אנציקלופדיה תלמודית:נחש

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הגדרת הערך: אחד מבעלי החיים הטמאים, שיש בכוחו להמית[1].

טבעו ותכונתו

מין חיה

הנחש הוא כחיה[2], וכן דרשו: ובכל חיה הרמשת על הארץ[3], זה הנחש[4]. ויש מן הראשונים שכתבו שאף על פי שנחש הוא בכלל חיה, כמו שנאמר: והנחש היה ערום מכל חית השדה[5], לאחר שנקצצו רגליו[6] אינו נקרא חיה סתם אלא חיה הרומשת[7], לפיכך במקום ששנינו חיה אין הנחש בכלל[8]. ואמרו ששבע שמות נקרא הנחש: נחש, פתן, אפעה, שרף, צפעוני, תנין, שפיפון[9].

מקומות הימצאו

הנחש מצוי במקומות שאין יד אדם שולטת, כגון במדבר[10], בנקיקי הסלעים[11], בחורים שבקיר[12], בין גדרות[13], בין חביות[14]. ובמדרש אמרו שהנחש מצוי בין הנשים[15], שטבעו תאוה רעה[16]. הנחש עומד על הדרכים להכיש עוברי דרכים[17].

הימצאות נחשים בזמן הזה

בזמן הזה, אין נחשים מצויים בינינו[18], על דינים הנובעים מכך, ע"ע גלוי[19].

קללותיו

הנחש גרם לחטא אדם הראשון, שפיתה את חוה לאכול מעץ הדעת, וכעונש על חטאו, נענש[20]. ואמרו במדרש, שעשר גזירות נגזרו על הנחש: נסתם פיו, נתקצצו ידיו ורגליו, אוכל עפר, מפשיט ומצטער כיולדה, יש איבה בינו לבין האדם, אוכל מעדנים ונעשים עפר בפיו, מוליד לשבע שנים, אדם מקפיד עליו להרגו כשרואהו, הכל מתרפאים והוא עומד בקלקלו, עליו נאמר והשבתי חיה רעה מן הארץ[21]. אף לעתיד לבוא, שכל העולם מתרפאים, אין הנחש מתרפא[22].

גופו

תכונות שונות נאמרו בגופו של הנחש: גבו עגול[23]; על גבו יש חברבורות וכתמים, כעין צרעת[24]; לשונו מחולקת לשנים[25]; מפשיט את עורו אחת לשבע שנים, בעצבון גדול[26]; משמש פנים אל פנים[27]; מוליד לשבע שנים[28]; כוחו אינו אלא בראשו[29], שאם מכים אותו בזנבו אינו מת, אבל כשמכים אותו בראשו הוא מת[30]; כורך עצמו בצורת עיגול על חפצים שונים, ומכניס זנבו אצל פיו[31]; יש שהוא מגיע לגודל של קורת בית הבד, ואוכל כמות גדולה מאוד של אוכל[32]; הנחש, גלגל עינו עגול כעינו של אדם, ולכן המפלת דמות נחש, אמו טמאה לידה, לסוברים כן[33]. על הסוברים שאין טומאת לידה אלא כשכל צורת הפנים היא כשל אדם, ע"ע נפל.

מאכלו

הנחש, מאכלו עפר[34]. בביאור מאכלו עפר, נחלקו רבי אמי ורבי אסי, לאחד מהם אפילו אוכל כל מעדני עולם, טועם בהם טעם עפר, ולאחד מהם אפילו אוכל כל מעדני עולם אין דעתו מיושבת עליו עד שיאכל עפר[35]. ואף על פי שהעפר מצוי הוא, מכל מקום אינו אוכלו אלא ביגיעה רבה[36]. ממפרשי התורה, יש שפירשו שמתוך שפיו בארץ, יכנס העפר בתוך פיו, ויאכלנו בעל כרחו[37], ויש שפירשו, שמאכלו עפר היינו שאין לו תענוג במאכל ובמשתה ובמשגל[38].

אופן אכילתו

הנחש, כשהוא שותה מים שבכלי, פעמים שהוא מקיא חזרה לכלי מקצת מהמים ששתה, ומטעם זה, מי-חטאת* ששתה מהם נחש, לדעת רשב"ג, פסלם[39], שנתערב במים הרוק שבפיו[40]. על פרטי הדין וההלכה בזה, ע"ע מי חטאת.

כוחו בהשגת מאכל

הנחש, יש בכוחו להסיר כיסוי שעל הכלי ולהחזירו למקומו[41]. פקק של בקבוק, נחלקו בו אמוראים: יש סוברים שכדי שהנחש לא יוכל לפותחו, צריך שיהיה הפקק מהודק כדי שלא יכנס לתוכו בין ראש הפקק ושפת הכלי ראש הכרכר של ארג שהוא דק, ויש סוברים שצריך להיות מהודק כל כך כדי שינטל הלגין בפקקו[42], אבל אם לא היה מהודק כל כך כדי שינטל בפקקו, חוששים שמא נטל הנחש את הפקק וחזר וכיסהו[43], וכן הלכה[44].

הנחש בטבעו להגיע למשקים, אפילו הם בתוך שידה תיבה ומגדל וכיוצא, ואפילו בבור עמוק מאה אמה או במגדל גבוה מאה אמה, כל שיש נקב שיכול להיכנס לתוכו[45]. וכן אם המשקה תלוי באויר, בכוחו של נחש להתשלשל מלמעלה ולהגיע אליו[46].

הילוכו

תכונות שונות נאמרו בהילוכו: הנחש אינו יכול לרוץ בין החולות, ולכן מי שנחש רודפו, ירוץ בין החולות[47]; אם לנחש היו רגלים, היה רץ במרוצה אחר הסוס והורגו[48]; אינו מהלך אלא יחידי, ולא בזוגות כשאר החיות[49].

הנחש, דרכו להגביה את צווארו כשהוא מהלך, ולכן נחש שבפיו שרץ שהלך על גבי ככרות של תרומה, וספק אם נגע השרץ בככרות וטימאם, אמר ר' שמעון בן אלעזר שטהורות, שאין לחוש שהשרץ נגע בככרות[50], ואף על פי שהנחש זוחל על הארץ, כיון שמגביה צוארו, אינו כודאי נגע אלא כספק, וטהור[51].

הזדקפותו

הנחש, כשהוא מזדקף, הוא מזדקף מעט מעט[52], בנחת[53]. יש סוברים שזוקף ראשו תחילה, ואחר כך גופו[54], ויש חולקים וסוברים שזוקף גופו תחילה ואחר כך ראשו[55]. על הכריעה במקומות שונים בתפילה, שיש סוברים שכשמזדקף עושה זאת כזקיפת הנחש, ע"ע כריעה[56]. על מי שאינו כורע במקומות שצריך לכרוע בהם, שאמרו שלאחר מותו שדרתו נעשית כנחש, ע"ע הנ"ל[57].

מידותיו

הנחש, לדעת ר' חנינא בירושלמי דעתו נקיה - מפונק הוא - ואינו שותה חמים שנצטננו, ולדעת ר' יוחנן שותה אף חמים שנצטננו[58]. על משקים שונים שאמרו בהם שבסתם אין לחוש שנחש שותה מהם, ע"ע גלוי: המשקים.

הנחש הוא נקמן[59]. על תלמיד חכם, שנאמר בו שכל שאינו נוקם ונוטר כנחש, אינו תלמיד חכם, ע"ע כבוד חכמים[60].

הנחש ערמומי לעשות רעה[61], וכן אמרו על איסור "לא תהיה לו כנושה"[62], לא תנשכנו, שלא תהיה כנחש שהוא ערום לרעה[63].

הנחש מצינו שנקרא "רשע"[64], ונקרא אויבו של האדם[65], וכן מצינו שהוא משל למישהו מקולל[66]. ומצינו שאדם רשע קרוי "נחש"[67]. וכן מצינו שמלכות רשעה נמשלה לנחש[68]. על נחש כמשל למכשול וקטטה וקפידא בין איש ואשתו, ועל פרטי הדינים שנאמרו במציאות כזו, ע"ע אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת.

מוראו מאדם

הנחש, יש מן הראשונים שכתבו שירא לבוא כאשר שומע קול, ואפילו קול של של טפטוף יין לחבית, שחושש שמא קול אדם הוא[69], אבל כשרואה מהו מקור הקול, כגון שרואה יין נשפך לחבית, שוב אינו חושש שמא קול אדם הוא[70].

הנחש, אם ירא הוא מאדם אף כשהוא ישן, נחלקו בו אמוראים: לדעת ר' יעקב בר אחא ור' אמי בשם ר' לעזר ור' חנינא, ירא הוא אף מאדם ישן, ולכן לדעתם אם ישן אדם בסמוך למשקים, אין חוששים שהנחש שתה מהם[71], ולדעת רב חלקיה בבבלי, דוקא ביום אימת הישן עליו, אבל בלילה לא[72]. ולדעת ר' יהושע בן לוי בירושלמי, וכן דעת סתם גמרא בבבלי, אין אימת ישן עליו כלל[73].

רגילותו לנשוך

הנחש אינו מסוכן לנשוך, שרוב הפעמים אינו נושך[74], ולכן כאשר נחש כרוך על עקבו אינו פוסק מתפילתו[75]. אבל כאשר דוחקים אותו, הוא נושך, ולכן אדם שנפל לתוך חפירה מלאה נחשים, מעידים עליו שמת[76], שמתוך דוחקם כשעומד עליהם נושכים אותו[77]. וכן אם רואה נחש בא בכעס מולו, יש לו לחוש שבאים להכישו[78].

מעולם לא נשך נחש אדם בירושלים בזמן שבית המקדש היה קיים, וזהו אחד מהניסים שהיו במקדש[79].

ההכשה כמיתת בי"ד

הכשת הנחש, אמרו בה שלאחר שבטלה סנהדרין ובטלו ארבע מיתות בית דין, המתחייב בשריפה, נחש מכישו[80], שהארס של הנחש שורפו[81]. ואמרו, שכל המורה הוראה בפני רבו ראוי להכישו נחש[82], וביארו אחרונים, שעונשו הוא בשריפה, כמיתת בני אהרן שהורו הוראה בפני משה, ונשיכת נחש במקום שריפה היא עומדת[83], וכן אמרו שכל החולק על מלכות בית דוד, ראוי להכישו נחש[84].

הנשיכה

דרך הנחש לנשוך בעקב או קרוב לו[85]. כשבא לנשוך, הוא נושף כמין שריקה[86], וכשרואה שונאו עושה כמין שריקה וכועס[87]. הנחש, אין לו שום הנאה בנשיכתו[88].

נשיכת הנחש, אינה מזיקה מיד, אלא לאחר זמן מה[89], ומטעם זה רבית* קרויה "נשך"[90], שהיא כנשיכת נחש שנושך חבורה ברגלו ואינו מרגיש, ופתאום הוא מבצבץ ונופח עד קדקדו, כך הרבית אינו מרגיש וניכר עד שהרבית עולה ומחסרו ממון הרבה[91].

מקום הארס בגוף ואופן יציאתו

ארס הנחש, כתבו אחרונים, על פי חכמת האנטומיה, שנתחו כל אברי הנחש ומצאו שיש לו בלחי העליון שבפיו, בכל צד, שתי שיניים ארוכות וחלולות, ובראש כל שן יש נקב קטן, ובתחתית החלל שבתוך השן מונחת שלפוחית מלאה ארס, ושיערו שכשנושך לבעל חיים, על ידי כעסו עולה הארס מהשלפוחית ויוצא דרך ד' הנקבים הקטנים שיש בראש ד' השיניים, ונכנס הארס לתוך החבורה שעשה בנשיכתו[92], ולפי זה, לדעתם אותה שאמרו בדעת ר' יהודה, שארס נחש בין שיניו עומד[93], ולכן לדעתו המשיך נחש בחברו, המשיך חייב סייף והנחש פטור, שהמשיך כתוקע סכין בחברו והנחש לא עשה מעצמו מאומה[94], היינו שהארס ממלא תמיד את השן החלולה עד פי הנקב שבראש השן, ולפיכך כשהשיך את הנחש הרי הביא את הארס בידו בבשר הננשך[95], ואילו אותה שאמרו בדעת חכמים שנחש מעצמו מקיא הארס, ולכן לדעתם המשיך נחש בחברו המשיך פטור שלא עשה כלום והנחש חייב סקילה[96], היינו שהארס עומד תמיד בשלפוחית בתחתית השן, וכשהשיך את הנחש, הנחש מקיא בכח את הארס מהשלפוחית שבתחתית השן[97].

כח הארס

ארסו של הנחש, קשה הוא משל שאר שרצים, ששל נחש ממית, ושל שאר שרצים רק מזיק[98]. דרך הפרסיים היתה לתת ארס בראשי החיצים שלהם[99]. ארסו של הנחש מחלחל אף אחר מיתתו[100], היינו שיש בכוחו להזיק[101].

ארס הנחש אינו מזיק לחתול עד שימות, ואף שמכחישו לזמן מה, חוזר אחר כך לבריאותו[102], ולכן מותר להשקות חתול במשקה מגולה[103], ואין בזה משום בל תשחית[104].

הנחש, אף על פי שככל שמזקין מוסיף גבורה[105], אך הארס שלו, נעשה קלוש ודליל[106].

ביטול הארס

ארס הנחש, חום הגוף מועיל לבטל כוחו[107].

ארסו של הנחש, לדעת חכמים אינו כלה באש, ולכן עיסה שנילושה במים שיש לחוש שנחש הטיל בהם ארס, אפילו היא תרומה, תשרף[108], ולדעת ר' נחמיה הארס כלה באש, ועיסה זו אינה נשרפת ומותרת באכילה[109], ודוקא שאינה נופלת, שנשארה שלמה, אבל אם היתה נופלת, שנפרדה לחתיכות חתיכות, אסורה, שיש לחוש שעדיין הארס בתוכה ולפיכך מתפרדת לחתיכות[110]. והלכה כחכמים[111].

ארס נחש הנמצא בתוך מים שהוחמו, אמרו בירושלמי שאף לדעת ר' נחמיה שארס כלה באש, במים שהוחמו אין האש שולטת, שהכלי מפסיק, ואין הארס כלה[112], ולדעת שמואל בירושלמי אף במים שנתחממו כלה הארס[113].

ארס הנחש כשהוא במשקה

ארסו של הנחש, לדעת חכמים הרי הוא עובר יחד עם משקה דרך מסננת, ולכן המניח יין בתוך מסננת מעל כלי, והמסננת מגולה, אף אם הכלי התחתון מכוסה, היין שבו נאסר, ולדעת ר' נחמיה הארס דומה לספוג ועומד במקומו, ולכן אין המשקה שבתחתון נאסר משום גלוי*, ואין חוששים שעבר אליו ארס הנחש, שכיון שהוא צף הוא עומד במקומו ולא יורד דרך המסננת[114]. ואמרו שיש שלשה מיני ארס: של בחור שוקע, של בינוני מפעפע ושל זקן צף[115], ולפי מיעוט שיניו הוא שוקע יותר[116], וכתבו אחרונים, שלדעת חכמים שכיון שארס של בינוני שוקע ועובר דרך מסננת, אף שרוב בנחשים ארסם אינו שוקע, חוששים למיעוט, ולדעת ר' נחמיה כיון שארס של בינוני וזקן אינם עוברים במסננת, הולכים אחר הרוב[117].

הלכה כחכמים[118], ומכל מקום יש מי שכתב שאם סיננו בבגד מותר[119]. ויש מי שפסק הלכה כר' נחמיה[120].

ארס הנחש, כשנמצא ביין או שכר אינו מניח להם להתיישן, ולכן משקים אלו שהיו מגולים ונתיישנו, אין חוששים שהיה בהם ארס הנחש[121]. וכן כשנמצא במאכל לח, אינו מניח לו להתייבש, ולכן מאכל שהיה מגולה והתייבש, אין לחוש שהיה בו ארס נחש[122].

הדרכים למנוע היזקו ולסילוקו

הנחש על ידי שמשביעים אותו בלחשי המכשפים, אינו מזיק[123], ומי שנחש רודף אחריו, מותר לעשות כשפים כדי שלא יזיקנו[124], מפני פקוח נפש[125]. על הלוחש על מקום נשיכת נחש, ע"ע חובר חבר[126].

בית שיש בו נחשים, מביאים קרן של איל ומעשנים בו את הבית, ומיד הנחש בורח[127]. החתול אוכל נחשים[128]. לרפואת נשיכת הנחש, אמרו שהיתוש מועיל[129].

ללמדו שלא יזיק

הנחש, אם אפשר ללמדו שלא יזיק ואם מותר לגדלו, בדעת תנא קמא, נראה שסובר שאפשר ללמדו שלא יזיק ומותר לגדלו, ולכן לדעתו דנים את הנחש שהמית בבית דין של עשרים ושלשה[130]. בדעת ר' אליעזר ור' עקיבא, לדעת ריש לקיש, אפשר ללמדו שלא יזיק ואפשר לגדלו, והמגדלו יש לו בעלות עליו, ולכן כל שלא המית דנים אותו בבית דין של עשרים ושלשה[131], ויש מן הראשונים שכתבו שהוא דוקא כשמגדלו כשהוא קשור בשלשלאות[132]. ולדעת ר' יוחנן בדעתם, אי אפשר ללמדו שלא יזיק ואסור לגדלו, ואף אם גדלו אדם, אין לו בעלות עליו, אלא חשוב הפקר, ולכן אף שלא הרג, מותר להרגו[133]. ובטעם שאי אפשר ללמדו, כתבו אחרונים ששאר בעלי חיים טורפים לרעבונם, וכשמלמדים אותם לאכול באופן אחר, אינם טורפים, מה שאין כן נחש, שאינו נהנה בנשיכתו, ואין זה כדי להשביע רעבונו, אי אפשר ללמדו להפסיק מזה[134]. להלכה נראה מדברי ראשונים ואחרונים שאפשר ללמדו שלא יזיק ואפשר לגדלו[135].

התועליות שבו

הנחש, תועליות שונות יש בו: הנחש, טוב הוא לרפואת חפפית, שהיא מין שחין[136], שמרתיחים אותו בשמן זית ושפים אותה[137]; עור הנחש, אפשר לעשות ממנו בגדים, ומן העור שהפשיט הנחש, עשה הקב"ה כתנות עור לאדם וחוה[138].

כרמז על פרנסה

הרואה נחש בחלום, פרנסתו מזומנת לו[139], כנחש שעפר לחמו ומצוי לו בכל מקום[140], נשכו בחלום, נכפלה פרנסתו[141], הרג את הנחש בחלום, אבדה פרנסתו[142].

דינים שנאמרו בו

איסורו באכילה

הנחש הוא אחד מבעלי החיים האסורים באכילה, שנאמר: כל הולך על גחון וכו' לא תאכלום כי שקץ הם[143], ודרשו: הולך על גחון, זה נחש[144].

דין בשרו ודמו

הנחש, לענין איסור דם, אין מוזהרים על דמו, כשאר שרצים[145], ולכן דמו ובשרו מצטרפים לשיעור ללקות על איסור אכילתו[146], אבל לענין טומאת שרץ, אין דמו מצטרף לדמו[147].

מועד להזיק

הנחש, אפילו הוא בן תרבות, הרי הוא מועד - להזיק - לעולם[148], אפילו בנשיכה, ובכל נזיקין הבעלים שלו משלם נזק שלם[149], ואף לאמוראים הסוברים שהנחש יש לו תרבות ואפשר לגדלו[150], היינו דוקא לענין שאסור להרגו חינם, אבל אם הזיק משלם נזק שלם[151]. בעלים של נחש שהרג אדם, משלם את הכופר* אף בפעם הראשונה שהרג[152].

על הנחש אם הוא מאב נזיקין של קרן* או של שן* או רגל*, עי' ערכיהם, וע' מועד[153].

הבי"ד בו נידון

נחש שהמית, לדעת תנא קמא דנים אותו בבית דין של עשרים ושלושה[154]. לדעת ריש לקיש בדעת ר' אליעזר ור' עקיבא, אם המית אין דנים אותו בבית דין, אלא כל הקודם להרגו זכה, אבל לא המית, אסור להרגו, משום שיש לו תרבות ויש לו בעלים[155], היינו שמותר לגדלו לפי שאדם יכול ללמדו שלא יזיק, ולכן יש שם בעלים עליו ואינו הפקר, ואסור להרגו אם לא המית, אבל כשהמית סופו הוכיח על תחילתו שאינו בן תרבות והורגים אותו בלי לדונו[156], ואף לסוברים שהנחש מועד מתחילתו[157], מכל מקום אין דנים אותו אלא בבית דין של עשרים ושלשה[158], ויש מן האחרונים שכתבו שלדעת ריש לקיש הנחש אינו מועד מתחילתו[159]. ולדעת ר' יוחנן בדעתם, אפילו לא המית, מותר להרגו, שאין לו תרבות ואין לו בעלים[160], ואף אם גדלו, אסור היה לגדלו[161], ויש מן האחרונים שכתבו שלדעתו הנחש מועד מתחילתו[162].

להלכה, יש מן הראשונים שפסקו כתנא קמא[163]. ויש מן הראשונים שפסקו שנחש שהמית, אחד יכול להרגו[164], ונחלקו בדעתם: יש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שלדעתם הלכה כריש לקיש בדעת ר' אליעזר ור' עקיבא שכשהנחש המית יכול כל אדם להרגו[165], שהנחש מועד לעולם[166], ויש בהריגתו משום פיקוח נפש ואין להמתין עד גמר דינו בבית דין[167], או שכיון שר' עקיבא ור' אליעזר עומדים בדעה אחת, תנא קמא חשוב יחיד לגביהם, והלכה כמותם[168]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעתם, שאין כל אחד יכול להרגו, אלא שדנים את הנחש בדיין אחד[169], ונסתפקו בדעת אחרונים אלו אם צריך שהדיין יפסוק שחייב מיתה ורק אז מותר להרגו, או שמא הדיין הורגו ובהריגתו חשוב שפסק שחייב מיתה[170].

להפסיק בתפילה

העומד בתפילה ונחש כרוך על עקבו אינו פוסק מתפילתו[171]. ויש שצידדו לומר, שבימינו ודאי דעתו של אדם מתיישבת עליו להתפלל באופן זה, ויפסיק[172]. ובמקום שיש חשש שימית, מפסיק[173]

חשיבותו כאונס

הנחש שבא אל עדר של צאן והזיק, אם בא מעצמו - כשהיו במקום בטוח[174] - הרי זה אונס ופטור הרועה מלשלם, ואם הביאם למקום נחשים, אינו אונס[175]. על מי שהכישו נחש, שחשוב אונס שלא שכיח, ע"ע אונס (הכרח)[176].

צידתו בשבת

הצד נחש בשבת - אפילו במקום שאין רגילים הנחשים להמית ואין רצים אחריו אלא עומדים במקומם[177] - אם בשביל שלא ישכנו, מותר[178], שכיון שאינו מתכוון אלא שלא ישכנו הרי זה מלאכה-שאינה-צריכה-לגופה* שאינה אסורה אלא מדרבנן[179], ובמקום סכנה לא גזרו[180], או שכיון שאינו צד כדרכו אלא מתעסק בו, ואין רצונו בעצם הצידה כלל, וכוונתו אינה אלא להבריח אותו מעליו, מותר[181]. ואם לרפואה, חייב[182], שכיון שרוצה בו, חשוב במינו ניצוד[183]. במקום שרגילים נחשים להמית או שנחש רץ אחריו, מותר להרגו[184]. מי שנשכו נחש בשבת, אפילו ספק אם ממית, עושים לו כל צרכי רפואה להצילו[185].

בטרפות

הנחש ארסי ביותר, אך אינו עושה דריסה[186], ולכן בהמה שהכישה נחש, מותרת משום טרפה*, ואין לחוש בה לדרוסה*, אבל אסורה היא משום סכנת נפשות[187]. בהמה או חיה שפסקו רגליה, יש לחוש שמא נשכה נחש, ובודקים אותה, על ידי שיצלו אותה, ואם היא נשוכת נחש תתפרק ותפול חתיכות חתיכות[188].

המשיך נחש בחברו

המשיך נחש בחברו, לדעת רבי יהודה המשיך בסייף והנחש פטור[189], שלדעתו ארס הנחש עומד הוא בין שיניו[190], ובלא כוונת הנחש יוצא הארס[191], והמשיך חשוב כמי שתקע סכין בחברו והנחש לא עשה מאומה[192]. ולדעת חכמים, המשיך פטור והנחש בסקילה, שהנחש מקיא הארס מעצמו[193], ואין מחייבים את המשיך מדין "אשו משום חיציו", אף על פי שודאי הוא שהנחש יכיש, לפי שבשעה שמשיכו עדיין אין הארס בעולם[194]. הלכה כחכמים[195]. על המשסה את הנחש בחבירו, שפטור ממיתה משום שהוא גרמא בנזקין, ע"ע גרמא בנזקין; גרמי[196]. על חיובו בארבעה דברים שחייב בהם החובל בחברו, ע"ע חובל[197].

שלא יעבור ליד אנשים

הנחש, אמרו שלא להניחו לעבור בין שני אנשים, או שאיש לא יעבור בין שני נחשים[198].

הריגתו חשובה הסח הדעת

הריגת נחש, יש שהיא התעסקות שחשובה הסח-הדעת*, ולכן מי שהיו מי חטאת על כתפו, וקודם שנתן את האפר על המים, עמד במקומו והרג נחש, המים פסולים, אבל אם הרג את הנחש תוך כדי הליכה, אין בזה משום הסח הדעת והמים כשרים[199].

על ארס של נחש שנתערב במאכל, שאינו בטל בשישים, כשאר איסורים, משום שהוא חריף ומפעפע בכל המאכל, או משום שחמורה סכנה מאיסור, ע"ע בטול אסורים[200].

על איסור שימוש במאכלים ומשקים ופירות מיוחדים שהיו מגולים, מחשש שמא אכל או שתה מהם נחש, ואם הוא אף בימינו שאין הנחשים מצויים בינינו, ע"ע גלוי.

על מים מגולים שאסורים מספק שמא נחש שתה מהם והטיל בהם ארס[201], ואין מעמידים אותם בחזקתם שהם טובים, שהנחשים שכיחים והורעה חזקתם, ע"ע חזקה ב (דמעיקרא)[202].

על פירות שניקרו בהם ציפורים, שחוששים שניקרו במקום שניקר בהם נחש, ואסורים, ואין מעמידים את הפירות בחזקת היתר שלא ניקר בהם נחש, ע"ע חזקה ב (דמעיקרא)[203].

על ככר שבפי הנחש, אם צריך לשכור אדם הבקי בלחש הנחשים להוציאה ולבערה, ע"ע בעור חמץ[204].

על גבינת-גויים* שאסורה, שיש סוברים שהוא משום שחששו לארס של נחש שמוטל בה, ע"ע[205].

על יין תוסס שאין חשש שהנחש שתה ממנו משום שבורח מרתיחתו, ועל יין מר שאין הנחש שותה ממנו, ע"ע יין[206].

על פטריות שיש סוברים שאסורות באכילה משום שהנחש מנקר בהן, ע"ע כמהין ופטריות[207].

על האיסור למכור סנדל מעור בהמה מתה בחזקת שהיא שחוטה, שיש סוברים שהטעם הוא מחשש סכנה שמא מתה מחמת נשיכת הנחש והארס נבלע בעור, ע"ע גנבת דעת[208].

על הפורץ גדר שגדרו חכמים בדינים שונים, שנאמר בו שישכנו נחש, ויש סוברים שהכוונה שינשכנו נחש נשיכה שאין לה רפואה[209] ע"ע בדיקת ריאה[210], וע' בין המצרים[211], וע' גזרה[212], וד' דברי סופרים[213], וע' חלב של גוי[214], וע' כתמים[215].

הערות שוליים

  1. ↑ הנחש, בלשון תורה הוא זכר, עי' בראשית ג ובכל הענין שם, שמות ד ג, במדבר כא ט ועוד, ועי' משנה פרה פ"ט מ"ג שהוא בלשון נקבה, ועי' תוס' יו"ט שם שי"ג בל' זכר.
  2. ↑ ירושלמי כלאים פ"ח ה"ד.
  3. ↑ בראשית א כח.
  4. ↑ סנהדרין נט ב. ועי' תוס' שם יז א וערובין יג ב ד"ה שיודע, ועי' ב"ר פ"ז את חית הארץ למינה, זה הנחש.
  5. ↑ בראשית ג א.
  6. ↑ עי' ב"ר פ"כ.
  7. ↑ תוס' נדה כג א ד"ה ליתני, ועי' תוס' הרא"ש שם. וע"ע נבלה שנחש אינו מטמא טומאת נבלה.
  8. ↑ תוס' נדה שם.
  9. ↑ אדר"נ נוס' ב פמ"ב, ושם בטעם כל שם, ועי"ש נוס' א פל"ט שיש ו' שמות, ומשמיט פתן, ובמקום שפיפון: עכשוב.
  10. ↑ עי' דברים ח טו.
  11. ↑ עי' מכילתא דרשב"י יד יג.
  12. ↑ עי' עמוס ה יט ומצו"ד שם, ועי' אדר"נ נוס' א פי"ז; רש"י קהלת י ח: בחורי נקבי כתלי בתים פרוצים. ועי' תוס' ב"מ עח ב ד"ה ר"י, שהנחש פעמים שמצוים בהרים יותר מבבקעה ופעמים ההיפך.
  13. ↑ ויק"ר אמור פרשה כב ד.
  14. ↑ תנחומא שמיני סי' ב.
  15. ↑ ב"ר ויחי פרשה צח.
  16. ↑ עץ יוסף למ"ר שם, ועי' ידי משה שם שהנחש להוט אחר ריח חלב של אשה.
  17. ↑ מדרש שכל טוב (בובר) בראשית מט יז.
  18. ↑ עי' תוס' ביצה ו א ד"ה והאידנא וע"ז לה א ד"ה חדא וטוש"ע יו"ד קטז א.
  19. ↑ ציון 242. וע"ע דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו ציון 45 ואילך.
  20. ↑ בראשית ג.
  21. ↑ ויקרא כו ו. בראשית שם. אדר"נ נוס' ב פמ"ב.
  22. ↑ ב"ר בראשית פרשה כ; רד"ק שם ע"פ ישעיה סד סה; רבנו בחיי בראשית שם.
  23. ↑ שטמ"ק נדרים כד ב.
  24. ↑ עי' מד"ר בראשית פרשה כ ד ופירוש אור המאיר שם.
  25. ↑ עי' אוצר המדרשים (אייזנשטיין) ע' ר' עקיבא עמ' 429.
  26. ↑ פדר"א פי"ד.
  27. ↑ בכורות ח א.
  28. ↑ בכורות ח א.
  29. ↑ ב"ר ויחי פרשה צח יד.
  30. ↑ עץ יוסף שם, ע"פ הילקוט.
  31. ↑ עי' ב"מ נט ב: עכנאי, ורש"י שם.
  32. ↑ נדרים כה א.
  33. ↑ נדה כג א; רמב"ם איסו"ב פ"י ה"י.
  34. ↑ עי' בראשית ג יד.
  35. ↑ יומא עה א, ועי' תוספת יום הכיפורים שם, שהוקשה להם שהרי אוכל דברים נוספים.
  36. ↑ עי' ב"ר כ ותו"י יומא שם ורד"ק בראשית שם, ועי' חזקוני שם.
  37. ↑ ר' יוסף בכור שור שם; חזקוני שם.
  38. ↑ ספורנו שם.
  39. ↑ משנה פרה פ"ט מ"ג ותפא"י יכין אות כד.
  40. ↑ תפא"י שם יט
  41. ↑ עי' ירושלמי תרומות פ"ח ה"ג ופ"מ שם.
  42. ↑ שם חד אמר כו' ופ"מ שם.
  43. ↑ פר"ח יו"ד קטז א, ועי' פ"מ שם.
  44. ↑ פר"ח שם.
  45. ↑ תוספתא תרומות פ"ו; רמב"ם רוצח פי"א הי"ג. על שיעור הנקב ופרטי הדין, ע"ע גלוי ציון 54 ואילך.
  46. ↑ ירושלמי שם הדא סלקותא כו' ופ"מ שם; פר"ח שם. ועי' רש"י חולין י א ד"ה שמע מינה, שהמונח על דף גבוה, אין הנחש יכול להגיע אליו, ועי' פר"ח שם שתמה מהירושלמי שם.
  47. ↑ שבת קי א ורש"י.
  48. ↑ מדרש תהלים שוח"ט נח ד.
  49. ↑ ב"ר ויחי פרשה צט.
  50. ↑ תוספ' טהרות פ"ד. ועי' חזו"א
  51. ↑ חזו"א טהרות סי' ד אות יד ד"ה רשב"א אומר.
  52. ↑ עי' ברכות יב ב: כחיויא.
  53. ↑ עי' ס' היראה לרבינו יונה וטוש"ע או"ח קיג ו.
  54. ↑ עי' הערוך ע' נע (ב); עי' רש"י ברכות שם ד"ה כחויא; עי' ס' המחכים ד"ה קדיש קצר; עי' דרשות ר"י אבן שועיב פ' שמיני (ד"ה עוד יכלול); עי' טוש"ע או"ח קיג ו. ועי' שיח יצחק קונ' תפילת כל פה סי' קיג ס"ו, שכ"ד הרמב"ם תפילה פ"ה ה"י: ואחר כך מגביה ראשו.
  55. ↑ שער הכוונות (למהרח"ו) ענין כוונת העמידה דרוש ב. ועי' אמרי נועם ברכות שם. ועי' פתח הדביר (פונטרימולי) או"ח שם, שהשווה שתי הדעות.
  56. ↑ ציון 111 ואילך.
  57. ↑ ציון 161 ואילך.
  58. ↑ ירושלמי תרומות פ"ח ה"ג..
  59. ↑ ב"ר ויחי פרשה צט.
  60. ↑ ציון 849 ואילך.
  61. ↑ שמו"ר משפטים פרשה לא יג. ועי' רש"ר הירש בראשית מט יז.
  62. ↑ שמות כב כד.
  63. ↑ שמו"ר שם.
  64. ↑ ב"ר פרשה יח וכ; בכורות ח א.
  65. ↑ ריב"ל בירו' תרומות פ"ח ה"ג: ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו, זה הנחש; אוצר המדרשים (אייזנשטיין) רבינו הקדוש עמ' 510: אחד מד' אויבי אדם.
  66. ↑ עי' ירושלמי קידושין פ"ד ה"א: איררן כנחש.
  67. ↑ עי' שמו"ר בשלח פרשה כ ו: פרעה; אסת"ר (וילנא) פתיחתות סי' ה: המן; קהלת רבה פרשה י ד"ה א: שכם בן חמור; עי' אוצר המדרשים (אייזנשטיין) י' הרוגי מלכות עמ' 445: הגמון נחש צפעוני. ועי' בראשית מט יז, ששבט דן נמשל לנחש, ובמדב"ר במדבר פרשה ב סי' ז שעל דגלו של שבט דן היה מצויר נחש.
  68. ↑ שמו"ר וארא פרשה ט ג: פרעה; קטעי מדרשים מהגניזה (מאן) יג עמ' צח; אסת"ר (וילנא) פתיחתות סי' ה: אדום.
  69. ↑ עי' ע"ז ל ב: טיף טיף אין בו משום גילוי, ותוס' ב"ק קטו ב ד"ה אימתי, וע"ע גלוי ציון 131.
  70. ↑ תוס' שם. וע"ע גלוי ציון 21.
  71. ↑ ירושלמי תרומות פ"ח ה"ג, ומשמע שאין חילוק בין יום ללילה.
  72. ↑ ע"ז ל א.
  73. ↑ ירושלמי שם; ע"ז שם.
  74. ↑ פהמ"ש לרמב"ם ברכות פ"ה מ"א; מאירי ברכות ל ב. ועי' שו"ת שו"מ מהדו"ק ח"א סי' ו וערוגות הבושם (בולחובר) טרפות סי' נז עמ' 158, שאותה שאמרו שהנחש מועד לעולם, עי' ציון 147 ואילך, היינו דוקא בהריגת בע"ח אחרים, אבל בהריגת אדם אינו מועד, שירא פן יהרגנו, וקצת צ"ע שגמ' ב"ק טו ב משמע שהוא אף באדם ועוד קשה מהאחרונים שבציון 152 שבנחש שהרג אדם הבעלים משלמים כופר, כבר בפעם הראשונה, ועי' ארץ חיים (סתהון) או"ח סי' שטז ע"פ מקראי קודש (אבולעפיא) דף קכד, שכאשר הנחש כבר כרוך על עקבו של אדם מוכח שאין כוונתו להזיק, ועי' מגדים חדשים ברכות שם, שהנחש שמועד לעולם אינו מצד שכיחות הזקו אלא מצד חומר הסכנה בנשיכתו והקושי בהישמרות מפניו, ועי' קוב"ש פסחים אות לב, שכיון שלא שכיח היזקו יש לסמוך כאן על הכלל של שלוחי מצוה אינם ניזוקים, ועי' הליכות שלמה תפילה פ"ח דבר הלכה אות ה במה שנו"נ בדבריו, ועי' נמוקי או"ח (מונקטש) סי' קד ששמא מדובר בזמן ובנחשים שלא היו מזיקים.
  75. ↑ ברכות לג א; טוש"ע או"ח קד ג. על ההפסקה האסורה, ע"ע תפלה.
  76. ↑ ברכות לג א; רמב"ם גירושין פי"ג הי"ז; טוש"ע אהע"ז יז כט.
  77. ↑ גמ' ורש"י שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם.
  78. ↑ ירו' ברכות פ"ה ה"א; רמב"ם תפילה פ"ו ה"ט.
  79. ↑ יומא כא א. ועי' שו"ת שיח יצחק סי' מט שדן אם הוא רק בזמן המקדש, ואם לפי"ז אין לחוש כלל לנשיכת הנחש.
  80. ↑ סנהדרין לז ב.
  81. ↑ רש"י שם ד"ה נחש; יד רמה שם.
  82. ↑ ערובין סג א.
  83. ↑ תורת חיים שם.
  84. ↑ סנהדרין קי א, ועי' מהרש"א שם.
  85. ↑ עי' בראשית ג טו, ורא"ם שם.
  86. ↑ רש"י בראשית ג טו.
  87. ↑ שבת קכא ב ורש"י שם ד"ה ונישופין.
  88. ↑ עי' תענית ח א וערכין טו ב.
  89. ↑ עי' ילקו"ש משלי רמז תתקסא: הנחש נושך לאדם ואינו מרגיש לשעה וכו'.
  90. ↑ שמות כב ד.
  91. ↑ רש"י שם.
  92. ↑ תפא"י סנהדרין פ"ט יכין אות טו.
  93. ↑ רב אחא בר יעקב סנהדרין עח א.
  94. ↑ גמ' שם ורש"י, ועי' רש"י שם שאינו חשוב גרמא שהרי כלי משחיתו בידו.
  95. ↑ תפא"י שם.
  96. ↑ גמ' שם.
  97. ↑ תפא"י שם.
  98. ↑ מאירי ע"ז לא ב.
  99. ↑ רש"י איוב ו ד.
  100. ↑ ב"ר ויחי פרשה צח.
  101. ↑ עץ יוסף שם.
  102. ↑ ע"ז ל ב ורש"י.
  103. ↑ ע"ז שם. על פרטי הדין, ואם הוא רק בחתול שלו או אף בשל חברו, ע"ע גלוי ציון 205 ואילך.
  104. ↑ תוס' ב"ק קטז ב ד"ה ולא ישקה; ב"י וב"ח יו"ד קטז.
  105. ↑ שבת עז ב; ע"ז ל ב. ועי' עיון יעקב שם.
  106. ↑ ע"ז שם.
  107. ↑ עי' ע"ז לא ב: חביל גופייהו, ועי' תוס' שם ד"ה דאכלי, שחום הגוף של ישראל מחמת חרדתם בקיום מצוות אינו די לכך.
  108. ↑ תוספ' תרומות פ"ז הי"ג; ירושלמי תרומות פ"ח ה"ג.
  109. ↑ שם.
  110. ↑ ירושלמי תרומות פ"ח ה"ג בד' ר' נחמיה.
  111. ↑ רמב"ם רוצח פי"א הט"ז.
  112. ↑ ירושלמי תרומות פ"ח ה"ג.
  113. ↑ ירושלמי שם.
  114. ↑ תוספתא תרומות פ"ז הי"ג; ב"ק קטו ב. וע"ע גלוי ציון 19.
  115. ↑ ע"ז ל ב.
  116. ↑ מאירי שם.
  117. ↑ שו"ת הרי בשמים ח"ב מהדו"ת סי' נד.
  118. ↑ רמב"ם רוצח ושמירת הנפש פי"א הי"ד; טוש"ע יו"ד קטז א.
  119. ↑ מאירי ב"ק קטו ב.
  120. ↑ הרמ"ה בשטמ"ק ב"ק קטו ב.
  121. ↑ ע"ז לא ב ולה א ורש"י.
  122. ↑ ע"ז לה א ורש"י; ירושלמי תרומות פ"ח ה"ג בתאנה נקורה שיבשה ונעשתה גרוגרות; רמב"ם רוצח פי"ב ה"ג.
  123. ↑ ב"ר ויחי פרשה צח יד ועץ יוסף שם.
  124. ↑ טוש"ע יו"ד קעט ז.
  125. ↑ ט"ז שם ד וש"ך שם ט.
  126. ↑ ציון 12.
  127. ↑ מדרש תהלים שוח"ט כב יד.
  128. ↑ פסחים קיב ב.
  129. ↑ שבת עז ב.
  130. ↑ עי' גמ' סנהדרין שבציון הבא ומח' האמוראים להלן בד' ר"א ור"ע החולקים על ת"ק, ומ' שלדעת ר"ל בד' ת"ק כ"ש שיש לו תרבות ומותר לגדלו.
  131. ↑ סנהדרין טו ב ורש"י שם. ועי' ציון 84.
  132. ↑ ר"ת בתי' ב בתוס' שם ד"ה ור' יוחנן, ביישוב הסתירה מד' ר"א ב"ק טו ב שבציון 76.
  133. ↑ גמ' ורש"י שם. ועי' ציון 90.
  134. ↑ שו"ת הרדב"ז ח"ה סי' יד.
  135. ↑ עי' השג' הראב"ד סנהדרין פ"ה ה"ב שבציון 92 שהלכה כת"ק; עי' רמב"ם שם ואחרונים שבציונים 94-97 בדעתו, שהלכה כר"ל בדעת ר"א ור"ע.
  136. ↑ שבת עז ב ורש"י.
  137. ↑ תשו' ר' נטרונאי גאון (אופק) תשו' פרשניות סי' תפז.
  138. ↑ עי' בראשית ג כא. מדרש תהלים שוח"ט צב ו.
  139. ↑ ברכות נז א. ועי' רנ"ג שם.
  140. ↑ רש"י שם ד"ה פרנסתו.
  141. ↑ ברכות שם.
  142. ↑ ברכות שם ורש"י.
  143. ↑ ויקרא יא מב.
  144. ↑ תו"כ שמיני פרק יב; ברייתא חולין סז ב.
  145. ↑ עי' כריתות ד ב, וע"ע דם (איסור) ציון 74 ואילך.
  146. ↑ כריתות ד ב ורש"י שם; רמב"ם מאכ"א פ"ב ה"ט.
  147. ↑ ע"ע שרץ. גמ' ורמב"ם שם ושם.
  148. ↑ משנה ב"ק טו ב, ואף ר"א שם מודה בנחש, עי' בהגר"א חו"מ שפט יז; רי"ף שם (ז א); רא"ש ב"ק פ"א סי' כא; רמב"ם נזקי ממון פ"א ה"ו; טוש"ע חו"מ שפט ח. ועי' אחרונים שבציון 74.
  149. ↑ רש"י שם ד"ה הרי; רמב"ם שם; טוש"ע שם.
  150. ↑ ר"ל בגמ' סנהדרין טו ב. ועי' ציונים 84, 101.
  151. ↑ ר"ת בתי' א בתוס' שם. ועי' ציון 92.
  152. ↑ יש"ש ב"ק פ"ד סי' כו; מנ"ח מ' נב אות ז. וע"ע כופר ציון 318.
  153. ↑ ציון 17 ואילך.
  154. ↑ משנה סנהדרין ב א וגמ' שם טו ב. ועי' או"ש סנהדרין פ"ה ה"ב בטעם.
  155. ↑ גמ' שם.
  156. ↑ רש"י שם ד"ה יש; יד רמה שם ד"ה הארי. ועי' מגדל עוז סנהדרין פ"ה ה"ב שר"ע סובר כת"ק לגבי נחש, ועי' רדב"ז שם שדחה.
  157. ↑ עי' ציון 76.
  158. ↑ חי' הר"ן סנהדרין שם.
  159. ↑ ערול"נ סנהדרין שם.
  160. ↑ גמ' שם.
  161. ↑ רש"י שם ד"ה ואין.
  162. ↑ עי' ציון 76. ערול"נ שם.
  163. ↑ השג' הראב"ד סנהדרין פ"ה ה"ב.
  164. ↑ רמב"ם סנהדרין שם.
  165. ↑ עי' השג' הראב"ד שם; רדב"ז שם; כס"מ שם; לח"מ שם; מרכבת המשנה (חעלמא) שם; ערול"נ סנהדרין טו ב.
  166. ↑ עי' ציון 76 ואילך. רדב"ז שם; לח"מ שם; ערול"נ שם.
  167. ↑ מרכבת המשנה (חעלמא) שם.
  168. ↑ כס"מ שם. ועי' מרכבת המשנה (חעלמא) שתמה, שודאי ת"ק רבים הוא.
  169. ↑ חי' הגרי"ז זבחים ע ב.
  170. ↑ שיעורי ר' שמואל סנהדרין שם, ועי"ש עוד שנפק"מ אם עכו"ם יכול להרגו, שאם עצם ההריגה חשובה פסק, הרי שאין עכו"ם יכול להרגו, שאינו יכול להיות דיין.
  171. ↑ ברכות לג א; טוש"ע או"ח קד ג. על ההפסקה האסורה, ע"ע תפלה.
  172. ↑ הערות הרי"ש אלישיב ח"א ברכות שם; עי' נמוקי או"ח (מונקטש) סי' קד.
  173. ↑ עי' רמב"ם תפילה פ"ו ה"ט; מג"א שם בשם הפוסקים; ביאור הלכה שם.
  174. ↑ תלמיד הרשב"א ב"מ צג ב.
  175. ↑ משנה ב"מ צג ב; רי"ף שם (נד א); רא"ש שם פ"ז סי' טו; רמב"ם שכירות פ"ג ה"ד; טוש"ע חו"מ שג ו.
  176. ↑ ציון 33.
  177. ↑ משנ"ב או"ח שטז ס"ק כז, ועי' שער הציון שם לח.
  178. ↑ שבת קז א; רמב"ם שבת פ"י הכ"ה; טוש"ע או"ח שטז ד.
  179. ↑ ע"ע מלאכה שאינה צריכה לגופה.
  180. ↑ ט"ז שם ס"ק ח; מג"א שם ס"ק יב.
  181. ↑ מג"א שם; משנ"ב שם כז. ועי' מרומי שדה שבת שם ד"ה ואידך.
  182. ↑ גמ' ורמב"ם וטוש"ע שם שם ושם.
  183. ↑ משנ"ב שם כו.
  184. ↑ שבת קכא ב; שו"ע שם י.
  185. ↑ יומא פג ב; רמב"ם שבת פ"ב ה"ו; טוש"ע או"ח שכח ו.
  186. ↑ חת"ס יו"ד נח.
  187. ↑ משנה חולין נח ב; רמב"ם שחיטה פ"י ה"ח; טוש"ע יו"ד ס ב. וע"ע דרוסה ציון 92 סכנה.
  188. ↑ טוש"ע יו"ד ס ג.
  189. ↑ ברייתא ב"ק שם כג ב.
  190. ↑ רב אחא בר יעקב שם.
  191. ↑ רש"י שם ד"ה בין שיניו.
  192. ↑ עי' רש"י שם.
  193. ↑ ב"ק שם.
  194. ↑ תוס' ב"ק נו א ד"ה אילימא וסנהדרין עז א ד"ה סוף.
  195. ↑ רמב"ם נזקי ממון פ"י ה"ח.
  196. ↑ ציון 354 ואילך. ועי' נספח לע' חשמל
  197. ↑ ציון 424 ואילך. וע"ע כחו ציון 168 ואילך.
  198. ↑ פסחים קיא א ורש"י.
  199. ↑ משנה פרה פ"ז מ"ט ור"ש שם ותוספתא פ"י והובאה בר"ש שם; רמב"ם פרה אדומה פ"ח ה"א, ועי"ש בכ"מ שמש"כ הרמב"ם בתחילה ועמד לא כ"כ אלא על אלו שאינם משום מלאכה כהוראה ולא על נחש ועקרב. וע"ע הסח הדעת ציון 260.
  200. ↑ ציונים 209-210.
  201. ↑ ע"ע גלוי
  202. ↑ ציון 523 ואילך.
  203. ↑ ציון 137 ואילך.
  204. ↑ ציון 229 ואילך.
  205. ↑ ציון 24.
  206. ↑ ציונים 309 ואילך, 681 ואילך.
  207. ↑ ציון 43 ואילך.
  208. ↑ ציונים 19-20, ושם ציונים 21-22 שבימינו שאין מצויים נחשים, אין האיסור אלא משום גנבת דעת.
  209. ↑ רש"י ע"ז כז ב ד"ה חיויא. וע"ע חיבי מיתות בידי שמים ציון 312 שי"ס שהכוונה למיתה בידי שמים
  210. ↑ ציון 30.
  211. ↑ ציון 108.
  212. ↑ ציון 65 ואילך, ושם ציון 64.
  213. ↑ ציון 122 ואילך, ושם ציון 121.
  214. ↑ ציון 87.
  215. ↑ ציון 88.
אוחזר מתוך "https://www.yeshiva.org.il/wiki/index.php?title=אנציקלופדיה_תלמודית:נחש&oldid=159861"