אנציקלופדיה תלמודית:משא ומתן

הגדרת הערך - דיון בין שני אנשים על מכירת חפץ זה מאדם לחבירו והשוואת המחיר.

ערך זה עוסק במשא ומתן, כפי שהוא מופיע לרוב בתלמוד, ככינוי לדיון בין שני אנשים על מכירת חפץ זה מאדם לחבירו והשוואת המחיר.

לעיתים משמש "משא ומתן" במובן של הדיון בבית-דין* לפני גמר-דין*, ועל כך ע"ע גמר דין^[1] וע"ע דיני ממונות פ"י: המשא והמתן, וע"ע דיני נפשות פ"ג: המשא והמתן, ולעיתים משמש "משא ומתן" במובן של עיסוק תמידי, גם כשאינו נוגע לממון^[2].

החיוב לשאת ולתת באמונה

מחוייבים בני ישראל לשאת ולתת באמונה^[3], שיהא הן שלו צדק ולאו שלו צדק^[4], כשאתה מדבר הן או לאו קיים דבריך והצדק אותם^[5], שנאמר - איפת צדק - והין צדק - יהיה לכם^[6] - והלא הין בכלל איפה היה, אלא לומר לך שיהא הן שלך צדק ולאו שלך צדק^[7], שלא ידבר אחד בפה ואחד בלב^[8], שבשעה שהוא אומר הדיבור לא יהא בדעתו לשנות^[9]. ויש מהראשונים שחילקו: את החיוב שלא לדבר אחד בפה ואחד בלב מנו לגבי כל אדם^[10], ואת החיוב שיהא הן שלך צדק מנו לגבי תלמידי חכמים^[11].

חשב ולא אמר

יש מהגאונים וראשונים סוברים שבכלל חיוב זה, שאפילו אם הסכים בליבו למכור חפץ לפלוני, אף על גב שלא הוציא מפיו, לא יחזור בו, שנאמר: הולך תמים ופועל צדק ודובר אמת בלבבו^[12]. וכן שנינו: ודובר אמת בלבבו, כגון רב ספרא^[13], שהיה לו יין למכור, ובא אדם לקנותו בשעה שהיה רב ספרא קורא קריאת שמע. אמר לו: תמכור לי היין בזוזים מסויימים, ולא השיב לו. סבר האיש שלא היה רוצה ליתנו בדמים אלו, והוסיף. לאחר שגמר קריאת שמע מכרו לו רב ספרא באותם דמים ראשונים, אמר: כשאמרת בפעם הראשונה, גמרתי בדעתי למכור לך, יותר לא אקח ממך^[14].

פריעת בעל חוב

פריעת בעל-חוב, אמרו בתלמוד שהיא מצוה^[15]. ונחלקו ראשונים: יש סוברים שהיא מצוה, משום שמחויב אדם שיהא הן שלו צדק ולאו שלו צדק^[16], ויש סוברים שאינו מחויב משום כך, שהרי כשאינו פורע חובו אינו אומר אחד בפה ואחד בלב, שהיו פיו ולבו שוים כשלוה לפרוע ולאחר מכן נמלך והן שוין עכשיו שלא לפרוע^[17], אלא שחיובו משום שנאמר: והאיש אשר אתה נֹשֶׁה בו יוציא אליך העבוט החוצה^[18].

גזל ותרמית

יש מהאחרונים שמנו בכלל החיוב שלא ימצא בעסקו שום גזל ותרמית^[19], ויש מהאחרונים סוברים שאינו בכלל חיוב זה, שהעושה כן הוא רשע גמור ועובר על איסור גזל* וגנבה*, ואין הכוונה אלא שיהא הן שלו צדק ולאו שלו צדק^[20].

נאמנות

ענינים נוספים כתבו הפוסקים שהם בכלל משא ומתן באמונה:

המבטיח לחבירו בדיבור בעלמא לעשות לו איזה טובה או איזה שירות או ליתן לו במתנה, מחוייב להיות נאמן בדיבורו. ואם הוא חייב לחבירו לפרוע לזמן, יאריך הזמן בתחלה כדי שלא יצא שקרן. כשימכור אדם סחורתו לא ישבח אותו יותר מדאי, וכשיקנה לא יפליג בגנותה^[21].

לא ישקר אף בכל שהוא, ויהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות, ודיבורו בנחת, ולא יצעוק ולא יחרף ולא יכעוס^[22].

כאילו קיים תרי"ג מצוות

אמרו בספרי המוסר: כל הנושא ונותן באמונה מעליו עליו כאילו קיים תרי"ג מצוות^[23], שכן שנינו: תרי"ג מצוות^[24] נאמרו לו למשה, בא חבקוק והעמידן על אחת, שנאמר: וצדיק באמונתו יחיה^[25], הרי למדנו שהנושא ונותן באמונה כאילו קיים תרי"ג מצוות^[26].

תחילת דינו של אדם

בשעה שמכניסין אדם לדין - לאחר פטירתו - אומרים לו - קודם לשאר השאלות^[27] - נשאת ונתת באמונה^[28]. במקום אחר שנינו שתחילת דינו של אדם על דברי תורה^[29], וביארו ראשונים ששואלים תחילה על משא ומתן באמונה, ומכל מקום יקבל דינו תחילה על דברי תורה^[30], וביארו אחרונים הטעם, כי דרך ארץ קדמה לתורה, שאם אין לו מלאכה לא יוכל לעסוק בתורה, וצריך לישא וליתן קודם שיעסוק בתורה עד שמגיע אליו פרנסתו^[31], אבל לענין העונש התורה קודמת לכל, שיצא הדין על זה קודם^[32], ועוד, שאם אין משאו ומתנו באמונה לימוד התורה שלו הוא חילול השם, שכן שנינו: מי שקורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים ואין משאו ומתנו באמונה ואין דבורו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו, אוי לו לפלוני שלמד תורה^[33]. ויש מהראשונים מפרשים שמי שלא עסק כלל בתורה תחילת דינו על זה, ומי שעוסק בתורה אלא שלא קבע עיתים לתורה, תחילת דינו על משא ומתן באמונה ולאחר מכן על שלא קבע עיתים לתורה^[34]. ויש מהאחרונים מפרשים שנשאת ונתת באמונה, היינו בדברי תורה^[35].

על הונאת אדם את חברו במשא ומתן, ע"ע אונאה. על משא ומתן עם גוים בימי חגיהם, ע"ע אידיהן של עכו"ם פ"א: משא ומתן. על משא ומתן באמנה, ועל פירושו, ע"ע אמנה: במקח וממכר. על יציאה מארץ ישראל לצורך משא ומתן, ע"ע ארץ ישראל^[36]. על משא ומתן משנכנס אב, ע"ע בין המצרים^[37]. על רבנים שאינם עוסקים במשא ומתן, שמותר להם ליטול שכר על הדיון בבית דין, ע"ע בית דין^[38]. על משאו ומתנו של הגדול באחים, ע"ע גדול האחים פ"ב: במשא ומתן. על האיסור להשתתף עם גוי במשא ומתן, שמא יתחייב לו הגוי שבועה ונשבע בעבודה זרה שלו, והתורה אמרה: לא ישמע על פיך^[39], ע"ע עבודה זרה. על ההיתר העקרוני להשתתף עם גוי במשא ומתן, ע"ע גוי^[40], ושם^[41], על ההיתר בזמן הזה. על איסור משא ומתן בחול המועד, ע"ע חול המועד פי"ב: במשא ומתן, ושם^[42], על משא ומתן לצורך המועד, ושם^[43], על משא ומתן לצורך המוכר שאין לו מה יאכל. על היתר משא ומתן בחול המועד, אם הוא דבר האבד, ע"ע דבר האבד פ"ז: במשא ומתן.

הערות שוליים