אנציקלופדיה תלמודית:ציץ

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ערך זה הוא מתוך ערכי האנציקלופדיה התלמודית המתפרסמים בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג

EnTalSml.jpg

הגדרת הערך - תכשיט, המונח על מצח הכהן הגדול.

מהותו ודיניו

מהותו

הציץ[1] הוא כמין טס - דק[2] - של זהב[3] המונח על מצחו של הכהן הגדול[4], ונמנה בין שמונת בגדי-כהונה* של הכהן הגדול[5], אף על פי שאינו בגד אלא תכשיט[6]. יש מן האחרונים שכתבו, שהציץ הוא עטרת המצנפת[7], ויש שכתבו, שהציץ הוא כלי לעצמו ואינו הכשר למצנפת[8]. מצות עשיית הציץ אינה נמנית במנין המצוות, לפי שהיא בכלל מצות עשיית בגדי כהונה – לסוברים שנמנית במנין המצוות[9] - ואין מונים כל חלק מחלקי המצוה בפני עצמו[10].

שמותיו

הציץ נקרא בכתוב: נזר הקדש[11]. ופירשו ראשונים, שהוא עטרה וכתר מלכות[12]. ויש מן האחרונים שפירשו, שנקרא כן מלשון נזירות, שכשם שהנזיר פרוש ומובדל מן המותרות, כך היה הכהן הגדול מופרש ומרומם מכל העם בשם הקדוש שבו[13]. וכן הכתוב: ארון האלהים[14], יש מן האחרונים שכתבו בדעת אמוראים, שהיינו הציץ, וקרוי כן לפי שכתוב עליו "קדש לה'"[15]. וכן הכתוב: כלי הקדש[16], יש מן הראשונים שפירשו, שהיינו ארון וציץ[17].

אורכו

הציץ מקיף על מצח הכהן מאוזן לאוזן[18], לפי מדת מצחו של כהן[19]. ויש מן האחרונים שכתבו, שאין שיעור זה אלא מדרבנן, אבל מן התורה אין לו שיעור[20].

רוחבו

רוחב הציץ, שתי אצבעות[21], שלמדים מן הכתוב: על מצחו[22], היינו שיעור מצחו, וסתם מצח שתי אצבעות[23]. על שיעור אצבע*, ע"ע[24]. וכתבו ראשונים, שאין שיעור זה אלא מדרבנן, אבל מן התורה אין לו שיעור, וזוהי שאמרו בגמרא: ציץ לא נתנה בו תורה מדה כלל[25]. ויש שפירשו בדעתם, שאין לו שיעור קצוב, אלא לפי מדת מצחו של כהן[26]. ויש מן האחרונים שצידדו, ששיעור שתי אצבעות הלכה-למשה-מסיני*[27].

הזהב ממנו עשוי

הזהב ממנו עשוי הציץ[28] היה זהב טהור, שאינו מעורב בסיגים[29], שנאמר: ועשית ציץ זהב טהור[30]. וכתבו אחרונים, שמפני שהוא קדש לה' היה ראוי מפני כבודו שיהיה זהב טהור ונקי, ולא מבד[31].

עשייתו

עשיית הציץ, יש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שצריכה להיעשות לשמה, שלפי שכותב עליו "קודש לה'" הרי הוא כגויל של ספר תורה, שצריך עיבוד לשמה[32].

קשירתו

הציץ נקשר בפתיל תכלת כנגד העורף[33]. יש מן הראשונים שכתבו, שנקשר על גבי המצנפת*[34], ולדעתם זהו שנאמר: והיה על המצנפת[35], וכן: לתת על המצנפת מלמעלה[36], היינו שקושר הפתיל בעורפו על המצנפת שמכסה את כל ראשו מאחוריו[37]. ואף על פי שיש בקשירת פתיל תכלת - העשוי מצמר[38] - על המצנפת - העשויה מפשתן[39] - משום כלאים, התירתו תורה[40]. ויש שכתבו, שנקשר למטה מן המצנפת[41]. על כך שלדעה זו משאיר הכהן בעת צניפת המצנפת מקום מגולה לצד עורפו לקשור שם הציץ, ומפני כך קטנה מצנפת הכהן הגדול ממגבעת הכהן ההדיוט, ע"ע מגבעת; מצנפת[42].

מנין הפתילים

מנין פתילי התכלת שבציץ, נחלקו בו ראשונים: א) יש סוברים, שקשירת הציץ נעשית על ידי פתיל אחד שנכנס בשני נקבים שבקצותיו של הציץ[43], ומהם שכתבו שזהו שנאמר: ושמת אתו על פתיל תכלת[44], וכן: ויתנו עליו פתיל תכלת[45], שפירושם שקושרם בפתיל תכלת[46]. מהם סוברים, שעובר הפתיל תחת הציץ מנקב לנקב, ונמשך דרך הנקבים חוץ לציץ וסובב הראש כולו, שלדעתם זהו שנאמר: על פתיל תכלת[47], שמשמע שהפתיל תחת הציץ[48], ולדעתם מה שנאמר: עליו פתיל[49], היינו שאצל הנקבים הפתיל משוך מעט מעל הציץ[50]. ומהם סוברים, שהפתיל קשור מנקב לנקב מאחורי הראש בלבד[51]. ב) ויש סוברים, שקושרים את הציץ בפתיל תכלת נוסף, שנקוב הציץ באמצעו ובו מכניסים פתיל שכרוך על המצנפת מלמעלה - על פני רוחב הראש[52] - וקשור בפתיל שמאחורי עורפו[53], ופתיל האמצעי הוא שמחזיק את הציץ שלא יפול[54]. ולדעתם על פתיל האמצעי נאמר: והיה על המצנפת[55], וכן: ויתנו עליו פתיל תכלת לתת על המצנפת מלמעלה[56]. ומהם שכתבו, שקושרים את הציץ בשלושה פתילים, שכל אחד מהם נכנס בנקב ונכפל לשנים, ולדעתם זהו שנאמר: על פתיל[57], שמשמע שהפתיל תחת הציץ, ונאמר: עליו פתיל[58], שמשמע שהפתיל מעל לציץ, והיינו החוט שנכפל בנקב שצדו האחד לפנים מן הציץ וצדו השני מחוץ לציץ[59], וקושר שלושת ראשי הפתילים מאחורי ערפו[60], ונמצא עשוי כמין כובע על המצנפת[61]. ובטעם שאין הפתיל האמצעי חוצץ בין תפילין – שמונחים מעל לציץ[62] - לבשרו[63], יש מן האחרונים שכתבו, שכיוון שכך היה ציווי התורה אינו חוצץ[64]. ויש שכתבו – לסוברים שהציץ קשור בשלושה פתילים כפולים[65] – שבשעה שמהדק הפתילים לראשו מרחיק שני הפתילים שבאמצע הציץ זה מזה, ומניח התפילין ביניהם[66]. ג) ויש סוברים, שארבעה פתילי תכלת היו בציץ, פתיל אחד היה בשני ראשי הציץ שמגיע מאוזן לאוזן שבו קושרים את הציץ, ושלושה חוטים מלמעלה על הראש והיה עשוי על ידיהם כעין כובע על המצנפת[67].

רוחבם

רוחב הפתילים, יש מן הראשונים שכתבו, שהיה שתי אצבעות כשיעור רוחב הציץ[68]. ויש מן הראשונים שכתבו – לסוברים שעובר הפתיל תחת הציץ[69] – שהיה הפתיל דק יותר, כדי שלא יהיה נראה לעין[70].

כיסוי בגד תחת הציץ

הציץ, נחלקו תנאים וראשונים ואחרונים בדעתם על מה היה נתון: א) יש סוברים, שהיה הציץ נתון על גבי כיסוי של צמר[71], שלדעתם אין חציצה בין הציץ לגופו של הכהן מעכבת[72], שכך גזר הכתוב[73], וזוהי ששנינו: כיפה של צמר היתה מונחת בראש כהן גדול ועליה ציץ נתון, לקיים מה שנאמר: ושמת אותו על פתיל תכלת[74]. יש שפירשו, שהיה נתון על גבי כובע קטן של צמר[75]. ויש שפירשו, שהיה נתון על חתיכת בגד קטנה, וקרויה "פתיל" לשון חיבור[76], כלומר חוטים המחוברים יחד[77], ולדעתם היו נותנים הציץ על גבי הבגד, כדי שלא יזיק הציץ למצח[78], או כדי שיגן על הציץ מפני זוהמת הזיעה[79]. ויש שפירשו, שהוא בגד המקיף כל ראשו ומגולה בצדו העליון[80]. ב) ויש סוברים, שלא היה כיסוי תחת הציץ[81], שלדעתם חציצה מעכבת בציץ כשאר בגדי-כהונה*[82]. וכן בדעת תנאים שסוברים ששערו – של כהן גדול[83] - היה נראה בין ציץ למצנפת ששם מניחין תפילין[84], יש שכתבו, שחולקים וסוברים שלא היה כיסוי תחת הציץ[85], ומן האחרונים שכתבו בטעמם, כדי שלא יהיה דבר חוצץ בין הציץ לבשרו[86]. וכן בדעת הסוברים, שכיפה של צמר היתה מונחת בראש כהן גדול[87], יש שפירשו, שלא היה כובע ממש המכסה את הראש[88], מהם שכתבו, שעל ידי הפתילים הכרוכים על המצנפת שבהם קושרים את הציץ – לסוברים כן[89] - נעשה כעין כובע[90], ומהם שכתבו, שכיפה זו היא הפתיל שהציץ תלוי עליו – לסוברים כן[91] - ונקרא כך לפי שהיה פתיל עבה[92].

ציורים שעליו

הציץ, יש מן האחרונים שכתבו, שנעשו עליו ציורים של ציצים ופרחים[93], ולדעתם זהו פירוש שם "ציץ", מלשון פטורי ציצים[94], ומהם שכתבו, שזהו שנאמר: ופתחת עליו פתוחי חתם[95]. ויש שכתבו, שהיה הציץ חלק בלא עיטורים[96].

מקומו

הציץ מונח על מצחו של הכהן הגדול – למטה משיער הראש[97] - שנאמר: והיה על מצח אהרן[98]. ויש מן הראשונים שכתבו, שמונח בראש הכהן במקום שיער ששם מניח תפילין[99] – והתפילין מונחים למעלה ממנו לצד המצנפת[100] - ומקום יש בראש להניח שני תפילין[101]. ולדעה זו, מה שנאמר: על מצח וכו'[102], פירושו בין העינים[103], היינו כנגד בין העינים בגובה הראש[104]. על כך שלדעה זו משאיר הכהן בעת צניפת המצנפת מקום מגולה לצד פניו להניח שם הציץ, ומפני כך קטנה מצנפת הכהן הגדול ממגבעת הכהן ההדיוט, ע"ע מגבעת; מצנפת[105]. ומן הראשונים והאחרונים שכתבו, שנתון סמוך למצנפת, ולדעתם זהו שנאמר: והיה על המצנפת[106], וכן: לתת על המצנפת[107], שלשון "על" פירושה בסמוך[108].

קביעות מקום

מקום הציץ על המצח, יש מן האחרונים שכתבו בדעת אמוראים, שאין לשנות מקומו בכל פעם, ולמדים כן ממה שנאמר: על מצחו[109], שמשמעו בסמוך בצורה קבועה, ולא נאמר "במצחו" שמשמע בכל מקום בשטח מצחו[110].

חציצה בינו לגוף הכהן

הציץ, נחלקו תנאים ואחרונים בדעתם, אם מעכבת בו חציצה בינו לגוף הכהן[111]: בדעת הסוברים, כיפה של צמר היתה מונחת בראש כהן גדול ועליה ציץ נתון[112], יש שכתבו, שאין חציצה מעכבת בציץ - בשונה משאר בגדי-כהונה* שחציצה מעכבת בהם[113] - ולפיכך אין הכיפה שתחתיו מעכבת[114]. ובדעת הסוברים ששערו – של כהן גדול[115] - היה נראה בין ציץ למצנפת ששם מניחין תפילין[116], יש שכתבו, שחציצה מעכבת בציץ, ולפיכך אין נותנים כיסוי בגד תחתיו[117].

קבלת טומאה

ציץ, מקבל טומאה[118], ומן הראשונים שכתבו בטעם הדבר, שהוקש לבגדי-כהונה*, שנאמר: ואלה הבגדים אשר יעשו וכו' ועשית ציץ[119], ובכל מקום הוא חשוב בכלל בגדי כהונה[120], ולפיכך מקבל טומאה כבגד[121].

כפרתו

ציץ מכפר - כשאר בגדי הכהונה, שכל אחד מהם מכפר על עוון מיוחד[122] - על עזות פנים[123], יש שפירשו, שמעיז כנגד האדם ומדבר עליו בפניו דברי שקרים של לשון הרע[124], ויש שפירשו, עזות מצח שאינו נכלם בחטאיו[125], שבציץ נאמר: והיה על מצח אהרן[126], ובעזות פנים נאמר: ומצח אשה זונה היה לך[127], שמכך שקבע הכתוב לציץ מקום המצח למדים שמכפר אף על עזות מצח, מלבד ריצויו על הקרבנות שהוקרבו בטומאה[128], ואף על פי שאמרו בגמרא, עון הקדשים[129], קדשים ולא עדה[130], היינו שאינו מכפר על חטא אחר[131], יש מן האחרונים שכתבו, שלא בא הכתוב למעט אלא דבר שהוא עוון מצד עצמו, אבל עזות פנים שאינו עוון מצד עצמו, שהרי אין לו אזהרה בתורה, אלא שהוא ממידות הרעות וגורם לעוון, מכפר הציץ[132]. ובירושלמי, יש מן האמוראים סוברים, שמכפר על המגדפים, שבציץ נאמר: והיה על מצח אהרן[133], ונאמר בעניין גולית שחירף מערכות ישראל[134]: ותטבע האבן במצחו[135].

היסח דעת ממנו

הציץ - לסוברים שאינו מרצה על הטומאה אלא בעודו על מצח הכהן[136] - אסור לכהן להסיח דעתו ממנו[137], אלא ממשמש בו בעודו על מצחו[138], ויזכור עניינו[139], וישים על לבו שהוא על מצחו ויחשוב בקדושת השם הכתוב עליו[140], שנאמר: והיה על מצחו תמיד[141], שמילת "תמיד" היא מלשון אומד, שאומד בדעתו וישער במחשבתו איכות הקדושה שהוא נושא על מצחו[142]. ולסוברים שציץ מרצה אף באינו על מצחו[143], נחלקו אחרונים: יש סוברים, שאינו אסור להסיח דעתו מן הציץ, אלא מדרבנן, שלדעתם הוצרך הכתוב "תמיד" ללמד דין ריצוי באינו על מצחו[144]. ויש סוברים, שאסור מן התורה להסיח דעתו מן הציץ, שלדעתם אין הדין שמרצה אף באינו על מצחו נלמד מדרשת הכתוב "תמיד", אלא מסברא[145]. ויש מן האחרונים שכתבו, שמטעם זה אין הכהן גדול רשאי להניח תפילין עם הציץ, שלפי שאסור להסיח דעת בין מן הציץ ובין מן התפילין[146], אין אדם יכול לתת דעתו לשני דברים כאחד[147], ולדעתם אותה ששנינו בכהן גדול: שערו היה נראה בין ציץ למצנפת ששם מניחים תפילין[148], היינו ששם ראוי להניח תפילין[149]. על פרטי דיני הסח הדעת, ע"ע תפילין.

איסור כניסה לבית הכסא ושינה בו

הציץ, אסור לכנוס בו לבית הכסא[150]. וכן אסור לישון בעוד הציץ עליו[151], ויש מן האחרונים שכתבו, שאינו אסור אלא שנת קבע[152].

לבישתו שלא בשעת עבודה

ציץ, נחלקו ראשונים אם מותר ללובשו שלא בשעת עבודה: א) יש סוברים, שמותר ללובשו אף שלא בשעת עבודה[153] - בשונה משאר בגדי-כהונה* שמיד כשיכולים להפשיטם צריכים להפשיטם, לסוברים כן[154] - ואפילו בשעת סעודה[155], ובלבד שלא יסיח דעתו ממנו[156], שלדעתם זהו שנאמר בציץ: והיה על מצחו תמיד, שמשמע שמותר שלא בשעת עבודה[157], אפילו במזיד ובכל שעה ובכל מקום[158], ואף על פי שהוצרך הכתוב ללמד שלא יסיח דעתו ממנו[159], אין מקרא יוצא מידי פשוטו[160]. מהם שכתבו, שמותר לכהן ללובשו אפילו במדינה חוץ למקדש בשונה משאר בגדי-כהונה*, שאסור לצאת בהם במדינה[161], ולדעתם זהו שמצינו בינאי המלך שלבש הציץ חוץ למקדש[162]. ומהם שכתבו, שאסור לצאת בהם במדינה כשאר בגדי כהונהשגיאת ציטוט: תג <ref> לא תקין; להערות שוליים ללא שם חייב להיות תוכן. ב) ויש סוברים, שאסור ללובשו שלא בשעת עבודה ובמדינה כשאר בגדי כהונה[163], שלדעתם אין למדים מן הכתוב "תמיד", לפי שהוצרך לעניין אחר[164]. ולדעתם נהג ינאי המלך שלבש את הציץ חוץ למקדש שלא בשעת עבודה, שלא כהוגן[165].

הגבהת ידים למעלה ממנו

הגבהת ידים למעלה מן הציץ, נחלקו תנאים אם יש בה איסור: תנא קמא במשנה סובר, שכהן גדול אינו מגביה את ידיו למעלה מן הציץ[166], מפני שהשם כתוב עליו[167], ואינו דרך כבוד להגביה ידיו למעלה מן השם[168]. ויש מן האחרונים שכתבו, שמטעם זה צריך הכהן הגדול לעלות במעלות אל המנורה* אף בשעת הדלקת-הנרות*[169] – בשונה מכהן הדיוט שאינו צריך לעלות אלא לשם הטבת-הנרות*[170] - לפי שאינו רשאי להגביה ידיו[171]. ב) ור' יהודה סובר, שכהן גדול מגביה ידיו למעלה מן הציץ, שנאמר: וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם[172], שמילת "וישא" סתם משמעה למעלה על גבי הראש[173], ומשמע שאין הקפדה בהגבהת הידים למעלה מן השם[174]. ויש מן האחרונים שכתבו בטעמו, שלפי שלדעתו טומאה הותרה בצבור[175], ואין צריך ריצוי ציץ לקרבנותיהם[176], הרי שגדול כח הצבור וכבודם גדול מכבוד הציץ, ולפיכך מפני כבוד הצבור מגביה הכהן ידיו למעלה מן הציץ[177]. ולדעה זו, יש מן האחרונים שכתבו, שמותר להגביה ידיו למעלה מן הציץ אפילו שלא בעת נשיאת-כפים*[178]. הלכה, שאין כהן גדול מגביה ידיו למעלה מן הציץ[179].

קימה מפניו

הרואים את הציץ בראש כהן גדול, כתבו ראשונים, שצריכים לקום מפניו[180], לפי שהשם כתוב בו[181]. וזהו שאמרו בגמרא במעשה דינאי: הקם להם בציץ שבין עיניך[182], היינו תן ציץ הקודש על מצחך, ויעמדו על רגליהם[183].

ישיבה בעזרה בעודו לבוש בו

כהן גדול הלובש את הציץ, יש מן האחרונים שכתבו – לסוברים שאסור לשבת בעזרה[184] - שמותר לשבת בעזרה מפני כבוד השם שעליו[185], ולדעתם זהו שאמרו במדרש: ולמי היתה ישיבה בעזרה ובהיכל הוי אומר לכהן גדול[186], היינו כאשר לבוש בציץ[187].

הכתב

על הציץ כתובות התיבות "קדש לה'"[188] – היינו שם בן ארבע אותיות[189] - וזהו שנאמר: ופתחת עליו פתוחי חתם קדש לה'[190]. ונחלקו תנאים: א) תנא קמא בברייתא סובר, שהיה כתוב בשתי שיטין, "ה'" מלמעלה – בשיטה עליונה[191] - ו"קדש ל" מלמטה[192], בשיטה תחתונה[193] - ויש מן הראשונים שכתבו לגרסתם, שכתוב "קדש" מלמטה ו"לה'" מלמעלה[194] - כדי שלא יהיו שאר אותיות עומדות למעלה מן השם[195], או קודמות לו באותה שיטה[196], ואפילו אות "ל" שהיא תיבה אחת עם השם[197], שאין זה כבוד השם[198], ואף על פי שלא חשו להקדים דברים אחרים לשם ה' בכתיבת ספר-תורה*[199], בציץ שלא נכתב בו אלא שתי תיבות יש לחוש בהקדמת התיבה קודם השם[200]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, טעם אחר שלא לכתוב בשיטה אחת, שיש להקפיד לכתוב השם בצד ימין[201]. ומן הראשונים שכתבו, שאין דין זה אלא מדרבנן, ומן התורה יכול לכתוב בשיטה אחת[202]. ובמקומו של הכתב בשתי השיטין, יש מן הראשונים סוברים, שהכתב שבשתי השיטין נתון זה תחת זה[203], שאף שאינו כדרך קריאה אין התיבות צריכות להיות נהגות בפה[204]. ויש סוברים, ש"קדש ל" כתוב בתחילת שיטה תחתונה ו"ה'" כתוב בסוף שיטה עליונה, כדי שיהא כתוב כדרך קריאתו[205], ונקרא באלכסון[206], יש שכתבו בדעתם, שאינו מעכב אלא שיהיה נקרא באופן שמובנת משמעות הכתב, ולכן אף בכותב זה תחת זה "לה'" בשיטה עליונה ו"קדש" בשיטה תחתונה חשוב דרך קריאתו, כיוון שנקרא "לה' קדש", שמובנת משמעותו הגם שאינו כסדר שבתורה[207]. ויש שכתבו בדעתם, שצריך שיהיה נקרא כסדר הכתוב בתורה[208]. ויש סוברים, ש"קדש ל" כתוב בסוף שיטה עליונה ו"ה'" כתוב בתחילת שיטה תחתונה, וכיון שאדם פוגע תחילה בראש שיטה תחתונה קרוי "מלמעלה"[209], שבאופן זה כתוב כדרך קריאתו[210], ועוד שהוא כבוד ה' ששמו בראש השיטה[211]. ב) ויש סוברים, שהיה כתוב "קדש לה'" בשיטה אחת[212], וכן אמר רבי אליעזר ברבי יוסי, אני ראיתיו בעיר רומי – כאשר נכנס לאוצר המלך[213] - וכתוב "קדש לה'" בשיטה אחת[214]. ג) ובדעת רבי אליעזר ברבי יוסי, שאמר אני ראיתיו בעיר רומי וכתוב "קדש לה'" בשיטה אחת[215], יש סוברים, שאפשר לכתוב "קדש לה'" בין בשיטה אחת, ובין בשתי שיטין, "לה'" בשיטה עליונה ו"קדש" בשיטה תחתונה, שלדעתם אין להקפיד אלא שלא יהיה השם כתוב בשיטה תחתונה, אבל מותר להקדים אותיות לשם בשיטה אחת, ולכן הכותב בשתי שיטין כותב "לה'" בתיבה אחת כתיקונה ואינו מחלקה בשתי שיטין[216]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שלא נחלקו תנאים בדבר זה, ולכל הדעות כותב לכתחילה בשתי שיטין, אלא שאם כתבו בשיטה אחת כשר[217]. להלכה, פסקו ראשונים, שכותב עליו שתי שיטין, ואם כתבו בשיטה אחת כשר[218].

מקומו על הטס

הכתב שעל גבי הציץ, יש מן האחרונים שכתבו בדעת אמוראים, שמקומו בין עיני הכהן[219].

אופן הכתיבה

הכתב שעל הציץ היה בולט[220], ומן הראשונים שכתבו, שזהו שנאמר: עליו[221], שיהיו האותיות עליו, והיינו כשהן בולטות[222]. בליטה זו נעשית על ידי חריטה[223], שחוקק האותיות – הפוכות[224] - מעבר האחד של הטס והן בולטות מעבר השני[225], וזהו שנאמר: ופתחת עליו פתוחי חתם[226], ומן הראשונים שכתבו, שחקיקה זו היא כתיבה שנאמרה בציץ: ויכתבו עליו מכתב פתוחי חותם[227], שכל כיוצא בזה נקרא כתב מצד הבליטה שבצד האחר, שהרי מכל מקום עשה מעשה בגוף האותיות[228]. ונחלקו ראשונים באופן חקיקת האותיות מאחורי הטס: א) יש סוברים, שחורץ את האותיות בידיו – על ידי הכאת קורנס[229] - ולא על ידי דפוס[230]. ובטעמם, יש מן האחרונים שכתבו, שכל שנאמרה בו כתיבה צריך להיות על ידי מעשה ידיו ולא בדפוס[231], ויש שכתבו, שזוהי משמעות לשון "פיתוח" שבכתוב[232]. ולדעה זו, כתבו ראשונים ואחרונים בדעתם, שמדביק שעוה רכה על גבי הטס במקום שהאותיות בולטות וחורצו מאחוריו, שאם היה מונח על גבי דבר קשה היה מעכב האותיות מלבלוט לחוץ[233]. ויש שפירשו בדעתם, שרושם האותיות בשעוה מאחורי הטס במקום שחוקק[234], ובטעמו, מהם שכתבו, כדי שלא תתעקם חריצתו ויצא הכתב מעוקל, שאי אפשר לו לרשום בדיו כדי שלא יבוא למחוק אותיות השם, אלא בשעוה שנקלפת בשלימותה[235]. ומהם שכתבו, שלפי שאין האומן יודע צורת האותיות כדינה, כותב הכהן הגדול או אחד מן היודעים צורת האותיות תחילה את האותיות בשעוה, ולאחר מכן נמסר הציץ לאומן לחקוק האותיות[236]. ב) ויש סוברים, שמכה בדפוס צורת האותיות[237]. ויש שחולקים על כל זה, וסוברים שאין הכתיבה שבציץ נעשית על ידי חריטה, שלדעתם לא אמרו שנקראת כתיבה אלא כשלוקט הזהב במלקחיים ומגביהו ועושה בו האותיות, שכן דרך לכתוב מצד הקריאה[238].

כתיבה על גבי הבליטה

אותיות הכתב שבציץ – לסוברים שנעשות על ידי חריטה[239] - יש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שכותב האותיות תחילה בדיו מצדו האחד של הטס, ולדעתם זהו שנאמר: ויכתבו עליו מכתב[240], ולאחר מכן חורץ כנגד האותיות מאחוריו עד שבולטות לפניו[241], מהם צדדו שהיו מדבקים את הדיו יפה על הזהב שלא יימחק, והיו האותיות הבולטות שחורות[242], ומהם צדדו שלא היה הדיו על גבי האותיות אלא בשעת החקיקה[243]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעתם, שהיה נותן שעוה על גבי האותיות הבולטות ונשארת שם תמיד, ולדעתם זהו שנאמר: ויכתבו עליו מכתב[244]. ויש סוברים, שאין כותבים על גבי האותיות הבולטות, שלדעתם מה שנאמר: ויכתבו עליו מכתב[245], היינו החקיקה עצמה[246].

חק תוכות

כתב שנעשה על ידי חק-תוכות*, שחקק תוכות של האותיות וצידיהן והאותיות בולטות[247], אינו כשר בציץ[248], שנאמר: מכתב פתוחי חותם[249], ואין קרויה כתיבה אלא כשצייר גוף האותיות, ולא באופן שחקק סביב האותיות והן עומדות מאליהן[250].

סדר הכתיבה

סדר הכתיבה, יש מן האחרונים שכתבו, שצריך לכתוב שם השם תחילה, ולאחר מכן כותבים "קדש ל"[251].

לשמה

כתיבת התיבות על גבי הציץ, צריכה להיעשות לשמה[252].

בפני רבים

הכתיבה שעל גבי הציץ, יש מן הראשונים שכתבו, שצריכה להיעשות בפני רבים, ולדעתם זהו שנאמר בציץ: ויכתבו עליו וכו'[253]. ובטעמו, יש שכתבו, כדי להזהירו שיכתוב לשמה[254].

ריצויו

הדין וגדרו

טומאה – מכל מיני הטומאות[255] - שארעה בחלקים מסוימים של קרבנות היחיד[256], מרצה הציץ על הקרבן - באופנים מסוימים[257] - לעניין שנתכפרו בו בעלים ולעניין שמותר הבשר באכילה לכהנים[258], וזהו שנאמר: ונשא – לשון סליחה[259] - אהרן את עון הקדשים אשר יקדישו בני ישראל לכל מתנת קדשיהם[260], היינו על עוון טומאה[261]. ומן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, ששני דינים חלוקים ישנם בריצוי הציץ: האחד, לרצות הקרבן שנעשה בטומאה, וזהו שנאמר: והיה על מצחו תמיד לרצון להם לפני ה'[262]. השני, לשאת עוון הטומאה, היינו איסור טמאת-מקדש-וקדשיו* שלא להכניס טומאה למקדש[263], וזהו שנאמר: ונשא אהרן את עון הקדשים[264], ונצרכו שני הדינים, שאף אם נתכפר איסור הטומאה, עדיין לא הוכשר הקרבן, וכן אם לא נתכפר האיסור אי אפשר שירצה הקרבן[265]. על טומאה שארעה לכהנים, שנחלקו תנאים אם מרצה ציץ עליה, עי' להלן[266]. על טמאה-בצבור*, שלסוברים הותרה בצבור אין צריך הקרבן ריצוי ציץ, ולסוברים דחויה היא בצבור צריך ריצוי ציץ, ע"ע טמאה בצבור[267]. על הדינים שבהם חלוק ריצוי ציץ בקרבנות היחיד מריצוי ציץ בקרבנות צבור, עי' להלן[268].

גדר הריצוי

גדר הריצוי, כתבו אחרונים בדעת ראשונים, שמרצה בשעת הטומאה להכשיר הקרבן להחשיבו טהור כאילו לא אירעה בו טומאה כלל[269]. ולדעתם זה הטעם שמן התורה מותר לסמוך לכתחילה על ריצוי הציץ לזרוק הדם - לסוברים כן[270] - אף על פי שיש בזריקתו איסור, לפי שעוד קודם ההקרבה חשוב הקרבן כטהור[271].

דם

דם הקרבנות שנטמא – בכל טומאה[272] - וזרקו - בשוגג[273] - מרצה הציץ עליו[274], בין לעניין שנתכפרו בעלים בקרבן ובין לעניין שנאכל הבשר לכהנים[275], וכן שנינו בספרי: אין לי אלא דם הטהור – שמכפר[276] - דם הטמא מנין, וכשהוא אומר ונשא אהרן את עון הקדשים[277] - שאף הוא מדבר בדם, שבדם נאמר: ונרצה לו לכפר[278], ובציץ נאמר: לרצון להם[279] - ואיזה עון הוא נושא – היינו, איזה פסול הוא מכשיר[280] - אם תאמר עון פגול* - ששחטו על מנת לאוכלו חוץ למקומו[281] - הרי כבר נאמר: לא יחשב[282], אם תאמר עון נותר* – היינו, מחשבת נותר, ששחטו על מנת להותיר ולאוכלו חוץ לזמנו[283] - הרי כבר נאמר: לא ירצה[284], הא אינו נושא אלא עון טומאה שהותרה מכללה בציבור[285] - היינו שנדחית מפני קרבן צבור[286] - שיש בה צד קל[287], שהואיל והקלה תורה לעניין צבור הקלה אף ביחיד, שירצה ציץ עליו[288], ויש מן הראשונים שפירשו, שממה שנאמר: לרצון להם לפני ה'[289], משמע שאין הציץ מרצה אלא על דבר שיש לו היתר במקום אחר[290]. וכתבו אחרונים, שאף לסוברים שלא הותרה מכללה אצל ציבור אלא טומאת מת[291], מכל מקום כיוון ששם טומאה הותרה מכללה בצבור, למדים שמרצה הציץ בכל טומאה[292]. על שאר עוונות שהותרו מכללם, ואין ציץ מרצה עליהם, עי' להלן[293].

העולים למזבח

העולים למזבח, היינו חלקי הקרבן הנקטרים לאשים, כגון אמורים*[294], או איברי עולה*[295], וכן קומץ* המנחה[296], נחלקו תנאים וראשונים ואחרונים בדעתם אם ציץ מרצה עליהם: א) יש סוברים, שציץ מרצה - בדיעבד[297] - על העולים[298], וכן שנינו בספרי: אין לי אלא עוונות דם, מנין הקומץ והלבונה* - של מנחות*[299] - והקטורת* ומנחת-כהנים* ומנחת כהן משוח - היינו מנחת חביתין*[300] - ומנחת-נסכים*, תלמוד לומר: לכל מתנת קדשיהם[301]. וכן שנינו: נטמא הקומץ והקריבו הציץ מרצה[302]. וכן בדעת רבי יהושע, שכל זבחים שבתורה, בין שנטמא בשר וחלב קיים ובין שנטמא חלב ובשר קיים, זורק את הדם[303], שמשמע שאם נטמאו שניהם אינו זורקו[304], יש מן הראשונים ואחרונים בדעתם שכתבו, שבדיעבד שעבר וזרקו ציץ מרצה[305], מהם שכתבו, שלכתחילה אינו זורק את הדם מדרבנן[306], ומהם שכתבו, שאינו זורקו מן התורה[307]. ב) ובדעת ר' יהושע, שכל זבחים שבתורה בין שנטמא בשר וחלב קיים ובין שנטמא חלב ובשר קיים, זורק את הדם[308], שמשמע שאם נטמאו שניהם אינו זורקו[309], יש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שאין ציץ מרצה על העולים[310]. על קרבנות צבור, שיש סוברים שבהם מרצה ציץ על העולים אף לדעה זו, עי' להלן[311].

בשאר עבודות

ריצוי ציץ על העולים – לסוברים כן[312] - יש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שלא אמרו שמרצה על העולים, אלא לעניין להכשיר זריקת הדם או הקטרת קומץ המנחה שהכפרה תלויה בהם, אבל שאר עבודות שאינן מעכבות את הכפרה, כגון הקטרת אמורים, אין מועיל ריצוי ציץ להכשיר לעשותן[313]. ומהם שכתבו, שזהו שאמרו בירושלמי, שאם נטמא - דם קרבן-פסח*[314] - עד שהוא מלמעלן - היינו שלא ירד לאוירו של כלי[315] - נעשה כמקבל מים[316], שאין ציץ מרצה על קבלת הדם אלא על הזריקה בלבד[317].

לעניין זריקה לכתחילה

ריצוי הציץ אינו מועיל לזרוק הדם בתחילה, אלא שאם זרק הורצה[318], וכן אמרו בירושלמי: הקריבים ליחיד, אם יש לו – קרבן אחר[319] - אומרים לו הבא, ואם לאו אין מתירים לו לזרוק את דמו, עבר וזרק הורצה[320]. ונחלקו ראשונים: יש שכתבו, שמן התורה מועיל להתיר לזרוק את הדם – ולהקטיר העולים למזבח[321] - לכתחילה[322], אלא שמדרבנן אסרו לזורקו, ואם עבר וזרקו הורצה[323]. ויש שכתבו, שאף מן התורה אסור לזרוק דם טמא לכתחילה[324], ומהם שכתבו בטעמו, שלפי שקראתו תורה "עון הקדשים"[325], משמע שיש בזה איסור לכתחילה[326]. ומן האחרונים שכתבו, שזהו שדרש ר' הושעיה בירושלמי: ונשא אהרן את עון הקדשים[327], עון הקריבים ולא עון המקריבים[328], היינו שאין הציץ מועיל אלא לריצוי הקרבן, אבל לא נרצה החטא שבזריקת דם טמא[329]. ומהם שכתבו, שזה הטעם שאמרו בירושלמי, שאם נטמא - דם קרבן-פסח*[330] - עד שהוא מלמעלן - היינו שלא ירד לאוירו של כלי[331] - נעשה כמקבל מים[332], שכיוון שאסור לזורקו לכתחילה מן התורה, אילו ידע הכהן שנטמא לא היה מקדשו, ואינו אלא קידוש בטעות שפסול[333], שאילו לא היה אסור אלא מדרבנן לא היה חשוב קידוש בטעות, שלפי שלא נודע לו מן האיסור אלא אחר שזרק והורצה, לא עבר בלא תסור, לסוברים כן[334], ואינו מקפיד שלא יתקדש הדם בכלי[335]. על קרבנות צבור, שמועיל ריצוי הציץ לזרוק הדם לכתחילה, עי' להלן[336].

במזיד

דם - וכן העולים למזבח, לסוברים שמרצה ציץ עליהם[337] - שנטמא ועבר וזרקו במזיד, נחלקו תנאים ואמוראים בדעתם: א) יש סוברים, שמרצה הציץ על המזיד[338], וכן בדעת תנא בברייתא, שסובר שהציץ מרצה על הדם ועל הבשר ועל החלב שנטמא בין בשוגג בין במזיד, בין באונס בין ברצון, בין ביחיד בין בציבור[339], יש מן האמוראים שאמרו, שהציץ מרצה בין בשוגג ובין במזיד, בין שנטמא באופן זה בין שזרקו באופן זה[340]. וכן בדעת ר' אליעזר, שסובר שהתורם מן הטמא על הטהור בין בשוגג ובין במזיד תרומתו תרומה[341], יש מן האמוראים שאמרו, שציץ מרצה - על קרבנות יחיד - בין בשוגג ובין במזיד, שכשם שלא קנסו חכמים את המזיד בתרומה לא קנסוהו בקדשים[342]. על הסוברים, שאף לדעה זו אין מרצה הציץ על המזיד לעניינים מסוימים, עי' להלן[343]. ב) ויש סוברים, שאין הציץ מרצה על המזיד[344]. יש מן האמוראים סוברים, שמן התורה מרצה הציץ על המזיד, ומדרבנן גזרו שלא ירצה[345]. ויש מן האמוראים וראשונים ואחרונים בדעתם סוברים, שמן התורה אין ציץ מרצה על המזיד[346], ולדעתם זוהי ששנינו: הפסח שנזרק דמו ואחר כך נודע שהוא טמא, הציץ מרצה[347], היינו אף בנטמא בשר הפסח[348] – לסוברים שציץ מרצה על האכילות[349] - שאין ריצוי הציץ מועיל אלא לפוטרו מפסח שני[350], ומשמע שאם נודע ואחר כך נזרק אינו מרצה וחייב בפסח שני[351], ואין בזה משום חלין-שנשחטו-בעזרה*, שמן התורה אין הציץ מרצה על המזיד[352]. על קרבנות צבור, שבהם ציץ מרצה על המזיד אף לדעה זו, עי' להלן[353].

לעניין כפרה

ציץ שאינו מרצה על המזיד – לסוברים כן[354] – לסוברים שמן התורה אינו מרצה[355], אף לא נתכפרו בעלים בקרבן, ובקרבן פסח צריך להביא פסח-שני*[356]. ולסוברים שהוא קנס חכמים[357], אמרו בגמרא, שלא אמרו שאינו מרצה אלא לעניין להתיר הבשר באכילה לכהנים, שיש כח ביד חכמים לעקור מצות אכילת-קדשים* בשב ואל תעשה[358], אבל נתכפרו בו בעלים[359], שאין כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בקום עשה – לסוברים כן[360] - לחייבו להביא חולין בעזרה[361]. ולדעתם, מטעם זה, אם נטמא בשר קרבן-פסח* מרצה ציץ עליו אפילו במזיד לעניין שאינו צריך להביא פסח-שני*[362].

אופני המזיד שאין הציץ מרצה עליהם

אופני המזיד שאין הציץ מרצה עליהם - לסוברים כן[363] - נחלקו בהם תנאים ואמוראים בדעתם: א) בדעת תנא בברייתא, שסובר שדם שנטמא וזרקו בשוגג הורצה, במזיד לא הורצה[364], יש מן האמוראים סוברים – לסוברים שאין ציץ מרצה על המזיד מדרבנן[365] - שקנסו חכמים את המזיד[366], בין שנטמא באופן זה בין שזרקו באופן זה[367]. וכן בדעת חכמים, שסוברים שאם תרם מן הטמא על הטהור בשוגג תרומתו תרומה, במזיד אין תרומתו תרומה[368], יש מן האמוראים סוברים, שאין הציץ מרצה על המזיד בכל עניין, שכשם שקנסו חכמים את המזיד בתרומה קנסוהו בקדשים[369]. ב) ובדעת תנא במשנה שסובר, שהפסח שנזרק דמו ואחר כך נודע שהוא טמא, הציץ מרצה[370], שמשמע שנודע ואחר כך נזרק אינו מרצה[371], וכן בדעת תנא בברייתא, שסובר שבקרבן יחיד, דם שנטמא וזרקו בשוגג הורצה, במזיד לא הורצה[372], יש מן האמוראים סוברים, שאם זרק הדם במזיד אין הציץ מרצה, אבל נטמא הדם במזיד ציץ מרצה[373], ולדעתם זוהי ששנינו: על מה הציץ מרצה, על הדם ועל הבשר ועל החלב שנטמא בין בשוגג בין במזיד[374]. ובטעמם, יש מן הראשונים שכתבו – לסוברים שאינו מרצה מדרבנן[375] - שקנסו חכמים בזריקה שיש בה זלזול יתר שמקריב דבר טמא לגבוה, יותר מבטומאה[376]. ג) ובדעת תנא במשנה שסובר, שהפסח שנזרק דמו ואחר כך נודע שהוא טמא, הציץ מרצה[377], שמשמע שנודע ואחר כך נזרק אינו מרצה[378], וכן בדעת תנא בברייתא, שסובר שדם שנטמא וזרקו בשוגג הורצה, במזיד לא הורצה, במה דברים אמורים ביחיד[379], יש מן האמוראים סוברים, שאם נטמא הדם במזיד אין הציץ מרצה, אבל זרקו במזיד ציץ מרצה[380], ולדעתם זוהי ששנינו: על מה הציץ מרצה, על הדם ועל הבשר ועל החלב שנטמא בין בשוגג בין במזיד[381]. ובטעמם, יש מן הראשונים שכתבו - לסוברים שאינו מרצה מדרבנן[382] - שלא קנסו אלא בטומאה שהיא תחילת הפסול, יותר מבזריקה[383].

קודם שנתקדש בקדושת קרבן

דם הקרבנות – וכן שאר עולים[384] - שמרצה ציץ עליו, יש מן האחרונים שכתבו, שאינו מרצה עליו אלא בנטמא אחר שחלה קדושת קרבן עליו[385], ולכן אין נטמאה המנחה* קודם קמיצה[386] אין ציץ מרצה[387]. ולדעתם זוהי שאמרו בירושלמי, שאם נטמא - דם קרבן-פסח*[388] - עד שהוא מלמעלן - היינו שלא ירד לאוירו של כלי[389] - נעשה כמקבל מים[390], שלדעתם אין הדם מתקדש בקדושת קרבן עד שינתן בכלי שרת[391], ולפי שנטמא קודם שירד לכלי אין ציץ מרצה עליו[392]. על הסוברים שמטעם זה אין ציץ מרצה על לחמי-תודה* שנטמאו מקצתן אחר שחיטה – אף לסוברים שציץ מרצה על האכילות[393] - לפי שחסר להם עדיין קידוש על ידי זריקת הדם ואינם קשורים לגמרי לעיקר הזבח, ע"ע לחמי תודה[394]. על קרבנות צבור, שמרצה ציץ עליהם אף קודם שנתקדשו, עי' להלן[395].

חלקים הנאכלים

האכילות, היינו חלקי הקרבן הנאכלים כגון בשר הקרבן ושיירי מנחה*[396], שנטמאו, נחלקו תנאים אם מרצה ציץ עליהם - פרט לעניין להתיר אכילתם[397] - לעניינים מסוימים: א) יש סוברים, שהציץ מרצה על האכילות[398], לסוברים שאם לא נשתייר מבשר הקרבן אין זורקים את הדם[399], מרצה הציץ לעניין שחשוב הבשר כקיים להכשיר את זריקת הדם[400], ולסוברים שאף שאין בשר זורקים את הדם[401], מועיל ריצויו, שאף על פי שאסור לאוכלו בטומאה, חשוב הבשר כטהור לעניין שתועיל זריקת הדם לקובעו בפיגול להתחייב כרת על אכילתו – שאין חייב משום פיגול* במקום שיש פסול אחר בקרבן[402] - ולעניין שתועיל זריקתו להוציא הקרבן מידי מעילה[403], שבקדשי קדשים זריקת הדם שמתירה אכילתם לכהנים[404], מוציאה מידי מעילה[405]. וכן דעת רבי אליעזר, שהציץ מרצה על האכילות[406], וכן שנינו: על מה הציץ מרצה וכו' על הבשר שנטמא[407]. וכן בדעת חכמים, שסוברים שאם נטמאת אחת מן החלות – של שתי-הלחם*[408] – או אחד מן הסדרים – של לחם-הפנים*[409] - הטמא בטומאתו והטהור יאכל[410], אמרו בגמרא, שציץ מרצה על האכילות, ולכן אף בנטמאו קודם זריקת הדם של כבשי-עצרת* - שמתירה את שתי הלחם באכילה[411] - או קודם הקטרת הבזיכין* של לחם הפנים[412] – שמתירתו באכילה[413] - הזריקה וההקטרה כשרות ומתירות את הטהור באכילה[414]. ומהם סוברים, שאינו מרצה אלא בדיעבד, אבל לכתחילה אינו זורק את הדם[415], וכן בדעת ר' יהושע, שמודה בנטמא בשר וכו' שאם זרק הורצה[416], יש מן הראשונים שכתבו, שאין הציץ מרצה על האכילות אלא בדיעבד[417], ולדעתם אותה ששנינו: ר' יהושע אומר כל זבחים שבתורה בין שנטמא בשר וחלב קיים ובין שנטמא חלב ובשר קיים זורק את הדם[418], שמשמע שאם נטמאו שניהם אינו זורק את הדם[419], היינו לכתחילה[420]. מהם שכתבו, שאינו אלא גזרה דרבנן[421], ומהם שכתבו, שמן התורה אין ציץ מרצה על האכילות לכתחילה[422]. ונחלקו אחרונים בדעת ראשונים: יש סוברים – לסוברים שבדם שנטמא מרצה ציץ במזיד[423] – שלא אמרו שמרצה ציץ על האכילות אלא בשוגג, אבל זרק הדם במזיד אינו מרצה[424], ולדעתם זוהי ששנינו: הפסח שנזרק דמו ואחר כך נודע שהוא טמא הציץ מרצה[425], שמשמע שאם נודע קודם זריקה אינו מרצה[426], היינו בין נטמא דם ובין נטמא בשר[427]. ויש שכתבו, שמרצה אף במזיד[428]. ב) ויש סוברים, שאין ציץ מרצה על האכילות[429], וכן דעת רבי יוסי, שאין ציץ מרצה על האכילות[430]. ובטעמו, יש מן האחרונים שכתבו, שלמדים מן הכתוב: עון הקדשים[431], למעט עוון הנאכלים[432]. וכן בדעת ר' יהושע שסובר, שכל זבחים שבתורה בין שנטמא בשר וחלב קיים ובין שנטמא חלב ובשר קיים זורק את הדם[433], שמשמע שאם נטמאו שניהם אינו זורק את הדם[434], יש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שאין ציץ מרצה על האכילות, ולדעתם זהו שאמרו בגמרא: כאן ביחיד כאן בצבור[435], היינו שביחיד אינו זורק את הדם לפי שאין ציץ מרצה על האכילות, ובצבור אין צריך ריצוי ציץ[436]. ונחלקו אחרונים בדעת ראשונים: יש סוברים, שלא אמרו שאין ציץ מרצה על האכילות אלא במזיד, אבל בשוגג מרצה[437], ולדעתם אין ציץ מרצה במזיד מן התורה[438]. ויש סוברים, שאינו מרצה אף בשוגג[439]. על קרבנות צבור, שיש סוברים שבהם מרצה ציץ על האכילות אף לדעה זו, עי' להלן[440].

לעניין היתר אכילה

היתר ההאכילות שנטמאו לאכילה, אף לסוברים שמרצה ציץ עליהם לעניינים מסוימים[441], כתבו ראשונים, שאינו מרצה להתירם באכילה[442], שאין ציץ מטהר ודוחה איסור אכילת קדשים טמאים[443]. ובטעם הדבר, יש מן האחרונים שכתבו, שאין ציץ מרצה אלא על עוון טומאה שהותרה מכללה בציבור[444], אבל עוון אכילת קדשים טמאים שלא הותר מכללו בקרבנות צבור - מלבד קרבן-פסח*[445] - שאינם נאכלים בטומאה[446], אין ציץ מרצה עליו[447]. ויש שכתבו, שלמדים מן הכתוב: עוון הקדשים[448], למעט עוון הנאכלים[449].

בקרבן פסח

קרבן-פסח* שנטמא, שאכילה מעכבת בו - לסוברים כן[450] - יש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שחלוק משאר קרבנות לעניין ריצוי על האכילות: לסוברים שאין ציץ מרצה על האכילות בשאר קרבנות[451], יש שכתבו, שבקרבן פסח מרצה הציץ על הבשר[452], ולדעתם זוהי ששנינו: הפסח שנזרק דמו ואחר כך נודע שהוא טמא הציץ מרצה[453], היינו בין נטמא הדם ובין נטמא בשר[454]. ובטעם הדבר, מהם שכתבו, ששאר קרבנות, שאין צריך לריצוי על הבשר כדי להכשיר הקרבן, לפי שאין אכילה מעכבת בהם[455], אין ציץ מרצה על הבשר[456], אבל קרבן-פסח*, שצריך לריצוי ציץ על הבשר להכשר הקרבן לפי שאכילה מעכבת בו, ציץ מרצה עליו להחשיבו ראוי לאכילה, ואף על פי שאינו מתירו לאכילה[457], לדעתם אין האכילה בפועל מעכבת אלא שיהיה ראוי לאכילה בשעת זריקת הדם[458]. ומהם שכתבו, שלפי שבטמאה-בצבור* נאכל הפסח בטומאה[459] – בשונה משאר קרבנות צבור שאינם נאכלים אף בטומאה בצבור[460] – על ידי ריצוי ציץ – לסוברים שטומאה דחויה בצבור[461] – לפיכך מרצה הציץ על האכילות אף ביחיד[462]. וכן לסוברים שמרצה ציץ על האכילות אף במזיד[463], יש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שלא אמרו כן אלא בשאר קרבנות, אבל בשר קרבן-פסח* שנטמא אין ציץ מרצה עליו במזיד[464], ולדעתם זוהי ששנינו: הפסח שנזרק דמו ואחר כך נודע שהוא טמא הציץ מרצה[465], שמשמע שאם נודע קודם זריקה אינו מרצה[466]. ובטעם הדבר, מהם שכתבו, שלפי שאכילת הפסח מעכבת, צריך הקרבן להיות ראוי לאכילה בשעת זריקה - אף שאינו מותר באכילה[467] - ואינו חשוב ראוי לכך אלא בשוגג, שלא נודע שנטמא בשעת זריקה ומותר האיש באכילת הפסח, ולפיכך חשוב הקרבן ראוי לאכילה, אבל במזיד שכבר נודע לו שנטמא ואסור לאכלו בשעת זריקה, אינו חשוב ראוי לאכילה, ואין ציץ מרצה עליו מן התורה[468]. ומהם שכתבו, שלפי שאכילת הפסח מעכבת, הקפידה תורה שתהיה זריקת הדם במחשבת אכילה[469], ובמזיד שנודע שנטמא הבשר בשעת זריקה, הרי שזרקו שלא על מנת לאכול, ואין ציץ מרצה עליו מן התורה[470]. ומהם שכתבו, שלפי שאין ציץ מרצה על המזיד אלא לעניין כפרה[471], ולא לעניין התר הבשר באכילה[472], לפיכך קרבן פסח שאכילה מעכבת בו, לא הועיל לו ריצוי הציץ וחייב בפסח שני[473], ואף על פי שלדעתם מה שאין ריצוי ציץ מועיל במזיד אינו אלא מדרבנן[474], אין הבאת פסח שני חשובה כעקירת דבר מן התורה בקום עשה – שאין כח ביד חכמים לעשות כן[475] - כמביא חולין בעזרה, שלפי שביד חכמים לאסור אכילת הפסח בשב ואל תעשה[476], ממילא נפסל הקרבן, וחייב בפסח שני מן התורה[477]. וכן לעניין איסור אכילת קדשים טמאים שאין ציץ מועיל להתירו בשאר קרבנות[478], יש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שבקרבן פסח מועיל ריצוי הציץ – בשוגג[479] - להתיר אכילת הבשר שנטמא[480]. ובטעם הדבר, מהם שכתבו, שלא אמרו שאין ריצוי ציץ מועיל להתיר את איסור האכילה אלא מפני שלא הותר מכללו בקרבנות צבור[481], אבל קרבן פסח שנאכל בטמאה-בצבור*[482], מרצה ציץ עליו להתירו באכילה, שהרי הותר עוון אכילתו מכללו בצבור[483], ומהם שכתבו, שלא אמרו שאין ריצוי ציץ מועיל להתיר את איסור האכילה, אלא מפני שאינו בכלל "עוון הקדשים"[484], אבל קרבן פסח שאכילה מעכבת בו, הרי ריצוי הציץ להתירו באכילה הוא מכלל "עוון הקדשים"[485].

בקרבנות הגוי

גוי ששילח קרבנו – שהגויים נודרים נדרים ונדבות כישראל[486] - ונטמא הדם, בין בשוגג בין במזיד, בין באונס בין ברצון, לא הורצה[487], שנאמר בריצוי ציץ: לרצון להם[488], וגויים אינם בני הרצאה[489], שאין הקב"ה מתרצה להם[490]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שלא נתמעטו גויים מדין ריצוי ציץ בפני עצמו, אלא שנתמעטו מעיקר דין הרצאת הקרבן, שאף על פי שהקרבן קרב בשבילם אינו מרצה להם, וממילא אינם בכלל דין ריצוי ציץ, שאינו מרצה אלא למי שבדין הרצאת הקרבן, ולדעתם לא נתמעטו גויים אלא מדין ריצוי ציץ על טומאת הדם, שהוא עיקר הרצאת הקרבן, אבל מטומאת אמורים, שאין הקטרתם תלוי בדין הרצאת הקרבן, לא נתמעטו[491].

בטומאת הגוף

נטמא בעל הקרבן או הכהן המקריבו, אין ציץ מרצה[492], שנאמר: ונשא אהרן את עון הקדשים[493], עון הקדשים ולא עון המקדישים[494]. וכן בדעת ר' הושעיה בירושלמי שדרש: ונשא אהרן את עון הקדשים[495], עון הקריבים לא עון המקריבים[496], פרשו אחרונים, שאין ציץ מרצה על טומאת הכהנים[497]. ומן האחרונים שכתבו, שאין דרשה זו מוציאה טומאת גוף מכלל ריצוי ציץ, אלא שממעטת לומר שאין די בריצוי ציץ אלא נצרך בנוסף לו דין דחיית הטומאה[498]. ונחלקו תנאים ואמוראים בדעתם בסוג הטומאה שאין ציץ מרצה עליה: א) יש סוברים, שאם נטמא בעל הקרבן או הכהן המקריבו בטומאת מת – וכן בשאר טומאות[499] - אין ציץ מרצה עליו[500], שלדעתם הכתוב: עוון הקדשים[501], שממעט עוון המקדישים[502], מדבר בכל הטומאות שבעולם[503]. ולדעתם זוהי ששנינו לעניין קרבן פסח: נטמא הגוף אין הציץ מרצה, מפני שאמרו וכו' ועושה פסח וכו' ואין הציץ מרצה על טומאת הגוף[504], היינו, שנטמאו בעליו טומאת הגוף במת[505], וחייב לעשות פסח שני, שהרי בשעת זריקה דחאתו תורה מעשיית הפסח[506], ולדעתם זוהי ששנינו: הנזיר וכו' אין הציץ מרצה על טומאת הגוף[507], היינו שנודע שנטמא הנזיר במת בשעת הבאת קרבנותיו, שסותר נזירותו[508]. וכן כהן שעבד ואחר כך נודע שהיה טמא, כתבו ראשונים, שכל הקרבנות שהקריב פסולים שהרי עבודתו חולין, שאין ציץ מרצה עליו[509], ולדעתם זוהי ששנינו בנזיר ועושה פסח: אין הציץ מרצה על טומאת הגוף[510], היינו, שנטמא הכהן המקריבו[511]. ב) ודעת זקני דרום[512], שלא אמרו שכהן טמא קרבנו פסול[513], אלא בטומאת שרץ, אבל טומאת מת, מתוך שמרצה בצבור מרצה אף ביחיד[514], יש שפירשו, מתוך שהותרה בצבור לכתחילה - שלא כטומאת שרץ שלא הותרה לדעתם בצבור[515] - הותרה ביחיד על ידי שהציץ מרצה עליו[516], ויש שפירשו – לסוברים שאף לזקני דרום הותרה טומאת שרץ בצבור[517] - מתוך שמרצה על טומאת מת ריצוי גדול אפילו לעניין אכילה בטומאה בקרבן-פסח*[518], מרצה אף ביחיד על ידי ציץ[519]. וכן הדין בהיו הבעלים טמאי מתים, כגון ששילח פסחו לעזרה ושחטו וזרקו עליו[520]. ולדעתם אותה ששנינו בנזיר ועושה פסח: אין הציץ מרצה על טומאת הגוף[521], היינו בנטמא כהן בשרץ[522]. ג) ודרומאי שבירושלמי סוברים, שלא אמרו שכהן טמא קרבנו פסול[523], אלא בטומאת זיבה וטומאת צרעת, אבל בטומאת מת אינו מחלל את הקרבן – על ידי שציץ מרצה עליו[524] - מאחר שהותר מכלל טומאה לרבים בפסח[525], והוא הדין בכל קרבנות צבור[526]. ובדעתם יש מן האחרונים שכתבו, שהציץ מרצה בין שנטמא בטומאת מת ובין שנטמא בטומאת שרץ ונבלה*[527], שלדעתם אין עבודת הכהן מתחללת אלא בטומאות זיבה וצרעת היוצאות מגופו[528]. ולדעה זו, בעלים שנטמאו במת אין ציץ מרצה עליהם, ולדעתם זוהי ששנינו בנזיר ועושה פסח: אין הציץ מרצה על טומאת הגוף[529], היינו שנטמאו הבעלים[530]. הלכה, שאין ציץ מרצה על כל טומאות הגוף, בין נטמאו הבעלים ובין נטמא הכהן[531]. על טמאה-בצבור*, שצריכה ריצוי ציץ לסוברים דחויה היא בצבור[532], שנחלקו אם צריכה ריצוי ציץ אף על טומאת הגוף, ע"ע טמאה בצבור[533].

על טבול-יום* שאין ציץ מרצה עליו, אף שאינו טמא גמור, ע"ע טבול יום[534].

על נזיר* ועושה פסח* שנטמאו טמאת-התהום*, שבשעה שנטמא לא היתה מציאותה ידועה לאדם בעולם, שציץ מרצה עליה, עי' ערכה.

על טמאת ידים*, שנסתפקו בירושלמי אם מרצה ציץ עליה, ע"ע ידים[535].

בקרבנות צבור

ריצוי ציץ בקרבנות צבור – לסוברים טומאה דחויה בצבור[536] - חלוק מריצוי ציץ בקרבנות היחיד בכמה דינים: קרבנות צבור מועיל בהם ריצוי הציץ לזרוק את הדם לכתחילה[537], בשונה מריצוי על קרבנות היחיד שאינו מועיל אלא בדיעבד[538], וכן אמרו בירושלמי: הקרבים לצבור, אם יש אומרים לו הבא, ואם לאו מתירים לו לזרוק בתחילה[539]. וכן שאר העולים למזבח, שבקרבנות היחיד אין ציץ מרצה עליהם, לסוברים כן[540], יש מן הראשונים שכתבו, שבקרבנות צבור מרצה ציץ עליהם לכתחילה[541], ולדעתם זוהי ששנינו: נטמא אחד מן הבזיכים – של לבונה אותם מקטירים על לחם-הפנים*[542] - רבי יהודה אומר, שניהם יעשו בטומאה לפי שאין קרבן ציבור חלוק[543], שלפי שציץ מרצה על העולים בקרבנות צבור, כגון בזיכים[544], להקטירם לכתחילה, אין חילוק בין הטמא לטהור, ולפי שמצוה להקטיר כולם כאחד[545], מותר להקריבם יחד בטומאה[546]. וכן האכילות, שבקרבנות היחיד אין ציץ מרצה עליהם - לסוברים כן[547] - בקרבנות צבור מרצה הציץ עליהם[548], ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שזהו שאמרו בגמרא בדעת ר' יהושע, שסובר שכל זבחים שבתורה בין שנטמא בשר וחלב קיים ובין שנטמא חלב ובשר קיים זורק את הדם[549], שמשמע שאם נטמאו שניהם אינו זורקו[550]: כאן ביחיד כאן בצבור[551]. על אחת מחלות שתי הלחם שנטמאה קודם זריקת דם כבשי עצרת, אם מועיל ריצוי ציץ לחלה הטהורה, ע"ע טמאה בצבור[552]. וכן המזיד, שבקרבנות היחיד אין ציץ מרצה עליו באופנים מסוימים, לסוברים כן[553], בקרבנות צבור מרצה הציץ עליו, וכן שנינו: דם שנטמא וזרקו, בשוגג הורצה, במזיד לא הורצה, במה דברים אמורים ביחיד, אבל בציבור, בין בשוגג בין במזיד הורצה[554]. וכן נטמא קודם שנתקדש לקרבן, שבקרבנות היחיד אין ציץ מרצה עליו[555], בקרבנות צבור מרצה הציץ עליו, לפי שעיקרו דוחה טומאה ואינו צריך אלא לסיוע של ציץ[556]. וכן טומאת הגוף, שבקרבנות היחיד אין ציץ מרצה עליה[557], בקרבנות צבור, יש מן הראשונים שכתבו, שמרצה הציץ עליה[558]. בטעם שמועיל ריצוי ציץ לטומאת הגוף בצבור, ע"ע טמאה בצבור[559]. על ציץ שנשבר, או שאינו על מצחו – לסוברים כן - שאינו מרצה, שנחלקו ראשונים ואחרונים, אם מרצה על קרבנות צבור, ע"ע טמאה בצבור[560].

עוון יוצא

עוון יוצא*, שיצא חוץ למחיצה הראויה לו ונפסל לקרבן[561], אף על פי שהותר מכללו בבמה - יש מפרשים שהותר מכללו בבמה קטנה, שאין בה פסול יוצא[562], ויש מפרשים, בקדשים קלים שאינם נפסלים ביוצא אף בבמה גדולה, לסוברים כן[563], ויש מפרשים, באותם קרבנות שמותר להקריבם אף בבמה קטנה, שאינם נפסלים לדעתם ביוצא אפילו אם הקריבם בגדולה[564] - אין ציץ מרצה עליו, שנאמר: לרצון להם לפני ה'[565], עוון שלפני ה' ולא עוון יוצא[566], וזוהי ששנינו בקומץ* המנחה: יצא והקריבו אין הציץ מרצה, שהציץ מרצה על הטמא ואינו מרצה על היוצא[567]. על הסוברים שמועיל ריצוי ציץ ליוצא לעניינים מסוימים, ע"ע יוצא (בקדשים)[568].

עוון שמאל

עוון שמאל, שעובד הכהן ביד שמאלו, ולכתחילה צריך לעבוד בימין[569], אף על פי שהותר מכללו ביום הכפורים[570] - שנוטל הכהן הגדול את הכף בשמאלו[571] - אין ציץ מרצה עליו[572]. ובטעמו, יש מן האמוראים סוברים, לפי שנאמר: עון[573], שמשמע שיש בו עוון לכתחילה בכל מקום ודחיתיו מפני כבוד הציבור, ביחיד הציץ מרצה עליו, למעט עוון שמאל שאין בו שום עוון ביום הכפורים אלא כך הוא הכשר מצוותו[574]. על הסוברים שמטעם אחר אין ציץ מרצה על עוון שמאל, עי' להלן[575].

עוון התלוי בכהנים

עוון התלוי בעבודת הכהנים, יש מן האמוראים סוברים, שאין ציץ מרצה עליו, לפי שנאמר: עון הקדשים[576], למעט עוון המקדישים[577]. ולדעתם מטעם זה אין ציץ מרצה על עוון שמאל[578], אף על פי שהותר מכללו ביום הכפורים[579], לפי שתלוי בכהנים שחייבים לעבוד בימין ועשו בשמאל[580]. וכתבו ראשונים, שמטעם זה אין הציץ מרצה על עוון אונן, שכהן שעובד באנינות עבודתו פסולה[581], אף על פי שהותר מכללו אצל כהן-גדול*, שמותר לעבוד באנינות[582], לפי שתלוי בכהן[583]. וכן כתבו אחרונים בדעת ראשונים, שמטעם זה אין ציץ מרצה על עוון זרות[584], וכן על עוון העובד מחוסר בגדים[585], או בלא קדוש-ידים-ורגלים*[586], או שלא בכלי-שרת*[587], אף על פי שהותרו מכללם בבמה קטנה[588], שכל אלו עוונם תלוי במקדישים[589]. ויש מן הראשונים מצדדים בדעת אמוראים, שציץ מרצה אף על עוון התלוי בעבודת הכהנים[590]. על הסוברים שמטעם אחר אין ציץ מרצה על עוון שמאל, עי' לעיל[591]. על הסוברים שמטעם אחר אין ציץ מרצה על עוון זרות, עי' להלן[592].

עוון בעל מום

עוון בעל-מום*, היינו קרבן שיש בו מום שפסול להקרבה[593], אף על פי שהותר מכללו בעופות, שאין נוהג בהם דין תמות[594], אין ציץ מרצה עליו, לפי שנאמר בבהמה בעלת מום: לא ירצה[595], וכן נאמר: כי לא לרצון יהיה לכם[596].

עוון שאין לו ריצוי לפני ה'

עוון שאין לו ריצוי במקום אחר לפני ה', יש מן הראשונים שכתבו, שאין הציץ מרצה עליו, לפי שנאמר: לרצון להם לפני ה'[597], משמע דבר שיש לו ריצוי לפני ה' במקום אחר[598], ולדעתם זהו שאמרו בגמרא שאין ציץ מרצה על עוון יוצא לפי שאינו לפני ה'[599], היינו שאין לו ריצוי במקום אחר לפני ה'[600]. ולדעתם מטעם זה אין ציץ מרצה על עוון זרות, שמוזהר אדם מישראל שאינו מזרע אהרון לעבוד במקדש ועבודתו פסולה[601], אף על פי שהותר מכללו בבמה – היינו בבמה קטנה[602] - שמה שהותר מכללו בבמה אינו לפני ה'[603]. ויש מן האחרונים שכתבו, שמטעם זה אין ציץ מרצה על עוון אתנן-זונה* ומחיר-כלב*[604], אף על פי שהותרו בבמה קטנה[605]. על הסוברים שמטעם אחר אין ציץ מרצה על עוון זרות, עי' לעיל[606]. על הסוברים שמטעם אחר אין ציץ מרצה על אתנן זונה ומחיר כלב, עי' להלן[607].

עוון שבשור ושה

עוון השייך בשור ושה, יש מן הראשונים שכתבו בדעת תנאים, שאין ציץ מרצה עליו, שלדעתם כל הפסולים שבשור ושבשה הרי הם בלא ירצה[608]. ולדעתם מטעם זה אין ציץ מרצה על עוון אותו-ואת בנו* - שאסור לשחוט בהמה וולדה ביום אחד[609] - אף על פי שהותר מכללו בעופות[610]. על הסוברים שמטעם אחר אינו מרצה על עוון אותו ואת בנו, עי' להלן[611].

עוון השייך בחולין

עוון השייך בבהמת חולין, יש מן הראשונים שכתבו, שאין ציץ מרצה עליו, לפי שנאמר: עון הקדשים[612], ולא עוון השייך בחולין[613]. ולדעתם מטעם זה אין ציץ מרצה על עוון טרפה*, שאסורה למזבח[614], אף על פי שהותר מכללו לגבוה במליקת העוף[615] – שחותך שדרה ומפרקת[616] - וכן על עוון אותו-ואת-בנו* - שאסור לשחוט בהמה וולדה ביום אחד[617] – אף על פי שהותר מכללו בעופות[618], לפי שעוונות אלו שייכים בבהמות חולין[619]. על הסוברים שמטעם אחר אין ציץ מרצה על הטרפה, עי' להלן[620]. על הסוברים שמטעם אחר אינו מרצה על עוון אותו ואת בנו, עי' לעיל[621].

עוון מחוסר זמן

עוון מחסר-זמן*, כגון שהקריבו קודם יום השמיני ללידתו[622], אף על פי שהותר מכללו אצל עופות[623], כתבו ראשונים, שאין ציץ מרצה עליו, לפי שנאמר: מיום השמיני והלאה ירצה[624], ומשמע שקודם לכן לא ירצה[625].

עוון שחיטה שלא במקומו ושלא בזמנו

עוון שחיטה שלא במקומו, כגון קדשי-קדשים* – ששחיטתם בצפון[626] – ששחטם בדרום, אף על פי שהותר מכללו בקדשים-קלים*, ששחיטתם בדרום[627], וכן עוון שחיטה שלא בזמנו, כגון קרבן-פסח* – שזמנו אחר חצות היום[628] – ששחטו קודם חצות, אף על פי שהותר מכללו בתמיד* של שחר, שזמנו קודם חצות[629], כתבו ראשונים, שאין ציץ מרצה עליהם, שלפי ששנה עליהם הכתוב לעכב, הרי הוא כמי שנאמר בו "לא ירצה"[630].

עוון טרפה

עוון טרפה*, יש מן האחרונים שכתבו, שאין ציץ מרצה עליו, לפי שנאמר: עון[631], וטרפה אינה חשובה עוון ופסול בקרבן, אלא שחסר בעיקר דין הקרבן[632]. על הסוברים שמטעם אחר אין ציץ מרצה על הטרפה, עי' לעיל[633].

עוון מקדיש נקבה לעולתו

עוון המפריש נקבה לעולה – שדינה לבוא מן הזכר[634] - אף על פי שהותר מכללו בשאר קרבנות שנקבה כשרה בהם[635], כתבו אחרונים, שאין ציץ מרצה עליו, לפי שהמקדיש נקבה לעולה לא נתקדשה קדושת הגוף כלל, לסוברים כן[636].

עוון אתנן זונה ומחיר כלב

עוון אתנן-זונה* ומחיר-כלב* - שפסולים לקרבן[637] - אף על פי שהותרו מכללם בבמה קטנה[638], כתבו אחרונים, שאין ציץ מרצה עליהם, לפי שנאמר בהם: תועבת ה' אלקיך גם שניהם[639], ומשמע שאינם עולים לרצון[640]. על הסוברים שמטעם אחר אין ציץ מרצה על אתנן זונה ומחיר כלב, עי' לעיל[641].

על פסול הסח-הדעת* בקדשים, שלסוברים פסול הגוף הוא אין ציץ מרצה עליו, ואם בא מחמת שנטמא, נחלקו אחרונים אם מרצה הציץ עליו, ע"ע הסח הדעת[642].

נשבר הציץ

נשבר הציץ, אינו מרצה[643], לדעת רבי שמעון למדים מן הכתוב: והיה על מצח אהרן ונשא[644], ראוי למצח מרצה, שאינו ראוי למצח, היינו שנשבר – ואינו ראוי להקיף כל מצחו[645] - אינו מרצה[646]. על הסוברים שנשבר אינו מרצה מטעם כל-שאינו-ראוי-לבלה-בלה-מעכבת-בו*, עי' ערכו[647]. ולדעת רבי יהודה, למדים מן מייתור אות ו' שבכתוב: מצחו[648].

בזמן שאינו על מצח הכהן

אין הציץ על מצח הכהן הגדול, כגון שתלוי ביתד, נחלקו תנאים אם מרצה[649]: א) רבי שמעון אומר, בין שישנו על מצחו בין שאינו על מצחו מרצה[650], וכן דעת תנא בירושלמי, שהציץ מרצה אפילו בזוית[651], היינו אפילו מונח בזוית[652], וכהן גדול ביום הכפורים יוכיח, שאינו עודהו על מצחו - בשעת עבודת היום לפני ולפנים שאינו נכנס לפנים בבגדי זהב[653] - ומרצה[654], שאף אם נטמא הקרבן בידו ויש בהמה אחרת טהורה אין אומרים שיביא אחרת תחתיה[655]. ולדעה זו זהו שנאמר: והיה על מצחו תמיד[656], שאי אפשר לפרשו שיהיה תמיד על מצח הכהן, שהרי צריך לכנוס לבית הכסא ולישון – ואסור לעשות כן בעודו לבוש בציץ[657] - אלא שתמיד מרצה[658], וכתבו אחרונים, שהיינו שמקרא נדרש לאחריו, שמילת "תמיד" מוסבת על המילים: לרצון להם וכו'[659]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת אמוראים, שאין דין זה נלמד מדרשת הכתוב, אלא מסברא[660]. ב) ורבי יהודה אומר, עודהו על מצחו מרצה, אינו עודהו על מצחו אינו מרצה[661], אפילו מונח לפניו ומוכן לו כל זמן שירצה[662], שלדעתו ביום הכפורים אין צריך לריצוי ציץ, שכולו קרבן צבור וטומאה הותרה בצבור, לסוברים כן[663]. וכן דעת תנא בירושלמי[664]. ולדעה זו, זהו שנאמר: והיה על מצח אהרן ונשא וכו'[665], ולדעה זו מילת "תמיד" נדרשת לענין אחר[666]. ובירושלמי דרשו כן מן הכתוב: והיה על מצחו תמיד[667], היינו שמקרא נדרש לפניו, שמילת "תמיד" מוסבת על המילה: מצחו[668]. ולדעה זו, כתבו אחרונים, מחויב הכהן הגדול לשאת את הציץ על מצחו תמיד כדי שירצה, שלדעתם זהו פירוש הכתוב: והיה על מצחו תמיד[669]. על הסוברים שלדעה זו צריך כהן-גדול* לעבוד במקדש בכל יום, ע"ע כהן גדול[670]. הלכה, שאין הציץ מרצה אלא בזמן שהוא על מצח הכהן[671], שהלכה כרבי יהודה במקום רבי שמעון[672].

בלא שאר בגדים

היה הכהן לבוש בציץ לבדו ומחוסר שאר בגדים, יש מן האחרונים שכתבו – לסוברים שאין ציץ מרצה אלא בעודו על מצחו[673] - שאין הציץ מרצה[674], שכל שמחוסר בגדים הרי הוא כזר[675], ואין הציץ מרצה אלא על ידי כהן שלובשו[676]. על הסוברים שמטעם זה מותר כהן גדול ללבוש האבנט* - שיש בו כלאים[677] - אף שלא בשעת עבודתו, ע"ע אבנט[678].

הזמן שבו חסרונו מעכב את הריצוי

ריצוי הציץ, שאינו מרצה בשעה שנשבר[679], או בשעה שאינו על מצח הכהן הגדול – לסוברים כן[680] – נחלקו ראשונים, איזו שעה מעכבת את הריצוי: יש סוברים, שתלוי בשעת הטומאה, שאם אינו מצוי באותה שעה, אף שמצוי בשעת ההקרבה, אינו מרצה[681]. ויש סוברים, שתלוי בשעת ההקרבה, שאם מצוי הציץ באותה שעה מרצה[682].

על קדשים שנפסלו בהסח-הדעת*, אם ציץ מרצה עליהם, ע"ע הסח הדעת[683].

על האיסור שלא יזח החשן* מעל האפוד*, שאף לסוברים שאינו אלא בשעת עבודה[684], יש שכתבו שכשלובש הכהן הגדול בגדיו כהלכתם נקרא שעת עבודה, לפי שמרצה על ידי הציץ, ע"ע חשן[685].

על החצוצרות*, שיש סוברים שאין תוקעים בהם אלא במעמד ציץ או ארון*, ע"ע חצוצרות[686].



הערות שוליים

  1. ↑ עי' רשב"ם שמות כח לו וראב"ע הארוך שם לז, שהוא לשון הצצה וראיה, כמו מציץ מן החרכים (שה"ש ב ט), ועי' רשב"ם שם, שנקרא כן ע"ש שנותנו על מצחו שהוא מקום ראיית בנ"א. ועי' ראב"ע הקצר שמות שם לו, שהוא לשון ציצית ראשי (עי' יחזקאל ח ג), וצ"ב בכוונתו, ועי' תיב"ע ורש"י ורד"ק יחזקאל שם, שהוא לשון שיער. ועי' חזקוני שמות שם, שהוא לשון מזהיר, כמו ונצצים כעין נחשת קלל (יחזקאל א ז), ונקרא כן שהוא תכשיט מאיר ומזהיר. ועי' רבנו בחיי שמות שם, פי' ע"ד הסוד. ועי' ציון 29, פי' נוסף.
  2. ↑ רש"י גיטין כ א ד"ה ואילו. ועי' בגדי כהונה לרמי"ל שחור ציץ אות כט, שצידד ששיעור עוביו פחות מדינר זהב, וע"ע דינר ציון 138 ואילך, שיעורו.
  3. ↑ ברייתא שבת סג ב וסוכה ה א; פסי"ז שמות שם לו; מדרש אגדה (בובר) שמות שם; רש"י שמות שם. ועי' בגדי כהונה לרמי"ל שחור ציץ אותיות ל ולא, שהזהב מעכב בכשרותו של הציץ (וכן בשאר בגדי כהונה) ועי"ש ראיה לזה מיומא ז ב, שאין כהן גדול לובש הציץ בעבודתו בקה"ק ביוהכ"פ, לפי שא"א להכנס שם בבגדי זהב, ומוכח שזהב מעכב, שאם לא כן יעשנו ממתכת אחרת ויכנס עמו, ועי' ציון 34, שאף לדעתו זהב טהור אינו מעכב.
  4. ↑ עי' להלן. ועי' מהרש"א שבת שם, בטעם שמונח על המצח.
  5. ↑ שמות כח לו ולט ל; משנה יומא עא ב; רמב"ם כלי המקדש פ"ח ה"ב. וע"ע בגדי כהונה ציון 4. ועי' בגדי כהונה לרמי"ל שחור ציץ אות א, שמשום חביבותו שכתוב בו "קדש לה'" נמנה אחרון לשאר הבגדים, עי' שמות כח ולט, שאחרון אחרון חביב.
  6. ↑ עי' שבת שם. רבנו בחיי שמות כח שם, ועי"ש שנקראו שמונה בגדים ע"ש הרוב שהם בגד. ועי' ראב"ע ובעה"ט שמות כח ד, שלכן לא נמנה בכתוב שם, לפי שאינו בגד, ועי' חזקוני שמות שם. ועי' תוס' נזיר נד ב ד"ה ת"ש, בשם ר"ת, שהציץ חשוב בגד, ועי' בגדי כהונה שם אותיות ה-ז, שדן בדבריו. ועי' פנ"י שבת שם, שבגד ותכשיט חשובים דבר אחד.
  7. ↑ אברבנאל שמות כח א. ועי"ש, שלכן נזכרים יחד בעשייתם, עי' שמות כח לז ולט לא.
  8. ↑ בגדי כהונה שם אות ב, ע"פ גמ' סוכה ה א. ועי"ש, שלכן ציוה הכתוב על עשיית הציץ לפני המצנפת, עי' שמות כח, ללמד שאינו קישוט למצנפת אלא כלי לעצמו.
  9. ↑ ע"ע בגדי כהונה: מצותם, ציון 75, ועי"ש ציון 81 ואילך, שי"ח. ועי' בגדי כהונה לרמי"ל שחור ציץ אות ח, שהקשה לסברת החולקים, מדוע לא נמנית עשיית הציץ מצוה בפני עצמה, שמלבד לבישתו שאינה נמנית לדעתם, עוד מצוה לשומו בראש הכהן כדי לרצות על טומאת הקרבנות (עי' להלן: ריצויו).
  10. ↑ עי' סהמ"צ לרמב"ם שורש יא. בגדי כהונה שם אות ח.
  11. ↑ שמות כט ו ולט ל וויקרא ח ט. עי' המיוחס לתיב"ע שמות כט שם: ית כלילא דביה חקיק שמא דקודשא; רש"י שמות שם; רשב"ם שמות שם; ראב"ע שמות כח לז; ר"ח פלטיאל שמות כט שם; פסי"ז שמות שם; אברבנאל שמות שם. ועי' מאור עינים לר"ע מן האדומים ימות עולם פ"נ, שנזר הקודש הוא כינוי לפתיל התכלת, וכ"מ בשהש"ר פרשה ד (ד) אות ה: כחוט השני שפתותיך, זה נזר הקדש, ומדברך נאוה, זה הציץ, שהם דברים חלוקים, וכן פי' במתנ"כ שם, שנזר הקדש הם הפתילים שמהדקם בראשו שעשויים כעין כתר, ועי' בגדי כהונה לרמי"ל שחור ציץ אות יד, שפי' המדרש בע"א, ועי"ש אות טו, שדחה דברי המאור עינים הנ"ל.
  12. ↑ עי' רבנו בחיי במדבר ו ב; קרבן אהרן אמור פרשה ד סוף פ"ג אות א. ועי' רמב"ן שמות לא י. ועי' רבנו בחיי שם, שאף "נזיר" הוא לשון נזר, ועי' הכתב והקבלה שבציון 13.
  13. ↑ הכתב והקבלה שמות שם. וכעי"ז במלבי"ם אמור אות לא. ועי' ציון 12.
  14. ↑ שמו"א יד יח.
  15. ↑ שי"ק לירושלמי שקלים פ"ו ה"א, בפי' דברי הירושלמי שם, לדעת רבנן: הגישה אלי הציץ. ועי' יפה מראה וקה"ע לירושלמי שם, שפי' בע"א.
  16. ↑ במדבר לא ו.
  17. ↑ רש"י במדבר שם.
  18. ↑ ברייתא שבת סג ב וסוכה ה א; עי' תר' המיוחס לריב"ע שמות כח לח: מן צידעא לצידעא; פסי"ז שמות שם לו; מדרש אגדה (בובר) שמות שם; רש"י שמות שם; רמב"ם כלי המקדש פ"ט ה"א. ועי' מהרש"א שבציון 220.
  19. ↑ עי' ק"ס כלי המקדש שם.
  20. ↑ סדרי טהרות למס' כלים פי"א (עמ' 250) ד"ה תכשיט; בגדי כהונה לרמי"ל שחור ציץ אות כה. וכ"מ בר"ח סוכה שם: לאפוקי ציץ וזר דלא נתנה תורה בהן מדה כלל. ועי' אחרונים הנ"ל, ראיה לזה, שהרי למדים מציץ לטומאת תכשיט ואפילו כל שהוא (ע"ע טמאת כלים ציון 538 ואילך), ומוכח שאין שיעור לציץ.
  21. ↑ ברייתא שבת סג ב וסוכה ה א; רש"י שמות שם; רמב"ם כלי המקדש פ"ט ה"א.
  22. ↑ שמות שם.
  23. ↑ תוס' סוכה שם ד"ה ואל; תורא"ש סוכה שם. ועי' בגדי כהונה לרמי"ל שחור ציץ אות כד, שהקשה שהרי סתם מצח רחב יותר משיעור זה, ועי"ש, שפי' הטעם בע"א.
  24. ↑ ועי' בגדי כהונה שם אות כו, שנסתפק אם שיעור אצבע בציץ משערים לפי אצבע בינונית, או לפי אצבעותיו של כל כהן וכהן.
  25. ↑ עי' גמ' סוכה שם. תוס' ותורא"ש שם, הובא במל"מ כלי המקדש שם. ועי' ציון 20 ראיה לזה.
  26. ↑ ק"ס כלי מקדש פ"ט.
  27. ↑ שפ"א שם. ועי"ש, שפי' דברי הגמ' הנ"ל בע"א.
  28. ↑ עי' ציון 3, ושם, שי"ס שמעכב.
  29. ↑ אברבנאל שמות כח עה"פ ונשמע קולו וכו'.
  30. ↑ שמות כח לו, וכעי"ז שם לט ל. ועי' בגדי כהונה לרמי"ל שחור ציץ אות לו, שאין זהב טהור מעכב בציץ, ועי"ש בטעמו, שציץ ושאר בגדי כהונה צריכים להיעשות מזהב לשם נוי ותפארת, ואין העין מבחינה לעניין זה בין זהב טהור לשאינו כזה.
  31. ↑ אברבנאל שם.
  32. ↑ ע"ע ספר תורה. בגדי כהונה לרמי"ל שחור ציץ אות כ בד' הרמב"ם כלי המקדש פ"ט ה"א: עושה טס של זהב, שנקט לשון "עושה" ולא "לוקח" כדרך שנקט להלן ה"ה בזהב שבאריגת האפוד והחושן.
  33. ↑ ראשונים להלן; רמב"ם כלי המקדש פ"ט ה"ב, ועי"ש, פ"י ה"ג. ועי' בגדי כהונה לרמי"ל שחור ציץ אות מה, שצידד שאין הקשירה מעכבת, ויכול לתלותו על מצחו אף בדרך אחרת.
  34. ↑ ראשונים שלהלן.
  35. ↑ שמות כח לז.
  36. ↑ שמות לט לא.
  37. ↑ רמב"ן שמות כח שם; רבנו מיוחס שמות כח שם; בגדי כהונה לרמי"ל שחור ציץ אות נט בד' הרמב"ם כלי המקדש פ"י שם: וקושר הציץ למעלה מן המצנפת, ועי' ציון 99, שיש שפי' דבריו בע"א. ועי' הכתב והקבלה שמות כח שם, שהקשה, שלשון הכתוב משמע שמוסב על הציץ, ולא על הפתיל. ועי' ציונים 60, 108, שיש שפי' הכתוב בע"א.
  38. ↑ ע"ע בגדי כהונה ציון 34.
  39. ↑ ע"ע מגבעת; מצנפת ציון 13.
  40. ↑ יריעות שלמה כלי המקדש פ"ט שם. ועי' ציון 47.
  41. ↑ תוס' סוכה ה א ד"ה ואל.
  42. ↑ ציונים 75, 81 ואילך.
  43. ↑ רמב"ם כלי המקדש פ"ט ה"ב ומעשי למלך כלי המקדש שם אות ב בדעתו; רמב"ן שמות כח לז; פי' ר"א בן הרמב"ם שמות כח שם. ועי' פנ"י שבת סג ב: שנתון על פתיל תכלת ושפה לראשו, ועי' יריעות שלמה כלי המקדש שם בדעתו, שאינו נתון בנקבים, ועי'"ש, שהקשה שהוא נגד דברי הרמב"ם. ועי' יריעות שלמה שם, שאסור להוסיף פתילים נוספים משום שהם כלאים עם המצנפת (עי' ציון 44), לסוברים שקושרים את הציץ עליה, עי' ציון 38 ואילך.
  44. ↑ שמות כח שם.
  45. ↑ שמות לט לא.
  46. ↑ רמב"ן שם, שאין לדקדק בלשון הכתוב: על פתיל, עליו פתיל, ויש לפרש שניהם: בפתיל. ועי' הכתב והקבלה שמות כח שם, מה שהקשה, ועי"ש, שפי' שהכתוב: ויתנו עליו, מדבר בפתילים שקושרים בהם, והכתוב: ושמת וכו', מדבר בכיסוי הצמר שתחת הציץ, לסוברים כן, עי' ציון 75 ואילך.
  47. ↑ עי' לעיל.
  48. ↑ עי' רמב"ם שם: ופתיל תכלת למטה ממנו, ומעשי למלך כלי המקדש שם אות ג בדעתו; פי' ר"א בן הרמב"ם שם. ועי' דברי דוד לט"ז שמות כח שם, שלסוברים שהפתיל עובר תחת הציץ, אינו חשוב חציצה בין הציץ למצח, לפי שכך היה הציווי.
  49. ↑ עי' לעיל.
  50. ↑ שם.
  51. ↑ עי' רמב"ן שם. ועי"ש, שנתינת הפתיל בכל הכתובים היא על הציץ, ואין להקפיד בין אומרו "עליו פתיל", לאומרו "על פתיל", ועי' מעשי למלך שם אות ג, שהקשה מגמ' חולין קלח א, שמשמע שלמדים מלשון הכתוב: על פתיל, שצריך הפתיל להיות תחת הציץ.
  52. ↑ רש"י שמות כח שם.
  53. ↑ עי' רש"י שם ושמות כט ו, והכתב והקבלה שמות שם בד' רש"י חולין קלח א ד"ה כיפה; השג' הראב"ד כלי המקדש שם. ועי' דברי דוד לט"ז שמות כח שם בד' רש"י שם, שהפתיל האמצעי קשור בראש הפתיל שתחת הציץ, וצ"ב בדבריו, שהרי רש"י שם (המובא בציון 63) סובר, שהיו שלושה פתילים, ולא פתיל אחד שעובר תחת כל הציץ.
  54. ↑ רש"י כח שם.
  55. ↑ שמות כח שם.
  56. ↑ שמות לט לא. רש"י שמות שם ושם. ועי' הכתב והקבלה שמות כח שם, שהקשה, שלשון הכתוב משמע שמוסב על הציץ, ולא על הפתיל. ועי' ציון 41, שיש שפי' הכתוב בע"א.
  57. ↑ עי' לעיל.
  58. ↑ עי' לעיל.
  59. ↑ רש"י כח שם ושפתי חכמים שם בדעתו. ועי' כס"מ ואו"ש והר המוריה כלי המקדש שם, שהראב"ד סובר כרש"י (ועי' מרכה"מ כלי המקדש שם), ועי' בגדי כהונה לרמי"ל שחור ציץ אות מד, שמכך שלא השיג הראב"ד אלא בעניין הנקב האמצעי, משמע שמודה לרמב"ם שבין שני הנקבים שבקצות הציץ ישנו פתיל אחד, ולפ"ז ישנם בציץ שני פתילים בלבד.
  60. ↑ רש"י שם.
  61. ↑ רש"י שם.
  62. ↑ ברייתא שבציון 88.
  63. ↑ ע"ע תפילין.
  64. ↑ דברי דוד לט"ז שמות כח שם.
  65. ↑ עי' ציון 63.
  66. ↑ הכתב והקבלה שמות כח שם.
  67. ↑ רשב"ם שמות כח שם.
  68. ↑ עי' ציון 21. ערוך ע' כפה ורי"ף שבת פ"ו (כו ב) ורבנו מיוחס שמות כח לז, לפירושם שבציון 96 בברייתא חולין קלח א. ועי' פנ"י שבת סג ב, שלא היה רוחבם יותר משתי אצבעות. ועי' ציון 79 ואילך, שיש שפי' הברייתא בע"א.
  69. ↑ עי' ציון 52.
  70. ↑ פי' ר"א בן הרמב"ם שמות שם כח לז. וכעי"ז בהכתב והקבלה שמות כח לז.
  71. ↑ ראשונים שלהלן.
  72. ↑ חת"ס חולין קלח א; מנ"ח מצוה צט אות ו.
  73. ↑ מנ"ח שם.
  74. ↑ שמות כח לז. ברייתא חולין שם. ועי' הכתב והקבלה שמות כט ו בשם הרוו"ה, שפי' שכיפה זו היא "נזר הקדש" שנזכר בכתוב שם, ועי' הכתב והקבלה שם, שדחה.
  75. ↑ רש"י חולין שם ד"ה כיפה, ומעשי למלך כלי המקדש פ"ט ה"ב אות ג בדעתו. ועי' חת"ס חולין שם, שלדעה זו אין חציצה מעכבת בציץ.
  76. ↑ עי' בראשית ל ח: נפתולי אלקים נפתלתי וכו'.
  77. ↑ הכתב והקבלה שמות שם. ועי' ציון 89. ועי' בגדי כהונה לרמי"ל שחור ציץ אות מז בד' הערוך ע' צף, פי' מחודש במהות הכיפה הנ"ל.
  78. ↑ הכתב והקבלה שם, ע"פ פיהמ"ש שבת פ"ו מ"א.
  79. ↑ הכתב והקבלה שם, ע"פ הערוך ע' כפה.
  80. ↑ מאור עינים לר"ע מן האדומים פ"נ.
  81. ↑ עי' להלן.
  82. ↑ ע"ע ציון 94 ואילך. חת"ס חולין שם.
  83. ↑ רש"י זבחים יט א ד"ה שערו.
  84. ↑ ברייתא זבחים שם.
  85. ↑ חת"ס שם והכתב והקבלה שם בד' רמב"ן שבציון 47; מעשי למלך שם, בד' רש"י שבציון 57; חת"ס והכתב והקבלה ומעשי למלך שם, בפי' ראשון, בד' רמב"ם שבציון 47, ועי' אחרונים הנ"ל, שבזה מיושב קושית הכס"מ כלי המקדש פ"י ה"ג, מדוע השמיט הרמב"ם דברי הברייתא חולין שם, שפסק כברייתא זבחים החולקת. ועי' הכתב והקבלה שבציון 81, שכיפה של צמר שבברייתא חולין היא חתיכת בגד, ולדבריו אפשר שאין הברייתות חולין וזבחים שם חולקות זו על זו ולדעת שתיהן יש כיסוי תחת הציץ, ומ"מ יש מקום לתפילין מעל לציץ.
  86. ↑ חת"ס שם.
  87. ↑ ברייתא חולין הנ"ל.
  88. ↑ עי' להלן.
  89. ↑ עי' ציון 57 ואילך.
  90. ↑ הכתב והקבלה שם בד' רש"י שבציון 65.
  91. ↑ עי' ציון 52.
  92. ↑ עי' ציון 72. עי' ערוך ע' כפה (וכעי"ז ברי"ף שבת פ"ו כו ב), ותורת חיים חולין שם בדעתו; פי' רבנו מיוחס שמות כח לז; תורת חיים שם ומעשי למלך שם, בפי' שני, בד' הרמב"ם שבציון הנ"ל. ועי"ש, שבזה מיושבת קושית הכס"מ שבציון 89.
  93. ↑ מאור עינים לר' עזריה מן האדומים ימי עולם פ"נ, הובא בהעמק דבר שמות כח לו.
  94. ↑ מאור עינים שם. ועי' ציון 1, שיש שפי' שם "ציץ" בע"א.
  95. ↑ שמות שם. העמק דבר שמות שם. ועי' ציון 227, שיש שפי' בע"א.
  96. ↑ בגדי כהונה לרמי"ל שחור ציץ אות כא, שכן משמעות המילה טס שבברייתא שבציון 3. ועי"ש אות כב, שצידד, שאם בא לעשות ציצים ופרחים בציץ אינו פוסלו.
  97. ↑ עי' פי' ר"א בן הרמב"ם שמות כח לח.
  98. ↑ שמות כח לח. עי' ראשונים שבציון 23; עי' רש"י זבחים יט א ד"ה שערו, ומקדש דוד קדשים סי' לו ס"ק א בדעתו; ר"א בן הרמב"ם שם. ועי' אברבנאל שמות כח, טעם לדבר ע"ד הרמז.
  99. ↑ עי' ראשונים שלהלן; מקדש דוד שם בד' הרמב"ם כלי המקדש פ"י ה"ג: וקושר הציץ למעלה מן המצנפת, ועי' ציון 41, שיש שפי' דבריו בע"א. וכ"מ במיוחס לתיב"ע שמות שם: ויהי על פדחתא וכו', וכ"ה בפי' רבנו מיוחס שמות שם. ועי' במיוחס לתיב"ע שם: ויהי על מצנפתא מעילוי תפילת רישא, ומשמע שנתון הציץ מעל לתפילין, ועי' מלבי"ם שמות שם לז, שסותר לדברי הברייתא זבחים שבציון 88, ועי' בגדי כהונה לרמי"ל שחור ציץ אות נט, שדחה, שדברי תיב"ע מוסים על פתיל התכלת ולא על הטס.
  100. ↑ סמ"ג שם; מנ"ח מצוה צט אות ו בד' תוס' סוכה שם. ועי' ר"ח פלטיאל שם: ובמקום אחד היה משים הציץ ובמקום אחר היה משים תפילין, וצ"ב בכוונתו, אם יש לציץ מקום קבוע.
  101. ↑ עי' עירובין צה ב. עי' תוס' סוכה שם ויומא יב ב ד"ה אלא וסמ"ג עשין קעג ותו"י יומא עא ב ד"ה אמר ותר"י ברכות פ"ה (כא ב) ור"ח פלטיאל שמות כט ו ותורא"ש סוכה שם, בשם ריב"א; ריב"א שמות כח מ, בשם ר"א. ועי' ציון 147, שי"ס שאין הכהן מניח תפילין עם הציץ.
  102. ↑ שמות שם.
  103. ↑ תוס' סוכה שם ע"פ תר' אונקלוס שמות שם, לגרסתו: בין עינוהי, וגמ' קידושין שבציון 162: הקם להם בציץ שבין עיניך וכו'. ועי' ערל"נ סוכה שם, שבתר' אונקלוס שלפנינו, הגר': ויהי על בית עינוהי, וכעי"ז במיוחס לתיב"ע שמות שם: על פדחתא דבית אפוהי.
  104. ↑ תוס' שם. ועי' מהרש"א שבציון 220, שפי' בע"א.
  105. ↑ ציונים 73, 81 ואילך.
  106. ↑ שמות כח לז.
  107. ↑ שמות לט לא.
  108. ↑ פי' ר"א בן הרמב"ם שמות כח לז ולח; מאירי יומא ז ב; הכתב והקבלה שמות כח שם. ועי' ציון 41, שיש שפי' הכתוב בע"א.
  109. ↑ שמות כח לח.
  110. ↑ תורה תמימה שמות שם אות כד, בפי' דברי הגמ' יומא ח א: ההוא לקבוע לו מקום הוא דאתא.
  111. ↑ ועי' ציון 52, שלסוברים שהפתיל עובר תחת הציץ (עי' ציון הנ"ל) אינו חשוב חציצה.
  112. ↑ עי' ציון 78.
  113. ↑ ע"ע בגדי כהונה ציון 94 ואילך.
  114. ↑ חת"ס חולין קלח א.
  115. ↑ רש"י זבחים יט א ד"ה שערו.
  116. ↑ ברייתא זבחים שם.
  117. ↑ חת"ס חולין שם. ועי' ציון 89, שי"ס שאף לברייתא זבחים הנ"ל, יש כיסוי בגד בין הציץ לבשרו.
  118. ↑ רב דימי בשם ר' יוחנן שבת סג ב.
  119. ↑ שמות כח ד ולו. ריטב"א שבת שם; שבת של מי שבת שם.
  120. ↑ עי' ציון 5. ריטב"א שם.
  121. ↑ ע"ע טמאת כלים ציון 424 ואילך. שבת של מי שם.
  122. ↑ ע"ע בגדי כהונה: כפרתם. ועי' תוס' סנהדרין לז ב סוף ד"ה מיום, שאינם מכפרים אלא כשעשו תשובה, וע"ע כתונת ציון 81. ועי' מהרש"א בח"א זבחים שם, שר"ל שאין מכפרים אלא על השוגג, אבל בתוס' הנ"ל ל"מ כן, וע"ע כתונת ציון הנ"ל.
  123. ↑ עי' גמ' שלהלן ציון 127; עי' זוהר ויקהל (ריח ב): ועל דא ציץ מכפרא על אינון תקיפי אנפין תקיפי מצחא. ועי' זוהר שם, בטעמו, שכל המסתכל באותיות הציץ הנוצצות נשבר לבו; המיוחס לתיב"ע שמות כח לח: למכפרא על חציפי אפיא.
  124. ↑ ח"א למהר"ל זבחים פח ב.
  125. ↑ מהרש"א זבחים שם, ע"פ המשך הכתוב בירמיהו להלן: מאנת הכלם.
  126. ↑ שמות כח לח.
  127. ↑ ירמיהו ג ג. זבחים שם; ערכין טז א: על מעשה עזי פנים; אית דבעי מימר בירושלמי יומא פ"ז ה"ז: על עזי פנים.
  128. ↑ עי' להלן: ריצויו. מהרש"א שם.
  129. ↑ שמות שם.
  130. ↑ רב אשי שבועות ט ב.
  131. ↑ עי' רש"י שבועות שם ד"ה אי: מה הציץ אינו מכפר על שום חטא וכו'.
  132. ↑ משמרות כהונה זבחים שם. ועי' תוס' שבועות שם ד"ה וניכפר ציץ, בתי' ראשון, שמשמע שאין ציץ מכפר על שני עוונות. ועי' בגדי כהונה לרמי"ל שחור ציץ אות ס, שמדברי המיוחס לתיב"ע שם,משמע שהכפרה על עזות פנים נעשית ע"י פתיל התכלת, ולפ"ז מיושבת הקושיה הנ"ל. ועי"ש, תירוץ נוסף.
  133. ↑ שמות כח לח.
  134. ↑ עי' שמו"א יז י ואילך.
  135. ↑ שמו"א שם מט.
  136. ↑ עי' ציון 662. עי' יומא ז ב.
  137. ↑ עי' להלן; עי' רמב"ם תפילין פ"ד הי"ד. ועי' בני בנימין תפילין שם, שתמה בטעם שלא זכר הרמב"ם איסור זה בהל' כלי המקדש.
  138. ↑ רש"י שמות כח לח; מאירי יומא שם.
  139. ↑ מאירי שם.
  140. ↑ מלבי"ם שמות שם. ועי' בגדי כהונה לרמי"ל שחור ציץ אות נו, שחקר אם איסור היסח הדעת הוא מגוף הציץ, או מן השם שעליו, והוכיח מדברי המלבי"ם הנ"ל, שהאיסור להסיח דעתו מן השם.
  141. ↑ שמות כח לח. רבה בר רב הונא שבת יב א ויומא שם ומנחות לו ב. ועי' חזקוני והכתב והקבלה שמות שם, שע"ד הפשט פי' הכתוב הוא, שכאשר תנתן המצנפת על ראשו לעולם ינתן עליה הציץ, ועי' הכתב והקבלה שם, שאיסור הסח הדעת נלמד מהעמדת מילת "תמיד" בסוף הפסוק, ולא אחר המילה "והיה", ועי' ציון 660.
  142. ↑ הכתב והקבלה שמות שם.
  143. ↑ עי' ציון 651.
  144. ↑ עי' ציון 659. חשק שלמה יומא שם, בשם מוהרמ"א קאוונער.
  145. ↑ עי' ציון 661. שאג"א סי' לח.
  146. ↑ ע"ע תפילין.
  147. ↑ עי' השג' הראב"ד פרה פ"ז ה "ג. שואל ומשיב מהדו"ק ח"ב סי' עה. ועי' אחרונים שבציונים 68, 70 ותורת חסד או"ח סי' מג אות ו, שחולקים וסוברים שמניח התפילין עם הציץ יחד, ועי' תורת חסד שם, בטעם שאין בזה משום הסח הדעת.
  148. ↑ ברייתא שבציון 88.
  149. ↑ שואל ומשיב שם.
  150. ↑ עי' דברי אביי שבציון 659, וריטב"א בשם ר"ת שבציון 161. ועי' מהרצ"ח יומא ז ב, שתמה שבסנהדרין כא ב הוצרך פסוק ללמד שאסור להכנס לבית הכסא עם ס"ת, ובציץ לא הוצרך.
  151. ↑ דברי אביי הנ"ל, וריטב"א הנ"ל. ועי' בגדי כהונה לרמי"ל שחור ציץ אות נד, שצידד בטעמו, שהוא משום היסח הדעת האסור בציץ, עי' ציון 137 ואילך, ועי' בגדי כהונה שם, שלפ"ז אין איסור אלא בשנה גמורה, ולא בנמנום, ועי"ש, ראיות לכך שאין בנמנום היסח הדעת, ועי"ש, שצידד עוד בטעמו, שהיא גזרה שמא יפיח, כשם שגזרו כן בתפילין, ע"ע, ועי"ש, שלפ"ז מותרת שנת עראי, כמו בתפילין, ע"ע, ועי' ציון 152.
  152. ↑ דברי מרדכי (פרידבורג) או"ח סי' יב אות ח, שלא מסתבר שחמור ציץ מתפילין שמותרת בהם שנת עראי, ע"ע תפילין. ועי"ש אות ו, שמתחילה צידד שאסורה אפילו שנת עראי, שכ"מ מל' הגמ' הנ"ל: ומי לא בעי מינם, ועי' בגדי כהונה שם, שלפ"ז יש איסור בשינה מצד עצמה, שלטעמים שבציון 151, מותרת שנת עראי.
  153. ↑ תוס' קידושין סו א ד"ה הקם ותו"י וריטב"א יומא ז ב וקידושין שם ותוס' רבנו שמואל ותורא"ש קידושין שם, בשם ר"ת, ותוס' סנהדרין יב ב ד"ה כהן גדול ורמב"ן קידושין שם, בשם י"מ, ורשב"א קידושין שם, בשם תוס', ע"פ גמ' קידושין שבציון 162, שמשמע שהלך בו ינאי שלא בשעת עבודה; דברי דוד לט"ז שמות כח לח בד' רש"י שם, ועי' ציון 164. וכ"מ בריטב"א שבציון 163, שאינו חולק אלא לעניין להתיר במדינה, עי' להלן, אבל במקדש מודה שמותר אף שלא בשעת עבודה.
  154. ↑ ע"ע בגדי כהונה ציון 188 ואילך, מח' ראשונים.
  155. ↑ תו"י שם, שכ"מ בקידושין שם.
  156. ↑ תוס' רבנו שמואל שם.
  157. ↑ תוס' קידושין שם; ריטב"א קידושין שם; תו"י שם. ועי"ש, מה שהקשה על כך מן הגמ' יומא שם.
  158. ↑ ריטב"א שם.
  159. ↑ עי' ציון 141. ועי' ציון 659, שי"ס שהוצרך הכתוב לעניין ריצוי ציץ.
  160. ↑ תורא"ש שם. וכ"מ בתו"י שם.
  161. ↑ ע"ע בגדי כהונה ציון 187. תו"י וריטב"א יומא שם, בשם ר"ת. ועי' תו"י וריטב"א שם, ראיה לזה מקידושין שם, שמשמע שינאי המלך הלך בציץ במדינה. ועי' ריטב"א שם, שדקדק כן מן הגמ' שבציון 659, שמשמע שאינו אסור בלבישת הציץ אלא בבית הכסא ובשעת שינה, ועי' ריטב"א שם, שדחה. ועי' בגדי כהונה לרמי"ל שחור ציץ אות י, ראיה לזה ממלחמת מדין (במדבר לא ו): וישלח וכו' וכלי הקדש, ופי' רש"י שם, שהיינו ארון וציץ, ועי' יבמות ס ב, שהעבירו הנשים במלחמת מדין לפני הציץ.
  162. ↑ עי' קידושין שם: הקם להם בציץ שבין עיניך. ראשונים הנ"ל.
  163. ↑ ע"ע הנ"ל, ועי' ריטב"א יומא סט א, שי"מ שהוא איסור תורה (וכ"כ הכתב והקבלה שמות כח לח בד' רש"י שם), ועי' רמב"ן ורשב"א שם, שהוא איסור דרבנן, וצ"ב בדעתם, בטעם שאין בזה משום מעילה מן התורה. תורי"ד קידושין שם; רמב"ן שם; רשב"א שם, בשם יש דוחים; ריטב"א יומא סט שם וקידושין שם; הכתב והקבלה שמות שם בד' רש"י שם, ועי' ציון 153.
  164. ↑ עי' ציון 159. ריטב"א שם ושם. ועי' תורא"ש שבציון 160, מה שיישב בזה.
  165. ↑ ראשונים הנ"ל. ועי"ש, שמטעם זה ערערו על כהונתו, עי' גמ' קידושין שם.
  166. ↑ משנה סוטה לח א; משנה תמיד לג ב; במדב"ר נשא פרשה יא אות ד.
  167. ↑ רש"י סוטה שם ד"ה שאין; ר"ן מגילה פ"ג (טו ב); רע"ב סוטה פ"ז מ"ו ותמיד פ"ז מ"ב.
  168. ↑ ק"ס תפילה פי"ד; מל"מ תפילה שם ה"ט.
  169. ↑ עי' במדבר ח ב: בהעלתך את הנרת (וע"ע מנורה, שהיינו עליה במעלות), ופנים יפות במדבר שם, שמשמע אף בשעת הדלקה.
  170. ↑ עי' רש"י במדבר שם ופנים יפות שם בדעתו. ועי' ר"ח פלטיאל שם בשם רש"י, של"מ כן.
  171. ↑ פנים יפות שם.
  172. ↑ ויקרא ט כב. משנה סוטה ותמיד שם.
  173. ↑ שושנים לדוד סוטה שם. וכעי"ז בקר"א סוטה שם. ועי' תוי"ט סוטה שם ותפא"י שם יכין אות כח בשם י"א, שפי' המשנה בע"א, ולדבריו אין הכתוב ראיה לדברי ר' יהודה.
  174. ↑ מל"מ שם. וצ"ב בדעתו, אם מותר להגביה ידיו אף שלא בשעת נשיאת-כפים, ועי' ציון 178.
  175. ↑ ע"ע טמאה בצבור ציון 250.
  176. ↑ עי' ציון 267.
  177. ↑ משך חכמה ויקרא שם. ונראה שלטעם זה, מודה ר' יהודה שאסור להגביהם בשעה שאינו נושא כפיו לברך את העם, ועי' ציון 175.
  178. ↑ עי' מרכה"מ (אלפנדרי) תפילה שם. ועי' ציונים 175, 178.
  179. ↑ רי"ף מגילה שם; סמ"ג עשה כ; רמב"ם תפילה שם; או"ז ח"ב הל' נשיאת כפים סי' תיא; ראבי"ה סי' אלף קנה; רא"ש מגילה פ"א סי' כא; מאירי סוטה לב א ותמיד לג א; ס' המנהיג דיני תפילה עמ' קה; אגודה מגילה פ"ג לגמ' שם כד ב; רע"ב סוטה שם. ועי' בגדי כהונה לרמי"ל שחור צית אות נא, שנסתפק אם האיסור להגביה ידיו לפני הראש, או אף מאחוריו. ועי"ש, שנסתפק אם אחר שאינו כהן גדול מותר להגביה ידיו מעל ראש הכהן.
  180. ↑ עי' להלן.
  181. ↑ רש"י קידושין סו א ד"ה הקם.
  182. ↑ קידושין שם.
  183. ↑ רש"י שם.
  184. ↑ ע"ע עזרה, מח' ראשונים ואחרונים בדעתם.
  185. ↑ או"ש מלכים פ"ב ה"ד בד' הרמב"ם בית הבחירה פ"ז ה"ו.
  186. ↑ שוחר טוב תהילים פ"א אות ב.
  187. ↑ או"ש שם. וע"ע עזרה, שיש שפי' המדרש בע"א.
  188. ↑ ברייתא שבת סג ב וסוכה ה א, ועי' ברייתא שבת שם: קודש, בכתיב מלא, ועי' מהר"ם שם, שהגיה: קדש; ברייתא בירושלמי יומא פ"ד ה"א; ברייתא בירושלמי מגילה פ"א ה"ט; פסי"ז שמות כח לו; מדרש אגדה (בובר) שמות שם; רש"י שמות שם; רמב"ם כלי המקדש פ"ט ה"א. ועי' פי' ר"א בן הרמב"ם שמות שם, שהמילה "קדש" מתפרשת על הכהן הלובש הציץ.
  189. ↑ עי' ברייתא שם ושם: יו"ד ה"א וכו', ורש"י שבת שם ד"ה יו"ד ותוס' סוכה שם ד"ה יו"ד. ועי' יריעות שלמה כלי המקדש פ"ט ה"א, שנסתפק אם צריך לקדש את השם כמו בספר תורה, ע"ע.
  190. ↑ שמות כח לו. עי' תר' אונקלוס שם (וכעי"ז בתיב"ע שם): ותגלוף עלוהי כתב מפרש וכו'.
  191. ↑ רש"י שבת שם ד"ה יו"ד; מאירי שבת שם; ראשונים שבציונים 206; ריטב"א שבציון 196. ועי' ראשונים שבציון 211, שפי' בע"א.
  192. ↑ ברייתא שבת וסוכה שם, ורש"י שבת שם, וגבעות עולם (קובו) סי' לט בד' הרמב"ם שם; ברייתא בירושלמי מגילה שם; קה"ע לירושלמי יומא שם, בפי' הירושלמי שבציון 195; ימי שלמה שבציון 195 בד' הרמב"ם שם. ועי' ציון הנ"ל, בד' רבינו הלוי. ועי' מאירי שבת שם, שאע"פ שר"א ברבי יוסי חלוק עליהם מכח עדות ראיה, לא הכחישו את הידוע להם, ועי' הערות רי"ש אלישיב שבת שם, שדעה זו חלוקה על דברי בית דין שבזמן הבית.
  193. ↑ רש"י שם.
  194. ↑ פי' ר"א בן הרמב"ם שמות כח לו; פי' רבנו מיוחס שמות שם, בפי' ראשון; כס"מ כלי המקדש שם בד' הרמב"ם שם, לגר' שלפנינו: קדש מלמטה לה' מלמעלה, שפוסק כת"ק לגרסתו בגמ' שבת שם, ועי' הגה"ה לכס"מ שם, שאין מצויה גרסא זו לפנינו, ועי' ראשון לציון סוכה שם ומער"ק כלי המקדש שם, שמצאו נוסחאות כאלו, ועי' מהר"ם בנעט שבת שם, שכוונתו לדברי רבינו הלוי שלהלן; חק נתן כלי המקדש שם ומהר"ם בנעט שם בד' רבינו הלוי שהביא רש"י שבת שם: קודש לה' מלמטה, שהגר' שלפניו היתה כדברי הרמב"ם, ועי' מהר"ם בנעט שם, של"מ כן ברש"י שם, שכתב: והיא היא, היינו שהיא כפירושו, ועי' חק נתן ושמחת עולם כלי המקדש שם, שפי' דברי רש"י הנ"ל בע"א. ועי' ראשון לציון שם וערוה"ש העתיד קדשים סי' ל ס"ק ג, שמסתבר כגר' זו, שאין לחלק התיבה, שנראה שאות "ל" מחוברת אל התיבה "קדש". ועי' ירושלמי יומא שם: קדש מלמטן ושם מלמעלן, ועי' ימי שלמה ומעשי למלך כלי המקדש שם ועלי תמר לירושלמי שם, שמשמע כדעה זו, היינו שנקט הירושלמי לישנא קלילא ו"שם" היינו לה', ועי"ש, שדחו, שלפ"ז סותר דברי הירושלמי מגילה הנ"ל, ועי' עלי תמר שם, שצידד שהוא שיבוש סופרים, ועי' קה"ע שבציון 193. ועי' שו"ת מהרח"ש סי' ג (מהד' זרע אהרן עמ' קצו) בשם ר' שמואל, שגר' הרמב"ם בגמ' היא כגר' שלפנינו, אלא שעשה פשרה בין דעת ת"ק לדעת ר"א ברבי יוסי שלהלן, ועי' ימי שלמה שם, שדחה. ועי' יצחק ירנן כלי המקדש שם, שמדברי הרמב"ם שבציון 219: ופעמים כתבוהו בשיטה אחת, מוכח שפסק כר"א ברבי יוסי שלהלן שלא כת"ק, ועי' אחרונים שבציון 218, ולדבריהם מיושבים דברי הכס"מ. ועי' ימי שלמה שם בשם אמרי בינה לר"ע מן האדומים, שגר' בדברי הרמב"ם כגרסת הגמ' שלפנינו, ועי"ש, שכן גרס הראב"ד בדברי הרמב"ם, שהרי לא השיג עליו. ועי' ציון 217, פי' נוסף בדברי הרמב"ם.
  195. ↑ עי' רש"י שבת שם; ריטב"א שבת שם. ועי' הג' חת"ס שבת שם, שהקשה ממשנה ידים פ"ד מ"ח, שמשמע שאין קפידא על קדימת השם.
  196. ↑ מהרש"א סוכה שם; גבעות עולם שם. ועי' מהרש"א שם, שלעניין כתיבת ס"ת לא חשו במה שמקדימים דברים אחרים לשם ה', כיוון שיש בתורה סיפור דברים לפני השם ואחריו. ועי' גבעות עולם שבציון 217, שבזה נחלקו ת"ק ור"א ברבי יוסי שלהלן.
  197. ↑ גבעות עולם שם.
  198. ↑ מהרש"א שם.
  199. ↑ עי' משנה ידים פ"ד מ"ח.
  200. ↑ מהרש"א שם. ועי' ציון 252.
  201. ↑ הג' חת"ס שם בד' ראשונים שלהלן ציונים 206, 210, שאין הכתב שבשתי השיטות נתון זה תחת זה, שלסוברים שהשם בתחילת שיטה תחתונה (ציון 210), השם בימין הקורא, ולסוברים שהשם בסוף שיטה עליונה (ציון 206), השם בימין הכהן המניח. ועי' רש"ש סוכה שם, טעם נוסף.
  202. ↑ ק"ס כלי המקדש שם.
  203. ↑ תוס' סוכה שם ד"ה קדש, בשם י"מ; ריטב"א שבת וסוכה שם וחי' הר"ן שבת שם בד' רש"י שבת הנ"ל; עי' מאירי סוכה שם; ימי שלמה כלי המקדש שם, בשם מהרי"ט, בד' הרמב"ם הנ"ל. ועי' ריטב"א שם ושי"ק לירושלמי יומא שם, שכ"מ בירושלמי שם: כמלך שהוא יושב על קתדרון שלו.
  204. ↑ ריטב"א סוכה שם; חי' הר"ן שם. ועי' ראשונים שבציון 206, שהקשו שאינו כדרך קריאתו.
  205. ↑ תוס' שבת שם ד"ה וכתוב, בשם ר"ת; תוס' סוכה שם, בפי' שני; רא"ה סוכה שם; ריטב"א שבת שם בשם ר"י; תורא"ש סוכה שם, בפי' ראשון. ועי' שו"ת מהרח"ש סי' ג (מהד' זרע אהרן עמ' קצו) בשם ר' שמואל, שכ"ה לדעת הרמב"ם הנ"ל, ש"לה'" כתוב בסוף שיטה עליונה ו"קדש" בתחילת שיטה תחתונה. ועי' ריטב"א שם, שיישב דברי הירושלמי שבציון 204 לדעה זו.
  206. ↑ תורא"ש סוכה שם. ועי' מהר"ם סוכה שם, שהק' שאינו כדרך קריאתו כיוון שקורא שיטה עליונה תחילה.
  207. ↑ שו"ת מהרח"ש שם (מהד' זרע אהרן עמ' קצה) בשם הר"ר יוסף; ימי שלמה לרמב"ם כלי המקדש שם. ועי' ימי שלמה שם, שדייק כן מלשון תוס' שבת שם: והשתא נקרא יפה, ומשמע שאינו צריך להקרא כהלכתו, אלא שקריאתו יפה.
  208. ↑ שו"ת מהרח"ש שם בשם ר' שמואל.
  209. ↑ עי' ציון 193. ס' הישר לר"ת חידושים סי' שצג; רשב"א ותורא"ש שבת שם, בשם ר"ת, ותורא"ש סוכה שם, בפי' שני; רבנו בחיי שמות כח לו, בשם ראב"ד; חי' הר"ן שבת שם. ועי' מעשי למלך כלי המקדש שם, שצידד לפרש כן בד' הרמב"ם שבציון 195.
  210. ↑ תורא"ש שם וחי' הר"ן שם.
  211. ↑ חי' הר"ן שם.
  212. ↑ פסי"ז שם; מדרש אגדה שם.
  213. ↑ רש"י שבת וסוכה שם ד"ה אני, ע"פ גמ' מעילה יז ב.
  214. ↑ ברייתא שם ושם.
  215. ↑ עי' לעיל.
  216. ↑ גבעות עולם שם בד' הרמב"ם שבציון 219, שפוסק כר"א ברבי יוסי, ועי' ציון 198, שבזה נחלקו לדעתו ת"ק ור"א ברבי יוסי. ועי' ימי שלמה כלי המקדש שם, שהקשה, שלפ"ז ניתן לכתחילה לכתוב בשיטה אחת, ובל' הרמב"ם הנ"ל משמע שהוא בדיעבד. ועי' אחרונים שבציון 195, שפי' דברי הרמב"ם בע"א.
  217. ↑ ראשון לציון סוכה שם והערות רי"ש אלישיב שבת שם בד' הרמב"ם שבציון 219, שפסק הן כת"ק והן כר"א ברבי יוסי. ועי' הערות רי"ש אלישיב שם, שהקשה מפני מה עשו הציץ בזמן הבית השני שלא כתיקונו.
  218. ↑ רמב"ם כלי המקדש פ"ט ה"א. ועי"ש: ופעמים כתבוהו בשיטה אחת, ועי' יצחק ירנן כלי המקדש שם ואחרונים שבציון 218, שלדבריהם מקורו מדברי ר"א ברבי יוסי, שראה כן ברומי. ועי' בגדי כהונה לרמי"ל שחור ציץ אות יט, בטעם שפעמים כתבוהו כך, אע"פ שלכתחילה יש לכתוב בשיטה אחת.
  219. ↑ מהרש"א שבת סג ב בד' תר' אונקלוס שמות כח לח, לגרסתו: בין עינוהי (עי' ציון 103), שאף שהציץ עצמו היה מקיף מאוזן לאוזן, הכתב היה בין העינים.
  220. ↑ ברייתא גיטין כ א; רמב"ם כלי המקדש פ"ט ה"ב. ועי' יריעות שלמה כלי המקדש שם, שצידד לומר שאף אם עשה הכתב שוקע אינו מעכב, ועי' ק"ס שבציון 223, שדין בליטת האותיות נלמד מן הכתוב, ומשמע שמעכב.
  221. ↑ שמות כח לו.
  222. ↑ ק"ס כלי המקדש פ"ט.
  223. ↑ עי' להלן; עי' תר' אונקלוס (וכעי"ז במיוחס לתיב"ע): ותגלוף עלוהי כתב.
  224. ↑ מאירי שם.
  225. ↑ ערוך ע' תך; עי' רש"י שם ד"ה ואילו: צר האותיות מעבר האחד ודוחק ירכותיהן וכו', ועי' ציון 231; מאירי גיטין שם; רמב"ם כלי המקדש פ"ט ה"ב: חופר, ועי' בגדי כהונה לרמי"ל שחור ציץ אות מא, שהקשה, של' חפירה משמע שמחסר החומר וכתבו שוקע; ראב"ד כלי המקדש שם. ועי' חת"ס גיטין שם, שלמדים כן מן הכתוב (שמות לט שם): ויכתבו עליו מכתב פתוחי חותם, ש"עליו" משמע שהכתיבה עליו ולא בתוכו, היינו בולט ולא שוקע, ו"פתוחי חותם" משמע שחורץ, אלא חורץ מאחוריו ועל ידי זה בולט מלפניו.
  226. ↑ שמות כח לו. תר' אונקלוס ומיוחס לתיב"ע הנ"ל; אברבנאל שמות כח; עי' כס"מ כלי המקדש פ"ט ה"ב. ועי' העמק דבר שבציון 30, שפי' בע"א.
  227. ↑ שמות לט ל. עי' רש"י שם ד"ה והא דינרי זהב; מאירי שלהלן; פר"ח אה"ע קכה ס"ק ו ומער"ק ואו"ש ומקורי הרמב"ם לרש"ש כלי המקדש שם ה"ב ואהא"ז שם ה"א, בד' הרמב"ם כלי המקדש שם ה"ב. ועי' ראב"ע שמות שם. ועי' מער"ק שם, שכ"מ בק"ס כלי המקדש שם, שלא הזכיר "כתיבה" ומשמע שהחקיקה עצמה היא הכתיבה. ועי' פר"ח ומער"ק ואו"ש ומקורי הרמב"ם לרש"ש ואהא"ז שם, שכ"מ בגמ' גיטין שבציון 250, שהחקיקה עצמה היא הכתיבה, ולכן פסול חק-תוכות שאינו כתיבה.
  228. ↑ מאירי שם.
  229. ↑ פר"ח אה"ע קכה ס"ק ו; מרכה"מ כלי המקדש שם ה"ב; מעשי למלך כלי המקדש שם.
  230. ↑ עי' רמב"ם כלי המקדש שם: חופר את האותיות, וראב"ד שם בדעתו; פר"ח שם בד' רש"י שבציון 226, שצר האותיות תחילה, היינו שמציירם ולאחר מכן דוחק, ומשמע שדוחק בהכאת קורנס, שאם עושה בדפוס אינו צריך לצור קודם, ועוד שמא לא יהיה מכוון הדפוס כנגד הכתב.
  231. ↑ ע"ע כתיבה ציון 225 ואילך, מח' אחרונים. חת"ס שם. ועי' מרכה"מ כלי המקדש שם, שפי' טעמו של הרמב"ם בע"א, ותלוי בפי' הגמ' גיטין שם, ולדבריו משמע שאם מכה בדפוס מצד פני הטס אינו חשוב כתיבה, אבל אם מכה מאחוריו חשוב כתיבה.
  232. ↑ עי' שמות כח שם ולט שם. אהא"ז שם, שכך מסקנת הגמ' גיטין שם.
  233. ↑ עי' רמב"ם שם ה"ב: והוא מדובק על השעוה עד שבולט, ומרכה"מ והר המוריה ומקורי הרמב"ם לרש"ש כלי המקדש שם וישועות יעקב או"ח סי' לב, חי' מנכד המחבר רצ"ה אורנשטיין (כו ד) ואהא"ז שם ה"א, בדעתו. ועי' אחרונים שבציונים 235 ואילך, 245, שפי' דברי הרמב"ם בע"א.
  234. ↑ עי' להלן; בגדי כהונה לרמי"ל שחור ציץ אות מ בד' כס"מ הנ"ל.
  235. ↑ חת"ס שם בד' הרמב"ם הנ"ל. ועי' ציון 234, שיש שפי' דברי הרמב"ם בע"א.
  236. ↑ יריעות שלמה כלי המקדש שם.
  237. ↑ השג' הראב"ד לרמב"ם שם. ועי' פר"ח אה"ע קכה ס"ק ו, שכ"מ בברייתא גיטין כ א, שמעשה הציץ הוא כדינרי זהב, שמשמע שנעשה בחותם כדינרי זהב, ועי"ש, שדחה.
  238. ↑ תוס' רא"ש גיטין שם בשם ר"ת.
  239. ↑ עי' ציון 224 ואילך.
  240. ↑ שמות לט ל.
  241. ↑ כס"מ כלי המקדש פ"ט ה"ב, ומער"ק שם ואהא"ז שם ה"א בדעתו, וגט פשוט סי' קכה ס"ק טו ומנ"ח מצוה צט אות ו ומעשי למלך כלי המקדש שם ה"ב, בד' הרמב"ם כלי המקדש שם ה"א וה"ב. ועי' בגדי כהונה לרמי"ל שחור ציץ אות לח, בטעם שהוצרך לכתיבה בדיו, לפי שהחריטה שמאחורי הטס נעשתה שלא כסדר האותיות, ופסולה לדין כתיבת השם. ועי' אחרונים שבציון 228, שבגמ' גיטין ל"מ כן.
  242. ↑ גט פשוט שם.
  243. ↑ שם.
  244. ↑ שמות שם. ערוה"ש העתיד קדשים סי' ל ס"ק ו בד' הרמב"ם שם: והוא מדובק על השעוה עד שבולט. ועי' ציון 234, שיש שפי' דברי הרמב"ם בע"א.
  245. ↑ שמות שם.
  246. ↑ מער"ק שם בד' ק"ס כלי המקדש שם; פר"ח אה"ע קכה ס"ק ו; עי' חת"ס שבציון 232; ישועות יעקב או"ח סי' לב, חי' מנכד המחבר רצ"ה אורנשטיין (כו ד). ועי' פר"ח ומער"ק וישועות יעקב שם, ראיה לזה, שבציווי שבשמות כח שם, לא נזכרה כתיבה אלא "פתוחי חתם", ומשמע שפתוחי חותם אלו הם הכתיבה הנזכרת בשמות לט שם.
  247. ↑ ע"ע חק תוכות.
  248. ↑ גיטין כ א.
  249. ↑ שמות לט ל. גמ' שם ב ורש"י שם א ד"ה והא דינרי.
  250. ↑ רש"י שם א ד"ה הא דחק תוכות ומאירי גיטין שם. ועי' שעורי ר' שמואל גיטין שם אות שכז ושעורי הרב גיטין שם בעניין חק תוכות, שחקרו בחסרון חק תוכות, אם הוא משום שאינו כתב, או משום שאינו מעשה כתיבה, ועי' שעורי הרב שם, שלפי שבגדי כהונה צריכים עשיה לשמן (ע"ע בגדי כהונה ציון 68 ואילך, ועי' שעורי הרב שם, שצידד שהיא מח' ראשונים) חק תוכות שאינו מעשה כתיבה פסול, לפי שצריך מעשה כדי לפעול את הלשמה.
  251. ↑ הערות רי"ש אלישיב שבת סג ב. ועי"ש, שכיוון שכבר נכתב השם לא היו יכולים לכתוב שאר האותיות קודם לו, ונראה שבזה מתורצת קושיית המהרש"א שבציון 201.
  252. ↑ ס' חסידים מהד' מקיצי נרדמים (דפוס פארמא) סי' תתתתקסב, הובא בזכר יהוסף או"ח סי' עח א אות ג.
  253. ↑ שמות לט ל. ס' חסידים מהד' מקיצי נרדמים (דפוס פארמא) סי' תתתתקסב, הובא בזכר יהוסף או"ח סי' עח א אות ג. ועי' בגדי כהונה לרמי"ל שחור ציץ אות כ, שצידד לפרש הכתוב בע"א, שיכולה הכתיבה להיעשות ע"י שני אנשים.
  254. ↑ עי' ציון 253. ס' חסידים שם בשם יש אומרים.
  255. ↑ אחרונים שבציון 504, ע"פ גמ' זבחים כג ב.
  256. ↑ עי' ציון 299 ואילך, שנחלקו תנאים אם מרצה על העולים למזבח, ועי' ציון 399 ואילך, שנחלקו תנאים אם מרצה על האכילות.
  257. ↑ עי' ציון 339 ואילך, שנחלקו תנאים אם מרצה על המזיד לעניינים מסוימים.
  258. ↑ עי' יבמות צ א.
  259. ↑ רש"י שמות שם כח לח; ראב"ע שמות שם: יכפר. ועי' רש"י שם, שע"פ פשוטו, הוא לשון משא, שנושא אהרן את העוון וממילא מסולק מן הקדשים.
  260. ↑ שמות שם.
  261. ↑ עי' ספרא וברייתות שבציון 286. ועי' רשב"ם שמות שם, שפי' ע"פ פשוטו, שאין הכתוב מדבר בטומאה, אלא שלעולם מסייע הציץ עם הקרבן שיעלה לרצון להתכפר להם. ועי' בגדי כהונה לרמי"ל שחור ציץ אות ט, שנסתפק אם תלוי הריצוי בכוונתו של הכהן, שהרי תלה הכתוב באהרן ולא בעצמותו של ציץ.
  262. ↑ שמות כח לח.
  263. ↑ ע"ע טמאת מקדש וקדשיו.
  264. ↑ שמות שם. אהא"ז ביאת מקדש פ"ד ה"ז בד' הרמב"ם שם. ועי' חזו"י לתוספתא מנחות פ"א ה"ה, שכתב שמועיל הריצוי לשני הדברים, ומשמע שנלמדים שני הדינים מכתוב אחד. ועי' רש"י שבציון 131, שמשמע שאינו מכפר על שום חטא, אלא מרצה על הקרבן בלבד, וצ"ב.
  265. ↑ אהא"ז שם.
  266. ↑ ציון 501.
  267. ↑ ציון 283 ואילך. וע"ע הנ"ל ציון 195 בשם חזו"א, בבשר פר ושעיר של יוהכ"פ שנטמא.
  268. ↑ ציון 538 ואילך.
  269. ↑ שו"ת דבר יהושע ח"ג יו"ד סי' טז אות ג בד' רש"י יומא שבציון 682, שמשמע שמרצה בשעת הטומאה, ולא בשעת ההקרבה. וכ"מ בפסחים עח א: ומשוי ליה כטהור. ועי' ראשונים ואחרונים שבציון 683, שחולקים וסוברים שריצוי הציץ עיקרו בשעת הקרבת הקרבן, וצ"ב בדעתם, אם חולקים בעיקר גדר הריצוי.
  270. ↑ עי' ציון 323.
  271. ↑ דבר יהושע שם. ועי' ציון 325 ואילך, שי"ס שאסור מה"ת לזרוק הדם לכתחילה, וצ"ב בדעתם, אם חולקים וסוברים שאין הציץ מרצה אלא בשעת ההקרבה.
  272. ↑ עי' ציון 293.
  273. ↑ עי' ציון 341 ואילך, שנחלקו תנאים במזיד, וי"ס שמן התורה אינו מרצה במזיד.
  274. ↑ עי' להלן; עי' רמב"ם ביאת המקדש פ"ד ה"ז.
  275. ↑ יבמות צ א.
  276. ↑ עי' ספרי שלהלן.
  277. ↑ שמות כח לח.
  278. ↑ ויקרא א ד.
  279. ↑ שמות שם. רש"י מנחות כה ב ד"ה דמרצה.
  280. ↑ רש"י פסחים טז ב ד"ה איזה.
  281. ↑ ע"ע פגול.
  282. ↑ ויקרא ז יח.
  283. ↑ ע"ע נותר. רש"י פסחים שם ד"ה איזה; תוס' מנחות כה א ד"ה אם.
  284. ↑ ויקרא שם.
  285. ↑ ע"ע טמאה בצבור. ספרא ויקרא דבורא דנדבה פרשה ג תחילת פ"ד אות ט. וכעי"ז בברייתא פסחים שם ויומא ז א וזבחים כג א ומנחות כה א, ושם לא נזכר שעיקר הלימוד בדם. ועי"ש: גדרו, שנחלקו תנאים אם הותרה, או דחויה, ועי' או"ז ח"א שו"ת סי' תשנד (ד"ה ומאי דקשיא), שברייתא זו היא אף לסוברים דחויה, שאף לדעתם הוא היתר, ועי' עולת שלמה מנחות שם, שברייתא זו היא אינה אלא לסוברים הותרה, ועי' יומא שם ב, שמשמע כן, שהוכיחו מברייתא זו כסוברים הותרה, ועי' נוב"י מהדו"ת או"ח סי' פו (ד"ה רביעית), שפי' הגמ' שם בע"א. ועי' או"ז שם, שהקשה שלא חשוב הותר מכללו, שהרי הוא עוון המקדישים ולא עוון הקדשים (עי' ציון 578), ועי"ש, מה שתירץ. ועי' או"ז שם, שהקשה מפני מה אין ציץ מרצה על עוון הקרבה שלא לשמה, שהרי הותר מכללו אצל מנחות, לסוברים כן, ועי"ש, מה שתירץ.
  286. ↑ רש"י פסחים שם ד"ה שהותרה.
  287. ↑ רש"י מנחות שם ד"ה הא, ורש"י שבציון 289; בכור שור שמות שם.
  288. ↑ עי' רש"י פסחים שם ד"ה שהותרה. ועי' תוס' פסחים ומנחות שם ד"ה הא, בשם ר"ת, שהקשו שא"צ לטעם זה, שהרי א"א להעמיד הפסוק בפסול אחר כמבואר בברייתא, ועי' קר"א מנחות שם, וישר וטוב מנחות שם בד' רש"י שם, שאמרה הברייתא טעמא דקרא מפני מה אינו מרצה על פסולים אחרים, ואינו טעם לפרש הפסוק כך, ועי' ישר וטוב שם, בפי' מח' רש"י ותוס' שם.
  289. ↑ שמות שם.
  290. ↑ תוס' פסחים ומנחות שם. ועי"ש, שדחקו לבאר שאף שאר הפסולים הנזכרים בברייתא יש להם היתר במקום אחר.
  291. ↑ ע"ע טמאה בצבור ציון 712 ואילך, ועי"ש ציון 759 ואילך, מח' ראשונים להלכה.
  292. ↑ מנחת ברוך סי' קו ענף א, ע"פ גמ' זבחים כג א: שם טומאה אחד הוא. ועי"ש ענף ג, ראיות נוספות לזה מגמ'.
  293. ↑ עי' ציון 567 ואילך.
  294. ↑ ע"ע אמורים. עי' רש"י פסחים עז ב ד"ה הציץ מרצה; מאירי פסחים שם ושבועות ט ב.
  295. ↑ ע"ע עולה. מאירי שם ושם. ועי' רש"י שם: דהיינו אימורים (ע"ע), ועי' חמדת דניאל שבציון 311.
  296. ↑ ע"ע קומץ. עי' להלן.
  297. ↑ עי' להלן ציון 306. ועי' פתח הבית ק"פ פ"ד ה"ב, שצידד ברש"י שמרצה על העולים להקטירם לכתחילה, וצ"ב היכן משמע כן.
  298. ↑ עי' להלן; שבועות ט ב; חזו"א מנחות סי' לב ס"ק לה בד' הרמב"ם פסוה"מ פ"א הל"ד.
  299. ↑ עזרת כהנים לספרא שלהלן.
  300. ↑ פי' ר"ש משאנץ לספרא שלהלן.
  301. ↑ שמות כח לח. ספרא ויקרא דבורא דנדבה פרשה ג תחילת פ"ד אות י. ועי' ר"ש משאנץ שם, שלא נזכרו אמורים בספרא, משום שלדעת תנא זה אין הציץ מרצה על האכילות, וצ"ב בכוונתו. ועי' רש"י מנחות כה ב ד"ה דמרצה, שהביא ספרא הנ"ל, וגר': מנין לרבות כל העולים ת"ל וכו'. ועי' עזרת כהנים לספרא שם, שצידד שתיבת קטורת היא ט"ס, שהרי קטורת קרבן ציבור היא, ולספרא הנ"ל הותרה טומאה בציבור, עי' ספרא שבציון 286, ואינה צריכה ריצוי ציץ.
  302. ↑ משנה מנחות כה א.
  303. ↑ ברייתא פסחים עז ב ועט א, ועי"ש סב א.
  304. ↑ גמ' פסחים עז שם, וע"ע זריקה ציון 90 ואילך.
  305. ↑ עי' רש"י פסחים עח א ד"ה ביחיד, ואברהם יגל פסוה"מ פ"א הל"ד בדעתו, שדין העולים שווה לדין האכילות, שלדעתו אין זורקים לכתחילה, עי' ציון 418; צ"ק ועולת שלמה מנחות שם בד' רש"י מנחות שם ד"ה דמרצה, שלמסקנת הגמ' פסחים שם כו"ע מודים שהציץ מרצה על העולים בדיעבד, ובזה יישבו קושית תוס' מנחות שם ד"ה דמרצה, שבגמ' פסחים שם נחלק ר' יהושע בעולים, ועי' ישר וטוב מנחות שם בד' רש"י הנ"ל; עי' תוס' פסחים שם ד"ה הא, לעניין האכילות, וחזו"א מנחות סי' לב ס"ק לה בדעתם.
  306. ↑ עי' תוס' שם; אברהם יגל שם בד' רש"י פסחים הנ"ל.
  307. ↑ אברהם יגל שם בד' תוס' מנחות שם, בפי' דברי רש"י פסחים הנ"ל, שקושיית תוס' שם היא לשיטת רש"י פסחים. וכעי"ז בעולת שלמה שם. ועי' מרומי שדה שבציון 423, לעניין האכילות.
  308. ↑ ברייתא שבציון 304.
  309. ↑ עי' ציון 305.
  310. ↑ מהרש"א ושלמי תודה בדעתו שבציון 437, בד' רש"י פסחים עח א ד"ה ביחיד. וכ"מ בתוס' פסחים נט ב ד"ה עשאום ומנחות טו א ד"ה והא, ועי' אחרונים שבציון 308, שפי' דבריהם בע"א. ועי' חמדת דניאל מנחות כה ב בד' רש"י מנחות שם ד"ה דמרצה, שלא אמר ר' יהושע שאין ציץ מרצה אלא בעולים למזבח שאינם לכפרה, כגון חלב ואמורים, אבל העולים למזבח לכפרה, כגון הקומץ והלבונה, מנחת-נסכים* ומנחת כהן משיח, אף לר' יהושע מרצה ציץ עליהם, ועי"ש, שיישב בזה קושית תוס' מנחות שבציון 306.
  311. ↑ ציון 542 ואילך.
  312. ↑ עי' לעיל.
  313. ↑ מקדש דוד קדשים סי' כו אות ג בד' רש"י פסחים טז ב ד"ה לא טומאת קמצין; חזו"א קמא סי' לט ס"ק ז. ועי' חזו"א שם במוסגר ואו"ח סי' קכו ס"ק ל, שהסתפק בזה.
  314. ↑ עי' ירושלמי שלהלן.
  315. ↑ עי' ירושלמי שם.
  316. ↑ ירושלמי פסחים פ"ז ה"ז.
  317. ↑ מקדש דוד שם. ועי' ציונים 336, 393, שיש שפי' דברי הירושלמי בע"א.
  318. ↑ עי' להלן.
  319. ↑ קה"ע לירושלמי שלהלן.
  320. ↑ ירושלמי פסחים פ"ז ה"ה.
  321. ↑ עי' תוס' יומא שלהלן, במנחת נסכים.
  322. ↑ רש"י פסחים טז ב ד"ה שהותרה וגיטין נד א ד"ה במזיד, ועי' ציון 325; תוס' פסחים עח א ד"ה הא וזבחים צב א ד"ה שלנה, ותוס' יומא ז א ד"ה שנטמא, ומרומי שדה שם ומנחת ברוך סי' קו ענף ב וחזו"א זבחים סי' ד ס"ק יא בדעתם, ועי' חזו"י לתוספתא מנחות פ"ג ה"ז, שפי' דברי תוס' יומא הנ"ל בע"א; תוס' חכמי אנגליה (הובא בכנסת הראשונים מנחות כה א אות קכא) בשם רש"י. ועי' טהרת הקודש זבחים שם, ראיה לזה מן הגמ' גיטין שם. ועי' מהרש"א שבציון 325. ובטעם שמותר לסמוך לכתחילה, עי' ציון 272.
  323. ↑ רש"י שם, שכ"מ מל' מזיד שבברייתא שבציון 365 (וכעי"ז בברייתא שבציון 340).
  324. ↑ תוס' חכמי אנגליה הנ"ל ומשנת ר' אהרון קדשים סוגיות סי' ז אות ו בד' רש"י פסחים לד שם ד"ה אי אמרת בשלמא; מהרש"א פסחים עח א בד' רש"י שם ד"ה ביחיד וטהרת הקודש שם בדעתו (ועי' רש"י פסחים וזבחים שבציון 323) ועי' טהרת הקודש שם, שסותר לדברי רש"י גיטין הנ"ל; נוב"י מהדו"ק אה"ע סי' פב אות טו; קר"א זבחים שם; תפארת יעקב גיטין נד א; או"ש ק"פ פ"ד ה"ב; מרומי שדה יומא שם. וכ"מ ברש"י זבחים כג ב ד"ה הא. ועי' מנחת ברוך שם, שכ"מ בירושלמי פסחים פ"ז ה"ה. ועי' או"ש שם, שכ"מ בירושלמי שבציון 540. ועי' משנת ר' אהרון שם אות ז, שאף לדעה זו אם זרק הדם בדיעבד מרצה הציץ מן התורה לעניין שמקטיר האימורים לכתחילה, ואינו אסור אלא מדרבנן. עי' ציון 272.
  325. ↑ עי' לעיל.
  326. ↑ עי' תפארת יעקב שם; או"ש שם.
  327. ↑ שמות כח לח.
  328. ↑ ירושלמי פסחים שם.
  329. ↑ חזו"א שם. ועי' אחרונים שבציון 498, שפי' דברי הירושלמי בע"א.
  330. ↑ עי' ירושלמי שלהלן.
  331. ↑ עי' ירושלמי שם.
  332. ↑ ירושלמי פסחים פ"ז ה"ז.
  333. ↑ ע"ע קידוש כלי.
  334. ↑ ע"ע לא תסור ציון 115 ואילך.
  335. ↑ או"ש שם. ועי"ש, בטעם שלא הביא הרמב"ם דברי הירושלמי. ועי' ציון 318, שיש שפי' דברי הירושלמי בע"א.
  336. ↑ ציון 538 ואילך.
  337. ↑ עי' ציון 299 ואילך. עי' ברייתא להלן.
  338. ↑ עי' להלן.
  339. ↑ ברייתא פסחים פ ב ויבמות צ א ומנחות שם.
  340. ↑ עי' דברי רב חסדא מנחות שם, וגמ' שם.
  341. ↑ ע"ע הפרשת תרומות ומעשרות ציון 575.
  342. ↑ עי' דברי רב חסדא מנחות שם, שהברייתא דלעיל היא דברי ר' אליעזר, ועי' גמ' שם: דלא קניס מי שמעת ליה. ועי"ש, שהקשו בגמ' שתרומה קלה מקדשים, אלא שא"א לתלות הברייתא הנ"ל בתנא אחר.
  343. ↑ ציונים 425, 465.
  344. ↑ עי' משנה שלהלן ציון 348, וברייתא שבציון 365.
  345. ↑ יבמות צ א, ועי' תוס' פסחים פ ב ד"ה נזרק, שכ"ה בין בדם שנטמא ובין בבשר שנטמא, ועי' אברהם יגל שבציון 425; עי' דברי רב חסדא שלהלן; בית שערים או"ח סי' שיז אות כב בד' הרמב"ם פסוה"מ פ"א הל"ד, ועי' ציון 353, שיש שפי' דברי הרמב"ם בע"א. ועי' תוס' יבמות שם ד"ה ומנחות כה ב ד"ה ורב שילא ושטמ"ק מנחות שם אות ו, שאף רבינא ורב שילא שלהלן ציונים 374, 381, מודים שמה"ת מרצה בכל עניין.
  346. ↑ עי' להלן.
  347. ↑ משנה פסחים פ ב.
  348. ↑ רש"י פסחים שם ד"ה הפסח; עי' רמב"ם ק"פ פ"ד ה"ב ולח"מ שם בדעתו. וכ"ה בר"י מלוניל לרי"ף פסחים שם ומאירי ופסקי רי"ד פסחים שם ורע"ב פסחים פ"ז מ"ז.
  349. ↑ עי' ציון 416 ואילך.
  350. ↑ עי' תוס' פסחים שם ד"ה נזרק בד' רש"י שם.
  351. ↑ עי' תוס' שם בד' רש"י, בפי' הגמ' פסחים שם.
  352. ↑ ליקוטי הלכות פסחים שם בזבח תודה בד' רש"י ורמב"ם שבציון 349, בפי' הסוגיה פסחים שם, שחלוקה על הסוגיה ביבמות שבציון 346. ולדבריו, צ"ב בטעמם של רבינא ורב שילא שבציונים 374, 381, שחילקו בין נטמא במזיד לזרק במזיד. ועי' ליקוטי הלכות שבציון 438, בעניין ריצוי ציץ על האכילות במזיד, ובמה שצ"ב בדבריו. ועי' תוס' פסחים פ ב ד"ה נזרק, שפי' הגמ' הנ"ל בע"א, ולדעתם אין הסוגיות שבפסחים ויבמות הנ"ל חלוקות.
  353. ↑ ציון 555.
  354. ↑ עי' לעיל.
  355. ↑ עי' ציון 353.
  356. ↑ עי' תוס' פסחים פ ב ד"ה נזרק בד' רש"י שבציון הנ"ל; רמב"ם שבציון הנ"ל.
  357. ↑ עי' ציון 346 ואילך.
  358. ↑ ע"ע יש כח ביד חכמים וכו', ציון 7 ואילך. עי' יבמות צ א ורש"י שם ד"ה שב.
  359. ↑ גמ' יבמות שם.
  360. ↑ ע"ע יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה: בקום עשה, מח' אמוראים.
  361. ↑ ע"ע חלין שנשחטו בעזרה. עי' יבמות שם.
  362. ↑ תוס' פסחים שם ד"ה נזרק.
  363. ↑ עי' לעיל.
  364. ↑ ברייתא יומא ז א ויבמות שם ומנחות שם א.
  365. ↑ עי' ציון 346.
  366. ↑ רב חסדא מנחות שם ב.
  367. ↑ עי' גמ' מנחות שם, שרב חסדא חלוק על דברי רבינא ורב שילא שבציונים 374, 381, וסובר שהברייתות 373, 375 הן דעות חלוקות, ומשמע שאינו מחלק בין טומאה לזריקה במזיד.
  368. ↑ ע"ע הנ"ל ציון 578.
  369. ↑ רב חסדא שם, שהברייתא דלעיל היא דברי חכמים.
  370. ↑ משנה פסחים פ ב.
  371. ↑ גמ' פסחים שם.
  372. ↑ ברייתא שבציון 365.
  373. ↑ רבינא פסחים ומנחות שם.
  374. ↑ ברייתא פסחים שם ויומא ז א ויבמות צ א ומנחות שם ב. עי' גמ' שם.
  375. ↑ עי' לעיל.
  376. ↑ תוס' יבמות צ א ד"ה והא.
  377. ↑ עי' משנה דלעיל.
  378. ↑ עי' לעיל.
  379. ↑ ברייתא שבציון 365.
  380. ↑ רב שילא מנחות שם.
  381. ↑ ברייתא שבציון 375. עי' גמ' שם.
  382. ↑ עי' לעיל.
  383. ↑ תוס' יבמות שם. ונראה שלדעת ליקוטי הלכות בד' רש"י ורמב"ם שבציון 353, אף לדברי רב שילא, אינו מרצה על המזיד מה"ת, וצ"ב בטעם החילוק.
  384. ↑ עי' להלן.
  385. ↑ ע"ע קרבנות. שלמי ירוחם ק"פ פ"ד ה"ב; חזו"א מנחות סי' כא ס"ק ג.
  386. ↑ ע"ע מנחות.
  387. ↑ חזו"א שם.
  388. ↑ עי' ירושלמי שלהלן.
  389. ↑ עי' ירושלמי שם.
  390. ↑ ירושלמי פסחים פ"ז ה"ז.
  391. ↑ ע"ע הנ"ל, מח' אחרונים בד' ראשונים.
  392. ↑ שלמי ירוחם וחזו"א שם. ועי' שלמי ירוחם שם, שהרמב"ם שלא הביא דברי הירושלמי, סובר שהסכין מקדש הדם בקדושת קרבן וממילא מרצה ציץ עליו מאותה שעה, ע"ע הנ"ל. ועי' ציון 318, שיש שפי' דברי הירושלמי בע"א.
  393. ↑ עי' ציון 399 ואילך.
  394. ↑ ציון 737 ואילך. ועי' לשון החזו"א מנחות סי' לב ס"ק לב.
  395. ↑ ציון 557.
  396. ↑ ע"ע קרבנות וע' מנחה. רש"י פסחים עז שם ד"ה ודכולי עלמא.
  397. ↑ עי' ציון 443 ואילך.
  398. ↑ עי' להלן.
  399. ↑ ע"ע זריקה ציון 90 ואילך, מח' תנאים.
  400. ↑ עי' פסחים עח א ורש"י שם ד"ה לימא. ועי' רש"י פסחים טז שם, שנקט נפקותא זו, ועי' חי' הר"ן פסחים שם, שתמה, שהרי אף לחולקים יש נפקותא בריצוי הציץ, כדלהלן.
  401. ↑ ע"ע הנ"ל שם.
  402. ↑ ע"ע פיגול.
  403. ↑ עי' פסחים ורש"י שם, ותוס' יבמות צ א ד"ה ועל הבשר ושטמ"ק מנחות שם אות ב.
  404. ↑ ע"ע זריקה ציון 75 ואילך.
  405. ↑ ע"ע מעילה. עי' רש"י פסחים שם ד"ה ולאפוקי.
  406. ↑ ברייתא פסחים עז א ועח א ומנחות שם.
  407. ↑ ברייתא פסחים טז ב ופ ב ויומא ז א ויבמות צ א ומנחות כה ב.
  408. ↑ עי' משנה מנחות יג ב ורש"י שם ד"ה שני כבשים.
  409. ↑ עי' רש"י שם יד ב ד"ה לפני זריקה.
  410. ↑ משנה מנחות יד שם.
  411. ↑ ע"ע כבשי עצרת ציון 101.
  412. ↑ ע"ע בזיכין: עבודתם.
  413. ↑ ע"ע הנ"ל ציון 34.
  414. ↑ עי' דברי ר' אלעזר ורב פפא מנחות שם, ורש"י שם ושם טו א ד"ה רבנן. ועי' חי' הגרי"ז מנחות טו א, שלמסקנת הגמ' שם, אף ר' יהודה שבמשנה מנחות יד שם, מודה לחכמים שציץ מרצה על האכילות.
  415. ↑ עי' להלן; תוי"ט פסחים פ"ז מ"ז וחסד לאברהם ק"פ פ"ד ה"ב וחזו"א מנחות סי' לב ס"ק לה בד' הרמב"ם ק"פ שם ופסוה"מ פ"א הל"ד, שמרצה ציץ בדיעבד על האכילות. ועי' תוי"ט פסחים פ"ז מ"ז ולח"מ ק"פ שם, שהקשה שסותרים דברי הרמב"ם הנ"ל להל' ביאת מקדש פ"ד ה"ז: אבל אינו מרצה על טומאת הנאכלים, ועי' חסד לאברהם שם, שתירץ, שהיינו לכתחילה, ועי' ציונים 443, 425, 453, תירוצים נוספים. ועי' אחרונים שבציון 430 בד' הרמב"ם, שסוברים שאין ציץ מרצה על האכילות, ולדבריהם זהו פי' דברי הרמב"ם ביאת מקדש שם.
  416. ↑ ברייתא פסחים לד ב ועז ב.
  417. ↑ רש"י פסחים עח א ד"ה ביחיד ותוס' פסחים שם ד"ה הא, בפי' דברי הגמ' שם: כאן ביחיד כאן בצבור, שביחיד אינו זורק לכתחילה, ולא בצבור. ועי' אחרונים שבציונים 437, 552, שפי' הגמ' פסחים הנ"ל בע"א.
  418. ↑ ברייתא שבציון 304.
  419. ↑ עי' ציון 305.
  420. ↑ ע"ע יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה, שבידם לעקור בשב ואל תעשה. עי' ראשונים שלהלן.
  421. ↑ תוס' שם, ועי' תוס' פסחים פ ב ד"ה נזרק ע"פ גמ' יבמות צ א, שאין חלוק מזיד משוגג אלא מדרבנן; רע"א פסחים שם בד' רש"י שם. ועי' מהרש"א שבציון 437 ומרומי שדה שבציון 423, שפי' דברי רש"י בע"א.
  422. ↑ מרומי שדה פסחים שם, ואברהם יגל ועולת שלמה שבציון 308, בד' רש"י שם, לגר' שלפנינו. ועי' ציון 422, שיש שפי' דברי רש"י בע"א.
  423. ↑ עי' ציון 346.
  424. ↑ אברהם יגל ופתח הבית ק"פ פ"ד ה"ב בד' הרמב"ם שם, ועי' פתח הבית שם, שפי' כן דברי הרמב"ם ביאת מקדש פ"ד ה"ז: אינו מרצה על טומאת הנאכלים, היינו במזיד, ועי"ש, שבזה מיושבת סתירת דברי הרמב"ם שבציון 416. ועי' הר המוריה ק"פ שם, שצידד לפרש כן דברי התוי"ט שם, ודחה. ועי' אברהם יגל שם, שאינו סותר לסוגיה ביבמות שבציון 346, שציץ מרצה על המזיד מה"ת, ששם מדובר בדם ושאר עולים, משא"כ באכילות, ושלא כתוס' פסחים שבציון הנ"ל, שאף לעניין אכילות אין חילוק בין שוגג למזיד, אלא מדרבנן. ועי' לח"מ ק"פ שם, שהקשה, שדברי הרמב"ם ק"פ שם סותרים לדבריו בהל' פסוה"מ פ"א הל"ד, שמשמע שמרצה על האכילות אף במזיד, ועי' מרכה"מ ואברהם יגל ופתח הבית והר המוריה ק"פ שם ובית שערים או"ח סי' שיז אות כב, שדחו, ששם אינו מרצה אלא על החלב ולא על הבשר, אלא שדי בריצוי על החלב להכשיר הקרבן, ועי' ציונים 465, 481 תירוצים נוספים, ועי' מעשה רקח ק"פ שם, מה שתירץ, וצ"ב בכוונתו. ועי' ציון 440.
  425. ↑ משנה פסחים פ ב.
  426. ↑ גמ' פסחים שם.
  427. ↑ אחרונים הנ"ל, ע"פ דברי הרמב"ם ק"פ הנ"ל, ולח"מ בדעתו. ועי' הר המוריה ק"פ שם, שציין לפיהמ"ש פסחים פ"ז מ"ז, שפי' המשנה בע"א.
  428. ↑ בית שערים או"ח סי' שיז אות כב בד' הרמב"ם פסוה"מ שם, שמשמע שמרצה בין על הבשר ובין על החלב, ועי' ציון 425, שמתחילה צידד לפרש דברי הרמב"ם הנ"ל בע"א; עי' אחרונים שבציון 465 בד' הרמב"ם פסוה"מ שם. וכ"מ בליקוטי הלכות שבציון 438, שלסוברים שאין ציץ מרצה על האכילות, היינו במזיד.
  429. ↑ עי' להלן; אחרונים שבציונים 453, 552, בד' הרמב"ם. ועי' ציון 453 הנ"ל ואילך, שבדבר זה חלוק קרבן פסח משאר קרבנות. ועי' ציון 549, לעניין קרבנות צבור. ועי' חזו"א שבציון 416 בד' הרמב"ם, שסובר שציץ מרצה על האכילות. ועי' העמק דבר שמות כח לח, שזהו פי' הכתוב שם: לכל מתנת קדשיהם, היינו מתן דמים ואימורים לגבוה ולא עוון הבשר הנאכל לכהנים וישראל.
  430. ↑ ברייתא שבציון 407. ועי' מהרש"א פסחים עח א, ושלמי תודה עח ב בד' רש"י שם ד"ה אלא, שמה שסובר ר' יוסי למסקנת הגמ' שם, שבדיעבד הורצה בנטמא בשר, אינו משום ריצוי ציץ, אלא שדין התורה שאם אין בשר אין דם אינו לעכב.
  431. ↑ שמות כח לח.
  432. ↑ חסד לאברהם ק"פ פ"ד ה"ב.
  433. ↑ ברייתא שבציון 304.
  434. ↑ עי' ציון 305.
  435. ↑ פסחים עח א.
  436. ↑ מהרש"א ושלמי תודה שם בד' רש"י פסחים עח א ד"ה ביחיד, שאין ציץ מרצה על האכילות, ומ"מ בדיעבד הורצה, משום שלא שנה הכתוב לעכב, ובצבור הותרה טומאה (ע"ע טמאה בצבור: גדרו), וא"צ ריצוי ציץ, עי' ציון 268. ועי' ציון 422, שיש שפי' דברי רש"י בע"א. ועי' ציון 418, שיש שפי' הגמ' פסחים שם בע"א.
  437. ↑ ליקוטי הלכות פסחים פ ב בזבח תודה שם בד' הרמב"ם ק"פ שם, ועי' ציון 429. ועי' ליקוטי הלכות שבציון 353, שאף בדם ושאר עולים למזבח אין ציץ מרצה במזיד, וצ"ב לדבריו, מהו החילוק בין אכילות לעולים.
  438. ↑ ליקוטי הלכות שם, ועי' ציון 353.
  439. ↑ אחרונים שבציון 425, שבמזיד לכל הדעות אינו מרצה, ולדבריהם נחלקו בשוגג.
  440. ↑ ציון 549 ואילך.
  441. ↑ עי' ציון 416 ואילך.
  442. ↑ רש"י פסחים טז ב ד"ה על הדם ומנחות טו א ד"ה רבנן; תוס' פסחים פ ב ד"ה נזרק, בשם ריב"א, ומנחות שם ד"ה רבנן; ריטב"א יומא ז א; פסקי רי"ד פסחים פ שם; לח"מ ק"פ פ"ד ה"ב בד' הרמב"ם שם; בית שערים או"ח סי' שיז אות כב וחזו"א מנחות סי' לב ס"ק לה בד' הרמב"ם ביאת מקדש פ"ד ה"ז, שזהו פי' דבריו שם: אינו מרצה על טומאת הנאכלים, ועי"ש, שבזה מיושבת סתירת דברי הרמב"ם שבציון 416, ועי' ציון 425, שיש שפי' דברי הרמב"ם הנ"ל בע"א. ועי' לח"מ שם ושעה"מ ביאת מקדש שם, ראיות לזה מגמ'.
  443. ↑ ע"ע טמא (ב). רש"י שם ושם.
  444. ↑ עי' ציון 286.
  445. ↑ עי' להלן.
  446. ↑ ע"ע טמאה בצבור ציון 858 ואילך.
  447. ↑ בית שערים שם.
  448. ↑ שמות כח לח.
  449. ↑ עי' ציון 433. חסד לאברהם ק"פ פ"ד ה"ב, בתי' אחרון, בד' הרמב"ם שם.
  450. ↑ ע"ע קרבן פסח, מח' תנאים.
  451. ↑ עי' ציון 431 ואילך.
  452. ↑ מרכה"מ ואו"ש (ד"ה ורבינו) ק"פ פ"ד ה"ב בד' הרמב"ם שם. ועי' אחרונים הנ"ל, שבזה מיושבת הסתירה שבדברי הרמב"ם שבציון 416, שאין ציץ מרצה על האכילות אלא בק"פ.
  453. ↑ משנה פסחים פ ב.
  454. ↑ עי' ראשונים שבציון 428. אחרונים הנ"ל.
  455. ↑ ע"ע קרבנות.
  456. ↑ מרכה"מ שם.
  457. ↑ עי' ציון 443 ואילך.
  458. ↑ ע"ע קרבן פסח. מרכה"מ שם.
  459. ↑ ע"ע טמאה בצבור ציון 895.
  460. ↑ ע"ע הנ"ל ציון 858 ואילך.
  461. ↑ עי' ציון 268.
  462. ↑ או"ש ק"פ שם (ד"ה ורבינו).
  463. ↑ עי' ציון 429.
  464. ↑ מרכה"מ ובני דוד ובני שמואל ונאם דוד ואו"ש ק"פ פ"ד ה"ב וערוה"ש העתיד קדשים סי' לט ס"ק ט ובית שערים או"ח סי' שיז אות כב, בד' הרמב"ם ק"פ שם. ועי' אחרונים הנ"ל, שבזה מיושבת סתירת דברי הרמב"ם שבציון 425. ועי' בני שמואל שם, בטעם וצ"ב בכוונתו.
  465. ↑ משנה פסחים שם.
  466. ↑ גמ' פסחים שם. אחרונים הנ"ל.
  467. ↑ עי' ציון 443.
  468. ↑ מרכה"מ שם (וכעי"ז בערוה"ש העתיד שם) שחולק הרמב"ם על דברי תוס' פסחים שבציון 346, שמה"ת אין חילוק בין שוגג למזיד בין בטומאת דם בין בטומאת בשר, ועי' מרכה"מ שם, שהסוגיות בפסחים שם וביבמות צ א חלוקות בזה, ופסק הרמב"ם כסוגיה בפסחים הנ"ל.
  469. ↑ ע"ע הנ"ל.
  470. ↑ או"ש ק"פ שם (ד"ה ורבינו), שחולק הרמב"ם על דברי תוס' פסחים שבציון 346, שמה"ת אין חילוק בין שוגג למזיד בין בטומאת דם בין בטומאת בשר.
  471. ↑ עי' ציון 360.
  472. ↑ עי' לעיל.
  473. ↑ בית שערים שם.
  474. ↑ עי' בית שערים שבציון 346.
  475. ↑ ע"ע יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה.
  476. ↑ ע"ע הנ"ל.
  477. ↑ בית שערים שם.
  478. ↑ עי' ציון 443.
  479. ↑ עי' גמ' שבציון 467, ורמב"ם ק"פ שם.
  480. ↑ בית שערים שם וחסד לאברהם ק"פ שם, בתי' אחרון, בד' הרמב"ם שם. ועי' בית שערים שם, שבזה מיושבת סתירת דברי הרמב"ם שבציון 425, שציץ מרצה על המזיד לעניין שא"צ להביא קרבן אחר, אבל בק"פ שנצרך לעניין היתר אכילה, אינו מרצה על המזיד.
  481. ↑ עי' ציון 448.
  482. ↑ ע"ע הנ"ל ציון 895.
  483. ↑ בית שערים שם.
  484. ↑ עי' ציון 450.
  485. ↑ חסד לאברהם שם.
  486. ↑ ע"ע גוי: בקרבנות.
  487. ↑ ברייתא זבחים מה ב ומנחות כה א: ובעובד כוכבים (ועי' פסקי רי"ד מנחות שם, הגר': גוי), ורש"י שם. ועי' קר"א זבחים מה ב ושהם וישפה לרמב"ם ביאת מקדש פ"ד ה"ז, שלא מצאו דין זה ברמב"ם, ועי' קר"א שם, מה שתירץ.
  488. ↑ שמות כח לח.
  489. ↑ רב אשי זבחים שם.
  490. ↑ רש"י זבחים שם ד"ה לאו.
  491. ↑ חי' הגרי"ז מנחות שם בד' הרמב"ם, שהשמיט דין זה שנתמעטו גויים מריצוי ציץ, שמאמורים לא נתמעטו, ומטומאת דם לא היה צריך הרמב"ם להזכיר שנתמעטו, שלדעתו אין לדם קדשים טומאה כלל, ע"ע דם קדשים ציון 8.
  492. ↑ עי' להלן; רמב"ם ביאת מקדש פ"ד ה"ז: אבל אינו מרצה וכו' ולא על טומאת האדם שנטמא בטומאה ידועה.
  493. ↑ שמות כח לח.
  494. ↑ עי' ציון 578. עי' זבחים כג ב ורש"י שם ד"ה עון מקדישים; תוס' מנחות טו ד"ה והכא, ועי"ש כה א ד"ה עון; ר"י מלוניל לרי"ף פסחים שם. ועי' חי' הגרי"ז שבציון 499, שאף זקני דרום שלהלן מודים לדרשה זו.
  495. ↑ שמות שם.
  496. ↑ ירושלמי פסחים פ"ז ה"ה.
  497. ↑ קה"ע ופנ"מ לירושלמי שם. ועי' חזו"א שבציון 330, שפי' דברי הירושלמי בע"א.
  498. ↑ חי' הגרי"ז זבחים כב ב, שאם אין טומאת הגוף בכלל ריצוי ציץ כלל, אין סברא בדברי זקני דרום שלהלן לחלק בין הטומאות, אלא שהוא מיעוט כנ"ל ולא נאמר לדעתם בטומאת מת.
  499. ↑ עי' או"ש ומנחת ברוך להלן.
  500. ↑ עי' להלן; תוספתא מנחות פ"א ה"ו. וכ"מ ברמב"ם ביאת מקדש שם, שלא חילק בין הטומאות.
  501. ↑ שמות שם.
  502. ↑ עי' לעיל.
  503. ↑ או"ש ק"פ פ"ז ה"ח ומנחת ברוך סי' קו ענף א, ע"פ גמ' זבחים כג ב.
  504. ↑ משנה פסחים שם.
  505. ↑ עי' גמ' פסחים שם: בעי רמב"ח כהן המרצה בקרבנותיהן הותרה וכו', וגמ' זבחים כג א: דרמב"ח ודאי פליגי, ורש"י זבחים שם ד"ה דרמב"ח; רש"י פסחים פ ב ד"ה נטמאו; עי' רמב"ם ק"פ פ"ד ה"ב, וכס"מ שם, ועי' פיהמ"ש וליקוטי הלכות שבציון 512; רע"ב פסחים פ"ז מ"ז.
  506. ↑ עי' רש"י שם ד"ה אין ורע"ב שם.
  507. ↑ משנה פסחים פ ב.
  508. ↑ עי' רש"י פסחים שם ד"ה ואין ורע"ב שם.
  509. ↑ עי' רמב"ם ביאת מקדש פ"ד ה"ו.
  510. ↑ משנה פסחים שם.
  511. ↑ פיהמ"ש לרמב"ם פסחים פ"ז ה"ז. ועי' כס"מ ביאת מקדש שם. ועי' ליקוטי הלכות פסחים שם בזבח תודה, ע"פ הרמב"ם ק"פ שבציון 506, שלדברי הרמב"ם המשנה מדברת בין בנטמאו הבעלים ובין בנטמא הכהן.
  512. ↑ עי' תוס' זבחים כג א ד"ה זקני דרום, שזקני דרום תנאים הם.
  513. ↑ עי' משנה זבחים טו ב.
  514. ↑ זבחים שם, ועי' רש"י שם ד"ה טמא פסול, שדבריהם באים לפרש המשנה הנ"ל, שעוסקת בפסולי כהן. ועי' שטמ"ק (בהשלמות שבסוף המסכת) זבחים שם אות ג, שתמה בטעמו, שאדרבא היה לומר שדווקא בצבור מרצה ולא ביחיד.
  515. ↑ ע"ע טמאה בצבור ציון 749.
  516. ↑ רש"י זבחים שם ד"ה מתוך וד"ה מרצה ביחיד. ועי' תוס' שם, שבצבור מרצה בלא ציץ, ועי' חי' הגרי"ז זבחים שם, שלדעתם פי' סברת מתוך הנ"ל, היינו שלפי שהיא טומאה קלה שהותרה מכללה בצבור מרצה ציץ עליה ביחיד. ועי' חי' הגרי"ז שם, שלרמב"ם שסובר שצריך ריצוי ציץ אף בטמאה-בצבור
  517. ↑ ע"ע טמאה בצבור ציון 779 ואילך.
  518. ↑ ע"ע הנ"ל ציון 895.
  519. ↑ תוס' זבחים כב שם ד"ה אי הכי ושטמ"ק שם, בשם ר"ת.
  520. ↑ עי' זבחים כב שם ורש"י שם ד"ה משלח, למסקנת הגמ'.
  521. ↑ עי' לעיל.
  522. ↑ זבחים כג א. ועי"ש, בטעם שא"א לפרש שהיו הבעלים טמאים בשרץ.
  523. ↑ עי' משנה זבחים טו הנ"ל.
  524. ↑ עי' ירושלמי שבציון 531, שלדברי דרומאי המשנה להלן מדברת בבעלים ולא בכהן, ומשמע שבכהן הציץ הוא שמרצה על טומאת הגוף.
  525. ↑ ירושלמי פסחים פ"ז ה"ז.
  526. ↑ פנ"מ לירושלמי שם.
  527. ↑ או"ש ק"פ פ"ז ה"ח; מרכה"מ ביאת מקדש פ"ד ה"ו.
  528. ↑ מרכה"מ שם.
  529. ↑ עי' לעיל.
  530. ↑ ירושלמי שם.
  531. ↑ עי' רמב"ם ק"פ פ"ד ה"ב ופ"ו הי"ב ושם נזירות פ"ו הי"ז ושם ביאת מקדש פ"ד ה"ו וה"ז.
  532. ↑ עי' ציון 268.
  533. ↑ ציון 296 ואילך. ועי' או"ש ביאת מקדש פ"ד ה"ח, שלסוברים שיש ריצוי ציץ על טומאת הגוף בצבור, מרצה אפילו באינו על מצחו של הכהן (עי' ציון 644 ואילך).
  534. ↑ ציון 259 ואילך.
  535. ↑ ציון 203 ואילך.
  536. ↑ עי' ציון 268.
  537. ↑ עי' ירושלמי להלן; רש"י פסחים עז א ד"ה דחויה: אע"ג דאכשרה רחמנא למיתי בטומאה וכו'; תוס' פסחים עח א ד"ה הא, באכילות, לסוברים שציץ מרצה עליהם, ציון 416 ואילך. וע"ע טמאה בצבור.
  538. ↑ עי' ציון 319 ואילך, ושם שי"ס שהוא מדרבנן, וי"ס שהוא מה"ת.
  539. ↑ ירושלמי פסחים פ"ז ה"ה. או"ש ק"פ פ"ד ה"ב.
  540. ↑ עי' ציון 311.
  541. ↑ תוס' מנחות טו א ד"ה והא.
  542. ↑ ע"ע בזיכין.
  543. ↑ ברייתא מנחות שם. עי' תוס' שם ד"ה ופליגי, בפי' הגמ' מנחות שם.
  544. ↑ עי' רש"י מנחות שם ד"ה והא.
  545. ↑ ע"ע אמורים ציון 40, לעניין הקטרת אימורים.
  546. ↑ טהרת הקודש מנחות שם בד' תוס' שם. ועי' רש"י מנחות שם ד"ה שאין, שפי' הגמ' שם בע"א.
  547. ↑ עי' ציון 431 ואילך.
  548. ↑ עי' גמ' שלהלן ציון 552. וע"ע טמאה בצבור ציון 336, שי"ס שאף שבקרבנות יחיד הלכה שאין ציץ מרצה על האכילות (עי' אחרונים בד' הרמב"ם שבציון 430) בקרבנות צבור אין הלכה כן, ועי"ש, שיש שנקטו בד' הרמב"ם, שאין ציץ מרצה על האכילות אפילו בצבור.
  549. ↑ ברייתא שבציון 304.
  550. ↑ עי' ציון 305.
  551. ↑ פסחים עח א. לבוש מרדכי מנחות סי' יט אות ה בד' הרמב"ם ביאת מקדש פ"ד ה"ז, שלפי שפוסק שטומאה דחויה בצבור (ע"ע טמאה בצבור ציון 274), ולדעה זו צריך ריצוי ציץ (עי' ציון 268), וכן פוסק שאין ציץ מרצה על האכילות (עי' רמב"ם ביאת מקדש שם), מוכרח לפרש כן בגמ' פסחים שם, שלא כפי' תוס' שבציון 418. וכעי"ז בשו"ת מהרי"א הלוי ח"א סי' פח בד' הרמב"ם פסוה"מ פ"א הל"ד וביאת מקדש שם, אלא שביאר שם, שלפי שאין לאכילות ריצוי ע"י ציץ, נדחית טומאתם בצבור בלא ציץ, ועי"ש, שבזה מיושבת קושיית הלח"מ פסוה"מ שם. וצ"ב לדעתם, בפי' דברי הרמב"ם פסוה"מ פ"א הל"ד, שבדיעבד מרצה הציץ על האכילות בקרבנות יחיד (עי' לח"מ ק"פ פ"ד ה"ב), ועי' אחרונים שבציון 425, שע"פ דבריהם מיושב. ועי' שו"ת מהרי"א הלוי שם, שהשוה דין טומאת אכילות ברמב"ם לטומאת הגוף, שנדחית בטומאה בצבור, וצ"ב בדבריו, שלדברי הרמב"ם ציץ הוא שמרצה על טומאת הגוף, ע"ע טמאה בצבור ציון 306. ועי' ציון 418, שיש שפי' הגמ' פסחים שם בע"א.
  552. ↑ ציון 882 ואילך.
  553. ↑ עי' ציון 345 ואילך, ועי"ש, שי"ס שאינו מרצה מדרבנן, וי"ס שאינו מרצה מדרבנן. ועי' ציון 368 ואילך, באופני המזיד.
  554. ↑ ברייתא מנחות כה א, ועי' גמ' שם ב, שהיינו מדין ריצוי ציץ, ועי' תוס' שם ד"ה אבל, שלשון הורצה משמע ע"י ציץ.
  555. ↑ עי' ציון 386.
  556. ↑ חזו"א מנחות סי' לב ס"ק לד.
  557. ↑ עי' ציון 495 ואילך.
  558. ↑ רמב"ם ביאת מקדש פ"ד ה"ז, וע"ע טמאה בצבור ציון 306. ציון 314, שעפ"ז מיושבת דעת הרמב"ם שציץ מרצה על טומאת הגוף בטומאה בצבור, ע"ע הנ"ל ציון 306.
  559. ↑ ציון 307 ואילך.
  560. ↑ ציון 340 ואילך.
  561. ↑ ע"ע יוצא.
  562. ↑ ע"ע יוצא ציון 497.
  563. ↑ ע"ע הנ"ל ציון 502.
  564. ↑ ע"ע הנ"ל ציון 506.
  565. ↑ שמות כח לח.
  566. ↑ אביי מנחות כה א. ועי' קר"א ועולת שלמה וטהרת הקודש שבציון 601. ועי' קר"א שבציון 575.
  567. ↑ משנה מנחות שם.
  568. ↑ ציון 718 ואילך.
  569. ↑ ע"ע ימין: בעבודות המקדש. רש"י מנחות כה ד"ה ואימא.
  570. ↑ גמ' מנחות שם. ועי' תוס' מנחות שם ד"ה ואימא, שהותר מכללו אף לעניין הולכת אברים לכבש, ע"ע הולכה ציון 390, ועי' תוס' שם, בטעם שלא נזכר בגמ' שם.
  571. ↑ ע"ע עבודת יום הכפורים.
  572. ↑ גמ' מנחות שם.
  573. ↑ שמות כח לח.
  574. ↑ דברי אביי מנחות שם, ורש"י שם ד"ה לאפוקי. ועי' קר"א מנחות שם, שצידד שבטעמו של אביי מיושב מפני מה אין ציץ מרצה על עוון יוצא (עי' ציון 562 ואילך), ועל עוון אונן (עי' ציון 582 ואילך), ולדבריו א"צ לטעמים שבציונים 567, 584.
  575. ↑ ציון 578 ואילך.
  576. ↑ שמות כח לח.
  577. ↑ רב אשי מנחות כה א, וכעי"ז דברי ר' הושעיה בירושלמי פסחים פ"ז ה"ה: עון הקריבים, לא עון המקריבים.
  578. ↑ עי' ציון 570.
  579. ↑ עי' ציון 571.
  580. ↑ רש"י שם ד"ה דאמר.
  581. ↑ ע"ע אנינות: בעבודה במקדש.
  582. ↑ ע"ע הנ"ל ציון 77, וע' כהן גדול ציון 649.
  583. ↑ תוס' מנחות שם ד"ה ואימא הב'. ועי' קר"א שבציון 575.
  584. ↑ עי' ציון 602.
  585. ↑ ע"ע בגדי כהונה: מחוסר בגדים.
  586. ↑ ע"ע קדוש ידים ורגלים.
  587. ↑ ע"ע כלי שרת: המעשים הטעונים כלי שרת.
  588. ↑ עי' משנה זבחים קיג א.
  589. ↑ ישר וטוב מנחות שם בד' תוס' מנחות שם ד"ה אימא, שיש להגיה בדבריהם כך, ועי"ש, שאף עוון כלי שרת, חשוב כעוון המקדישים, לפי שהכלי מקדש מה שבתוכו, ע"ע כלי שרת: המעשים הטעונים כלי שרת. ועי' ציון 606, שנראה שלטעם שבציון הנ"ל, אינו מרצה על פסולים אלו שהותרו בבמה מטעם אחר.
  590. ↑ תוס' מנחות שם ד"ה ואימא הב', בד' אביי מנחות שם, שמטעם אחר אין ציץ מרצה על עוון שמאל. ועי' תוס' שם, שצידד שאף אביי מודה בזה לרב אשי.
  591. ↑ ציון 575.
  592. ↑ עי' ציון 601.
  593. ↑ ע"ע בעל מום (קרבן).
  594. ↑ ע"ע הנ"ל ציון 20 ואילך.
  595. ↑ ויקרא כב כג.
  596. ↑ ויקרא שם כ. דברי רב אשי מנחות שם.
  597. ↑ שמות כח לח.
  598. ↑ שטמ"ק מנחות שם אות יט; אחרונים שלהלן בד' תוס' מנחות כה א ד"ה אימא.
  599. ↑ עי' ציון 567.
  600. ↑ שטמ"ק מנחות כה א אות יט; קר"א ועולת שלמה וטהרת הקודש מנחות שם בד' תוס' שם ד"ה הא.
  601. ↑ ע"ע זר: איסורו וחיובו, ושם: פסול עבודתו.
  602. ↑ עי' משנה זבחים קיג א, וע"ע במה ציון 160.
  603. ↑ עי' שטמ"ק שם; אחרונים הנ"ל בד' תוס' מנחות ד"ה אימא. ועי' ישר וטוב מנחות שם (לרש"י ד"ה מכללו), שפי' דברי תוס' בע"א. ועי' מים קדושים מנחות שם, שהגיה בדברי תוס' שם, ופי' בע"א, ולדבריו נשארו בצ"ע.
  604. ↑ עי' ערכים הנ"ל.
  605. ↑ עי' ציון 639. שפ"א מנחות שם, בתי' שני. ונראה שלדעה זו כ"ה בכל הפסולים שהותרו בבמה קטנה, עי' ציון 586 ואילך. ועי' ישר וטוב מנחות שם, שבדברי תוס' הנ"ל לעניין עוון זרות יש לבאר הטעם שאין ציץ מרצה על עוון יושב שהותר מכללו בבמה קטנה (ע"ע במה ציון 175ב), וכן על עוון שחיטת לילה שהותר בבמה קטנה, לסוברים כן (ע"ע במה ציון 188 ואילך, מח' אמוראים), ונראה שכ"ה לדברי הקר"א ועולת שלמה וטהרת הקודש ושפ"א הנ"ל, ועי' ציון 604, שהישר וטוב הנ"ל פי' דברי תוס' בע"א.
  606. ↑ עי' ציון 590.
  607. ↑ ציון 641.
  608. ↑ תוס' מנחות כה א בד' תנא בברייתא חולין פ ב.
  609. ↑ ע"ע אותו ואת בנו.
  610. ↑ ע"ע הנ"ל ציון 39. תוס' שם, בתי' שני. ונראה שלדבריהם כ"ה בפסול מחוסר זמן וטרפה.
  611. ↑ עי' ציון 620.
  612. ↑ שמות כח לח.
  613. ↑ תוס' מנחות כה א ד"ה ואימא.
  614. ↑ ע"ע: בקדשים ובמצוות.
  615. ↑ ע"ע חטאת העוף: מליקתה, וע' עולת העוף.
  616. ↑ ע"ע חטאת העוף ציון 43.
  617. ↑ ע"ע אותו ואת בנו.
  618. ↑ ע"ע הנ"ל ציון 39.
  619. ↑ תוס' שם, בתי' ראשון.
  620. ↑ ציון 633.
  621. ↑ עי' ציון 611. ועי"ש, שנראה שמטעם זה אין מרצה אף על עוון טרפה.
  622. ↑ ע"ע מחסר זמן.
  623. ↑ ע"ע הנ"ל.
  624. ↑ ויקרא כב כז.
  625. ↑ תוס' מנחות כה א ד"ה ואימא הב'. ועי' ציון 611, שנראה שלתי' השני בתוס' שם, אינו מרצה על מחוסר זמן מטעם אחר.
  626. ↑ ע"ע קדשי קדשים.
  627. ↑ ע"ע קדשים קלים.
  628. ↑ ע"ע קרבן פסח.
  629. ↑ ע"ע תמיד.
  630. ↑ או"ז ח"א שו"ת סי' תשנד. ועי' קר"א שבציון 575, וצ"ב לדבריו אם בדברי אביי שבציון הנ"ל, מיושב אף דין שחיטה שלא במקומו ושלא בזמנו.
  631. ↑ שמות כח לח.
  632. ↑ ע"ע טרפה ציון 959. חי' הגרי"ז מנחות שם, ע"פ חי' ר"ח הלוי לרמב"ם אסו"מ פ"ג ה"י.
  633. ↑ ציון 620. ועי' ציון 611.
  634. ↑ ע"ע עולה.
  635. ↑ עי' ערכי הקרבנות.
  636. ↑ ע"ע קדשת הגוף; קדשת דמים, מח' תנאים. עולת שלמה מנחות כה א. וצ"ב אם ציץ מרצה, לסוברים שקדושה קדושת הגוף.
  637. ↑ עי' ערכים הנ"ל.
  638. ↑ ע"ע במה ציון 218.
  639. ↑ דברים כג יט.
  640. ↑ שפ"א מנחות כה א, בתי' ראשון.
  641. ↑ ציון 606.
  642. ↑ ציון 16 ואילך.
  643. ↑ דברי אביי יומא ז ב, שכ"ה לכל הדעות שלהלן; שבועות ט ב; גמ' שלהלן. ועי' ציון 534, בטמאה בצבור.
  644. ↑ שמות כח לח.
  645. ↑ עי' ציון 18. תורה תמימה שמות שם אות כה. ועי"ש שצידד, שדייקו כן ממילת "והיה", שיהיה בהוויתו.
  646. ↑ יומא ח א. ועי"ש ומצפה איתן יומא שם, בטעם שלא דרש כר' יהודה שבציון 649.
  647. ↑ ציון 534.
  648. ↑ שמות שם. יומא שם: מצח מצחו, ועי' מצפה איתן שם, שאין ר' יהודה דורש כן בכל מקום. ועי' תו"י וריטב"א ותורי"ד ותורא"ש יומא שם, שאע"פ שלר"י כל שאינו על מצחו אינו מרצה, עי' ציון 662 ואילך, נצרך ללימוד לדין נשבר, שלולא כן, היה דורש הכתוב שבציון 666 לנשבר.
  649. ↑ דברי אביי שם, בפי' המח' שלהלן.
  650. ↑ ברייתא יומא ז ב ופסחים עז א וסנהדרין יב ב.
  651. ↑ ירושלמי יומא פ"א ה"ב וחגיגה פ"ב ה"ד.
  652. ↑ קה"ע לירו' שם.
  653. ↑ ע"ע עבודת יום הכפורים. עי' רש"י יומא ופסחים וסנהדרין שם.
  654. ↑ עי' ברייתא שם ושם, וכעי"ז בירושלמי שם ושם.
  655. ↑ תוס' יומא שם ד"ה מכלל.
  656. ↑ שמות כח לח.
  657. ↑ עי' ציון 150.
  658. ↑ דברי אביי יומא שם, והובא ברש"י שמות שם, ומשמע שכ"ה למסקנת הגמ', וכ"מ באחרונים שבציון 144, ועי' ציון 661, שי"ח. ועי' ציון 669, שיש שדרשו בע"א. ועי' חזקוני שבציון שפי' הכתוב בע"א.
  659. ↑ הכתב והקבלה שמות שם; הר המוריה ביאת מקדש פ"ד ה"ח. ועי' חזקוני והכתב והקבלה שבציון 141, שפי' הכתוב ע"ד הפשט בע"א, ועי' הכתב והקבלה שם, שדין ריצוי אף באינו על מצחו נלמד מהעמדת מילת "תמיד" בסוף הפסוק, ולא לאחר המילה "והיה".
  660. ↑ שאג"א סי' לח, בפי' מסקנת הגמ' יומא שם ח א. ועי' דברי מלכיאל ח"ז סי' מו, מה שהקשה. ועי' ציון 145, שלדעה זו נדרש הכתוב אף לדעת ר"ש לעניין איסור להסיח דעתו מן הציץ.
  661. ↑ ברייתא שם ושם.
  662. ↑ מאירי יומא ופסחים שם.
  663. ↑ ע"ע טמאה בצבור: גדרו, מח' תנאים. ברייתא ורש"י שם ד"ה שטומאה. ועי' ריטב"א יומא שם, שאע"פ שאילו של אהרון הוא קרבן יחיד, ע"ע עבודת יוהכ"פ, הרי נעשה בחוץ בעוד הכהן לבוש בבגדי זהב, ע"ע הנ"ל.
  664. ↑ ירושלמי שם ושם.
  665. ↑ שמות שם. דברי אביי יומא שם.
  666. ↑ עי' ציון 141.
  667. ↑ שמות שם. ירושלמי שם ושם. ועי' ציון 672.
  668. ↑ שמות שם. הר המוריה ביאת מקדש שם.
  669. ↑ שמות שם. דב"א ח"ב סי' כב אות ד.
  670. ↑ ציון 627 ואילך.
  671. ↑ רמב"ם ביאת מקדש שם; מאירי סנהדרין שם, בשם גדולי המחברים. ועי' ר"י קורקוס ורדב"ז וכס"מ ביאת מקדש שם, שהקשו שהרי לדעת הרמב"ם טומאה דחויה בצבור, ע"ע טמאה בצבור ציון 274, וא"כ קשה מכה"ג ביוהכ"פ, שהרי לדבריו אין לתרץ שאינו צריך לריצוי ציץ, עי' לעיל, והכרח לפסוק כר"ש, ועי' ראשונים הנ"ל וס' המפתח לרמב"ם שם, בתירוץ הקושיה. ועי' רמב"ם שם, שלמדים כן מן הכתוב: והיה על מצחו תמיד, ועי' מהרצ"ח יומא שם, שהקשה שבגמ' יומא שם למדו כן מכתוב אחר, עי' ציון 666, ועי' הר המוריה וכתר המלך ומעשי למלך (אות ג) ביאת מקדש שם, שמקור דברי הרמב"ם מן הירושלמי שבציון 668.
  672. ↑ ע"ע הלכה ציון 502. מאירי שם; ר"י קורקוס שם.
  673. ↑ עי' ציון 662. עי' בית הלוי שלהלן אות ד.
  674. ↑ בית הלוי ח"א סי' ג אות ב; דב"א ח"ב סי' כב אות ד, ושם בשם ושב הכהן. ועי' בגדי כהונה לרמי"ל שחור ציץ אות ח, שחולק, וסובר שהריצוי תלוי בנשיאת הציץ לבדו, ועי"ש אות י, שמ"מ אינו מרצה אלא כששאר הבגדים מונחים לפניו ויכול ללובשם.
  675. ↑ עי' סנהדרין פג ב וזבחים יז ב: אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם.
  676. ↑ בית הלוי שם; דב"א שם בשם ושב הלוי. ועי' בית הלוי שם אות ה, של"מ כן מדברי ר"ת שבציון 153, שמותר לצאת במדינה עם הציץ ולא בשאר בגדים, ועי' בית הלוי שם, שדחה. ועי' דב"א שם, שדחה, שאינו חשוב כזר אלא לעניין עבודה שמחויב ללבוש בה בגדים, אבל בדבר שאינו צריך בגדים דין כהונה עליו בלא בגדים. ועי' דב"א שם, שהביא הושב הכהן ראיה לזה מירושלמי חגיגה פ"ב ה"ד, וצ"ב מהיכן מוכח כן.
  677. ↑ ע"ע אבנט ציון 5.
  678. ↑ ציון 53.
  679. ↑ עי' ציון 644.
  680. ↑ עי' ציון 662.
  681. ↑ רש"י יומא ז ב וסנהדרין יב ב ד"ה בין, ויד רמ"ה וגבו"א שלהלן בדעתו.
  682. ↑ יד רמ"ה סנהדרין שם; רדב"ז ביאת מקדש פ"ד ה"ח; גבו"א יומא שם.
  683. ↑ ציון 15 ואילך.
  684. ↑ ע"ע חשן ציון 84.
  685. ↑ ציון 86.
  686. ↑ ציון 170.
אוחזר מתוך "https://www.yeshiva.org.il/wiki/index.php?title=אנציקלופדיה_תלמודית:ציץ&oldid=137966"