אנציקלופדיה תלמודית:עבור צורה

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הגדרת הערך - קדשים שנפסלו ודינם לאיבוד, הטעונים עיבור צורה קודם איבודם.

ערך זה עוסק בקדשים שנפסלו ודינם לאיבוד, שטעונים עיבור צורה קודם איבודם. על הפסולים הטעונים עיבור צורה ועל אופן האיבוד שלפניו צריך שתעובר הצורה, עי' להלן: הטעונים עיבור צורה.

מהותו וגדרו

המקור

המקור לדין עיבור צורה, שאין שורפים מיד אלא ממתינים שתעובר צורתו ואז שורפים, כתבו אחרונים בדעת ראשונים שהוא מדרבנן[1], שלדעת ראשונים אלו הוא משום בזיון קדשים, שכיון שאין הפסול חמור, אין שורפים הקדשים בבזיון[2], שיאמרו שקרבן כשר נשרף[3]. ויש מן הראשונים שכתבו שכל זמן שיתכן שייאכל מניחים את הבשר שמא יבוא אליהו ויתירנו באכילה, עד שיסריח וישתנה מצורת בשר שאי אפשר להאכל כלל ואז יצא לשרפה[4], וביארו אחרונים בדעתם, שיש כח ביד נביא להכשיר פסול בקרבן לצורך שעה, ובפסול שבגוף הקרבן לא אכפת לנו שיבוא אליהו ויכשיר, שכיון שעכשיו פסול הוא ומצוה לשרפו, שורפים מיד, אבל בפסול בדם ובבעלים, כיון שיש בזיון לשרפם מיד, אלא שמצד שאי אפשר לאכלם ויבואו לידי שריפה, היה אפשר לשרפם מיד, וכיון שאפשר שאליהו יבוא ויתיר ותהיה אפשרות לאכלם ולא יבואו לידי שריפה, אסור לשרפם ויש להמתין עד שתעובר צורתם[5].

לדעת תנא דבי רבה בר אבוה, שאף פיגול* טעון עיבור צורה[6], נלמד בגזרה שוה מנותר, מה נותר עוברה צורתו אף פיגול צריך שתעובר צורתו[7].

מהות עיבור צורה

מהותו של עיבור צורה, נחלקו בו ראשונים ואחרונים בדעתם: יש מן הראשונים שכתבו שהוא לינת לילה, שייפסל בלינה ויהיה פסולו בגופו[8], שייעשה נותר*[9], שבלינת לילה משתנה מראית הבשר[10], והנותר חשוב שעברה צורתו כי באורך הזמן צורתו משתנית[11]. ויש מן הראשונים שנסתפקו אם עיבור צורה הוא בלינת לילה בלבד או שצריך שגם ייעשה נותר[12]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שהוא לינת לילה אחד, אף על פי שאין הבשר נפגם כלל, ולדעתם עיבור צורה הוא לשון מושאל, היינו שאינו ראוי למצותו עוד[13]. ויש מן הראשונים שכתבו, שבלינת לילה אחד משתנה טעמו ומראיתו של הבשר[14]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שהוא שינוי מראית הבשר במקצת, ודוקא כשנשתנה בפסול, שעברה עליו לינת לילה[15]. ויש מן הראשונים שכתבו שהוא שישהה הבשר עד שיתעפש ויתקלקל[16], היינו שישאר כמה ימים ויבאיש ולא תישאר עליו אדמומית אלא כעין ירקרוקת[17], ולא יהיה אפשר לאוכלו כלל[18].

בדעת הסוברים שאף פיגול* טעון עיבור צורה[19], יש מן האחרונים שכתבו שעיבור צורה אינו שייעשה נותר, שפיגול כיון שאינו ראוי לאכילה אינו נעשה נותר[20].

גדרו

בגדר עיבור צורה, יש מן האחרונים שכתבו לחלק, שבפסול בדם, חיוב השריפה חל מיד ועיבור הצורה אינו אלא תנאי בשריפה, שאין לשרפו עד שתעובר צורתו, ובפסול בבעלים, עיבור הצורה אינו תנאי בשריפה, אלא כל חלות דין השריפה אינו אלא לאחר עיבור הצורה[21], ויש מן האחרונים שכתבו שבין בפסול דם ובין בפסול בבעלים, שריפתם מחמת הפסול עצמו ולא מחמת עיבור הצורה[22].

שריפה קודם עיבור צורה

שריפה קודם עיבור צורה, יש מן האחרונים שצידדו לומר שכיון שמצות שריפה היא רק אחרי עיבור צורה, לכן כדי לקיים המצוה כהלכתה, אסור לשרוף קודם עיבור צורה[23]. ובדעת האחרונים הסוברים לחלק בין פסול דם לפסול בבעלים, שבפסול דם עיבור הצורה הוא תנאי בשריפה ובפסול בבעלים עיבור הצורה הוא שיוצר חיוב השריפה, נראה שבפסול בבעלים, כיון שקודם עיבור צורה לא חל חיוב שריפה, אסור לשרוף[24].

הזמן שגורם עיבור צורה

הזמן שגורם לעיבור צורה, יש מן האחרונים שצידדו לומר בדעת ראשונים שהוא סוף הלילה[25].

הטעונים עיבור צורה

הכלל

בשר קדשים שנפל בו פסול בדם - כגון שנשפך הדם[26] - או בבעלים - כגון שמתו או שנטמאו ואינם יכולים לאכלו[27] - לדעת חכמים, אין שורפים מיד את הבשר, אלא ממתינים עד שתעובר צורתו ולאחר מכן שורפים[28], שכיון שהבשר כשר, אלא שבפסול דם ובפסול בעלים חסרה האפשרות לגמור העבודה ולהתירו, לכן אין אפשרות לשרפו עד שתעובר צורתו ויפסל[29]. וכן סובר רב נחמן בדעת ר' יוחנן בן ברוקה, שפסול שאינו בגופו, טעון עיבור צורה[30]. וכן סובר ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן ברוקה[31]. ולדעת רבי יוחנן בדעת ר' יוחנן בן ברוקה ובדעת ר' נחמיה, פסול שאינו בגופו של קרבן אינו טעון עיבור צורה[32] - ולכן, לדעתו סובר ר' יוחנן בן ברוקה, אף אם מתו הבעלים לאחר זריקת הדם, שהפסול אינו אלא בבעלים, אינו טעון עיבור צורה[33], ולדעת ר' נחמיה, חטאת אהרן ביום השמיני למילואים שנשרפה ללא עיבור צורה, נשרפה משום אנינות, והיינו פסול בבעלים, וללא עיבור צורה[34] - וכן סובר רבה בדעת ר' יוסי הגלילי, שפסול דם אינו טעון עיבור צורה, ולכן לדעתו, חטאת שהובא דמה פנימה, טעונה שריפה, אף על פי שהוא פסול בדם[35].

לדעת תנא דבי רבה בר אבוה, אף פגול* - שפסולו בגופו[36] - טעון עיבור צורה קודם שריפתו, ולמד זאת בגזרה שוה מנותר, מה נותר טעון שריפה ועוברה צורתו קודם השריפה, אף פיגול טעון עיבור צורה קודם שריפתו[37]. ויש שביארו, שלסוברים שהטעם שצריך עיבור צורה הוא משום בזיון קדשים, שלא ייראה כאילו שורפים קדשים כשרים[38], הרי שאף בקרבן שנתפגל לא ניכר פסולו, ויש בזיון בשריפתו מיד[39], וכתבו בדעת הראשונים הסוברים שעיבור צורה היינו שייעשה נותר[40], שאף על פי שפיגול אינו נעשה נותר, לסוברים כן[41], מכל מקום, כיון שלדעת ראשונים אלו הטעם שצריך עיבור צורה הוא שלא יהיה בזיון לקדשים שנראה כשורפים קדשים כשרים[42], הרי שלאחר עיבור צורה וייעשה כנותר, שוב אין בזיון, שאם הרואה אינו יודע שהוא פיגול, יבין שהוא נשרף משום נותר, ומי שיודע שהוא פיגול, מבין שהוא נשרף משום פיגול[43].

וכן באותה ששנה רב יצחק בבריתא, שכבשי עצרת ששחטם שלא כמצותם - שלא לשמם[44], או שהביא בני שנתיים במקום בני שנה[45] - פסולים, ותעובר צורתם ויצאו לבית השריפה[46], יש מן הראשונים שכתבו שלדעתו אף פסול בגופו טעון עיבור צורה[47]. ויש מן הראשונים שכתבו שאף לדעתו פסול בגופו אינו טעון עיבור צורה[48]. על כך שלדעת ראשונים אלו, פסול שלא לשמו אינו חשוב פסול בגופו וטעון עיבור צורה, עי' להלן[49].

וכן בדעת התוספתא, שמנחת סוטה שנטמאה משקדשה בכלי, תעובר צורתה ותצא לבית השריפה[50], יש מן האחרונים שכתבו שאף פסול שבגוף טעון עיבור צורה[51]. וכן בדעת התוספתא, שחמשה שהביאו זבח אחד, ואחד סמך לשם עולה והאחרים סמכו לשם שלמים, שאם שחטוהו תעובר צורתו ותצא לבית השריפה[52], יש מן האחרונים שכתבו שאף פסול בגופו טעון עיבור צורה[53]

להלכה, פסולו בגופו אינו טעון עיבור צורה, פסול בדם ובבעלים טעון עיבור צורה[54].

גדר "פסולו בגופו"

גדר פסולו בגופו, שאינו טעון עיבור צורה, לסוברים כן, יש מן הראשונים שכתבו שהיינו דוקא פסול כפיגול וטריפה ונבלה[55], או שהבהמות אינם בגיל הכשר לאותו קרבן[56], אבל הקדמת קרבן המאוחר למוקדם, אינו פסול שבגוף וטעון עיבור צורה, וזה הטעם לדעתם שמצורע שהקדים חטאתו לאשמו - שהדין שהוא שאשמו קודם לחטאתו[57] - תעובר צורתה ותצא לבית השריפה[58], וכתבו אחרונים בדעתם, שאף פסול שאינו שייך בכל הקרבנות - כפסול שלא לשמה או גיל מסוים[59] - חשוב פסול שבגוף[60], וכן בדעת הירושלמי שפסח שנגע בחרסו של תנור, ישרף מיד[61], כתבו אחרונים שאף פסול שאינו שייך בכל הקרבנות - כגון פסול פסח שנתבשל - חשוב פסול הגוף[62].

ויש מן הראשונים שכתבו, וכן כתבו אחרונים בדעת ראשונים, שכל פסול שאינו נוהג בכל הקרבנות, אינו חשוב פסול בגופו[63], ולדעתם זה הטעם לאותה ששנה רב יצחק בבריתא כבשי עצרת ששחטם שלא כמצותם - שלא לשמם או שהיו בני שנתיים[64] - תעובר צורתם קודם השריפה, שפסול שלא לשמה או פסול בגיל מסוים אינו נוהג בכל הקרבנות[65], וכן זה הטעם שפסח שנתבשל דינו שתעובר צורתו ואחר ישרף, לסוברים כן[66], שפסול נתבשל מיוחד הוא לקרבן פסח[67], וכן זה הטעם שפסח שיצא חוץ לירושלים ישרף מיד, אבל יצא חוץ לחבורה טעון עיבור צורה, לסוברים כן[68], שפסול יוצא מהחבורה אינו שייך אלא בקרבן פסח[69], וכן זה הטעם שבשר שיצא חוץ למחיצה הראויה לו, שנפסל וטעון שריפה[70], שזריקת הדם מועילה לענין שטעון עיבור צורה, לסוברים כן[71], שפסול יוצא אינו חשוב פסול בגופו כיון שבקדשים קלים היוצא חוץ לעזרה כשר הוא[72]

ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שפסולו בגופו, היינו פסול בגוף הבשר עצמו, שחל עליו שם פיגול ושם טמא, אבל פסול שבהקרבתו או בהרצאתו של הקרבן ולא בגוף הבשר, אינו חשוב פסול בגופו, וטעון עיבור צורה[73], ולכן לדעת ראשונים אלו כבשי עצרת ששחטם שלא כמצותם, שהוא פסול שבהקרבת הקרבן, טעונים עיבור צורה[74], וכן לדעתם, חטאת שנכנס דמה פנימה, אף על פי שכל הקרבן נפסל ולא רק הדם[75], כיון שהפסול אינו חלות שם פסול בבשר עצמו אלא הוא דין פסול קרבן, לכן אינו בכלל פסול שבגופו וטעון עיבור צורה[76].

שדחוהו הבעלים מהקרבה

דבר שהיה ראוי להקרבה, אלא שהבעלים דחוהו מהקרבה, יש מן האחרונים שכתבו שחשוב כפסול בבעלים הטעון עיבור צורה[77], ולדעתם זהו שאמר רב אשי בכהן גדול שהביא בשחרית מנחת חביתין ומת, שהכהן השני מביא עשרון, ומחצה ממנו טעון עיבור צורה, שהטעם הוא משום שכאשר השני הביא עשרון שלם היה בידו לבחור להקריב איזה חלק שירצה והשני ישרף[78], שהיינו שכיון שמצד עצמם שני חצאי העשרון היו ראוים להקרבה, אלא שהבעלים דחוהו חשוב כפסול בבעלים[79].

פסול דם שיצא או נכנס

דם שנפסל ביוצא* - היינו שיצא חוץ למקומו[80] - שלא נפסל אלא הדם שיצא, והדם שנשאר כשר[81], כתבו אחרונים בדעת ראשונים שהוא פסול דם שמצריך עיבור צורה[82], שכיון שהחלק שנשאר כשר הוא, הדם שנפסל חשוב פסול מכשיר וטעון עיבור צורה[83].

דם שנכנס לפנים, לדעת ר' יוסי הגלילי שאינו נפסל אלא הדם שנכנס, והשאר כשר[84], אמרו בירושלמי שהוא פסול מכשיר ואינו פסול גוף[85], וכיון שהוא פסול מכשיר, טעון עיבור צורה[86]. לדעת חכמים, וכן הלכה, שנפסל כל הדם אף מה שנשתייר ולא נכנס[87], אמרו בירושלמי, וכן כתבו אחרונים בדעת ראשונים, שחשוב פסול בגופו ואינו טעון עיבור צורה[88], שלדעת חכמים על ידי הכנסת מקצת הדם נחשב שנפסל כל הזבח וחשוב פסולו בגופו[89]. ויש מן הראשונים סוברים שחשוב פסולו בדם והבשר טעון עיבור צורה[90], וכתבו אחרונים, שלדעתם לא נפסל הבשר אלא הדם[91]. ויש מן האחרונים שכתבו שלא נחלקו הראשונים בכך, ולדעת כולם חשוב פסול הדם ולא פסולו בגופו, והבשר טעון עיבור צורה[92], שכל שהפסול אינו בבשר עצמו אלא בדין הקרבתו והרצאתו, אינו חשוב פסול בגופו[93].

בספק

פסול שהוא מחמת הספק, שהיה שעה שהיה ראוי לאכילה[94], יש מן האחרונים שכתבו שאפילו הוא פסול הגוף, טעון עיבור צורה[95], ומהם שלדעתם זהו הטעם שלסוברים שהסח-הדעת* הוא פסול טומאה[96], היינו חשש שבזמן שהסיח דעתו נגע בו טומאה ואינו יודע מזה[97], קדשים שנפסלו בהיסח הדעת טעונים עיבור צורה קודם השריפה, שאם יבוא אליהו ויטהרנה שומעים לו[98], וכן זה הטעם בכהנת שנתערב ולדה בולד שפחתה, שהדין הוא שאם כשגדלו הביאו מנחה, מנחתם נקמצת - כמנחת ישראל[99] - ואינה נאכלת - כמנחת כהנים[100] - והשיריים מתפזרים בבית הדשן[101], וכתבו הראשונים שטעונים עיבור צורה קודם שריפה[102], שהוא משום שאין השירים ראוים לאכילה אלא מחמת הספק, והיו ראוים מתחילה לאכילה, שהרי השיריים עצמם היו יכולים להיות חלק מהקומץ[103].

פסול מחמת הספק, שמעולם לא היה ראוי לאכילה אלא מתחילה עמד לשריפה, כתבו אחרונים שאינו טעון עיבור צורה[104], ומהם שכתבו שזהו הטעם לאותה שכתבו אחרונים בכהנת שנתערב ולדה בולד שפחתה, שהביאו מנחה, שהשיריים אינם טעונים עיבור צורה[105], שהשיריים מעולם לא היו ראוים לאכילה, שמתחילה הוקדשו על דעת שיהיו השיריים נשרפים[106].

מעיקרו בא לשריפה

דבר שמעיקרו בא לשריפה, יש מן האחרונים שכתבו שאינו טעון עיבור צורה[107], ולדעתם זה הטעם ששתי-הלחם* הבאים בפני עצמם ללא כבשים, נשרפים לאלתר, ואין טעונים עיבור צורה, לסוברים כן[108], ואף לסוברים שפסול הגוף טעון עיבור צורה[109], כתבו ראשונים ששתי לחם ללא כבשים אינם טעונים עיבור צורה, שמצותם בכך[110], והיינו שכיון שעיקר מצותם הוא להביאם כדי לשרפם, אינם טעונים עיבור צורה[111].

בקדשים הטעונים קבורה

קדשים הטעונים קבורה, כגון חטאת-העוף-הבאה-על-הספק*, שטעונה קבורה, לסוברים כן[112], יש מן האחרונים שכתבו שנחלקו ראשונים, שיש סוברים שטעונים עיבור צורה קודם הקבורה[113], ויש סוברים שקודם קבורה אינם טעונים עיבור צורה[114].

בפסולים שמדרבנן

קרבנות שאינם פסולים אלא מדרבנן, כגון טומאת "עולין" - היינו הנקטרים על המזבח, שהציץ מרצה עליהם, אלא שמדרבנן אינם קרבים[115] - יש מן האחרונים שכתבו שטעונים עיבור צורה[116], ולדעתם זוהי ששנינו בתוספתא שנטמא הקומץ או שנפסל או שיצא חוץ לקלעים, השיריים תעובר צורתם ויצאו לבית השריפה[117], שמדאוריתא הציץ מרצה על טומאת הקומץ ויכול להקטירו, אלא שמדרבנן אסור להקריבו לכתחילה, ולכן טעון עיבור צורה קודם שריפתו[118]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שבפסול שמדרבנן, אפילו בפסול הגוף, טעון עיבור צורה[119], שלדעתם הטעם לעיבור צורה הוא שכיון שאין פסולו חמור אין שורפים הקדשים בבזיון[120], וכל שכן באיסור דרבנן שאין האיסור חמור[121].

במנחות

עיבור צורה, מצינו אף במנחות: מנחת-סוטה* שנטמאה לאחר שנתקדשה בכלי, שנינו בתוספתא שתעובר צורתה ותצא לבית השריפה[122]; נטמא קומץ המנחה או שיצא חוץ לקלעים, השיריים תעובר צורתם ויצאו לבית השריפה[123]; המפריש עשירית האיפה והעשיר אחר שכבר קידשה בכלי, תעובר צורתה ותצא לבית השריפה[124]; בירוצי המידות, שאין זבח אחר שיקרבו עמו, תעובר צורתם ויצאו לבית השריפה[125].

בשר שנמצא בעזרה

בשר שנמצא בעזרה או בירושלים, תעובר צורתו ויצא לבית השריפה[126]. בטעם, יש מן הראשונים שכתבו שהוא מחשש שהבשר כבר עבר זמנו ונעשה נותר[127], וכתבו בדעתם, שאם ידוע שהבשר אבד באותו יום, כך שאין לחוש בו שנעשה נותר, אפשר לאכלו[128]. ויש מן הראשונים שכתבו הטעם, משום שנפסלו בהיסח-הדעת* ואסורים באכילה, ואין לזלזל בהם ולשרפם עד שיפסלו בודאי, הילכך טעונים עיבור צורה[129].

פסח מבושל

קרבן פסח* שבישלוהו, ולפיכך נאסר בהנאה[130], בתוספתא שנינו שעובר עליו משופ פסול קודש[131], והיינו פסול גוף שאינו טעון עיבור צורה[132]. ויש מן הראשונים שכתבו שטעון עיבור צורה קודם שריפתו, ככל הקדשים שאינם ראויים לאכילה[133], וביארו אחרונים בדעתם, שבישול הפסח אינו חשוב פסול בגוף הקרבן - שאינו טעון עיבור צורה - כיון שאינו נוהג אלא בקרבן פסח בלבד[134], או שהאיסור לאכול פסח מבושל אינו מדיני קדושת הקרבן, אלא פרט בקיום מצות אכילת הפסח, שמקיים המצוה רק על ידי אכילת צלי, ולכן כשנפסל אינו פסול בגוף הקרבן, שהבשר עצמו לא נפסל, אלא שאינו יכול לקיים בו מצות אכילה[135], או שפסח מבושל אינו אסור אלא מחמת המשקים שבלע, ואילו היה אפשר לסחטו, היה מותר, לכן אינו חשוב פסולו בגופו[136]. וכתבו אחרונים שזהו שאמרו בירושלמי שאם נטף מרוטבו של הפסח על החרס של התנור, פסול מכשיר הוא וטעון צורה[137], שכיון שנאסר רק מחמת בליעה אינו חשוב פסולו בגופו[138]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת הראשונים, שלא אמרו שטעון עיבור צורה אלא משהגיע ליל ט"ו בניסן או שנתבשל משחשיכה, אבל בי"ד עצמו, כיון שאין איסור לאכלו, אין לשרפו[139].

פסול שלא לשמה

פסול שלא לשמה, כגון כבשי עצרת שנשחטו שלא לשמם, יש מן הראשונים שכתבו, שטעונים עיבור צורה[140], אף לסוברים שפסול שבגופו אינו טעון עיבור צורה[141], מהם שכתבו הטעם, שכיון שפסול שלא לשמה אינו שוה בכל הקרבנות, אינו חשוב פסול שבגופו[142], ויש מן האחרונים שכתבו, שבכבשי עצרת פסול שלא לשמם אינו פוסל מחמת עצם המחשבה אלא רק משום שקרבו שלא כמצותם, ופסול בהקרבת הקרבן שאינו פסול בבשר עצמו, אינו חשוב פסול בגופו, אבל פסול שלא לשמה בשאר קרבנות, שעצם מחשבת שלא לשמה פוסלת בהם, חשוב פסול בגופו ואינו טעון עיבור צורה[143]. ויש מן הראשונים שנראה בדעתם, שלסוברים שפסול שבגופו אינו טעון עיבור צורה, אף פסול שלא לשמה אינו טעון עיבור צורה[144].

חטאת מצורע שקדמה לאשמו

מצורע שהקדים חטאתו לאשמו - שהדין הוא שצריך להביא את האשם תחילה ואחר כך את החטאת[145] - תעובר צורתה ותצא לבית השריפה[146]. יש מן הראשונים שכתבו טעם, שפסול משום הקדמה שאינו חשוב פסול שבגוף[147].

חטאת העוף הבאה על הספק

חטאת-העוף-הבאה-על-הספק* - כגון על ספק לידה[148] - לסוברים שאם אחר שנמלקה נודע שילדה, ודאי נאכלת[149], ולסוברים שדינה בשריפה[150], ולסוברים שהטעם של עיבור צורה ושאין שורפים לאלתר הוא שמא יבוא אליהו ויתיר באכילה[151], יש מן האחרונים שצידדו לומר שטעונה עיבור צורה, שמא יבוא אליהו ויאמר שהיתה לידה ונתחיבה בחטאת ויתירנה באכילה[152]. לסוברים שטעונה קבורה[153], ולסוברים שאף שדינו בקבורה טעון עיבור צורה[154], נסתפקו אחרונים אם טעונה עיבור צורה קודם קבורתה[155].

פסול יוצא

בשר שיצא חוץ למחיצתו, ולאחר מכן נזרק הדם, שלדעת ר' עקיבא - וכן הלכה - הזריקה מועילה לענין שהבשר נפסל בפיגול נותר וטמא[156], יש מן הראשונים שכתבו שהזריקה מועילה לו שאינו נשרף לאלתר כשאר קדשים פסולים[157], אלא רק לאחר שתעובר צורתו[158]. והטעם, יש מן הראשונים שכתבו, שהוא לפי שהזריקה מחשיבה את הבשר כאילו לא יצא, ואינו חשוב פסולו בגופו - שנשרף מיד - אלא מחמת דבר אחר[159], וביארו אחרונים שלדעה זו הזריקה מועילה ליוצא משום ריצוי ציץ*, שאף על פי שאין הציץ מרצה על היוצא להכשיר הקרבתו, מרצה הוא לענין שתועיל לו הזריקה, ומשום ריצוי הציץ נחשב הוא כמי שלא יצא[160], ודוקא בשעת זריקה הציץ מרצה, אבל אם יצא לאחר זריקה אין הציץ מרצה, וישרף מיד[161]. ויש מן האחרונים שכתבו הטעם, שאינו חשוב פסולו בגופו אלא פסול שהוא בכל הקרבנות, לסוברים כן[162], ופסול יוצא אינו בכל הקרבנות, שהרי בשר קדשים קלים שיצא חוץ לחומת העזר כשר הוא, ולכן אינו חשוב פסולו בגופו[163]. ויש מן הראשונים שחולקים, וסוברים שהיוצא, אף על פי שנזרק עליו הדם, ישרף מיד[164].

פסול היסח הדעת

קדשים שנפסלו בהסח-הדעת* - שהסיח דעתו מלשמרם[165] - לדעת ר' יוחנן שפסול היסח הדעת הוא פסול טומאה, ואם יבוא אליהו ויאמר שלא נטמאו, שומעים לו[166], הרי הם טעונים עיבור צורה קודם שריפתם, שאי אפשר לשרפם מיד, שמא יבוא אליהו ויאמר שטהורים הם, והרי אסור לשרוף קדשים טהורים, לכן צריך להמתין עד שיפסלו בלינה ותעובר צורתם וישרפו[167], ולדעת ריש לקיש שפסול היסח הדעת הוא פסול הגוף, ומעלה היא בקדשים שנפסלים בכך, ושם פסול הוא לעצמו, ואפילו אם יבוא אליהו ויאמר שלא נטמאו, אין שומעים לו[168], אינם טעונים עיבור צורה אלא נשרפים מיד[169].

מנחה של ספק כהן

ספק כהן שהביא מנחה - שמנחת ישראל נקמצת ושייריה נאכלים, ומנחת כהן אינה נקמצת ואין שייריה נאכלים[170] - כגון ולד כהנת שנתערב בולד שפחתה, ולכשגדלו הביאו שניהם מנחה, שמנחתם נקמצת כמנחת ישראל ואינה נאכלת כמנחת כהן, ושירייה מתפזרים בבית הדשן[171], יש מן הראשונים שכתבו שטעונים עיבור צורה ושריפה[172], וביארו אחרונים בדעתם שהוא משום שפסולים מספק, ופסול מספק טעון עיבור צורה[173]. ויש מן האחרונים סוברים שאינם טעונים עיבור צורה[174], וביארו אחרונים בדעתם, שאף על פי שפסולים מספק, כיון שמעולם לא היו ראוים לאכילה, אינם טעונים עיבור צורה[175].

חביתי כה"ג שמת באמצע היום

כהן-גדול* שהביא עשירית האיפה בשחרית למנחת חביתין, ומת, ומינו כהן גדול אחר תחתיו, השני מביא עשרון שלם ומחצה ממנו קרב בין הערבים ומחצה אבד, ומחצה השני של הכהן הראשון ומחצה של הכהן השני, אמרו בברייתא שתעובר צורתם ותצא לבית השריפה[176], לדעת רב נחמן המחצה של הכהן השני טעון עיבור צורה דוקא לתנא דבי רבה בר אבוה, הסובר שאף פיגול - שפסולו בגופו - טעון עיבור צורה[177], שהואיל והמחצה של הכהן השני מעיקרו אינו עומד להקרבה אלא לאיבוד הרי הוא פסול לגמרי[178], וכתבו אחרונים, שכיון שמעיקרו אינו בא לשריפה אלא שהמצוה להביא עשרון שלם ולחלקו, טעון עיבור צורה, ואינו כדבר שמעיקרו לשריפה בא, שלדעתם אינו טעון עיבור צורה[179].

ולדעת רב אשי, טעון עיבור צורה אף לסוברים שפסול בגוף אינו טעון עיבור צורה[180], הואיל ובשעה שהביאוהו היה ראוי להקרבה, שהיה יכול להקריב אותו דוקא ולא את המחצה הראשון[181], וכיון שמצד עצמו הוא ראוי אלא שהבעלים דחוהו שלא להקריבו, הרי זה כפסול בבעלים שטעון עיבור צורה[182].

הלכה שטעונים עיבור צורה[183], וכרב אשי[184].

איברי חטאת שנתערבו באיברי עולה

איברי חטאת שנתערבו באיברי עולה - שהחטאת נאכלת והעולה מוקטרת כולה[185] - לדעת התנא במשנה, נחלקו בהם ר' אליעזר וחכמים: לדעת ר' אליעזר, יתן את התערובת על המזבח, ורואים את בשר החטאת - שאסור בהקטרה[186] - כאילו הוא עצים[187], וכיון שלא מתכוין להקטרה, מותר לשרפם על המזבח[188], ולדעת חכמים, תעובר צורתם ויצאו לבית השריפה[189], שאינם סוברים "רואים"[190], ואפילו לשם עצים אסור להקריבם[191], וכיון שכבר הוקטרו אימורי החטאת, הבשר הנשאר נעשה שיריים[192]. וכתבו אחרונים, שכיון שהפסול הוא מחמת איברי החטאת הראוים לאכילה ואינם עומדים לעבודה, שבהם אין שייך דין דחוי*, לסוברים כן[193], לכן אינו חשוב כפסול בגופו וטעון עיבור צורה[194]. ולדעת ר' יהודה בבריתא, לדברי הכל יקרבו ולא ישרפו[195]. הלכה כדעת התנא במשנה וכדעת חכמים, שתעובר צורתם ויצאו לבית השריפה[196]. וכתבו ראשונים שהוא הדין בקדשים שנתערבו בפסולי המוקדשים או בחולין שנשחטו בעזרה, תעובר צורתם ויצאו לבית השריפה[197].

איברי תמים שנתערבו באיברי בעל מום

איברי עולה תמימה שנתערבו באיברי בעלת מום, אף לדעת חכמים הסוברים שדינם בשריפה[198], אינם טעונים עיבור צורה קודם שריפתם[199], וכתבו אחרונים הטעם, שכיון שכל האיברים דחויים מחמת התערובת, והאיברים האוסרים את התערובת הם אינם ראויים לאכילה, חשוב שפסולם בגופם, ולכן אינם טעונים עיבור צורה[200].

הערות שוליים

  1. ↑ עי' מנ"ח מ' קמב (מהד' מכון י-ם אות ג) ד"ה אך יש ליישב בד' רש"י דלהלן, לכאו' כן הוא אף בד' הר"ח שבציון 4.
  2. ↑ רש"י פסחים עג ב ד"ה תעובר.
  3. ↑ מנחת שלמה (אויערבאך) פסחים טו א ד"ה ונראה.
  4. ↑ ר"ח פסחים לד ב, ועי' ציון 98.
  5. ↑ מק"ד קדשים סי' כז אות י, בד' הר"ח.
  6. ↑ פסחים פב ב, וע"ע פגול.
  7. ↑ גמ' ורש"י שם ד"ה מנא ליה.
  8. ↑ רש"י פסחים עג ב ד"ה תעובר, ועוד, ועי' רש"י מנחות ה א ד"ה תעובר: תניחנה עד למחר ותיפסל בלינה ותעובר מראה לחלוחית בשר הימנה; פסקי רי"ד זבחים עז א ד"ה איברי, ועי' מהרש"ל יבמות ק א לרש"י ד"ה ואל המזבח. ועי' רגמ"ה מנחות נ ב ד"ה מחצה: תעובר צורתן, לעביד להו לינה ושורפן, וצ"ב בדעתו אם כוונתו שדי בלינה או צריך שייעשה נותר.
  9. ↑ רש"י פסחים לד א; פסקי רי"ד זבחים שם; מאירי פסחים שם; רע"ב פסחים פ"ז מ"ט. ועי' תורה שלמה (ר"מ כשר) כרך כז מילואים סי' ו (עמ' ריא) שהרי יש זמנים שונים לכל קרבן מתי נעשה נותר, וא"כ יוצא שדין עיבור צורה וזמנו משתנה מקרבן לקרבן, ועי' רע"ב שקלים פ"ז מ"ג שעיבור צורה בשלמים (הנאכלים לשני ימים ולילה אחד) הוא ביום השלישי. ועי"ש בתורה שלמה, שמוכיח שבלשון חז"ל הלשון "צורה" פעמים שהוא במשמעות של ענין רוחני, ולפי"ז אפשר לבאר ברש"י מדוע כשנעשה נותר חשוב עיבור צורה, שקדושת הקרבן עברה. על איסור נותר, אם חל על קרבנות פסולים, ע"ע נותר.
  10. ↑ רש"י מנחות ה א; מאירי פסחים לד א. ועי' תורה שלמה שם, שצ"ע, אם העיקר שייעשה נותר, מדוע נצרך שינוי מראית הבשר, שיש שייפסל בנותר אע"פ שלא נתקלקל הבשר, כגון שנשחט סמוך לערב. על כך שלדעה זו כל הפסול משום לינה הוא רק כשנשתנה צורתו, ע"ע לינה (בקדשים) ציון 85 ואילך, ועי' מק"ד קדשים סי' יז אות ד, בד' רש"י, שמטעם זה, הקטורת שאינה משתנית, אינה נפסלת בלינה.
  11. ↑ הון עשיר פסחים פ"ז מ"ט.
  12. ↑ תוס' פסחים טו א ד"ה ולד, ועי' שפ"א שם שהק' לצד שהוא לינת לילה בלבד, מה הטעם ומה תועלת בלינה זו, ועי' פנ"י שם שלצד שהוא לינה בלבד, היינו כמו גזירה דלתלות, עי' משנה פסחים יא ב תולים כל חמש וכו'.
  13. ↑ שו"ת חת"ס או"ח סי' קנה, בד' תוס' שבועות יא א ד"ה הואיל, שאף בקטורת שאינה משתנית בלינת לילה, יש לינה, ע"ע לינה בקדשים ציון 91, והוסיף שבשר אחרי לינת לילה עדיין ראוי לשמחה לגבי שלמים. ועי' תוספתא מנחות פ"י ה"ב וחס"ד שם שגורס בה: יפסלו בלינה כשתעובר צורתן יצאו לבית השריפה וכו'.
  14. ↑ מהר"ם חלאווה פסחים ל ב, בשם רבנו שמואל וחכמי הצרפתים והרשב"א.
  15. ↑ מק"ד קדשים סי' יז אות ד ד"ה והתוס', בד' התוס' מנחות נ ב ד"ה אפילו, לגבי פיגול שטעון עיבור צורה, שהביאו הלימוד ששריפת נותר היא דוקא ביום, והיינו שעיבור צורה הוא רק בסוף הלילה, ולכן שריפתו ביום דוקא.
  16. ↑ פהמ"ש לרמב"ם פסחים פ"ז מ"ט; פי' רבנו נתן אב הישיבה פסחים שם.
  17. ↑ ר"ח פסחים עג ב.
  18. ↑ ר"ח שם לד ב. ועי' כתבי קה"י החדשים פסחים סי' ק, שצ"ל לדעת הר"ח שאין פסול נותר חל על פסול בבעלים או פסול דם, ולכן אע"פ שלאחר לינת לילה נעשה נותר, מ"מ אין לשרפו משום נותר אלא עד שתעובר צורת הבשר.
  19. ↑ עי' ציון 37.
  20. ↑ ע"ע נותר. קוב"ש פסחים אות עב.
  21. ↑ מק"ד קדשים סי' יז אות ח.
  22. ↑ חזו"א פסחים סי' קכד לדף פב א אות ב, שבפסול דם ובעלים הטעון עיבור צורה, שריפתו היא מחמת פסול עצמו ולא מדין נותר.
  23. ↑ קוב"ש פסחים אות עג, ומד' משמע שאינו אלא למצוה ולא מעכב, ועי' ברכת אברהם (ארלנגר) פסחים טו א (עמ' נב) ד"ה ובעיקר. ועי' ד' הר"מ גיפטר (נדפס בס' הזכרון לרי"ב זולטי עמ' תפד), שאין איסור שריפה קודם עיבור צורה, אלא שצריך להמתין עד שתעובר צורתו כדי לקיים בו מצות שריפת נותר.
  24. ↑ עי' מק"ד קדשים סי' יז אות ח שבציון 21.
  25. ↑ מק"ד קדשים סי' יז אות ד ד"ה והתוס', בד' התוס' מנחות נ ב ד"ה אפילו, ועי' מהר"ם חלאווה פסחים ל ב לענין גדר כלי שאינו בן יומו שהבלוע בו פגום, שהעיקר שעבר עליו עמוד השחר, כמו עיבור צורה בקדשים.
  26. ↑ רש"י פסחים עג ב.
  27. ↑ שם. על מח' התנאים מתי נטמאו הבעלים, עי' להלן.
  28. ↑ בריתא שם: זה הכלל וכו', ומשנה שם פב א.
  29. ↑ קה"י פסחים סי' טו.
  30. ↑ פסחים פב ב.
  31. ↑ עי' פסחים עג ב וירו' פסחים פ"ו ה"ו.
  32. ↑ פסחים שם.
  33. ↑ שם.
  34. ↑ שם.
  35. ↑ פסחים פג א ורש"י.
  36. ↑ רש"י, ועי' תוס' מנחות מח ב ד"ה תעובר.
  37. ↑ פסחים פב ב ורש"י שם.
  38. ↑ עי' ציון 2 ואילך.
  39. ↑ מנחת שלמה (אויערבאך) פסחים טו א ד"ה ונראה
  40. ↑ עי' ציון 9.
  41. ↑ ע"ע נותר וע' פגול.
  42. ↑ עי' ציון 2 ואילך.
  43. ↑ מנחת שלמה שם, ביישוב קו' הקוב"ש פסחים אות עב.
  44. ↑ רש"י מנחות מח ב ד"ה כי אתא בל' ראשון.
  45. ↑ רגמ"ה שם; רש"י שם בל"א, ודחה; תוס' שם ד"ה כבשי.
  46. ↑ מנחות מח ב.
  47. ↑ תוס' מנחות מח ב ד"ה תעובר, ושם, שהוא כד' תנא דבי רבה בר אבוה שבציון 37 שפיגול טעון עיבור צורה.
  48. ↑ עי' רש"י שם ד"ה ותעובר; עי' שטמ"ק שם אות א בשם תוס' אחרות, ועי' אמבוהא דספרי נשא אות נג, ועי' ציון
  49. ↑ ציון 140 ואילך.
  50. ↑ תוספ' סוטה פ"ב.
  51. ↑ אמבוהא דספרי נשא אות נג (עמ' סו), ושם, שעל זה סמך רבה בר אבוה, ועי' רש"י פסחים לד ב.
  52. ↑ תוספ' תמורה פ"ג.
  53. ↑ אמבוהא דספרי שם.
  54. ↑ רמב"ם ק"פ פ"ד ה"ג.
  55. ↑ תוס' זבחים קג ב ד"ה ומודה.
  56. ↑ עי' תוס' מנחות מח ב ד"ה תעובר שבציון 47, ושם ד"ה כבשי שבציון 45.
  57. ↑ ע"ע טהרת מצורע ציון 473 ואילך.
  58. ↑ ע"ע טהרת מצורע ציון 491 ואילך. עי' תוס' זבחים שם.
  59. ↑ עי' להלן ציון 65.
  60. ↑ אמבוהא דספרי נשא אות נג.
  61. ↑ ירו' פסחים פ"ז ה"ב.
  62. ↑ אמבוהא דספרי שם.
  63. ↑ שטמ"ק מנחות מח ב אות א, בשם תוס' אחרות, ועי' אמבוהא דספרי נשא אות נג בדעתם; אמבוהא דספרי, בד' רש"י חולין קטו ב ד"ה אבל, ובד' הרמב"ם ק"פ פ"ד ה"ג, שמ' שדוקא ק"פ שיצא חוץ לירושלים ישרף מיד, אבל יצא חוץ לחבורה לא ישף מיד;מק"ד קדשים סי' יז אות ה ד"ה עוד נראה לומר, בד' רש"י מעילה ז ב, לגבי יוצא, ועי' להלן.
  64. ↑ עי' ציונים 44-45
  65. ↑ ע"ע מחשבה בקדשים פ"ד: הקרבנות הכשרים לגמרי, לענין פסול לשמה, וע' אשם ציון 30 שיש אשמות שבהם צריך שיהיה בן שנתיים ויש אשמות שצריך שיהיה בן שנה, וע' כבשי עצרת ציון 2 שכבשי עצרת צריך שיהיו בני שנה. שטמ"ק שם ואמבהוא דספרי שם בדעתו.
  66. ↑ רש"י שם, ועי' ציון 133.
  67. ↑ ע"ע קרבן פסח. אמבוהא דספרי שם.
  68. ↑ עי' רמב"ם שם, ואמבוהא דספרי בדעתו, וע"ע קרבן פסח.
  69. ↑ אמבוהא דספרי שם.
  70. ↑ ע"ע יוצא (בקדשים) ציון 48.
  71. ↑ ע"ע הנ"ל ציון 714 שכן ד' רש"י מעילה ז ב.
  72. ↑ מק"ד שם, בד' רש"י שם. וצ"ב, שלכאורה פסול יוצא נוהג בכל הקדשים, אף על פי שחלוקים לענין המחיצות, כשם שבשר ק"ק שלן נשרף מיד, אף על פי שכשר ברוב קק"ל, ומשום שפסול נותר נוהג בכולם, אף על פי שחלוקים בזמן אכילתם.
  73. ↑ הגרי"ז לרמב"ם פסוהמ"ק פי"ד ה"ז (עמ' 94) ד"ה והנה, בד' רש"י מנחות מח ב.
  74. ↑ עי' רש"י שם וגרי"ז שם בדעתו, ועי"ש עמ' 96, שאע"פ שמחשבת שלא לשמה חשובה פסול שבגופו, עי' פסחים עג ב, בכבשי עצרת פסול שלא לשמה אינו פוסל משום עצם המחשבה, רק משום שנשחטו שלא כמצותם, ולכן מחשבת שלא לשמה בהם, אינה חשובה פסול שבגוף.
  75. ↑ ע"ע דם חטאת פ"ה: הכנסתו לפנים, ציון 120 ואילך.
  76. ↑ עי' רש"י ותוס' פסחים פג א, והגרי"ז שם (עמ' 94 ד"ה והנה), בדעתם, שפסול דם חטאת שנכנס לפנים אינו חשוב פסול שבגופו לכו"ע. אולם דבריו צ"ב, שהרי התוס' מנחות מח ב סובר שפסול כבשי עצרת שנשחטו שלא כמצותם, חשוב פסול שבגוף, עי' ציון 47.
  77. ↑ עולת שלמה (ליפשיץ) מנחות נ ב.
  78. ↑ גמ' מנחות נ ב, ועי' ציון 180 ואילך.
  79. ↑ עולת שלמה שם. ועי' מק"ד קדשים סי' יז אות ז ד"ה וכל היכא.
  80. ↑ ע"ע יוצא (בקדשים): פסולו.
  81. ↑ ע"ע הנ"ל ציון 100 ואילך.
  82. ↑ קוב"ש פסחים אות צט, בד' רש"י פסחים כג ב ד"ה אם אינו. ועי' מק"ד קדשים סי' יז אות ו, שנ' מדבריו שהוא אף לדעת חכמים החולקים על ריה"ג בענין דם שנכנס אם הדם שנשאר כשר, כאן כיון שלכו"ע הנשאר כשר, חשוב פסול דם, ועי' ציון הבא.
  83. ↑ עי' ירו' פסחים פ"ז ה"ט, בדעת ריה"ג לגבי דם שנכנס, עי' להלן, ולכאו' טעם זה מתאים לכו"ע לגבי דם שיוצא, ועי' מק"ד שם.
  84. ↑ ע"ע דם חטאת ציון 163, ושם ציונים 164-165 במקור הדין לדעתו.
  85. ↑ ירו' פסחים פ"ז ה"ט.
  86. ↑ עי' ירו' שם ומק"ד קדשים סי' יז אות ו.
  87. ↑ ע"ע דם חטאת ציונים 167-168.
  88. ↑ ירו' שם; קוב"ש פסחים אות צט, בד' רש"י פסחים כג ב ד"ה אם אינו, שחטאת שהובא דמה אל הקודש טעונה שריפה, וביישוב קו' התוס' שם ד"ה דהא, שהרי טעון עיבור צורה, ועי' קה"י פסחים סי' טו.
  89. ↑ מק"ד שם.
  90. ↑ עי' תוס' פסחים כג ב ד"ה דהא כתיב וקוב"ש שם בדעתם, ותוס' שם פב א ומק"ד שם בדעתם.
  91. ↑ קוב"ש ומק"ד שם ושם.
  92. ↑ חי' הגרי"ז לרמב"ם פסוהמ"ק פי"ד ה"ז (עמ' 94) ד"ה האומנם, בד' רש"י פסחים פג א ותוס' שם פב א, ועי"ש שאמנם דבריהם צ"ע מהירו' שבציון 88. וצ"ע בדעתו מרש"י פסחים כג ב שבציון 88.
  93. ↑ חי' הגרי"ז שם, ועי' ציון 73.
  94. ↑ על פסול שמעולם לא היה ראוי, עי' להלן.
  95. ↑ עי' קר"א מנחות עד א ד"ה אבל, ומק"ד קדשים סי' יז אות ז ד"ה וכל היכא, בדעתו; מק"ד שם..
  96. ↑ ע"ע הסח הדעת ציון 7.
  97. ↑ ע"ע הנ"ל ציון 8.
  98. ↑ פסחים לד א. מק"ד שם. ולכאו' מכאן יש מקור לסברת הר"ח שבציון 4 שזוהי הסברא לכל עיבור צורה.
  99. ↑ ע"ע מנחות.
  100. ↑ ע"ע הנ"ל.
  101. ↑ יבמות ק א.
  102. ↑ תוס' שם ד"ה והשירים.
  103. ↑ מק"ד שם.
  104. ↑ קר"א מנחות עד א ד"ה אבל, בד' המהרש"א יבמות שם, ועי' להלן; עי' מק"ד קדשים סי' יז אות ז ד"ה וכל היכא, שנ' שמסכים בעצם הדין אלא שסובר שמנחת ולד כהנת חשוב ראוי, עי' ציון 103.
  105. ↑ עי' מהרש"א יבמות שם וקר"א מנחות שם בדעתו
  106. ↑ קר"א שם, ועי' מק"ד שם בדעתו, ודחה טעמו, שי"ל שכיון שקודם קמיצה היה הכל ראוי להיות קומץ, בכה"ג הכל חשוב ראוי לאכילה ואף השיריים.
  107. ↑ שפ"א מנחות נ ב ד"ה מעיקרא.
  108. ↑ ע"ע שתי הלחם
  109. ↑ עי' ציון 37.
  110. ↑ תוס' מנחות מו ב ד"ה לשרפינהו.
  111. ↑ שפ"א שם.
  112. ↑ ע"ע הנ"ל ציון 118 שכן דעת ר' יהודה, ושם ציון 112 שיש חולקים.
  113. ↑ מק"ד קדשים סי' יז אות ב, בד' רש"י זבחים פב א ד"ה כיון, שמ' שלגבי שפיכה לאמה אין לשפוך עד שקיעת החמה, שהוא זמן הלינה, ושפיכה לאמה הרי היא כקבורה.
  114. ↑ מק"ד שם, בד' תוס' פסחים פב א ד"ה בשלמא.
  115. ↑ ע"ע ציץ.
  116. ↑ מק"ד קדשים סי' יז אות ז, ועי"ש אות ה.
  117. ↑ תוספ' מנחות פ"ד.
  118. ↑ מק"ד שם ושם.
  119. ↑ אמבוהא דספרי נשא אות נג, בד' רש"י ופסחים עג ב ד"ה תעובר מנחות נ ב ד"ה אפילו.
  120. ↑ עי' ציון 2.
  121. ↑ אמבוהא דספרי שם.
  122. ↑ תוספ' סוטה פ"ב. ובמשנה סוטה פ"ג מ"ו אינו מוזכר עיבור צורה, וכ"ה ברמב"ם סוטה פ"ד הי"ד. ועי' ציון 51.
  123. ↑ תוספ' מנחות פ"ד. ועי' ציון 117 ואילך.
  124. ↑ תוספ' כריתות פ"ד; רמב"ם שגגות פ"י הי"ב.
  125. ↑ תוספ' מנחות פ"י.
  126. ↑ משנה שקלים פ"ז מ"ג; רמב"ם פסוהמ"ק פי"ט ה"ד.
  127. ↑ רמב"ם שם ובפיהמ"ש שם. ועי' אברהם יגל פסוהמ"ק שם בביאור ד' הרמב"ם שלא כתב שהטעם שהוא משום היסח הדעת, עי' ציון 4.6
  128. ↑ נתן פריו (געשטעטנר) לרמב"ם הל' ק"פ פ"א הל' ז-ח אות ד (עמ' תע).
  129. ↑ רע"ב שם.
  130. ↑ ע"ע פסח.
  131. ↑ תוספ' מכות פ"ב.
  132. ↑ עי' בד קודש (ר"ד פוברסקי) ח"א סי' מה עמ' עט ד"ה והנה.
  133. ↑ רש"י חולין קטו ב ד"ה אבל.
  134. ↑ שו"ת ברית אברהם או"ח סי' לא, ועי' מנ"ח מ' ז (מהד' מכון י-ם אות יב) מה שהביא מדבריו.
  135. ↑ חי' ר' שמואל (רוזובסקי) פסחים ג א אות כג ד"ה והנה, ועי' בד קודש שם.
  136. ↑ שו"ת זרע אברהם (זמבא) סי' ו אות י.
  137. ↑ ירו' פסחים פ"ז ה"ב.
  138. ↑ זרע אברהם שם, ועי"ש שלסוברים שאף צלי קדר אסור משום בישול, הרי זה כמו נגע בחרסו של תנור, שאמרו בירו' שם שדינו שישרף מיד,
  139. ↑ מנ"ח מ' ז (מהד' מכון י-ם אות יב), בד' רש"י.
  140. ↑ רש"י מנחות מח ב ד"ה כי אתא בל' ראשון, ושכן עיקר; שטמ"ק שם אות א.
  141. ↑ עי' ציון 28. רש"י ושטמ"ק שם.
  142. ↑ שטמ"ק שם בשם תוס' אחרות, ועי"ש בשם י"מ, ועי' אמבוהא דספרי נשא אות נג, ועי' ציון 63 ואילך. וצ"ע מהגמ' פסחים עג ב שמ' שפסול שלא לשמה חשוב פסול שבגופו, ועי' הגרי"ז פסוהמ"ק פי"ד ה"ז (עמוד 95 ואילך).
  143. ↑ חי' הגרי"ז פסוהמ"ק פי"ד ה"ז (עמ' 96) ד"ה ולפי"ז, ביישוב ד' רש"י שבציון 140 עם הגמ' פסחים עג ב שפסול שלא לשמה חשוב פסול שבגוף.
  144. ↑ עי' תוס' מנחות שם ד"ה תעובר, ואמבוהא דספרי שם בדעתם.
  145. ↑ ע"ע טהרת מצורע ציון 473 ואילך.
  146. ↑ תוספתא נגעים פ"ח וברייתא בגמ' מנחות ה א; רמב"ם מחוסרי כפרה פ"ה ה"ג. ועי' מרכבת המשנה מחוסרי כפרה פ"ה ה"א שדוקא לכתחילה תעובר צורתה, אבל אם זרק הורצה, ולכן בספק מצורע שאינו יכול להביא אשם, זורק לכתחילה.
  147. ↑ עי' רש"י מנחות שם ד"ה תעובר; תוס' זבחים קג ב ד"ה ומודה. ועי' חי' הגרי"ז שבציון 73 שפסול בגוף אינו אלא פסול בבשר עצמו, ולכאו' לפי דבריו, פסול הקדמה שאינו פסול בבשר, אינו חשוב פסול שבגוף.
  148. ↑ ע"ע חטאת העוף הבאה על הספק ציון 4.
  149. ↑ ע"ע הנ"ל ציון 151, ושם ציון 152 שיש אוסרים, וציון 156 שכן הלכה.
  150. ↑ ע"ע הנ"ל ציון 112, שכן דעת חכמים ור' שמעון, ושם ציון 124 שיש פוסקים כן להלכה.
  151. ↑ עי' ד' הר"ח שבציון 4.
  152. ↑ מק"ד קדשים סי' יז אות ב.
  153. ↑ ע"ע הנ"ל ציון 118 שכן דעת ר' יהודה, ושם ציון 125 שכן יש שסוברים להלכה.
  154. ↑ עי' מק"ד בד' רש"י, שבציון 113.
  155. ↑ מק"ד קדשים סי' יז אות ב, ועי"ש שאף לאחר שתעובר צורתה ותיעשה נותר, יהיה דינה בקבורה ולא בשריפה.
  156. ↑ ע"ע יוצא (בקדשים) ציון 611, ושם ציון 588 שר"א חולק שאין זריקה מועילה ליוצא, וציון 636 שהלכה כר"ע.
  157. ↑ ע"ע שריפת קדשים.
  158. ↑ מעילה ז סוע"ב לפי' רגמ"ה ורש"י שם. ועי' תוספתא זבחים ריש פ"ד לגי' שלפנינו, שהיוצא טעון עיבור צורה, ועי' הגהות הגר"א שם שמגיה, ועי' מק"ד קדשים סי' יז אות ה שהביא מתוספתא מנחות פ"ד לענין קומץ שיצא כדברי רש"י, אבל בתוספתא שם לגי' שלפנינו לא הצריכו עיבור צורה בקומץ עצמו, אלא בשיריים, וצ"ב.
  159. ↑ תוס' שם ד"ה כי.
  160. ↑ מק"ד שם ע"ע פסחים עח א לענין טמא, שהציץ מחשיבו כטהור, ע"ע ציץ.
  161. ↑ מק"ד שם, ומיישב בזה אותה שאמרו שהיוצא ישרף מיד, ע"ע יוצא (בקדשים) ציון 50.
  162. ↑ עי' ציון 63 ואילך.
  163. ↑ מק"ד שם.
  164. ↑ תוס' מעילה שם.
  165. ↑ ע"ע הסח הדעת ציון 3.
  166. ↑ ע"ע הנ"ל ציונים 7-9.
  167. ↑ פסחים לד א.
  168. ↑ ע"ע הנ"ל ציונים 10-12.
  169. ↑ פסחים שם.
  170. ↑ ע"ע מנחות.
  171. ↑ יבמות ק א.
  172. ↑ תוס' שם ד"ה והשירים.
  173. ↑ מק"ד קדשים סי' יז אות ז.
  174. ↑ מהרש"א שם.
  175. ↑ קר"א מנחות עד א.
  176. ↑ בריתא מנחות נ ב.
  177. ↑ עי' ציון 37.
  178. ↑ גמ' שם.
  179. ↑ שפ"א שם ד"ה מעיקרא, ועי' ציון 107.
  180. ↑ עי' ציון 27 ד' חכמים וציון 54 שכן הלכה.
  181. ↑ גמ' שם.
  182. ↑ עולת שלמה (ליפשיץ) מנחות שם. ועי' מק"ד קדשים סי' יז ז.
  183. ↑ רמב"ם תו"מ פ"ג הכ"א.
  184. ↑ נתיבות הקודש (סאלמאן) מנחות נא ב ד"ה דאמר, בד' הרמב"ם שם, שלא יקשה סתירה מפסק הרמב"ם שפסול שבגופו אינו טעון עיבור צורה, עי' ציון 54.
  185. ↑ ע"ע חטאת וע' עולה
  186. ↑ רש"י להלן.
  187. ↑ משנה זבחים עג ב.
  188. ↑ רש"י שם ד"ה ורואה.
  189. ↑ משנה שם.
  190. ↑ רש"י שם ד"ה ויצאו.
  191. ↑ פסקי רי"ד שם.
  192. ↑ רש"י שם.
  193. ↑ ע"ע דחוי ציון 31.
  194. ↑ מק"ד קדשים סי' לג אות ב ד"ה ובפרק התערובת.
  195. ↑ בריתא בגמ' שם.
  196. ↑ רמב"ם פסוהמ"ק פ"ו ה"כ.
  197. ↑ רמב"ם שם הי"ט.
  198. ↑ עי' משנה זבחים עז ב.
  199. ↑ עי' משנה שם: יצא לבית השריפה, ולא נאמר תעובר צורתם כבמשנה שבציון 189; עי' רמב"ם פסוהמ"ק פ"ו הכ"א. ועי' מק"ד שבציון הבא.
  200. ↑ מק"ד קדשים סי' לג אות ב ד"ה ובפרק התערובת.
אוחזר מתוך "https://www.yeshiva.org.il/wiki/index.php?title=אנציקלופדיה_תלמודית:עבור_צורה&oldid=148951"