אנציקלופדיה תלמודית:מרקוליס

הגדרת הערך - עבודה זרה מסויימת שעבודתה בזריקת אבנים.

מהותה

מהותה

מרקוליס היא עבודה-זרה* העשויה מאבנים, שהיו נותנים אבן אחת מכאן ואחת מכאן ואחת על גביהן^[1], חציה על זה וחציה על זה^[2]. וזהו עיקר מרקוליס ותחילתו, שהעושה מרקוליס בתחילה עושהו באופן זה^[3]. יש סוברים שהעושה מרקוליס בצד מרקוליס שכבר קיים עושהו גם בשלשה אבנים סמוכות זו^[4], ויש סוברים שגם סמוך למרקוליס גדול אין עושים אלא בשלשה אבנים אחת על גבי שתים^[5]. ויש שכתבו, שהיו עובדיו סוחרים ועוברי דרכים, והיו מקימים פסל העשוי מאבן על פרשת דרכים, ובידו הנטויה מורה הדרך. ופעמים זקפו אבן אחת על גבי שתי אבנים, והאבן העליונה היא דוגמת הראש, ושתי אבנים שתחתיה דוגמת הידים, וזהו שאמרו שעיקר מרקוליס הוא אחת על גבי שתים^[6]. ושתי אלו הפסלים נקראים מרקוליס גדול, וכל העובר שם זורק להם אבנים וזהו עבודתם^[7].

כיום נשתקע מרקוליס ואבד מן העולם^[8].

שמה

במקורו של השם מרקוליס, נחלקו ראשונים: יש שכתבו ששמה הוא "קילוס", שהוא לשון שבח, וחכמים כינו אותה "קוליס" לשון גנאי - על דרך הכתוב: לעג וקלס^[9] - כדי להחליף את שמה, שלא להזכיר שם עבודה זרה, והוסיפו "מר" בתחילת שמה, שכן "מר" הוא "חילוף" בלשון ארמי, לומר שהחליפו לשון קילוס^[10]. ויש שכתבו שמרקוליס הוא עיקר שמה^[11].

איסור הקמתו

העושה מרקוליס לעצמו עובר באיסור לאו של לא תעשה לך פסל וכל תמונה^[12], וחייב מלקות ככל עושה עבודה זרה^[13]. ויש שכתבו שיש לאו מיוחד במרקוליס, וכן דרשו: ופסל ומצבה לא תקימו לכם – אלו מרקוליס שעל הדרכים^[14].

ברכתו

הרואה מרקוליס מברך ברוך שנתן ארך אפים לעוברי רצונו^[15], וברכה זו היא בשם ומלכות^[16], ודוקא אם רואה אותה מל' יום ל' יום^[17]. יש שפרשו שרק על מרקוליס מברך כיון שדרכה להתחדש בכל יום באבנים שזורקים לה, ולא על שאר עבודה זרה שנמצאת במקומה זמן מרובה^[18]. ויש שפרשו שעל כל עבודה זרה מברך^[19].

עבודתה

הזורק אבן למרקוליס

מרקוליס עבודתה בזריקת אבנים^[20], ומנהג העובדים אותו לזרוק לו אבנים ולהוסיף תמיד סביבו^[21]. הזורק אבן למרקוליס חייב סקילה^[22] כדין עובד עבודה זרה^[23]. שכל העובד עבודה זרה בדבר שדרך עבודתה בכך חייב סקילה^[24], שנאמר: וילך ויעבוד אלהים אחרים^[25], וכתוב אחריו וסקלתם באבנים^[26]. ויש איסור לאו בדבר שנאמר: 'ופן תדרוש לאלוהיהם לאמר איכה יעבדו הגויים האלה את אלהיהם וגו'^[27].

נתן שתי אבנים התחתונות של המרקוליס, וקודם שנתן עליהם את האבן השלישית זרק אבנים כדי לעבדה פטור^[28], כיון שעדיין אין שם עבודה זרה על האבנים כל עוד אין בהם שלשה אבנים אחת על גבי שתים^[29].

הפוער עצמו למרקוליס או שזרק אבן לפעור* פטור כיון שאין דרך עבודתה בכך^[30].

השובר אבן לפני המרקוליס חייב אף שאין עבודתה בכך, מפני ששבירת האבן היא כעין שחיטה שהיא עבודת פנים^[31].

כשמתכוין לבזותה

גם אם מכוין בזריקת האבן כדי לבזות את העבודה זרה^[32], ולהכותה^[33], ולא כדי לכבדה חייב מיתה^[34], ומביא קרבן על שגגתו^[35]. והמפרשים נחלקו בדבר: יש אומרים שאינו חייב מיתה אלא אם כן מכוין לעבדה בבזוי^[36], ומקבל אותה באלוה^[37], אף שכוונתו להרגיזו^[38], אבל אם מכוין כדי לבזותה ולא לעבדה כלל פטור ממיתה, מהם שכתבו שמכל מקום יש איסור תורה בדבר, ואם עשה כן בשוגג חייב חטאת^[39], ומהם שכתבו שאף פטור מחטאת, אלא שיש איסור בדבר מדרבנן^[40]. ויש אומרים שגם אם מכוין לבזותה ואינו מכוין לעבדה ולא לקבלה באלוה, חייב מיתה במזיד וחטאת בשוגג^[41].

נטילת אבן

אחד הנותן את האבן ואחד הנוטלה חייב^[42], מפני שהנוטלה מפנה מקום לזורקים הבאים אחריו^[43], וכך היא עבודתו של המרקוליס לסקל מפניו אבנים^[44]. גם אם כוונתו שלא תתנאה בזריקת האבן ולא כדי שיזרקו אחרים, חייב^[45].

הזורק פיסת עץ למרקוליס, אף שאינו חייב על זריקתה חייב על נטילתה, מפני שמפנה מקום לבאים אחריו^[46].

על העובד למרקוליס בעבודות הנעשות בפנים לגבוה או בהשתחואה, ע"ע עבודה-זרה^[47].

איסור הנאתה

אבני המרקוליס

לדעת הסובר שעבודת כוכבים של עובד כוכבים אסורה מיד^[48], עובד כוכבים שעשה מרקוליס אסור מיד בהנאה. ולדעת הסובר שאינה עבודה עד שתעבד^[49], אינה נאסרת עד שיזרוק לה אבנים ויעבוד אותה בכך^[50].

לא רק עיקר המרקוליס נאסרת בהנאה, אלא גם שאר האבנים שזרק לה נאסרות. והטעם שכל אבן שזורק למרקוליס נעשית חלק מהמרקוליס והיא עבודת כוכבים בעצמה, שכונתם בזריקת האבנים ההם לגדל המרקוליס ולעשותם עבודה זרה עצמה ומדין עבודה זרה עצמה נאסרים^[51], והיא גם תקרובת לחבירתה, ואוסרת את כל האבנים שזרק לפניה, ולכן כל אבני המרקוליס נאסרות שנעבדו מהאבנים שזרק אחריהם^[52]. האבן האחרונה שזרק למרקוליס נחלקו אמוראים בדינה: רב נחמן אמר שהיא מותרת לדעת הסובר שעבודת כוכבים של עובד כוכבים אינה אסורה עד שתעבד, שהרי לא נעבדה מאבן אחרת, אלא שאין אנו יודעים מה היא האבן האחרונה שאין לה היכר^[53]. ורב אשי אמר שאסורה, שכל אבן נעשית תקרובת גם לחבירתה וגם לעצמה, ובזריקתה נעשית עבודת כוכבים ונעבדת באותה זריקה, ולכן אפילו האבן האחרונה נאסרת^[54].

הזורק אבנים לעבוד את המרקוליס, אמרו בירושלמי שאינן נאסרות אלא אם כן זרק תוך חמישים אמה אסור, אבל אם זרק מחוץ לחמישים אמה הוא כזורק אבן בדרך שאינו כלום, וזו שאמרו בירושלמי כמה הן רגלי מרקוליס נ' אמה^[55], הכונה בזורק אבן מחוץ לנ' אמה שאינו כלום^[56].

אבנים שנפלו מהמרקוליס

המוצא אבנים שודאי נפלו מהמרקוליס, אסורות גם כשהם מחוץ לד' אמות^[57], ואפילו הם רחוקות יותר מחמישים אמה^[58]. וגם לדעת הסובר עבודה זרה שנשתברה מותרת שאין עובדים לשברים^[59], זהו בעבודה זרה שאין דרכה בשברים, אבל אבני מרקוליס - שמתחילתה עשויה מאבנים שאינם מחוברות ודרכן ליפול^[60] - גם כשנפלו אסורות בהנאה^[61]. ויש שפרשו הטעם, שהאבנים עומדות להחזירם למרקוליס, ולכן אסורות בהנאה^[62].

אבנים שאין ידוע אם נפלו מהמרקוליס

המוצא אבנים סתם ואין ידוע אם נפלו מהמרקוליס, אם הם קרובות לו, אסורות אפילו הם שתי אבנים, ואפילו אבן אחת^[63], שתולים שנפלו מהמרקוליס, ואסורות בהנאה^[64]. ונחלקו ראשונים בפירוש הדבר: יש שפרשו שקרובות הוא במרחק אמה או חצי אמה, ורחוקות הוא יותר מכך^[65]. ויש שפרשו שאם הם תוך ד' אמות נקראים קרובות, ואם האבנים רחוקות מהמרקוליס ד' אמות ונמצאים בסוף ד' אמות^[66], או מחוץ לד' אמות סמוך לד' אמות^[67], נקראים רחוקות^[68].

אבנים רחוקות מהמרקוליס

מצא אבנים רחוקות מהמרקוליס, ואין ידוע אם נפלו ממנו, ואין תל המפסיק בינם למרקוליס, נחלקו בהן ראשונים בדעת תנאים: יש שפרשו שאם אין הפסק גובה על ידי תל בין המרקוליס לאבנים, תולים שנפלו ממנו גם כשהם מרוחקות ואסורות, ואפילו באבן אחת^[69]. ויש שפרשו שבאבנים מרוחקות לעולם לא תולים שנפלו מהמרקוליס גם כשאין הפסק גובה בינם למרקוליס, ולדעת רבי ישמעאל כשהאבנים מרוחקות ואין הפסק גובה ביניהם גם שתים אסורות, ולא משום שנפלו מהמרקוליס אלא מפני שסובר שעושים מרקוליס קטן בצד מרקוליס גדול גם בשתי אבנים מרוחקות אם אין הפסק גובה בינם למרקוליס, שכיון שאין הפסק עושים מרקוליס קטן בצד גדול גם בשתי אבנים, אבל באבן אחת לעולם לא עושים מרקוליס קטן, ולכן אבן אחת מותרת במרוחקות כשאין הפסק גובה, וחכמים סוברים שלא עושים מרקוליס קטן בצד גדול כלל, ולכן אם הם רחוקות, אפילו שאין הפסק גובה, האבנים מותרות גם בשלש אבנים זו בצד זו, ולדעתם זו שאמרו חכמים שאם אינם נראות עמו מותרות^[70], הכוונה גם כשאין הפסק גובה^[71].

כשיש הפסק גובה בין האבנים למרקוליס

מצא שתי אבנים רחוקות מהמרקוליס, ואין ידוע אם נפלו ממנו, אם יש תל בינם למרקוליס מותרות בהנאה^[72], שכיון שהם רחוקות אין חוששים שנפלו מהמרקוליס, ואין חוששים שהם עצמם מרקוליס, שאין עושים מרקוליס משתי אבנים גם כשהוא בצד מרקוליס גדול^[73].

המוצא שלש אבנים רחוקות מהמרקוליס, ויש הפסק גובה בינם למרקוליס, שבזה אין לתלות שהאבנים נפלו מהמרקוליס^[74], נחלקו תנאים אם מותרות בהנאה:

לדעת רבי ישמעאל שלש אסורות^[75] מפני שעובדי המרקוליס עושים מרקוליס קטן בצד מרקוליס גדול, ואף שתחילת מרקוליס היא רק בשלשה אבנים שהם אחת על גבי שתים^[76], העושה מרקוליס בצד מרקוליס שכבר קיים עושהו גם משלשה אבנים סמוכות זו לזו^[77]. ואם מצא שתי אבנים מותרות מפני שבאופן זה אין עושים מרקוליס קטן בצד מרקוליס גדול^[78]. ולדעת חכמים גם שלש מותרות^[79], שלדעתם אין עושים מרקוליס קטן בצד מרקוליס גדול, שאין דרכן להניח מרקוליס גדול ולעשות קטן סמוך לו^[80], או שאין דרכם לעשות צורה אחרת למרקוליס כלל^[81], ולכן גם אם מצא שלשה אבנים מרוחקות מהמרקוליס אינם נאסרות^[82].

הלכה כחכמים שהמוצא שלשה אבנים רחוקות מהמרקוליס ויש תל ביניהם מותרות בהנאה^[83].

יש שכתב שהמוצא אבנים מפוזרות ליד המרקוליס, ותחילתם קרוב לעיקר העבודה זרה תוך ד' אמות, והם נמשכות למרחק גדול, אסורות, שנראה הכל כגוף אחד שזה ראשו ואלו רגליו^[84].

המוצא דבר של נוי

המוצא בראשו של המרקוליס^[85] מעות כסות וכלים שאינם מונחים דרך נוי - כגון שהמעות הם בכיס התלוי לו בצאורו, והכסות מכופלת ומונחת לו על ראשו^[86], וכלים כגון גביע ארוך כפוי ומונח על ראשו^[87] - הרי אלו מותרים^[88]. ואינם נאסרים עד שיהיה דבר של נוי המונח דרך נוי, כגון שמצא על המרקוליס כסף וזהב^[89], ואז נאסר בהנאה משום משמשי עבודה זרה^[90], ואיסורם נלמד מהכתוב: לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך^[91]. וכיון שאיסורם משום משמשי ע"ז ולא משום תקרובת, יש להם ביטול^[92]. והראשונים נחלקו בדבר: יש שכתב שכל דבר של נוי אסור גם כשאין דרכה של אותה העבודה זרה בכך ואינו כעין פנים^[93], ויש שכתב שגם דבר של נוי אינו נאסר אלא אם כן דרכה של אותה העבודה זרה בכך, והמרקוליס היה דרכו בכך לפעמים להניח בראשו מעות, ולכן אם היו של נוי היו אסורים^[94].

גם המוצא דבר של נוי שלא בראשו של המרקוליס אלא בסמוך לו אסור. ואפילו מצאו חוץ מהקלקלין - מחיצה הפרוסה לפני הע"ז לנוי^[95], ויש שפירש שהוא החדר שנמצאת בו הע"ז^[96], ויש שפירש שהוא מקום עבודתה של הע"ז^[97] - אסור^[98]. יש סוברים שאיסורו משום נוי ע"ז ויש לו ביטול^[99], ויש סוברים שאיסורו משום תקרובת עבודה זרה ואין לו ביטול^[100].

המוצא לפני המרקוליס דבר שאינו של נוי ואין כיוצא בו קרב לפנים, נחלקו ראשונים אם נאסר: יש סוברים שאינו נאסר, שכיון שאינו של נוי אינו משמשי עבודה זרה, וכיון שאין כיוצא בו לפנים אינו תקרובת, ולכן אינו נאסר^[101]. ויש סוברים שנאסר משום תקרובת ע"ז, ואפילו מצאו חוץ מן הקלקלין^[102].

המוצא דבר כעין פנים

המוצא בראשו של המרקוליס^[103] דבר שיש כיוצא בו בפנים, כגון פרכילי ענבים - זמורות ענבים משולבות כשרשרות במעשה אומן^[104] - ועטרות של שבלים, ויינות ושמנים וסלתות, וכל דבר שכיוצא בו קרב על גבי המזבח, אסור^[105]. ואיסורו משום תקרובת ע"ז שאין לה ביטול^[106]. וכן המוצא לפני המרקוליס - אפילו חוץ מן הקלקלין^[107] - דבר שיש כיוצא בו בפנים אסור משום תקרובת ע"ז שאין לה ביטול^[108], ואפילו מצא דבר קל מאד כגון מים ומלח ואינו עומד דרך כבוד, אסור, וגם אם לא ידוע לנו אם נתן שם לנוי או לתקרובת, כיון שהוא לפנים מן הקלקלין שדרך לתת שם תקרובת ע"ז תולים לחומרא שלתקרובת הונחו שם ואסורים^[109].

ונחלקו ראשונים מהו כעין פנים: יש שפרשו הכונה שאותו הדבר קרב בבית המקדש, כגון שמנים וסלתות הקרבים למנחות^[110], ואז נאסר אפילו לא עשה בו שום עבודה לע"ז, והמוצא שמנים וסלתות לפני המרקוליס נאסר מיד כשהביאו לפניו גם אם לא עשה בו שום מעשה הקרבה^[111]. אבל דבר שאין כיוצא בו ממש בפנים אינו נאסר עד שיעשו בו כעין עבודה שבפנים, דהיינו זביחה או קיטור או ניסוך או זריקה^[112]. והמוצא פרכילי ענבים איסורם משום שהבצירה היא כעין שחיטה שהיא מארבע עבודות שבפנים^[113].

ויש שפרשו שגם דבר שכיוצא בו קרב בפנים אינו נאסר כשהביאו לפני הע"ז בלבד, ורק אם עשה בו מעשה כעין ארבע עבודות שבפנים נאסר^[114]. והמוצא דברים שיש כיוצא בהם בפנים לפני המרקוליס, איסורם משום שחוששים שמא עשה בהם מעשה שהוא כעין עבודות שבפנים, כגון שנסך היין והקטיר קצת מהשמן והסולת, ואלו שנמצאו שירים הם ואסורים^[115], ובפרכילי ענבים הבצירה לשם ע"ז היא כעין שחיטה^[116].

המוצא דבר שכיוצא בו קרב בפנים, ואפילו מים ומלח, מחוץ לקלקלין^[117] של המרקוליס או של פעור*, אסור, ואינו דומה לשאר עבודה זרה שהמוצא מחוץ לקלקלין שלה מותר, שבשאר ע"ז אין דרך להקריב לה מחוץ לקלקלין, אבל במרקוליס ופעור שעבודתם דרך בזיון אין מקפידים להקריב דרך צניעות לפנים מן הקלקלין ולכן בכל אופן אסור^[118]. יש מהראשונים שפרשו שתולים שהם לנוי ואסורים משום תשמישי עבודה זרה ויש לו ביטול^[119], ורוב הראשונים פירשו שאיסורם משום תקרובת ע"ז שאין לה ביטול^[120].

ביטולה

ביטול אבני המרקוליס

אבני מרקוליס שביטלן הגוי כגון שחיפה בהם דרכים^[121] או בנה מהם בנין^[122], נחלקו חכמים בדינם: יש סוברים שאין להם ביטול כדין תקרובת עבודת כוכבים שאין לה ביטול^[123]. ויש סוברים שיש להם ביטול ומותרות בהנאה^[124], וכן שנה רבה בר ירמיה בברייתא^[125], וכן סבר רב^[126]. וטעמם שאף שעבד בה לעבודת כוכבים, אינה נעשית תקרובת, שרק דבר שהוא כעין עבודת פנים בבית המקדש נעשה תקרובת ואין לו ביטול, אבל דבר שאינו כעין עבודת פנים אינו נעשה תקרובת, וזריקת אבנים למקרוליס אינה כעין פנים, שהרי אין עובדים בפנים באבנים^[127], או שזריקת הדם הנעשית בפנים, היא זריקה המשתברת דהיינו שהדם מחובר ומשתבר ונופל טיפים טיפים^[128], אבל אבנים אינם משתברות בזריקה^[129], ולכן אינם נאסרות משום תקרובת אלא משום שנעשים חלק מהעבודה זרה עצמה ויש להם ביטול^[130].

גם לדעת הסובר שאין ביטול לאבני המרקוליס, עיקר המרקוליס יש לה ביטול, שהרי אבניה לא נזקרו למרקוליס ולא נעשו תקרובת^[131].

הלכה שאם ביטל אבני המרקוליס מותרות, שאין תקרובת אלא כעין פנים^[132].

אבני המרקוליס, לדעת הסובר שאינם נעשית תקרובת כיון שאינם כעין פנים^[133], נחלקו ראשונים בדינם: רוב הראשונים סוברים שהם מותרים לגמרי ואינם צריכים ביטול, אלא שאם האבנים נעשו חלק מהמרקוליס^[134] אסורים משום ע"ז עצמה ולא משום תקרובת וצריכים ביטול^[135]. ויש שסובר שכל אבן שזרקה למרקוליס, גם אם לא נעשית לחלק מהמרקוליס, נעשית תקרובת לענין זה שצריכה ביטול אף שאינה כעין פנים, ומה שאמרו שצריך כעין פנים הוא לענין שלא יועיל לו ביטול, שרק דבר שהוא כעין פנים לא מועיל לא ביטול אבל אם אינו כעין פנים מועיל לו ביטול^[136].

מרקוליס שנעקר מקומו מותר בהנאה^[137], ויש שפירשו שאף אם נעקר מאליו מותר בהנאה^[138].

הערות שוליים