אנציקלופדיה תלמודית:נסכים

הגדרת הערך: היין ששופכים על המזבח עם קרבנות מסויימים, או בפני עצמו.

מהותם וגדרם

היין אותו מקריבים עם קרבנות* מסוימים - או בפני עצמו^[1] - נקרא בלשון התורה "נסכים"^[2]. ופעמים שמשמש השם "נסכים" בלשון התורה אף לשמן הבלול במנחה^[3]. בלשון חכמים, משמש השם "נסכים" אף לסולת הבאה עם קרבנות אלו^[4]. ערך זה עוסק בנסכי היין, ובדיני הניסוך ופרטיו.

מהותם

קרבנות* מסוימים, מביאים עמהם יין לנסכו על המזבח^[5], היינו לשופכו^[6], שנאמר: ויין לנסך רביעית ההין תעשה על העלה או לזבח לכבש האחד^[7], וכן נאמר: או לאיל וכו' ויין לנסך שלשית ההין תקריב וכו'^[8], וכן נאמר: וכי תעשה בן בקר עלה או זבח וכו' ויין תקריב לנסך חצי ההין וכו'^[9]. על מיני הקרבנות שטעונים נסכים, עי' להלן: הקרבנות. על אופן שפיכת היין, עי' להלן: הניסוך. הבאת הנסכים, יש ממוני המצוות שלא מנאוה במנין המצוות^[10], משום שהיא חלק ממצות הקרבת הקרבן^[11]. ויש ממוני המצוות שמנאה כמצוה בפני עצמה^[12]. על נסכים הבאים בנדבה, עי' להלן: בנדבה.

גדרם

נסכים הבאים עם הקרבן, נסתפקו בגמרא, אם באים עם האמורים* - הנשרפים על גבי המזבח^[13] - שכשם שיש אכילה במזבח בהקטרת האימורים כך יש בו שתיה בנסכי היין^[14], או שבאים עם הדם, שלאחר כפרת החטא על ידי הדם בא היין המשמח שדרך מי שנתכפר חטאו ששמח^[15], ואף על פי שאין המתכפר עצמו שותה היין בעבור ששמח בכפרתו רוצה שהשמחה שהיתה לו בשתיית היין שיהיה למזבח שגרם לו להתכפר^[16]. על הסוברים שמקום הניסוך תלוי בגדר הנסכים, עי' להלן^[17].

במדבר

קרבנות ציבור שהקריבו ישראל במדבר, הביאו עמהם נסכים^[18], וכן מצינו בקרבן התמיד שהקריבו בשבעת ימי המילואים שהביאו עמו נסכים^[19]. ונחלקו תנאים בקרבנות יחיד שהקריבו במדבר, אם הקריבו עמהם נסכים: א) ר' ישמעאל סובר, שלא הקריבו נסכים במדבר^[20], שנאמר בפרשת נסכים: כי תבאו אל ארץ מושבתיכם^[21], ללמדך שלא נתחייבו ישראל בנסכים אלא מביאתם לארץ ואילך אחר ירושה וישיבה^[22]. ב) ור' עקיבא סובר, שהקריבו נסכים במדבר^[23], ולדעתו מה שנאמר: כי תבאו אל ארץ מושבתיכם^[24], בא לחייב נסכים בבמת יחיד^[25]. וכן בדעת ר' שמעון בר יוחאי שסובר שקרבנות הקרבים בבמת יחיד טעונים נסכים^[26], כתבו אחרונים, שהקריבו נסכים במדבר^[27].

בבמה

במה* – בשעת היתר הבמות^[28] - קרבנות שהיו קרבים בה, נחלקו תנאים אם טעונים היו נסכים: א) ר' ישמעאל סובר, שלא היו טעונים נסכים אלא קרבנות הקרבים בבמה גדולה - שהיא במת צבור^[29] - אבל במה קטנה - של יחיד^[30] - אינה טעונה נסכים^[31], שנאמר: כי תבאו אל ארץ מושבתיכם אשר אני נתן לכם^[32], בבמה הנוהגת לכולכם הכתוב מדבר^[33]. וכן דעת רבי, שבמת יחיד אינה צריכה נסכים^[34]. וכן בדעת ר' אלעזר, שסובר שאם מלאם – לשלושת לוגים מים של נסוך-המים*^[35] - לשם חג חייב אם ניסכם בחוץ^[36], אמר רב פפא, שסובר שלא קרבו נסכים בבמת יחיד שאין בה כלי-שרת*^[37], לפיכך אין המנסך בחוץ חייב אלא במילא המים לשם חג, היינו שנתקדשו המים בכלי שרת, שלא מצינו נסכים בלא קידוש כלי^[38]. וכן בדעת ר' אלעזר בר' שמעון, שסובר שהמנסך שלושה לוגים יין בחוץ אינו חייב אלא בקידשן בכלי^[39], אמר רבא בריה דרבה שסובר שלא קרבו נסכים בבמת יחיד שאין בה כלי שרת^[40], לפיכך אם לא נתקדש היין בכלי אינו חייב על ניסוכו בחוץ, שלא מצינו נסכים בלא קידוש כלי^[41]. ב) ור' עקיבא ור' שמעון בר יוחאי סוברים, שטעונים נסכים בין בבמה גדולה ובין בבמה קטנה^[42], שנאמר: אל ארץ מושבתיכם^[43], הרי בבמה הנוהגת בכל מושבות הכתוב מדבר^[44]. וכן דעת חכמים, שבמת יחיד טעונה נסכים^[45]. וכן בדעת תנא קמא בברייתא, שסובר שהמנסך שלושת לוגים מים בחוץ חייב^[46], אמר רב פפא, שסובר שקרבו נסכים בבמת יחיד שאין בה כלי שרת^[47], לפיכך חייב על ניסוך המים בחוץ אף באופן שלא נתקדשו בכלי, לפי שמצינו נסכים בלא קידוש כלי בשעת היתר הבמות^[48]. וכן בדעת תנא קמא בברייתא, שהמנסך שלושה לוגים יין בחוץ חייב^[49], אמר רבא בריה דרבה, שסובר שקרבו נסכים בבמת יחיד שאין בה כלי שרת^[50], לפיכך חייב על ניסוכו בחוץ, לפי שמצינו נסכים בלא קידוש כלי בשעת היתר הבמות^[51].

מממון המקריב

הנסכים, יש מן הראשונים שכתבו, שצריכים לבוא ממה שהוא קנין בעל הקרבן – מלבד נסכים של עולות גויים^[52] - שנאמר בפרשת נסכים: והקריב המקריב קרבנו לה'^[53], עד שיהיה משלו ולא יהיה בהן צד לגבוה כלל^[54]. ולדעתם זה הטעם, שאין הנסכים באים ממעשר שני – לסוברים שהוא ממון גבוה^[55] - אפילו בתודה הבאה מן המעשר^[56]. ואם הביא נסכים מדבר שאינו ממונו, לא עלו הנסכים לשם חובה^[57].

במקום שלא הביא סולת ושמן

הסולת והשמן של מנחת-נסכים* אין מעכבים את היין של נסכים^[58], שאם הביא יין בלא סולת ושמן מנסכו^[59].

נטילתם מן הממונה

מי שמבקש נסכי יין, הולך לו – בבית-המקדש*^[60] - אצל יוחנן שהוא ממונה על החותמות^[61] – פתקאות^[62] - נותן לו מעות – כפי הנסכים שצריך^[63] - ומקבל ממנו חותם^[64] – בכתב ידו, או בדפוס חותמו^[65] - או חותמות רבים כמנין הקרבנות שלו^[66], כדי שידע מי שהנסכים בידו שכבר נתן המעות לאותו הממונה לקבלם^[67]. בא לו אצל אחיה שהוא ממונה על הנסכים^[68] - יש מפרשים, שהוא החנווני המספק את הנסכים^[69], ויש מפרשים, שהוא הגזבר הממונה לקנותם מן החנווני^[70] - ונותן לו חותם ומקבל ממנו נסכים^[71]. ולערב באים – שני הממונים - זה אצל זה, ואחיה מוציא את החותמות ומקבל כנגדם מעות^[72], ואם הותירו, שמצא יוחנן באותם המעות שקבל היום ממחוייבי הנסכים יותר מן החותמות שהביא לו בן אחיה^[73] - כגון שאבד איזה חותם לבן אחיה^[74], או כגון שאחד מנותני המעות נתן יותר ממה שהיה צריך ונתכוון שיהיה להקדש^[75] - אותו המותר להקדש, ואם פחתו המעות, שמצא יוחנן באותם המעות שקבל היום פחות מן השיעור שבחותמות שהביא לו בן אחיה, הוא משלם מביתו ולא מן ההקדש - ואין אומרים שמא מעותיו של יוחנן הם שנתערבו במעות של נסכים^[76] - שיד ההקדש על העליונה אם הותירו הותירו לו ואם פחתו פחתו לשכנגדו^[77]. ובטעם שתקנו ליקח הנסכים באופן זה, כתבו ראשונים, כדי שלא יהא צריך כל מביא קרבן לחזר אחר נסכים העשויים על טהרת הקדש^[78].

מנין החותמות

החותמות, נחלקו תנאים במניינם: א) תנא קמא במשנה סובר – וכן הלכה^[79] - שארבעה חותמות היו במקדש וכתוב עליהם "עגל" "זכר" "גדי" "חוטא"^[80], שלוש מהן לשלושה נסכים חלוקים של בהמות, "עגל" משמש עם נסכי בקר^[81] גדולים וקטנים זכרים ונקבות, "גדי" משמש עם נסכי צאן^[82] גדולים וקטנים זכרים ונקבות חוץ משל אילים, "זכר" משמש עם נסכי אילים^[83] בלבד – שהוא תרגומו של איל^[84] – וחותם רביעי "חוטא" משמש לנסכיו של מצורע עשיר שמביא שלוש בהמות^[85]. ולדעתם, מצורע עני שמביא בהמה אחת, נותנים לו חותם "גדי"^[86]. ב) ובן עזאי סובר, שחמשה חותמות היו^[87], ששני חותמות היו למצורע, "חוטא דל" למצורע עני, שאינו מביא אלא בהמה אחת^[88], ו"חוטא עשיר" למצורע עשיר שמביא שלוש בהמות^[89].

הלשון שבחותמות

הלשון שבה היו כתובים החותמות, נחלקו בה תנאים: בן עזאי אומר, שארמית היה כתוב עליהן^[90], שהחותמות היו נותנים לכל הבא מן העם שרוב דיבורם היה בלשון זה^[91], ועל ידי זה שיכול הלוקח לקרות החותם לא יבא לכלל טעות^[92]. ובדעת תנא קמא במשנה, כתבו ראשונים, שסובר שהיו כתובים בלשון הקדש^[93].

מי שאבד חותמו

מי שאבד ממנו חותמו, ממתינין לו עד הערב – שיבואו הממונה על החותמות והממונה על הנסכים זה אצל זה^[94] - אם מצאו לו כדי חותמו - שנמצאו מעות יתרים כנגד החותם שאומר זה שאבד ממנו^[95] - נותנים לו, ואם לאו לא היה לו^[96]. ושם היום כתוב על החותמות - יום פלוני וחודש פלוני^[97], ויש שכתבו, אף שנה פלונית^[98] - מפני הרמאים^[99], שמא ימצא חותם שנפל בעבר לבעליה או לאחיה או יוחנן ויקבל בה^[100], או שיקבל חותם באמת וישאירנו אצלו עד שיעלה השער ויקבל בו^[101], או שמא יצניענו ויאמר שאבד ממנו ויתבע מהממונים שיחזירו לו הדמים שנתן וימצאו דמי החותם ההוא יתר על החותמות הנמצאים ויחזירום לו, וביום אחר יוציא אותו חותם ויתנו לו נסכים כדי אותו חותם^[102].

מותר נסכים

"מותר נסכים" – על מהותו, עי' להלן^[103] - נחלקו תנאים למה משמש: ר' עקיבא אומר, מותר נסכים לכלי שרת^[104], שהנסכים מתקדשים בכלי שרת^[105]. ובדעתו, יש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שמצוה לכתחילה להביא לכלי שרת ואם אין צורך, מביא אף לקיץ-המזבח*^[106]. ויש שכתבו, שלא אמר שמשמש לכלי שרת אלא במקום שהוצרכו לכך, אבל הרגילות להשתמש בו לקיץ המזבח^[107]. ורבי חנניה סגן הכהנים אומר, מותר נסכים לקיץ-המזבח*^[108] - שקונים מהם עולות ומקייצים בהם את המזבח כשאין שם קרבנות, כדי שלא יהא המזבח בטל^[109] - שהנסכים עולים כליל והעולה כליל^[110]. להלכה, יש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שמשמש מותר נסכים הן לכלי שרת והן לקיץ המזבח^[111].

מהותו

"מותר נסכים", נחלקו אמוראים במהותו: א) ר' חייא בר יוסף סובר, שהוא בירוצי מידות^[112], היינו הנופל מן הכלי אחר שנתמלא^[113], שהמספקים את הנסכים לגזברי ההקדש היו מודדים במדה גדושה, והגזבר היה מוחק המדה, והגודש הוא הנקרא מותר נסכים^[114]. ב) ור' יוחנן סובר, שהיינו אותה ששנינו: המקבל עליו לספק להקדש סלתות – או יינות ושמנים^[115] - מארבע סאים בסלע - וקיבל מעות מהגזבר^[116] - והוקרו ועמדו משלש בסלע, מספק מארבע, קיבל עליו לספק משלש, והוזלו ועמדו מארבע, מספק מארבע, שיד הקדש על העליונה^[117], ואותה סאה שנותן להקדש יותר ממה שקיבל עליו היינו מותר נסכים^[118]. וכן שנינו: המקבל עליו לספק וכו' וזהו ששנינו מותר נסכים לקיץ המזבח^[119]. ולדעה זו, אף מותר המעות שנותר אצל הממונה על החותמות בבית המקדש, שמצא באותם המעות שקיבל ממחוייבי הנסכים יותר מן החותמות שהביא לו הממונה על הנסכים^[120] – לסוברים שהוא גזבר הממונה לקנות הנסכים מין החנווני^[121] - הרי הוא בכלל מותר הנסכים^[122].

על כך שאין הבאת נסכים מעכבת את הזבח, ע"ע קרבנות.

הטעונים נסכים

קרבנות עולה של יחיד

קרבנות עולה* של יחיד - מלבד עולת-העוף*^[123] - טעונים נסכים^[124], שנאמר בפרשת נסכים: ועשיתם אשה לה' עלה^[125]. וכן עולת-מצורע* טעונה נסכים^[126], שנאמר: ויין לנסך רביעית ההין תעשה על העולה או לזבח לכבש האחד^[127], "עולה" זו עולת מצורע^[128]. וכן עולת-נזיר* טעונה נסכים^[129], שנאמר בפרשת נזיר: ומנחתם ונסכיהם^[130], ואמרו בברייתא: בעולתו ובשלמיו הכתוב מדבר^[131]. וכן עולת-יולדת* טעונה נסכים^[132], שנאמר: לכבש^[133], זו עולת יולדת^[134], שהכתוב מיותר לפי שלא הוצרך לפרט הנסכים אחר שנתבארו בפרשת המוספים^[135], ונדרש על הכתוב למעלה "על העלה", ובא לרבות יולדת שמביאה כבש אחד לעולה^[136]. וכן אילו-של-אהרן*, שהוא האיל שמקריב כהן גדול לעולה ביום הכיפורים^[137], טעון נסכים^[138], שנאמר: או לאיל תעשה מנחה^[139], לרבות אילו של אהרן^[140], שמילת "לאיל" מיותרת שהרי משיעור הנסכים נדע שקרבנו איל^[141]. במדרש אמרו: תעשה על העלה^[142], לרבות עולת יולדת ועולת מצורע^[143].

עולת העוף

עולת-העוף* אינה טעונה נסכים^[144], שנאמר: מן הבקר או מן הצאן^[145], יצאת עולת העוף שלא תטען נסכים, דברי רבי יאשיה^[146]. רבי יונתן אומר, הרי נאמר: זבח^[147], ועוף אינו זבח^[148] - שהוא במליקה ולא בשחיטה^[149] - מה זבח מין בהמה אף עולה מין בהמה^[150].

קרבנות עולה של צבור

קרבנות עולה* של צבור טעונים נסכים^[151]. עולת התמיד* טעונה נסכים^[152], שנאמר: ונסך רבעית ההין יין לכבש האחד^[153], וכן נאמר: ונסכו רביעת ההין לכבש האחד^[154]. וכן קרבנות המוספים הבאים במועד שכולם עולות^[155], טעונים נסכים^[156], שכן נתפרשו נסכיהם בתורה^[157].

שלמים

שלמים* של יחיד טעונים נסכים^[158], שנאמר: זבח^[159]. ובארו ראשונים, שהיינו שלמים הבאים מן הצאן, ששלמים הבאים מן הבקר למדים מן הכתוב: וכי תעשה בן בקר עולה או זבח לפלא נדר או שלמים לה'^[160]. וכן שלמי-נזיר* טעונים נסכים^[161], שנאמר בפרשת נזיר: ומנחתם ונסכיהם^[162], ואמרו בברייתא: בעולתו ובשלמיו הכתוב מדבר^[163]. על כבשי-עצרת* שהם שלמי צבור שטעונים נסכים, עי' להלן^[164].

תודה

קרבן תודה*, אין אומרים שלפי שמביא עמו ארבעה מינים של לחמי-תודה* לא יהיה טעון נסכים^[165], שאינו חשוב זבח^[166], או לפי שיבוא הלחם במקום נסכים^[167], אלא טעון נסכים^[168], שנאמר: או זבח^[169], שהמילה "או" מיותרת לדרשה^[170].

קרבנות שאינו מחויב להביאם

קרבנות שאינם חובה על הבעלים להביאם, טעונים נסכים^[171], ואף על פי שאינם עיקר קדשים אלא שבאים מכוחם^[172], שדורשים כלל ופרט וכלל: ועשיתם אשה לה'^[173], כלל, עלה או זבח לפלא נדר או בנדבה וכו'^[174], פרט, לעשות ריח ניחח לה'^[175], חזר וכלל, מה הפרט מפורש שאינו מחוייב ועומד - שהרי הכתוב מדבר בעולת נדבה^[176] - אף כל שאינו מחוייב ועומד^[177]. ולכן ולדות-קדשים* - שנולדו מקדשים הבאים נקבה^[178], כגון שלמים*^[179] - שכשרים להקרבה^[180], טעונים נסכים^[181], וכן תמורת עולה^[182], או תמורת שלמים^[183], שכשרים להקרבה^[184], וכן עולה הבאה מן המותרות^[185] - היינו עולות לקיץ-המזבח* הבאות מדמי קרבנות מסוימים שנאמר בהם שיפלו דמיהם לנדבה, כגון מותר נסכים^[186] - וכן אשם-שניתק-לרעיה* – היינו אשם שפסול להקרבה בתורת אשם, שדינו להימסר לרועה עד שיפול בו מום^[187] - ושחטו סתם שכשר לעולה^[188], וכן כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן^[189], שהם כשרים אלא שלא עלו לבעלים^[190].

קרבנות שאינם באים בנדר ונדבה

קרבנות שאינם באים בנדר ונדבה, כגון בכור* ומעשר-בהמה* וקרבן-פסח* וחטאת* ואשם*^[191] - בין של יחיד ובין של צבור^[192], מלבד חטאת מצורע ואשמו^[193] - אינם טעונים נסכים^[194], שנאמר: לפלא נדר או בנדבה^[195], בא בנדר ונדבה – כגון עולה* ושלמים* ותודה*^[196] - טעון נסכים, שאינו בא בנדר ונדבה אין טעון נסכים, משמע להוציא בכור ומעשר ופסח וחטאת ואשם שאין באים בנדבה אלא חובה הם^[197]. ואף על פי שבדין היה שתהיה חטאת – ואשם^[198] - טעונה נסכים, שלא יהיה חוטא נשכר, אמר ר' שמעון, שאינה טעונה נסכים כדי שלא יהא קרבנו מהודר^[199]. וכן אשם-נזיר* וחטאת-נזיר* אינם טעונים נסכים^[200], שנאמר בפרשת נזיר: ואת האיל יעשה זבח שלמים וכו' ומנחתו ונסכו^[201], איל בכלל היה – שנתפרש בין קרבנות הנזיר^[202] - ולמה יצא להקיש אליו, מה איל מיוחד בא בנדר ונדבה אף כל בא בנדר ונדבה, יצאו חטאת ואשם שאינם באים בנדר ונדבה שלא יטענו נסכים^[203]. אבל אשם-מצורע* וחטאת-מצורע* טעונים נסכים^[204], שנאמר: ויין לנסך רביעית ההין תעשה על העולה או לזבח^[205], "זבח" זו חטאת מצורע, "או לזבח" זו אשם מצורע^[206]. ובטעם הדבר, אמרו בברייתא, שאינם באים על חטא^[207]. ונחלקו אחרונים: יש סוברים, שלא נזכר בכתוב שבאים על חטא^[208], ויש סוברים, לפי שאינם באים לכפר על חטאו^[209].

האחד עשר של מעשר בהמה

המעשר את עדרו וקרא לתשיעי עשירי ולעשירי תשיעי ולאחד עשר עשירי, אף על פי שהאחד עשר של מעשר - שקרב שלמים^[210] - בא מכוחו של העשירי שהוא מעשר-בהמה* שאינו טעון נסכים^[211], ולא מצינו בכל התורה שיהא טפל חמור מן העיקר, מכל מקום טעון נסכים^[212], שנאמר: האחד^[213], יש מן האחרונים שפירשו, שאות "ה" מיותרת לדרשה^[214], ויש שפירשו, שנדרש על הכתוב למעלה ממנו "או לזבח" שפירושו קרבן שלמים^[215], ובא לרבות אחד עשר של מעשר שקרב שלמים והוא כבש אחד^[216].

אשם תלוי

אשם-תלוי*, אם טעון נסכים, כתבו אחרונים, שתלוי במחלוקת תנאים: לדעת ר' אליעזר, שסובר שמתנדב אדם אשם תלוי בכל יום ובכל עת שירצה^[217], טעון נסכים, שהרי בא בנדר ונדבה. ולדעת חכמים, שסוברים שאין אשם תלוי בא כלל בנדבה^[218], אינו טעון נסכים^[219].

קרבנות המועדים

וכן שאר קרבנות חובה הבאים במועד – מלבד שעירי חטאת^[220] - כגון עולת-ראיה* ושלמי-חגיגה* – וכבשי-עצרת*^[221] - אף שאינם באים בנדר ונדבה^[222], טעונים נסכים^[223], שנאמר: או במועדיכם^[224], כל הבא במועדיכם טעון נסכים להביא עולת ראיה ושלמי חגיגה^[225]. אבל שעירי חטאת של מוספי הרגלים^[226], אף שהם חובת הרגל, אינם טעונים נסכים^[227], שנאמר: וכי תעשה בן בקר^[228], בן בקר בכלל היה – שבתחילת הפרשה נאמר: לעשות ריח ניחח לה' מן הבקר ומן הצאן^[229], ויש שפירשו, שהיה בכלל הכתוב: ועשיתם אשה^[230], שמשמע שכל אשה טעון נסכים^[231] - ויצא מכללו להקיש אליו, מה בן בקר מיוחד שבא בנדר ונדבה אף כל שבא בנדר ונדבה^[232], כלומר, שבא בנדר ונדבה במקום אחר, כעולת ראיה ושלמי חגיגה, שבמקום אחר באים קרבנות עולה ושלמים בנדר ונדבה^[233], למעט שעירי חטאת שלא מצינו חטאת הבאה בנדבה^[234].

מנחות

מנחות* הבאות בפני עצמן בלא זבח^[235], אינן טעונות נסכים^[236], וכן שנינו בברייתא: ועשיתם אשה לה'^[237], יכול כל העולה לאישים יהא טעון נסכים אפילו מנחה – הבאה בפני עצמה בלא זבח^[238] - תלמוד לומר: עולה^[239], שאין טעונה נסכים אלא מנחה הבאה עם זבח^[240].

קרבנות הגוי

קרבנות שהקריבו גויים – שמקבלים מהם קרבנות מסוימים^[241] - נחלקו תנאים וראשונים בדעתם, אם טעונים נסכים: א) יש סוברים, שקרבנות הגוי טעונים נסכים, וקרבים משל הגוי או משל צבור^[242], וכן שנינו: אמר ר' שמעון, שבעה דברים התקינו בית דין וזה אחד מהן, עובד כוכבים ששלח עולתו ממדינת הים ושילח עמה נסכיה, קרבים משלו, ואם לאו, קרבים משל ציבור^[243]. וכן בדעת ר' יוסי הגלילי, שסובר שגויים יכולים להתנדב יין לנסכים^[244], אמרו בגמרא, שקרבנותיהם טעונים נסכים, וקרבים משל הגוי או משל צבור^[245]. וכן בדעת ר' עקיבא, שסובר שאין גויים מתנדבים יין לנסכים^[246], יש מצדדים בגמרא, שקרבנותיהם טעונים נסכים וקרבים משל הגוי או משל צבור^[247]. וכן בדעת תנא בברייתא, שדרש: אזרח^[248], אזרח מביא נסכים ואין העובד כוכבים מביא נסכים, יכול לא תהא עולתו טעונה נסכים, תלמוד לומר: ככה^[249] - לגורסים כן בדבריו^[250] - יש מן הראשונים שכתבו, שסובר שקרבנות גויים טעונים נסכים, וקרבים משל הגוי או משל צבור^[251]. על נסכים הקרבים משל גוי, לדעה זו, שנחלקו ראשונים אם אינו חייב להביאם משלו, אלא שאם הביא מרצונו מקבלים ממנו, או שחייב להביאם משלו, אלא שאין כופים על כך, ע"ע גוי^[252]. ב) ובדעת תנא בברייתא, שדרש: אזרח^[253], אזרח מביא עליהם נסכים ואין העובד כוכבים מביא עליהם נסכים, יכול לא תהא עולתו טעונה נסכים, תלמוד לומר: ככה^[254] - לגורסים כן בדבריו^[255] - כתבו ראשונים ואחרונים, שקרבנות גויים טעונים נסכים, ואינם קרבים משלו, אלא משל צבור^[256]. וכן בדעת ר' עקיבא, שסובר שאין גויים מתנדבים יין לנסכים^[257], יש מצדדים בגמרא וראשונים ואחרונים בדעתם, שקרבנותיהם טעונים נסכים משל צבור^[258]. על הסוברים, לדעה זו, שיכול הגוי להביא דמים לנסכים, ע"ע גוי^[259]. ג) ובדעת ר' עקיבא, שסובר שאין גויים מתנדבים יין לנסכים^[260], יש מצדדים בגמרא וראשונים ואחרונים בדעתם, שקרבנות גויים אינם טעונים נסכים כלל^[261]. להלכה, נחלקו אחרונים בדעת ראשונים: יש סוברים, שטעונים קרבנות גויים נסכים משל צבור^[262], ומהם סוברים, שלא אמרו כן אלא מספק^[263]. ויש סוברים, שקרבים משלו או משל צבור^[264].

המביא כמה קרבנות יחד

המביא כמה קרבנות יחד, טעון כל אחד ואחד מהם נסכים בפני עצמו^[265]. הביא נדר ונדבה יחד, טעון כל אחד מהם נסכים לעצמו, שנאמר: לפלא נדר או בנדבה^[266], שמילת "או" מיותרת לדרשה^[267]. וכן הביא עולה ושלמים בנדר, או עולה ושלמים בנדבה, טעון כל אחד מהם נסכים לעצמו, ואין אומרים שם נדר או שם נדבה אחד הוא ודי לשניהם בנסכים של קרבן אחד, שנאמר: או במעדיכם^[268], שמילת "או" מיותרת לדרשה^[269]. וכן הביא שתי עולות אחת בנדר ואחת בנדבה, או שני שלמים אחד בנדר ואחד בנדבה, טעון כל אחד מהם נסכים לעצמו, ואין אומרים שם עולה או שם שלמים אחד הוא ודי לשניהם בנסכים של קרבן אחד, שנאמר: וכי תעשה בן בקר עולה או זבח^[270], שמילת "או" מיותרת לדרשה^[271]. וכן הביא שתי עולות בנדר או שתי עולות בנדבה, או שני שלמים בנדר או שני שלמים בנדבה, טעון כל אחד מהם נסכים לעצמו, ואין אומרים שם עולה או שלמים אחד הוא, וכן שם נדר או נדבה אחד, ודי לשניהם בנסכים של קרבן אחד, שנאמר: לפלא נדר או שלמים^[272], שמילת "או" מיותרת לדרשה^[273]. וכן הביא שני קרבנות ממין אחד, כגון שנים מן הבקר או שנים מן הצאן, טעון כל אחד נסכים לעצמו, שנאמר: מן הבקר או מן הצאן^[274], שמילת "או" מיותרת – לסוברים שלא נצרך או-לחלק* ללמד על האומר הרי עלי עולה שאינו צריך להביא גם בקר וגם צאן^[275] - לדרשה^[276]. וכן הקדיש שני קרבנות בבת אחת והביאם יחד, טעון כל אחד נסכים לעצמו, שנאמר: ככה תעשו לאחד^[277], שמשמע לכל אחד נסכיו בפני עצמו^[278].

הניסוך

על גוף המזבח

ניסוך היין, לסוברים שמנסך בראש המזבח^[279], יש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שמצוותו לנסך על המזבח עצמו^[280], שאף ניסוך היין נחשב הקרבה וצריך אכילת מזבח^[281]. ולסוברים שמנסך ביסוד המזבח^[282], יש שכתבו, שבנסכים שבכל ימות השנה אין דין הקרבה ואכילת מזבח, מלבד נסכי היין שבשבעת ימי חג הסוכות שיש בהם דין אכילת מזבח^[283]. ויש שנראה מדבריהם, שאף בשבעת ימי החג אין בנסכים דין אכילת מזבח^[284].

ירידתם לשיתין

היין, מצוותו לנסכו על מזבח-החיצון* והוא יורד אל השיתין*^[285], ואין נותנים אותו על גבי האש^[286], וזה הטעם שאין מועלים בהם אחר שירדו לשיתין^[287], שכל דבר שנעשית מצוותו אין בו מעילה^[288]. על היין שירד לשיתין, שמועלים בו באופנים מסוימים, ע"ע מעילה. ונחלקו ראשונים: א) יש סוברים, שהנסכים מקלחים על גב המזבח ומשם נמשכים לנקב שבו יורדים לשיתין*^[289]. ובטעם שאין מנסכים אל תוך השיתין, יש מן האחרונים שכתבו, שלדעתם המצוה לנסך על המזבח עצמו^[290]. ולדעה זו, יש מן הראשונים שכתבו, שהכהן מטה את הספל^[291] כנגד השיתין, שלדעתם אין הספלים מחוברים למזבח^[292]. ב) ויש סוברים, שהנסכים יורדים מן הספל אל השיתין^[293], שלדעתם היו הספלים נתונים מעל השיתין^[294].

אופן הניסוך

הניסוך, יש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שדינו להיעשות ביציקה ממקום גבוה, ולכן מגביה הכהן ידו בשעה שמנסך^[295]. ומהם שכתבו שזהו פירוש המילה "נסך", היינו שפיכה המתפשטת, שנופלים המים ממקום גבוה ועל ידי כך נעשית נפילתם בחזקה ומתפשטים לכאן ולכאן^[296]. ויש שנראה מדבריהם, שאין הניסוך צריך להיעשות ממקום גבוה^[297], שלדעתם אין הכהן צריך להגביה ידיו בעת הניסוך^[298].

בספל

ניסוך היין נעשה – לסוברים שמנסך בראש המזבח^[299] - באחד משני ספלי הכסף המנוקבים שאצל קרן דרומית מערבית של מזבח-החיצון*^[300], שבה מנסכים את היין^[301]. הכהן מערה את היין בפי הספל - המזרחי, ויש שכתבו, המערבי^[302] - והנסכים מקלחים ויורדים דרך הנקבים^[303]. על הספל שבו מנסכים את היין, שהנקב שבו היה רחב יותר, ע"ע מזבח החיצון.

בבית ראשון ובבנין העתיד

הניסוך בספלים, יש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שלא עשו כן אלא בבית שני, אבל בבית ראשון כאשר בור השיתין היה נתון מחוץ למזבח^[304], היו מנסכים על היסוד בלא ספלים^[305]. ויש שכתבו, שאף בבנין העתיד אפשר שיעשה בלא ספלים^[306], שלדעתם אין הספלים מעכבים בבנין המזבח^[307].

פקיקת השיתין

בזמן שמנסכים את היין פוקקים את הנקב שבראש המזבח שהנסכים יורדים בו לשיתין*^[308] כדי שיראה היין עליו כגרון מלא ושבע^[309], שנאמר: בקדש הסך נסך שכר לה'^[310], שלשון "שכר" משמעו לשון שתיה, לשון שביעה, לשון שכרות^[311]. ויש מן האחרונים שפירשו, שפוקקים את הנקב כדי שירד היין לשיתין מעט מעט כלגימות דקות שהגרון טועם ונהנה מהן פעמים רבות, ולא בפעם אחת כלגימה גסה שאין הגרון נהנה ושבע ממנה^[312]. ומן האחרונים שכתבו, שלא היו פוקקים את נקבי השיתין אלא בבית שני, אבל בבית ראשון שהיו מנסכים את היין ליסוד – לסוברים כן^[313] – לא היו פוקקים את הנקבים כדי שלא ישפך היין ויפול לארץ^[314].

מקומו

ניסוך היין, נעשה בקרן דרומית מערבית של מזבח-החיצון*^[315]. ונחלקו ראשונים ואחרונים בדעתם: א) יש סוברים, שמנסך בראש המזבח^[316], שלדעתם שם היו נקבי השיתין*^[317] - שלתוכם מקלחים ויורדים הנסכים^[318] - ואי אפשר לנסך כי אם שם^[319]. ואף לדעה זו, יש שכתבו בדעת ראשונים, שלא היו מנסכים בראש המזבח אלא בבית שני שקלטו את השיתין בתוך המזבח^[320], אבל בבית ראשון שהיה בור השיתין נתון מחוץ למזבח^[321] היו מנסכים את היין ביסוד^[322]. ב) ויש סוברים, שבכל ימות השנה מנסך את היין על יסוד המזבח ומשם יורד היין אל השיתין, מלבד שבעת ימי חג הסוכות שבהם נעשה ניסוך היין יחד עם נסוך-המים* בראש המזבח^[323], ולדעתם לא נעשה הניסוך בספלים^[324] אלא בשבעת ימי החג^[325]. ובטעמם, יש מן האחרונים שכתבו, שבכל ימות השנה אין בנסכים אלא גדר כפרה ושמחה^[326], ולפיכך אין מנסכים על גבי המזבח אלא ביסוד, מלבד שבעת ימי החג שבהם יש בנסכים דין אכילת מזבח^[327], ומנסכים על גביו^[328]. ג) ויש סוברים, שלעולם מנסך על יסוד המזבח^[329], ומהם שכתבו, שעולה על הסובב וממנו מנסך על יסוד המזבח^[330], שלדעתם דין הניסוך ביציקה ממקום גבוה^[331]. ולדעתם, זה הטעם שנעשה הניסוך בספלים^[332], שלפי שעומד הכהן במקום גבוה אינו יכול לכוון קילוח הנסכים אל הנקבים אלא באופן זה^[333].

פניה לשמאלו

ניסוך היין הוא אחד משלושה דברים שלשם עשייתם עולה הכהן בכבש שבדרום מזבח-החיצון*^[334] ופונה לשמאלו, וכשגמר חוזר על העקב דרך עלייתו^[335], שאף על פי שבשאר עבודות שבמזבח החיצון - מלבד נסוך-המים* ועולת-העוף* באופנים מסוימים^[336] - עולים דרך ימין ומקיפים ויורדים דרך שמאל^[337], לצורך ניסוך היין פונה לשמאל כדי שיפגע ראשונה בקרן דרומית מערבית שבה נעשה הניסוך^[338], שאם יקיף שמא יתעשן היין בעשן המערכה^[339], ויין מעושן פסול לניסוך^[340].

עירב נסכי יין בניסוך המים

עירב היין במים של נסוך-המים* בחג הסוכות - לסוברים שיין מזוג פסול לנסכים^[341] - יש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שיצא ידי נסוך היין^[342], שכיוון שניסוך היין וניסוך המים שתיהן מצוות, אין מצוות מבטלות זו את זו, ויצא בדיעבד^[343]. ולדעתם זוהי ששנינו: עירה של מים לתוך של יין ושל יין לתוך של מים יצא^[344], היינו שעירה שניהם לכלי אחד^[345].

זמנו

שלא ביום הזבח

הביא זבח בלא נסכים - שאין הנסכים מעכבים את הזבח^[346] - מביא נסכיו - כל שלא קדשו בכלי שרת ונפסלים בלינה*^[347] - למחר^[348], ואפילו מכאן ועד עשרה ימים ולעולם^[349], שנאמר: מלבד שבתות ה'^[350], ודורשים סמוכים לכתוב שלפניו: זבח ונסכים דבר יום ביומו^[351], ללמד שיקריב נסכים ביומו מלבד אותם של שבתות, שאם יום טוב אחר שבת הוא הקרב נסכיו עם קרבנותיו והקרב נסכים ששכחת אתמול ולא הקרבת^[352]. וכן אמרו בברייתא: והלא אדם מביא זבחו היום ונסכיו עד עשרה ימים^[353]. ונחלקו אחרונים: יש סוברים, שלא אמרו שמביא נסכיו למחר אלא בנסכים שלא נתקדשו עם הזבח, אבל נתקדשו עם הזבח אינו מביאם אלא ביום שנשחט הזבח^[354]. ויש סוברים, שאף נסכים שנתקדשו עם הזבח מביאם למחר^[355], אלא שלכתחילה יש להביאם ביום שנשחט הזבח^[356].

איחור הנסכים

נסכים המזומנים לפניו בשעת הקרבת הזבח, נחלקו ראשונים אם מותר לאחרם לכתחילה לאחר הזבח: א) יש סוברים, שלא אמרו שמביא זבחו היום ונסכיו למחר^[357], אלא בלא נזדמנו לו נסכים בשעת הקרבת הזבח, אבל לכתחילה מצוה להקריבם בו ביום עם הזבח^[358]. ובטעם הדבר, יש שכתבו, שחביבה מצוה בשעתה^[359]. ויש שכתבו, שאיסור יש באיחור הנסכים, לפי שמצות הקרבת הנסכים היא בשעת הקרבת הזבח, שנאמר: זבח ונסכים^[360]. ב) ויש סוברים, שנסכי קרבנות ציבור יש להביאם לכתחילה עם הזבח, ואילו נסכי קרבן יחיד, יכול להביאם לכתחילה אחר הזבח^[361], ולדעתם זוהי ששנינו: אדם מביא זבחו היום וכו'^[362], שמשמע לכתחילה^[363]. ובטעם החילוק שבין קרבנות צבור לקרבן יחיד, מהם שכתבו, שלפי שקרבנות ציבור טעונים שירה^[364], יש להביא נסכיהם לכתחילה עם הזבח כדי שלא לבטל שירת הלויים^[365], שאם יביאם בלילה^[366], אין הלויים אומרים עליהם שירה^[367], ואם יביאם ביום, ספק אם אומרים שירה על נסכים הבאים בפני עצמם^[368], ואף לצד הספק שאומרים עליהם שירה, טוב שיביאם עם הזבח כדי שיאמר השיר על אכילה ושתיה של מזבח^[369], אבל נסכי קרבן יחיד שאינם טעונים שירה^[370], יכול להביאם לכתחילה לאחר זמן^[371]. ומהם שכתבו, טעם אחר, שקרבנות-צבור*, יש להביא נסכיהם לכתחילה עם הזבח, לפי שקבוע להם זמן^[372] וחביבה מצוה בשעתה, אבל קרבן יחיד, שאין קבוע לו זמן^[373], יכול להביא נסכיו לכתחילה לאחר הזבח, שאינו עדיף מקרבן עצמו שיכול לאחרו^[374], שלדעתם אין באיחור הנסכים משום ביטול מצות השיר, שבאופנים שאין הנסכים טעונים שירה לא חל חיובה כלל^[375]. ג) ויש סוברים, שבין נסכי קרבן יחיד ובין נסכי קרבן ציבור יכול להביאם לכתחילה שלא עם הזבח^[376], ובטעם שאין באיחור הנסכים משום ביטול מצות השיר – לסוברים שאינם טעונים שיר^[377] - לדעה זו, יש מן האחרונים שכתבו, שכל שמביא מנחה עם הנסכים חשוב אכילה ושתיה לומר עליהם שירה, לסוברים כן^[378]. ויש שכתבו, שבאופנים שאין הנסכים טעונים שירה לא חל חיובה כלל ^[379].

בלילה

נסכים הבאים עם הזבח - היינו שנתקדשו בשחיטת הזבח^[380] - אינם קרבים אלא ביום^[381], שלפי שקדשם הזבח הרי הם כזבח שאינו קרב אלא ביום^[382]. וזוהי ששנינו: מנין לנסכים הבאים עם הזבח שאין קרבים אלא ביום, תלמוד לומר: ולנסכיכם ולשלמיכם^[383], מה שלמים ביום אף נסכים ביום^[384]. אבל נסכים הבאים בפני עצמם, שלא קדשו בשחיטת הזבח^[385], כגון שהביא זבח בלא נסכים ולאחר זמן הביא הנסכים^[386], קרבים בלילה^[387]. יש שכתבו, שדרשו כן ממה שנאמר בקרבנות החג: מנחתם ונסכיהם^[388], ששינה הכתוב ביום הרביעי וביום השמיני ולא כתב "ומנחתם" בו' ללמד שיכול להקריבם בנפרד מן הזבח בלילה^[389]. ויש שכתבו, שדרשו כן ממה שנאמר בכבשי-עצרת*: ומנחתם ונסכיהם אשה ריח ניחח לה'^[390], שלפי שכלל הכתוב נסכים בכלל "אשה" אף שאינם עולים לאישים למדים שדינם כעולה שאיבריה קרבים כל הלילה^[391]. ויש מן האחרונים שכתבו, שלא אמרו שנסכים הבאים בפני עצמם קרבים בלילה אלא בקרבנות-צבור*, שלפי שקבוע להם זמן^[392] הולך הלילה אחר היום לעניין קרבן ונחשב ליומו, אך נסכי קרבן יחיד אינם קרבים בלילה, שלפי שאין קבוע לו זמן^[393] אין הלילה מתייחס ליום^[394]. על הסוברים שלכתחילה יש להביא הנסכים עם הזבח, עי' לעיל^[395]. על נסכים הקרבים בלילה, שמקדישים אותם בכלי שרת בלילה, ועל הסוברים שאפילו הקדישם ביום קרבים בלילה ואינם נפסלים בשקיעת החמה, ע"ע קדוש כלי.

בנסכי נדבה

נסכי נדבה הבאים בלא זבח^[396], נחלקו ראשונים, אם הם בכלל נסכים הבאים בפני עצמם הקרבים בלילה^[397]: יש סוברים, שאף נסכי נדבה קרבים בלילה^[398]. ויש סוברים, שאינם קרבים בלילה^[399].

איחורם למנחות

נסכים הבאים עם הזבח, מועד ניסוכם אחר הקטרת מנחת-נסכים* - שדינה להיות מוקטרת מיד אחר הקרבת הקרבן^[400] - ובקרבן התמיד*, זמנם אחר מנחת נסכים ומנחת חבתין*^[401].

בנסכים הבאים בפני עצמם

נסכים הבאים בפני עצמם, כגון שהביא זבח בלא נסכים ולאחר זמן הביא הנסכים^[402], או שהתנדב נסכי יין בלא זבח^[403], נחלקו תנאים אם באים אחר מנחת-נסכים*, או קודם לה: חכמים סוברים, שכשם שבבאים עם הזבח מנחה קודמת לנסכים, כך גם בבאים בפני עצמם מנחה קודמת לנסכים^[404]. ורבי סובר, שקודמים נסכים למנחה, שלא אמרו להקדים את המנחה אלא בשעת הזבח שלפי שהתחיל באכילת מזבח גומר כל עניין האכילה ומקטיר את המנחה, אבל בבאים בפני עצמם בלא זבח, נסכים קודמים לפי שנאמרת עליהם שירה, ואף שנסכים הבאים בפני עצמם נסתפקו בגמרא אם אומרים עליהם שירה^[405], מכל מקום ראויים היו לבוא עם הזבח ושתיאמר עליהם שירה^[406], ויש שכתבו טעם אחר, שכיוון שנאמרת שירה עליהם כשבאים עם הזבח, קודמים למנחה אף בבאים בפני עצמם^[407]. ולדעה זו, כתבו אחרונים, שלא אמרו להקדים הנסכים למנחה אלא בקרבנות צבור שנאמרת עליהם שירה, אבל קרבנות יחיד שאין נאמרת עליהם שירה, קודמת מנחה לנסכים^[408]. להלכה, יש מן האחרונים שכתבו, שהלכה כחכמים^[409], שהלכה כרבי מחברו ולא מחבריו, לסוברים כן^[410].

היין

מובחר

נסכי היין צריכים להיות מובחרים^[411], שלמדים מקרבנות* שמצוה שיהיו מובחרים^[412], ואם הביא יין שאינו מובחר, כשר^[413].

המקומות מהם מביאים יין

היין שמשמש לנסכים, אף על פי שכל הארצות כשרות להביא מהן^[414], מביאים אותו מן המקומות שבהם היין מובחר יותר^[415], וכן שנינו: מאין היו מביאים את היין, קדוחים ועטולין^[416] אלפא ליין^[417] – היינו, שהיין הבא מהם הוא המובחר ביותר^[418] - שניה להם במעלה בית רימה ובית לבן בהר, וכפר סיגנא בבקעה^[419], ואין נזקקים להביא מהם כי אם בשעת הדחק^[420].

הגפנים מהם מביאים יין

יין לנסכים, אין מביאים אותו אלא מגפנים מובחרות^[421], וכן שנינו: אין מביאים לא מבית הזבלים^[422] - היינו גפנים הגדלות בשדה שצריכה לזבל^[423], שמא לא נזדבלה כל צרכה ונמצאו פירותיה כחושים, או לפי שהזבל מבאיש ומפסיד טעם הפרי^[424] - ולא מבית השלחים^[425] - שהיא שדה הצריכה להשקותה תדיר^[426], שמתוך שהיא יבשה וצמאה פירותיה כחושים^[427] - ולא ממה שנזרע ביניהם^[428] - היינו גפנים שנזרעו זרעים ביניהם, לפי שהזרעים מכחישים את האילנות^[429] - ואם הביא, כשר^[430]. וכן אין מביאים אותו מן הגפנים המודלות על גבי כלונסות^[431], שאין יינם יפה^[432], אלא מן הגפנים השוכבות על הקרקע לרגלי בני אדם^[433], שיינם יפה^[434], מפני שקרוב גידולן לארץ^[435], או מן הכרמים החפורים^[436] - שחופרים סביבות הגפנים להפך בקרקע שבשרשיהם ועושים בהם גומות להשקותן^[437] - פעמיים בשנה^[438], שיינם חזק^[439].

בעל מום

יין בעל מום, כגון יין שעלו בו קמחים – לסוברים כן^[440] – פסול לנסכים^[441], שנאמר: תמימים יהיו לכם ומנחתם תמימים יהיו לכם ונסכיהם^[442], היינו שאף הנסכים יהיו תמימים^[443]. וכן דרשו בספרי: מלבד עלת התמיד ומנחתו תעשו תמימם יהיו לכם ונסכיהם^[444], מקיש נסכים לבהמה, מה בהמה נפסלת במומים בחסר וביתר אף נסכים נפסלים במומים בחסר וביתר^[445]. על המקדיש יין בעל מום, שנסתפקו בו אם עובר באיסור מקדיש בעל מום, ע"ע בעל מום (קרבן): איסור הקדשו^[446].

מבושל

יין מבושל, פסול לנסכים^[447], ובטעם הדבר, כתבו ראשונים, לפי שנשתנה מברייתו^[448], ואף על פי שהבישול משביחו^[449]. ומהם שחילקו בין נשתנה טעמו בבישול ללא נשתנה^[450], שהמבושל באש או בשמש עד^[451] שנשתנה טעמו בבישול פסול^[452], אבל יין שמחממים אותו – בכדים^[453] - בשמש ולא נתנה בו טעם בישול, אין מביאים ממנו לכתחילה, ואם הביא כשר^[454].

מעושן

יין מעושן, פסול לנסכים^[455]. ובטעם הדבר, יש מן הראשונים שכתבו, שהעשן מזיק ליין^[456], ומקלקל ריחו^[457], ועושהו בעל מום^[458]. ויש שכתבו, שאף על פי שהעישון משביחו, פסול לפי שנשתנה מברייתו^[459]. ומטעם זה, אין הכהן עולה לנסך את היין דרך ימין ומקיף את המערכה, אלא פונה לשמאלו^[460], שמא יתעשנו הנסכים בעשן המערכה^[461].

שריחו רע

יין שריחו רע - היינו שריחו וטעמו כשל יין אלא שמסריח קצת משום שהונח בכלי מאוס^[462] - פסול לנסכים^[463]. שמתוך שמאוס פסול לניסוך משום הקריבהו-נא-לפחתך*^[464]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, טעם אחר, לפי שנשתנה ריחו^[465].

המונח בכלי שיש בו ריח רע

יין שהונח בכלי שיש בו ריח רע, יש מן הראשונים שכתבו, שפסול לנסכים לפי שמוליד אדים ביין^[466], ולדעתם זוהי ששנינו: אין מביאים וכו' ולא מעושן וכו' ואם הביא פסול^[467].

בחביות מעושנות בגופרית

יין המונח בחביות עץ שעישנו אותן בגופרית, אף על פי שמתבשם ביותר בטעם ובריח טוב, יש מן האחרונים שכתבו, שפסול לנסכים^[468], ולדעתם זוהי ששנינו: אין מביאים וכו' ולא מעושן וכו' ואם הביא פסול^[469]. ובטעמו, מהם שכתבו, משום שהוא מזיק לאדם^[470], ומהם שכתבו, שצריך היין להיות חזק מצד עצמו^[471].

שנשתנה ריחו

הדלה גפן על גבי תאנה, יינה פסול לנסכים^[472], מפני שנשתנה ריחו – ויש לו ריח תאנה^[473] - הרי הוא אומר: זבח ונסכים^[474], מה זבח שלא נשתנה אף נסכים שלא נשתנו^[475].

מתוק

יין מתוק, אין מביאים ממנו לנסכים^[476]. ונחלקו אמוראים בדעת תנאים וראשונים בדעתם: א) יש סוברים, שכל שהוא מתוק, אם הביא פסול^[477]. ב) ויש סוברים, שכל שהוא מתוק, אין מביאים ממנו לכתחילה, ואם הביא כשר^[478]. ג) ויש סוברים, שיין המתוק מחמת עצמו, פסול לנסכים, לפי שהוא מאוס^[479], ואילו יין המתוק מחמת השמש הקרוי "הליסטיון"^[480] - יש מפרשים, שתלו הענבים בשמש אחר שנתלשו^[481], ויש מפרשים, שהיו בשמש בעודם מחוברים^[482] - אף שאין מביאים ממנו לכתחילה, אם הביא כשר, לפי שאיננו מאוס^[483]. ויש מן הראשונים שמפרשים – לגרסתם – להיפך^[484], שיין המתוק מחמת עצמו, אם הביא ממנו כשר, שלפי שתולדת הפרי הוא אינו מאוס כל כך^[485], ואילו יין שמתוק מחמת השמש פסול, שמכח השמש נתמתקו הענבים ביותר ומאוס הוא^[486].

חדש

יין חדש הקרוי "יין מגתו"^[487], אין מביאים ממנו לנסכים לכתחילה, ואם הביא כשר^[488]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שזוהי ששנינו: של מרתף וכו' לא יביא ואם הביא כשר^[489]. על גדר יין מגתו, עי' להלן^[490]. יש מן הראשונים שכתבו, שמן התורה אין מביאים יין מגתו, שנאמר: הסך נסך שכר^[491], יין המשכר פרט ליין מגתו שאינו משכר^[492], אלא שבדיעבד כשר, שאין כאן עיכוב^[493], או שלמדים מייתור "הסך נסך" מכל מקום^[494]. ויש שכתבו, שאינו אלא מעלה דרבנן^[495]. ויש מן הראשונים שכתבו, שיין חדש פסול בדיעבד לנסכים^[496], ולדעתם זוהי ששנינו: אין מביאים לא מתוק וכו' ואם הביא פסול^[497].

גדרו

יין מגתו, הוא כל שלא עברו עליו ארבעים יום^[498], ואחר ארבעים יום - לדריכתו^[499] - מביאים ממנו לכתחילה לנסכים^[500], אפילו יש הרבה מיין אחר^[501], שיצא מכלל יין מגתו ובא לכלל יין גמור^[502], וכבר הוא משכר^[503]. וכן שנינו: העיד ר' יהודה בן בבא על יין בן ארבעים יום שנתנסך על גבי המזבח^[504], וכן שנינו: אין מביאים יין פחות מארבעים יום^[505]. ומן האחרונים שכתבו, שאף ביום הארבעים מותר להביאו^[506], שלדעתם אין יין מגתו פסול אלא מדרבנן^[507], והולכים להקל^[508].

במקום שאין יין אחר

מקום שאין יין אחר מלבד יין מגתו, יש מן הראשונים ואחרונים בדעתם שכתבו, שמותר להביאו לנסכים^[509].

ישן

יין ישן – שעברו עליו שנים עשר חודש^[510] - נחלקו תנאים אם מביאים ממנו לנסכים: א) רבי סובר, שאין מביאים יין ישן לנסכים^[511], ואם הביא כשר^[512], וכן שנינו: יין בן שתי שנים לא יביא, ואם הביא כשר^[513], שלמדים מן הכתוב: אל תרא יין כי יתאדם^[514], שהיין החשוב דרכו להיות אדום^[515], ושנה ראשונה יש בו עיקר אדמומית, וכשעברה שנתו אינו אדום כל כך כשנה ראשונה^[516], ומן האחרונים שכתבו, שזוהי ששנינו: רבי אומר אף יין בן שתי שנים ובן שלש שנים וכו' או שנשתנה מראיו לא יביא ואם הביא כשר^[517]. ויש מן הראשונים שכתבו בטעמו, שאחר שנה היין חריף ונולדת בו מרירות^[518]. ב) וחכמים סוברים, שמביאים נסכים מיין ישן^[519]. ויש מן הראשונים ואחרונים בדעתם שכתבו, שאף לדעה זו, לא אמרו שמביאים אלא עד שנתיים ומעט יותר, אבל יין ישן מכמה שנים, לכתחילה אין מביאים ואם הביא כשר^[520], ויש שכתבו בדעתם, שאפילו ישן מכמה שנים – שלא נשתנה טעמו^[521] - מביא לכתחילה^[522]. הלכה כחכמים^[523].

ישן שנשתנה טעמו

יין ישן שנשתנה טעמו, נחלקו אחרונים בדעת ראשונים: יש סוברים, שפסול לנסכים^[524]. ויש סוברים, שאין מביאים ממנו, ואם הביא כשר^[525], ולדעתם זוהי ששנינו: רבי אומר אף יין בן שתי שנים ובן שלש שנים שדיהה טעמו וכו' לא יביא ואם הביא כשר^[526].

יין לבן

יין לבן הנקרא "חמר חיוריין", נחלקו ראשונים בדעת אמוראים, אם כשר לנסכים: א) יש סוברים, שאין מביאים ממנו לכתחילה, ואם הביא כשר^[527], שנאמר: אל תרא יין כי יתאדם^[528], היינו שאין לשתותו כיוון שמשכר יותר מדי, ולפיכך קודם לנסכים שכתוב בהם "שכר"^[529]. ולדעתם זהו ששנינו: והבורק^[530] וכו' – היינו יין לבן^[531] ורע^[532], מלשון ברק^[533] - לא יביא ואם הביא כשר^[534]. ויש מן הראשונים שכתבו בדעתם, שלא אמרו שלא להביא יין לבן, אלא יין בורק שנעשה לבן מחמת גריעות או מפני שנתיישן, אבל יין שמתחילת ברייתו הוא לבן מביאים ממנו לכתחילה לנסכים^[535]. ב) ויש סוברים, שיין לבן פסול לנסכים^[536], שנאמר: אל תרא יין כי יתאדם^[537], שאין קרוי יין אלא אדום^[538]. ולדעתם יין בורק שכשר לנסכים, אינו יין לבן^[539]. ג) ויש סוברים, שיין לבן ביותר, פסול לנסכים, והוא הנקרא "חמר חיוריין"^[540], אבל יין מבהיק, שלבן מעט ודומה מעט לאדום, אם הביא כשר, והוא הנקרא יין בורק^[541]. ד) ויש סוברים, שנחלקו תנאים בדבר זה: שלדעת רבי, שסובר שאין מביאים יין ישן לנסכים^[542], אף יין לבן אין מביאים, ולדעת חכמים, שסוברים שיין ישן כשר לכתחילה לנסכים^[543] - וכן הלכה^[544] - כל יין שאינו אדום כשר לכתחילה^[545].

יין שחור

יין שחור, כתבו ראשונים, שאין מביאים ממנו לכתחילה לנסכים^[546], וזוהי ששנינו: יין כושי וכו' לא יביא ואם הביא כשר^[547]. ואף לסוברים שיין לבן פסול לנסכים מן הכתוב: אל תרא יין כי יתאדם^[548], אין למעט שחור מכתוב זה, ששחור אדום הוא אלא שלקה^[549]. ויש שכתבו – לסוברים שיין לבן פסול לנסכים^[550] - שיין שחור פסול לנסכים^[551], ולדעתם יין כושי אינו שחור גמור^[552]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שנחלקו תנאים בדבר זה: שלדעת רבי, שסובר שאין מביאים יין ישן לנסכים^[553], אף יין כושי אין מביאים ממנו, ואילו לדעת חכמים, שיין ישן כשר לכתחילה לנסכים^[554] - וכן הלכה^[555] - כל יין שאינו אדום כשר לכתחילה^[556].

קוסס

יין "קוסס", שריחו חומץ וטעמו יין^[557] - היינו שהתחיל להחמיץ^[558] - נחלקו תנאים אם כשר לנסכים: א) תנא בברייתא סובר, שפסול לנסכים^[559]. וכתבו ראשונים בדעתו, שסתם יין שלא נבדק והוא ספק קוסס, אף שאין מביאים ממנו לנסכים, אם הביא כשר^[560], שמן הסתם ביפה מחזיקים אותו^[561], כיוון שרובו יפה^[562], ולדעתם זוהי ששנינו: של מרתף וכו' לא יביא ואם הביא כשר^[563]. ב) ור' שמעון בן אלעזר סובר, שיין קוסס שנסכו יצא^[564]. וכן בדעת ר' יוחנן, יש מן האחרונים שכתבו, שסובר שכשר לנסכים^[565]. להלכה, נחלקו אחרונים בדעת ראשונים: יש סוברים, שהלכה שכשר לנסכים^[566], ויש מן האחרונים שכתבו, שהלכה שפסול לנסכים^[567].

יין הנמכר בחנות

יין הנמכר בחנות, יש מן הראשונים שכתבו – לסוברים שיין קוסס פסול לנסכים^[568] - שאף שהוא קוסס אם הביא ממנו לנסכים כשר^[569], לפי שאינו חזק כל כך^[570], ולדעתם זוהי ששנינו: של מרתף וכו' לא יביא ואם הביא כשר^[571].

מזוג

יין מזוג, נחלקו תנאים וראשונים ואחרונים בדעתם, אם כשר לנסכים: א) יש סוברים, שיין מזוג פסול לנסכים^[572], וכן דרשו בספרי: ונסכו רביעית ההין לכבש האחד בקדש הסך נסך שכר לה'^[573], חי אתה מנסך ואי אתה מנסך את המזוג^[574], שמזוג אינו בכלל שכר^[575]. ובמקום אחר דרשו: ונסכו רביעית ההין לכבש האחד^[576], חי אתה מנסך ואי אתה מנסך את המזוג^[577], שדורשים המילה "ההין" כמו חי^[578]. ויש שפירשו שלא מיעטו מזוג בנסכים אלא כשאין בו שיעור יין, כגון שמנסך רביעית ההין יין מזוג, שאין בה רביעית מן היין החי, ואין למדים מן המיעוט אלא שאין המים מצטרפים, אבל כשיש ביין המזוג רביעית ההין מהיין החי, יצא^[579], ולדעתם זוהי ששנינו: עירה של מים לתוך של יין ושל יין לתוך של מים יצא^[580], היינו שעירה שניהם לכלי אחד ויוצא ידי ניסוך היין לפי שלא חסר שיעורו^[581]. ויש שפירשו, שלא מיעטו אלא ברוב מים, שאינו קרוי יין לפי שבטל ברוב^[582]. ויש שכתבו, שלא אמרו שפסול לנסכים אלא במזוג במים מרובים באופן שכמות היין פחותה מרבע, אבל כל שרבע ממנו יין כשר לנסכים^[583]. ב) ויש סוברים, שיין מזוג כשר לנסכים^[584]. וכן בדעת תנא במשנה, שלא מנה יין מזוג בין הפסולים לנסכים^[585], יש שכתבו, שיין מזוג כשר לנסכים^[586]. וכן בדעת תנא במשנה שסובר, שאם עירה של מים – היינו ספל של נסוך-המים*^[587] - לתוך של יין ושל יין לתוך של מים יצא^[588], יש שכתבו, שיין מזוג כשר לנסכים, שלדעתם עירה המים והיין לתוך כלי אחד ויוצא ידי ניסוך היין וניסוך המים^[589]. וכן בדעת אמוראים בגמרא, שמזיגת היין משביחתו^[590], יש שכתבו, שיין מזוג כשר לנסכים^[591]. ויש שכתבו, שנחלקו תנאים בדבר זה, שר' אליעזר מכשיר יין מזוג לנסכים, וחכמים פוסלים^[592].

חזק

יין חזק, יש מן הראשונים שכתבו, שאין מביאים ממנו לכתחילה לנסכים, ואם הביא כשר^[593], ולדעתם זוהי ששנינו: בודק וכו' לא יביא ואם הביא כשר^[594] – לגורסים כן^[595] - שיין בודק, היינו חזק שבודק את כל הגוף^[596].

יין שעלו בו קמחים

יין שיש בו קמחים, שהם כמין גרגרים דקים לבנים הדומים לקמח שעולים על פני היין^[597], נחלקו תנאים ואחרונים בדעתם אם כשר לנסכים: א) חכמים סוברים, שיין שיש בו קמחים אינו מביא ממנו לכתחילה לנסכים, ולכן אינו מביא מפיה של החבית^[598], ואם הביא כשר^[599]. ולדעתם זוהי ששנה ר' חייא: מפיה ומשוליה לא יביא ואם הביא כשר^[600]. יש סוברים, שאפילו לא סיננו כשר לנסכים^[601], ובדעתם יש שכתבו, שאם סינן את היין מן הקמחים, מביאו לכתחילה^[602], ויש שכתבו, שאף בסינון אין להביאו לכתחילה^[603]. ויש סוברים, שלא אמרו שכשר לנסכים אלא אם סיננו מן הקמחים, אבל לא סיננו פסול^[604]. ב) ורבי יוסי בר' יהודה סובר, שיין שיש^[605] בו קמחים פסול לנסכים^[606], לפי שהוא בעל מום^[607]. יש סוברים, שלא אמר אלא בלא סיננו מן הקמחים, אבל סיננו כשר לנסכים בדיעבד^[608], ולדעתם זוהי ששנה ר' חייא: מפיה ומשוליה לא יביא ואם הביא כשר^[609]. ויש סוברים, שאפילו סיננו פסול^[610]. להלכה, יש סוברים שהלכה כחכמים^[611], ויש סוברים שהלכה כר' יוסי בר' יהודה^[612].

של שמרים

יין של שמרים – היינו תמד^[613], שנותנים על שמרי היין מים, ולכשהחמיץ הוא כיין^[614] - פסול לנסכים^[615]. ויש מן הראשונים שכתבו בטעמו, שיין זה אינו משכר, ובנסכים נאמר: הסך נסך שכר^[616]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שלא אמרו ביין של שמרים שפסול לנסכים אלא במזוג במים מרובים באופן שכמות היין היוצאת מן השמרים פחותה מרבע, אבל כל שרבע ממנו יין כשר לנסכים^[617].

מענבים מעושנים ומבושלים

יין שנעשה מענבים מרים שעישנו או בישלו אותם למתקם, יש מן הראשונים שכתבו, שפסול לנסכים^[618], ולדעתם זוהי ששנינו: אין מביאים וכו' ולא מעושן ולא מבושל ואם הביא פסול^[619]. ובטעמו, יש מן האחרונים שכתבו, שצריך היין להיות חזק מצד עצמו^[620].

מענבים שהתליעו

יין שנעשה מענבים שהתליעו מקצתן, כתבו אחרונים, שאין מביאים ממנו לנסכים ואם הביא כשר^[621], ולדעתם זוהי ששנינו: אין מביאים אותם מן הכדמיות^[622]. ואם התליעו רובן, פסול לנסכים^[623].

מדבר האסור באכילה

דבר האסור באכילה מן התורה, אין מביאים ממנו נסכים^[624], וכן שנינו: אין מביאים נסכים מן הטבל^[625], וממעשר ראשון שלא נטלה תרומתו^[626] – שהוא טבל^[627] - ואין צריך לומר מן הערלה* וכלאי-הכרם*^[628] - וכן המעורב בהם, לסוברים כן^[629] - שנאמר: ממשקה ישראל^[630], מן המותר לישראל^[631]. ויש מן הראשונים שכתבו טעם אחר, לפי שהיא מצוה-הבאה-בעברה*^[632]. ויש שכתבו בדעתם, שלא אמרו כן אלא בערלה וכלאי הכרם שאסורים בהנאה^[633] ונהנה בהבאתם^[634]. ואם עבר והביא נסכיו מהם, פסולים^[635].

איסור אכילה מדרבנן

דבר האסור באכילה מדרבנן, פסול לנסכים משום שאינו ממשקה ישראל^[636], ולדעתם זה הטעם, שאם הביא מן המדמע* – שאסור לישראל מדרבנן^[637] – פסול^[638]. ומטעם זה פסולים פירות טבל שצמחו בעציץ שאינו נקוב - שאסורים מדרבנן^[639] - לנסכים^[640]. ומהם שכתבו, שפסול לנסכים מן התורה, שלדעתם כל שאינו ראוי לאיזה דבר מדרבנן נקרא על ידי כך שאינו ראוי מן התורה^[641].

מן המוקצה

דבר המוקצה* בשבת ויום טוב, שאסור באכילה מדרבנן^[642], מביאים ממנו – לכתחילה^[643] – נסכים^[644], שאין ממעטים ממשקה ישראל^[645], אלא כגון טבל* שמיוחד שאיסור גופו גרם לו, אף כל שאיסור גופו גרם לו, יצא מוקצה שאין איסור גופו גרם לו אלא איסור דבר אחר – שבת^[646] - גרם לו^[647], שגופו תמים וכשר הוא ואיסור הכנה בא להרחיקו^[648].

מן התרומה ומן המדומע

תרומה*, נחלקו ראשונים אם מביאים ממנה נסכים: א) יש סוברים, שאין מביאים נסכים מן התרומה^[649], וכן שנינו, לגורסים כן: אין מביאים מנחות ונסכים וכו' ומן התרומה^[650], ומהם שכתבו שזוהי ששנינו: מן המדומע^[651], שהיא תרומה המעורבת בחולין^[652]. ואם עבר והביא נסכיו מן התרומה או מן המדמע*, פסולים^[653]. ובטעם הדבר, יש שכתבו, שהוא בכלל הדרשה: ממשקה ישראל, מן המותר לישראל^[654], שלדעתם ממעטת אף דבר המותר לכהנים ולא לישראל^[655]. ויש שכתבו, שתרומה לא ניתנה אלא לאכילה ואסור להקריבה על המזבח לשריפה^[656]. ויש שכתבו, לפי שדבר-שבחובה-אינו-בא-אלא-מן-החולין*, ואף מדומע אינו חולין גמורים^[657]. ב) ויש סוברים, שמביאים נסכים מן התרומה^[658], שלדעתם אין בכלל הדרשה אלא דבר האסור לכל ישראל^[659], שלדעתם אין גורסים בתוספתא: ומן התרומה^[660], ולדעתם, אותה ששנינו: מן המדומע^[661], היינו המעורב בערלה ובכלאי הכרם^[662].

מפירות שביעית

פירות שביעית, אין מביאים מהם נסכים^[663], שלא ניתנו אלא לאכילה ואסור להקריבם למזבח לשריפה^[664]. ואם עבר והביא מהם נסכים, פסולים^[665].

דריכת הענבים

הענבים מהם עושים יין לנסכים, לא היו אוספים אותם^[666], אלא בוצרים אותם ודורכים אותם מיד^[667], כדי שלא יפוג טעמם^[668]. ומן האחרונים שכתבו בדעת תנאים – לגרסתם - שלא היו מחממים ומרככים את הענבים כדי שיהיה נוח לדורכם שאז יוצאים מהם השמרים ומתערבים עם היין – ופסול לנסכים^[669] - אלא דורכים אותם מיד בעוד שלא נתרככו שאז אין יוצא מהם אלא היין^[670].

הכלים

יין לנסכים, לא כונסים אותו בכלים גדולים^[671], אלא בחביות קטנות^[672]. בברייתא ובתוספתא אמרו, שכונסים אותו בחביות בינוניות^[673]. ובטעם שאין כונסים בכלי גדול, יש מן הראשונים שכתבו, לפי שכשמסתפקים ממנו מעט מעט היו הכלים מתרוקנים ומתקלקל היין^[674], ויש שכתבו, מפני הטורח כשצריכים לטלטלם ממקום למקום^[675].

מילוי החבית

חבית היין, אינו ממלאה עד פיה, כדי שיהא ריחו נודף^[676], שכאשר החבית חסרה מעט מתפשט שם ריח היין^[677], וכשפותח החבית יהיה ריח היין נודף^[678], ויש שכתבו, שאותו הבל מפסיק בין היין לאויר שמחוץ לכלי ולא יתערב בריחו שום ריח אחר שבחוץ כשיפתח את מגופת החבית^[679]. בתוספתא אמרו, שממלא בה שתי ידות^[680], ופירשו אחרונים, שממלא שני שלישים ושליש ריק^[681].

אופן הנחת החביות

חביות היין לנסכים, יש מן הראשונים שכתבו, שאין מניחים אותן זו על גב זו^[682], שהכובד קשה ליין^[683], או משום שהבל היין עולה אל העליונה ומזיק לה^[684], ולדעתם זוהי ששנינו: אין מניחים אותן שתים שתים אלא אחת אחת^[685], ומן האחרונים שכתבו, שזוהי ששנינו בתוספתא: אלא מניחים אותן כמות שהן^[686], היינו ולא זו על גב זו^[687]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שמניח שלוש חביות זו על גב זו והאמצעית היא המשובחת ששמור יינה יותר^[688], שהתחתונה לחות הקרקע קשה לה והעליונה האויר קשה לה^[689], מהם שכתבו בדעתם, שגרסו בברייתא: שאין מניחים אותן אחת אחת ולא שתים שתים אלא שלש שלש^[690], ומהם שכתבו, שגרסו במשנה: משלישה ומאמצעית^[691], היינו מהחבית הממוצעת^[692]. ויש מן הראשונים שכתבו, שאין מניחים את החביות זו בצד זו, שמא תתקלקל אחת ותריח חברתה ותתקלקל גם היא, ולדעתם זוהי ששנינו: אין מניחים אותן שתים שתים אלא אחת אחת^[693].

מקום הנחתן

חביות היין, אמרו בתוספתא, שאינו מניחן לא במרתף ולא בראש הגג^[694]. ובטעם הדבר, כתבו אחרונים, שעלולים לבוא לידי חימוץ או עיפוש מחמת לחות המרתף, או מחמת השמש שבראש הגג^[695].

חלק החבית ממנו ניטל היין

המושך יין לנסכים מן החבית, אינו מביא מפיה – היינו מחלקה העליון^[696] - מפני הקמחים^[697], ולא משוליה – היינו מחלקה התחתון^[698] - מפני השמרים^[699], אלא מביא מחלקה האמצעי^[700], היינו שמשים שם ברז החבית^[701]. ונחלקו אחרונים: יש סוברים, שאינו מביא אלא מאמצעו של השליש האמצעי^[702], ולדעתם זוהי ששנינו: משלישה מאמצעה^[703], שאמצעה היינו אמצע השליש^[704]. ויש סוברים, שמביא מן השליש האמצעי כולו^[705], ולדעתם אותה ששנינו: משלישה מאמצעה^[706], היינו השליש שבאמצע החבית^[707].

בדיקת היין

בשעת נטילתו מן החבית בודקים את היין אם הוא יפה^[708]. ומן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שנלמד מן הכתוב: תמימים יהיו לכם ונסכיהם^[709], שיהיו הנסכים תמימים, היינו שצריך לדעת בבירור בשעת לקיחתם שאינם בעלי מום^[710]. הגזבר יושב והקנה – יש מפרשים, אמת המידה^[711], ויש מפרשים, קנה המטה לסימן שררה^[712] - בידו^[713], וכשמתחיל לצאת החלק הלבן שתחת היין שצף על השמרים^[714], הקיש בקנה^[715], יש מן הראשונים מפרשים, שהקיש על גבי הכד לרמוז אל מושך היין שיסתום החבית^[716], ויש מפרשים, שמסלק את השמרים בקנה ומרחיקם שלא יכנסו בכלי שבו היין^[717], ואינו מדבר בפה, לפי שהדיבור רע ליין^[718]. בתוספתא אמרו, אומר ומעבירים אותה מפניו ומביאים אחרת תחתיה, והן – אלו שמוציאים את היין^[719] - אומרים בואו וקחו לכם פסולת המזבח^[720]. ונחלקו אחרונים בדעתה: יש סוברים, שהגזבר מדבר בפה, שלדעתה אין חוששים שיזיק הדיבור ליין^[721], ולדעתם הקנה שבידו משמש לטעימת היין^[722]. ויש סוברים, שאף לדעתה אינו מדבר אלא מקיש בקנה^[723].

על יין מגולה שפסול לנסכים, ע"ע יין: למזבח ולמצוה^[724].

על יין צימוקים, שאין מביאים ממנו לכתחילה לנסכים ואם הביא כשר, ע"ע יין^[725].

על נסכים שאין מביאים אותם אלא מן החולין, ולא ממעשר-שני* והקדש שלא נפדו, ואפילו תודה* שמביא אותה ואת לחמה מן המעשר, ע"ע דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין^[726].

שיעורם

נסכי צאן

נסכי כבש וכבשה – בני שנה^[727] - שיעורם רביעית ההין*^[728], שהוא שלושה לוגים^[729], שנאמר: ויין לנסך רביעית ההין וכו' לכבש האחד^[730]. וכן נסכי רחלה - בת שנתיים^[731] - שיעורם רביעית ההין, שנאמר: ככה יעשה וכו' או לשה בכבשים^[732], שמיותר לדרשה, שהרי כבר נאמר: לכבש האחד^[733]. וכן נסכי העז בין גדול ובין קטן, שיעורם רביעית ההין^[734], שנאמר: או בעזים^[735] - שהכתוב מיותר, שהרי העיזים בכלל כבשים^[736] - ללמד שגדול וקטן שוים^[737]. וזוהי ששנינו: גדי – היינו, חותם שכתוב עליו "גדי" ובנתינתו מקבל המקריב הנסכים^[738] - משמש עם נסכי צאן גדולים וקטנים זכרים ונקבות^[739], היינו שבאותו חותם לוקחים נסכי צאן בין גדולים ובין קטנים בין זכרים ובין נקבות לפי שנסכיהם שוים^[740].

נסכי איל

נסכי איל - שהוא כבש בן שנתיים^[741] - שיעורם שלישית ההין^[742], שהוא ארבעה לוגים^[743], שנאמר: או לאיל וכו' ויין לנסך שלשית ההין^[744]. וכן נסכי איל בן שלוש שנים, שיעורם שלישית ההין, שנאמר: ככה יעשה וכו' או לאיל האחד^[745] - שמיותר לדרשה, שהרי כבר נאמר: או לאיל תעשה מנחה^[746] - ללמד שבן שלוש ובן שנתיים נסכיהם שוים^[747].

נסכי פר

נסכי פר, שיעורם חצי ההין^[748], שהוא ששה לוגים^[749], שנאמר: והקריב על בן הבקר וכו' ויין תקריב לנסך חצי ההין^[750]. וכן נסכי עגל, שיעורם חצי ההין^[751], שנאמר: ככה יעשה לשור האחד^[752] - שמיותר לדרשה, שהרי כבר נאמר: והקריב על בן הבקר מנחה^[753] - ללמד שבין קטן ובין גדול נסכיהם שוים^[754].

פלגס

פלגס*, שהוא כבש בן שלושה עשר חודש, שיצא מכלל כבש ולכלל איל לא בא^[755], מביא עליו נסכי איל^[756]. לסוברים שהפלגס הוא בריה בפני עצמה^[757], דרשו כן ממה שנאמר: או לאיל^[758], לרבות את הפלגס לנסכי איל^[759]. שהמילה "או" מיותרת^[760]. ולסוברים שהפלגס הוא ספק כבש וספק איל^[761], מביא נסכי איל מספק ומתנה עליהם שאם כבש הוא יתקדשו הנסכים הראויים לו והמותר על השיעור יהיה נדבה^[762]. על התנאי שמתנה, לסוברים כן, אם מתנה על צד הספק שמא הוא בריה בפני עצמו, ע"ע פלגס.

בנדבה

מתנדב – שאומר על שלפניו הרי אלו^[763] - או נודר – שאומר הרי עלי^[764] - אדם יין בפני עצמו^[765], שנאמר: אזרח^[766] - שהכתוב מיותר, שהרי נכתב כל דין נסכים קודם לכן^[767] - מלמד שמתנדבים נסכים^[768]. ומתנדבים שלושה לוגים^[769] - שראויים לכבש^[770] - וארבעה לוגים - שראויים לאיל^[771] - וששה לוגים^[772] - שראויים לפר^[773] - וכן מששה לוגים ולמעלה^[774], מפני שהן ראויים לנסכי - כמה^[775] - בהמות^[776], כיצד נדר שבעה הרי הן כנסכי כבש ואיל^[777], נדר שמונה הרי אלו כנסכי שני אילים, תשעה כנסכי שור וכבש - או כנסכי שלשה כבשים^[778] - נדר עשרה הרי אלו כנסכי שור ואיל - או שני כבשים ואיל^[779] - וכן עד לעולם^[780]. אבל, אין מתנדבים לוג ולא שני לוגים^[781], שאין בנסכים לא לוג ולא שנים^[782], וכן אין מתנדבים חמשה לוגים^[783], שאין חמישה לוגים ראויים לא לנסכי בהמה אחת ולא לנסכי שתי בהמות^[784].

חמישה לוגים

התנדב חמשה לוגים – שלא מצינו נסכי בהמה בשיעור זה^[785] - נחלקו תנאים ואמוראים בדעתם בדינם: א) בדעת תנא בברייתא שדרש: ומנין שאם רצה להוסיף – ולהתנדב יין יותר משלושה לוגים^[786] - יוסיף, תלמוד לומר: יהיה^[787], אמרו בגמרא, שהיינו שמתנדב חמישה לוגים, ובא הכתוב ללמד שאין קבע לנסכים^[788], ומקריב ארבעה לוגים שראויים לאיל, והלוג הנותר יהיה נדבה^[789], היינו נדבת ציבור, שיימכר ויפלו דמיו לשופרות, או יקרב הוא עצמו ויצטרף עם שני לוגים אחרים ויקרב לנסכי תמיד* של ציבור^[790]. וכן בדעת המשנה, שאין מתנדבים לוג שנים וחמישה^[791], יש מן האמוראים סוברים, שאין קבע לנסכים^[792]. ב) ובדעת המשנה, שאין מתנדבים לוג שנים וחמישה^[793], יש מן האמוראים סוברים, שיש קבע לנסכים^[794], ואינם קרבים עד שיביא לוג שישי^[795] – ויהיה ראוי לנסכי פר^[796] - שהרי נקטה חמישה לוגים בדומה לשנים^[797], מה שנים אינו יכול להקריב מקצתם אף חמישה אין יכול להקריב מקצתם^[798]. ונחלקו ראשונים בדעתם: יש סוברים, שהנסכים קדשו, אלא שאין יכול להקריבם אלא כולם יחד בקרבן אחד^[799], ולדעתם אומרים לו השלם שישה שהרי קבעם לקרבן^[800]. ויש סוברים, שמפני שלא התנדב שיעור הראוי לנסכים אין הנסכים מתקדשים כלל^[801]. הלכה, יש קבע לנסכים^[802].

לוג ושני לוגים

התנדב לוג או שנים, אמרו בברייתא: יכול יפחות – ויתנדב יין פחות משלושה לוגים^[803] - תלמוד לומר: ככה^[804]. ונחלקו ראשונים - לסוברים שיש קבע לנסכים^[805], וחמישה לוגים קדשו^[806] – אם קדשו הנסכים: יש סוברים, שקדשו הנסכים וצריך להשלים לשלושה לוגים הראויים לכבש^[807], ולדעתם לא מיעט הכתוב אלא שלא יכולים להקריבו עד שישלים^[808]. ויש סוברים – וכן הלכה - שפטור שהרי אינם ראויים כלל לא הן ולא מקצתן^[809], וביארו אחרונים בדעתם, שכיוון שאפילו מקצתם אינם ראויים להקרבה, מסתבר שהמיעוט שמיעטה תורה הוא שאם פחת משלושה לוגים לא קדשו הנסכים כלל^[810].

אחד עשר לוגים

התנדב אחד עשר לוגים, הסתפקו בגמרא - לסוברים יש קבע לנסכים^[811] – אם נתכוון לנסכי שני אלים - שהם שמונה לוגים^[812] - ונסכי כבש אחד - שהם שלושה לוגים^[813] - ויכול להקריבם^[814], או שנתכוון לנסכי שני פרים, ואין הנסכים קרבים עד שישלימם לשנים עשר לוגים^[815], שאין דרכו של אדם להתנדב שנים ממין אחד ואחד ממין אחר^[816]. הלכה, כתבו אחרונים בדעת ראשונים, שיכול להקריבם כמו שאמר^[817].

על הנודר לוג או שנים או חמישה, שנחלקו ראשונים אם נתחייב להביא כשיעור נסכים, שלושה לוגים או ששה לוגים, ע"ע נדרים ונדבות.

באשה

אשה יכולה להתנדב יין לנסכים^[818], וכן דרשו בספרי: והקריב^[819], אין לי אלא איש אשה מנין, תלמוד לומר: המקריב^[820] - שהוא כתוב מיותר^[821] - מכל מקום^[822].

בגוי

גוי, נחלקו תנאים – לסוברים שמביאים נסכים לקרבנותיהם^[823] - אם יכול להתנדב יין לנסכים: א) בדעת ר' יוסי הגלילי, שדורש את הכתוב המדבר בקרבנות שמביא הגוי^[824]: נדריהם לכל נדריהם נדבותם לכל נדבותם^[825], לרבות שמתנדבים ומביאים עופות ולבונה ועצים^[826], יש מן האמוראים סוברים, שמתנדבים אף נסכי יין^[827]. ב) ור' עקיבא סובר, שאין מתנדבים נסכי יין^[828], שדורשים: אשר יקריבו לה' לעולה^[829], אין לי אלא עולה בלבד^[830]. וכן בדעת תנא בברייתא, שדרש: אזרח^[831], אזרח מביא נסכים ואין העובד כוכבים מביא נסכים^[832] - לגורסים כן בדבריו^[833] - יש מן הראשונים שכתבו, שאין גויים מתנדבים יין בלא זבח^[834]. וכן בדעת ר' יוסי הגלילי, שמתנדבים ומביאים עופות ולבונה ועצים^[835], יש מן האמוראים סוברים, שאין בכלל זה נסכי יין^[836].

הערות שוליים