אנציקלופדיה תלמודית:משא (טומאה)

הגדרת הערך - נשיאת טומאה המטמאת את הנושאה.

פתיחה

טומאת משא היינו באדם הנושא טומאות מסויימות, שנטמא, יש מהם שטומאתם מן התורה ויש מהם שטומאתם מדרבנן. על הטומאות עי' להלן: הטומאה. על הנושא אבן מסמא, וחילוקו מטמאת משא, ע"ע אבן מסמא^[1]. על טומאת הסט ועל חילוקו מטמאת משא, ע"ע הסט^[2].

גדרה

טומאת משא היינו אדם הנושא את הטומאה אף על פי שאינו נוגע בה^[3], כגון שכרכה בכמה בגדים, או שנשאה בפשוטי כלי עץ^[4], אפילו היה ביניהם אבן^[5], ואפילו ביניהם אלף אמה^[6]. אחד הנושא על ראשו או על ידו או על שאר גופו^[7], ואחד הנושא בעצמו או שנשאה אחר והניחה למעלה ממנו^[8]. וכן אם הטומאה תלויה בחוט או בשערו ותלה החוט בידו והגביה הטומאה כל שהוא הרי זה נושא^[9].

אם צריך להסיטה

טומאת משא, נחלקו ראשונים ואחרונים אם היא דוקא כשהנושא הסיט את הטומאה בנשיאתו: יש סוברים שהיא דוקא בהיסט, ואם נשא האדם על גביו את הטמאה ולא הניעם ממקומם, כגון שחברו הניחם עליו, הרי הוא טהור עד שיסיטם^[10] - מלבד הנטמאים באבן- מסמא*, שאבן מסמא עיקר חומרתה שאינה ניסטת^[11] - שסתם משא משמעו שנושא ממקום למקום^[12]. ויש מן הראשונים סוברים שמשא מטמא אף בלא היסט והזזה ממקומו^[13].

במרגיש את המשא

טומאת משא, יש מן הראשונים שכתבו שהיא דוקא כשהנושא מרגיש את משא הטומאה, אבל אם אינו מרגישו, כגון שנשא אבן כבדה ומעליה הטומאה שאינו מרגיש את הטומאה כלל, אין זה משא המטמא^[14].

משא מקצת הטומאה

משא של מקצת הטומאה בשיעור שאינו מטמא^[15], כגון כזית נבילה, שנשא מקצתו ולא את כולו, נחלקו אחרונים בדבר: יש סוברים שטמא^[16]. ויש סוברים שאינו טמא שהמקצת שלא נשא אין בו דין משא^[17].

בית הסתרים

טומאת בית-הסתרים*, אף על פי שאינה מטמאה במגע, לסוברים כן^[18], מטמאה במשא^[19], שאף על פי שאין הנגיעה שם נגיעה, הנושא שם נושא הוא^[20].

טומאה בלועה

טומאה-בלועה* אינה מטמאה במשא^[21], שאינה נישאת^[22], שהטומאה שם כמי שאינה^[23].

על טומאה שנתבטלה ברוב שנחלקו אמוראים אם הטומאה ישנה ולפיכך מטמאה במשא, ע"ע בטול ברוב^[24].

הנטמא

הנטמא במשא היינו אדם^[25], ולא כלים^[26], ולא אוכלים ומשקים^[27], שנאמר: והנשא את נבלתם וגו' וטמא עד הערב טמאים המה לכם^[28], לכם הם מטמאים ואין מטמאים אוכלים ומשקים וכלים^[29], ויש מן האחרונים שכתבו טעם לדבר, שענין משא שייך דוקא באדם הנושא בדעת ובכוונה^[30]. ויש שנראה מדבריהם שאף הכלים נטמאים במשא^[31].

בגד שהאדם לבוש בו כשנושא טומאה, הרי זה טמא^[32], שכן אמר הכתוב במשא נבלה: והנשא את נבלתם יכבס בגדיו^[33]. וכן אמר הכתוב בזב: והנושא אותם יכבס בגדיו^[34], 'אותם' – לשון רבים^[35] - לרבות את משכב ומושב הזב^[36], ר' אלעזר אומר 'אותם' לרבות אף זובו של זב ורוקו ומימי רגליו ושכבת זרעו ודם הנדה^[37]. וכן הכתוב במי חטאת: ומזה מי הנדה יכבס בגדיו^[38], נאמר אף לענין הנושא את מי החטאת^[39]. טומאה בחיבורים הרי זה טמא. על מהותה של טומאת אדם לטמא בגדים ופרטיה, ע"ע טמאה בחבורים: בשאר טומאות.

הטומאה

טומאות הן אבי-אבות-הטומאה* והן אבות-הטמאות*, והן שאר טומאות של תורה, או של דברי סופרים^[40], יש שמטמאים טומאת משא, ויש שאינם מטמאים^[41]. יש מן הראשונים שכתבו שאין מטמא במשא אלא טומאה היוצאת מן האדם, כגון מת ונבלה ומעיינות הזב^[42], אבל טומאה שאינו יוצאת מן האדם אינו מטמא במשא, ולפיכך טמא-מת* שנינו בו שאינו מטמא במשא^[43], לפי שאין הטומאה יוצאת מן האדם^[44], וכן 'חרב כחלל'^[45], אינו מטמא במשא לדעתם^[46]. ויש חולקים וסוברים שטמאת משא ישנה אף בטומאה שאין יוצאת מן האדם, שהרי מדרס הזב מטמא במשא^[47], וכן כלים שנגעו במת כיון שדינם כמת מטמאים, לדעתם, במשא^[48]. על טמאה-בלועה* שאינה מטמאה במשא, וטעם הדבר, ע"ע טמאה בלועה^[49].

המת

המת מטמא במשא^[50] - ואף עצם המת כשעורה^[51] - במקור הדבר נחלקו תנאים: א) ר' שמעון בן פנחס אומר שלמדים בקל וחומר מנבילה, מה נבילה שאינה מטמאה באוהל^[52], מטמאה במשא^[53], מת שמטמא באוהל^[54], אינו דין שיטמא במשא^[55], ומטמא שבעה כבמגע המת^[56], ואין אומרים שיטמא עד הערב כנבלה^[57], לפי שהמת מטמא במגע ובמשא, ונבילה מטמאה במגע ובמשא, כשם שלא חילקה תורה משא נבילה ממגעה, כך לא חילקה תורה משא המת ממגעו^[58]. וכן כתבו ראשונים שטומאת משא אינה מדרבנן אלא דין תורה היא^[59], ושתק הכתוב ממנה לפי שטימא בפירוש אפילו טומאת אוהלו, כל שכן משאו^[60], היינו שגלוי-מלתא-בעלמא* הוא, שמאחר שמטמא במגע ובאוהל, ממילא משמע שמטמא אף במשא^[61]. ר' אלעזר בן מתיא חולק וסובר שאי אפשר ללמוד מנבילה שאם כן לא יטמא אלא עד הערב כנבילה^[62], ועוד, שאין ללמוד טומאת משא מטומאת אוהל, שיש מטמאים באוהל ואינם מטמאים במשא, כגון גולל-ודופק*, לסוברים כן^[63]. ב) ר' אלעזר בן מתיא אומר שלמדים מהכתוב: וטמא שבעת ימים^[64], לרבות שמטמא במשא^[65], שאות "ו" מיותרת^[66]. ג) ר' מאיר אומר: כל הרג נפש^[67], בהורגו בדבר שמקבל טומאה הכתוב מדבר^[68], היינו במשא שמקבל טומאה מן המת^[69]. על הסוברים שהמת מטמא דוקא במשא ולא בהיסט, ע"ע הסט^[70]. גוי* שמת, נחלקו תנאים ואמוראים: יש סוברים שמטמא במשא^[71]. ויש חולקים וסוברים שאינו מטמא^[72].

נבלה

הנבילה*, מטמאה במשא, שנאמר: וכל הנשא מנבלתם יכבס בגדיו וטמא עד הערב^[73], אחת נבלת בהמה ואחת נבלת חיה, בין של בהמה וחיה המותרות באכילה בין של האסורות בה^[74]. על נבלת עוף טהור שאין מטמאה במשא, ע"ע נבלת עוף טהור^[75].

זב

הזב* מטמא במשא^[76], שנאמר בפרשת הזב: והנושא אותם יכבס בגדיו וגו'^[77], ובכלל 'אותם' אף הזב עצמו^[78]. על הזבה שמטמאה כזב, ע"ע זבה^[79]. על גוי* שגזרו עליו שמטמא כזב, ע"ע גוי^[80], וע' טמאה^[81].

מעינות הזב ומשכבו

מעינות-הזב* מטמא במשא^[82], וכן משכבו ומרכבו^[83], שנאמר בפרשת הזב: והנושא אותם יכבס בגדיו וגו'^[84], והולך על כל האמור בפרשה שם, שהוא מעינת הזב, ומשכבו ומרכבו^[85]. על מעינות הזבה שמטמאה כמעינות הזב, ע"ע זבה^[86].

נדה

הנדה* מטמאה במשא^[87], שכן הוקשה לזב שמטמא במשא^[88], שנאמר: והדוה בנדתה והזב את זובו^[89], כשם שזב מטמא במשא אף הנדה מטמאה במשא^[90]. או שנלמד קל וחומר ממשכב ומושב שמטמאה^[91], קל וחומר שמטמאה במשא^[92].

דם הנדה

דם-הנדה* מטמא במשא^[93], שנאמר: והדוה בנדתה^[94], מדוה כמותה, מה היא מטמאה, אף מדוה מטמאה^[95]. ר' אליעזר למד מהכתוב: והנושא אותם^[96], לרבות גם דם הנדה^[97]. ויש סוברים שאינו צריך כתוב מיוחד לרבות, והדבר נלמד בקל וחומר: אם לאחרים - היינו להאשה, שהיא טמאה נדה - גורם טומאה, לעצמו לא כל שכן, ואין הכתוב בא אלא לרבות דם נדה של מצורעת^[98], שהדם אינו גורם לה טומאה^[99].

בועל נדה

בועל-נדה*, נחלקו ראשונים אם מטמא במשא: יש סוברים שמטמא^[100], על אם מטמא בגדים שעליו ע"ע בועל נדה^[101]. ויש סוברים שאינו מטמא^[102]. ויש שנסתפקו בדבר^[103].

יולדת

יולדת*, מטמאה במשא^[104], שהוקשה לנדה שמטמאה במשא^[105], שנאמר: כימי נדת דותה תטמא^[106], כשם שהנדה מטמאת אף היולדת מטמאת^[107]. או שלמדים מהכתוב: והזב את זובו לזכר ולנקבה^[108], ו'ולנקבה', מרבה יולדת שמטמאה במשא^[109].

בית המנוגע

אבנים שחולצים מבית-המנוגע* אחר ההסגר, וכן האבנים והעצים והעפר של בית כשנותצים אותו^[110], מטמאים במשא^[111].

מצורע

המצורע - בין מוחלט בין מוסגר^[112], אבל לא בימי סיפורו^[113] - מטמא במשא^[114]. על מעיינות המצורע שמטמאות כמצורע, ע"ע מצורע^[115]. בגד-המנוגע*, הן מוסגר והן מוחלט^[116], הרי הוא כמצורע לכל דבר^[117], ומטמא במשא^[118].

מי חטאת

מי-חטאת* מטמאים במשא^[119], שנאמר: ומזה מי הנדה יכבס בגדיו^[120], אין מזה אלא נושא^[121]. על אופני הטומאה ע"ע מי חטאת^[122].

דם תבוסה

דם-תבוסה* - היינו דם אדם שמת, שמעורב בו דם שיצא מחיים עם דם שיצא אחר מיתה, שמטמא מדרבנן^[123] - מטמא במשא מדרבנן^[124].

ארץ העמים

ארץ-העמים* מטמאה במשא^[125], מדרבנן^[126], לסוברים שמת גוי מטמא במשא^[127], שגזרו עליה טומאה משום ספק קברי גוים שמטמאים במשא^[128].

בית הפרס

בית-הפרס* - שדה שיש בה ספק מת, ומטמא מדרבנן^[129] - מטמא במשא^[130], שמא יש בה עצם כשעורה^[131].

עבודה זרה

עבודה-זרה*, נחלקו תנאים, ואמוראים בדעתם אם מטמאה במשא: לשיטת ר' אלעזר ורבה בדעת ר' עקיבא, ורבה בדעת חכמים, מטמאה^[132], שכן הקישה הכתוב לנדה, שנאמר תזרם כמו דוה^[133], מה נדה מטמאה במשא^[134], אף עבודה זרה מטמאה במשא^[135]. ולשיטת ר' אלעזר בדעת חכמים אינה מטמאה, שדינה כשרץ, שכן אמר הכתוב על עבודה זרה: שקץ תשקצנו^[136], לשון שקץ כשרץ, מה שרץ אינו מטמא במשא^[137], אף עבודה זרה אינה מטמאה במשא^[138]. הלכה שאינה מטמאה^[139]. ויש שכתבו שמטמאה^[140].

משמשי ותקרובת עבודה זרה

משמשי-עבודה-זרה*, אינם מטמאים במשא^[141], ואף לדעת ר' עקיבא שעבודה זרה עצמה מטמאה במשא^[142], משמשיה אינם מטמאים במשא^[143]. בירושלמי יש סוברים שלדעת ר' עקיבא אף משמשי עבודה זרה מטמאים במשא^[144]. תקרובת עבודה זרה, כתבו ראשונים שמטמא במשא^[145].

גולל ודופק

גולל-ודופק*^[146], נחלקו תנאים אם מטמאים במשא: חכמים ור' יהושע סוברים שאינם מטמאים במשא^[147], וכן סוברים ר' עקיבא^[148], ור' שמעון^[149], שנאמר: וכל אשר יגע^[150], משום מגע מטמאים ואינו מטמאים במשא^[151], או לפי שטומאת גולל ודופק היא מהלכה למשה מסיני, לסוברים כן^[152], ונאמרה ההלכה שאינם מטמאים במשא^[153], או לפי שלא מצינו בכתוב שמטמאים במשא^[154], או לפי שטומאת גולל ודופק הוא לפי שנתרבה כמת^[155], וטמאת משא אינה מפורשת במת, ואין למדים אותה אלא מקל וחומר^[156], ולא ריבתה התורה גולל ודופק כמת אלא במה שמפורש במת^[157]. ור' אליעזר אומר שמטמאים אף במשא^[158]. שלמדים קל וחומר מנבלה - שאינה מטמאה באהל ואין בה טומאת שבעה - ומטמאה במשא^[159], גולל - שמטמא באהל ומטמא טומאת שבעה^[160] - אינו דין שיטמא במשא^[161]. הלכה שאין מטמאים במשא^[162].

הערות שוליים