אנציקלופדיה תלמודית:פריה ורביה

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הגדרת הערך - המצוה לפרות ולרבות.

המצוה מקורה וגדרה

מצות עשה* מן התורה לפרות ולרבות[1], ובכמה מקומות הזכירה תורה הענין לפרות ולרבות, לאדם הראשון נאמר: ויברך אתם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו ומלאו את הארץ וכִבשֻה[2], לנח נאמר: ויברך אלהים את נח ואת בניו ויאמר להם פרו ורבו ומלאו את הארץ[3], ועוד נאמר לו: ואתם פרו ורבו שרצו בארץ ורבו בה[4], וליעקב אבינו נאמר: ויאמר לו אלהים אני אל שדי פרה ורבה[5]. בתלמוד נראה שהכתוב השני שנאמר לנח "ואתם פרו ורבו", הוא למצוה[6], ונראה בברייתא, וכן כתבו ראשונים, ששאר הכתובים הם לברכה[7], ויש מן הראשונים שכתבו בדעת תנאים ואמוראים שסוברים שהכתוב שנאמר לאדם הראשון הוא למצוה[8], ומהם סוברים שהכתוב השני שנאמר לנח "ואתם פרו ורבו" אינו למצוה[9], ויש מן הראשונים שכתבו בדעת תנאים ואמוראים שאף הכתוב הראשון שנאמר לנח, הוא למצוה[10], ויש מן הראשונים שכתבו בדעת אמוראים שאף הכתוב שנאמר ליעקב אבינו הוא למצוה[11].

המצוה נמנית במנין-המצוות*[12].

לשבת יצרה

כתוב נוסף הזכירוהו חז"ל ביחס למצות פריה ורביה, וכן אמרו: לא נברא העולם אלא לפריה ורביה שנאמר לא תהו בראה לשבת יצרה[13], שלא ברא הקב"ה את הארץ להיות בלא יישוב אלא לשבת יצרה[14], וכן יש מן הראשונים שהביאוהו בתורת טעם למצוה, שציוה הקב"ה על פו"ר כדי שיהיה העולם מיושב, שחפץ ביישובו[15]. ויש מן הראשונים שכתבו שאף על פי ש"לשבת יצרה" הוא טעם למצות פו"ר, מכל מקום הוא סיבה לחיוב לפרות ולרבות אף כאשר כבר קיים כבר מצות פו"ר, ולכן לדעתם מותר למכור ספר תורה כדי לישא אשה אפילו כבר קיים מצות פו"ר[16], וכן יש מן הראשונים שכתבו שמשום "לשבת יצרה" חייבים עבדים במצות פו"ר, אף על פי שהיה מקום לפטרם מצד שאינם חייבים אלא במצוות שהאשה חייבת בהן[17]. ויש מן האחרונים שביארו, שמצות פו"ר ו"לשבת יצרה" היא מצוה אחת, אלא ש"לשבת יצרה" הוא התכלית של פו"ר, שיהיו בנים בעולם, ולולא שהיה נאמר התכלית, לא היתה המצוה אלא על הפעולה[18]. ויש מן הראשונים שכתבו ש"לשבת יצרה" הוא עשה בפני עצמו[19], וכן כתבו אחרונים שנוסף על עשה של פו"ר שמן התורה ישנו עשה מדברי קבלה של "לשבת יצרה"[20]. ויש מן האחרונים שכתבו שאת העשה של "לשבת יצרה" מקיימים אפילו בולד אחד[21]. ויש מן האחרונים שכתבו שמצות לשבת יצרה אינה מצוה על גופו של אדם אלא שיש להשתדל ולגרום שהעולם יהיה מיושב[22], ולדעתם זה הטעם שכופים את האדון לשחרר חצי עבד כדי שיקיים מצות פו"ר[23], ואין בזה "וכי אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך" שהאדון מצווה להשתדל ביישוב העולם[24]. ויש מן האחרונים שחילקו, שמצות פו"ר חשובה מצוה שבין אדם למקום, ומצות "לשבת יצרה" חשובה מצוה שבין אדם לחבירו[25].

"לערב אל תנח ידך"

כתוב נוסף הוזכר בדברי חז"ל ביחס למצות פו"ר, שאף על פי שכבר קיים מצות פו"ר, יש לאדם להוליד ילדים נוספים, שכן שנינו בבריתא: ר' יהושע אומר נשא אדם אישה בילדותו, יישא אישה בזקנותו, היו לו בנים בילדותו, יהיו לו בנים בזקנותו, שנאמר: בבקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך כי אינך יודע אי זה יכשר הזה או זה ואם שניהם כאחד טובים[26], והיינו שאינך יודע אלו מהם יהיו הגונים ויראי שמים ויזכו להאריך ימים[27], ויש מן הראשונים שכתבו הטעם שכל המוסיף נפש מישראל כאילו בנה עולם[28].

ונחלקו ראשונים ואחרונים: יש סוברים שהחיוב להוליד, אחר שכבר קיים מצות פו"ר, הוא מדרבנן[29], ומהם שכתבו שאין כופים עליו[30]. ויש סוברים שהחיוב הוא מן התורה[31]. ויש סוברים שהוא כעין ישוב דרך ארץ ואין כופים עליו[32].

בחילוק שבין החיוב של פו"ר שמן התורה, לחיוב משום "לערב", אחר שכבר קיים פו"ר, לסוברים שהוא מדרבנן, יש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שקודם שקיים פו"ר אין האשה יכולה למחול על עונתה, וחייב הבעל לבעול בכל עונה עד שיקיים המצוה, אך לאחר שכבר קיים פו"ר מועילה מחילת האשה להיפטר מחיוב עונה[33]. ויש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שאף לאחר שקיים פו"ר, אין האשה יכולה למחול עונתה[34], אולם אם נשא נשא אשה נוספת אף אם שהה עמה עשר שנים ולא ילדה - שקודם שקיים פו"ר עליו לגרשה[35] - אחר שקיים פו"ר, אינו חייב לגרשה[36]. ויש מן האחרונים שכתבו שמשום מצות "לערב" אינו חייב לבעול בכל עונה, אלא די בעתים רחוקות[37].

על איסור השחתת זרע, שיש סוברים שהוא בכלל מצות פו"ר, שמלבד המצוה בקום ועשה של פו"ר יש בכלל זה אף שב ואל תעשה, ע"ע השחתת זרע[38].

טעם המצוה

בטעם המצוה, אמרו שהוא משום "לא תהו בראה לשבת יצרה"[39], שהקב"ה לא ברא עולמו לתוהו אלא כדי שיהו הבריות עסוקות ביישובו של עולם[40], ועוד אמרו שאין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף - ה"גוף" הוא אוצר נשמות שנמצא תחת כסא הכבוד[41] - שבכתוב שמדבר על הגאולה נאמר "כי רוח מלפני יעטוף ונשמות אני עשיתי", שהרוח העטופה - כלומר מתעכבת - לפני והנשמות שעשיתי, שעדיין לא ירדו לעולם, מעכבות את הגאולה[42].

ואמרו במעלת מצוה זו, שכל שאינו עוסק בה, כאילו הוא שופך דמים, שנאמר "שופך דם האדם באדם דמו ישפך", ונסמך לו לאחריו "ואתם פרו ורבו"[43], ויש אומרים שהוא חשוב כאילו הוא ממעט הדמות - כלומר שממעט אנשים בעולם שהם נעשו בדמות צלמו של הקב"ה[44], או שהוא ממעט האדם שהוא מין מדבר ושכלי מהעולם שהוא נעשה מתדמה בו למלאכים העליונים[45] - שנאמר "כי בצלם אלהים עשה את האדם", ונסמך לו לאחריו "ואתם פרו ורבו"[46], ויש אומרים שחשוב הן כאילו הוא שופך דמים והן כאילו ממעט הדמות[47].

גדר המצוה

בגדר המצוה ובאופן קיומה, יש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שקיום המצוה הוא בהוצאת הזרע בביאה[48], שראויה להתעבר על ידי כך[49], וכאשר נולדים לו בן ובת, אינו מחויב עוד במצוה[50], אבל אין לומר שהמציאות שיהיו לו בנים הוא קיום המצוה, שהרי אין כאן מעשה, ועוד שאינו בידו, ובמצוות מעשיות העיקר מה שעושה האדם בפועל[51], והתורה לא חייבה אלא שיעשה השתדלות להוליד בנים, והיינו שישא אשה ויבעלנה, והשתדלות זו היא גוף המצוה[52]. ולדעה זו, אותה שאמרו שגר שנולדו לו בנים בהיותו גוי ונתגיירו עמו, שקיים המצוה, לסוברים כן[53], אף על פי שהמצוה היא בביאה ובשעת מעשה הביאה היה גוי, כתבו אחרונים שאמנם לא קיים המצוה של פריה ורביה, אך כיון שהעמיד בנים, שוב לא חלה עליו חובת פריה ורביה[54]. וכן אותה שאמרו שכאשר הוליד בן ממזר חשוב שקיים המצוה, לסוברים כן[55], כתבו אחרונים לדעה זו שאין הכוונה שחשוב שקיים המצוה, שהרי יש כאן מצוה-הבאה-בעבירה* - שהרי בשעת קיום המצוה על ידי הביאה עובר על איסור - אלא הכוונה שכיון שיש לו בן שוב אין עליו מצוה להוליד ואף אם יוליד אחר כך בנים ובנות כשרים, לא יקיים המצוה עוד[56]. וכתבו אחרונים, שכיון שמצוות-צריכות-כוונה*, לסוברים כן[57], ואם לא נתכווין למצוה, לא יצא ידי חובה, לסוברים כן[58], הרי שאם בא על אשתו ולא נתכוין לקיום מצות פו"ר, ונולדו לו ילדים מביאה זו, שוב אינו יכול לקיים המצוה עם כוונה[59].

ויש מן האחרונים סוברים שמעשה הביאה אינו אלא הכשר מצוה, שאי אפשר לקיים המצוה בלי ביאה, אך עיקר קיום המצוה הוא במציאות שיש לו בנים[60]. ולדעה זו, אותה שאמרו שגר שנולדו בנים בהיותו גר ונתגיירו עמו, שקיים המצוה, לסוברים כן[61], היינו שקיים ממש המצוה, שעיקר קיום המצוה הוא שיהיו לו בנים והרי יש לו, ולא אכפת לנו שהביאה שהיא רק הכשר המצוה היתה בגיותו[62]. וכן בטעם שהמוליד בן ממזר חשוב שקיים המצוה, לסוברים כן[63], ואין כאן חסרון מצד מצוה הבאה בעבירה, כתבו אחרונים לדעה זו שכיון שקיום המצוה אינו בביאה אלא במציאות שיש בנים, ובזמן הזה לא נעשה מעשה איסור, והעבירה והמצוה לא באו כאחת, אין כאן מצוה הבאה בעבירה[64].

ויש מן האחרונים סוברים שמעשה המצוה הוא הביאה, וקיום המצוה הוא במציאות שיש לו בנים[65].

החייבים במצוה: נשים

נשים, אם חייבות במצוה, נחלקו תנאים בדבר: תנא קמא אומר שאינן חייבות[66], לפי שנאמר בתורה "ויאמר להם אלהים פרו ורבו ומלאו את הארץ וְכִבְשֻׁהָ"[67], והאיש דרכו לכבוש, ואין דרכה של אשה לכבוש[68], ועוד, שנאמר "וְכִבְשֻׁהָ", בכתיב חסר, שנקרא "וְכָבְשָׁהּ", בלשון יחיד, לומר שדוקא הזכר חייב בכך[69], או משום שה' אמר ליעקב "פרה ורבה"[70], בלשון יחיד[71]. ור' יוחנן בן ברוקה אומר שחייבות[72], שהרי לאדם וחוה יחד נאמר בתורה "ויברך אתם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו"[73].

הלכה

להלכה, אחד מר' יהושע בן לוי ור' יוחנן, ור' אבהו או ר' חייא בר אבא בשם ר' יוחנן, אמרו שהנשים חייבות[74], ואחד ר' יהושע בן לוי ור' יוחנן, ור' אמי ור' אסי בשם ר' יוחנן, ור' חייא ור' נחמן, אמרו שהנשים אינן חייבות[75], וכן הלכה[76].

עבד

עבד-כנעני*, נחלקו בו ראשונים: יש שכתבו שאינו חייב במצוה[77]. ויש שכתבו שחייב[78], שהרי לכל זרעו של נח, ואף לכנען - שהוא עבד[79] - נאמר "פרו ורבו"[80], וביארו אחרונים שאף על פי שהמצוה אינה נוהגת בבני נח, לסוברים כן[81], כיון שבתחילה נתנה להם, אלא שבמעמד הר סיני נטלה מהם, לסוברים כן[82], לא נטלה מהעבד שמל וטבל עצמו לשם גירות והרי הוא כישראל[83], ואף על פי שאינו חייב במצוות אלא כאשה[84], ולהלכה האשה אינה חייבת במצוות פו"ר[85], כיון שאין האשה פטורה ממצוות פו"ר מן הדין אלא מגזרת-הכתוב*[86], אין העבד פטור ממנה[87], או שכיון שאין האשה פטורה פטורה ממצוות פו"ר מגזרת הכתוב, אלא מסברא שאין דרכה לכבוש[88], העבד, שדרכו לכבוש, חייב במצוה[89], ולדעתם מה שאמרו בתלמוד שהעבד שהוליד בנים בעבדותו ונשתחרר, לא קיים פו"ר[90], אינו אלא לפי שזרעו אינו מתייחס אחריו, אבל לעולם חייב הוא במצוה[91], ובשעת עבדותו, קיים המצוה[92], כיון שבשעת עבדותו הנולד לו חשוב כבנו, אף על פי שאינו מתייחס אחריו, ורק לאחר שנשתחרר פקעה ממנו המצוה[93]. ויש מן האחרונים שכתבו לחלק, שהעבד, כיון שאין זרעו מתייחס אחריו, אינו חייב במצוה, אבל השפחה, שזרעה מתייחס אחריה, לדעתם, חייבת במצוה[94].

חיוב משום "לשבת יצרה"

נשים ועבדים, אם חייבים משום "לשבת יצרה", נחלקו: יש מן הראשונים והאחרונים סוברים שחייבים בפו"ר משום "לשבת יצרה"[95]. ויש מן הראשונים והאחרונים סוברים שאינם חייבים בפו"ר משום "לשבת יצרה"[96].

אנדרוגינוס

האנדרוגינוס*, יש מן הראשונים שביארו בתלמוד, שאמרו שלסוברים שהאנדרוגינוס הוא כזכר[97], הרי הוא נושא אשה לכתחילה[98], היינו שהוא חייב לשאת אשה משום מצוות פו"ר[99].

בני נח

בני נח, בתלמוד אמרו שאינם חייבים במצוה[100], ואף על פי שנאמר לנח: ואתם פרו ורבו[101], הרי זו בכלל המצוות שנאמרו לבני נח ולא נשנו בסיני, שלא נתנו אלא לישראל[102], וביארו ראשונים שמה שאמרו בתלמוד שבני נח הם בני פריה ורביה[103], אין הכוונה אלא שבניהם מתייחסים אחריהם[104], או שהם שייכים בפריה ורביה אף על פי שאינם מצווים בה[105]. ויש מן האחרונים שכתבו שמכל מקום עד שנתנה תורה בסיני, בני נח היו מחוייבים במצוה, ודוקא משנתנה תורה, פקעה המצוה מהם[106]. ויש מן האחרונים שכתבו שאף על פי שאינם מחוייבים במצוה, מכל מקום אסור להם להפקיע עצמם ממנה באופן שלא יוכלו לקיימה, וזה הטעם שבני נח מצווים על הסירוס, לסוברים כן[107]. ויש מן הראשונים שכתבו בדעת התלמוד שאמרו שבני נח הם בני פריה ורביה, היינו שהם מחוייבים במצוה[108], וכן כתבו גאונים וראשונים, שבני נח חייבים במצוה[109], והוסיפו שאף חייבים מיתה על בטולה, כשאר מצוות בני נח שאזהרתם זוהי מיתתם[110].

פסולי קהל

הפסולים לבא בקהל - כגון מצרי* ואדומי* ועמוני* ומואבי*[111] - יש מן האחרונים שנראה מדבריהם שחייבים בפו"ר[112]. ויש מן האחרונים שנסתפקו בדבר[113].

ממזר

הממזר*, יש מן האחרונים שכתבו שחייב בפו"ר[114], לפי שאין מוטל עליו חיוב שלא להרבות ממזרים[115], או לפי שיכול לישא שפחה* והבנים יהיו כשרים בקהל, ואף על פי שאינם מתייחסים אחריו אלא אחריה[116]. ויש מן האחרונים שכתבו שאינו חייב[117], שאין להרבות ממזרים[118], ואם ישא שפחה, אף על פי שהבנים יהיו כשרים לבא בקהל, מכל מקום אינם מתייחסים אחריו[119].

שיעור המצוה

בשיעור ההולדה שבו נפטר אדם ממצות פו"ר, נחלקו תנאים: א) במשנה שנינו שבית שמאי אומרים שני זכרים[120], שלמדים ממשה רבנו, שהיו לו שני בנים[121], ופירש מאשתו[122], ואינם לומדים מבריאת העולם שנבראו זכר ונקבה[123], לפי שאי אפשר שלא תברא נקבה עם הזכר להוליד עמו[124]. ונחלקו ראשונים לדעתם, יש שכתבו שדוקא שני זכרים[125], וכן נראה בירושלמי[126], ויש שכתבו שאף שני זכרים, וכל שכן זכר ונקבה[127].

ב) בברייתא אמר ר' נתן שלבית שמאי השיעור הוא שני זכרים ושתי נקבות[128], שלמדים מהנאמר בחוה "ותוסף ללדת את אחיו את הבל"[129], ולמדים מריבוי המילה "את" שנולדה אחות יחד עם קין ואחות יחד עם הבל, ולאחר מכן כשנהרג הבל ונולד שת, אמרה חוה "כי שת לי אלהים זרע אחר תחת הבל כי הרגו קין"[130], הרי שהיתה צריכה להשלים זרע תחת הבל, כדי שיהו לה שני זכרים ושתי נקבות[131].

ג) לדעת בית הלל שנינו במשנה שהשיעור הוא זכר ונקבה[132], שבהם מתקיים המין[133], וכך הוא ישובו של עולם[134], ולמדים כן מבריאת העולם, שנבראו אדם וחוה, זכר ונקבה[135], ואינם למדים ממשה רבנו, לפי שמדעתו עשה כן, אלא שהמקום הסכים עמו[136], ולא נמנע מן הנשים אלא לפי שהנבואה מצויה אצלו תמיד, ולכן אין ללמוד ממנו לשאר האנשים[137]. בירושלמי אמרו שלבית הלל הוא הדין בשני זכרים[138], וכן יש מן הראשונים שכתבו בדעת הבבלי[139], לפי שזכרים עדיפים מנקבות[140], והרבה ראשונים כתבו בדעת הבבלי שדוקא זכר ונקבה[141].

ד) בברייתא אחרת אמר ר' נתן שלבית הלל השיעור הוא או זכר או נקבה[142], שכיון שמטעמי המצוה הוא שהקב"ה לא ברא את עולמו שיהא שומם אלא כדי שיהו הבריות עסוקות ביישובו של עולם[143], כיון שיישב את העולם במשהו, די בכך[144], שכיון שהוליד אחד, הרי עסק בישובו של עולם[145].

הלכה

הלכה שקיום המצוה הוא בזכר ונקבה[146]. ויש מן הגאונים שכתב שהיינו דוקא בדורות הראשונים שחיי בני האדם היו ארוכים[147], אבל בזמנינו, די שיוליד זכר או נקבה[148].

שיעור החיוב מצד "לשבת יצרה"

שיעור החיוב מצד "לשבת יצרה", יש מן האחרונים סוברים שהוא כשיעור החיוב מצד פו"ר, והמוליד בן ובת, שלהלכה יצא בזה ידי חובת פו"ר[149], יצא בזה אף ידי חובת "לשבת יצרה"[150]. ויש מן האחרונים סוברים שבהולדת ילד אחד, או בן או בת, קיים מצות "לשבת"[151]. ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם שבשני ילדים, בין זכרים ובין נקבות, מקיים מצות לשבת[152].

שיעור החיוב מצד "לערב אל תנח ידך"

חיוב ההולדה מצד "לערב אל תנח ידך" שמוטל על מי שכבר קיים מצות פו"ר[153], כתוב ראשונים שאין לו שיעור, ומחויב לפרות ולרבות כל זמן שיש בו כח[154].

הוליד זכר ונקבה בגוף אחד

הוליד גוף שבו שני פרצופים, זכר ונקבה, המחוברים זה לזה, כתבו אחרונים שקיים המצוה, לפי שחשובים כשני אנשים נפרדים, אף על פי שהם מחוברים בגוף אחד[155].

הוליד בנים ומתו

הוליד בנים, ומתו בלא זרע, אמרו בברייתא שלא קיים המצוה[156], וכן אמר ר' יוחנן, שכיון שטעם המצוה הוא משום שהקב"ה לא ברא את העולם כדי שיהיה שומם אלא כדי שיהא מיושב[157], כשמתו הבנים, לא יישב את העולם[158]. ואמרו בברייתא ובתלמוד שאפילו אחד מהילדים השאיר זרע, כיון שהשני לא השאיר, לא קיים המצוה[159]. ור' הונא אמר שקיים, שכיון שטעם המצוה הוא משום שאין בן דוד בא עד שיכלו נשמות שבגוף[160], כל שהביא נשמות לעולם, קיים המצוה[161], ונדחו דבריו מכח הברייתא[162].

מתו לאחר מותו

הוליד זכר ונקבה, ומתו לאחר מותו, כתבו אחרונים שקיים המצוה[163], שמה היה לו לאב לעשות[164], והרי הוא כאנוס[165].

מתו והשאירו זרע

מתו הבנים והשאירו זרע, קיים המצוה, שבני בנים הרי הם כבנים[166]. ואפילו בני בני בנים מועילים לאבי הסב לקיום המצוה[167], שכיון שעל ידם מתיישב העולם[168], מקיים בהם את המצוה[169].

במין הזרע בו אמרו שאם הניחוהו בניו, קיים המצוה, נחלקו אמוראים וראשונים בדעתם, וכמה אופנים בדבר:

הניחו שני זכרים

הוליד זכר ונקבה, ומתו, והניחו שני זכרים, יש מן הראשונים שכתבו בדעת אביי, שאמר שאם הניח הזכר בן זכר, והנקבה הניחה בן זכר או בת נקבה, קיים הסב את המצוה[170], שהיינו אפילו לא הניחו בין שניהם אלא שני זכרים בלבד[171], וכן יש מן הראשונים שכתבו שכן דעת רבא שאמר שאם הניח בת לבן שמת קיים הסב את המצוה[172].

מהם שביארו שאף על גב שקיום המצוה הוא בהולדת זכר ונקבה בדוקא, לסוברים כן[173], מכל מקום כיון שבא הנכד הזכר מכח הבת שפטרה את הסב מקיום מצוות פו"ר, עומד הזכר במקום הבת[174], וכיון שכבר הוליד זכר ונקבה, אף על פי שלא השאירה הנקבה אלא בן זכר, מועיל להשלמה[175],

ומהם שביארו שלדעת בית הלל שאמרו שקיום המצוה הוא בזכר ונקבה, המצוה מתקיימת אף בשני זכרים, לסוברים כן[176], וזה הטעם שאפילו אין לו בנכדים אלא שני זכרים, קיים המצוה[177].

ויש מן הראשונים שכתבו בדעת רבא שלא קיים המצוה[178], לפי שאין מתקיימת המצוה אלא בהנחת זכר ונקבה בדוקא, לסוברים כן[179], וכן יש מן הראשונים שסוברים שאף לאביי לא קיים המצוה[180].

הניחו שתי נקבות

הניחו שתי נקבות, אמר אביי שכיון שלא הניח הזכר אלא בת נקבה, לא קיים הסב את המצוה[181], וכן יש מן הראשונים שכתבו אף לדעת רבא[182], לפי שקיום המצוה הוא בהנחת זכר ונקבה בלבד, לסוברים כן[183], שבכך מתקיים המין[184]. ויש מן הראשונים שכתבו בדעת רבא שאפילו לא הניח הזכר אלא בת נקבה בלבד, קיים המצוה, כיון שטעם המצוה הוא משום שהקב"ה לא ברא את העולם כדי שיהיה שומם אלא כדי שיהא מיושב[185], וכל שהניח זרע כלשהוא, יישב את העולם[186], שהיינו שאפילו הניח שתי נקבות, קיים הסב את המצוה[187].

הלכה

להלכה נחלקו ראשונים, יש סוברים שלא קיים הסב את המצוה אלא כשבנכדים יש לו בן זכר ובת נקבה[188]. ויש סוברים שאפילו אין לו אלא שני זכרים או שתי נקבות, קיים המצוה[189]. ויש מן האחרונים שכתבו לחלק, שאם הניח שני בנים, קיים המצוה, לפי שהבן מעולה מן הבת, אבל אם הניח שתי בנות, לא קיים המצוה, שהבת גרועה מן הבן[190].

הניח אחד מהם ילד אחד

הניח הזכר בן זכר ובת נקבה, והבת הניחה בן זכר או בת נקבה, או שהניח הזכר בן זכר והבת הניחה בן זכר ובת נקבה, יש מן הראשונים שפירשו שעל זה אמר אביי שקיים המצוה[191]. ולדעתם, לא הניח הזכר אלא בת נקבה, והנקבה הניחה בן זכר ובת נקבה, בזו אמר אביי שכיון שלא הניח הזכר אלא בת נקבה, לא קיים הסב את המצוה, ורבא חולק וסובר שאף בזו קיים את המצוה[192].

מת אחד מהם והניח זרע

קיים הזכר והבת מתה והניחה בן זכר או בת נקבה, או שקיימת הבת והבן מת והניח בן זכר, יש מן האחרונים שפירשו שעל זה אמר אביי שקיים המצוה[193]. ולדעתם, קיימת הבת, והבן מת ולא הניח אלא בת נקבה, בזו אמר אביי שכיון שלא הניח הזכר אלא בת נקבה, לא קיים הסב את המצוה, ורבא חולק וסובר שאף בזו קיים את המצוה[194]. ויש מן האחרונים שכתבו לסוברים שצריך שיהו בנכדים בן ובת, כאשר בבנים ובנכדים יחד יש לו זכר ונקבה, קיים המצוה, וכאשר בבנים ובנכדים יחד אין אלא שני זכרים או שני נקבות, לא קיים המצוה[195]. ויש מן האחרונים שנסתפקו בדבר[196].

הניחו מהמין השני

מת הבן והניח בת נקבה, ומתה הבת והניחה בן זכר, יש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שגורסים בדברי אביי שבזו כיון שלא הניח הבן אלא בת, לא קיים הסב את המצוה, אלא אם כן הניח כל אחד מהם כמינו[197], וכן יש גורסים בירושלמי[198], ולדבריהם בזו חולק רבא וסובר שכיון שיש בנכדים זכר ונקבה, קיים הסב את המצוה[199].

מתו והאחד השאיר זרע

הוליד הסב זכר ונקבה, ומתו, והשאיר אחד מהם זרע, אפילו זכר ונקבה, לא קיים הסב את המצוה[200], שמי שאין לו זרע הרי הוא כמי שאינו, ואין הנכדים עולים אלא לבן שהולידם[201], והוסיפו אחרונים שאף על פי שהנכדים חשובים כבניו[202], מכל מקום קיום המצוה אינו אלא במעשה, לסוברים כן[203], ואלו שנולדו מבנו, חשובים כלפי הסב כאילו באו ממילא שלא על ידי מעשה[204], ויש מן האחרונים שביארו שכיון שלא נולדו מזרעו ממש, אינו מקיים בהם מצוות פו"ר[205].

הוליד מאותו המין והניחו זכר ונקבה

הוליד שניים מאותו המין, ומתו, והניחו יחד זכר ונקבה, כתבו אחרונים שלא קיים המצוה עד שיהו בדור הראשון זכר ונקבה[206], ואף לסוברים שאפילו הנכדים הם בני אותו המין קיים הסב את המצוה[207], היינו דוקא כשהבנים הם זכר ונקבה[208], שאין בני בנים מועילים אלא משום שעל ידם חשוב שהבנים עצמם קיימים, וממילא כאשר בבנים עצמם לא מקיים הסב את המצוה, אף הנכדים אינם מועילים[209].

הולדת זכר ונקבה בדור השני

הולדת זכר ונקבה על ידי הדור השני בלבד, כאשר הדור הראשון עדיין חי - כגון שהוליד הסב בן, והוליד הבן בת נקבה, וכן להיפך[210], או שהוליד שניים מאותו המין, והוליד אחד מהם מהמין השני[211] - אמרו בתלמוד שלסוברים שאפילו מתו הבנים, קיים המצוה[212], אף בזו קיים הסב את המצוה[213], ונחלקו ראשונים ואחרונים: יש סוברים שלחולקים וסוברים שאם מתו הבנים, לא קיים את המצוה[214], אף בזו לא קיים את המצוה[215]. ויש סוברים שלא נחלקו בדבר ובזו שהבן חי לדברי הכל קיים את המצוה[216]. ויש מן האחרונים שכתבו שדוקא כאשר הוליד בתחילה שניים, אף על פי שהם מאותו המין, קיים הסב את המצוה בלידת נכד מהמין השני[217].

הניח בנים שאינם ראויים להוליד

הניח בנים שאינם ראויים להוליד - שהבן סריס*[218], או פצוע-דכא* או כרות-שפכה*[219], והבת איילונית*[220] - לא קיים את המצוה[221], כיון שטעם המצוה הוא כדי שיהא העולם מיושב[222], ומי שאינו ראוי להוליד אינו מיישב את העולם[223], או שמלשון הכתוב "פרו ורבו", ולא נאמר "הולידו בנים", משמע שהציווי הוא להוליד דבר שיהא ראוי לפרות ולרבות[224].

נעשו שאינם ראויים להוליד

הוליד בנים שלמים ונעשו שאינם ראויים להוליד, אמרו בתוספתא שהרי זה כאילו מתו בניו, שלא קיים המצוה, לסוברים כן[225].

נשאו למי שאינו ראוי להוליד

הוליד בנים הראויים להוליד, ונשאו למי שאינו ראוי להוליד - או שלא נשאו כלל[226] - יש מן האחרונים שכתבו שקיים המצוה[227], כיון שבניו ראויים להוליד[228], ואין האב אחראי על בניו שישאו מי שראוי להוליד[229], ועוד שאפשר שלאחר זמן ישאו מי שראוי להוליד[230], וכן הוליד מי שראוי להוליד אך אסור לו להנשא - כגון שהוליד תאומים המחוברים זה לזה בגוף אחד (תאומים סיאמים), שאסור להם להנשא לפי שאסור לשמש לפני אדם אחר[231] - יש מן האחרונים שכתבו שכיון שמצד עצמו ראוי להוליד, אלא שאיסור רובץ עליו שלא להנשא, קיים המצוה[232]. ויש מן האחרונים מסתפקים בדבר[233].

בני בנים שאינם ראויים להוליד

הניח בני בנים שאינם ראויים להוליד, באופן שמקיים המצוה על ידם - כגון שמתו הבנים[234] - יש מן האחרונים שכתבו שכיון שהבנים היו ראויים להוליד, אין מדקדקים בבני הבנים שיהיו ראויים אף הם להוליד, ולכן קיים המצוה[235]. ויש מן האחרונים חולקים וסוברים שכיון שמקיים המצוה בבני הבנים, צריך שיהיו ראויים להוליד[236].

טריפה

הוליד טריפה*, מדברי ראשונים נראה, וכן כתבו אחרונים שכיון שאינו חי[237], לא קיים המצוה[238]. נולד עם יתר אבר, לסוברים שחשוב טריפה אף על פי שמאריך הוא ימים[239], נסתפקו אחרונים אם כיון שמאריך ימים, קיים המצוה, או שכיון שאינו חשוב חי, לא קיים[240].

טומטום

הוליד טומטום* - שמקום זכרותו או נקבותו אטום ומכוסה בעור[241] - והוליד בן או בת יחד עמו, אם אומרים שקיים מספק, שמא הוא מהמין השני, כתבו אחרונים שכיון שאינו ראוי להוליד, אינו מקיים בו המצוה[242].

אנדרוגינוס

הוליד אנדרוגינוס* - שיש לו זכרות ונקבות[243] - לסוברים שראוי הוא להוליד כזכר[244], נראה מדברי ראשונים וכן כתבו אחרונים, שלסוברים שדינו כזכר ודאי[245], מקיים בו המצוה כזכר[246]. ולסוברים שהוא ספק זכר ספק נקבה[247], כאשר הוליד נקבה עמו, קיים המצוה מספק, שמא הוא זכר[248], אבל כאשר הוליד זכר עמו, נסתפקו אם כיון שראוי להוליד, קיים המצוה מספק שמא הוא נקבה, או שכיון שאינו ראוי להוליד כנקבה אלא כזכר, התורה הצריכה שיהיו בן ובת הראויים להוליד כדרך הארץ, ולא קיים המצוה אפילו מספק[249]. ולסוברים שחציו זכר וחציו נקבה[250], כאשר הולידו לבדו, לא קיים המצוה, שהצריכה תורה שיוליד שני גופים הראויים להוליד[251], וכאשר הוליד נקבה עמו, נחלקו אחרונים: יש סוברים שכיון שחציו נקבה, לא מקיים המצוה בחצי זכר בלבד, וכן להיפך[252], ויש סוברים שקיים[253], ולדעתם נסתפקו בהוליד זכר עמו, כיון שאינו הראוי להוליד כנקבה אלא כזכר, אם קיים המצוה[254]. ולסוברים שהוא בריה בפני עצמו[255], כיון שאינו זכר ולא נקבה, אינו מקיים על ידו את המצוה[256].

הוליד בנים בגיותו ונתגייר

הוליד בנים בגיותו ונתגייר, נחלקו אמוראים: ר' יוחנן סובר שקיים פריה ורביה[257], וכן הלכה[258], שהרי הוליד ילדים[259], ואף בהיותו גוי הרי הוא בכלל פריה ורביה[260] - כלומר שמצווה בה, לסוברים כן[261], או שאף על פי שאינו מצווה, לסוברים כן, שייך הוא בה[262], ויש עליהם מצווה ליישב את העולם, שהיא מטעמי מצוות פריה ורביה[263], או שילדיו מתייחסים אחריו בהיותו גוי[264] - ובגיותו נתייחסו ילדיו אחריו[265], וכיון שהטעם של מצוות פו"ר הוא כדי שיהא העולם מיושב[266], הרי יישב את העולם[267]. ונחלקו ראשונים: א) יש שכתבו שהיינו כשנתגיירו אף הבנים[268], ומהם שגרסו כן בדברי ר' יוחנן[269]. ונחלקו בדעתם: יש מן הראשונים סוברים שדוקא כשנתגיירו, אבל לא נתגיירו הבנים, אינו מקיים המצוה על ידם[270], שאינו מקיים המצוה אלא בילדים ישראלים[271], בטעם שאינו מקיים המצוה בילדים גויים, ואף על פי שנתייחסו אחריו בגיותו, יש מן הראשונים שביארו שכיון שגויים אינם מצווים על פריה ורביה - לסוברים כן[272] - לא קיים המצוה בילדים שהוליד אז[273], ועתה משנתגייר וצווה במצוות פו"ר, איך יקיים המצוה בילדים גויים[274], ויש מן הראשונים שביארו שאפילו הגויים מצווים על פריה ורביה - לסוברים כן[275] - אינו מקיים המצוה בילדים שהוליד בהיותו גוי, שהרי גר שנתגייר חשוב כקטן שנולד, ואינו מיוחס לקרוביו שהיו לו בגיותו[276], ויש מן האחרונים שכתבו שלפי שטעם המצוה הוא כדי שיכלו הנשמות שבגוף[277], ובגוף אין אלא נשמות של ישראלים[278], בטעם שמקיים המצוה עתה בילדיו הישראלים ואף על פי שנולדו לו בגיותו, ביארו אחרונים שכיון שנתייחסו אחריו בגיותו ונתגיירו עמו, קרויים הם בניו, וחשובים הם כזרעו[279], ויש מן האחרונים שכתבו שכיון שאף בגיותו היה מחוייב במצוות פו"ר, לסוברים כן, התורה החשיבה אותו כזרעו[280]. ויש מן האחרונים שכתבו שכל שכן כשלא נתגיירו הבנים, שאינם חשובים כקטן שנולד, שמקיים האב הגר על ידם את המצוה[281]. ב) ויש שכתבו שלא נתגיירו הבנים[282]. מהם שביארו שאף על פי שלענין שאר דינים אומרים שגר שנתגייר חשוב כקטן שנולד ואינו מיוחס לקרוביו שהיו לו בגיותו, בזו כיון שבגיותו התייחסו ילדיו אחריו, נפטר מחובתו[283], ומהם שביארו שסובר ר' יוחנן שבזו חדשה תורה שאין הגר שנתגייר חשוב כקטן שנולד[284], שלמדים גר מגיורת, שכאשר ילדה בגיותה, ולאחר מכן נתגיירה וילדה, לדעתם חכמים, וכן הלכה, אין הולד בכור* לכהן, שאינו חשוב פטר רחם לפי שכבר ילדה בגיותה[285], ואף על פי שנתגיירה האם, אין אומרים שהרי היא כקטן שנולד וכאילו לא ילדה מעולם, והוא הדין הגר, לענין הבנים שנולדו לו בגיותו, אינו חשוב כקטן שנולד[286]. ונחלקו בדעתם: יש מן הראשונים סוברים שכל שכן אם נתגיירו[287]. ויש סוברים שדוקא אם לא נתגיירו, אבל אם נתגיירו, שהבנים חשובים כקטן שנולד, אינו מקיים על ידם את המצוה[288].

וריש לקיש סובר שלא קיים, לפי שגר שנתגייר חשוב כקטן שנולד, ואינו מיוחס לקרוביו שהיו לו בגיותו[289], ולדעתו אין למדים גר מגיורת[290]. יש סוברים בדעתו שדוקא אם נתגיירו הבנים וחשובים כקטן שנולד, שחשוב כאילו מתו הבנים, אינו מקיים על ידם את המצוה, אבל אם לא נתגיירו, כיון שנתייחסו אחריו בהיותו גוי[291], מקיים את המצוה[292], והרבה סוברים שבכל אופן אינו מקיים[293], לפי שהילדים שנולדו לו בגיותו אינם חשובים כזרעו[294].

הוליד בעבדותו ונשתחרר

הוליד בנים בעבדותו, ונשתחרר, אמר רבא - וי"ג: רבי אבא[295], וי"ג: רב[296] - שכיון שאין הילדים מתייחסים אחריו[297], לדברי הכל לא קיים מצוות פו"ר[298].

הוליד בגיותו ונמכר לעבד

הוליד בנים בגיותו, ונמכר לעבד, ונשתחרר, להלכה שאף על פי שנתגייר מקיים המצוה בילדים שנולדו לו בגיותו[299], כתבו אחרונים שאף בזו, כיון שבגיותו נתייחסו ילדיו אחריו, קיים את המצוה[300]. ויש שכתבו שלא קיים, לפי שבעבדותו הרי הוא כמי שאינו, ובטל יחסו לבניו שנולדו לו קודם לכן, ובשחרורו חשוב הוא כבריה חדשה[301].

נשתמדו בניו

ישראלי שנשתמדו בניו, קיים המצוה[302], שאף המומר* בכלל ישראל[303].

הוליד בגיותו ונתגיירו ונשתמדו

הוליד בנים בגיותו, ונתגיירו, וחזרו ונשתמדו, לסוברים שהגר אינו מקיים המצוה בבנים שהוליד בגיותו אלא כשנתגיירו[304], נסתפקו אחרונים אם קיים המצוה[305], שכיון שחזרו לסורם, אפשר שגרותם לא חלה כלל[306].

הוליד בגיותו ומתו והניחו בני בנים

הוליד בנים בגיותו, ומתו, והניחו בני בנים, ונתגייר, לסוברים שהגר מקיים המצוה בבנים שהוליד בגיותו אפילו לא נתגיירו[307], יש מן האחרונים שמדבריהם נראה שקיים המצוה, שכשם שבישראל אומרים שבני בנים הרי הם כבנים ומקיים על ידם את המצוה[308], הוא הדין בילדים גויים שמקיים על ידם את המצוה[309]. ויש חולקים וסוברים שלא קיים, לפי שבגויים לא נאמר הכלל שבני בנים הרי הם כבנים[310].

נתגייר עם בני בניו

הוליד בנים בגיותו, והולידו לו בני בנים, ונתגייר עם בני בניו, לסוברים שהגר אינו מקיים המצוה בבנים שהוליד בגיותו אלא כשנתגיירו[311], כתבו אחרונים שבזו שלא נתגיירו אלא בני הבנים, לא קיים המצוה[312], שאין בני בנים חשובים לבנים לענין מצוות פו"ר, אלא כאשר אף הבנים עצמם ראויים לקיום מצוות פו"ר, אלא שמתו, ומועילים בני הבנים להשלמה בלבד[313], ובזו שלא נתגיירו הבנים ואינו מקיים על ידם את המצוה, אין מועילים בני הבנים[314].

הוליד מישראלית

גוי שהוליד מישראלית ונתגייר, כתבו אחרונים שכיון שאף בגיותו אין הילדים מתייחסים אחריו[315], לא קיים המצוה[316].

ישראלי שהוליד מגויה

ישראלי שהוליד מגויה, לסוברים שמקיים המצוה בילדים גויים[317], כתבו אחרונים שכיון שאין הילדים מתייחסים אחריו אלא אחריה[318], לא קיים המצוה[319]. ויש שכתב שקיים המצוה, שאף על פי שהילד מתיחס אחר אמו וגוי הוא, חשוב הוא כבנו[320]. ויש שכתב לחלק, שכשלא נתגייר הבן, אינו מקיים המצוה, לפי שהולידו בעבירה, אבל כשנתגייר הבן, מיוחס הוא אחרי אביו, ומקיים בו המצוה[321].

בן ממזר

הוליד בן ממזר*, יש מן הראשונים גורסים בירושלמי שאמר ר' אבין שקיים מצוות פו"ר[322], וביארו אחרונים שאף על פי שטעם מצוות פו"ר הוא כדי שיהא העולם מיושב, והממזר אסור לבא בקהל[323], מכל מקום יכול לטהר זרעו על ידי שישא שפחה*[324], וכתבו ראשונים שמכל מקום אפילו אין לו אפשרות לקיים מצוות פו"ר אלא בבן ממזר - כגון שהוא חציו-עבד-וחציו-בן-חורין*, שאסור בבת ישראל ובשפחה ואינו מותר אלא בממזרת[325] - אין עושים כן, לפי שאין זו תקנה להרבות ממזרים בישראל[326]. ויש מן האחרונים גורסים בירושלמי שנסתפק ר' אבין אם קיים המצוה[327], יש מן האחרונים שכתבו שלא אמרו כן אלא על המוליד ממזר בביאת איסור[328], ועל כך עי' להלן[329], ויש מן האחרונים שכתבו שבכל בן ממזר הדברים אמורים[330], לפי שזרע פסול אינו חשוב כזרעו[331], או לפי שאין טעם ליישב העולם בממזרים[332], או לפי שטעם מצוות פו"ר הוא כדי שיהא העולם מיושב, והממזר אסור לבא בקהל ואינו חשוב יכול ליישב העולם[333], וכן יש מן הראשונים שכתבו שאינו מקיים מצוות פו"ר בממזר לפי שאינו חי[334], ויש מן האחרונים שכתבו שלדעתם דוקא כשהממזר אינו ידוע, אבל המוליד ממזר ידוע, שחי הוא[335], קיים המצוה[336], ויש מן האחרונים שכתבו שאין חילוק בדבר[337].

בביאת איסור

הוליד בן על ידי ביאת איסור - כגון שבא על ערוה* האסורה עליו והוליד בן ממזר*[338], או שהוא חציו-עבד-וחציו-בן-חורין*, שאסור על כל נשים שבעולם[339], או שבא על אשתו נדה*[340] - נחלקו ראשונים: יש שכתבו שקיים המצוה[341], יש מן האחרונים שביארו שאין הכוונה שקיים המצוה ממש, שהרי היא מצוה-הבאה-בעבירה* - שאינה מצוה[342] - אלא שמכל מקום אינו מחוייב בה יותר, לפי שיש לו בנים[343], ויש מן האחרונים שביארו שקיים המצוה ממש[344], לפי שקיום המצוה הוא בהוויית הילדים, לדעתם[345], וממילא הביאה שהיתה בעבירה, אינה אלא הכשר מצוה[346], או שכיון שגלתה תורה בפירוש שטעם המצוה הוא כדי שיהא העולם מיושב[347], כל שיישב את העולם - אפילו בעבירה - קיים המצוה[348], או לפי שהעבירה היתה בזרע, והזרע נשתנה לעובר ולולד, ודבר שנשתנה ממה שהיה בשעת העבירה, אינו בכלל מצוה הבאה בעבירה, לסוברים כן[349], או לפי שכל שאפילו נבטל המצוה, עדיין יעבור העבירה, אין אומרים שבטלה המצוה משום מצוה הבאה בעבירה, לסוברים כן[350], או לפי שכאן אין קיום המצוה מחמת העבירה, שהעבירה היא בביאה, ואילו קיום מצוות פו"ר הוא אפילו בלא ביאה, לסוברים כן[351]. ויש מן הראשונים שכתבו שבבן הנולד מביאת איסור אינו מקיים המצוה[352], לפי שהתורה לא צוותה לפרות ולרבות אלא בהיתר ולא באיסור[353], או לפי שמצוה הבאה בעבירה היא, או לפי שאינו מקיים המצוה אלא כשכוונתו למצוה, לסוברים כן, ובביאת איסור אין כוונתו למצוה אלא דרך זנות[354].

חרש ושוטה

הוליד בן חרש* ושוטה*, קיים המצוה[355], שאינם גרועים מהמוליד בנים בגיותו ונתגייר, שמקיים המצוה בילדים גויים, לסוברים כן[356], ועוד שכיון שטעם המצוה הוא כדי שיהא העולם מיושב, לסוברים כן[357], החרש והשוטה יכול לישא אשה ולהוליד בן פקח, וליישב העולם על ידו[358], ועוד שכיון שטעם המצוה הוא משום שאין בן דוד בא עד שיכלו נשמות שבגוף, לסוברים כן[359], ואף החרש והשוטה יש להם נשמה, שהרי לכל עניניהם חשובים כישראל[360].

שלא בדרך אישות

הוליד ילדים שלא בדרך אישות - כגון שנתעברה ממנו אשה באמבטי - לסוברים שהולד מתייחס אחר אביו וחשוב הוא כבנו[361], יש מן האחרונים שכתבו שקיים מצוות פו"ר[362], שקיום המצוה הוא אף בשב ואל תעשה[363], ולדעתם קיום המצוה הוא בהווית הבנים ולא במעשה[364]. ויש שכתבו שמכל מקום אף כאשר אינו יכול להוליד באופן אחר, אינו מחוייב להוליד שלא בדרך אישות, לפי שהתורה ציותה לקיים פו"ר כדרך בני אדם[365].

ויש מן האחרונים שכתבו שלא קיים[366], לפי שקיום מצוות פו"ר הוא בקום ועשה, לסוברים כן[367], וזו שנתעברה מעצמה, אין האב יוצא בכך ידי חובתו[368], ועוד שלא כיון להתקרב אליה ואין דעתו על ביאה[369], ואין כוונתו להוליד[370], שהרי התורה לא ציוותה שיבוא על אשה, אלא שיוליד, וממילא מחוייב הוא לישא אשה ולבוא עליה כדי להוליד, ועל כן כל שאין כוונתו להוליד, לא קיים המצוה[371].

החיוב לשאת אשה בת בנים

חייב אדם לישא אשה בת בנים, כדי לקיים על ידה מצוות פו"ר[372], שנאמר: קחו נשים והולידו בנים ובנות[373], כלומר שכוונתו בנשואין תהיה בשביל להוליד בנים[374]. ואף החיוב על האב להשיא את בנו[375], הוא משום מצוות פו"ר[376], ועל כן האם, שאינה חייבת בפו"ר[377], אינה חייבת להשיא בנה[378], ואף החיוב על האב להשיא את בתו[379], יש סוברים שהוא משום מצוות פו"ר, שאף על פי שהבת אינה מחוייבת במצוה, מכל מקום האב מחוייב להשיאה כדי שתוליד בנים[380]. על פרטי הדין שהאב חייב להשיא את בנו, ע"ע נשואין.

על החיוב לשאת אשה, וההיתר למכור עבור כך ספר תורה, וכן לצאת מארץ ישראל לחוץ לארץ, וכן על טעמים נוספים לחיוב, ועל ההיתר שלא לישא אשה כדי ללמוד תורה מפני שהעוסק-במצוה-פטור-מן-המצוה*, ועל שאר פרטי הדין, ע"ע ספר תורה וע' תלמוד תורה[381].

זמן החיוב

זמן החיוב לישא אשה הוא משהוא בן שמונה עשרה[382]. יש סוברים שהיינו תחילת שנת י"ח, כלומר מגיל שבע עשרה שנה ויום אחד, כשנכנס לשנתו הי"ח[383], ויש סוברים שהיינו כשמלאו לאדם י"ח שנים שלמות[384]. ויש סוברים שהחיוב לשאת אשה חל על אדם כבר בהגיעו לגיל שלש עשרה, ככל המצוות שבתורה[385], ולדעתם אותה שאמרו שהוא מבן י"ח[386], אינו אלא עצה טובה[387]. ויש סוברים שחיוב לשאת אשה הינו בגיל שש עשרה[388].

בטעם שאינו מחוייב במצוה מיד כשנעשה בן י"ג ונתחייב במצוות[389], נראה מדברי ראשונים שלפי שאז עומד על פרקו להנשא[390], והוסיפו אחרונים שאין נשלם גידול גופו בקומתו, עד שיהא בן י"ח, ועל כן אינו מחוייב להשלים עצמו בנשיאת אשה, שהיא תוספת מחוץ לגופו, עד שישלים גידול גופו[391], או לפי שצריך ללמוד קודם שישא אשה - שתלמוד-תורה* דוחה מצוות פריה ורביה[392] - וזמן תחילת לימוד הגמרא הוא משהוא בן ט"ו[393], והוסיפו אחרונים שאף כדי לקיים חיובו לפרנס את אשתו[394], צריך שקודם יטע כרם וישא אשה, ושיערו חכמים שאינו ראוי לכך עד שיהא בן י"ח[395], ויש מן האחרונים שכתבו שלפי שקודם גיל זה טבע גופו חלש, וזרעו אינו ראוי להזריע יפה[396].

ומכל מקום, המקדים לשאת אשה כשהוא בן י"ג, מקיים מצוה מן המובחר[397]. אולם כתבו אחרונים שבזמנינו שנחלשו הדורות אין להקדים ולשאת אשה בגיל י"ג[398].

אין אדם רשאי לעכב את נישואיו אחרי הגיעו לגיל עשרים[399], והמתעכב אחר גיל כ', יש סוברים שמבטל מצות עשה של פו"ר[400], ויש סוברים שאינו מבטל המצוה אלא רק מאחר את זמן קיומה[401].

דחיית הנשואין משום לימוד תורה

העוסק בתורה וטרוד בה וירא מלישא אשה כדי שלא יטרח במזונות ויבטל מן התורה, מותר לו להתאחר אף אחר גיל כ'[402], שהעוסק במצוה פטור מן המצוה[403], ובטעם שמצות פו"ר אינה דוחה מצות תלמוד תורה, ואף על פי שמצות תלמוד תורה נדחית מפני מצוה שאינה יכולה להיעשות על ידי אחרים[404], ביארו אחרונים שמצות פו"ר אינה דוחה תלמוד תורה, משום שאפשר לקיימה אף אחר זמן, ואינה מצוה עוברת, והרי היא כמצוה שניתן לעשותה על ידי אחרים שאינה דוחה תלמוד תורה[405]. אבל אם יצור מתגבר עליו אסור לו להתאחר מלישא אשה[406]

אף המתאחר מלישא אשה כדי שיוכל ללמוד תורה, יש מן האחרונים שכתבו שאינו רשאי להתאחר יותר מגיל כ"ד[407]. ויש מן האחרונים שכתבו שיכול להתעכב מלישא אשה עד שירגיש שלמד הרבה ומילא כרסו בתורה[408]. ויש מן האחרונים סוברים שאין לדבר קצבה, וכל זמן שרוצה אדם ללמוד תורה, וחושש שאם ישא אשה יתבטל מלימודו, מותר לו לעכב נשואיו[409].

דבק בתורה כל ימיו

מי שחשקה נפשו בתורה ודבק בה כל ימיו ולא נשא אשה כל ימיו - כבן עזאי שאמרו עליו "משמת בן עזאי בטלו השקדנים[410]" - כתבו ראשונים שאין בידו עוון[411], ויש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שבדורותינו אין בנמצא אדם הדבוק בתורה כבן עזאי, ולכן אין דין זה נוהג בימינו[412].

חיוב הבעילה

חייב אדם לבעול את אשתו בכל עונה* ועונה, כדי לקיים מצוות פו"ר[413], ומכל מקום, אף אם עדיין לא קיים המצוה, כתבו אחרונים בדעת ראשונים שאינו מחויב לבוא עליה שלא בשעת עונתה[414].

נשיאת אשה שאינה בת בנים

אדם שלא קיים מצוות פו"ר, אם מותר לו לישא אשה אחת שאינה בת בנים, במשנה שנינו שאסור לו לשאתה[415], ויש מן הראשונים שכתבו שנחלקו תנאים בדבר: לדעת תנא קמא שאמר שהנושא אשה שאינה בת בנים, וסטתה תחתיו, אינה שותה מי-סוטה*[416], אסור לו לשאתה, וצריך לגרשה, לפי שמצווה לקיים מצוות פו"ר[417], וכל זמן שהוא נשוי לה, אשה אחרת שהיא בת בנים לא תאבה להנשא לו[418], ולכן אינה שותה מי סוטה, שאסורה לחזור לו, והאסורה לחזור לבעלה אינה שותה[419], ולדעת ר' אלעזר - וי"ג: אליעזר[420] - שאמר ששותה מי סוטה, לפי שיכול הוא לישא אשה נוספת שהיא בת בנים[421], מותר לו לשאתה, ולפיכך שותה[422]. ויש מן הראשונים שכתבו שמודה ת"ק שמותר לו לשאתה, ולא אמר שאינה שותה, אלא לפי שלדעתו אינה שותה אלא מי שהיא בת בנים[423].

להלכה כתבו ראשונים שאסור לשאתה[424].

על מי שקיים מצוות פו"ר, אם מותר לו לשאת אשה שאינה בת בנים, עי' להלן: החיוב ליישב את העולם.

נשא אשה ושהה י' שנים

נשא אשה ושהה עמה י' שנים ולא ילדה, אינו רשאי ליבטל מפו"ר[425], שמא לא זכה להבנות ממנה[426], כלומר מאשה זו, אבל כשישא אחרת, יזכה לבנים[427], וזכר לדבר ממה שנאמר באברהם אבינו, שלאחר י' שנים משעת עלייתו לארץ ישראל, שלא ילדה לו שרה, נשא את הגר[428].

בטעם המתנת י' שנים, נסתפקו אחרונים אם משום שעד י' שנים אפשר שעוד יבנה ממנה, אבל לאחר י' שנים אומרים שיותר לא יבנה, או משום שעד י' שנים ניתן לתלות שישתנה מזגם לטובה וילדו, אבל לאחר י' שנים אומרים שזהו מזגם ויותר לא יולידו[429].

כשאינו יכול לבוא עליה

נשא אשה, ואינו יכול לבוא עליה - כגון שהיא רואה מחמת תשמיש[430], או שהיא מורדת בו[431] - חייב להוציאה[432].

גדר האיסור לבטל

בגדר האיסור לבטל מצוות פו"ר, יש מן הראשונים שכתבו שאינו עובר איסור, אלא שחיסר מצוה[433].

אופן החיוב שלא לבטל

אופן החיוב שלא לבטל מפו"ר כאשר הוא נשוי, היינו שיגרש את אשתו[434], או ישא אחרת עליה[435], וביארו גאונים שאם אין ידו משגת לזון את שתיהן[436], יגרשנה, ואם ידו משגת[437], ישא אחרת עליה[438]. ונחלקו בדבר: יש מן הראשונים שמדבריהם נראה, וכן כתבו אחרונים בדעתם, שלכתחילה ישא אחרת עליה, אלא שאם לא מצא - שאין אשה רוצה להנשא לו להיות עם צרתה בביתה[439] - מצוה עליו לגרשה[440], ויש מן האחרונים שכתבו שאין חילוק ביניהן[441].

הפילה

הפילה, אין מונים י' שנים אלא משעה שהפילה[442].

מתו הבנים

ילדה בנים ומתו, אמרו בירושלמי, וכן כתבו ראשונים בדעת הבבלי, שאין מונים י' שנים אלא משעה שמתו[443], שיכולה לומר שלא נעשית עקרה אלא בשעת מיתת בנה, שהרוח הרעה שהרגה את התינוק, גרמה לעקרותה[444], כלומר שהוכחשה מחמת צערה על מיתת בנה[445], או שהרוח שגרמה למיתת התינוק גרמה אף לעקרותה[446], והרי תולים בכל דבר המעכב את ההריון[447], והרי זה כמו שהפילה, שאין מונים אלא משעה שהפילה[448]. ונראה מדברי ראשונים, שאפילו מתו הבנים בגדלותם, בשעה שנזדקנה האשה ואינה ראויה להוליד, אינו מונה י' שנים אלא משעת מיתתם, שלא חילקו חכמים בתקנתם[449].

ונחלקו בדבר: יש מן הראשונים שכתבו שאילו ילדה רק ולד אחד, שלא קיימה בלידתו מצוות פו"ר[450], ומת, מונים י' שנים משעה שפסקה מללדת[451]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שאפילו לא קיים מצוות פו"ר בלידתה, כגון שלא ילדה אלא ממין אחד, ומתו, אין מונים י' שנים אלא משעה שמתו[452]. ויש מן האחרונים מצדדים בדעת ראשונים, שחולקים על כל זה וסוברים שמונים לה י' שנים משעה שפסקה מללדת[453]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שחולקים על כל זה, וסוברים שאפילו מתו, כיון שילדה ולד של קיימא, אין מונים לה י' שנים כלל[454].

לענין מה מונים

מניית י' שנים משעה שמתו, לסוברים כן, כתבו ראשונים שהיינו לענין שכופים אותו להוציא[455]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שלא אמרו שמונים י' שנים כשמתו הבנים, אלא לענין שישא אשה על אשתו, ולא לענין שיגרשה, שאין הדעת סובלת שיגרש אשתו אחרי שילדה לו[456].

ילדה ולא קיים פו"ר

ילדה, אבל לא קיים על ידי לידתה מצוות פו"ר - כגון שלא ילדה בן ובת[457] - אם כופים אותו לקיים מצוות פו"ר, נחלקו ראשונים:

א) יש שכתבו שכופים[458], ומונים י' שנים משעה שלא ילדה עוד[459]. ויש מן האחרונים שכתבו שמכל מקום אם ילדה שניים, אפילו לא קיים בלידתם מצוות פו"ר, כגון ששניהם מאותו המין, לסוברים כן[460], מכל מקום אין כופים אותו להוציא, שאף לסוברים שאינו מקיים מצוות פו"ר אלא כשילדה זכר ונקבה, אין זה אלא לענין קיום המצוה כתקנה, אבל מכל מקום כיון שילדה שנים שוב אין כופים אותו להוציא[461].

ב) ויש שכתבו שאין כופים, ואפילו לא ילדה אלא ולד אחד ופסקה מללדת[462], או שילדה ולד אחד ולאחר מכן הפילה ג' פעמים[463], שעל כרחך לא נתקלקלה אלא מחמת חולי, וכל שהוא מחמת חולי אינו עולה למנין י' שנים[464], שזו שילדה יצתה מכלל עקרה, והרבה נשים עמדו מלדת אחר שילדו מחמת מקרה שקבל בית ולד שלהן, ואחר כך ילדו על ידי רופא, ושמא אף זו אם תשב אצלו עוד, תלד לו[465], וכיון שילדה, על כרחך שראויה היתה ללדת, ושדהו היא שנסתחפה[466]. נזדקנה ואינה ראויה עוד ללדת, יש מן הראשונים שכתבו שכיון שילדה, אין כופים אותו להוציא[467]. ויש מן הראשונים שכתבו שכופים אותו להוציא, כיון שנזדקנה, והוחזקה בעקרה, ואין לה תקנה מדרך הטבע[468]

ג) ויש שנראה מדבריהם, שאילו לא פסקה מלדת, אך יולדת כולם ממין אחד, אינו חייב להוציא, שאין מובטח לו שאשה אחרת תוליד לו מהמין השני[469].

ילדה ואין לו עתה בנים כלל

ילדה כמה בנים, ומתו, שלא קיים מצוות פו"ר[470], וכן נמצא הבן סריס, שלא מקיים בו מצוות פו"ר[471], נחלקו ראשונים: יש שכתבו שאפילו מתו ונמצא סריס לאחר שנזדקנה האשה ואינה ראויה ללדת, אינו חייב להוציאה, שאין השכל מקבל שיוציא מי שכבר ילדה לו[472]. ויש חולקים וסוברים שכופים אותו להוציא[473].

אם חייב לישא אחרת

לא קיים מצוות פו"ר אך אינו חייב להוציא את אשתו - כגון שלא ילדה בן ובת, או שילדה ומתו, לסוברים כן[474] - כתבו ראשונים שמכל מקום מחוייב הוא להתעסק בפו"ר ולישא אשה אחרת עליה עד שיקיים המצוה[475], שאף על פי שבדיעבד אינו חייב להוציאה, מכל מקום לכתחילה חייב לקיים על כל פנים את החיוב שלא לבטל מצוות פו"ר, ולישא אשה על אשתו, לדעתם[476]. ויש מן האחרונים שלדעתם שאין חילוק בין החיוב להוציאה לבין ההיתר לישא אחרת עליה[477], כתבו שכאשר אינו חייב להוציאה, אף אינו חייב לישא אחרת עליה, והוסיפו שלא יצא הדבר מפי ראשונים[478].

כשהיו דברים המעכבים

היו דברים שניתן לתלות בהם שהם עכבו את ההריון - כגון שחלה הוא, או שחלתה היא, או שהיה אחד מהם חבוש בבית האסורים[479], או שהלך למדינת הים לסחורה[480] - אין שנים אלו עולות למנין י' שנים[481], שכן למדים מאברהם אבינו, שלא נמנו לו י' שנים אלא משעה שבא לארץ ישראל[482], אבל השנים שהיה בחוץ לארץ לא נמנו[483], שתולים שמפני העוון של ישיבתו בחוץ לארץ לא זכה לבנים[484], או לפי שישיבה בחוץ לארץ היא ישיבת טלטול[485], ויש מן הגאונים שכתבו שלא עלו לאברהם אבינו שנות ישיבתו בחוץ לארץ לפי שהיו אלו שנות נסיעתו, ואפשר שמקרי הדרך עכבוהו[486]. יש מן הראשונים שהוסיפו שאפילו יכלו לשמש מיטתם בזמן חוליים או בשהייתם בבית האסורים, אין שנים אלו עולות מן המנין[487], מהם שביארו שלפי שתולים שאותו העוון שגרם להם החולי או לשהות בבית האסורים, גרם להם שלא להוליד, כמו שמצינו באברהם שמשום העוון לא הוליד[488], ומהם שביארו שכל שהוא מחמת חולי, סופו להבריא[489], ויש מן הראשונים סוברים שדוקא כאשר לא שמשו מטתם, אין שנים אלו עולות מן המנין[490].

בחוץ לארץ

שהה י' שנים בחוץ לארץ, אם שנים אלו עולות מן המנין, נחלקו ראשונים: א) יש סוברים שאינן עולות, כשם שמצינו באברהם אבינו, שהשנים שהיה בחוץ לארץ לא עלו לו למנין[491]. ב) ויש מן הראשונים סוברים שעולות[492], שהרי רוב האנשים פרים ורבים בחוץ לארץ, ואין מסתבר לתלות את זה שלא נולד לו, בישיבתו בחוץ לארץ[493], ודוקא לאברהם אבינו לא עלו השנים שהיה בחוץ לארץ, לפי שנצטווה לעלות לארץ ישראל, ונתעצל ולא עלה[494], או לפי שאברהם אבינו עקר היה[495], ולא נתברך "ואעשך לגוי גדול"[496], אלא בארץ ישראל[497], או משום שבזמן הזה אין עבירה בישיבה בחוץ לארץ, לסוברים כן[498], או שדוקא למי שעומד בצער בחוץ לארץ אין השנים שדר שם עולות לו, ואף אברהם אבינו עמד בצער בחוץ לארץ[499]. ג) ויש מן הראשונים שכתבו שעולות, אלא שאין כופים על כך בחוץ לארץ, ואם רצה להוציא, מוציא[500]. ד) ויש מן הראשונים מחלקים בדבר, שלדר בחוץ לארץ, עולות מן המנין, אבל אם עלה לארץ ישראל, מונה י' שנים מחדש, שאולי בזכות הארץ יבנה[501]. ויש מחלקים שדוקא מי שדר בארץ, וירד לחוץ לארץ, וחזר ועלה, אין השנים שדר בחוץ לארץ עולות למנין[502].

כפיה

לא גירש את אשתו ולא נשא אחרת, אם כופים אותו לגרשה, נחלקו אמוראים בדעת שמואל: ר' יהודה אמר שאין כופים[503], וביארו ראשונים שלפי שאין כופים על מצוות פריה ורביה[504], לפי שיכול לישא אחרת תחתיה[505]. ורב תחליפא בר אבימי אמר שכופים[506], שאף על פי שמדאורייתא אינו חייב לגרשה, מדרבנן כופים אותו[507], שחוששים שכל זמן שהיא תחתיו לא ישא אחרת[508], ואף לא תרצה אשה אחרת להנשא לו להיות יחד עם צרה בביתה[509], ואפילו אמרה האשה שרוצה להשאר עמו, ואפילו אומרת שתדור עמו יחד עם עדים - ולא תוכל להבעל לו[510] - אין שומעים לה[511], שכיון שבת תשמיש היא, יש לחוש שמה יצפה לה ולא ישא אחרת[512], ואין כפיה זו מצד האשה, אלא מצד בית הדין[513], שחוששים שכל זמן שהיא נשואה לו לא תרצה אחרת להנשא לו[514], ויש מן הראשונים שהוסיפו שכל שכן הוא, שעתה מתבטל לגמרי מפו"ר[515].

הלכה

הלכה שכופים[516], וכתבו ראשונים שכופים אותו תחילה לגרשה, ולאחר מכן כופים אותו לישא אחרת[517].

במה כופים

הכפיה על מצוות פו"ר, לסוברים כן, נחלקו במה היא: ר' אבא אמר שכפיה* זו בשוטים היא[518]. ובדעת הירושלמי כתבו ראשונים שאין הכפיה אלא בדברים[519], כלומר שאומרים לו שחייבוהו חכמים להוציא, ואם לא יוציא, מותר לקרותו עבריין[520].

ונחלקו ראשונים להלכה, יש שכתבו שכופים אותו בשוטים[521]. ויש שכתבו שאין כופים אלא בדברים[522].

כפיה לישא אשה

הגיע לגיל כ' ואינו רוצה לישא אשה, כתבו ראשונים שכופי אותו שישא[523], והוסיפו שכופין אותו בשוטים[524], ואף לסוברים שבמי שנשא אלא שלא ילדה, אין כופים אותו[525], בזו שלא נשא כלל, כופים אותו אף בשוטים[526], שהרי זו ככל כפיה* על שאר מצוות עשה, שמכים אותו עד שיאמר רוצה אני[527]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שאין כופים את הפנוי לישא אשה, שאין חוששים שלא ישא[528]. ויש מן האחרונים שכתבו שאף לסוברים שכופים אותו, היינו דוקא במי שאינו רוצה לישא כלל - כגון שרוצה לנהוג כמנהג הגויים[529] - אבל מי שרוצה לישא, אלא שמתעכב עד שימצא ההוגנת לו, אין כופים אותו[530].

כפיית האשה

עברו י' שנים והאשה מסרבת לקבל גט, יש מן האחרונים שכתבו שלדברי הכל כופים אותה בשוטים, שכיון שיש לחוש שלא תרצה אחרת להנשא לו, הרי זה כמי שלא נשא כלל, שכופים אותו לדברי הכל[531].

כפייה בזמן הזה

בזמן הזה, כתבו ראשונים שאין כופים על מצוות פו"ר[532], שכיון שאמרו שמזמן שחרב בית המקדש, מן הדין היה לנו לגזור שלא לישא אשה ולא להוליד בנים, ורק שלא גזרו כן משום שאי אפשר לקיימה[533], אם כן לכל הפחות אין לנו לכפות על קיום מצוות פו"ר[534], או שכיון שאם היו בית דין נזקקים בעניני נשואים לנושא שאינה הוגנת לו, היו צריכים לכפות כל העושה כן, ורוב הנשים היו נוטלות כתובה ונדוניא, ואין כתובה שאין בה מחלוקת ("ליכא כתובה דלא רמו בה תיגרא"[535]), ותרבה הקטטה והמריבה, לכן העלימו חכמי הדורות את עיניהם מעניני זיווגים, שלא למנען וכל שכן להפרידם, כששניהם רוצים ואין הבעל נושא אשה האסורה לו[536].

ויש מן האחרונים שכתבו שכופים אף בזמן הזה[537].

כשאינו רוצה לישא כלל

מי שאינו רוצה לישא אשה כלל, לסוברים שכופים אותו[538], בדינו בזמן הזה, לסוברים שבזמן הזה אין כופים על מצוות פו"ר[539], נחלקו אחרונים:

יש שכתבו שהרי הוא בכלל מה שאמרו שאין כופים על מצוות פו"ר בזמן הזה[540], ומהם שכתבו שמכל מקום מצוה על החכם שיוכיחו על כך[541],

ויש שכתבו שמי שאינו רוצה לישא אשה כלל, כופים אותו אף בזמן הזה[542].

הערות שוליים

  1. ↑ עי' להלן. רמב"ם אישות טו א; טור אה"ע א.
  2. ↑ בראשית א כח.
  3. ↑ שם ט א.
  4. ↑ שם ז.
  5. ↑ שם לה יא.
  6. ↑ עי' גמ' יבמות סג ב וסנהדרין נט ב וע"ז ה א, שמביאה כמקור למצוה את הכתוב שנאמר לנח "ואתם" וכו', וכ"כ רש"י בראשית ט ז ורמב"ן שם ובעלי הנפש שער הקדושה (מהד' בוקוולד עמ' קעג) וזוהר הרקיע אות עא ועוד. ועי' ילקוט שנו"ס לרמב"ם (פרנקל) אישות פט"ו ה"א, שיש דפוסים שגרסו כן ברמב"ם שם, ועי' מהר"ם שיק מ' א והג' ר"ח העליר לרמב"ם סהמ"צ עשה ריב. ועי' ציון 9.
  7. ↑ עי' תני בר קפרא בכתובות ה א, שהכתוב שם א כח הוא לברכה, ורא"ם שם, בדעתה, שדקא לברכה ולא למצוה, ועי' ציון 8 שי"ח; רמב"ן בראשית ט ז ורא"ם שם ומהרש"א סנהדרין שם, ע"פ גמ' יבמות וסנהדרין וע"ז שם, שהביאה למצוה דוקא הכתוב שם ט ז. עי' רש"י שם, שלפי פשוטו הכתוב שם א הוא לברכה, ורא"ם שם, שלפ"ז ה"ה הכתוב שם א כח; עי' אבן עזרא בראשית א כח ולה יא, שהכתובים שם ושם, הם לברכה (ונ' שה"ה הכתוב שם ט א, שאף בו נזכרה ברכה), ועי"ש שהתלמוד שהזכיר כתוב זה למצוה (עי' ציון 8), אי"ז אלא לזכר ולאסמכתא; עי' רמב"ן בראשית שם, ע"פ הגמ' סנהדרין שם, שאף לפי מדרשו שהכתוב שם ט ז נלמד בסמוכים, מ"מ כתוב זה הוא למצוה, והכתובים שם א כח ושם ט א הם לברכה, ועי' רא"ם שם, שכ"ה לסוברים שאפשר ללמוד סמוכים אף מכתוב שאינו מופנה (ועי' ציון 9); עי' רד"ק בראשית א כח, שכתוב שם הוא לברכה, ומ"מ סמכו ממנו למצווה ודרשו ממנו שאין האשה מצווה על פו"ר (עי' ציון 8). ועי' מהרש"א סנהדרין שם, שכ"ה אף לתנאים ואמוראים הלמדים דיני המצוה מהכתוב שם א כח (עי' ציונים הבאים), שאין למדים אלא לבאר הלשון "פרו ורבו", ועי"ש שכ"כ בד' הרמב"ן שם, וכעי"ז בדינא דחיי לסמ"ג עשין מט ד"ה ואולי, ועי"ש ד"ה ועוד. ועי' מל"מ מלכים פ"י ה"ז ד"ה נחזור ומהר"ם שיק לתרי"ג מצוות מ' א אות א.
  8. ↑ עי' רש"י שבציון 9, שהכתוב השני שנאמר לנח, אינו למצוה, ועי' רא"ם שם שלפ"ז ע"כ הכתוב שם א כח, אע"פ שבתחילתו נזכרה ברכה, מ"מ הוא למצוה; בעלי הנפש שם; החנוך מ' א; פי' הר"ן עה"ת בראשית ט ז ורא"ם שם א כח ומהרש"א ח"א יבמות סה ב ודינא דחיי שם ד"ה העולה ושל"ה ריש פ' נח אות א, בד' ר' יוחנן בן ברוקה במשנה יבמות סה ב שלמד מלשון הכתוב שם א כח "פרו ורבו" בלשון רבים, שאף אשה חייבת במצוה (עי' ציון 72), ועי' מהרש"א שם, שאע"פ שבכתוב שם לה יא נאמר בלשון יחיד (עי' ציון 11), ע"כ הוא לברכה, ור"ן ורא"ם ודינא דחיי ושל"ה שם בד' ר' אלעא משום ר' אלעזר בר' שמעון בגמ' שם, שדורש מלשון הכתוב שם "וכבשה" שאשה אינה חייבת. וכ"כ אוה"ח שם. ועי' ר"ן שם א כח (הובא באברבנאל שם), שהוא גם לברכה וגם למצוה, וכ"כ של"ה שם, ועי"ש שלכן אמרו לתני בר קפרא שם, שהוא לברכה (עי' ציון 7). ועי' דינא דחיי שם, שלד' ר' אלעא, כל הכתובים הם לציווי, ועי"ש שכן מצדד בד' הסמ"ג שם (וכ"כ יראה"ש סי' תיג): בארבעה מקומות הזהירה תורה על פריה ורביה, ועי"ש ד"ה ולפי, שאפשר ש"הזהירה" לאו דוקא, אלא הכונה ל"הזכירה", ועי' ברית משה שם אות א-ב.
  9. ↑ עי' רש"י בראשית שם, שלפי מדרשו הכתוב השני שנאמר לנח, שם ט ז, נצרך לדרוש ממנו בסמוכים (עי' ציונים 43, 46), ועי' רא"ם שם, שכ"ה לסוברים שאין דורשים סמוכים אלא כשהכתוב מופנה (עי' ציון 7); רלב"ג בראשית שם, ושם: ולזה הסכימו רבותינו; ר"ן שם ט ז. ועי' ר"ן שם, שאעפ"כ הביאה הגמ' בסנהדרין (ויבמות וע"ז) שם מכתוב זה למצוה, מפני שהוא יותר על מצוה מהכתוב שנאמר לאדם הראשון, שנראה מעניינו שהוא לברכה, וצ"ע.
  10. ↑ רא"ם שם, לסוברים בציון 8, שהכתוב שנאמר לאדם הראשון, הוא למצוה, ואע"פ שנאמרה בו ברכה, ולפ"ז ה"ה הכתוב הראשון נאמר לנח, אע"פ שנזכרה בו ברכה, הוא למצוה, ועי"ש בטעם שהוצרך הכתוב לכפול המצוה. ועי' של"ה שם אות ג, שאפשר שיש לחלק, שאע"פ שכתוב שנאמר לאדם הראשון הוא אף למצוה, מ"מ הכתוב ראשון שנאמר לנח אינו אלא למצוה, עי"ש הטעם, ועי"ש שנחלקו תנאים בדבר. ועי' גור אריה בראשית ט ז.
  11. ↑ עי' תוס' יבמות סה ב ד"ה ולא, בד' ר' יוסף בגמ' שם, שלמד מהכתוב שם לה יא שנאמר בלשון יחיד "פרה ורבה", שאשה פטורה (עי' ציון 69), שהטעם שלא למד אחרת מהכתוב שם א כח שנאמר בלשון רבים "פרו ורבו" (עי' ציון 8), לפי שהוא לברכה. ועי' מהרש"א סנהדרין שם, שתמה מהכתוב שם ט ז, שהוא למצוה (עי' ציון 7), ונאמר בלשון רבים "פרו ורבו", ועי"ש: ויש ליישב, ועי' דינא דחיי שם ד"ה אולי וקר"א יבמות שם וערל"נ יבמות וסנהדרין שם, שמיישבים שלשון רבים שנאמר שם היינו לנח ובניו, ולא לנשים.
  12. ↑ בה"ג הקדמה מצוות קום עשה מ' ט (עמ' טו); אזהרות רשב"ג אות עא וזוהר הרקיע שם אות רט; סהמ"צ לרמב"ם ע' ריב; החינוך מ' א; יראים מ' תיג; סמ"ק סי' רפד; חרדים מ"ע פ"ז.
  13. ↑ ישעיה מח יח. עי' משנה גיטין מא ב וש"נ.
  14. ↑ רש"י חגיגה ב ב ד"ה לא תוהו.
  15. ↑ ס' החינוך מ' א, ועי' ציון 39 ואילך. ועי' מבית מאיר (סטולביץ) ח"ד סי' א עמ' קפא.
  16. ↑ או"ז ח"ב סי' שפו.
  17. ↑ זהר הרקיע לרשב"ץ אות עו, ע"פ גיטין מא ב שמי שחציו עבד וחציו ב"ח כופים את רבו לשחררו כדי שיקיים פו"ר משום לא תוהו בראה.
  18. ↑ שעשועי רעיונים קונ' דרך חיים כלל א ד"ה ונחזור, וע"ש שכתב כן אף בד' התוס' גיטין מא ב דלהלן.
  19. ↑ עי' תוס' חגיגה ב ב ד"ה לישא (הב') לגי' המהרש"א שם, ואף לגי' המנ"ח מ' א אות טו שלא גרס בתוס' "לשבת יצרה" מ' שבכל אופן יש כאן עשה בפני עצמו אלא שהוא מדברי קבלה, ועי' תוס' שם ד"ה לא תוהו וגיטין מא ב ד"ה לא תוהו.
  20. ↑ חת"ס בשו"ת ח"ג אהע"ז סי' א ובחי' גיטין מא ב ד"ה לא תוהו.
  21. ↑ האלף לך שלמה סי' ג.
  22. ↑ עי' כלי חמדה בראשית אות י ד"ה הנלענ"ד; מהרי"ל דיסקין להלן. ועי' לבני בנימין מערכה כג (לה ב) בהגה"ה ד"ה ובזה, שמצד יישוב העולם, אפי' אם היה אפשר להושיב בני אלוקים היה מקיים בזה יישוב העולם, משא"כ מצות פו"ר שהוא רק ע"י בנים שיצאו מחלציו ולא באופ"א.
  23. ↑ עי' גיטין מא ב.
  24. ↑ מהרי"ל דיסקין, הו"ד במשפטי שמואל על הרמב"ם הל' עבדים פ"ז ה"ח אות ד.
  25. ↑ אתוון דאורייתא כלל יג אות ה.
  26. ↑ קהלת יא ו. יבמות סב ב; רמב"ם אישות פט"ו הט"ז; טוש"ע אהע"ז א ח.
  27. ↑ רש"י יבמות שם ד"ה אי זה.
  28. ↑ רמב"ם שם, ועי' העמק שאלה שאיל' קסה ג בנפק"מ בין הטעמים.
  29. ↑ רי"ף יבמות (יט ב); רמב"ם אישות פט"ו הט"ז, ומ"מ שם ה"ז בדעתו; בעה"מ שם; סמ"ג עשין מט; רא"ש יבמות פ"ו סי' ט; ב"ש סי' א ס"ק א; ט"ז שם א. ועי' רש"י ביצה לז א ד"ה דאית: קצת מצוה איכא וכו'. ועי' מנ"ח מ' א אות כז: נראה שהוא מדברי קבלה.
  30. ↑ ב"ש שם ס"ק יד; ט"ז שם י. והיינו אע"פ שלדעתם הוא חיוב גמור מדרבנן.
  31. ↑ ב"ח יו"ד סי' רכח, בד' תשו' או"ז קטן (עי' תשו' מהר"ם דפ' לבוב סי' קיח), שלכן הנשבע לאשתו שלא ישא אשה נוספת אחר מותה, אין שבועתו חלה משום שחשוב נשבע לבטל המצוה; תוע"ר על היראים השלם סי' תיג, בד' היראים שם.
  32. ↑ מלחמות ה' לרמב"ן יבמות שם
  33. ↑ רמב"ם אישות פט"ו ה"א; משנ"ב סי' רמ ס"ק ב.
  34. ↑ עי' בעה"מ שם; ב"ש סי' א ס"ק א; ט"ז שם א.
  35. ↑ עי' ציון 426, וע"ע גירושין ציון 869.
  36. ↑ בעה"מ שם.
  37. ↑ ברכ"י אהע"ז סי' א אות ב, הו"ד בפת"ש שם ס"ק א.
  38. ↑ ציון 11 ואילך, ושם ציון 13 שי"ח.
  39. ↑ ישעיה מה יח. פסחים פח ב ומגילה כז א וחגיגה ב ב ויבמות סב א וב"ב יג א.
  40. ↑ רש"י יבמות סב א ד"ה לא.
  41. ↑ עי' רש"י יבמות סג ב ד"ה גוף ונדה יג ב ד"ה שבגוף, ור"ן שבת לט ב, בשמו. ועי' ס"ח סי' תק.
  42. ↑ יבמות סב א וסג ב וע"ז ה א ונדה שם.
  43. ↑ בראשית ט ו-ז. ר' אלעזר בברייתא יבמות סג ב.
  44. ↑ עי' בראשית א כו. מהרש"א ח"א יבמות סג ב, פי' א.
  45. ↑ מהרש"א שם, פי' ב.
  46. ↑ בראשית ט ו-ז. ר' יעקב ור"א בן עזריה שם.
  47. ↑ בן עזאי שם.
  48. ↑ עי' תוס' חגיגה ב ב ד"ה לישא (הב') וגיטין מא א ד"ה לישא וב"ב יג א ד"ה כופין: גמר ביאה, והליכות אליהו (פיינשטיין) שו"ת אהע"ז סי' ד והר צבי או"ח ח"ב סי' עו ואג"מ אהע"ז ח"ב סי' יח בדעתם; ערול"נ יבמות כב א ד"ה ובנו. ועי' רי"פ פערלא לרס"ג עשה סט בד' הרס"ג שם, ורלב"ג בראשית א כח ד"ה השרש השני. ועי' רשב"א נדרים טו ב בסוף העמ', לענין האוסר על עצמו הנאת תשמיש מאשתו, שהק' הרי מצווה בפו"ר, וע"ש מה שתירץ, ומ' מדבריו שבעצם מעשה התשמיש מקיים המצוה. ועי' העמק שאלה שאילתא קסה בד' הרמב"ם אישות פט"ו ה"א שמצות פו"ר תלויה במצות עונה, ואינו מחויב לבעול אלא בעונה השייך לאישות.
  49. ↑ תוס' גיטין שם.
  50. ↑ הר צבי שם, ועי' להלן.
  51. ↑ הר צבי שם.
  52. ↑ זקן אהרן (וואלקין) אהע"ז סי' סב ד"ה אכן שוב; מהר"ם שיק אהע"ז סי' ד ד"ה והנה התורה.
  53. ↑ עי' ציונים 257, 258.
  54. ↑ דרך המלך (רפפורט) דעות פ"ג ה"ב; הר צבי שם.
  55. ↑ עי' ציון 323.
  56. ↑ דרך המלך שם, ועי' ערול"נ שם.
  57. ↑ ע"ע מצוות צריכות כוונה.
  58. ↑ ע"ע הנ"ל.
  59. ↑ דרך המלך שם.
  60. ↑ מנ"ח מ' א (מהד' מכון י-ם) אות ח ויד, ומ' שו אות ו; שו"ת פרי יצחק ח"א סו"ס מב
  61. ↑ עי' ציונים 257, 258.
  62. ↑ מנ"ח מ' א אות יד.
  63. ↑ עי' ציון 323.
  64. ↑ מנ"ח שם אות ח.
  65. ↑ קובץ הערות סי' סט אות כז.
  66. ↑ משנה יבמות סה ב.
  67. ↑ בראשית א כח.
  68. ↑ ר' אלעא בשם ר"א בר' שמעון בגמ' שם. ועי' פנ"י גיטין מא ב, שמוסיף שהאיש דרכו לחזור אחר אשה, ולא להיפך, וצ"ב מנין לו.
  69. ↑ ר' נחמן בר יצחק ביבמות שם.
  70. ↑ בראשית לה יא.
  71. ↑ ר' יוסף ביבמות שם. ועי' תוס' שם ד"ה ולא, שאע"ג שלאדם וחוה נאמר בלשון רבים, לדעה זו היינו רק לברכה ולא למצוה, עי' ציון 7.
  72. ↑ משנה שם.
  73. ↑ בראשית שם. משנה שם.
  74. ↑ יבמות סה ב.
  75. ↑ יבמות שם.
  76. ↑ רמב"ם אישות פט"ו ה"ב; טוש"ע אה"ע א יג.
  77. ↑ תוס' חגיגה ב ב ד"ה לא, בשם י"מ; תוס' יבמות סב א ד"ה הכל; ר"י ב"ר מרדכי בתוס' גיטין מא ב ד"ה לא ובתוס' ב"ב יג א ד"ה שנאמר. ועי' מנ"ח מ' א אות יט, שכ"ה לראשונים הסוברים שהנולד לעבד אינו חשוב בנו כלל, שלפ"ז פשוט שאינו מחוייב במצוה כיון שאינו יכול לקיימה, ועי' ציון 93. ועי' תוס' גיטין שם, שכ"מ מירו' מו"ק פ"א ה"ז וגיטין פ"ד ה"ה, שהאיסור לישא אשה במועד, מפני ביטול פו"ר שימתינו מלישא עד המועד, נוהג אף בעבד, שאף הוא חייב בפו"ר, ומ' שאי"ז משום מצוות פו"ר אלא משום שבת (עי': החיוב ליישב את העולם), ועי' ציון 78.
  78. ↑ תוס' חגיגה שם; שו"ת מהר"ם מרוטנבורג ד' קרימונה סי' קנ; ראבי"ה ברכות סי' קנא אות מה. ועי' תוס' ומהר"ם מרוטנבורג וראבי"ה שם, שכ"מ מירו' שם, שאמרו שהעבד חייב בפו"ר, ועי' ציון 77.
  79. ↑ עי' בראשית ט כה-כו.
  80. ↑ בראשית שם א. תוס' חגיגה שם. ועי' שו"ת בית יעקב (צויזמיר) סי' קכב ד"ה הן ושו"מ מהדת"ל ח"ג סי' לד. ועי' ציון 83.
  81. ↑ עי' ציון 100 ואילך.
  82. ↑ עי' ציון 106.
  83. ↑ ע"ע עבד. מים חיים שם; א"ז סי' קנג ס"ק ג; מל"מ מלכים פ"י ה"ז ד"ה הכלל. ועי' טו"א שבציון 89. ועי' אבנ"מ סי' א ס"ק ב, שתמה ע"ז מהוכחת התוס' מכנען, עי' ציון 80, והרי כנען לא מל וטבל. ועי' מהרש"א וטו"א מלואי אבן שם, שהקשו שהרי אין המצוה נוהגת בבני נח, ועי' שבו"י שבציון 107, באופ"א, ועי' באה"ט סי' א סוס"ק יא.
  84. ↑ ע"ע עבד.
  85. ↑ עי' ציון 76.
  86. ↑ עי' ציון 68 ואילך.
  87. ↑ מל"מ שם.
  88. ↑ עי' ציון 68.
  89. ↑ ע"ע עבד. א"ז סי' קנג ס"ק ג; פנ"י גיטין שם. ועי' טו"א שם ד"ה ליתא, שדחה, ועי"ש ד"ה והשתא, באופ"א, שהעבד לא הוקש לאשה, אלא להחמיר, ולא להקל, ובפו"ר העבד חייב אף ללא הלימוד מאשה, כיון שהתחייב בכלל בני נח, ובמעמד הר סיני לא נטלה המצוה ממנו, עי' ציון 83, ועי' שפ"א שם.
  90. ↑ עי' ציון 299.
  91. ↑ תוס' חגיגה שם.
  92. ↑ אבנ"מ שם. ועי"ש שאל"כ איך שייך לומר שהוא מחוייב במצוה, אם אינו יכול לקיימה. ועי"ש שתמה ע"ז, שכיון שקיים בעבדותו, למה כשהוליד ונתגייר, לא קיים המצוה (עי' ציון 299), ומאי שנא מגוי שקיים המצוה בילדים שהוליד בגיותו, לסוברים כן (עי' ציון 284 ואילך), ועי' ציון 93.
  93. ↑ עי' ציון 299. מנ"ח מ' א אות יט, ועי' ציון 77. וכעי"ז בחת"ס ב"ב יג א ד"ה לישא ובשו"מ מהדת"ל ח"ג סי' לד. ועי' מנ"ח שם, שבכך שונה מגוי, שבשעת גיותו זרעו מתייחס אחריו, ולכן אף לאחר שנתגייר מקיים בו המצוה. ועי' זכר יצחק סי' לב.
  94. ↑ טו"א שם ד"ה מיהו.
  95. ↑ עי' תוס' גיטין מא ב ד"ה ד"ה לא תוהו וב"ב יג א ד"ה שנאמר, בשם ריב"ם, שעבד מצווה על "לשבת יצרה", וממילא אף אשה בכלל, שהרי עבד חייב במצוות שאשה חייבת בהן; זהר הרקיע לרשב"ץ אות עו (לגבי עבדים, ולכאו' ה"ה בנשים); שו"ת הרד"ך בית יז; מג"א או"ח סי' קנג ס"ק ט; ט"ז אהע"ז סי' א ס"ק ב.
  96. ↑ העמק שאלה שאי' קסה ב, בד' השאילתות שם; ב"ש שם ס"ק ב, בד' התוס' חגיגה ב ב ד"ה לא (ואף לתוס' גיטין שם, רק לתי' א' אשה מצווה), ובד' השלט"ג יבמות (יט ב) בשם הריא"ז (הו"ד ברמ"א שם סעיף ג), שכ' שאשה לא תעמוד ללא בעל משום חשד, והיינו שלולא הטעם של חשד אינה מצווה להינשא שאין בה עשה של לשבת; עי' רמב"ם איסו"ב פכ"א הכ"ו שרשות ביד אשה שלא להינשא, ועי' מ"מ שם שכ"מ בתוספ' יבמות פ"ח ה"ג; הג' רעק"א אהע"ז שם ס"ק א, בד' תשו' הר"ן סי' לב; ערוה"ש שם ס"ד.
  97. ↑ ע"ע אנדרוגינוס ציון 8.
  98. ↑ עי' יבמות פב ב ורש"י שם.
  99. ↑ עי' להלן: החיוב לשאת אשה בת בנים. תוס' שם ד"ה תנן ותוס' הרא"ש שם, ונובי"ת אה"ע סי' א וערל"נ שם, בדעתם. ועי' ציון 246. ועי' מצפה איתן יבמות שם וחס"ד בכורים פ"ב ה"ג ד"ה ותו, שתמהו שפשיטא שאינו מוליד , ועי"ש שפירשו ד' התוס' בע"א, ועי' ציון 244, ועי' נוב"י שם בהגהה מבן המחבר ומנ"ח מ' א אות ד וישרש יעקב שם.
  100. ↑ סנהדרין נט ב.
  101. ↑ בראשית ט ז.
  102. ↑ ע"ע בן נח: צוות שנשנו ושלא נשנו בסיני. סנהדרין שם.
  103. ↑ יבמות סב א.
  104. ↑ תוס' יבמות שם ד"ה בני ובכורות מז א ד"ה והא.
  105. ↑ ר"א מן ההר יבמות שם.
  106. ↑ מים חיים חגיגה ב ב וא"ז סי' קנג ס"ק ג ומל"מ מלכים פ"ז ה"י ד"ה וראיתי להרב (הב'), בד' תוס' חגיגה שם, עי' ציון 83; טו"א חגיגה שם מלואי אבן ד"ה מיהא; ערל"נ לתוס' יבמות שם. ועי' העקידה שם, לענין ער ואונן: שהרי היו מצווין בה, וצ"ב אם כוונתו שדוקא הם שהיו קודם מתן תורה, מצווין בה. ועי' נובי"ת חו"מ סי' יא.
  107. ↑ שבו"י ח"ב סי' קלד, בד' תוס' שבציון 80, שהעבד חייב במצוה, שהיינו דוקא באופן שאינו יכול להנשא כלל, כגון שהוא חצי עבד וחצי ב"ח, ומופקע הוא מקיום המצוה.
  108. ↑ עי' רש"י שם; מאירי שם. ועי' בכור שור סנהדרין נט ב וגליוני הש"ס חגיגה ב ב.
  109. ↑ שאלתות שאלתה קסה; עי' תוס' חגיגה ב ב סוד"ה לא, ומהרש"א שם, בדעתם; ס' הקנה מצוות פו"ר (מהד' קראקא תרנד דף קה א) העקידה שער כח פ' וישב (מהד' ברטיסלבה תרט דף רכד ב), ועי' ציון 106; אברבנאל בראשית לח ז, ועי"ש שכ"כ בשם חז"ל, ולא נמצא. ועי' העמק שאלה שם, שביאר גמ' סנהדרין שם באופ"א, שלעולם בן נח חייב בפו"ר, ועי' מרומי שדה בכורות מז א.
  110. ↑ ע"ע בן נח: ענשם ושכרם. העקידה שם; אברבנאל שם.
  111. ↑ ע"ע. פמ"ג דלהלן.
  112. ↑ עי' אחרונים שבציון 114, שאפילו הממזר חייב, ואחרונים שבציון 117 ואילך, שלא פסלו הממזר אלא לפי שאין להרבות ממזרים.
  113. ↑ פמ"ג או"ח סי' רמ מש"ז ס"ק א.
  114. ↑ שו"ת שאילת יעב"ץ ח"ב סוס"י צז; עי' נובי"ת תנינא יו"ד סי' קפב, שדן על הממזר באילו מצוות אינו חייב, ולא הזכיר מצוות פו"ר, ושד"ח מערכת מ' כלל קפז, בשם ר"ח העליר, בדעתו; קר"א יבמות כב א ד"ה איתא; שד"ח שם, בד' תוס' ב"ק פח א ד"ה אלא (ורא"ש בשטמ"ק שם), שהממזר חייב בכל המצוות.
  115. ↑ שאילת יעב"ץ שם, ע"פ גמ' סוטה כו א, שאמרו שאשת ממזר שסטתה תחתיו, שותה מי סוטה כדי לברר אם נאסרה עליו, ואין אומרים שאין לנו לבדקה כדי שתאסר עליו ולא ירבו פסולים (ע"ע סוטה), ועי' ציון 118.
  116. ↑ עי' שיי"ק שבציון 325. ועי' צי"א ח"ד סי' ט"ז פ"ה, מה שביאר, וצ"ב.
  117. ↑ עי' נתיבות לשבת סי' א ס"ק ח ד"ה והנה, שמצדד כן; עי' מנ"ח מ' א אות ח בסופה, שמצדד כן.
  118. ↑ נתיבות לשבת שם; מנ"ח שם, ועי' ציון 333. ועי' קובץ כנסת חכמי ישראל ח"א סי' עא אות מ, מר"ש פריידעש, שבגמ' סוטה שם, שמשקים הסוטה ואין חוששים לריבוי הפסולים, עי' ציון 115, היינו לפי שגדול השלום.
  119. ↑ מנ"ח שם; שד"ח שם.
  120. ↑ משנה יבמות סא ב.
  121. ↑ דה"א כג טו.
  122. ↑ עי' דברים ה כז-כח: לך אמר להם שובו לכם לאהליכם ואתה פה עמד עמדי, וגמ' יבמות סב א.
  123. ↑ עי' ציון 135.
  124. ↑ גמ' ורש"י שם. ועי' רש"י שם, שמשא"כ בקיום המצוה עתה, שנקבות רבות בעולם כנגד הזכרים שהוליד.
  125. ↑ רש"י שם ד"ה ב"ש, לגי' שלפנינו; רשב"א שם; ריטב"א שם, ע"פ גמ' שבציון 124, שאין למדים מבריאת העולם. ועי' ריטב"א שם, שאל"כ הר"ז מחומרי ב"ה וקולי ב"ש, ועי' ציון 138 ואילך.
  126. ↑ עי' ירו' שבציון 138.
  127. ↑ גי' הרשב"א ור"א מן ההר שם ומאירי שם סוד"ה ב"ש, ברש"י שם;
  128. ↑ שם סב א.
  129. ↑ בראשית ד ב.
  130. ↑ שם כה. ר' הונא שם.
  131. ↑ רש"י שם ד"ה כי.
  132. ↑ משנה שם.
  133. ↑ פהמ"ש לרמב"ם יבמות פ"ו מ"ז, ועי' ציון 141; מאירי שם ד"ה המשנה; ר"א מן ההר שם סב א.
  134. ↑ מאירי שם ד"ה ב"ש. וכעי"ז בפסקי רי"ד שם. ועי' שו"ת רדב"ז ללשונות הרמב"ם סי' לו (אלף תט), שמוסיף שאילו לא נתנה התורה, היה יכול הזכר לישא את אחותו ויתקיים העולם על ידם בלבד.
  135. ↑ משנה וגמ' שם. ועי' שו"ת מהר"ם מלובלין סי' טז, שלפי"ז פירוש הכתוב "לשבת יצרה", היינו זכר ונקבה, כבריאתו של עולם, וכעי"ז בט"ז ס"ק ז, דבעינן שבת כברייתו של עולם, וכ"כ בבהגר"א ס"ק יד, שלתנא דמתניתין "לשבת" היינו זכר ונקבה, וכן מבואר ביש"ש שבציון 169, ועי' ציון 144.
  136. ↑ גמ' שם.
  137. ↑ רמב"ם שם; מאירי שם ד"ה המשנה.
  138. ↑ ר' בון בירו' יבמות פ"ו ה"ו, שאל"כ הר"ז מחומרי ב"ה וקולי ב"ש, ועי' ציון הבא.
  139. ↑ ההשלמה (תוס' חד מקמאי) שם ומאירי שם ד"ה ב"ש בשמו; פסקי רי"ד שם; ר"א מן ההר שם סב א בשם י"א; עי' שו"ת הרשב"א ח"ג סי' שלט. ועי' זוהר ח"ג קמח א, שהקב"ה אמר למיכאל שמשה רבינו קיים מצות פו"ר, ועי' אב"נ אה"ע סי' א אות יב, שהיינו כסוברים שאף לב"ה די בשני זכרים. ועי' ההשלמה ור"א מן ההר שם, שהגמ' שבציון 136 שאמרו שב"ה אינם למדים ממשה, היינו שאין להביא ראיה ממנו להצריך דוקא שני זכרים, ועי' ציון 141.
  140. ↑ ההשלמה שם ושם;
  141. ↑ תוס' שם סב ב ד"ב וכל ותוס' הרא"ש שם; רשב"א וריטב"א שם סא ב ומאירי שם, ע"פ גמ' שבציון 136, שב"ה אינם למדים ממשה, ועי' ציון 139,; ריטב"א שם בשם גאון; ר"א מן ההר שם, בד' רמב"ם שבציון 133; ריא"ז יבמות פ"ו הלכה ג אות ב. וכ"ה לפוסקים להלכה שדוקא זכר ונקבה, עי' ציון 146, שהיינו כב"ה. ועי' רשב"א שם, שכיון שאף לב"ש שני זכרים דוקא, לסוברים כן (עי' ציון 125), אין כאן קולא וחומרא, ועי"ש שאפשר שאף לסוברים שלב"ש אף זכר ונקבה (עי' ציון 126), כיון שעכ"פ צריך שנים, אי"ז חשוב קולא וחומרא, ועי' ציון הקודם.
  142. ↑ יבמות שם. ועי' ציון 148.
  143. ↑ עי' ציון 39 ואילך.
  144. ↑ גמ' ורש"י שם.
  145. ↑ ריב"ן שם (נד' בשיטת הקדמונים שם סב ב).
  146. ↑ עי' רמב"ם אישות פט"ו ה"ד, שהמצוה היא בזכר ונקבה, והגמ"י ומ"מ שם, שר"ל שדוקא כך ולא בשני זכרים; עי' טור אה"ע א, שהמצוה היא בזכר ונקבה, וב"י שם, שר"ל שדוקא כך ולא בשני זכרים; שו"ע שם ה. ועי' אב"נ אה"ע סי' א וקכז, שמצדד להלכה שדי בשני זכרים, ע"פ ירו' וזוהר שבציון 138 ואילך, שאף ב"ה מודים בכך, ועי"ש שלכן המהרי"ט לא נשא אשה על אשתו (עי': החיוב לישא אשה בת בנים), ואע"פ שלא היו לו אלא זכרים (ועי' כנה"ג שבציון 217, שכתב באופ"א).
  147. ↑ עי' גמ' יבמות סד ב.
  148. ↑ רס"ג בראשית פ"ד פס' כב (מהד' צוקר עמ' 322); עי' צדה לדרך מאמר ג כלל א פ"ג: כשיש לאדם בן או בת כבר קיים מצוות פו"ר. ועי' השגות על רס"ג לר' מבשר הלוי (מהד' צוקר עמ' 82), שכ"כ ע"פ הברייתא שבציון 142, שלב"ה השיעור הוא בזכר או נקבה, שאינה סותרת המשנה שאמרו לב"ה שהשיעור הוא זכר ונקבה (עי' ציון 132), לפי שהמשנה היא לדורות ראשונים והברייתא היא לזה"ז. ועי"ש שמאריך לחלוק, שודאי המשנה חלוקה על הברייתא, והלכה כמשנה, ושם שכ"מ מהגמרות שר' ששת שהביא בת בלבד, דנו בו למה לא קיים.
  149. ↑ עי' ציון 146
  150. ↑ ט"ז אהע"ז סי' א ס"ק ז.
  151. ↑ העמק שאלה שאי' יח ס"ק ב.
  152. ↑ עי' נמוק"י יבמות (כ א).
  153. ↑ עי' ציון 26 ואילך.
  154. ↑ רמב"ם אישות פט"ו הט"ז.
  155. ↑ שו"ת שבו"י ח"א סי' ד. ועי"ש שהצורך בזכר ונקבה נלמד מבריאת אדם וחוה (עי' ציון 135), והם נבראו תחילה בגוף אחד, עי' ערובין יח א.
  156. ↑ ברייתא בגמ' יבמות סב ב; רמב"ם אישות פט"ו ה"ה; טוש"ע אה"ע א ו.
  157. ↑ עי' ציון 39.
  158. ↑ יבמות שם א.
  159. ↑ ברייתא שם; גמ' שם ב, ע"פ ד' אביי ורבא שם, שלא נחלקו אלא במין הבנים שכ"א צריך להשאיר (עי' ציון 170 ואילך), אבל לד"ה כ"א מהן צריך להשאיר זרע; רמב"ם שם; טוש"ע שם.
  160. ↑ עי' ציון 42. יבמות שם.
  161. ↑ רש"י שם ד"ה משום.
  162. ↑ שם ב.
  163. ↑ מעשה רקח אישות פט"ו ה"ה; עי' בני אהובה שם ה"ד, שמצדד כן; שו"ת שאילת יעב"ץ ח"ב סי' צז; ספרי דבי רב פנחס פיס' קלד.
  164. ↑ בני אהובה שם.
  165. ↑ שאילת יעב"ץ שם.
  166. ↑ ע"ע בן: בני בנים. ברייתא ביבמות סב ב.
  167. ↑ יש"ש שם פ"ו סוס"י כט; עי' נתיבות לשבת אה"ע סי' א סוס"ק ו.
  168. ↑ עי' ציון 39.
  169. ↑ יש"ש שם.
  170. ↑ יבמות סב ב, לגי' שלפנינו, וכ"ג הראשונים דלהלן, וכ"ה בכל כתה"י.
  171. ↑ תוס' שם ד"ה וכל ותוס' הרא"ש שם; ריב"ן שם; ההשלמה (תוס' חד מקמאי) סא ב; רשב"א שם; ריטב"א שם; מאירי שם; ר"א מן ההר שם סב א.
  172. ↑ גמ' שם. ראשונים שבציון 187, הסוברים שלדעתו אפי' הניח שתי נקבות, קיים המצוה; יש"ש שם פ"ו סי' כט, בד' הראשונים.
  173. ↑ עי' ציון 146.
  174. ↑ תוס' ותוס' הרא"ש שם.
  175. ↑ ריב"ן שם; רשב"א שם; ריטב"א שם; מאירי שם. ועי' רשב"א וריטב"א ומאירי שם, שמוכיחים שהיא סברא רק בהשלמה, מד' רבא הסובר שאפי' הניחו שתי בנות בלבד, מקיים המצוה, לדעתם (עי' ציון 187), ופשיטא לד"ה שאין המצוה מתקיימת בב' בנות.
  176. ↑ עי' ציון 138 ואילך.
  177. ↑ ההשלמה שם; ר"א מן ההר שם.
  178. ↑ ראשונים ואחרונים שבציון הבא, בד' הפוסקים להלכה שצריך שיהיו בנכדים זכר ונקבה, עי' ציון 188, שלפי שכן דעת רבא.
  179. ↑ עי' ציון 146. ר"א מן ההר שם; בהגר"א שם, בלשון שני.
  180. ↑ תרה"ד סי' רסב, בלשון ראשון.
  181. ↑ יבמות סב ב.
  182. ↑ ראשונים שבציון 179; עי' ראשונים שבציון 188, שלהלכה אינו מקיים המצוה אלא כשיש לו בנכדים זכר ונקבה. ועי' תרה"ד סי' רסב וט"ז שם ס"ק ז ומנ"ח מ' א, שאפשר שכן הוא אף לד' תוס' שכתבו שלאביי מקיים המצוה בשני זכרים, שרבא חולק על כל דבריו.
  183. ↑ עי' ציון 141.
  184. ↑ עי' ציון הנ"ל וציון 133. ר"א מן ההר שם; תרה"ד שם בלשון שני; שו"ת מהר"ם מלובלין סי' טז; ט"ז שם; שו"ת רדב"ז ללשונות הרמב"ם ס'י לו (אלף תט).
  185. ↑ עי' ציון 13
  186. ↑ גמ' שם.
  187. ↑ רשב"א יבמות סא ב; ריטב"א שם; מאירי שם ושם סב ב ד"ה היו; ראשונים שבציון 189, הפוסקים להלכה שמקיים המצוה בלידת בן ובת.
  188. ↑ רמב"ם אישות פט"ו ה"ה, וכל האחרונים, בדעתו, ועי' ציון 190; סמ"ג עשין מט; ר"א מן ההר שם; עי' סמ"ק סי' רפד; עי' טור יו"ד שצב: לא שנא ברא לברא וברתא לברתא, או ברא לברתא וברתא לברא, ועי' י"ג בטור אה"ע שם: בין שיש לו בן לבן ובת לבת, או בן לבת ובת לבן, ועי' ב"ח שם ודרישה שם וט"ז שם ס"ק ז, שגי' זו עיקר, ועי' ד"מ שם, שכן י"ל גם לגי' שלפנינו, ועי' ציון 189; שו"ע שם ו.
  189. ↑ ריא"ז שם פ"ו ה"ג אות ג; עי' ר' ירוחם תא"ו נכ"ב ח"ב; נמוק"י שם; עי' טור שם, לגי' שלפנינו: כיון שיש לו לבן בן או בת, או בן או בת לבת, וב"י וב"ח ופרישה ודרישה שם ושו"ת לחם רב סי' יז, בדעתו, ועי' ציון 188.
  190. ↑ יש"ש שם פ"ו סי' כט. וע"ש שכ"כ אף בד' הרמב"ם שם, שאע"פ שלא הזכיר שאם השאמר שני זכרים, קיים המצוה, כל שכן הוא, ולא הוצרך לפרש. ועי"ש שבאופן שהניח הבן בת נקבה והבת הניחה בן זכר, שקיים הסב את המצוה, לדעתו (עי' ציון 199), ואע"פ שהבן הניח נקבה הגרועה ממנו, היינו שכיון שעכ"פ יש בנכדים בן ובת, ונתקיים טעם המצוה שיתיישב העולם (עי' ציון 39), קיים המצוה.
  191. ↑ תרה"ד סי' רסב, בלשון ראשון.
  192. ↑ תרה"ד שם.
  193. ↑ בהגר"א שם ס"ק יד, בלשון ראשון.
  194. ↑ בהגר"א שם.
  195. ↑ ב"ש שם ס"ק י ובמהד"ק שם, וראש פינה שם, בדעתו, ועי' עצי ארזים שם; ישוע"י שם ס"ק ג; בהגר"א שם, בלשון שני.
  196. ↑ ח"מ שם ס"ק ז. ולא ביאר טעם הספק.
  197. ↑ יש"ש שם פ"ו סי' כט וב"ח שם אות ו ובהגר"א שם ס"ק יד בלשון שלישי והג' הגר"א לגמ' שם, בד' הראשונים הסוברים להלכה שצריך שבנכדים יהיו זכר ונקבה, עי' ציון 188.
  198. ↑ ירושלמי יבמות פ"ו ה"ו, לגי' שלפנינו. ועי' קה"ע שם, שלפ"ז מה שאמרו בירושלמי שבני בנות אינם כבנים (ע"ע בן ציון 15), היינו דוקא בבנים זכרים. ועי"ש שגורס באופ"א, שבני הבנים לעולם הרי הם כבנים, ובני בנות לעולם אינם כבנים, ע"ע הנ"ל שם.
  199. ↑ אחרונים שבציון 197.
  200. ↑ יבמות סב ב.
  201. ↑ מאירי שם.
  202. ↑ עי' ציון 166.
  203. ↑ עי' ציון 48 ואילך.
  204. ↑ מהר"ם שיק תרי"ג מצוות מ' א אות ג.
  205. ↑ באר מרדכי (פארהאנד) נדה סי' קצה ד"ה טו"ז (עמ' נט).
  206. ↑ עי' ראשונים ואחרונים שבציון 215, שאפי' כאשר הבנים חיים, כיון שהם מאותו המין, אין בני הבנים מועילים להשלים; ד"מ אה"ע סי' א אות ד; יש"ש שם פ"ו סי' כט; עי' לחם רב סי' יז; שו"ת נכח השלחן אה"ע סי' י; ישוע"י שם ס"ק ג. ועי' יש"ש שם, שאע"פ שבגמ' שבציון 200, אמרו שאם הוליד האחד זכר ונקבה, לא קיים, לאו דוקא, וה"ה הניח שניים, כיון שהם מאותו המין. ועי' יש"ש שם, שכ"מ מהרמב"ם אישות פט"ו ה"ה: כשהיו בני הבנים זכר ונקבה, והיו באים מזכר ונקבה. ועי' ד"מ שפשוט הוא, שאל"כ לעולם יקיים המצוה בהולדת שניים מאותו המין, שא"א שבאחד מהדורות לא יצא מהם אחד מהמין השני, ועי' ציון 216. ועי' ציון 215 ואילך.
  207. ↑ עי' ציון 189.
  208. ↑ ד"מ שם.
  209. ↑ יש"ש שם.
  210. ↑ גמ' דלהלן.
  211. ↑ כנה"ג דלהלן.
  212. ↑ עי' ציון 161.
  213. ↑ יבמות סב ב.
  214. ↑ עי' ציון 156 ואילך.
  215. ↑ מאירי שם בשם י"ח; ריא"ז שם פ"ו ה"ג אות ג; שו"ת לחם רב סי' יז; ב"ש סי' ד ס"ק י ובמהד"ק שם, בד' ד"מ שבציון 206, שכאשר הוליד מאותו המין ומתו אין בני הבנים משלימים, שה"ה כאשר הם חיים, ועי' ציון 216; שו"ת רדב"ז ח"א סי' קכו; עי' נכח השלחן אה"ע סי' י; מעשה רקח אישות פט"ו ה"ה.
  216. ↑ מאירי שם; יש"ש שם פ"ו סי' כט; ספרי דבי רב פנחס פיס' קלד; נתיבות לשבת שם ס"ק ו. ועי' ישוע"י שם סוס"ק ג, שנסתפק, ועי"ש שאף לד' הד"מ הנ"ל, אפשר שהיינו דוקא כשמתו. ועי' נתיבות לשבת שם, שאין לומר שא"כ כל מי שהוליד ב' בנים או בנות, קיים המצוה, לפי שבעתיד ודאי יולידו מהמין השני באחד הדורות (עי' ציון 206), דמ"מ כל זמן שלא הולידו, לא קיים המצוה.
  217. ↑ כנה"ג אה"ע סי' א הגב"י אות ב, בשם המהרי"ט. וע"ש שע"ז סמך המהרי"ט שלא נשא אשה על אשתו (ועי' אב"נ שבציון 146, שכתב באופ"א).
  218. ↑ ברייתא וירו' ורמב"ם וטוש"ע דלהלן. ועי' אפי זוטרי אה"ע סי' א ס"ק ה, שאפי' אינו אלא סריס אדם, שהיתה לו שער הכושר לבא בקהל (ע"ע סריס, וע"ע יבם; יבמה ציון 422), מ"מ כיון שאינו ראוי להוליד, אינו מקיים בו המצוה.
  219. ↑ אפי זוטרי שם; מנ"ח מ' א אות ה. ועי' ירו' שם: ושאינן ראויין לוולד. ועי' פני משה (קלוואן) אה"ע סי' א סוס"ק י.
  220. ↑ ירו' ורמב"ם וטוש"ע דלהלן. ועי' פני משה שם בתחילתו, שמצדד בדעת הבבלי שדוקא הזכר צריך שיהא ראוי להוליד, ולא הנקבה, לפי שהיא אינה מחוייבת בפו"ר (עי' ציון 76), ואפי' היתה ראויה להוליד, אינה מחוייבת להנשא ולהוליד.
  221. ↑ ברייתא בגמ' יבמות סב ב; ירו' שם פ"ו ה"ו; רמב"ם אישות פט"ו ה"ד; טוש"ע אה"ע א ה.
  222. ↑ עי' ציון 39.
  223. ↑ מאירי שם; לבוש שם סו"ס ה; קה"ע שם; פני משה (קלוואן) שם בתחילתו.
  224. ↑ כתונת יוסף (מונטיקיו) חי' הטור אה"ע סי' א ד"ה שיטה יו"ד (לב ב).
  225. ↑ עי' ציון 156 ואילך. תוספתא יבמות פ"ח. וכ"כ מנ"ח מ' א אות ה ואפי זוטרי אה"ע סי' א ס"ק ה ופני משה (קלוואן) אה"ע סי' א סוס"ק י.
  226. ↑ ב"ש דלהלן.
  227. ↑ ח"מ סי' א ס"ק ו; ב"ש שם ס"ק ח; דרך פקודיך מ"ע א חלק הדבור אות א; פני משה (הכהן) אה"ע סי' א סע' ה. ועי' ח"מ שם, שאל"כ הו"ל לגמ' והפוסקים שבציון 221 להשמיענו שאפילו באופן זה לא קיימו.
  228. ↑ דרך פקודיך שם.
  229. ↑ פני משה שם.
  230. ↑ פני משה שם. ועי' ציון 233.
  231. ↑ ע"ע תשמיש המטה.
  232. ↑ שו"ת שבות יעקב ח"א סי' ד.
  233. ↑ בני אהובה אישות פט"ו ה"ד. ועי"ש שבשלמא אם לא נשאו או שהבן נישא לאיילונית, י"ל שה"ז כאילו מתו לאחר מיתת האב (עי' ציון 163), שהרי כל עוד שהאב חי בידם לתקן ולישא מי שיכול להוליד, אבל בנשאת הבת לסריס, שאינה יכולה להנשא לאחר, למה קיים האב, וכי תולים שתצא מתחת בעלה בגירושין או במיתתו, ועי' ציון 230.
  234. ↑ עי' ציון 166.
  235. ↑ אפי זוטרי אה"ע סי' א סע' ה ד"ה היה. ועי"ש שכ"מ מכל הפוסקים שלא הזכירו שבני הבנים צריכים להיות ראויים להוליד.
  236. ↑ ערוגת הבשם (בכרך) שם ס"ק יא; רא"ז מלצר באוצה"פ שם אות לב. ועי"ש רא"ז מלצר שם, שפשוט הוא, והפוסקים לא הוצרכו להזכיר.
  237. ↑ ע"ע טרפה (אדם): מהותו וגדרו.
  238. ↑ עי' ס' חסידים (מרגליות) סי' תק; שי למורה אה"ע סי' א ס"ק ו.
  239. ↑ ע"ע הנ"ל ציון 101 ואילך.
  240. ↑ שי למורה שם.
  241. ↑ ע"ע טומטום: מהותו.
  242. ↑ מנ"ח מ' א אות ג. ועי"ש שאם נקרע ונמצא זכר, הדבר תלוי במחלות אם ראוי הוא להוליד (ע"ע הנ"ל ציון 305 ואילך), ועי"ש נסתפק בנקרע ונמצאת נקבה, אם ראויה להוליד.
  243. ↑ ע"ע אנדרוגינוס: מהותו.
  244. ↑ עי' קר"נ לרא"ש יבמות פ"ח סי' ח סוף אות ו, שכ"כ בשם ס' מעשה טוביה, ועי' ציון 99.
  245. ↑ ע"ע הנ"ל ציון 8.
  246. ↑ עי' תוס' שבציון 99, שלסוברים שהאנדרוגינוס הוא כזכר, חייב הוא במצוות פו"ר, ולפ"ז ה"ה שמקיים בו המצוה; מנ"ח מ' א אות ד.
  247. ↑ ע"ע הנ"ל ציון 2.
  248. ↑ מנ"ח שם.
  249. ↑ מנ"ח שם.
  250. ↑ ע"ע הנ"ל ציון 7.
  251. ↑ מנ"ח שם.
  252. ↑ הג' רא"ז מלצר למנ"ח במוריה קא עמ' מט.
  253. ↑ מנ"ח שם.
  254. ↑ מנ"ח שם.
  255. ↑ ע"ע הנ"ל ציון 3 ואילך.
  256. ↑ מנ"ח שם.
  257. ↑ יבמות סב א ובכורות מז א.
  258. ↑ רמב"ם אישות פט"ו ה"ו; טוש"ע אה"ע א ז.
  259. ↑ יבמות שם.
  260. ↑ יבמות שם.
  261. ↑ מאירי שם.
  262. ↑ ר"א מן ההר שם, ולא נתפרש לענין מה שייך. ואולי לדעתו עיקר המצוה היא להביא ילדים, ועל כן כיון שהביא, קיים, או שמשום ששייך הוא במצוות שבת.
  263. ↑ עי' לעיל. ערה"ש שם סע' יט.
  264. ↑ תוס' יבמות ובכורות. ועי' תוס' בכורות שם, שזו כוונת הגמ' בכורות דלהלן, שיישב את העולם, דהיינו שילדיו בגיותו מתייחסים אחריו.
  265. ↑ ע"ע גוי: היחס. יבמות שם. ועי' ציון 299. ועי' קבא דקשייתא סי' עב, שתמה, שהרי הגר שנתגייר חשוב כקטן שנולד ואינו מתייחס לקרוביו שהיו לא בגיותו, עי' ציון 290, וא"כ כיון שנתגייר מה מועיל מה שבגיותו נתייחסו אחריו, ועי' צפע"נ תניינא ע"ז פי"א ה"ז (לג ב), שאע"פ שחשוב כקטן שנולד, מ"מ כיון שנתגייר מדעתו, אי"ז אלא שינוי הדרגי, ונשארו שמו וצורתו עליו, ועי' ציון 302, וכעי"ז בקבא דקשייתא מהד' מנדלבוים ח"ב עמ' שצג, מרי"י קנייבסקי, שאע"פ שהוא כקטן שנולד, מ"מ המציאות שהם בניו לא נתבטלה, ועי' ציונים 277, 280, 284, 285 ואילך.
  266. ↑ עי' ציון 39.
  267. ↑ בכורות שם.
  268. ↑ רמב"ם שם; ר"א מן ההר שם; רא"ש שם פ"ו סי' ח; עץ חיים לר' יעקב חזן מלונדרץ ח"ב הל' פו"ר ה"א; מאירי יבמות שם; צרור הכסף הארוך והקצר דרך ה שער ז; טוש"ע שם.
  269. ↑ עי' רא"ש שם: איתמר היו לו בנים ונתגיירו וכו' (ולפנינו: ונתגייר), וקר"נ ורש"ש שם, בדעתו.
  270. ↑ ראשונים דלהלן. וכן פשוט בכל האחרונים.
  271. ↑ ר"א מן ההר שם; מ"מ שם.
  272. ↑ עי' ציון 100.
  273. ↑ ר"א מן ההר שם.
  274. ↑ ר"א מן ההר שם.
  275. ↑ עי' ציון 108.
  276. ↑ מאירי שם. וכעי"ז בלבוש שם סע' ז, שהגויים אינם חשובים בניו.
  277. ↑ עי' ציון 42.
  278. ↑ נתיבות לשבת שם ס"ק י; ערל"נ שם.
  279. ↑ לבוש שם; בני אהובה שם. ועי' ציון 295. ועי' ערה"ש שם סע' כ, שתמה, שמ"מ חשוב הוא כקטן שנולד, ואינו מתייחס לבניו שנולדו לו בגיותו, ועי' צפע"נ שם (לה ב), שאע"פ שאינם חשובים בניו, מ"מ המציאות שהביא בנים לעולם, נתקיימה, ועי' ציון 266.
  280. ↑ מהר"ם שיק תרי"ג מצוות מ' א אות ג, ועי"ש שכ"כ בשם מצודת דוד (רדב"ז) מ' קכב, וצ"ב שלא כתב כן, ועי' מצו"ד שם, שכיון שהגר יש בו ניצוץ מנשמתו של אברהם אבינו, מקיים בו המצוה.
  281. ↑ בהגר"א שם ס"ק יז. וצ"ב שכיון שהאב חשוב כקטן שנולד, מה מועיל שהבנים אינם חשובים כן.
  282. ↑ עי' רס"ג בראשית פ"ד פס' כב (מהד' צוקר עמ' 322), שהובא בציון 303, שלמד מהוליד בגיותו ונתגייר, ליהודי שנשתמדו בניו, ומ' שבגוי מדובר כשבניו נשארו בגיותם; עי' תוס' ותוס' הרא"ש שבציון 284, שהקיום משום שהילדים התייחסו אחריו בגיותו, וב"ש שם ס"ק יב, בדעתם; ריב"ן שם; עי' ראב"ן דלהלן; ר' יהודה אלמנדרי שם (יט ב); שו"ת מהרי"ל סי' קצו. ועי' בהגר"א שם ומנ"ח מ' א, שדעת כל הפוסקים דלא כהרמב"ם.
  283. ↑ תוס' יבמות שם ד"ה רבי יוחנן ותוס' הרא"ש שם. ועי' ערל"נ שם, שהגר שנתגייר חשוב כאילו מת, ונולד מחדש בתורת ישראל, וכיון שקיים במצבו הקודם מצוות פו"ר, אינו צריך לקיימה שוב, עי"ש, ועי' ציון 290.
  284. ↑ ראב"ן שו"ת סי' נח. ועי' בית הלל אה"ע שם, שכתב כעי"ז בד' התוס' (ותוס' הרא"ש) שבציון 284, וצ"ב. ועי' יהגה האריה בכורות (עמ' קה), שלדעת ר' יוחנן אין אומרים שגר שנתגייר חשוב כקטן שנולד אלא לענין דינים שאינם נוהגים בגיותו כלל, אבל לענין מצוות פו"ר, כיון שהמצווה ליישב את העולם נוהגת אף בגוי (ועי' ציון 268), הרי היא מהדינים הנוהגים אף בגיותו, שלגביהם אינו חשוב כקטן שנולד, ועי' חי' הגרי"ז בכורות שם.
  285. ↑ ע"ע בכור אדם ציון 13, 15.
  286. ↑ ראב"ן שם.
  287. ↑ מהרי"ל שם. וכן פשוט בכל האחרונים.
  288. ↑ בהגר"א שם. ועי"ש שכן פשוט מסברא, וכ"מ מגמ' בכורות מז ב, שנכרית שנתגיירה עם בנה, הרי הוא בכור לכהן, ואין אומרים שהחיוב על האב והאב גוי הוא, לפי שאינו מתייחס לאביו, הרי שכיון שנתגייר הבן, לד"ה אינו מתייחס לאביו, וצ"ב ששם האב לא נתגייר.
  289. ↑ יבמות ובכורות שם. ועי' ערל"נ שם, שלדעתו הגר שנתגייר חשוב כאילו כל יצירתו בישראל, וכאילו לא חי בתורת גוי כלל, ועי' ציון 284.
  290. ↑ עי' ציון 287. ראב"ן שם.
  291. ↑ עי' ציון 284.
  292. ↑ בהגר"א שם, לשיטתו בציון 282, בד' הראשונים שבציון 269 הסוברים שר"י הכשיר בנתגיירו הבנים, שהיינו כ"ש בלא נתגיירו, לפי שבכה"ג אף ר"ל מודה.
  293. ↑ עי' ראשונים שבציון 283, שר"י חולק בלא נתגיירו הבנים; עי' ראשונים שבציון 271, בד' הראשונים שבציון 269 הסוברים שר"י הכשיר בנתגיירו הבנים, שהיינו דוקא אז, אבל בלא נתגיירו מודה לר"ל שלא קיים.
  294. ↑ בני אהובה שם; ועי' ציון 280.
  295. ↑ יבמות דלהלן, לגי' הרי"ף שם (יט ב) והרא"ש שם פ"ו סי' ח.
  296. ↑ יבמות דלהלן, לגי' שלפנינו.
  297. ↑ ע"ע עבד.
  298. ↑ יבמות סב א, לגי' רוב כתה"י, וכ"ה בפרי"ד שם, ועי' דק"ס השלם שם; רמב"ם אישות פט"ו ה"ו; טוש"ע אה"ע א ז. ועי' ציון 266.
  299. ↑ עי' ציון 258.
  300. ↑ טו"א חגיגה ב א ד"ה ובהכי; עי' רעק"א לשו"ע או"ח סי' ע סע' א; מנ"ח מ' א אות יט ד"ה העולה; אמרי ברוך לשו"ע אה"ע סי' א סע' ז.
  301. ↑ צפע"נ תניינא ע"ז פי"א ה"ז (לג ב). ועי"ש שכיון ששחרורו אינו מדעתו, ע"י שחשוב כקטן שנולד נשתנה שמו לגמרי, ועי' ציון 266.
  302. ↑ רס"ג בראשית פ"ד פס' כב (מהד' צוקר עמ' 322); לבוש אה"ע סי' א סע' ז. ועי' רס"ג שם, שהוא כ"ש מהוליד בגיותו ונתגייר, שקיים המצוה, עי' ציון 283.
  303. ↑ ע"ע מומר. לבוש שם.
  304. ↑ עי' ציון 269 ואילך.
  305. ↑ לבוש אה"ע סי' א סע' ז.
  306. ↑ רא"ז מלצר באוצה"פ שם אות מה.
  307. ↑ עי' ציון 283 ואילך.
  308. ↑ עי' ציון 166.
  309. ↑ עי' אבן פינה וישוע"י שבציון 313, שלא נסתפקו בקיום המצוה בגר ע"י בנים בנים, אלא כשנתגיירו, לסוברים שהגר אינו מקיים אלא כשנתגיירו בניו, ופני משה (קלוואן) אה"ע סי' א ס"ק יד, בדעתם, שלחולקים ודאי שקיים.
  310. ↑ עי' עמודי שלמה (מהרש"ל) לסמ"ג מ"ע מט בסופו, ופני משה שם, בדעתו.
  311. ↑ עי' ציון 269 ואילך.
  312. ↑ אבן פינה אה"ע סי' א דרישת ארי ס"ק ג; ישוע"י שם ס"ק ד.
  313. ↑ עי' ציון 206 ואילך.
  314. ↑ דרישת ארי שם; ישוע"י שם.
  315. ↑ ע"ע יחס: לעם ולמשפחה.
  316. ↑ מנ"ח מ' א אות יג. ועי' מצפה אריה שבציון 321, ועי' אבן ישראל אסו"ב פט"ו ה"ט ד"ה אכן. ועי' שו"ת חת"ס אה"ע ח"ב סי' מא סוד"ה ולולי, שהנולד מגוי הבא על ישראלית, כשנתגייר האב חשוב הוא כבנו.
  317. ↑ עי' ציון 283 ואילך.
  318. ↑ עי' יחס: לעם ולמשפחה.
  319. ↑ מהרשד"ם חו"מ סי' שה; כנה"ג אה"ע סי' א הגב"י אות ג; מנ"ח מ' א אות י; עי' קר"א יבמות כב א, שמצדד כן; לבושי מרדכי אה"ע קמא סי' לח ענף ג; קונ' וכתורה הזאת ענף יא (בלבושי מרדכי שם מהד' נ"י תשע"א סוף חלק אה"ע, עמ' קס). ואבני האפד ח"ב אה"ע שם ס"ק ז; שו"ת אמרי דוד (הורוויץ) סי' ק.
  320. ↑ שו"ת מצפה אריה תניינא אה"ע סי' מג. ועי"ש ראיותיו, וצ"ב שכולן הן על ולד גוי שבא על ישראלית, ועי' ציון 317.
  321. ↑ קונ' וכתורה יעשה (בלבושי מרדכי שם עמ' לה-ו). ועי"ש (עמ' לט) שלפי"ז דן בנולד מיפת-תואר (ע"ע) מביאתה הראשונה, לסוברים שהיא בעודה נכריה (ע"ע הנ"ל: בשעת שביה), שכיון שביאתו בהיתר, מקיים בו המצוה אפילו לא נתגייר, ועי' לבושי מרדכי שם ענף ו, שהאריך לחלוק.
  322. ↑ ירו' יבמות פ"ב ה"ו, לגי' רמב"ן יבמות כב ב ורשב"א שם וריטב"א שם א ומאירי שם, בהסבר משנה שם לגבי ממזר: ובנו הוא לכל דבר, שהיינו אף לפו"ר, ועי' קר"א שם, שאף לגי' שלפנינו: בעי, אין הכוונה לספק, שכן דרך הירו'; עי' תוס' שבציון 327, שחציו עבד וחציו ב"ח שישא ממזרת, מקיים המצוה, ואע"פ שהבן ממזר (ע"ע ממזר); רמ"א בשו"ע אה"ע א ו. ועי' ציון 342, אם היינו אף בממזר הנולד מביאת איסור. ועי' תוס'
  323. ↑ ע"ע ממזר.
  324. ↑ ע"ע יחס ציון 658. שיי"ק שם. ועי' ציון 116.
  325. ↑ ע"ע חציו עבד וחציו ב"ח.
  326. ↑ תוס' חגיגה ב ב ד"ה לישא, ופסחים פח א ד"ה לישא וגיטין מא א ד"ה לישא, בשם ר"ת, וב"ב יג א ד"ה כופין, בשם ר"י.
  327. ↑ ירו' שם, לגי' שלפנינו: בעי, ושו"ת רדב"ז ח"ז סי' ב וברכ"י שם ס"ק יב ומהרי"ט אלגזי בכורות פ"ח סי' סה סע' ו ושיי"ק שם, בדעתו, ועי' ציון 323 מקר"א.
  328. ↑ עי' שו"ת רדב"ז שם, שנתן טעם משום מצהב"ע, ולפ"ז הוא דוקא בביאת איסור, וצ"ב מרדב"ז שבציון 332, שנתן טעם אף בביאת היתר; מהרי"ט אלגזי שם.
  329. ↑ ציון 342 ואילך.
  330. ↑ אחרונים דלהלן.
  331. ↑ רדב"ז שם בסו"ד, ע"פ תוס' ב"ב קט א ד"ה כיון, שלענין לפטור מיבום, הוצרך ריבוי מיוחד לבן ממזר, לפי שעדיין חשוב ששמו של האב מחוי, ולפ"ז לענין פו"ר, שאין ריבוי, לא קיים.
  332. ↑ מנ"ח שם. ועי' ציון 118.
  333. ↑ שיי"ק שם.
  334. ↑ ע"ע ממזר. ס' חסידים שם. ועי"ש שמדמה לטריפה, עי' ציון 238.
  335. ↑ ע"ע ממזר.
  336. ↑ ב"ש שם ס"ק יא; שאילת יעב"ץ ח"ב סי' צז. ועי' שאילת יעב"ץ שם, שמצדד שה"ה אם מת הממזר לאחר מיתת אביו, קיים המצוה, ככל מי שמת לאחר מיתת אביו, עי' ציון 163, וצ"ב לפ"ז מה החידוש בממזר, שהרי להלכה כל בן שמת בחיי אביו, לא קיים המצוה (עי' ציון 156).
  337. ↑ ברכ"י שם. ועי"ש שכ"כ ע"פ לשון ס"ח שם בסופו, וצ"ב למה כוונתו.
  338. ↑ רמב"ן ורשב"א דלהלן ועוד.
  339. ↑ ע"ע חציו עבד וחציו בן חורין: באישות. תוס' רי"ד ב"ב דלהלן.
  340. ↑ תוס' רי"ד פסחים ולח"מ ופרי יצחק דלהלן, ע"פ גמ' פסחים עב ב.
  341. ↑ רמב"ן יבמות כב ב ורשב"א שם, ע"פ גירסתם בירו' יבמות פ"ב ה"ו (שהובא בציון 323), שהמוליד בן ממזר קיים המצוה, שה"ה בממזר הנולד מביאת איסור; עי' תוס' רי"ד פסחים שם, שמ' שהבא על אשתו נדה, אע"פ שעבר איסור, קיים מצוות פו"ר, ועי' ציון 353; עי' רמ"א בשו"ע אה"ע א ו, שהמוליד בן ממזר קיים המצוה, ומ' אף בנולד מביאת איסור, ואחרונים דלהלן, בדעתו; פרי יצחק סי' מב, בד' הראשונים המבארים את האמור בגמ' פסחים שם, שהבא על אשתו נדה חשוב כטעה בדבר מצוה, שהיינו שקיים מצוה אלא שטעה, ועי' חזו"א או"ח סי' קכד לגמ' פסחים שם, ועי' ציון 353.
  342. ↑ ע"ע מצוה הבאה בעבירה.
  343. ↑ דרך המלך (רפפורט) דעות פ"ג ה"ב ואישות פט"ו ה"ו; הליכות אליהו (פינשטיין) סי' ד; שו"ת הר צבי אה"ע ח"א סי' א.
  344. ↑ אחרונים דלהלן.
  345. ↑ עי' ציון 60 ואילך.
  346. ↑ מנ"ח מ' א אות ח; פרי יצחק סוס"י מב. ועי' קובץ הערות סי' יא ס"ק א. ועי' שאילת יעב"ץ ח"ב סי' צז, שאע"פ שמצוה הבאה בעבירה אינה חשובה מצווה כלל, מ"מ לענין פו"ר חשובה מצוה, שגדולה עבירה לשמה (ע"ע מצוות), ולא נתבאר.
  347. ↑ עי' ציון 39.
  348. ↑ פרי יצחק שם סוד"ה נחזור; ילקוט הגרשוני כללים ח"א אות ג' ע' גזולה (יח ב).
  349. ↑ ע"ע מצוה הבאה בעבירה. ילקוט הגרשוני אגדות הש"ס ח"ב יבמות כב א; שו"ת יד יצחק ח"ב סו"ס קעט.
  350. ↑ ע"ע הנ"ל. צי"א ח"ד סי' ט"ז פ"ד ד"ה ועצם.
  351. ↑ עי' ציון 103 ואילך. צי"א שם בסופו.
  352. ↑ תוס' רי"ד ב"ב יג א, וצ"ב מתוס' רי"ד שבציון 342, ואפשר שלא אמר שלא קיים אלא כגון חציו עבד וחציו בן חורין, שאסור בכל נשים שבעולם, וממילא אינו מחוייב כלל במצוה; שו"ת רדב"ז ח"ז סי' ב; עי' לח"מ שגגות פ"ב ה"ח, שהבא על אשתו נדה אינו מקיים מצוות פו"ר; ברכ"י שם ס"ק יב ומהרי"ט אלגזי בכורות פ"ח סי' סה סע' ו, בד' רי"ף ורמב"ם ורא"ש, שהשמיטו הירו' לענין ממזר (ועי' מהרי"ט אלגזי שם, שאע"פ שבבן ממזר הנולד שלא מביאת איסור, קיים המצוה, עי' ציון 323 ואילך, מ"מ אינו שכיח), ועי' ברכ"י שם, שמספק פסקו להחמיר; פרי יצחק שם, בד' הראשונים המבארים את האמור בגמ' פסחים שם שהבא על אשתו נדה חשוב כטעה בדבר מצוה, היינו שלא קיים המצוה, ועי' חזו"א שם, ועי' ציון 342.
  353. ↑ תורי"ד שם.
  354. ↑ בגדי שש שם ס"ק י.
  355. ↑ שו"ת מהרי"ל סי' קצו; רמ"א בשו"ע אה"ע א ו.
  356. ↑ עי' ציון 283 ואילך. מהרי"ל שם, ועי"ש שאף ר"ל אינו חולק (עי' ציון 290), אלא בגוי שנתגייר, כיון שחשוב כקטן שנולד (עי' ציון 293).
  357. ↑ עי' ציון 39.
  358. ↑ מהרי"ל שם.
  359. ↑ עי' ציון 42.
  360. ↑ ע"ע חרש: במצוות ובאיסורים וע' שוטה. מהרי"ל שם.
  361. ↑ ע"ע יחס ציון 348, ושם ציון 349, שי"ס שאינו מתייחס אחר אביו, ולדבריהם פשיטא שאינו מקיים על ידו מצוות פו"ר.
  362. ↑ עי' ח"מ סי' א ס"ק ח, שנסתפק עם מקיים בו מצוות פו"ר, ומ' שהספק רק האם חשוב בנו, אבל לצד שחשוב בנו, ודאי מקיים; ב"ש שם ס"ק י; ברכי יוסף שם ס"ק יד בשם שו"ת שערי ישועה לר"י זיין (כת"י); מל"מ אישות פט"ו ה"ד; שו"ת בית יעקב (מצויזמיר) סי' קכב ד"ה וע"פ; שו"ת חכ"צ ליקוטים סי' כו; שו"ת משפטים ישרים ח"א סי' שצו; דברי מלכיאל ח"ד סי' קז; שו"ת זקן אהרן ח"ב סי' צז; ועי' בית יעקב שם, שכ"מ מהראשונים הסוברים שאיסור השחתת-זרע (ע"ע), הוא מכלל מצוות פו"ר (ע"ע הנ"ל ציון 11), ולפ"ז בכל אופן שאין בו משום השחתת זרע, כגון באמבטי, מקיים מצוות פו"ר, וצ"ב, ועי' חסדי דוד לתוספ' יבמות פ"ח ה"ב, שדוחה, שמ"מ עיקר קיום המצוה הוא במעשה. ועי' מל"מ שם ועוד אחרונים, שהאריכו אם שייך במציאות שתעעבר בכה"ג, ובימינו מצוי בביאה מלאכותית.
  363. ↑ בית יעקב שם.
  364. ↑ מנ"ח מ' א אות כו.
  365. ↑ דברי מלכיאל שם בסופו. וכ"ה בקובץ נועם ח"א עמ' קנח, מרש"ז אויערבאך, וכ"כ בשמו בנשמת אברהם (מהד"ב) ח"ג עמ' כח. ועי' ישכיל עבדי שבציון 367.
  366. ↑ ט"ז שם ס"ק ח (עי' מבוא לשו"ע אה"ע מהד' פריעדמאן עמ' 30, שאינו מהט"ז); ברכ"י שם ד"ה ותו; בני אהובה אישות פט"ו ה"ו; בגדי שש (שמאמה) שם ס"ק יא; מהר"ם שיק תרי"ג מצוות מ' א אות ג; הליכות אליהו אהע"ז סי' ד; דרך המלך (רפפורט) דעות פ"ג ה"ב; ועי' ישכיל עבדי ח"ה אה"ע סי' י פרק ב אות ח, שאינו מקיים מצוות פו"ר אלא בביאה כדרך כל הארץ שיש הנאה ממנה, ועי' ציון 366, ועי"ש אות י, שלפ"ז ה"ה בהזרעה מלאכותית.
  367. ↑ עי' ציון 48 ואילך.
  368. ↑ ט"ז שם; מהר"ם שיק שם. ועי' הר צבי אה"ע סי' ד ד"ה ואפילו ועמק הלכה ח"א סי' סח ד"ה ולענין ומנחת יצחק ח"א סי' נ אות ו ואג"מ אה"ע ח"ב סי' יח סוד"ה ונמצא, שלפ"ז בהזרעה מלאכותית, כיון שהבעל הוציא הזרע מדעתו, וכן הרופא המזריע בגוף האשה עושה כן בשליחות הבעל, חשוב כקיום בקום ועשה, ועי' צי"א ח"ג סי' כז פ"ג אות יב וח"ט סי' נא שער ד פ"ג אות ג, שמצדד שכיון שלא עשה מעשה אלא בהוצאת הזרע, אבל העיבור עצמו נעשה ע"י הרופא, אינו חשוב כעושה מעשה, ולא קיים המצוה, ועי' ציון 370, ועי"ש חט"ו סי' מה, שמ"מ בהפריית מבחנה, לד"ה לא קיים המצוה, שאינו כדרך כל הארץ, לפי שתהליך התפתחות העבור אינו נעשה בגוף האשה אלא מחוץ לו, ועי' ס' אסיא ח"ה עמ' 93, מר"א נבנצל, שמצדד שמקיים, לפי שחשוב כדרך כל הארץ, שהעבור בא כתוצאה מהחומרים של הבעל והאשה.
  369. ↑ ברכ"י שם; בגדי שש שם; דרך המלך שם. ועי' לבושי מרדכי (וינקלר) מהד' רביעאי סי' קט בסופו וצי"א שם ושם, שלפ"ז ה"ה בהזרעה מלאכותית, שאינה בדרך ביאה, ועי' ציון 371.
  370. ↑ בגדי שש שם; דרך המלך שם.
  371. ↑ דרך המלך שם.
  372. ↑ שאילתות שאילתה קסה; תוס' יבמות פב ב ד"ה תנן (שהובא בציון 99); טוש"ע אה"ע א א. ועי' להלן כל הפרק.
  373. ↑ ירמיהו כט ו. שאילתות שם. ועי' קדושין ל ב, שמהמשך הכתוב: וקחו לבניכם נשים ואת בנותיכם תנו לאנשים, למדים שחייב האב להשיא בנו ובתו, עי' להלן. ועי' סיום הכתוב שם: ותלדנה בנים ובנות ורבו שם ואל תמעטו.
  374. ↑ בהגר"א שם.
  375. ↑ ע"ע נשואין.
  376. ↑ עי' ר"ן דלהלן; שו"ת רד"ך סי' לב ד"ה ואף.
  377. ↑ עי' ציון 76.
  378. ↑ ר"ן קדושין ל ב (יב ב).
  379. ↑ ע"ע נשואין.
  380. ↑ רד"ך שם, בלשון א. ועי"ש בלשון ב, שאינו אלא משום שבת, עי': החיוב ליישב את העולם.
  381. ↑ ועי' מהר"ם שיק אה"ע סי' א ד"ה וע"כ, שאע"פ שהכלל שהעוסק במצוה פטור מן המצוה אינו מועיל למי שלא יקיים המצוה לעולם, (ע"ע העוסק במצוה וכו'), שונה מצוות פו"ר, שכיון שטעם קיומה הוא כדי ליישב את העולם (עי' ציון 39), אפשר לעולם שיתקיים ע"י אחרים, עי' יבמות סג ב.
  382. ↑ משנה אבות פ"ה מכ"א: בן י"ח לחופה; רמב"ם אישות פט"ו ה"ב; טוש"ע אה"ע א ג.
  383. ↑ מ"מ שם בד' הרמב"ם, לגי' בד' ברמב"ם שם: מבן י"ז וכו' וביישובה עם המשנה אבות שם, והו"ד בב"ש סי' א ס"ק ג.
  384. ↑ ב"ח בקו"א אהע"ז סי' א, ויד אהרן שם הג' הב"י אות ב, לגי' בד' הרמב"ם שם: מבן י"ח וכו'.
  385. ↑ קרי"ס אישות פט"ו; מעשה רקח לרמב"ם שם
  386. ↑ עי' ציון 383.
  387. ↑ מעשה רקח שם.
  388. ↑ רש"י קידושין ל א ד"ה משיתסר; גי' הב"י אהע"ז א בד' הרמב"ם שם; ברכ"י שם אות ו.
  389. ↑ ע"ע גדול.
  390. ↑ עי' רש"י אבות שם.
  391. ↑ דרך חיים שם.
  392. ↑ ע"ע תלמוד תורה.
  393. ↑ ע"ע הנ"ל. ר' יעקב ב"ר שמשון אבות שם; ח"מ שם ס"ק ב. ועי' שו"ע הרב ת"ת פ"ג סע' א.
  394. ↑ ע"ע שאר כסות ועונה.
  395. ↑ חק"ל אה"ע סוס"י א.
  396. ↑ מצודת דוד (רדב"ז) מ' קכב; מהר"ם שיק לתרי"ג מצוות מ' א אות ד; ערוה"ש אהע"ז א יא.
  397. ↑ עי' ד' רב חסדא קידושין כט ב, וב"י אהע"ז סי' א ד"ה ומ"ש רבינו; עי' פרישה שם אות ח ע"פ סנהדרין עו ב; טוש"ע אהע"ז א ג. על השאת אשה לבנו קודם גיל י"ג, ע"ע נשואין.
  398. ↑ ברכ"י אהע"ז סי' א אות ז בשם צוואת מהר"ר יונה חסיד, הו"ד בפת"ש שם ס"ק ב.
  399. ↑ בריתא קידושין כט ב, ושם: תיפח עצמותיו; רמב"ם אישות פט"ו ה"ב; טוש"ע אהע"ז א ג.
  400. ↑ רמב"ם שם; שו"ת מהרי"ט ח"ב יו"ד סי' מז; שו"ת חכ"צ סי' מא ד"ה וראיתי.
  401. ↑ עי' תשו' הרשב"א ח"ד סי' צא; שו"ת חקרי לב אהע"ז סי' א.
  402. ↑ ע"ע עוסק במצוה. עי' קידושין כט ב; רמב"ם אישות פט"ו ה"ב, ועי' הל' ת"ת פ"א ה"ה; טוש"ע אהע"ז א ג, ועי' יו"ד רמו ב.
  403. ↑ רמב"ם שם.
  404. ↑ ע"ע עוסק במצוה וע' תלמוד תורה.
  405. ↑ העמק שאלה שאיל' ה אות ד, ועי' שו"ת משיב דבר ח"ב סי' נג וערוה"ש אהע"ז סי' א יג.
  406. ↑ רמב"ם שם ה"ג.
  407. ↑ יש"ש קידושין פ"א סי' נז, ע"פ קידושין ל א: ואמרי לה מתמניסר ועד כ"ד, שהוא השיעור המיקל ביותר.
  408. ↑ לבוש אהע"ז א ד, ועי' ערוה"ש שם יג.
  409. ↑ ב"ש שם ס"ק ה, בד' הרמב"ם אישות פט"ו ה"ב-ג, ועי' שו"ת מהר"ם מינץ סי' מב.
  410. ↑ משנה סוטה פ"ט מט"ו.
  411. ↑ עי' יבמות סג ב; רמב"ם אישות פט"ו ה"ג; טוש"ע אהע"ז א ד. ועי' ט"ז שם ס"ק ו וש"ע הרב הל' ת"ת פ"ג ה"א בקו"א.
  412. ↑ ריטב"א יבמות שם, בשם תוס'. ועי' ברכ"י אהע"ז א יא וערוה"ש שם יד, ועי' ב"ש שבציון 410.
  413. ↑ רמב"ם אישות פט"ו ה"א; טוש"ע אה"ע עו ו. ועי' מ"מ שם, שכן למדים מהמשנה יבמות סא ב: לא יבטל אדם מפו"ר, שהיינו שהוא מחוייב לבעול בכל עונה.
  414. ↑ העמק שאלה שאילתא קסה אות א.
  415. ↑ יבמות סא א: כהן הדיוט לא ישא איילונית, וגמ' שם שה"ה ישראל.
  416. ↑ משנה סוטה כד א.
  417. ↑ רש"י שם; מאירי שם.
  418. ↑ תוס' הרא"ש שם.
  419. ↑ ע"ע סוטה. רש"י שם; תוס' הרא"ש שם; מאירי שם. ועי' מאירי שם, שכ"מ מהגמ' ומהירו', וכוונתו לברייתא בגמ' שם כו א, וירו' שם סוף ה"ג, שאם כבר קיים פו"ר, מודה ת"ק ששותה, וע"ע סוטה שכ"ד הרבה ראשונים.
  420. ↑ גי' המשניות שלפנינו שם פ"ד מ"ג.
  421. ↑ משנה שם, לגי' הגמ' לפנינו שם.
  422. ↑ מאירי שם.
  423. ↑ ע"ע סוטה. עי' פהמ"ש לרמב"ם שם; מאירי שם בשם י"א.
  424. ↑ רמב"ם אישות פט"ו ה"ז.
  425. ↑ משנה יבמות סד א; רמב"ם אישות פט"ו ה"ז; טוש"ע אה"ע קנד י.
  426. ↑ ברייתא שם.
  427. ↑ רש"י שם ב ד"ה איני.
  428. ↑ בראשית טז ג.
  429. ↑ שו"ת ושב הכהן סי' נד.
  430. ↑ ע"ע נדה וע' תשמיש המטה. מהר"ם פדוואה דלהלן.
  431. ↑ תשומ"י דלהלן. ועי"ש שהיינו דוקא לאחר חדר"ג (ע"ע) שאינו יכול לישא על אשתו.
  432. ↑ תשומ"י נשים סי' לד; שו"ת מהר"ם פדוואה סוס"י י;
  433. ↑ ראב"ן יבמות סד א. ועי"ש שכ"מ מהלשון "אינו רשאי" (עי' ציון 426), ולא אמרו שעבר באיסור. וצ"ב מה בא להשמיענו, דמ"מ הרי הוא מבטל מ"ע, ואסור לעשות כן.
  434. ↑ ברייתא יבמות סד א; רש"י שם ד"ה אינו בהסבר המשנה שם. ועי' ציון 504 ואילך, שנחלקו אמוראים אם כופים אותו על כך; רמב"ם אישות פט"ו ה"ז; טוש"ע אה"ע קנד י.
  435. ↑ רס"ג בראשית טז ג; רש"י שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם. עי' ציון 506 ואילך.
  436. ↑ ע"ע שאר כסות ועונה, שאינו רשאי לישא אשה על אשתו אא"כ יכל לזון שתיהן.
  437. ↑ ע"ע הנ"ל.
  438. ↑ רס"ג שם.
  439. ↑ עי' ציון 510.
  440. ↑ עי' נמוק"י יבמות סד א (כ א): ומיהו אם מצא אשה אחרת די בזה, ושו"ת מהרח"ש ח"ד סי' מו, בדעתו; מהרח"ש שם, בד' הרשב"א שבציון 476, שאף במקרים שאינו חייב לגרשה, מ"מ מצוה עליו לישא אחרת עליה.
  441. ↑ עי' שו"ת מהרש"ך ח"א סי' כ ד"ה וראיתי ואילך, שהובא בציון 479. ועי"ש שהרי הפירוש במשנה שבציון 426 "אינו רשאי לבטל" היינו שאו יוציאה או ישא אחרת עליה, עי' ציון 435 ואילך, הרי שהושוו במשנה זה לזה.
  442. ↑ משנה יבמות סד א; רמב"ם אישות פט"ו הי"ב; טוש"ע אה"ע קנד יב.
  443. ↑ ירו' יבמות פ"ו ה"ו, הובא בראשונים דלהלן; רמב"ן יבמות סד א; רשב"א שם; ריטב"א שם; פסקי ריא"ז שם פ"ו ה"ג אות טו. ועי' ציון 474.
  444. ↑ ירו' שם.
  445. ↑ קה"ע שם.
  446. ↑ שו"ת ושב הכהן סי' נד ד"ה והנה (הב'). ועי"ש שאל"כ, וכי אם לא ידעה ממיתת בנה ישתנה דינה.
  447. ↑ עי' ציון 482 ואילך. קה"ע שם.
  448. ↑ עי' ציון 443. רמב"ן שם; רשב"א שם;
  449. ↑ ע"ע לא פלוג. מאירי יבמות סא ב ד"ה ואם. ועי' שו"ת בהר יראה סי' לו.
  450. ↑ עי': קיום המצוה.
  451. ↑ ריטב"א שם בשם י"מ, לשיטתם בציון 459, שאילו ילדה רק ולד אחד, חייב להוציא; דינא דחיי עשין מט ד"ה אמנם. ועי' קר"א שם. ונ' שה"ה כשילדה שנים אך הם ממין אחד, שכיון שלא קיים פו"ר, מונים משעה שפסקה מללדת.
  452. ↑ שו"ת מהרש"ך ח"א סי' כ ד"ה אך, בד' ראשונים שבציון 470, שאילו ילדה רק ממין א', אינו חייב להוציא, ולפ"ז ה"ה שאין מונים אלא משעה שמתו.
  453. ↑ נובי"ת אה"ע סי' קב ד"ה ולענ"ד, בד' רי"ף ורמב"ם ורא"ש, שהשמיטו הירו'. ועי"ש שמ"מ כיון שהרבה פוסקים הביאו דברי הירו', ואין אחד שדחאו בפירוש, א"א לדחות את הירו' להלכה. ועי"ש ד"ה ועוד, שמצדד שכ"ה אף לירו', ולא אמרו שמונים משעה שמתו, אלא לענין כתובה, לסוברים שהנושא אשה על אשתו חייב לה כתובה. ועי' ושב הכהן סי' נד ד"ה והנה (הד').
  454. ↑ שו"ת מהרח"ש סי' מו ד"ה ומה ונתיבות משפט דף רכ א וכנה"ג אה"ע סי' קנד הגב"י אות מב ושם בשם תשובה כ"י לר"א די בוטון, בד' רשב"א שבציון 473.
  455. ↑ רמב"ן יבמות סד א; עי' רשב"א שם, ועי' ציון הבא; ריטב"א שם. ועי' דינא דחיי עשין מט ד"ה ודברי.
  456. ↑ דינא דחיי עשין מט ד"ה ושהה ונובי"ת אה"ע סי' קב ד"ה ולענ"ד, בד' רשב"א שבציון 473, לשיטתו בציון 476, ועי' ציון הקודם. ועי' ציון 474. ועי' שו"ת ושב הכהן סי' נד ד"ה ולפענ"ד, שתמה ע"ז, שהיה לו להרשב"א להביא הירו' ולפרש.
  457. ↑ עי': קיום המצוה. ראשונים דלהלן.
  458. ↑ רשבא שם: אפשר, וד' השואל בשו"ת הרשב"א ח"ג סי' שמ; ריטב"א סד א בשם י"א; עי' שו"ת רדב"ז ח"א סי' קכו, שכן מסקנת הרא"ש וכ"ד הטור, ולא נתבאר. ועי' ראשונים הנ"ל, שלפ"ז מה שאמרו במשנה: לא ילדה, הכוונה שלא ילדה זכר ונקבה, המוזכרים במשנה הקודמת, ועי' ציון 463.
  459. ↑ ריטב"א שם.
  460. ↑ עי': קיום המצוה.
  461. ↑ דינא דחיי עשין מט ד"ה ושאלתי, בשם המהרי"ט. ועי"ש שכ"מ ממשה רבינו, שגירש את אשתו לאחר שילדה לו ב' זכרים (עי' ציון 121 ואילך), ואם כופים אותו להוציא בכה"ג כדי להוליד, איך עשה מעשה בידיים להפקיע ממנו המצוה, ועי' כנה"ג שם, שדחה, שהרי אמרו שמשה עשה כן משום שכינה, ועי"ש שהאריך לחלוק על המהרי"ט. וצ"ב אם ר"ל שמודים ב"ה לב"ש שבדיעבד קיים המצוה אף בשני זכרים, אך א"כ צ"ב למה כתב שה"ה בשתי בנות.
  462. ↑ רמב"ן שם; רשב"א, בלשון ראשון, ועי"ש שכן עיקר, ושו"ת הרשב"א שם סי' שלט-מ; ריטב"א שם בשם י"א; ועי' ראשונים הנ"ל, שכן מדוייק מלשון המשנה: לא ילדה, ומ' שאם ילדה אפילו אחד, אין כופים, ועי' ציון 459.
  463. ↑ שו"ת הרשב"א שם. ועי"ש סי' שמ בד' השואל, שרצה לחלק, שבהפילה, אומרים שנתקלקלה האם שלה מחמת הלידה הראשונה, ושוב כופים אותו להוציאה. ועי' נובי"ת אה"ע סי' קג.
  464. ↑ שו"ת הרשב"א שם סי' שמ, ועי' ציון 490.
  465. ↑ שו"ת הרשב"א שם סי' שמ;
  466. ↑ שו"ת הרשב"א שם ושם.
  467. ↑ עי' שו"ת הרשב"א שבציון 473, שאפילו אין לו בנים כלל ונזדקנה, אין כופים להוציא, וצ"ב מדבריו בציון 466, שדמ' שדוקא אם יד עוד אפשרות שתלד; שו"ת ושב הכהן סי' נד סוד"ה והנה (הב'), בד' ראשונים שבציון 463, שלא חילקו בדבר.
  468. ↑ שו"ת הריב"ש סי' טו ד"ה ואף.
  469. ↑ עי' ריטב"א שם; נמוק"י שם (כ א), ועי"ש כ"ה לד"ה. וכעי"ז במעיל צדקה סי' לג. ועי' ציון 453.
  470. ↑ עי' ציון 156.
  471. ↑ עי' ציון 221.
  472. ↑ שו"ת הרשב"א שם סי' שמ. ועי' ציון 455.
  473. ↑ עי' ריב"ש שבציון 469, שאפילו יש לו בנים ונזדקנה, כיון שלא קיים פו"ר, כופים אותו, וכ"ש כאן שאין לו בנים כלל; שו"ת מהרח"ש שם סי' מו ד"ה ומה ונתיבות משפט דף רכ א וכנה"ג אה"ע סי' קנד הגב"י אות מב ושם בשם תשובה כ"י לר"א די בוטון, בד' ירו' וראשונים שבציון 444, שאילו מתו הבנים, מונים י' שנים משעה שמתו, ועי' ציון 457, שי"ס שלא אמרו שמונים, אלא לענין שישא אחרת עליה ולא לענין שיגרשה, עי' ציון 476.
  474. ↑ עי' ציונים 463 ואילך 473.
  475. ↑ שו"ת הרשב"א ח"ג סי' שלט-מ, הובא בב"י אה"ע קנד כג. ועי' ציון 457.
  476. ↑ עי' ציון 441. שו"ת מהרח"ש סי' מו ד"ה ולי.
  477. ↑ עי' ציון 442.
  478. ↑ שו"ת מהרש"ך ח"א סי' כ ד"ה וראיתי ואילך.
  479. ↑ ברייתא דלהלן.
  480. ↑ ירו' יבמות פ"ו ה"ו ותוספ' שם פ"ח ה"ה; רמב"ם אישות פט"ו הי"א; טוש"ע אה"ע קנד יא. ועי' ציון 488.
  481. ↑ ברייתא ביבמות סד א ותוספ' שם ורש"י שם ד"ה לפיכך; רמב"ם שם; טוש"ע שם.
  482. ↑ עי' ציון 429.
  483. ↑ ברייתא שם.
  484. ↑ רש"י שם ד"ה מקץ, ועי' ציון 492. וע"ע חוץ לארץ ציון 376 ואילך. ועי' מהרש"א ח"א שם, שאברהם לא היה ראוי לבנים בחו"ל אלא בא"י, משום הזכות של א"י.
  485. ↑ מדרש הגדול בראשית שם; מדרש הביאור שם. וצ"ב אם כוונתם שכל ישיבה בחו"ל חשובה כישיבת טלטול, או שדוקא לנוסע ממקום למקום, עי' רס"ג שבציון הבא.
  486. ↑ פי' רס"ג שם. ועי' ציון 493.
  487. ↑ עי' שו"ת הרשב"א שבציון 465, שמדמה מי שעמדה מללדת, ומעוכבת מחמת חולי, ושם יכולים לשמש מיטתם, וכן פשוט לפי טעמו שבציון 490; רא"ש שם פ"ו סוס"י יב. ועי' רא"ש שם, שאל"כ אלא שלא יכלו לשמש מיטתם, פשיטא, ועי' שיי"ק שם, שתמה מירו' שבציון 481, שאפילו הלך למדה"י, והרי אינו יכול לשמש מיטתו, ועי"ש שכיון שבבבלי לא הביאו, ע"כ חולק, ועי' ושב הכהן סי' נד ד"ה ולפי.
  488. ↑ רא"ש שם.
  489. ↑ שו"ת הרשב"א שם.
  490. ↑ מאירי שם ד"ה אף. ועי"ש שכן מ' מלשון הגמ' "חבושים".
  491. ↑ עי' ציון 484. עי' ירו' יבמות פ"ו ה"ו: ר' אמי בשם ר' שמעון וכו', וסמ"ג עשין מט, בדעתו, ועי' חכם צבי סי' מא ד"ה וראיתי, בהסבר הראיה מהירו', ועי' ציון 503, ועי' הגמ"י אישות פט"ו אות ד, שכן הסכים הסמ"ג להלכה; עי' רש"י יבמות סד א ד"ה מקץ (שהובא בציון 485), וסמ"ג שם, בדעתו, ועי' ציון 493; סמ"ק מ' רפד; ראב"ן יבמות שם; או"ז ח"א סי' תרמג ותרנג (אות ה); רא"ש יבמות פ"ו סי' יב, בשם י"א; הגמ"י שם, בשם תוס'; הגמ"י שם ומרדכי שם רמז נ, בשם ראבי"ה; מרדכי שם, בשם ר"י ב"ר שמואל; הגמ"י שם ומרדכי שם, מס' אביאסף;
  492. ↑ עי' רס"ג שבציון 487, שלא עלו לאברהם שנות ישיבתו בחו"ל אלא לפי שהיו שנות נסיעתו, ומ' שהיושב בחו"ל, עולות השנים למנין; העיטור אות מ מרד סוף שער ג; רמב"ן שם, בלשון א'; רשב"א שם; רא"ש שם; ריטב"א שם (יט ב); סמ"ג שם בד' הרי"ף, ולא נתבאר; סמ"ג והגמ"י שם, בד' רמב"ם שם ה"ח, שסתם; רמב"ן ורשב"א וריטב"א וסמ"ג והגמ"י ומאירי שם, בד' רש"י שבציון 498; ר"א מן ההר שם; מ"מ שם בד' רמב"ם שם, שהשמיט.
  493. ↑ רא"ש שם. ועי' רא"ש וריטב"א שם, שמוסיפים שהרי האמוראים שדנו על דין זה בגמ' יבמות סד א, בני בבל היו, ולא מסתבר שדנו רק עבור בני א"י. ועי' ריטב"א שם, שמוסיף שמצוות פו"ר חובת הגוף היא, ונוהגת בכל מקום, ואם העוון גורם, איך שייך לחייבה בחו"ל.
  494. ↑ רא"ש שם. ועי"ש שאף כשעלה לא"י, לא נשאר בה אלא חזר אח"כ לחרן.
  495. ↑ עי' יבמות סד א-ב.
  496. ↑ בראשית יב ב.
  497. ↑ שם א. רש"י שם טז ג; העיטור שם, בלשון שני; רמב"ן שם; רשב"א שם; ריטב"א שם. ועי' מאירי שם, שכ"מ מלשון הגמ': אין עולה "לו", ומ' דוקא לאברהם.
  498. ↑ ע"ע ישיבת ארץ ישראל. העיטור שם, בלשון ראשון.
  499. ↑ ר"א מן ההר שם.
  500. ↑ מאירי שם בשם י"מ.
  501. ↑ רמב"ן שם, בלשון ב', ורמב"ן בראשית שם; רשב"א ומאירי שם בשם י"א; ריטב"א שם בשם ר"י ובשם תוס' מהר"ם;
  502. ↑ רמב"ן ורשב"א והשלמה (תוס' חד מקמאי) ומאירי שם, בשם הרב אב"ד; ועי"ש שאף אברהם אבינו, מתחילה היה דר בארץ, וירד לחו"ל, וחזר ועלה. ועי' רשב"א שם, שכ"מ בירו' שם, ולא נתבאר, ועי' ציון 492.
  503. ↑ כתובות עז א.
  504. ↑ רש"י שם ד"ה אין; רש"י מהדו"ק שם. ועי' ציון 527.
  505. ↑ עי' רש"י שם ד"ה ליתני; רש"י מהדו"ק שם.
  506. ↑ כתובות שם.
  507. ↑ כתובות שם.
  508. ↑ רש"י שם; פסקי (תוס') רי"ד שם ב; שו"ת הריב"ש סי' טו ד"ה ובודאי.
  509. ↑ ר"י מלוניל שם (לו א); פרי"ד שם.
  510. ↑ רש"י מהדו"ק שם ב; ר"י מלוניל שם א; פרי"ד שם ב.
  511. ↑ כתובות שם ב.
  512. ↑ בני אהובה פט"ו ה"ז; רעק"א דרו"ח כתבים תשובה לר"מ וייל ד"ה אמנם.
  513. ↑ שו"ת הריב"ש שם.
  514. ↑ רא"ש שם פ"ז סי' כ; פרי"ד שם; שו"ת הריב"ש שם.
  515. ↑ רש"י מהדו"ק שם.
  516. ↑ רמב"ם אישות פט"ו ה"ז; טוש"ע אה"ע קנד י.
  517. ↑ רא"ש שם סוס"י טו; ועי"ש שפשוט הוא, שאם לא כן, מה מועיל מה שמגרשה אם אינו נושא אחרת.
  518. ↑ כתובות עז א, לגי' שלפנינו, ובפרי"ד שם: רבא.
  519. ↑ עי' ירושלמי כתובות פי"א ה"ז וגיטין פ"ט ה"ט, שכשכתוב "יוציא", אין הכוונה לכפיה, ותוס' יבמות סד א ד"ה יוציא (הא') ורא"ש שם פ"ו סי' יא, בשם ר"ח, שה"ה לענין פו"ר, שלא נאמר אלא "יוציא", עי' ברייתא ביבמות שם.
  520. ↑ ר"ח שם ושם.
  521. ↑ רי"ף יבמות סה א (כא א); עי' רש"י יבמות סה רע"ב, ורא"ש שם, בדעתו; רמב"ם אישות פט"ו ה"ז.
  522. ↑ עי' תוס' ורא"ש שם סי' יא בסופם, שכיון שנחלקו בדבר, אין לכפות בשוטים, שמא יהא פסול כדין גט-מעושה (ע"ע: מעושה שלא כדין);
  523. ↑ רא"ש יבמות פ"ו סי' טז, ע"פ רי"ף (ושא"ר) שבציון 522, שמי שנשא אשה ושהה עמה י' שנים, כופים אותו לישא אחרת, וה"ה מי שלא נשא כלל, ועי' ציון 541; נמוק"י שם סה א (כא א) בשם י"מ, ובד' הרמב"ם שבציון 401, שביטל מ"ע, ולפ"ז כופין אותו על כך, עי' להלן; טוש"ע אה"ע א ג. ועי' רא"ש שם, שכ"מ מגמ' שם סב ב, שר"א בר זבידא לא נשא אשה לפי שנתעקר, ומ' שאל"כ היה מחוייב לישא, ואם לא נשא הרי זה כעובר על ד"ת וכופין אותו, ועי' קר"נ שם, שתמה שאין מוכח אלא שחייב לישא, ולא שכופין.
  524. ↑ עי' רא"ש שם, שלמד ממי שנשא אשה ושהה עמה י' שנים (עי' ציון 524), ושם כופים אותו בשוטים (עי' ציון 522), ושו"ת פני יהושע ח"ב סי' מא, בדעתו; קיצור פסקי הרא"ש שם; נמוק"י שם; בהגר"א שם ס"ק ז. ועי' בהגר"א שם, שלמדים כן ממי שנשא אשה ושהה עמה י' שנים ולא ילדה, שכופים בשוטים כדי שיוציא, עי' ציון הנ"ל, וכ"ש כשלא נשא כלל.
  525. ↑ עי' ציון 504.
  526. ↑ תורת יקותיאל תשובות סי' ה ד"ה לכן. ועי"ש שהוא דלא כרש"י שבציון 505, הסובר שאין כופים על מצוות פו"ר, ומ' שלעולם אין כופין, וצ"ב שרש"י לא כתב כן אלא לפי שיכול לישא אחרת תחתיה, עי' ציון 506, וא"כ אפשר שבזו שלא נשא כלל, אין אומרים כן.
  527. ↑ נמוק"י שם.
  528. ↑ בני אהובה שם ה"ז ד"ה ולכן.
  529. ↑ ערך לחם דלהלן. ונ' שכוונתו למנהג הכמרים.
  530. ↑ ערך לחם שם. ועי"ש שע"ז סמכו בזה"ז שאין כופים על כך, עי' ציון 533 ואילך.
  531. ↑ עי' ציון 527. תורת יקותיאל תשובות סי' ה ד"ה לכן.
  532. ↑ הגמ"י אישות פט"ו ה"ד, בשם ס' אביאסף, ועי' מרדכי יבמות רמז נ ואגודה שם סי' עד בשמו, וב"ש סי' א ס"ק ו ואפי זוטרי שם סע' ג ד"ה ובזמן ובית מאיר שם; ראב"ן יבמות סד א; שו"ת ריב"ש סי' טו; רמ"א בשו"ע אה"ע א ג; ועי"ש ושם, שכן נהגו הגדולים בדורות שלפניהם. ועי' בגדי כהונה סי' א, שדן במקרה שלפניו מכמה טעמים שאף אינו מחוייב מצד עצמו לגרש את אשתו ולישא אחרת.
  533. ↑ עי' ב"ב ס ב.
  534. ↑ אביאסף שם; ראב"ן שם;
  535. ↑ ע"ע חתן וכלה ציון 66.
  536. ↑ ריב"ש שם; רמ"א שם;ועי' ריב"ש שם, שמוסיף שאין לכפות לפי שנוהגים לישא ב' וג' נשים, ועל כן אין לחוש לכפותו, שיכול לישא אשה נוספת שהיא בת בנים, ועי' נתיבות לשבת ס"ק ה, שאע"פ שבזמנינו אין נוהגים לישא אשה נוספת משום חרם-דרבינו-גרשום (ע"ע), מ"מ כיון שמשום חדר"ג אינו יכול לגרש אשה בעל כרחה, אין כופים אותו לישא אשה שלא יוכל לגרשה. ועי' אפי זוטרי שם ד"ה ובזמן.
  537. ↑ קרית מלך רב אישות פט"ו ה"ב.
  538. ↑ עי' ציון 524.
  539. ↑ עי' ציון 533 ואילך.
  540. ↑ עי' ציון 533 ואילך. רמ"א בשו"ע אה"ע א ג, בד' ריב"ש שבציון הנ"ל; יש"ש יבמות פ"ו סי' מ; ח"מ שם ס"ק ד, בד' רא"ש שבציון 524, שכתב במי שלא נשא כלל ש"היה נכון" שיכפוהו בי"ד, ומ' שרק היה ראוי כן, אך לא נהגו כן; ועי' יש"ש שם, שמסיבת קושי הגלויות והפרנסה, יכול לומר שעדיין אין בידו מספיק נדוניא כדי לישא אשה.
  541. ↑ יש"ש שם.
  542. ↑ עי' ח"מ שם ונתיבות לשבת שם ס"ק ה ובי"מ שם סוף סע' ג, שאין ללמוד מד' הריב"ש הנ"ל, שהוא לא כתב כן אלא במי שנשא ולא הוליד וכדו', ולא במי שלא נשא כלל; ועי' חק"ל אה"ע סוס"י א ואפי זוטרי שם ד"ה ומי.
אוחזר מתוך "https://www.yeshiva.org.il/wiki/index.php?title=אנציקלופדיה_תלמודית:פריה_ורביה&oldid=157221"