אנציקלופדיה תלמודית:פסח

הגדרת הערך - החג החל בשבעת הימים שתחילתם ט"ו בניסן*.

שמו ומהותו

מהותו

בחדש הראשון - חודש ניסן* - בחמשה עשר יום לחדש חג המצות לה', ביום הראשון מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכת עבֹדה לא תעשו, ביום השביעי מקרא קדש כל מלאכת עבֹדה לא תעשו^[1].

על דיני אכילת-מצה*, אכילת-מרור* ואכילת-פסחים* בליל ראשון של פסח, עי' ערכיהם. על מצות סיפור יציאת מצרים בליל ראשון של פסח, ע"ע הגדה. על דיני חול-המועד* של פסח, ע"ע. על איסור אכילה והנאה של חמץ* בפסח, ע"ע. על דיני יום-טוב* של פסח, ע"ע. על המצוות הנוהגות בליל ראשון של פסח, ועל דיני הליל, ע"ע סדר של פסח. על דיני קרבן-פסח*, ע"ע.

שמו במקרא

במקרא, שבעת הימים החל מחמישה עשר ניסן, נקראים: חג המצות^[2], שנאמר: ובחמשה עשר יום לחדש הזה חג המצות לה' שבעת ימים מצות תאכלו^[3], ועל שם המצה נקרא החג: חג המצות^[4], שנאמר: את חג המצות תשמֹר שבעת ימים תאכל מצות^[5], ונאמר: חג המצות לה' שבעת ימים מצות תאכלו^[6], והפסח הינו יום ארבעה עשר בניסן בו מקריבים קרבן-פסח*^[7], שנאמר בפרשת מסעי: ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ביד רמה לעיני כל מצרים^[8], והיינו ממחרת זבח הפסח^[9]. או ש"מחרת הפסח" היינו בוקרו של אכילת הפסח, ככתוב: אם אינך ממלט את נפשך הלילה מחר אתה מומת^[10], שפירושו בבוקר אתה מומת^[11]. אכן, ביהושע נאמר: ויאכלו מעבוּר הארץ ממחרת הפסח מצות וקלוי בעצם היום הזה^[12], ונחלקו אמוראים, גאונים וראשונים, בפירושו:

א) לדעת ר' בון בר כהנא בירושלמי - וכן יש מהגאונים והראשונים סוברים^[13] - "ממחרת הפסח" ביהושע היינו שישה עשר בניסן^[14], והותר להם אכילת חדש* שהוא בשישה עשר בניסן^[15], ו"מעבוּר הארץ" היינו שעברו ארץ סיחון ועוג^[16]. וביארו גאונים וראשונים ששני פסחים הם, פסח ה' ופסח ישראל^[17], וממחרת הפסח מתפרש על שתי דרכים^[18], אחד מחרת שחיטת הפסח, ואחד מחרת יום אכילת פסח^[19], שלפעמים מדבר הכתוב מן התחלה, ולפעמים מן גמר המעשה, ובפרשת מסעי "ממחרת הפסח" היינו תחילת עשייתו, ממחרת זה יצאו^[20], שפסח ישראל היינו ארבעה עשר בניסן^[21], וממחרת הפסח של פרשת מסעי היינו ממחרת שחיטת הפסח^[22], אבל ביהושע פירוש "ממחרת הפסח" היינו ממחרת גמר הפסח, ממחרת אכילתו, שבלילה זמן אכילתו^[23], ופסח ה' בליל חמישה עשר^[24], ומחרת הפסח ביהושע היינו שישה עשר בניסן^[25], ממחרת אכילת הפסח^[26], שנאכל בליל חמישה עשר^[27]. לדעה זו, נחלקו ראשונים, אם רק במקום שאי אפשר ליתן טעם מדוע הוא ממחרת שחיטת הפסח, יש לפרש ממחרת אכילת הפסח^[28]. ויש מפרשים להיפך, שבכל מקום הוא למחרת אכילת הפסח, שכן משמעות לשון מחר ומחרת בכל מקום, ולא משמע בבוקר, אלא שבמיעוט מקומות לא דייק הכתוב ונקט "מחר" משום בוקר, כמו: אם אינך ממלט את נפשך הלילה מחר אתה מומת^[29], וכן "ממחרת הפסח" של מסעי, או שלא דייק הכתוב בלשונו, משום שמפורסם הוא שבחמישה עשר בניסן יצאו^[30]. ויש מפרשים לדעה זו, שלשון התורה לחוד ולשון נביאים לחוד, ובלשון תורה "ממחרת הפסח" היינו חמישה עשר בניסן, ובלשון נביאים "ממחרת הפסח" היינו שישה עשר בניסן^[31].

ב) ולדעת ר' לעזר בי ר' יוסי בירושלמי - וכן יש מהגאונים והראשונים סוברים^[32] - "ממחרת הפסח" ביהושע היינו חמישה עשר בניסן^[33], ליל חמישה עשר בניסן ויומו, כי הפסח קרב בארבעה עשר, ומחרתו הוא יום חמישה עשר בניסן^[34]. ונחלקו גאונים וראשונים לדעה זו: יש מפרשים שמה שנאמר: וקלוי, דהיינו שמהישן אכלו מצות וקלוי^[35], וזהו שנאמר: "מעבוּר", דהיינו דגן משנה שעברה^[36], ומהשנה הבאה נקרא "תבואה"^[37], כי החדש היה אסור להם עד הקרבת העומר בשישה עשר בניסן^[38]. ויש מפרשים שהכתוב ביהושע פירושו: ויאכלו מעבור הארץ, מן הישן, ממחרת הפסח, שהרי הוצרכו לאכול מצות^[39], שכיון שהתחיל לילה של חמישה עשר, קורא לו: ממחרת הפסח^[40], וקלוי, דהיינו חדש, לא אכלו עד עצם היום הזה, דהיינו שישה עשר בניסן, לאחר שקרב העומר^[41], וכן מצינו שישה עשר שנקרא "בעצם היום הזה", שנאמר: ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה^[42].

במקום אחד נזכר במקרא "חג הפָּסח"^[43], ונחלקו הדעות: יש מפרשים דהיינו זבח חגיגת שלמי-ארבעה-עשר*^[44], כלומר חגיגת ארבעה עשר שמביאים בשביל קרבן-פסח*^[45]. ויש מפרשים דהיינו זבח הפסח^[46] - קרבן פסח - ויש מפרשים דהיינו מאכל חג הפסח^[47], שהוא ליל חמישה עשר בניסן^[48], שבו מתקיימת מצות אכילת-פסחים*^[49].

על כך שבתפלה* מזכירים את החג בשם "חג המצות", עי' להלן: התפלה, קריאת התורה וההפטרה^[50].

שמו בדברי חז"ל ובלשון בנ"א

בדברי חז"ל לרוב בא השם פסח, ככינוי לחג המצות^[51]. ויש שהשם פסח בא ככינוי ללילה ראשון של פסח בלבד^[52]. ויש שהשם פסח בא ככינוי לארבעה עשר בניסן^[53]. ויש שהשם פסח בא ככינוי לשישה עשר בניסן^[54]. וביארו אחרונים שמכיון שבמקרא ליל חמישה עשה בניסן נקרא חג הפסח - לסוברים כן^[55] - אף יום חמישה עשר שלאחריו, כי היום הולך אחר הלילה, ולכן לא נמנעו חכמינו מלקרוא גם את שאר ימי חג המצות בשם פסח, כי הכל הולך אחר העיקר, שהוא הראשון^[56].

בנדרים*, שהלך בהם אחר לשון בני אדם^[57], השם פסח בא ככינוי לכל ימי חג המצות^[58].

התפלה*, קריאת-התורה* וההפטרה*

הזכרת החג

בתפלה* בחג הפסח, כשמזכירים החג, בהזכרת יום-טוב* בקדושת היום - בברכה רביעית: ותתן לנו וכו' - אומר: יום חג המצות הזה זמן חרותנו^[59], וחותם: מקדש ישראל והזמנים^[60], וכן בקדוש*^[61]. ביעלה-ויבא* אומר: ביום חג המצות הזה^[62], וכן בברכה הרביעית שלאחר ההפטרה*^[63]. חל בשבת, מזכיר גם של שבת, ואומר: את יום המנוח - ויש גורסים: השבת^[64] - הזה^[65], ואת יום חג המצות הזה, וחותם: מקדש השבת וישראל והזמנים^[66].

בשביעי של פסח - וביום אחרון, בחוץ לארץ^[67] - נחלקו ראשונים אם אומרים זמן שמחתנו^[68], ואין לומר זמן חרותנו, לפי שהיו שמחים כשטבעו מצריים בים ולא הו יראים יותר מהם^[69], ובאבֹד רשעים רִנה^[70]. או שאומרים זמן חרותנו^[71], אף שכבר יצאו ממצרים, שעד אחר קריעת ים סוף וטביעת המצריים נקרא זמן חרותנו^[72], ואין לומר זמן שמחתנו, שכפי שמלאכי השרת לא אמרו שירה משום מעשה ידי טבועים בים^[73], כך אין ראוי לומר שאנו שמחים בטביעתם^[74].

למעשה כתבו אחרונים שהמנהג לומר זמן חרותנו^[75], אבל שהנוהגים לומר זמן שמחתנו, אין למחות בידם^[76].

על כך שבשביעי של פסח אין מברכים ברכת-הזמן*, ע"ע^[77]. על קריאת הלל* בלילה ראשון של פסח, בתוך ההגדה*, ע"ע הלל^[78]. ושם, על הנוהגים לקרוא את ההלל אף בבית הכנסת^[79]. על קריאת הלל ביום הראשון של פסח, שאומרים הלל גמור, ע"ע הנ"ל^[80]. על קריאת הלל בחול המועד פסח ובשביעי של פסח, שאין גומרים את ההלל, ע"ע הנ"ל^[81]. על תפילת יום-טוב*, ע"ע^[82]. על "יום טוב מקרא קדש הזה", שנחלקו הדעות אם מזכירים בהזכרת החג, ע"ע הנ"ל^[83]. על שבת חול המועד שאין מזכירים בו של שבת ביעלה-ויבא*, ע"ע^[84]. ושם^[85], שנחלקו הדעות ביום טוב שחל בשבת, אם מזכיר שבת כשאומר יעלה ויבוא בקדושת היום. על פסוקי המוספים הנאמרים בתפילת מוסף* של פסח, לנוהגים לומר לומר פסוקים בכל המוספים^[86], ע"ע מוסף^[87]. על קדוש* בימים טובים של פסח, ע"ע קדוש.

קריאת התורה

במשנה ובברייתא שנינו שבפסח קוראים בפרשת מועדות^[88] - הכוללת כל המועדות^[89] - של תורת כהנים^[90], דהיינו שביום הראשון של פסח קוראים^[91] שור או כשב^[92]. ושנינו בברייתא שבשאר ימות הפסח מלקט וקורא מענינו של פסח^[93], וביארו אמוראים שביום-טוב-שני-של-גליות* קוראים כיום ראשון שור או כשב, ובשאר ימות הפסח מאפ"ו סימן: משכו וקחו לכם צאן^[94], אם כסף תלוה את עמי^[95], פסל לך^[96], וידבר שבבהעלותך^[97]. יום טוב אחרון של פסח - שביעי של פסח - שנינו בברייתא שקוראים ויהי בשלח^[98], ואמרו בתלמוד שלמחרת קוראים: כל הבכור^[99]. ומכל מקום אמרו בתלמוד - וכן כתבו גאונים, ראשונים ואחרונים להלכה^[100] - שאין נוהגים כמשנה וכברייתא, אלא נהגו לקרוא: "משך תורא קדש בכספא פסל במדברא שלח בוכרא"^[101]:

א) ביום ראשון קוראים "משך", משכו^[102], שהוא הפרשה הראשונה שבתורה המדברת בענין פסח, שהוא מעניינו של יום^[103], ולכן שינו מדין המשנה והברייתא לקרוא בו שור או כשב^[104]. וקוראים: ויקרא משה לכל זקני ישראל ויאמר אלֵהם משכו^[105], ואין חילוק בזה בין אם חל בחול ובין אם חל בשבת^[106]. ויש המתחילים: והיה היום הזה לכם לזכרון^[107], ואין חילוק בזה בין אם חל בחול ובין אם חל בשבת^[108]. ויש המתחילים: החדש הזה לכם^[109]. ויש שבחול מתחילים: משכו, ובשבת: והיה היום הזה לכם לזכרון^[110], כדי להרבות מקום לקוראים^[111], ואם טעה והתחיל משכו - וקרא שבעה^[112] - יצא^[113]. וקוראים עד מארץ מצרים על צבאֹתם^[114], חמישה עולים^[115]: יש הנוהגים לקרוא לראשון עד כן עשו^[116], ולשני עד וברכתם גם אותי^[117]. ויש הנוהגים לקרוא לראשון עד עד עולם^[118], ולשני עד כן עשו^[119]. לשלישי עד וינצלו את מצרים^[120], לרביעי עד לדֹרֹתם^[121]. ואם חל בשבת מחלקים לשבעה עולים^[122], ולנוהגים להתחיל אף בשבת במשכו^[123]: יש הנוהגים לקרוא לראשון עד עד עולם^[124], לשני עד כן עשו^[125], לשלישי עד עבדו את ה' כדברכם^[126]. ויש הנוהגים בשבת לקרוא לשלישי עד וברכתם גם אֹתי^[127], ולשישי עד יעשו אֹתו^[128]. טעה החזן ועשה הפסקות קצרות וסיים בחמישי בפסוק: ליל שמרים^[129], כיון שאמר החמישי ברכה אחרונה אין צריך לקרות עוד^[130], שאין זה חובה לקרות עד לצבאותם, אלא כל שקראו חמישה בעניינו של פסח די^[131], וכל שקרא ט"ו פסוקים לחמישה עולים יצא^[132]. ונכון ביום השלישי, כשקורא פרשת קדש^[133], להתחיל לקראות ממקום שפסק ביום הראשון^[134].

ב) ביום שני קוראים "תורא", שור או כשב^[135], עד וידבר משה את מֹעדי ה' אל בני ישראל^[136]. שמדובר שם מעניני כל המועדים, וגם של פסח^[137]. בחוץ לארץ, שהוא יום טוב שני של גליות, קוראים לחמישה עולים^[138]: לראשון עד אני ה'^[139], לשני עד לא תעשו^[140], לשלישי עד אני ה' אלהיכם^[141], לרביעי עד תשבתו שבתכם^[142]. ובארץ ישראל - שהוא חול-המועד* וקוראים בספר תורה ראשון שלושה קרואים - כדי שיקראו לשלושת הקרואים מעניינו של ט"ז ניסן, קוראים לכהן עד לא תעשו^[143], וללוי עד לדֹרֹתיכם בכל מֹשבֹתיכם^[144]. דילג ולא קרא כל פרשת המועדות, כל שקרא חמישה עולים ויש בהמה שקרא ענינו של יום עצמו אין צריך לחזור ולקרות^[145].

ג) ביום השלישי קוראים "קדש" לי כל בכור^[146], עד ה' ממצרים^[147]. לראשון קורא עד בחדש האביב^[148], ולשני עד מימים ימימה^[149].

ד) ביום הרביעי קוראים "כספא", אם כסף תלוה^[150], עד לא תבשל גדי בחלב אמו^[151]. לראשון קוראים עד כי חנון אני^[152], ולשני עד תעזֹב עִמו^[153].

ה) ביום החמישי קוראים "פסל" לך^[154], עד לא תבשל גדי בחלב אמו^[155]. יש הנוהגים לקרוא לראשון עד עֹשֶׂה עִמָּך^[156]. ויש הנוהגים לקרוא לראשון עד ולחטאתנו ונחלתנו^[157]. ויש הנוהגים לקרוא לראשון עד אל מול ההר ההוא^[158]. יש הנוהגים לקרוא לשני עד לא תעשה לך^[159]. ויש הנוהגים לקרוא לשני עד עֹשֶׂה עִמָּך^[160].

ו) בשישי "במדברא", במדבר סיני^[161], שכתוב בו: ויעשו בני ישראל את הפָּסח במועדו^[162], מוידבר ה' אל משה במדבר סיני^[163], עד ולאזרח הארץ^[164]. יש הנוהגים לקרוא לראשון עד בני ישראל^[165]. ויש הנוהגים לקרוא לראשון עד תעשו אֹתו^[166]. ויש הנוהגים לקרוא לראשון עד לעשֹׂת הפָּסח^[167]. וקוראים לשני עד מה יצוה ה' לכם^[168].

ז) בשביעי של פסח קוראים "שלח", ויהי בשלח^[169], לפי שביום שביעי של פסח אמרו שירה על הים^[170]. וקוראים מויהי בשלח עד ה' רופאך^[171]. לראשון קוראים עד לפני העם^[172], לשני עד ביד רמה^[173], לשלישי עד ואתם תחרישון^[174], לרביעי עד נלחם לכם במצרים^[175]. ואם חל בשבת, קוראים לראשון עד עצמותי מזה אתכם^[176], לשני עד לפני העם^[177], לשלישי עד ויעשו כן^[178], לרביעי עד ביד רמה^[179], לחמישי עד ואתם תחרישון^[180] - ויש הנוהגים עד בהכבדי בפרעה ברכבו ובפרשיו^[181] - לשישי עד נלחם להם במצרים^[182].

ח) ובשמיני - יום טוב שני של גלויות - קוראים "בוכרא", כל הבכור^[183], עד אשר נתן לך^[184]. ויש שנהגו להתחיל כי ימכר לך^[185]. ואם חל בשבת - שצריכים לקרות יותר, שהרי קוראים שבעה^[186] - כתבו ראשונים ואחרונים שמתחילים: עשר תעשר^[187]. ויש גאונים וראשונים שנראה מדבריהם שאף כשחל בשבת מתחילים בכל הבכור^[188]. בחול, לראשון קוראים עד תשפכנו כמים^[189], לשני עד כל ימי חייך^[190], לשלישי עד לא תעשה מלאכה^[191], לרביעי עד את החקים האלה^[192]. בשבת, מוסיפים שתי עליות - קודם קריאת כל הבכור - לראשון קוראים עד מעשה ידך אשר תעשה^[193], לשני עד בכל אשר תעשה^[194]. הטעם שקוראים ביום אחרון של פסח כל הבכור, כתבו ראשונים, משום שכתוב באותה פרשה: ושמחת בחגך^[195], ואחר כך כתוב: והיית אך שמח^[196], לרבות יום טוב האחרון^[197], ומי שלא קיים מצות שמחה בחג, יקיימו עדיין^[198]. ואחרונים כתבו הטעם, משום שכתוב בו: לא-יראה-את-פני-ה'-ריקם*^[199], אלא הבא עולת-ראיה* ושלמי חגיגה*, ומי שלא חג ביום טוב הראשון חוגג את כל הרגל ותו לא^[200], ולפיכך מזהירים העם לחוג עדיין, לפי שאין לו עוד תשלומים, ואף על פי שבזמן הזה אין קרבנות מכל מקום עושים זכר למקדש^[201].

סדר הפרשיות הללו הינו כסדר הכתוב בתורה^[202], מלבד מה שאיננו קוראים "שלח" - מייד - לאחר "קדש", משום שביום השביעי צריך לקרוא שלח, שבו היתה קריעת ים סוף ואמרו שירה^[203], ו"תורא" מוקדם לאחר "משך", משום שכתוב בקריאת שור או כשב: וספרתם לכם ממחרת^[204], דהיינו ביום השני^[205] - ושייך ליום טוב של גליות - לפי שיש בו ענין של יום ראשון של פסח: ובחמשה עשר יום וגו'^[206].

שבת שחל להיות בחולו של מועד, אנו קוראים: ראה אתה^[207], עד לא תבשל גדי בחלב אמו^[208], משום שיש שם באותה פרשת מצות שבת^[209] ושלושה רגלים^[210] ורמז חולו של מועד^[211], שכתוב בה: את חג המצות תשמֹר^[212], שממנו למדנו - לסוברים כן^[213] - איסור מלאכת חולו של מועד^[214], ולפי שצריכים לקרות שבעה^[215] מתחילים מראה אתה אומר אלי^[216], וקוראים שבעה עולים^[217]: ראשון קורא עד האדמה^[218], שני עד אשר ארחם^[219], שלישי עד לא יראו^[220], רביעי עד ונחלתנו^[221], חמישי עד לא תעשה לך^[222], שישי עד אלהי ישראל^[223]. ויש הנוהגים לקרוא לרביעי עד אל מול ההר ההוא^[224], לחמישי עד עֹשֶׂה עִמָּך^[225], לשישי עד לא תעשה לך^[226].

בפרשת ראה אתה אומר אלי כלול פרשת פסל^[227], ולכן כשחל פסח ביום חמישי, ישתנה הסדר של "משך תורא" וכו'^[228], כי כשחל בשבת או ביום ראשון, אין שבת בחול המועד, וכשיבוא ביום שלישי בא שבת ביום חמישי שסימנו פסל^[229], ופסח אינו חל בימים שני, רביעי ושישי^[230], אבל כשיבוא פסח ביום חמישי, אז קוראים ביום הראשון והשני של פסח משך תורא^[231], וביום שלישי שהוא שבת, ראה אתה אומר אלי שבכללה פסל^[232], ואין קוראים פסל לך בחמישי של פסח כמו שרגילים בשאר שנים^[233], שהרי כבר קראו פסל^[234], אלא ביום רביעי וחמישי ושישי של פסח יקראו קדש בכספא במדברא^[235], כסדר שהם כתובים בתורה^[236].

טעה וקרא ביום ראשון פרשת שור או כשב, כתבו אחרונים שאין צריך לחזור ולקרות - לאחר שסיימו לקרות שלושה עולים^[237] - פרשת משכו^[238], שאין פרשת משכו חובת היום דוקא, ואדרבא מדין המשנה קוראים ביום הראשון של פסח שור או כשב^[239]. וכן אם טעה ושינה והקדים המאוחרות בסדר ארבעה ימים של חול המועד, אף על פי שלא קראם כסדר הכתוב בתורה, יצא^[240]. ולכתחילה יקרא למחרת הפרשה ששכח, כדי שלא תשתכח לגמרי, וכדי שלא יקרא אותה הפרשה שני פעמים^[241], וראיה שקורא פרשה שדילג כשחל פסח ביום חמישי^[242]. ואפילו אם טעה בשביעי של פסח וקרא כל הבכור, יכול לקרוא בשמיני של פסח בשלח, שהוא ספק שביעי^[243].

בספר שני

הקריאות הללו בפרשיות הקבועות לימים, הם בספר תורה ראשון^[244], ואנו לא מצינו בכל הסימנים שקבעו רבותינו בתלמוד שיהא שום פרשת מוסף נזכר בהן כל עיקר, אבל הראשונים הנהיגו כן לקרות בכל יום טוב מוסף שלו^[245], ואחר שנשלם התלמוד^[246] תקנוה רבנן סבוראי או הגאונים^[247], ואנו מעמידים במועדות ספר תורה שני וקוראים בקרבנות היום^[248], ומתוך שהוא בא להיכר חובת היום, לפיכך הנהיגו לייחד לו יחיד לקרות בפרשת מוסף^[249], וקצת יש סמך לדבר ממה שאמרו בתלמוד שאמר הקדוש ברוך הוא לאברהם: כבר תיקנתי להם סדר קרבנות, כל זמן שקוראים בהן מעלה אני עליהם כאילו מקריבים לפני קרבן ומוחל אני על כל עוונותיהם^[250]. והמוציאים בחול המועד פסח רק ספר תורה אחד, טעות היא בידם^[251].

ביום הראשון והשני - בחוץ-לארץ*, שעושים יום טוב שני של גליות - קורא המפטיר בספר התורה השני בפרשת פינחס: ובחדש הראשון בארבעה עשר יום^[252], עד סוף פיסקא^[253]. וקוראים: ובחדש הראשון בארבעה עשר יום לחדש פסח לה'^[254], אף על פי שאותו היום כבר הלך לו^[255], להגיד הלכות החודש הראשון וכל חוקות הפסח^[256]. ובארבעה ימים של חולו של מועד - ובארץ ישראל בחמשה ימים של חולו של מועד^[257] - קוראים בספר השני בפרשת פינחס מן והקרבתם אשה עולה לה'^[258], עד סוף פיסקא^[259], ואף וביום השביעי^[260], שפרשה אחת היא^[261], ואין משיירים בפרשה פחות משלושה פסוקים^[262]. ועוד, להעיר על כל חג הבא לפניו^[263]. ואינו קורא: ובחדש הראשון^[264], ובחמשה עשר יום^[265], שהם כבר הלכו להם^[266]. וכן בשביעי של פסח - ויום טוב אחרון של פסח^[267] - קוראים מוהקרבתם^[268]. ויש מהגאונים סוברים שביום הראשון והשני של פסח קוראים עד על עולת התמיד יעשה ונסכו^[269] - ואין קוראים וביום השביעי^[270] - ובחול המועד ובשביעי של פסח, קוראים עד סוף הפיסקא^[271].

שכחו וקראו ארבעה בעניינו של יום ולא קראו פרשת קרבן מוסף, יחזור שליח ציבור ויקרא בפרשת והקרבתם^[272], שהיא חובת היום^[273], שאותו רביעי כמי שאינו^[274], ואי איפשר שלא יקראו בקרבנות של חובה^[275].

אף בשבת שחלה להיות בחולו של מועד מפטיר קורא מן והקרבתם^[276]. ויש מהגאונים שכתבו שקורא: וביום השבת^[277], והקרבתם^[278].

הפטרה

בראשון של פסח מפטירים בפסח גלגל^[279], ומתחילים בעת ההיא^[280]. ויש שכתבו שכשחל בשבת מוסיפים - לפניו - ויאמר יהושע אל העם התקדשו^[281], ויאמר יהושע אל הכהנים^[282]. ויש מתחילים: ויאמר ה' אל יהושע^[283]. ויש מתחילים: למען דעת^[284], ויהי כשמֹע^[285]. ויש מתחילים: ויאמר יהושע אל העם התקדשו^[286], וקוראים שלשה פסוקים, ומדלגים עד לבעת ההיא וגו'^[287]. ויש הקוראים רק פסוק זה ומדלגים עד למען דעת^[288]. וקוראים עד אין יוצא ואין בא^[289]. ויש שמוסיפים: ויהי ה' את יהושע וגו' ויהי שמעו בכל הארץ^[290].

ביום טוב-שני-של-גלויות* מפטירים בפסח יאשיהו^[291]. יש מתחילים מן בן שמנה שנה יאשיהו^[292], וקורא שני פסוקים משם, ואחר כך מדלג^[293], או שבעה פסוקים ומדלג^[294], וקורא מוישלח המלך^[295]. ויש מתחילים ההפטרה בוישלח המלך^[296]. וקורא עד אכלו מצות בתוך אחיהם^[297], או עד בני העם^[298]. ומדלג עד ויצו המלך את כל העם^[299], וקורא עד ואחריו לא קם כמהו^[300]. ויש שמתחילים מן ויצו המלך^[301], וקוראים עד וימליכו אֹתו תחת אביו^[302].

שבת שחלה להיות בחול המועד של פסח מפטירים בעצמות היבשות^[303], לפי שתחיית המתים עתידה להיות בניסן^[304]. או לפי שהעצמות היבשות הם אותם שיצאו ממצרים לפני הקץ^[305], וחיו בימי יחזקאל^[306], ונבואה זו נאמרה עליהם^[307]. או לפי - שבתחילת הקריאה של שבת שחלה בחול המועד אנו קוראים על הכפרה שנעשתה לאחר חטא העגל - ואותם העצמות היו הרוגי נבוכדנצר, שבשעה שהשליך חנניה מישאל ועזריה לכבשן האש וראה הנס שנעשה להם עמד והרג כל אותם ישראל שהשתחוו לצלם, ומפני שנהרגו על ידי שעבדו עבודה זרה, דומה הפטרה זו לקריאת מעשה העגל^[308]. יש המתחילים מהיתה עלי יד ה'^[309]. ויש המתחילים כה אמר^[310], לפי שנאמר שם: כצאן ירושלם במועדיה^[311], ותרגומו: כעמא דמדכן ואתן לירושלם בזמן מועדי פסחא^[312]. וקוראים עד סוף הפרשה^[313] - וידעתם כי אני ה' דברתי ועשיתי נאם ה'^[314] - ויש הקוראים עד והיו לאחדים בידך^[315].

בשביעי של פסח מפטירים וידבר דוד^[316], שהיא שירה - שנאמר בתחילתה: וידבר דוד לה' את דברי השירה^[317] - כמו שאמרו שירה על הים, ומדבר בה מיציאת מצרים: עלה עשן באפו וגו'^[318], וישלח חציו ויפיצם וגו'^[319]. ונאמר בה: ועִם עקש תתפל^[320], זה פרעה^[321]. וקוראים מוידבר דוד^[322], עד לדוד ולזרעו עד עולם^[323], ואין מדלגים באותה הפטרה, לפי שבאותו דילוג מדבר ביציאת מצרים, וגומרים כל השירה^[324]. ויש מהראשונים שכתב שקוראים מן ותהי עוד מלחמה לפלשתים^[325], עד בפעם אֶחת^[326], להזכיר המלחמות שעשה דוד והניסים שעשה לו המקום, ומה שנאמר בתלמוד שמפטירים בויברך דוד^[327], סימן בעלמא הוא^[328].

ביום האחרון בגולה מפטירים עוד היום בנֹב לעמֹד^[329], לפי שמפלתו של סנחריב, הכתובה באותה פרשה, בליל פסח היתה^[330]. ועוד, ויצא חֹטר^[331] וכן יוסיף וגו' שנית ידו לקנות את שאר עמו^[332], האמורים בפרשה, עתידים להיות בפסח, שבניסן נגאלו ובניסן עתידין להיגאל^[333]. וקוראים מעוד היום^[334] עד קדוש ישראל^[335].

קריאת שיר השירים

מנהגים רבים מצינו באמירת שיר השירים בפסח:

א) במסכת סופרים אמרו שנהגו לקרוא את מגילת-אסתר*, רות ושיר השירים במוצאי שבתות וימים טובים^[336], ואמרו שם שיש שנהגו לקרוא שיר השירים בלילי ימים טובים של גליות האחרונים^[337]. ויש שנהגו להתחיל הקריאה במוצאי שבת שלפני פסח^[338], ושכן נהגו העם^[339].

ב) וראשונים ואחרונים כתבו שבשבת חול-המועד* של פסח אומרים - אחר הלל*^[340], וקדיש שלם^[341], קודם קריאת-התורה*^[342] - מגילת שיר השירים^[343], לפי שהוא מדבר מגאולת מצרים^[344], שנאמר: לסֻסתי ברכבי פרעה^[345], והיא תחילת שעבודם של ישראל וגאולתם הראשונה^[346], וכל העניין מדבר מארבע גליות למבין^[347]. ויש מהראשונים שכתבו שאין נוהגים לאומרו^[348].

ג) ויש מהראשונים שכתבו שנוהגים לאומרו בשביעי של פסח^[349], על שם הפסוק: תן חלק לשבעה וגם לשמונה^[350], לשבעה, שביעי של פסח שיר השירים, לשמונה, שמיני-עצרת* של סוכות קהלת^[351]. או שראוי לומר ביום זה שיר השירים, כדי לסמוך כל השירות, שירת בשלח - הנאמרת בקריאת-התורה*^[352] - שירת דוד: וידבר דוד -הנאמרת בהפטרה*^[353] - שיר השירים^[354].

ד) ויש שכתבו בסתם שנהגו העולם לקרות בחג המצות שיר השירים^[355].

למעשה יש בימינו הנוהגים לקרוא שיר השירים בשבת חול המועד פסח^[356]. ויש הנוהגים לקרוא שיר השירים לפני מנחה של שביעי ושמיני של פסח^[357]. ויש שאינם נוהגים במנהגים הללו^[358].

יש הנוהגים לקרוא שיר השירים לאחר סיום אמירת ההגדה* בליל יום טוב ראשון של פסח^[359].

כשאין שבת חול המועד

לנוהגים לומר בשבת חול המועד של פסח מגילת שיר השירים^[360], אם - חל יום טוב ראשון בשבת - ואין שבת בחול המועד, כתבו ראשונים שאומרים אותו ביום אחרון של פסח - יום-טוב-שני-של-גליות* של שביעי של פסח - שחל בשבת^[361]. ויש מהאחרונים שתמהו מדוע אין אומרים אותו ביום טוב ראשון^[362], וכן בארץ-ישראל*, שאין יום טוב של של גלויות, נוהגים לאומרו אז ביום טוב ראשון של פסח^[363].

חל יום טוב ראשון במוצאי-שבת* - ואין שבת בחול המועד - כתבו ראשונים שאומרים אותו ביום שביעי של פסח, החל בשבת^[364].

חל שביעי של פסח או שמיני של פסח בשבת, לנוהגים לומר פיוטים בימים טובים ושבתות חול המועד^[365], כתבו ראשונים ואחרונים שאומרים בו הפיוטים* של שבת חול המועד - העוסקים בשיר השירים^[366] - ואין אומרים הפיוטים של שביעי של פסח ושמיני של פסח^[367], וביארו אחרונים שכיון שאומרים אז שיר השירים, אומרים גם הפיוט המדבר משיר השירים^[368].

קדיש

לנוהגים לומר בשבת חול המועד של פסח מגילת שיר השירים^[369], אומרים אחריו קדיש יתום^[370].

ברכה

במסכת סופרים אמרו שצריך לברך על קריאת שיר השירים: על מקרא מגילה^[371]. וכן כתבו הרבה ראשונים^[372]. ויש מהאחרונים סוברים בדעת ראשונים שאין לברך עליה^[373], שלא נזכר בתלמוד, ואינה כמו מגילת-אסתר* שמברכים עליה, שקריאתה מצות עשה מדברי סופרים^[374], מה שאין כן בשאר כתבי הקודש^[375], ואין קריאת שיר השירים אלא מנהג, ואין מברכים על מנהג, כל שכן שאינה מנהג קבוע, שיש שאין קוראים שיר השירים^[376]. ועוד שבזמן הזה אין כותבים אותה על קלף לבדה, אלא כתובה בין הכתובים, ונחלקו הגירסאות בברכה^[377], ולכן אין לברך עליה כלל^[378], שאם מברך שלא כדינו אינו מועיל ומברך ברכה לבטלה^[379].

להלכה נחלקו אחרונים: יש פוסקים שאין לברך עליה כלל^[380], שלא להכניס עצמו לספק ברכה^[381], ושכן המנהג^[382], ואפילו כתובה על קלף לבדה^[383]. ויש פוסקים שיש לברך עליה^[384], אם כתובה על קלף לבדה^[385], או אף אם אינה כתובה על קלף לבדה^[386], ואין לומר שהמנהג שלא לברך, שמכיון שהכל קוראים אותה בלחש^[387], אם אין מברכים, שמא מחסרון ידיעה עשו זאת^[388]. ויש פוסקים שלהוציא עצמו מספק ברכה לבטלה יברך בלא שם ומלכות^[389].

שהחיינו

יש מהאחרונים סוברים שיש לברך על שיר השירים שהחיינו^[390], שהרי מזמן לזמן באה^[391].

כשכתובה בין הכתובים

היתה המגילה לא כתובה על קלף לבדה, אלא כתובה בין הכתובים, נחלקו הגירסאות במסכת סופרים: יש גורסים שאף על פי שלדעתם מברכים על קריאת כתובים "על מקרא כתובים" כאן מברכים על מקרא מגילה^[392]. ויש גורסים שמברך על מקרא כתובים^[393].

צורת האמירה

בצורת אמירת שיר השירים, נראה מדברי ראשונים שכל אחד מהקהל קורא אותה ומברך עליה^[394] - לסוברים כן^[395] - ויש לברך ולאומרו בנחת ובלחש^[396]. וכן כתבו אחרונים שהכל קוראים אותה בלחש^[397], ומברכים בלחש^[398]. יש מאחרונים מפרשים הטעם שהברכה בלחש, כי העם לא נהגו לברכה^[399], ולפיכך אומרים הברכה בלחש^[400]. ויש מהאחרונים שכתבו שאחד קורא והכל שומעים^[401].

הערות שוליים