אנציקלופדיה תלמודית:נזיר טמא

הגדרת הערך - הדינים המיוחדים החלים על נזיר שנטמא בטֻמאת-מת*.

מהותו

נזיר שנטמא בטֻמאת-מת*, מלבד חיוב המלקות* שחייב^[1], נאמרו בו בתורה דברים נוספים בסדר מעשיו: מזים עליו בשלישי ובשביעי, כדי לטהרו מטומאתו^[2]. ומגלח שיער ראשו בשביעי^[3] אחר ההזאה^[4], שנאמר: וכי ימות מת עליו בפתע פתאֹם וטִמא ראש נזרו וגִלח ראשו ביום טהרתו ביום השביעי יגלחנו^[5], ועל כך עי' להלן: סדר מעשיו^[6]. ומעריב שמשו והוא טהור, כדרך כל הטמאים בטומאת שבעה^[7]. ומביא קורבנותיו בשמיני^[8], שנאמר: וביום השמיני יבִא שתי תֹרים או שני בני יונה וגו'^[9] והביא כבש בן שנתו לאשם^[10], ועל כך עי' להלן: שם^[11]. וסותר ימי נזירותו ומונה אותם מחדש^[12], שנאמר: והימים הראשונים יפלו^[13], ועל כך עי' להלן: סתירת המנין הישן ותחילת המנין החדש^[14].

צורת הטומאה

כל החיובים הללו, הם בין אם נטמא הנזיר בזדון בין אם נטמא בשגגה^[15], ואפילו טימאוהו באונס^[16], ומספר לימודים לדבר:

א) מזיד חיובו נלמד מהכתוב: מאשר חטא על הנָּפש^[17], ושוגג ואונס נלמדים מהכתוב: בפתע פתאֹם^[18], בפתע, להביא את האונס, פתאֹם, להביא את השוגג^[19].

ב) הלימוד הוא כנ"ל^[20], אלא שהלימוד מבפתע פתאֹם^[21], הוא הפוך: בפתע, זה שוגג, פתאֹם, זה אונס^[22].

ג) הכל נלמד מהכתוב: בפתע פתאֹם^[23]. פתע, זה שוגג, וכן הוא אומר: ואם בפתע בלא איבה הדפו^[24], ו"פתאֹם" משמעו כל שלוש האופנים: א) פתאֹם^[25], זה אונס, וכן הוא אומר: ויאמר ה' פתאֹם אל משה ואל אהרן ואל מרים^[26], שבעל כורחם יצאו שלושתם על פי הדיבור^[27]. ב) פתאֹם^[28], זה מזיד^[29], שנאמר: ערום ראה רעה ונסתר ופתָיִים עברו ונענָשו^[30], דהיינו מזיד, שאין עונש אלא על המזיד^[31]. ג) פתאֹם^[32], זה שוגג^[33], שנאמר: פתי יאמין לכל דבר^[34]. ואילו היתה כותבת התורה רק "פתאֹם"^[35] ולא היתה כותבת "בפתע"^[36], היינו חושבים ש"פתאֹם" בא כאן במשמעות שוגג, כפי שמצינו בכל התורה כולה שמביא קרבן על שגגה*, ולא היינו מחייבים את הנטמא באונס ומזיד, ולכן כתבה התורה "בפתע", שמשמעו שוגג^[37], כדי לגלות ש"פתאֹם" האמור כאן בא אף במשמעות של אונס ומזיד^[38].

ד) בפתע^[39], לרבות השוגג, פתאֹם^[40], לרבות המזיד^[41]. וביארו אחרונים שלדעה זו אף אונס מרובה מהמילה פתאֹם^[42].

על חיוב המלקות* שחייב הנזיר, אם התרו בו ונטמא בזדון, על שעבר על הלאו שלא להיטמא למתים, ע"ע חיבי מלקיות^[43] וע' נזיר.

ספק טומאה

נזיר המסופק אם נטמא בטֻמאת-מת* אינו בכלל נזיר טמא^[44], שנאמר: וכי ימות מת עליו^[45], להוציא את הספק^[46], ש"עליו" משמעותו בודאי^[47], ולא מספק אם נטמא או לא^[48].

סדר מעשיו

התגלחת

נזיר שנטמא מגלח שיער ראשו בשביעי^[49], שנאמר: וכי ימות מת עליו בפתע פתאֹם וטִמא ראש נזרו וגִלח ראשו ביום טהרתו ביום השביעי יגלחנו^[50], והיא נקראת בלשון חכמים^[51]: "תגלחת טומאה"^[52], או: "תגלחת הטומאה"^[53].

זמנה

תגלחת הטומאה נעשית לאחר ההזאה* לטהרה מטֻמאת-מת* שנעשית ביום השביעי^[54], שנאמר: ביום טהרתו^[55], והיינו ביום הזאתו בשביעי^[56], אתה אומר ביום הזאתו בשביעי או בשמיני - שהוא טהור לגמרי^[57] - תלמוד לומר: ביום השביעי^[58], ושמא תאמר בשביעי, ואף על פי שלא הוזה, תלמוד לומר: ביום טהרתו^[59], והיינו ביום הזאתו^[60].

איחר ולא גילח בשביעי, מגלח לאחר מכן^[61], שנאמר: ביום השביעי^[62], אין לי אלא שביעי, שמיני תשיעי ועשירי מנין, תלמוד לומר: יגלחנו^[63], שהוא מיותר, שכבר נאמר: וגִלח ראשו^[64], ונכפל ללמד שיעשה הפועל בכל אופן^[65], אף אחר יום השביעי^[66], ואף בלילה של שמיני, שלא נאמר ביום דוקא^[67], וכן שנינו: אין לי אלא ביום, בלילה מנין, תלמוד לומר: יגלחנו^[68].

על תגלחת-נזיר*, שלמדים מתגלחת טומאה, שכשרה בלילה, ואין דינה כתגלחת-מצורע* הכשרה רק ביום^[69], ע"ע תגלחת נזיר.

מקומה

כשמגלח הנזיר תגלחת טומאה אינו צריך לגלח על פתח המקדש^[70], כפי הדין בתגלחת-נזיר*^[71].

סילוק השיער

נזיר המגלח תגלחת טומאה, אם משלח שיערו על האש - כפי הדין בתגלחת-נזיר*^[72] - נחלקו תנאים: א) לדעת תנא קמא במשנה - וחכמים בתוספתא וברייתא^[73], ור' יהודה בתוספתא וברייתא^[74] - נזיר טמא לעולם אינו צריך להשליך שיערו על האש^[75], ומכל מקום אם השליך שיערו על האש תחת דוד האשם*, יצא^[76], וכן הלכה^[77]. ב) ור' מאיר מחלק: אם גילח שיערו במקדש, משליך שיערו תחת הדוד, ואם גילח שיערו מחוץ למקדש, אינו משליך שיערו תחת הדוד^[78].

לסוברים - וכן הלכה^[79] - ששיער נזיר טמא אסור הנאה^[80], הרי הוא טעון קבורה^[81].

איסור הנאה

שיערו של הנזיר שגילח תגלחת טומאה, אם אסור בהנאה כדין שיער נזיר שגולח בתגלחת-נזיר*^[82], נחלקו אמוראים: א) לדעת ר' יוסי בר' חנינא - ורב ששת^[83] - שיער נזיר טמא אסור בהנאה^[84], וכן שנינו בתוספתא, לדעת ר' מאיר, שנזיר טמא המגלח שיערו במקדש משליך שיערו תחת הדוד^[85], שכשמגלח שיערו מחוץ למקדש, שיערו נקבר^[86]. וכן הלכה^[87]. ב) ולדעת האמורא ר' אלעזר שיערו של נזיר טמא שגולח מותר בהנאה^[88].

לסוברים - וכן הלכה^[89] - ששיער נזיר טמא טעון קבורה^[90], אפרו אסור כאפר כל הנקברים^[91].

במנין המצוות

תגלחת הטומאה אינה נחשבת למצוה בפני עצמה, אלא נמנית כמצות-עשה* אחת עם תגלחת-נזיר*^[92], לפי שגילוח טומאה הוא מדין מצות נזירות, כי מצות עשה שלו הוא שירבה פרע בקדושה^[93], ודן אותו הכתוב בזה ואמר שאם נטמא במת בימי הנזירות יגלח ויביא קרבן ואז ישוב ויגדל פרע בקדושה כבתחלת מנין ימי הנזירות שחייב נפשו^[94].

הקורבנות

נזיר שנטמא מביא קורבנותיו ביום השמיני^[95], שנאמר: וביום השמיני יבִא^[96], והם שתי תורים או שני בני יונה, אחד לעֹלה* ואחד לחטאת*, וכבש בן שנתו לאשם*^[97], שנאמר: יבִא שתי תֹרים או שני בני יונה וגו', ועשה הכהן אחד לחטאת ואחד לעֹלה וגו', והביא כבש בן שנתו לאשם^[98].

איחר ולא הביא קורבנותיו בשמיני, מקריב לאחר מכן^[99], שנאמר: וביום השמיני^[100], להוציא את השביעי^[101]. או אינו אלא להוציא את התשיעי, קבע זמן לקרבים - שבהמה אינה ראויה להקרבה עד היום השמיני ללידתה^[102] - וקבע זמן למקריבים, מה קריבים הכשיר שמיני ומשמיני והלאה, אף מקריבים שמיני ומשמיני והלאה^[103].

איחר ולא גילח בשביעי, שמגלח ביום מאוחר יותר^[104], נחלקו תנאים בזמן הבאת קורבנותיו: לדעת ר' עקיבא, אם גילח בשמיני מביא קורבנותיו בו ביום^[105], וכן הלכה^[106]. ולדעת ר' טרפון, אינו מביא קורבנותיו אלא בתשיעי^[107], שצריך הערב-שמש* קודם הקרבת הקורבנות^[108].

על פרטי ודיני האשם שהנזיר הטמא מקריב, ע"ע אשם נזיר. על פרטי ודיני החטאת שהנזיר הטמא מקריב, ע"ע חטאת-העוף*. על פרטי ודיני העולה שהנזיר הטמא מקריב, ע"ע עֹלת העוף.

נטמא טומאת הרבה

נזיר שנטמא טומאות הרבה אינו מביא על טומאותיו אלא קרבן אחד^[109], והדברים אמורים בין שהתרו בו^[110] על כל אחת ואחת, ובין שלא התרו בו על כל אחת ואחת^[111], שאין התראה אלא למלקות, אבל לענין קרבן, אין התראה מעלה ומורידה^[112]. ונחלקו תנאים: א) לדעת ר' אליעזר - ויש גורסים: רבי^[113] - הדברים אמורים כשנטמא תוך שבעה^[114], שכיון שנטמא עד שלא האיר השמיני, שעה הראויה להביא קורבנותיו^[115], דומה הדבר לטומאה ארוכה^[116], ונפטר בקרבן אחד על טומאות הרבה^[117], אבל אם נטמא ביום השמיני וחזר ונטמא ביום השמיני, מביא קורבן על כל אחד ואחד^[118], שכיון שראוי להביא קרבן ביום השמיני מיד כשהאיר היום, כל אחד הוא כטומאה בפני עצמו^[119]. ב) ולדעת חכמים, אף אם נתאחר כמה ימים אחר טהרתו אינו מביא אלא קרבן אחד, כל שנטמא קודם שהביא חטאתו^[120], הביא חטאתו ונטמא, מביא קרבן על כל אחת ואחת^[121], שלא חלה נזירות טהרה עליו עד שיביא חטאתו^[122]. ג) ולדעת ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה, אם נטמא עד שלא הביא אשמו, מביא קרבן אחד, משהביא אשמו, מביא קרבן על כל טומאה וטומאה^[123].

להלכה פסקו ראשונים שאם נטמא פעם שניה קודם שיביא חטאתו, אינו מביא אלא קרבן אחד^[124], אבל אם נטמא וטהר והביא חטאתו ונטמא פעם שניה אחר שהביא חטאתו, אף על פי שעדיין לא הביא אשמו ועולתו חייב בקרבנות אחרים^[125], שההלכה כחכמים^[126].

סתירת המנין הישן ותחילת המנין החדש

נזיר שנטמא בטֻמאת-מת* סתר^[127] הכל^[128], דהיינו שהוא סותר כל הימים הקודמים^[129], ומתחיל למנות ימי נזירות^[130], שנאמר: והימים הראשונים יפלו^[131], דהיינו שלא יעלו מן המנין^[132].

נטמא ביום שנדר או בשני

נטמא הנזיר בטֻמאת-מת* ביום שנדר או ביום המחרת, אם סותר מניינו, נחלקו תנאים: לדעת תנא קמא, סותר מניינו^[133]. ולפי ר' אליעזר - וסתם ברייתא^[134] - אינו סותר מניינו^[135], שנאמר: והימים הראשֹׁנים יפלו^[136], עד שיהיו לו ימים ראשונים^[137], ונכתב "ימים" ללמדנו שצריך שני ימים^[138], שאם היה כתוב "והראשונים יפלו", הייתי חושב שכל הימים שכבר מנה, או ארבעה או שלושה או שנים או אחד יפלו^[139], ונכתב "יפלו" - ולא "והימים הראשונים יעזוב"^[140] - ללמדנו שצריכים להיות שנים בנפילה, ואינו מתחיל אלא אם נטמא מיום השלישי והלאה^[141].

ויש מהאחרונים הסוברים בדעת ראשונים, שחולקים על כל זה, ולדעתם אין מחלוקת תנאים בדבר, והכל מודים לדין זה^[142].

ויש מהראשונים החולקים על כל זה באופן אחר, ולדעתם הכל מודים שהנטמא ביום השני סותר נזירותו, ומחלוקת התנאים מתפרשת באופן אחר: לדעת תנא קמא, אף אם נטמא ביום הראשון סותר הנזיר נזירותו^[143]. ולדעת ר' אליעזר, הנטמא ביום הראשון אינו סותר נזירותו, וכשנטמא בתחילת היום השני סותר נזירותו^[144], שנאמר: והימים הראשֹׁנים יפלו^[145], עד שיהיו לו ימים ראשונים^[146], ונכתב "יפלו" ללמד אפילו נפילה כל שהיא, שאין יום שלם, שמתחיל נזירותו בשעת הנדר והוא נזיר גם ביום המחרת^[147].

להלכה פסקו ראשונים, שאם נטמא ביום שנדר או בשני אינו סותר אלא משלים עליהם, ואם נטמא משלישי והלאה סותר כל הקודמים^[148], שההלכה כר' אליעזר^[149], או משום שלדעתם כל התנאים מודים בדין זה^[150].

לסוברים - וכן הלכה^[151] - שהנטמא ביום שנדר או בשני אינו סותר מניינו^[152], ולסוברים שהנטמא ביום הראשון בלבד אינו סותר מניינו^[153], אם מביא קרבן טומאה, נחלקו ראשונים: יש סוברים שכל שאינו סותר מניינו אינו מביא קרבן טומאה, אלא מונה שבעה ימי טומאה ומזה ושונה וטובל, ומתחיל למנות ימי נזירותו^[154]. ויש סוברים שאינו משלים הימים עד שמביא קרבן טומאה^[155].

נטמא ביום האחרון לנזירותו

הנטמא ביום האחרון לנזירותו, נחלקו בו תנאים במספר אופנים שונים במנין הימים שסותר:

מי שאמר: הריני נזיר - ולא הוסיף דבר, שהוא נזיר שלושים יום^[156] - נחלקו בו תנאים:

א) לדעת תנא קמא, סותר את הכל^[157]. ונחלקו אמוראים בטעמו: א) לדעת רב מתנא, מן התורה סתם נזירות היא שלושים יום, ותנא קמא סובר שאין אומרים מקצת-היום-ככֻלו*, ולכן אף על פי שעבר עליו מקצת יום שלושים בטהרה, סותר את הכל^[158]. ב) ולדעת בר פדא, מן התורה אין הנזירות אלא עשרים ותשעה ימים, וביום השלושים מגלח, אלא שגזרו חכמים שכשאומר "הריני נזיר" סתם לא יגלח לכתחילה אלא ביום שלושים ואחד, גזירה שמא יבואו להחליפו במי שאמר "הריני נזיר שלושים יום", ולכן סותר נזירותו^[159].

ב) ולדעת ר' אליעזר, האומר "הריני נזיר" ונטמא ביום השלושים, אינו סותר אלא שבעה^[160], שלדעתו מקצת היום ככולו, וכיון שעבר עליו מקצת יום שלושים בטהרה, כאילו עבר עליו כולו בטהרה^[161], ומכל מקום סותר שבעה, כדי שיביא קרבנו בטהרה^[162]. ונחלקו ראשונים לדעה זו אם היינו שממתין שבעה כדי שיוכל להזות שלישי ושביעי, ונוהג בהם נזירות כיון שטרם הביא קורבנותיו^[163]. או שסותר שבעה ומונה שבעה אחרים כנגדם ונוהג בהם נזירות^[164].

מי שאמר: הריני נזיר שלושים יום, ונטמא יום שלושים, הכל מודים שסותר את הכל, שהוא כאילו אמר: הריני נזיר שלושים יום שלמים^[165].

מי שאמר: הריני נזיר מאה יום ונטמא ביום המאה, נחלקו בו תנאים: לדעת תנא קמא, סותר את הכל^[166], שנאמר בקרבנות הנזיר: וזאת תורת הנזיר ביום מלֹאת ימי נזרו^[167], ויום זה עדיין הוא בתוך "מלֹאת"^[168]. ולדעת ר' אליעזר, סותר שלושים^[169], שהיה בדין לסתור את הכל, אלא שגזרת-הכתוב* היא^[170]: וזאת תורת הנזיר ביום מלֹאת ימי נזרו^[171], התורה אמרה: נטמא ביום מלאות תן לו תורת נזיר^[172], דהיינו שלושים^[173].

להלכה פסקו ראשונים שהנטמא ביום מלואת ימי נזרו בסוף היום, סתר הכל^[174], שההלכה כתנא קמא^[175].

נטמא לאחר תום ימי הנזירות

הנטמא בטֻמאת-מת* לאחר שכלו ימי נזירותו, וטרם גילח - כגון סתם נזיר שנצטרע, וביום טהרתו מגלח ומביא קורבנותיו, וצריך למנות עוד שלושים יום לגידול שיער מלבד הימים הראשונים שמנה קודם שנצטרע, לפי שאין תגלחת פחות משלושים יום^[176]. וכן אם גלחהו לסטים אחר שמנה קצת, צריך למנות שלושים יום לגידול שיער^[177]. או שהדברים אמורים ביום שלאחר הבאת קורבנותיו^[178], שכן התגלחת אינה מעכבת הקרבת הקורבנות^[179], לסוברים כן^[180], וכן הלכה^[181] - נחלקו בו אמוראים: לדעת רב, אינו סותר כלל^[182], שכן שלמה נזירותו^[183], ולדעת שמואל, סותר את הכל^[184], שכן הכל נזירות אחת היא^[185].

להלכה פסקו ראשונים, שאם נטמא ביום שלאחר הקרבת הקורבנות, שהוא יום שראוי לגדל שער, או גילח אחר מלאות ימי הנזירות, אינו סותר כלום, אף על פי שעדיין לא גילח^[186], שהרי שלמה הנזירות וכל שנטפל לה^[187], שכן כל מקום שנחלקו רב ושמואל באיסורים, ההלכה כרב^[188].

זמן התחלת המנין החדש

בזמן שמתחיל הנזיר שנטמא למנות ממנו את הנזירות החדשה, נחלקו תנאים: א) לדעת רבי - ויש הסוברים כן בדעת ר' אליעזר^[189] - נזירות טהרה מתחילה ביום השמיני^[190], שהוא יום הבאת הקורבנות^[191], ואפילו שלא הביא קורבנותיו^[192], שנאמר: וקִדַּש את ראשו ביום ההוא^[193], ביום הבאת קורבנותיו^[194], שכיון שנאמר: וכפר עליו מאשר חטא על הנָּפש^[195], ומייד לאחר מכן נאמר: וקִדַּש את ראשו ביום ההוא^[196], משמע אימתי "וקִדַּש את ראשו" שיתחיל למנות בו^[197], בזמן שכיפר עליו^[198], בזמן הראוי לכפרה, אף אם לא כיפר עליו^[199], דהיינו בשמיני^[200]. ב) לדעת ר' יוסי בר' יהודה - וסתם משנה^[201]. ויש הסוברים כן בדעת ר' אליעזר^[202] - נזירות טהרה חלה משביעי^[203], שהוא יום תגלחתו^[204], שנאמר: וקִדַּש את ראשו ביום ההוא^[205], ביום תגלחתו^[206], ויום תגלחתו הוא בשביעי^[207], שאם "ביום ההוא" היה ביום הקרבת הקורבנות, היה צריך להיות כתוב רק: וכפר עליו מאשר חטא על הנָּפש וקִדַּש את ראשו, שכן המילים "ביום ההוא" מיותרות, שפשוט שהדבר מוסב על יום השמיני שבו הכפרה, אלא אם אינו ענין לשמיני תנהו ענין לשביעי^[208], שהיתור בא ללמדנו ש"ביום ההוא" מוסב על היום השביעי^[209]. ג) ולדעת חכמים - ותנא קמא בתוספתא^[210] וברייתא אחרת^[211] - נזירות טהרה אינה חלה עד שיביא חטאתו^[212], הביא חטאתו ולא הביא אשמו, מונה^[213] נזירות טהרה^[214], שנאמר: והִזיר לה' את ימי נזרו והביא כבש בן שנתו לאשם^[215], מה תלמוד לומר, לפי שמצינו שכל אשמות שבתורה שהם מעכבים - שעד שלא הביא כפרתו אינו אוכל בקדשים^[216] - יכול אף זה מעכבו, תלמוד לומר: והִזיר והביא^[217], לפיכך הקדים הכתוב "והִזיר" להבאת אשמו, לומר לך^[218]: אף על פי שלא הביא - אשמו^[219] - הזיר^[220]. ד) ולדעת ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא, כשם שחטאתו עיכבתו כן אשמו מעכבו^[221], שלא יתחיל למנות עד שיביא אשמו^[222], שנאמר: והִזיר והביא^[223], אימתי מתחיל למנות ימי נזירות, בזמן שהביא את אשמו^[224].

להלכה פסקו ראשונים שמתחיל הנזיר הטמא למנות נזירות טהרתו משיביא חטאתו^[225], אבל עולתו ואשמו אין מעכבים אותו מלמנות^[226], שההלכה כחכמים^[227]. הרי שהיזה בשלישי ובשביעי, ולא טבל, ונתאחר כמה ימים, כשיטבול יעריב שמשו ויביא קרבנותיו למחר, טבל והעריב שמשו ואיחר קרבנותיו אינו מתחיל למנות עד שיביא חטאתו^[228].

על זמן תגלחת הנזיר הטמא, שהוא ביום השביעי, עי' לעיל: סדר מעשיו^[229]. על זמן הבאת קורבנות הנזיר הטמא, שהוא ביום השמיני, עי' לעיל: שם^[230]. על הקורבנות שחייב הנזיר הטמא להביא כשנטהר מטומאתו, עי' לעיל: שם^[231].

נטמא ביום הבאת הקורבנות

האומר: הריני נזיר מאה ימים ונטמא ביום המאה ואחד, שהוא יום הבאת קרבנות טהרה אילו לא נטמא, טרם שהקריב קורבנותיו, נחלקו בו תנאים: לדעת תנא קמא סותר שלושים^[232], מדרבנן, שהואיל ויום מאה ואחד יום תגלחת ויום הבאת קורבנותיו, אנו גוזרים משום מקום שנטמא ביום השלושים היכן שאמר סתם "הריני נזיר", שלדעתו סותר את הכל^[233]. ולדעת ר' אליעזר, אינו סותר אלא שבעה^[234], שמכיון שלדעתו אם נטמא ביום השלושים אינו סותר אלא שבעה^[235], אין מקום לגזור ביום המאה ואחד יתר על כך^[236].

להלכה פסקו ראשונים שאם נטמא אחר יום מלאות, שהוא יום הבאת קורבנות טהרה אילו לא נטמא, סותר שלושים בלבד^[237], שההלכה כתנא קמא^[238]. כיצד יעשה, מביא קרבנות טומאה כשיטהר ומגלח תגלחת טומאה ומתחיל למנות נזירות שלשים יום ומגלח תגלחת טהרה ומביא קרבנות טהרה^[239].

נטמא אחר זריקת אחד הדמים

מי שנזרק עליו אחד מן הדמים ונטמא, נחלקו בו תנאים: לדעת חכמים, אינו סותר - ואותו הזבח שהביא בטהרה לא יחזור ויביאנו^[240] - אלא כשיטהר יביא שאר קרבנותיו^[241], מפני שקדש שיער בדם^[242], ולדעת ר' אליעזר, סותר את הכל^[243], דהיינו קורבנותיו^[244], שיביא כל קורבנותיו לאחר שיטהר, ואותו זבח ראשון שנזרק דמו לא עלה לו^[245].

ויש מהראשונים החולק על כל זה, ומפרש, שהכל מודים שהזבח שנזרק דמו לא עלה לו^[246], ולא נחלקו אלא בשאר הקורבנות שהפריש, שלדעת חכמים, עלו לו, ואינו צריך להפריש אחרים תחתיהם^[247]. ולדעת ר' אליעזר, אפילו אותם קורבנות שהפריש תחילה אינו יכול להביא לקורבנותיו^[248].

להלכה פסקו ראשונים, שאם נטמא אחר שנזרק עליו אחד מן הדמים, אינו סותר כלום, אלא יביא שאר קורבנות טהרה שלו כשיטהר^[249], שההלכה כחכמים^[250].

הערות שוליים