אנציקלופדיה תלמודית:נדרי הקדש

הגדרת הערך - המתחייב להקריב קרבן, או גם: המתחייב להביא דבר לבדק-הבית*, או גם: המתחייב לעשות מצוה.

פתיחה

נדר, הוא כשנעשה חייב לאל יתברך לעשות איזה דבר או שלא לעשות^[1], ובלשון רבים נקראים: נדרים^[2]. ושני ענייני נדרים הם^[3], האחד נדרי הקדש^[4], והוא כל שמקבל עליו לתת דבר לגבוה^[5], הן קדשי שמים^[6], שיחייב עצמו בקרבן שאינו חייב בו^[7], ובענין זה אינו יכול להקדיש אלא מה שהוא שלו, ואיסורו כולל כל אדם^[8], ועל זה הנידון בערך שלנו. והענין השני, הוא נדרי איסור, שהוא אוסר על עצמו דברים המותרים לו^[9], הן מדברים שלו או של אחרים^[10], שיכול לאסור אפילו נכסי חבירו עליו^[11], ואין איסורו שוה לכל^[12], ועל נדר זה ע"ע נדר.

הנודר לקדשי-בדק-הבית*, נחלקו בו ראשונים: יש הסוברים שאף זה בכלל נדרי הקדש^[13]. ויש הסוברים שאין בכלל נדרי הקדש אלא המחייב עצמו בקרבן שאינו חייב בו^[14].

יש שכתבו שנדרי הקדש הם הנדרים האמיתיים, שהם נדורים מצד עצמותם, אבל נדרי איסור, אינם שיהיה עצם הדבר נדור מצד עצמותו, אבל הוא נדור לאוסרו על נפש הנודר לבד^[15].

יש הכוללים בכלל נדרי הקדש, אף הנודר לצדקה או המקבל עליו לעשות שום מצוה, ועל כך עי' להלן: נדרי מצוה.

נדר לתת דבר לגבוה

מהותם

ענין הנדר הוא שידור: הרי בהמה זו עֹלה* או חרם*, או מה שאפשר שידור אותו, או יהיה זה בשידור: אם יהיה כך אעשה כך, כמו שמצאנו ביעקב שנדר נדר, שאם יהיה מה ששאל מה' יתעלה תהיה האבן ההיא בית אלהים ויתן לה' יתעלה מעשר מכל מה שיתן לו - שנאמר: וידר יעקב נדר לאמר אם יהיה אלהים עמדי ושמרי בדרך הזה אשר אנכי הולך ונתן לי לחם לאכֹל ובגד ללבֹּש, ושבתי בשלום אל בית אבי והיה ה' לי לאלהים, והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלהים וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך^[16] - או שידור: אם יהיה כך יהיה דבר כך אסור לי, כמו שנדר ישראל: אם נתֹן תתן את העם הזה בידי והחרמתי את עריהם^[17], והנה החרם הוא דבר הנדור^[18], וכן אמר יפתח: והעליתִהו עולה^[19], כי העולה היא דבר הנדור והוא מה שאפשר שידור אותו האדם^[20].

החיוב שאדם מחייב עצמו בקרבן שאינו חייב בו, מתחלק לשני מינים^[21]: נדר, והוא האומר: הרי עלי להביא עֹלה*, או שלמים*, או מנחה^[22], ונדבה, והוא האומר: הרי זה עולה, או שלמים, או מנחה^[23], ועל זה נאמר בתורה: וכל נדריך אשר תדֹּר ונדבֹתיך^[24]. והנדבה והנדר ממין אחד הוא^[25], אלא שהנדרים חייבים באחריותם^[26], אם מתו או נגנבו^[27], שנאמר: ונדריך תשא ובאת^[28], שכיון שאמר "עלי", דומה כמי שטענו על כתפו^[29], ונדבות אין חייבים באחריותם^[30].

על פרטי הדינים באחריות בנדרי הקדש, ע"ע אחריות: בנדרי הקדש^[31]. על פרטי הדינים של נדרים-ונדבות*, ע"ע.

האומר על החפץ שהוא נותנו או מוכרו להקדש, נקנה הדבר להקדש מיד באמירתו, ועל כך ע"ע אמירה לגבוה כמסירה להדיוט.

מקורם

החיוב לשמור על נדרי ההקדש שנדר אדם נלמד מהכתוב: מוצא שפתיך תשמֹר ועשית כאשר נדרת לה' אלהיך נדבה אשר דברת בפיך^[32], וכן דרשו: כאשר נדרת, זה נדר^[33], שאמר הרי עלי להביא קרבן^[34], לה' אלהיך, אלו ערכים* וחרמים והקדשות^[35] - שנאמר בערכים: בערכך נפשֹׁת לה'^[36], ובחרמים נאמר: כל חרם וגו' לה'^[37], ובהקדשות נאמר: ואם בהמה אשר יקריבו ממנה קרבן לה' כל אשר יתן ממנו לה' יהיה קדש^[38]. ויש שדרשו: לה' אלהיך^[39], אלו חטאות ואשמות עולות ושלמים^[40], שלה' אלהיך הוא כתוב מיותר ובא לדרשה^[41], לרבות דבר שבחובה^[42] - נדבה, כמשמעו^[43], זו נדבה^[44], שאמר הרי זו עולתי^[45], אשר דברת, זה הקדש-בדק-הבית*^[46].

הזמן והמקום והאנשים שנוהג בהם

החיוב המוטל על האדם לקיים נדרי הקדש היוצאים מפיו^[47] נוהג בכל מקום^[48] ובכל זמן, בזכרים ונקבות^[49]. ועובר על זה תיכף כשבידו לקיים, ולפיכך אינו עובר עליו אלא בזמן שבית המקדש קיים^[50].

על הלאו של בל-תאחר*, שנחלקו תנאים מתי עובר עליו, ע"ע בל תאחר^[51].

במנין המצוות

יש ממוני המצוות שמנו מצות-עשה* לקיים כל מה שקיבלנו על נפשנו בשבועה ונדר וצדקה וקרבן, שנאמר: מוצא שפתיך תשמֹר ועשית^[52], שכן דרשו: מוצא שפתיך, זו מצות עשה^[53], ואף על פי שדרשו חכמים עניינים שונים מכל מילה בכתוב^[54], אמנם הכוונה המגעת שמצות עשה לקיים כל מה שיבטא האדם מחיוב על עצמו, באי זה דבר שיהיה מן הדברים^[55]. ויש ממוני המצוות שמנו כמצוה, מה שאדם מחייב נפשו לתת לשם האל יתברך, בין שיהיה מן הדברים הקרבים לפניו או הנתונים במצוותו לאשר ציוה לתיתם אליו^[56], שלדעתם מה שחִייב האדם את עצמו מדברי הרשות, נכלל במצוה אחרת^[57], ועל כך, ע"ע נדרים.

הזכרת הנדר

בנדרי הקדש אין צורך להזכיר נדר או דבר המורה עליו, אלא די שיאמר: בהמה זו קרבן, או כלי זה יהיה לבדק הבית, או אתן מנה למזבח או לבדק הבית או צדקה לעניים, ובזה הוא מחוייב לקיים מה שיוציא מפיו^[58].

הנמנע מלידור נדרי הקדש

לנמנע מלידור נדרי הקדש אין חטא, שנאמר: וכי תחדל לנדֹּר לא יהיה בך חטא^[59], בעבור שהמקריבים עולה וזבחים לאלהים יש להם שכר טוב, כענין שכתוב: עֹלות מֵחִים אעלה לָך עם קטֹרת אילים אעשה בָקר עם עתודים סלה^[60], אבוא ביתך בעולות^[61], ואף בקרבנות הבאים בנדבה כתוב: ונרצה לו לכפר עליו^[62], ואומר: ריח ניחֹחַ לה'^[63], ואם כן הרי הנדרים זרוז במצוה, וכתוב: נדרי לה' אשלם נגדה נא לכל עמו^[64], לפיכך יאמר הכתוב השמר בנדריך, כי אף על פי שהם זרוז בקרבנות השם אשר הם לך לרצון, אם תדור תבא לידי חטא אם לא תשלם או שתאחר לשלמו^[65], ואם לא תדור לא תמצא חטא בענין כלל, כי אפילו לא תקריב קרבן כל ימיך לא יהיה בך חטא^[66].

כשלא הוציא בשפתיו את הנדר

בנדרי הקדש שהם לבדק-הבית* או למזבח, אף אם גמר בליבו לנדור חייב בהם^[67], שנאמר - גבי נודר להביא קרבן^[68] - מוצא שפתיך תשמֹר ועשית^[69], אין לי אלא שהוציא בשפתיו, גמר בליבו מנין, תלמוד לומר: כל נדיב לב^[70], והדברים אמורים בנדרים שהם לבדק הבית ובנדרים שהם למזבח^[71], שנאמר בתרומת מלאכת המשכן: כל נדיב לב הביאו^[72], ונאמר גבי קדשים: וכל נדיב לב עֹלות^[73], משמע אפילו לא נדבו אלא בליבו הרי הוא עולה^[74]. ומכל מקום אין בית-דין* כופים אותו לתת, עד שיוציא הדבר מפיו, שאין אנו יודעים מחשבתו שנוכל לכוף אותו לכך^[75]. ואין ללמוד מתרומה וקדשים לנדרי איסור^[76] שיתחייב בהם אף במחשבה, משום שהם שני-כתובים-הבאים-כאחד*, שאין מלמדים - לסוברים כן^[77] - ואף לסוברים שהם מלמדים^[78], מכל מקום אין ללמוד מהם לשאר התורה, שכן לא ניתן ללמוד חולין מקדשים^[79].

נדרי מצוה

הצדקה, הרי היא בכלל הנדרים^[80], שנאמר: מוצא שפתיך תשמֹר ועשית וגו' אשר דברת בפיך^[81], ודרשו: בפיך, זו צדקה^[82], שהוא מקרא מיותר ובא לדרשה^[83], שהרי דברים שמתחייב בהם באמירה לגבוה הזכירם - שהרי דרשנו אותם משאר המילים שבכתוב^[84] - ואם כו זה בצרכי הדיוט מדבר, ואין לך דבר שמתחייב להדיוט באמירה אלא צדקה, וסמך לדבר^[85], שנאמר: יָצא מפי צדקה^[86]. וכל נדר שמקבל עליו לעשות מצוה, כגון שקיבל עליו נזירות, הרי הוא נדר^[87].

יש מהראשונים הכוללים בכלל נדרי הקדש, הנודר לצדקה^[88] או הנודר המקבל עליו לעשות שום מצוה^[89]. ויש מהראשונים שנקטו שבכלל נדרי הקדש רק הנודר לבדק הבית או למזבח^[90].

ויש מהראשונים החולקים על כל זה, וסוברים שכשאדם קובע בדעתו לקיים מצוה, אינו בכלל נדר, אלא קבלה בלבד^[91].

על המקבל על עצמו נזירות*, ע"ע. על המקבל על עצמו תענית, ע"ע קבלת תענית.

זמן החיוב

נדר אדם לצדקה, מחוייב לעשותה מייד^[92], שהאומר הרי עלי סלע לצדקה, או הרי סלע זו צדקה, חייב ליתנה לעניים מיד, ואם איחר עבר בבל-תאחר*^[93] מייד^[94], שהרי בידו ליתן מיד ועניים מצויים הם^[95]. ויש מהראשונים הסוברים שכשאינו נותן מייד אינו חייב אלא משום ביטול מצות העשה של מוצא שפתיך תשמֹר^[96], אבל על הלאו של בל תאחר אינו עובר אלא לאחר שיעברו שלושה רגלים, כפי הדין - לסוברים כן^[97], וכן הלכה^[98] - בהקרבת קרבנות שנדר בנדרי הקדש^[99].

על פרטי ודיני זמן החיוב בנודר צדקה, ע"ע בל תאחר^[100].

כשלא הוציא בשפתיו את הנדר

בנדרי צדקה, אם הגומר בליבו ולא הוציא בשפתיו התחייב בהם, נחלקו ראשונים: יש סוברים שאם חשב בליבו ליתן איזה דבר לצדקה, חייב לקיים מחשבתו, ואין צריך אמירה^[101], ואף על פי שאמרו בתלמוד שאין למדים מתרומה וקדשים לשאר התורה^[102], צדקה דומה לנדרים ונדבות^[103], או שכל עניני נדר למדים זה מזה^[104]. ויש סוברים שבנדרי צדקה, הגומר בליבו לא התחייב^[105], וצריך להוציא בשפתיו^[106], ואם לא הוציא מפיו אינו כלום^[107], שכן אין למדים מתרומה וקדשים לשאר נדרים^[108].

להלכה כתבו הפוסקים שיש להחמיר^[109], שאם גמר בליבו ליתן צדקה, חייב ליתנה^[110].

הערות שוליים