שתי מרות

נמצאו שתי מרות, לסוברים שניטלה המרה טרפה, בשתי מרות טרפה משום שכל יתר כנטול הוא חשוב^[107], והרי זה כאילו אין שם מרה כלל^[108], בין אם היו סמוכות זו לזו או רחוקות זו מזו^[109]. ויש אומרים שדוקא אם המרות דבוקות זו לזו טרפה, שאם תנטל האחת תנקב האחרת^[110], אבל אם אינן דבוקות אלא זו לעצמה וזו לעצמה, כשרה, משום שלדעתם רק היתר כנטול והשני אינו נחשב כנטול^[111]. ויש חולקים וסוברים שאם יש לה שתי מרות, כשרה^[112], ואין להטריפה מטעם כל יתר כנטול, שהרי אפילו אין לה מרה כשרה^[113]. יש אומרים שאם נמצאו שתי מרות כשרה אפילו למזבח^[114], ולהלכה פסקו אחרונים שאם נמצאו שתי מרות, אפילו רחוקות זו מזו טרפה^[115].

היתה בה מרה כדינה וטעמו הכבד ומצאו בו טעם מר, כשרה, ואין זו כשתי מרות, אלא תולים שמהמרה נזרקה טיפה לכבד^[116]. יש שסובר שאם נמצאו שתי מרות וטעמו טעם מר בכבד, כשרה^[117].

בועה

היתה בועה על יד המרה עם מים שאינם מרים, אינה מרה וכשרה, שאין טרפות בועה אלא בריאה^[118].

אחת שנראית כשתים

היתה מרה אחת ונראית כשתים, נוקבים אותה, ואם שופכות זו לזו, אחת היא וכשרה, ואם לאו, שתים הן וטרפה^[119]. וכן בשתי מרות, אם כשנוקבים אותן שופכות זו לזו, אחת היא וכשרה^[120]. ויש חולקים וסוברים שרק בנקובות זו לזו ואחת נשפכת לחברתה, כשרה^[121]. ויש אוסרים אפילו בשופכות זו לזו^[122].

ניקבוה, ולא היו שופכות זו לזו, ואחר כך ניפחו אחת ועלתה גם חברתה בנפיחה זו, או שהטילו מים באחת מהן, ועל ידי כך נתמלאה גם חברתה, כשרה^[123], ומה שלא נשפכה בתחילה דרך חברתה היה מחמת עובי הליחה^[124].

נמצאו שתי מרות גמורות ורק במקום דיבוקן לכבד היו כאחת כרוחב אצבע, כשרה אפילו לא שפכו זו לזו, והוא הדין אם מתחילתן הן שתים ובסוף הן מתערבות ונעשות אחת, כשרה^[125]. יש מפרשים שלא הכשירו אלא אם במקום שהן אחת, הו שופכות זו לזו^[126], אף שאחר כך אינן שופכות זו לזו^[127], ויש מפרשים שהתירו אפילו במקום שהן כאחת אינן שופכות זו לזו^[128].

היו שתי מרות בכבד, אחת הנה ואחת הנה, וסימפון אחד שופך מרה לשתיהן, וכשאדם זוקף האחת חוזרת ליחה למקום שהסימפון מחלק מרה ושופך לשתיהן, אבל כשהן שוכבות כדרך שהן עומדות בחיי הבהמה, אינן שופכות זו לזו, אפשר שאינו בכלל שופכות זו לזו שכשרה^[129], ולכן אין להכשיר לכתחילה^[130]. ויש סוברים שיש להכשיר בבהמת ישראל^[131], ויש מתירים אפילו בבהמה שאינה של ישראל^[132].

מרה הניכרת מעבר לעבר של הכבד, כשרה^[133]. במה דברים אמורים, אם הן שופכות זו לזו, אבל אם אינן שופכות זו לזו, הרי הן כשתים וטרפה^[134].

מינים שאין להם מרה

עופות, יש מיני עופות שאין להם מרה כגון תורים ובני יונה ואין לאוסרם כיון שכל המין הוא כך^[135]. ויש שאמרו שיש להם מרה במעיים^[136]. נמצאה בהם מרה בכבד כשאר המינים, כשרה^[137]. נמצא בהם מרה והיא נקובה, יש מכשירים ויש שמצדדים להטריף^[138].

עוף שהוא ספק אם הוא ממין תורים, הולכים בו אחר רוב עופות ואם אין לו מרה, אסור^[139].

כתבו אחרונים שבתרנגולת, לפעמים המרה קטנה עד מאד^[140].

חיות, הצבי אין לו מרה בכבד, אבל יש לו סמוך לזנבו^[141], וכן האילים^[142], ויש שכתבו שהאילים אין להם מרה^[143] וכן הצבי^[144].

הערות שוליים