אנציקלופדיה תלמודית:נדרי צדקה

הגדרת הערך - המתחייב לתת צדקה או שאומר על ממון שהוא צדקה.

מהותם

הצדקה*, הרי היא בכלל הנדרים^[1], שאם אמר אדם הרי עלי סלע לצדקה, הרי זה נדר, וחייב לתת סלע לעניים^[2], שנאמר: מוצא שפתיך תשמר ועשית כאשר נדרת לה' אלהיך נדבה אשר דברת בפיך^[3], ודרשו 'בפיך', זו צדקה^[4], שתיבת בפיך מיותר^[5], או לפי שכתוב הלשון 'פה' בצדקה, שנאמר: יצא מפי צדקה^[6]. ולפיכך האומר שיתן צדקה אינו יכול לחזור בו^[7]. ואם לא קיים את דבריו, עובר על: לא יחל את דברו^[8].

על מופלא-הסמוך לאיש* שנדרו נדר^[9], אם אף בנדרי צדקה נדרו נדר, ע"ע מופלא הסמוך לאיש^[10].

אופני הצדקה

שני אופני נדרי צדקה: האחד שמחייב עצמו כגון שאומר 'הרי עלי' צדקה, או שאומר 'מטבע זה אתננו לצדקה', שבזה יש על האדם חיוב לקיים את נדרו, והאופן השני, שאינו מחייב את עצמו אלא אומר 'מטבע זו צדקה', שהנדר מתפיס את המטבע ועושה אותו צדקה^[11].

התפסה

התפסה* בצדקה, כגון הרואה מטבע של צדקה, ואומר על מטבע אחר הרי זה כזה, הרי זו צדקה^[12], לפי שענין נדרי צדקה, הוא שמלבד שחל חיוב על האדם לקיים נדרו, אף חל על החפץ חלות צדקה^[13], לפיכך יכול להתפיס חלות נדר ממטבע למטבע^[14].

אמירה כמסירה

אמירה לצדקה, כגון האומר יהא קרקע זה לעניים, יש סוברים שהוא כמסירה להדיוט^[15], והקרקע של העניים^[16]. ויש חולקים וסוברים שאין העניים זוכים באמירה אלא בקנין^[17].

בל תאחר

הנודר לצדקה, ומאחר נדרו – על זמנו עי' להלן^[18] - עובר בבל תאחר, שנאמר: לא תאחר לשלמו כי דרש ידרשנו ה' אלהיך^[19], ודרשו 'ה' אלהיך' אלו צדקות^[20], שבצדקה כתיב: ולך תהיה צדקה לפני ה' אלהיך^[21], ועוד, שהוקש צדקה לקרבנות בכתוב: בפיך^[22], לדין בל תאחר^[23]. וכתבו ראשונים כמה אופנים שעובר בהם הנודר בבל תאחר: כשנדר ליתנו ליד הגבאי^[24], ותבעו הגבאי^[25]. כשנדר ליתן לעניים למי שירצה^[26]. כשנדר לחלק לעניים מעט ומעט, וקופץ ידו ליתן מחמת שאינו רוצה ליתן ולא מחמת שרוצה לחלקה מעט מעט^[27]. אבל כשנדר לחלק בעצמו לכשירצה אינו עובר^[28], מפני שנודר לדעת שיהא הוא עצמו כגבאי לחלקה לפי ראות עיניו^[29], וכן הגבאי כשמאחר מלחלק לעניים – שממתין שיבואו עניים הגונים, או שמחלקה מעט מעט^[30] - אינו עובר בבל תאחר^[31].

זמן האיחור

המעכב נדרי צדקה, אמר רבא שעובר מיד שהרי עניים מצויים ובידו ליתן להם מיד^[32]. ונחלקו ראשונים באיזה איסור עובר מיד: יש שפירשו שעובר בבל תאחר^[33]. ויש שפירשו שעובר בעשה של מוצא שפתיך תשמור^[34], אבל בבל תאחר אינו עובר אלא אחר ג' רגלים^[35]. לסוברים שעובר בבל תאחר מיד, לפי שעניים מצויים^[36], אם אין שם עניים, נחלקו ראשונים: א) יש סוברים שמפריש ומניח עד שימצא עניים^[37], ואינו חייב לחזור אחר עניים אפילו אחר שעברו שלושה רגלים, שלא אמרו זמן של רגלים^[38], אלא בדברים התלויים במקדש כקרבנות, ולא בצדקות^[39]. ב) ויש סוברים שעד שלושה רגלים אינו חייב לחזור אחר עניים, אבל אחר שלושה רגלים, אם אינו מחזר אחר עניים עובר בבל תאחר^[40].

מתנה לעני

האומר לעני שיתן לו מתנה, הוי כנודר לצדקה, ואסור לחזור בו^[41]. ואם אמר שיתן לו באופן שיש טירחא בדבר, כתבו ראשונים שאינו נדר^[42].

יד לצדקה

נדרי צדקה בלשון ידות* דהיינו שלא גמר הנודר לשונו^[43], כגון הפריש מטבע לצדקה ואמר - בתוך כדי דיבור^[44] - על מטבע אחרת "וזו", כיון שלא אמר "וזו גם", אין זו אלא לשון יד, שמא אין כוונתו לעשותו צדקה, אלא כאומר "וזו להוצאה"^[45], נסתפקו בגמרא, האם הוי נדר, שלפי שנדרי צדקה הוקשו לקרבנות בכתוב: מוצא שפתיך תשמר וגו'^[46], כשם שקרבנות יש להם יד^[47], אף נדרי צדקה יש להם יד, או שלא הוקשו אלא לענין "בל תאחר"^[48]. הלכה שנדרי צדקה הם אף בלשון ידות^[49].

במחשבה

הגומר בדעתו לתת צדקה ולא הוציא הדבר בפיו, נחלקו גאונים וראשונים אם הוא נדר: יש מן הגאונים והראשונים סוברים שהוא נדר וחייב לקיימו^[50], שצדקה דינו כנדרים ונדבות שמתחייבים במחשבה^[51]. ויש סוברים שאין נדר צדקה בלב אלא בפה^[52], שדוקא בתרומות וקדשים מתחייבים במחשבה^[53], ושני כתובים הבאין כאחד אין מלמדין, לסוברים כן^[54], ואף לסוברים שמלמדין^[55], מכל מקום אין למדין חולין מקדשים^[56]. על המתכוין בלבו להוציא בפיו, אם לא חל עד שיוציא בפיו, ע"ע דברים שבלב^[57], וע' מחשבה: כשנתכוין להוציא בפה. על נדרי צדקה אם חלים על ידי כתיבה, ע"ע כתב;כתיבה^[58].

אתן

האומר על דבר שלו בא לעולם 'אתן לצדקה', כגון האומר מה שתלד בהמתי 'אתנהו לצדקה', אף על פי שלא חל צדקה על דבר שלא בא לעולם ואין העניים זוכים בדבר, מכל מקום חייב לקיים את דברו מתורת נדר^[59]. ויש חולקים וסוברים שאינו נדר, כיון שלא בא לעולם^[60]. ויש שכתבו שאף באומר שיתן מעות לעני, ואין המעות בידו, שאינו נדר לפי שלא בא לעולם^[61].

ינתן

האומר על דבר שלא לעולם 'ינתן לצדקה', או 'יהיה צדקה', כגון האומר מה שתלד בהמתי ינתן לענים, נחלקו גאונים וראשונים בדבר: א) יש סוברים שאינו נדר^[62], שלא אמר לשון המחייב עצמו ליתן הדבר לצדקה^[63]. ב) ויש חולקים וסוברים שהוא נדר^[64], ומאחרונים יש שפירשו לפי שלמדים מהכתוב האמור בנדרי צדקה: מוצא שפתיך תשמר ועשית כאשר נדרת וגו'^[65], שתשמור מוצא פיך אף על פי שאינו לשון נדר כאילו נדרת^[66]. ג) ויש מחלקים: בדברים שבאים ממילא, כגון מה שיוציא האילן ותלד פרתי, חל הנדר וצריך לקיימו, אבל בדבר המחוסר מעשה ואינו בידו, כגון שאמר קרקע זו לכשאקננה תהיה הקדש אינו כלום^[67].

לידור לכתחילה

לידור לכתחילה לצדקה, נחלקו ראשונים אם ראוי הדבר: יש שכתבו שאינו ראוי לידור^[68], כשם שאמרו בכל הנדרים שאין לידור לכתחילה^[69]. ויש שכתבו שראוי לידור^[70], והיא מצוה וחובה^[71], ומותר מפני תקנת עניים^[72]. הלכה שאין ראוי לידור^[73].

התרה

הנודר לצדקה יכול לישאל על נדרו^[74], שמתחרט ומוצא פתח לנדרו^[75], והרי הוא כהקדש בטעות, שאינו הקדש לסוברים כן^[76]. ומכל מקום אין ראוי לחכם להתירו, וחכם המתירו יש לנדותו^[77], לפי שמפסיד את העניים^[78]. ויש שנראה מדבריהם שאי אפשר לישאל בנדרי צדקה^[79]. על הנודר לצדקה והגיע ליד הגבאי שנחלקו אחרונים אם יכול להישאל על נדרו, ע"ע התרת נדרים^[80].

בטעות

נדר בטעות, כגון הרוצה לומר על סלע שהוא צדקה, והוציא בפיו על אחר, הוא נדר טעות ואינו כלום^[81].

על נדרי צדקה שהולכים בהם אחר לשון בני אדם, ע"ע לשון בני אדם^[82].

אין ידוע הסכום

הנודר לצדקה, ואינו יודע כמה נדר, מרבה ליתן עד שיאמר לא לכל כך נתכוונתי^[83].

על הנודר צדקה לעני מסוים אם יכול לשנותו לעני אחר, ע"ע צדקה^[84].

על נדרי צדקה אם חלים במקום אסמכתא*, ע"ע אסמכתא^[85].

על הנודר לצדקה אם בית דין כופים עליו לקיים נדרו, ע"ע כפיה^[86].

הערות שוליים