אנציקלופדיה תלמודית:צער בעלי חיים

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ערך זה הוא מתוך ערכי האנציקלופדיה התלמודית המתפרסמים בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג

EnTalSml.jpg

הגדרת הערך - החיוב למנוע צער מבעלי חיים.

האיסור והחיוב

גדרי החיוב

אסור לצער בעלי חיים[1].

בעלי חיים המצטערים, מצוה לסלק מהם צערם[2], ונחלקו במצוה זו ראשונים ואחרונים: יש סוברים שסילוק הצער הוא חובה[3], ויש סוברים שאין חיוב למנוע צער בעלי חיים[4], אלא שיש קיום מצוה במניעת צערם[5], ויש שכתבו שרק בבהמתו חייב למנוע צערה, או במקום שהטילה התורה חיוב זה, כגון במצות פריקה[6]. אף לסוברים שחובה למנוע צער מבעלי חיים, יש מן הראשונים שכתבו שכן הוא לסוברים שצער בעלי חיים מן התורה[7], אבל לסוברים שצער בעלי חיים מדרבנן[8], לא הטריחו חכמים למנוע צער מבהמת חברו[9]. על הסוברים שיש חובה מן התורה למנוע צער מבעלי חיים בשבת, ע"ע שביתת בהמתו.

מן התורה או מדרבנן

ציווי זה על צערם של בעלי החיים, לדעת רבי יוסי הגלילי - ורבן גמליאל[10] - אינו מן התורה אלא מדברי חכמים, אבל מן התורה איננו מצווים על צערם[11]. ולדעת רב יהודה - בשם רב[12] - וכן דעת רבא בדעת תנאים, שמן התורה אנו מצווים על צערם[13]. ויש מן האחרונים שכתבו שאף לתנאים שאמרו שצער בעלי חיים אינו מן התורה, הוא רק שאין חיוב מן התורה למנוע מהם צער, אבל לדברי הכל אסור מן התורה לצערם בידיים[14]. להלכה כתבו ראשונים שצער בעלי חיים מן התורה[15], ויש מן הראשונים שכתבו שצער בעלי חיים אינו מן התורה[16]. ויש מן האחרונים שחילקו בין צער סתם שאינו אלא מדרבנן, לצער גדול שיש בו חשש מיתה שיש בו חיוב מן התורה[17].

מקור החיוב

לדעת הסוברים שצער בעלי חיים מן התורה, נחלקו ראשונים ואחרונים במקור החיוב. יש שכתבו שהוא נלמד ממצוות פריקה[18], כלומר ממה שהחמירה תורה בפריקה יותר מטעינה, שטעינה בשכר ופריקה בחינם, למדנו שמצות פריקה היא אף משום צער בעלי חיים[19]. ויש שכתבו שהוא נלמד מהאיסור "לא תחסום שור בדישו"[20]. ויש שכתבו שהוא הלכה למשה מסיני[21]. ויש שכתבו שהוא נלמד מדברי המלאך לבלעם: על מה הכית אתונך זה שלוש רגלים[22]. ויש מן האחרונים שכתבו שהוא נלמד מהכתוב: ורחמיו על כל מעשיו[23], ונצטווינו ללכת בדרכי ה'[24].

חומרת האיסור

לדעת הסוברים שצער בעלי חיים נלמד ממצוות פריקה[25], יש שכתבו שהוא עשה גמור[26], ושלכן הוא דוחה איסור לא תעשה ככל עשה[27]. לדעת הסוברים שצער בעלי חיים נלמד מאיסור חסימה*[28], יש מן האחרונים שנראה מדבריהם שהוא לאו גמור[29]. לדעת הסוברים שהוא נלמד מהמצוה ללכת בדרכי ה'[30], קראוהו אחרונים: ענף מצוה[31]. ויש שכתבו, לסוברים שהוא נלמד ממה שפריקה חמורה מטעינה והיא בחינם[32], וכן לסוברים שהוא הלכה למשה מסיני[33], שהנשבע שיצער בעלי חיים, חלה שבועתו, ככל הנשבע לבטל דבר שאינו מפורש בתורה[34]. ויש שכתבו שאין בדין צער בעלי חיים לא לאו ולא עשה[35].

מצות שיש בהם משום צער בעלי חיים

מצוות ואיסורים שונים כתבו ראשונים בטעמם, משום החובה על האדם להתרחק ממידת האכזריות ולנהוג במידת הרחמנות עם בעלי החיים[36]: מצות פריקה[37], מצות שילוח-הקן*[38], מצות שחיטה*[39], לא תחסום שור בדישו[40], לא תחרוש בשור וחמור יחדיו[41], אותו-ואת-בנו* לא תשחטו ביום אחד[42], לא תבשל גדי בחלב אמו[43], איסור אבר-מן-החי*[44]. על דינים במצוות אלו, שכתבו ראשונים שהם משום צער בעלי חיים, עי' להלן:

ישראל הדש בבהמה חסומה, שעובר בלא תחסום אף כשהבהמה של נכרי[45], יש מן הראשונים שפירשו טעמו משום שצער בעלי חיים מן התורה[46].

האומר לנכרי לחסום פי בהמתו ולדוש בה, וכן האומר לנכרי לסרס בהמתו, יש מן האחרונים שכתבו שאפילו לסוברים שאין איסור אמירה לנכרי בשאר איסורים[47], באיסור חסימה וסירוס הדבר אסור מן התורה או מדרבנן, משום שאיסור צער בעלי חיים הוא אף במקום שאינו מצער בידיים אלא אינו מונע את צער הבהמה, לסוברים כן[48], ואמירתו לנכרי לחסום או לסרס אף היא כהתעלמות מצער הבהמה[49].

הדש בבהמה שהייתה חסומה קודם לכן שעובר אף הוא בלאו של חסימה, יש שכתבו טעמו משום שאיסור חסימה הוא מטעם צער בעלי חיים[50].

שיעור הראיה המחייבת לסלק הצער

הרואה בעלי חיים מצטערים שנמצאים בריחוק מקום ממנו, יש מן האחרונים סוברים שאף לדעה שמצוה או חובה לסלק צערם של בעלי החיים[51], אין זה אלא כשהם קרובים אליו כשיעור ריס[52], שממה שפטרה תורה מלפרוק את הרואה בהמה הרובצת תחת משאה במרחק יותר משיעור ריס[53], יש ללמוד שאין חיוב לסלק צער בעלי החיים כאשר הם רחוקים ממנו יותר משיעור זה[54], וכן היודע בצער הבהמה אך אינו רואה אותה, פטור מלסלק צערה, לסוברים שאין מצות פריקה כשאינו רואה את הבהמה אף על פי שיודע שנפלה תחת משאה[55]. ויש מן האחרונים סוברים שאף ביותר משיעור ריס, חובה למנוע צער בעלי חיים[56].

אינו מתכוון

צער בעלי חיים שלא בכוונה לצערם, יש שכתבו שלסוברים שבשאר איסורים דבר-שאינו-מתכון* מותר[57], אף זה מותר[58]. ויש חולקים, משום שדין צער בעלי חיים מחייב אף למנוע את הצער מבעלי החיים, לסוברים כן[59], ואף כשאינו מצער בכוונה, הוא אינו מונע את הצער[60].

אמירה לנכרי

אמירה-לנכרי* באיסור צער בעלי חיים - לסוברים שלנכרי מותר לצער בעלי חיים[61] - יש שכתבו שלסוברים צער בעלי חיים אסור מן התורה[62], ולסוברים שאמירה לגוי אסורה בשאר איסורים[63], אסורה אף האמירה לגוי[64]. ויש שצדדו שלסוברים שבאיסור עשה מותרת האמירה לנכרי[65], אף בצער בעלי חיים מותרת האמירה, שאיסור זה הוא בעשה ולא בלאו, לסוברים כן[66]. ויש חולקים וסוברים, שמאחר שבכלל דין צער בעלי חיים הוא מניעת הצער מבעלי החיים, לסוברים כן[67], אף אמירה לנכרי היא בכלל האיסור, שהאומר הוא כנמנע מלסלק הצער מבעלי החיים[68].

בני נח

בני נח, יש שכתבו שהן מצווים שלא לצער בעלי חיים[69], שלא הותרה רדייה בבעלי החיים אלא לאדם הראשון שהיה אסור לו בשר תאווה, אבל לבני נוח שהותר בשר תאווה, נאסרה הרדייה[70]. ויש שכתבו שאין בני נח מצווים על צער בעלי חיים[71].

מיני בעלי החיים ואופני הצער

מיני בעלי החיים

מיני בעלי חיים הקטנים, שאין בהם עשיית מלאכה ואינם מביאים תועלת לאדם, כגון עכברים וזבובים ופרעושים, יש מן האחרונים שכתבו - לסוברים שדין צער בעלי חיים נלמד ממצות פריקה[72] - שאין בהם איסור צער בעלי חיים[73], וצדדו שכלב וחתול הוא בכלל בעלי החיים שאסור לצערם, שהכלב מביא תועלת בשמירת הבית, והחתול בצידת העכברים[74]. ויש חולקים וסוברים שבכל בעלי החיים שייך איסור צער בעלי חיים[75].

צער אדם

צער אדם, אף הוא בכלל צער בעלי חיים, וכשם שאסור לצער בעלי חיים כך אסור לצער אדם[76]. וכן כשמצטערים - לסוברים שאף מניעת הצער מבעלי חיים היא חובה[77] - צריך למנוע מהם צערם[78], שצער האדם חמור יותר מצער הבהמה[79]. ומן האחרונים יש שכתבו שאין חובה למנוע מהאדם הצער במקום שהוא גרם הצער לעצמו[80]. ויש חולקים וסוברים שאין חובה למנוע מאדם הצער, שמאחר והוא בר דעת, יכול הוא לסבול צערו[81], אבל הקטן שאין הוא בר דעת לסבול צערו, אף לדעה זו חובה למנוע ממנו צער[82]. על צער אדם אם דוחים בשבילו איסורים מדברי חכמים, כשם שדוחים בשביל צער בעלי חיים, עי' להלן: דחיית איסורים[83].

לסוברים שצער האדם הוא בכלל איסור צער בעלי חיים, אף צער עבד כנעני בכלל, ועל כן אף לסוברים שהמכה עבד כנעני שלו אינו עובר על לאו[84], אסור להכותו משום איסור צער בעלי חיים[85]. צער הגוי, נראה מדברי הראשונים שהוא בכלל צער בעלי חיים[86], ויש שכתבו שצער הגוי אינו בכלל[87].

הריגת בעלי חיים

הריגת בעלי חיים, יש שכתבו שאינו בכלל איסור צער בעלי חיים[88], ויש שכתבו שהוא בכלל[89]. אף לסוברים שהריגתם אינה בכלל צער בעלי חיים, יש מן האחרונים שכתבו שלהורגם לשם שחוק והנאה, הוא מידת אכזריות[90]. על היתר הריגת בעלי חיים לצורך אכילתם, עי' להלן[91].

הריגת בעלי חיים במיתה האורכת זמן ומסבה להם צער, כגון על ידי סם, כשיכול להורגם מיד, יש שכתבו - אף לסוברים שאין הריגת בעלי חיים בכלל איסור צער בעלי חיים[92], או באופן שמותר לו להרגם לשם צורך[93] - שאסור להורגם במיתה המוסיפה להם צער[94], ויש שכתבו שנראה מדברי הראשונים שמותר להורגם אפילו במיתה המוסיפה להם צער[95].

ההורג בעלי חיים משום צורך, או לסוברים שאין הריגת בעלי חיים בכלל האיסור, אסור לו לצערם קודם מיתתם בעוד הם בחייהם[96], וכן אסור להרעיב בעלי חיים עד שימותו[97], שאפילו לסוברים שמותר להורגם, הרי הם מצטערים ברעבונם קודם מיתתם[98], על האופנים שהתירו לעשות כן משום צורך, עי' להלן[99].

אופנים נוספים של צער

השארת משא על גבי הבהמה זמן רב, אסורה משום צער בעלי חיים[100], על מי שבהמתו טעונה בשבת בכלים מוקצה, אם מותר לו לפרוק ממנה, עי' להלן[101].

הקדמת מזונות בעלי חיים למזונותיו

החיוב לתת מאכל לבהמתו קודם שיאכל[102], יש שכתבו שהוא משום צער בעלי חיים[103].


בבהמה הרובצת תחת משאה

מצות פריקה האמורה בכתוב: כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו וחדלת מעזב לו עזב תעזב עמו[104], שהיא מצוה לסייע למי שרבצה בהמתו תחת כובד משאה לפרוק המשא מהבהמה[105], לסוברים שצער בעלי חיים מן התורה, מצוה זו טעמה הוא אף משום מניעת צער בעלי חיים[106], ולכן חמורה היא ממצות טעינה, שהיא המצוה לסייע למי שכבר פרק המשא מעל בהמתו וצריך להטעינה[107], ויש מן הראשונים סוברים שאף מקור דין צער בעלי חיים, נלמד מכך שחמורה מצות פריקה ממצות טעינה[108], על הדינים שבהם חמורה מצות פריקה מטעינה, ע"ע פריקה וטעינה.

בהמה הרובצת תחת כובד משאה ומצטערת מחמת המשא שעליה, ישנם אופנים שונים שהחיוב לפרוק את המשא מעל בהמת חבירו תלוי במחלוקת, שלדעת הסוברים שדין צער בעלי חיים מן התורה, חייבים לפרוק, ולדעת הסוברים שדין צער בעלי חיים מדרבנן, פטור מלפרוק - אפילו מדרבנן[109], משום שלא חייבו חכמים לטרוח למנוע צער בעלי חיים אלא בבהמה שלו ולא בבהמת אחרים[110], או משום שלא חייבו חכמים למנוע צער בעלי חיים כלל אלא רק שלא לגרום להם צער[111] - ואף לדעת הסוברים שהדין מן התורה, נחלקו ראשונים אם החיוב לפרוק באופנים אלו אינו אלא משום דין צער בעלי חיים, או שמשום צער בעלי חיים אופנים אלו הם בכלל מצות פריקה - על החילוק בין החיוב מצד צער בעלי חיים לבין החיוב מצד מצות פריקה ע"ע פריקה וטעינה - על אופנים אלו עי' להלן:

כשאין הבעלים מסייעים

בהמה הרובצת תחת משאה ואין בעליה רוצים לסייע לפרוק, לסוברים שצער בעלי חיים מדרבנן, מאחר והרואה פטור ממצות פריקה במקום שאין הבעלים מסייע לו[112], על כן אינו חייב לפרוק המשא לבדו אפילו שיש צער לבהמה[113], ולסוברים שצער בעלי חיים מן התורה, חייב הרואה לפרוק לבדו[114], חיוב זה, יש מן הראשונים שנראה מדבריהם שמטעם צער בעלי חיים הרי הוא בכלל מצוות פריקה[115], על דעת החולקים שאין החיוב אלא משום צער בעלי חיים, אבל אין בזה משום מצות פריקה, ע"ע פריקה וטעינה.

בנכרי

נכרי המחמר אחר בהמתו, ונפלה הבהמה תחת המשא, לסוברים שצער בעלי חיים מדרבנן מאחר ואין מצוה לסייע לנכרי משום מצות פריקה[116], על כן אינו חייב לסייע לו לפרוק המשא מן הבהמה[117], ולסוברים שצער בעלי חיים מן התורה, צריך לסייע לנכרי לפרוק[118]. לדעה זו יש מן הראשונים שכתבו שמטעם צער בעלי חיים, אף בנכרי יש מצות פריקה[119]. על דעת החולקים שאין החיוב אלא משום צער בעלי חיים, אבל אין בזה משום מצות פריקה, ע"ע פריקה וטעינה.

בהטעינה יותר מן הראוי לה

הטעין הבעלים את הבהמה יותר מן הראוי לה ונפלה תחת משאה, נחלקו תנאים: לדעת ר' יוסי הגלילי מאחר ואין צער בעלי חיים מן התורה, אין חייב לסייע לפרוק[120], ולדעת חכמים מאחר וצער בעלי חיים מן התורה, חייב לפרוק[121]. ונחלקו ראשונים בדעת חכמים: יש סוברים שלדעתם מאחר ויש צער לבהמה, אין מסתבר למעט הטעינה בעליה יותר מן הראוי ממצות פריקה[122], ויש סוברים שאף לדעתם התמעט אופן זה ממצות פריקה, אלא שחייב לפרוק משום צער בעלי חיים[123]. על הסוברים שיש פוטרים בטעונה יותר מן הראוי לה אף שצער בעלי חיים מן התורה, ועל הסוברים שיש מחייבים בטעונה יותר מן הראוי לה אף שצער בעלי חיים מדרבנן, ע"ע פריקה וטעינה.

ברבצנית ועומדת

הייתה הבהמה רגילה לרבוץ תחתיה וכן בהמה שלא נפלה, אלא שהיא עומדת מחמת כובד המשא ואינה יכולה להמשיך ללכת, לדעת ר' יוסי הגלילי מאחר ואין צער בעלי חיים מן התורה, אין חייב לסייע לפרוק, ולדעת חכמים מאחר וצער בעלי חיים מן התורה, חייב לפרוק[124], בדעת חכמים נחלקו ראשונים, יש סוברים שכשם שמשום צער בעלי חיים אין הם ממעטים ממצות פריקה טעונה יותר מן הראוי לה, כך אין הם ממעטים בהמה הרגילה לרבוץ ובהמה עומדת[125], ויש שכתבו שאף לדעתם התמעטו רגילה לרבוץ ועומדת ממצות פריקה, אלא שחייב לפרוק בהן משום צער בעלי חיים[126].

ברחוקה משיעור ריס

הייתה הבהמה הרובצת תחת משאה רחוקה ממנו יותר משיעור ריס, שאופן זה התמעט ממצות פריקה וטעינה[127], יש מן האחרונים שכתבו שלסוברים שדין צער בעלי חיים מן התורה, חייב לפרוק ממנה, שלא פטרה תורה ביותר משיעור ריס אלא ממצות פריקה, אבל עדיין חייב לפרוק משום צער בעלי חיים[128]. על הסוברים שאף בשביל למנוע צער בעלי חיים אין חיוב ללכת יותר משיעור ריס, עי' לעיל[129].

זקן ואינו לפי כבודו

זקן שאין זה לפי כבודו לטפל בבהמה, שהתמעט ממצות פריקה וטעינה[130], אינו חייב לטפל בה אף משום צער בעלי חיים[131], על הטעמים לפטור מי שאינו לפי כבודו מסילוק צער בעלי חיים, עי' להלן: ההיתר במקום צורך[132]. ויש מן הראשונים שכתבו שכשאין מוצאים הבעלים לשכור פועלים שיסייעו להם לפרוק, חייב הזקן לסייע לפרוק[133].

נטילת שכר

המסייע לחברו לפרוק מבהמתו במקום שפטור משום מצות פריקה אבל חייב משום צער בעלי חיים, רשאי ליטול שכר מבעליה על טרחתו[134].

ההיתר במקום הצורך

שימוש בבעלי חיים במקום צער

הריגת בעלי החיים לצורך אכילתם - אף לסוברים שבהריגת בעלי חיים יש איסור צער בעלי חיים[135] - מותרת[136], וכן השימוש בבעלי החיים לצורך האדם, אפילו במקום שהוא מצערם, מותר[137], שבעלי החיים ניתנו לאדם לשמשו[138] - על האופנים השונים של תועלת המתירה צער בעלי חיים, ועל אופנים שיש אוסרים, עי' להלן - ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם שההיתר לצער בעלי חיים בשביל תועלת, הוא בכלל מה שהתירה התורה את השחיטה לצורך האדם[139], או שהוא נלמד מהכתוב בנביאים: ואת סוסיהם תעקר[140], וכשם שהותר הצער לשם כבוד המלך[141], כך הותר לצורך שאר תשמישים כעין זה[142].

עקירת פרסות סוסי האויב

עקירת פרסות סוסי האויבים במלחמה, מותרת, שנאמר: ואת סוסיהם תעקר[143].

במקום איסור של הנאה לעבודה זרה

הלוקח מן התגר בשוק של עובדי כוכבים, ודרך התגרים להעלות מכס לעבודה זרה, וקנסוהו חכמים להפסיד את מה שקנה, אם קנה בהמה חייבוהו חכמים לחתוך את פרסות רגליה[144], ואף על פי שגורם צער לבהמה, למדו חכמים להתיר הדבר ממה שהתירה התורה לעקור פרסות סוסי האויבים במלחמה[145]. ונחלקו ראשונים בביאור ההיתר הנלמד מן הכתוב: יש שכתבו שחכמים התירו לעבור על איסור צער בעלי חיים כדי למנוע איסור נתינת הנאה לעבודה זרה, ואף לסוברים שצער בעלי חיים אסור מן התורה, עקרו חכמים איסור צער בעלי חיים לצורך תקנתם[146], ומן הכתוב למדו שאיסור צער בעלי חיים קל הוא להידחות[147]. ויש שכתבו שלמדו מהכתוב שאיסור צער בעלי חיים מותר כשהוא לצורך, ועל כן התירו גם לצורך ריחוק מעבודה זרה[148].

בטעם שחייבו חכמים לעקור את פרסותיה, ולא קנסו שינעל דלת בפניה עד שתמות ברעב - כשם שאמרו במקדיש בהמה בזמן הזה[149] - יש מן האחרונים שכתבו שהוא משום שהמתת הבהמה ברעב הוא צער גדול לה יותר מעקירת פרסותיה, ולדעה זו אסור לנעול דלת בפניה להמיתה[150]. ויש מן האחרונים שכתבו שעקירת פרסותיה הוא צער גדול יותר, ועוד שהיא חמורה יותר, שהוא מצער בעלי חיים בידיים, והרעבת הבהמה והמתתה נעשית ממילא, אלא שהתירו עקירת פרסותיה שהיא נוחה יותר, ולא הטריחוהו לנעול דלת בפניה ולהמתין עד שתמות[151].

בבהמת הקדש בזמן הזה

המקדיש בהמה בזמן הזה - או אף בהמה הקדושה מאליה, לסוברים כן[152] - שיש לחשוש שיבואו בה לידי תקלה, אמרו חכמים שצריך לנעול דלת בפני הבהמה עד שתמות מאליה ברעב[153], ונחלקו ראשונים בהיתר להמית הבהמה ברעב, יש סוברים שהוא אף לדעה שצער בעלי חיים אסור מן התורה[154], שלצורך בני האדם, כדי שלא יבואו לידי תקלה באיסורי הנאה, מותר צער בעלי חיים[155] -ואפילו לסוברים שיש לבהמת ההקדש עוד תקנה לפדותה ולהשליך דמי הפדיון בנהר[156], מותר אף להמיתה על ידי נעילת דלת בפניה[157] - ויש סוברים שהיתר זה אינו אלא לסוברים שצער בעלי חיים מדרבנן, והם התירו איסור זה כדי למנוע תקלה, אבל לסוברים שצער בעלי חיים מן התורה, אף בהמת הקדש בזמן הזה אסור לצערה ולהמיתה ברעב[158].

עוקרים על המלכים

מלך או נשיא שמת, שעוקרים את פרסות הסוסים והעֶגלות ששמשו אותו בחייו ואסורים לשימוש לאחרים, בשביל כבודו[159], בטעם שמותר הדבר אף לסוברים צער בעלי חיים אסור מן התורה, נחלקו ראשונים: יש סוברים שהוא משום שכבוד המלך - שהוא כבוד כל ישראל[160] - דוחה איסור צער בעלי חיים[161], ועוד, שאיסור צער בעלי חיים הוא קל להידחות, מפני שהוא הותר מדברי קבלה במלחמה[162], ויש סוברים משום שאין איסור צער בעלי חיים במקום שעושה כן מפני הצורך[163].

עקירת הפרסות, יש שכתבו שאסור לעוקרם מן הארכובה ולמעלה, כיון שהוא עושה הבהמה לטריפה*, והוא מצערה, ואף שהותר איסור צער בעלי חיים משום כבוד המלך, מאחר וכבוד המלך אינו גדול יותר בעקירה שעושה אותה טריפה, צריך להמעיט בצערה ולעקור רק באופן שאינה מצטערת ביותר[164].

המוכר תרנגול לבן לגוי, שאם הוא מחוסר אבר מותר למוכרו לפי שאין לחשוש שהגוי יקריבו לעבודה זרה[165], יש סוברים שמותר לו לקטוע אצבע לתרנגול כדי שיוכל למוכרו, ויש סוברים שאסור לעשות כן אלא באופן שאין בו צער[166].

לצורך רפואה

צער בעלי חיים לצורך רפואת חולה, מותר ואפילו אין בו סכנה[167].

לצורך רווח

לצער בעלי חיים כדי להרוויח ממון - כגון למרוט נוצות האווזים כדי להשביחם - יש מן הראשונים והאחרונים סוברים שאף לסוברים שצער בעלי חיים מן התורה, מותר[168], שהוא בכלל ההיתר להשתמש בבעלי החיים אף כשהוא מצערם[169], אבל כתבו שהיא מידת אכזריות[170], ומן המוסר להימנע מכך, ויש שכתבו שבמקום שאינו מצערם בידיים אלא גורם להם צער, מותר אפילו ממידת חסידות[171]. ויש מן האחרונים שכתבו שאסור לצער בשביל רווח ממון[172]. ויש שכתבו, שכשאין רווח ממון, אלא רוצה להינצל מטרחה, אסור[173], או שבמקום שהוא צער גדול, אסור אף בשביל רווח ממון[174].

הפסדת ממון כדי למנוע צער

מקום שמניעת הצער מהבהמה כרוכה בהפסד ממונו, כגון בהמה המצטערת תחת משאה שעליה, ואי אפשר להסיר ממנה הכלים אלא על ידי הפלתן לארץ - כגון בשבת והכלים מוקצים - והם עשויים להישבר, יש מן הראשונים שכתבו שלסוברים שצער בעלי חיים אסור מן התורה, חייב להתיר המשא משום צער בעלי חיים, אף על פי שיש לו מכך הפסד ממון - שצער בעלי חיים הותר לצורך בני אדם רק דרך עבודת בעלי החיים, אך שלא בדרך עבודתה אסור לצערה אף במקום הפסד[175] - ולסוברים שצער בעלי חיים אסור מדרבנן, אין צריך להתיר המשא[176], שלא גזרו חכמים על צער בעלי חיים במקום הפסד[177]. ויש מן הראשונים שכתבו שאף לסוברים שצער בעלי חיים אסור מן התורה, כשם שצער בעלי חיים הותר לתועלת האדם ושמירת ממונו, כך אין צריך להפסיד ממונו כדי למנוע צער מהבעל חי[178].

הוצאת ממון כדי למנוע צער בעלי חיים, כגון בהמה של חבירו או של הפקר המצטערת ברעב, ויש בידו להאכילה משלו, יש מן האחרונים שכתבו שאינו חייב בכך[179]. ויש חולקים[180].

ביטול מלאכתו כדי למנוע צער

מקום שהוא צריך להתבטל ממלאכתו בשביל להתעסק במניעת הצער מהבעל חי, יש מן הראשונים שכתבו שאינו חייב להתעסק במניעת הצער, שמניעתו מלעסוק בצער הבהמה בשביל מלאכתו, חשוב כאילו הוא משתמש בצער הבהמה כדי להרוויח[181]. ויש מן האחרונים שפירשו בדעת יש מן הראשונים, שהם חולקים בדין זה, וסוברים שמאחר ואין לאדם תועלת מעצם צער בעלי החיים, אינו נחשב שהוא משתמש בהם לתועלתו, וחייב הוא להפסיד ממלאכתו כדי למנוע הצער מהבהמה.

זלזול בכבודו כדי למנוע צער

היה אדם מכובד ואין זה מכבודו להתעסק במניעת הצער מהבהמה, יש מן הראשונים שכתבו - לסוברים שכל אדם מכובד פטור ממצות פריקה - שהוא אינו חייב להתעסק במניעת הצער מהבהמה, או משום שמניעתו מלעסוק בצער הבהמה בשביל כבודו, חשוב כאילו הוא משתמש בצער הבהמה כדי לשמור על כבודו[182], או משום שכבוד-הבריות* דוחה איסור צער בעלי חיים, שלדעתם אין בו לא עשה ולא לאו[183], או משום שממה שפטרה תורה אדם מכובד ממצות פריקה, יש ללמוד לפוטרו מלעסוק במניעת צער בעלי חיים[184]. ויש שפירשו בדעת ראשונים שהם חולקים וסוברים שאין כבודו של אדם, שאינו תלמיד חכם, דוחה איסור צער בעלי חיים, אף על פי שהותר צער בעלי חיים בשביל צורך האדם, משום שאין לו להרגיל עצמו להקפיד על כבודו במקום מצוה[185]. אף לסוברים שאדם מכובד חייב להתעסק במניעת הצער, היה תלמיד חכם, אינו חייב לזלזל בכבודו[186], או משום שעשה של כבוד התורה דוחה דין צער בעלי חיים[187], או משום שהוא בכלל הפטור של זקן ואינו לפי כבודו ממצות פריקה[188]. על הסוברים שזקן ואינו לפי כבודו אינו פטור לגמרי מלפרוק, עי' לעיל: בהמה הרובצת תחת משאה[189].

טרחה כדי למנוע צער

הייתה מניעת הצער כרוכה בטרחה, יש מן האחרונים שכתבו שאין חייב לטרוח למנוע הצער, שההימנעות מלסלק הצער מבעל החי, חשובה כאילו הוא משתמש בבעל חי כדי שלא לטרוח[190], ומהם יש שכתבו בדעת האמוראים שעל כן אין חובה כלל לסלק צער מבעלי החיים, משום שאינו חייב בשום טרחה בשביל למנוע צער, אלא שאם טורח ומונע מהם הצער, יש בזה קיום מצוה[191].

איסורים הנדחים מפני צער בעלי חיים

איסורים שונים מצינו שהם מותרים בשביל מניעת צער בעלי חיים, ובחלק מן האיסורים, שהם מדרבנן, אמרו שהם מותרים לסוברים שצער בעלי חיים מן התורה[192], משום שאיסור צער בעלי חיים שהוא מן התורה דוחה את האיסור האחר שאינו אלא מדרבנן, ובחלק מן האיסורים נחלקו בהם ראשונים ואחרונים אם הם מותרים בשביל למנוע צער בעלי חיים, וכדלהלן. על דעת הסוברים שאיסורי שבת השונים נדחים מפני צער בעלי חיים, משום שיש בכלל איסור שביתת בהמתו בשבת חובה שלא לצערה ולמנוע ממנה צער, ע"ע שביתת בהמתו.

ביטול כלי מהיכנו: בבהמה שנפלה לאמת המים

איסור מבטל-כלי-מהיכנו* נחלקו ראשונים ואחרונים בדין דחייתו בשביל מניעת צער בעלי חיים, כגון בהמה שנפלה בשבת לאמת המים והיא עלולה למות - או מחמת שהמים עמוקים ואי אפשר להביא לה לשם מזונות[193], או שעלולה למות מחמת המים[194] - אמר רב יהודה - אמר רב[195] - שמותר להביא כרים וכסתות להניח תחתיה כדי שתעלה משם, אף על פי שבהנחת הכרים והכסתות הוא מבטל כלי מהיכנו[196], משום שאיסור צער בעלי חיים, שהוא מן התורה, לסוברים כן, דוחה איסור ביטול כלי מהיכנו שהוא מדרבנן[197]. ויש מן הראשונים שכתבו, שהיינו רק בצער גדול - שיש בו חשש מיתה[198] - אבל בשביל צער קטן אין להתיר איסור מדרבנן[199]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שאף לסוברים שצער בעלי חיים מדרבנן, התירו להניח כרים וכסתות בפני הבהמה להעלותה מן הבור, משום צער בעלי חיים[200]. ויש מן הראשונים והאחרונים החולקים וסוברים שאין איסור צער בעלי חיים דוחה איסור דרבנן, והיתר הנחת כרים וכסתות הוא משום שיש בדבר מלבד צער בעלי חיים אף הפסד מרובה[201].

בבהמה הטעונה משא

הייתה בהמתו טעונה בשבת כלי מוקצה של זכוכית, ואין בידו להשאיר המשא עליה עד צאת השבת, משום צער בעלי חיים[202], ולא לפרוק ממנה, משום איסור טלטול מוקצה, ולא להפיל המשא על הארץ - באופן המותר[203] - משום שישברו הכלים בהפלתם ויש בשבירתם הפסד מרובה, לסוברים שאינו חייב להפסיד ממונו ולהפיל המשא על הארץ כדי למנוע צער בעלי חיים או כדי להימנע מהאיסור[204] - אם היו שקים קטנים שאין בהנחת כרים וכסתות תחת השקים הנופלים משום איסור מבטל-כלי-מהיכנו* - לגמרי[205] - משום שיכול לנער אחר כך את השקים מהכרים אל הארץ[206], יניח כרים וכסתות ויפיל עליהם המשא[207], ואף על פי שיש בדבר משום איסור ביטול כלי מהיכנו לשעה לסוברים כן[208], מותר לעשות כן כדי לא להשאיר המשא על הבהמה[209].

היו השקים גדולים שאם יפילם על הכרים והכסתות לא יוכל לנערם על הארץ, וישארו עליהם כל השבת ונמצא מבטל הכרים והכסתות מהיכנם, יש מן הראשונים סוברים שלסוברים שצער בעלי חיים מן התורה, יניח הכרים והכסתות על הקרקע ויפיל עליהם את השקים מעל גבי הבהמה, שאיסור צער בעלי חיים שהוא מן התורה דוחה איסור מבטל כלי מהיכנו שהוא מדרבנן[210]. ויש מן הראשונים סוברים שאסור לו להניח הכרים והכסתות תחת הבהמה, שאין איסור צער בעלי חיים דוחה איסור ביטול כלי מהיכנו, אלא במקום שיש גם הפסד מרובה, כגון כשהבהמה עלולה למות מכובד המשא[211]. על דעת הסוברים שאין צער בעלי חיים דוחה באופן זה איסור ביטול כלי מהיכנו, משום שהוא יכול למנוע צער הבהמה על ידי שיפיל את הכלים על הארץ וישברו, עי' לעיל[212].

איסור אין כלי ניטל אלא לצורך דבר הניטל

הייתה בהמתו טעונה בשבת כלי מוקצה של זכוכית, ואין בידו להשאיר המשא עליה עד צאת השבת, משום צער בעלי חיים ולא לפרוק ממנה, משום איסור טלטול מוקצה, ולא להפיל המשא על הארץ - באופן המותר - משום שישברו הכלים בהפלתם ויש בשבירתם הפסד מרובה - לסוברים שאינו חייב להפסיד ממונו ולהפיל המשא על הארץ כדי למנוע צער בעלי חיים או כדי למנוע המעשה האסור בשבת - והיו השקים קטנים, שאין בהנחת כרים וכסתות תחת השקים הנופלים משום איסור מבטל-כלי-מהיכנו*, אף לסוברים שאין כלי ניטל אלא לצורך דבר הניטל, יניח הכרים והכסתות תחת המשא הנופל ולא ישאיר המשא על גבי הבהמה[213].

אמירה לנכרי: בחליבה בשבת

איסור אמירה לנכרי[214] - אפילו במלאכות האסורות מן התורה - כתבו ראשונים שהוא מותר בשביל מניעת צער בעלי חיים, שאיסור צער בעלי חיים דוחה איסור אמירה לנכרי שהוא מדרבנן [215], כגון בהמה שמצטערת מחמת חלב שבדדיה, אף לסוברים שהחליבה אסורה בשבת מן התורה[216], מותר לומר בשבת לנכרי לחלוב אותה[217], וכתבו ראשונים שיטול הנכרי החלב לעצמו[218], או שיקנה ממנו הישראל את החלב[219] - בדבר מועט[220], שלא יראה כחולב עבור ישראל[221] - בדעת ראשונים אלו יש מן האחרונים שכתבו שלא הותרה האמירה לנכרי אלא באופן זה שהנכרי עושה בשביל עצמו[222], שלא התירו אלא איסור אמירה, אבל לא שיעשה הנכרי בשביל הישראל[223], ויש מן האחרונים שנראה בדבריהם שמשום צער בעלי חיים מותרת החליבה על ידי נכרי אף כשעושה בשביל ישראל, אלא שהחמירו שיטול החלב לעצמו[224], ויש ראשונים החולקים וסוברים שמותר לנכרי לחלוב אף בשביל ישראל[225].

בטלטול בהמה שנפלה לבור

בהמה שנפלה לבור ויש לה צער, אף על פי שבעלי חיים מוקצים הם מותר לומר לנכרי להעלותה[226], ואפילו כשאפשר להניח כרים וכסתות בבור כדי שתוכל להעלות מאליה, משום שעדיין הבהמה מצטערת קצת[227], ואפילו כשהבור הוא רשות היחיד ומוציא אותה למקום שהוא רשות הרבים שיש בכך איסור הוצאה* שהוא מן התורה[228].

בהאכלת בעלי חיים

אווזי פיטום שאינם יכולים לאכול אלא אם כן מלעיטים אותם העלטה כזו האסורה בשבת [229], מותר לומר לנכרי להלעיטם פעם אחת בשבת משום צער בעלי חיים[230], ולא ילעיטם יותר, שבפעם אחת די לסלק מהם צער הרעב[231]. על הסוברים שבאין נכרי מותר להלעיטם אף על ידי ישראל עי' להלן[232].

בעל חיים חולה מותר לומר לנכרי להקיז לו דם כדי לרפאותו[233].

היה ספק אם יש צער לבהמה או שהיא אינה מצטערת, יש שצדדו שאף באופן זה מותרת אמירה לנכרי[234].

איסור מוקצה: בבהמה שנפלה לאמת המים

מניעת צער בעלי חיים הכרוך באיסור מוקצה*, נחלקו ראשונים בדבר, כגון בהמה שנפלה בשבת לאמת המים ואי אפשר להעלותה משם אלא בידיים, ובעלי חיים מוקצים הם[235], יש מן הראשונים סוברים שמותר להעלותה[236]. ויש מן הראשונים סוברים שאסור להעלותה בידו[237], שלא התירו חכמים איסור מוקצה מפני איסור צער בעלי חיים[238]. ומהם יש שכתבו כן אפילו במקום הפסד מרובה[239].

בבהמה הטעונה משא

הייתה בהמתו טעונה משא של מוקצה, והשארת המשא על הבהמה זמן רב אסור משום צער בעלי חיים[240], מתיר את הקשרים והשקים נופלים מאליהם[241]. או מכניס ראשו תחת המשא - או הבהמה - ומסיטם לצד השני והמשא נופל מאיליו[242], ואף שכשהוא מניח ראשו תחת הבהמה הוא מטלטלה במקצת וטלטול מוקצה במקצת אסור, הותר הדבר משום צער בעלי חיים[243], ויש מן הראשונים שצידדו שאפילו לסוברים שלא הותר טלטול מוקצה משום איסור צער בעלי חיים[244], טלטול שלא כדרך הותר[245].

הייתה טעונה כלי זכוכית, ואי אפשר להפיל המשא על הארץ שמא ישברו הכלים, והנחת כרים וכסתות תחת הכלים הנופלים יש בה משום מבטל כלי מהיכנו - לדעת הסוברים שאינו חייב בשביל מניעת צער בעלי חיים להפסיד ולהפיל הכלים על הארץ - יש מן האחרונים סוברים בדעת הראשונים, שמותר לפרוק המשא בידיים[246]. ויש שכתבו בדעתם שמותר רק טלטול קצת[247], כגון ששוהה בשלשול החבלים כדי שלא יפלו השקים לארץ בבת אחת[248]. ויש שכתבו בדעתם שלא הותר טלטול מוקצה כלל, אלא מתיר החבלים בנחת, ואם נשברו הכלים נשברו[249].

מלאכות מדרבנן

עשיית מלאכות האסורות בשבת מדרבנן לצורך מניעת צער בעלי חיים, כגון בהמה שנפלה לבור שהוא רשות-היחיד*, ובשביל להצילה מן הצער צריך להוציאה חוץ לבור, מקום שהוא כרמלית*, יש מן האחרונים שנראה מדבריהם שבאופנים שהתירו חכמים להוציאה, ולסוברים שמותר להוציאה אף בידים[250], מותר אף איסור הוצאה דרבנן משום צער בעלי חיים[251], ויש מן האחרונים סוברים שדוקא איסור מוקצה שאין לו עיקר מן התורה התירו חכמים מפני צער בעלי חיים, אבל שאר מלאכות לא התירו[252], שאף שהן מדרבנן יש להם עיקר מן התורה[253].

איסור טלטול אוצר

הייתה בהמתו טעונה משא בשבת, פורק ממנה המשא משום צער בעלי חיים[254], ואפילו כשיש בפריקתה איסורי שבת שונים - לדעת הסוברים שאינו חייב לגרום לעצמו נזק ולהפיל הכלים על הארץ, או משום שאינו חייב להפסיד ממונו משום איסור צער בעלי חיים[255], או משום שהאיסור הנעשה בפריקתה מותר במקום הפסד מרובה[256] - כיצד: הייתה טעונה כדי יין ושמן שאסור לפנותם בשבת משום גזירת חכמים, ואפילו היו יותר מט"ו סאה שאסור לפנותם אף לצורך אורחים או לצורך מצוה[257], מותר לפרקם מהבהמה משום צער בעלי חיים[258].

איסור טרחה בבעלי חיים

אווזי פיטום שאינם יכולים לאכול אלא אם כן מלעיטים אותם העלטה כזו האסורה בשבת[259], ואין בנמצא נכרי לומר לו להלעיטם, יש מן האחרונים שכתבו שמותר להלעיטם פעם אחת במשך השבת משום צער בעלי חיים, אלא שטוב לעשות כן על ידי קטן[260], ויש אוסרים להלעיט בשבת על ידי ישראל[261].

העולה על בהמה בשבת

העולה על בהמה בשבת במזיד, ירד ממנה[262], משום צער בעלי חיים[263] שאף שבעולה על אילן בשבת במזיד קנסוהו שלא ירד ממנו עד מוצאי שבת[264], בבהמה לא קנסו כן משום שהוא צער לבהמה[265].

כדי לקיים מצוה לכתחילה

מקום שיש צורך לעבור איסור כדי למנוע צער בעלי חיים, יש מן האחרונים שכתבו שאף שלסוברים שאיסור צער בעלי חיים מן התורה ישנם אופנים שהוא דוחה איסורים מדבריהם[266], היינו שכאשר רוצה האדם למנוע את צער הבהמה, מותר לו לעבור איסורים אלו בשביל כך, אבל כאשר רצונו שלא לעבור על האיסור, אין חובה עליו למנוע הצער, שאף לסוברים שיש חובה להציל בעלי חיים מצער[267], כשם שהותר צער בעלי חיים לצורך האדם[268], כמו כן הותר צער בעלי חיים כדי שלא לעבור איסור[269].

דחיית איסור בשביל צער אדם

צער אדם, יש מן האחרונים שכתבו שאף לסוברים שדין צער בעלי חיים נאמר אף בצער אדם, אין צער זה דוחה איסורים כצער בעלי החיים, משום שהאדם יש בו דעת להבין שצערו הוא מחמת האיסור, והוא צריך לישב דעתו ולקבל צערו באהבה[270].


הערות שוליים

  1. ↑ ע"ז יג א: והא איכא צעב"ח, וחולין ז ב, ועי' ב"ב כ א: כיון דאיכא צעב"ח לא עביד, ועי' ציון 2 מקורות שמצוה לסלק מהם צערם, ועי' ציון 3 ואילך שי"ס שאף מניעת הצער היא חובה, וכ"ש שאסור לצערם בידים.
  2. ↑ עי' שבת קכח ב וקנד ב, שלהציל בהמה מצער דוחה איסורים דרבנן, ועי' ציון 5 ואילך, ועי' ב"מ לב ב, שיש מצוה לפרוק אף במקום שיש לפטור משום מצות פריקה, כגון כשהבהמה טעונה יותר מהראוי לה או שאין הבעלים מסייעו או שאין המחמר ישראל, משום צעב"ח, ועי' להלן: בבהמה הרובצת תחת משאה, שיש מחלקים בזה, וע"ע פריקה וטעינה.
  3. ↑ שו"ע הרב חו"מ הל' עוברי דרכים וצעב"ח ה"ד; מנחת חינוך מצוה פ, ועי' ציון 9; קצור שו"ע קצא א; עי' אשל אברהם שבציון 4 שהסתפק בזה, וכתב שמסתימת הפוסקים נראה שיש חיוב להציל מצער; שו"ת חת"ס ח"ה סי' קפה, ועי' ציון 49; שו"ת שרידי אש ח"ב סי' צא, ועי' ציון 60, שכ' שעל כן ל"ש פטור אינו מתכון בצעב"ח; שו"ת חלקת יעקב חו"מ סי' לה הערה א. ועי' חת"ס וחלקת יעקב שם שעל כן אסור אמירה לנכרי בצעב"ח, עי' ציון 68, ועי' ציון 4.
  4. ↑ ספרי דבי רב פר' ראה פט [יג ט] בד' הרמב"ם בהלכות, שבשבת פכ"ה הכ"ו נראה שפוסק צעב"ח מה"ת, וברוצח פי"ג נר' מכמה הלכות שפוסק שאינו מה"ת, וחילק בין לצער בידים למניעת צער, וצ"ב שבשבת גם הנידון למנוע צער, ואפשר שכוונתו כהדעה שבציון 5; עי' פמ"ג שבציון 58 ששייך פטור אינו מתכון בצעב"ח, ובציונים 64, 66, שדן על איסור אמירה לנכרי בצעב"ח, ומשמע שאין חיוב למנוע את הצער מהבהמה, ועי' שו"ת חת"ס ושו"ת שרידי אש שבציון 3; אשל אברהם מהדו"ת או"ח סי' שה צדד כן, אך כ' שמסתימת הראשונים והפוסקים נראה שחובה להציל מצער; אגרות משה או"ח ח"ב סי' נב ודברות משה ב"מ סי' ל. ועי' אגרות משה ודברות משה שם שהוכיח כן ממה שלא מצינו חובה לזון בהמת הפקר או בהמת חברו, ועי' ציון 179 שי"ס שהוא משום שאין חובה להוציא ממון כדי למנוע צעב"ח. ועי' דברות משה שם שהוכיח מהתוס' והרא"ש בנדרים מא ב שכ' שאין חובה לרפאות בהמת חברו, ואף הר"ן שם שחולק כ' שחייב משום השבת אבדה, אבל לא חייבו משום צעב"ח, ומוכח שאין חובה למנוע צער מהבהמה.
  5. ↑ אשל אברהם שם. ועי"ש שכ' שלכן צעב"ח דוחה איסורים מדרבנן, עי' להלן: איסורים הנדחים משום צעב"ח, ועי' אבן האזל שבציון 192, שכ"כ בד' הרמב"ם ומטעם אחר, משום שאין חיוב לטרוח בשביל למנוע צער בעלי חיים, שהרי הצער עצמו מותר לתועלת האדם, אלא שכאשר לא אכפת לו לטרוח ומצילם מהצער, יש בכך קיום מצוה.
  6. ↑ דברות משה שם.
  7. ↑ עי' ציון 13.
  8. ↑ עי' ציון 11.
  9. ↑ תוס' הרא"ש ב"מ לב ב, ואפשר שכוונתו רק בטרחה ששווה ממון, וכעין סברת שו"ע הרב שבציון 179, שאין חובה להוציא ממון בשביל למנוע צעב"ח; מנחת חינוך שם.
  10. ↑ שבת קנד ב.
  11. ↑ ב"מ לב ב: הא מני ר"י הגלילי וכו'.
  12. ↑ כ"ה לפנינו בשבת קכח ב, אבל ברי"ף וברא"ש ובפסקי רי"ד שם אינו בשם רב, ועי' ציון 16 שיש שהוכיחו מרב בפסחים קיג ב שצער בעלי חיים דרבנן.
  13. ↑ שבת קכח ב וכפי' הגמ' שם בדעתו, ורבא בב"מ לב ב: מדברי שניהם נלמד וכו'. ועי' ר"ן לג א, וכן צדד הרמב"ן שם, שלמסקנת הגמ' שם שאף ריה"ג שסובר צעב"ח לאו דאו' סובר כחכמים שפריקה בחינם וטעינה בשכר, נדחו דברי רבא, ועי' רמב"ן שם שלפ"ז אף חכמים החולקים על ריה"ג ייתכן וסוברים שצעב"ח אינו מה"ת, ועי' פנ"י בב"מ שם ששכ' שרבא למד כן מפי' הגמ' למחלוקת רבנן ור"ש, ולא מרבנן ור"ש עצמם שהם לא פירשו טעמם, ולפ"ז כ' כהר"ן והרמב"ן לעיל שלמסקנא נדחתה ראיית רבא, ועי' תוס' שם לב ב ורשב"א שם ולג א וריטב"א שם שפירשו בריה"ג כעין הר"ן והרמב"ן הנ"ל, ובכל אופן כ' הרשב"א שם שלמסקנא נשארו דברי רבא, וכ"ה באו"ז ח"ג פסקי ב"מ אות צח, ולא פירשו מדוע, ועי' תוס' הרא"ש שם לב ב שסובר שלחכמים אי אפשר לפרש כריה"ג משום שהם אינם דורשים "תחת משאו ולא מפורק", ובהכרח שהחילוק בין פריקה לטעינה הוא משום צעב"ח, ועי' ר"ן ופנ"י שם שעדיין מוכח שלחכמים החולקים ריה"ג צעב"ח מה"ת ממה שלא ראו לדרוש למעט טעונה יותר מן הראוי לה, ועי' מאירי שם שמהחילוק שבין פריקה לטעינה לגבי 'בחינם' מוכח שצעב"ח מה"ת.
  14. ↑ מרכה"מ רוצח ושמ"נ פי"ג ה"ט; עי' נווה צדק על הרמב"ם שם, ונראה מדבריו שפי' כן בד' הסוברים בב"מ לב ב שצעב"ח דאו', שאין חיוב למנוע צער בגרמא רק במקום שיש גם צער הבעלים, וצ"ע שבב"מ שם ל"מ כן.
  15. ↑ רי"ף שבת שם; או"ז ח"ג פסקי ב"מ אות צח, ע"פ רבא בב"מ לב ב, ושהלכה כרבנן דריה"ג; רמב"ן ב"מ לג א, והביא כן מרבנן וגאונים שבת שם, ועי"ש שכ"כ אף למה שצדד שם בתירוץ הב' שנדחו דברי רבא בב"מ לב ב שדייק מהתנאים שצעב"ח מה"ת; רשב"א שם לג א ע"פ רבא שם לב ב; ריטב"א שבת קנד ב, ע"פ חכמים החולקים על ריה"ג בב"מ לב ב, והלכה כרבים, וע"פ ר' יהודה בשבת קכח ב, ושלא מצאנו אמוראים החולקים עליו; פסקי ריא"ז שבת פכ"ד אות ו; פסקי רי"ד ב"מ לג א ושבת קנד ב, ע"פ ר' יהודה שבת קכח ב, וכ' בשבת שם שלא מצאנו אמוראים החולקים על ר' יהודה בזה, וע"פ חכמים החולקים על ריה"ג בב"מ לב ב, והלכה כרבים; ר"ן שם בשם הרי"ף וע"פ רבנן החולקים על ריה"ג בב"מ שם, וע"פ שבת שם; תלמיד הרשב"א ב"מ לב ב; מאירי ב"מ לב ב, ממה שהחמירה תורה בפריקה יותר מבטעינה, והוא כעין דברי רבא ב"מ שם, וע"ע פריקה וטעינה, וע"פ גדולי הפוסקים שפסקו בשבת שם שהוא מה"ת; טור שם; כ"מ וב"י בד' הרמב"ם הל' רוצח ושמ"נ פי"ג ה"א שפסק שאף ביותר ממשא הראוי לו צריך לפרוק, שלא כר"י הגלילי, וממה שפסק הוא והרי"ף שם שפריקה קודמת לטעינה, ועי' בהגר"א שם ס"ק א והג' עמק המלך ולחם יהודה ומרכה"מ ואבאה"ז על הרמב"ם שם שכתבו שפירושו של הכ"מ בהלכות שברמב"ם שם דחוק. ועי' ציון 13; רמ"א שם ט: יש אומרים. וע"ע פריקה וטעינה על מחלוקת ריה"ג וחכמים.
  16. ↑ יראים סי' קמב; מרדכי ע"ז תשצט - תת; מאירי ב"מ לב ב: ויש חולקין, וכ' שמביאין ראיה משבת קנד ב; בהגר"א חו"מ רעב ס"ק טז בד' הרמב"ם שם ה"ט שמשמע שפטר בבהמת נכרי אף מפריקה, ועי' כ"מ שם; לחם יהודה על הרמב"ם שם בד' הרמב"ם, ממה שפטר בהלך וישב ובבהמת נכרי, וכ' שפסק הרמב"ם כן או משום שפסק כריה"ג ע"פ הסוגיא בפסחים קיג ב, וע"פ הסוגיא בב"מ שם שטרחה ליישב הדעה שצעב"ח דרבנן, או שלמסקנת הסוגיא בב"מ שם אף רבנן לא חולקים על ריה"ג בצעב"ח, ועי"ש שדייק שאף הטור והרמ"א שבציון 15 סוברים כן בד' הרמב"ם; אור הישר על הרמב"ם שם ובדעתו; מרכבת המשנה שם בד' הרי"ף והרמב"ם שם, ומשום שלדעת ריה"ג צעב"ח מה"ת, ואין מוציאים ודאי של ריה"ג מספק של רבנן, וגם מרב בפסחים שם משמע שצעב"ח דרבנן, ועי' להלן ציון 201 מה שפי' בהיתר להניח כרים וכסתות לבהמה שנפלה לבור בשבת, ועי' ציון 14 שלדעתו נחלקו בחיוב למנוע צער מבעלי חיים, אבל לדברי הכל אסור מה"ת לצערם בידים. וע"ע פריקה וטעינה על מחלוקת ריה"ג וחכמים.
  17. ↑ לחם יהודה על הרמב"ם שם, בישוב סתירת פסקי הרמב"ם משבת שם לרוצח שם, ועי' ציון 200, שיש שחילקו בין צער קטן לגדול.
  18. ↑ רש"י שבת שם ד"ה צער: ואיכא מאן דדריש טעמא דקרא משום צער וכו, ולכאו' כוונתו לרבנן החולקים על ריה"ג כמבו' בב"מ לב ב, ע"ע פריקה וטעינה, ועי' שו"ת חת"ס ח"ז סי' יח, שהקשה שלא נזכר בב"מ שם מי שאומר שלמדים זה מפריקה וטעינה, אלא משמע שהוא נלמד ממקו"א, ועי' ציון 19, ועי' ריטב"א שבציון 21; פסקי רי"ד שבת שם: שנאמר עזב תעזב, ועי' ציון הבא; עי' שו"ת שאילת יעב"ץ ח"א סי' קי, שמשום שצעב"ח נלמד ממצות פריקה, האיסור הוא רק בבהמות הראויות למלאכה, עי' ציון 73; חיי אדם כלל מה סעיף א, ועי"ש שהביא את הפסוק בדברים כב ד, וע"ע פריקה וטעינה שמהגמ' ועוד נראה שפסוק זה מדבר בטעינה.
  19. ↑ מאירי ב"מ לב ב, ולכאו' זה גם כוונת רש"י הנ"ל, שהרי מפריקה לבד א"א להוכיח כלל שהרי טעינה נמי חייב בה אע"פ שאין בה צעב"ח, וכ"כ רעק"א דו"ח ב"מ לב ב עי"ש מה שהקשה; תלמיד הרשב"א ב"מ לב ב; ריצב"ש בשטמ"ק שם ע"א ד"ה ואפילו; עי' שו"ע הרב הל' עוברי דרכים וצעב"ח סעי' ג. וע"ע פריקה וטעינה שמצות פריקה חמורה גם להקדימה על טעינה, ועי' חרדים שבציון 31.
  20. ↑ דברים כה ד. ראב"ד בשטמ"ק ב"מ לב ב ד"ה מכלל: ולא ידענא מהיכא, ואפשר וכו', ועי"ש שריה"ג סובר שטעם האיסור הוא שהואיל והשור מהנה, יהנה, ואין ראיה שצעב"ח מה"ת; עי' ר' יהונתן בשטמ"ק ב"מ צ א ד"ה וישראל; ההשלמה שם פ"ב אות יג; עי' מושב זקנים דברים שם, ועי' ציון 40; מאירי שם, ועי' ציון 19, וצ"ע שמשמע מדבריו שלמדים אף מפריקה. ועי' בי' הגרי"פ לרס"ג עשין כג - כד, שהקשה מכמה אופנים שאין בהם לאו של חסימה, אע"פ שיש בהם צעב"ח, ועי"ש שסובר שהמצער בעלי חיים עובר על לאו של חסימה, והק' לפ"ז מדוע מנה הרס"ג גם לאו דחסימה וגם עשה דפריקה לשיטתו שאין מונים עשה ולאו באותו עניין.
  21. ↑ רבינו פרץ וריטב"א ב"מ לב ב, ועי' ריטב"א שם ד"ה תדע, שמשמע שפי' כן בד' רש"י.
  22. ↑ במדבר כב לב. מו"נ ח"ג פי"ז ד"ה והדעת; עי' ספר חסידים תרסו.
  23. ↑ תהילים קמה ט. הגהות חת"ס ב"מ לב ב; חרדים מצות עשה פ"ד: מצות עשה התלויות בושט. ועי' גמ' שם פה א.
  24. ↑ עי' שבת קלג ב וסוטה יד א וירו' פ"א ה"א וספרי עקב פר' מט ומכילתא מסכתא דשירה פר' ג ופסיקתא דברים יג ה, ועי' סהמ"צ לרמב"ם עשה ח ובהל' דעות פ"א ה"ה. חרדים שם.
  25. ↑ עי' ציון 18 ואילך.
  26. ↑ שבת של מי שבת קכח ב, עי"ש שביאר שצעב"ח דוחה איסור דרבנן ככל עשה, עי' ציון 198; רעק"א ב"מ לב ב; עי' פרי מגדים או"ח סי' תסח; עי' אגלי טל בפתיחה.
  27. ↑ ע"ע מצות עשה. רעק"א שם; פמ"ג או"ח שה א"א ס"ק יא, שאם ביטול כלי מהיכנו היה מן התורה לא היה נדחה מפני צעב"ח משום שבאיסור שבת יש עשה ול"ת אבל מצד הל"ת לבד היה נדחה.
  28. ↑ עי' ציון 20.
  29. ↑ בי' הגרי"פ לרס"ג עשין כג - כד ד"ה ועדיין, שהקשה מדוע לא לוקה המכה בהמה, וכ"כ שאם הייתה ד' הרס"ג שצעב"ח מה"ת ונלמדת מאיסור חסימה, לא היה צריך למנות לאו במצות פריקה, כי כבר הוא בכלל לאו של חסימה.
  30. ↑ עי' ציון 24.
  31. ↑ חרדים מצות עשה פ"ד: מצות עשה התלויות בושט, ועי"ש פ"ה: מצות התלויות בידים ואפשר לקיימן בכל יום (אות מה) שכ' שפריקה קודמת משום צעב"ח, וסיים שהוא ענף מצוה, וצ"ע אם כוונתו שהוא גם ענף מצוה של מצות פריקה או שכוונתו לענף אותה מצוה שכ' בפ"ד, ועי' ציון 18 ואילך. ועי' בינת אדם סי' ז, שענף מצוה אינו דוחה ל"ת.
  32. ↑ עי' ציון 19.
  33. ↑ עי' ציון 21.
  34. ↑ מנחת חינוך מצוה פ.
  35. ↑ שו"ת רדב"ז סי' אלף תקמב.
  36. ↑ עי' ציונים הבאים, ועי' מו"נ ח"ג פמ"ח שהטעמים הם אינם לדעת המשנה ברכות לג ב: האומר על קן צפור יגיעו רחמיך משתקין אותו, ופירשו שם משום שעושה מדותיו של הקב"ה רחמים ואינם אלא גזירות, שלדעה זו אין טעם למצות, ועי' רמב"ן דברים כב ו, שכונת המשנה שאין הקב"ה מצוה משום רחמנותו על האם, אלא לתקן נפשותינו על ידי שנקנה מדת הרחמנות. ועי' ציון 18 ואילך, שהראשונים הביאו מקורות שונים לאיסור צעב"ח, והזכירו מצות פריקה ואיסור חסימה, וצ"ע שלא הביאו שאר מצות ואיסורים דלהלן, ואפשר שמצות אלו יש בהם עוד טעמים אחרים ואינם יכולים להיות מקור לצעב"ח, עי' רמב"ן שם והחינוך שבציונים הבאים שנתנו טעמים נוספים באותו ואת בנו ובשילוח הקן ובמצות שחיטה, ועי' רמב"ן בראשית א כט.
  37. ↑ ע"ע פריקה וטעינה. עי' ציון 18 ואילך.
  38. ↑ מו"נ ח"ג פמ"ח; ראב"ע דברים כב ו; רמב"ן שם; רשב"ם שם; רבינו בחיי שם. ועי' ציון 36. ועי' החינוך מ' תקמה שכ' טעם אחר, אבל הביא את דברי המו"נ והרמב"ן הנ"ל. ועי' מו"נ שם שמשמע שטעם התורה הוא שמשום החובה לשלח את האם, על פי רוב לא יקח האדם את הביצים והאפרוחים כלל, שגם זה הוא צער לה.
  39. ↑ מו"נ שם ופכ"ו; רמב"ן דברים שם, ועי"ש בראשית א כט; רבינו בחיי שם; החינוך מ' תנא; תועליות הרלב"ג דברים יב כא. ועי' שו"ת חת"ס ח"ו ליקוטים סי' ד, שאין לבנות הלכה על טעם זה של החינוך, שא"כ למה חגבים ודגים מותרים בלא שחיטה, וכן עוף לסוברים שאין לו שחיטה מן התורה, עי' חולין כז ב.
  40. ↑ דברים כה ד, ע"ע חסימה. מו"נ שם פמ"ב; עי' ר' יהונתן שבציון 46; החינוך מ' תקצו; מושב זקנים דברים שם; רלב"ג דברים שם; אברבנאל דברים שם. ועי' ציונים 46, 50, שיש שכתבו שהחוסם עובר באופנים מסוימים באיסור צעב"ח, על אף שהחוסם עושה כן לצורך. ועי' קרן אורה מעילה יג א, שלכן צריך מיעוט שבפרת הקדש מותר לחסום, שהיינו סוברים שמשום צעב"ח מותר לתת לה לאכול אף משל הקדש.
  41. ↑ דברים כב י. עי' ראב"ע שם שה' חמל על השור שאין כוחו ככוח החמור, והביאו האברבנאל שם, ועי' רבינו בחיי שם שהשיג עליו; דעת זקנים מבעלי התוס' שם, שהשור מעלה גרה, והחמור מצטער כששומעו אוכל; החינוך מ' תקנ, שצער לבעלי חיים לשכון עם בע"ח שאינם מינם.
  42. ↑ ויקרא כב כח, וע"ע אותו ואת בנו. מו"נ שם; ראב"ע דברים כב ו; רמב"ן דברים כב ו; רשב"ם דברים כב ו; החינוך מ' רצד, עי"ש שנתן טעם נוסף; אברבנאל ויקרא שם. ועי' מו"נ שם שהאכזריות היא לשחוט הבן בפני האם, ולהרחיק מכך אמרה תורה לא לשחוט כלל שניהם ביום אחד, ועי' רמב"ן שם שהיא מידת אכזריות לשחוט ביום אחד אותו ואת בנו. ועי' מו"נ שם שאסר הדבר רק בשור ושה, משום שהם הבהמות המצויות בבית ורגילות להכיר את הבנים.
  43. ↑ שמות כג יט ולד כו ודברים יד כא. ראב"ע שמות שם; רמב"ן דברים כב ו; רשב"ם דברים כב ו; אברבנאל שם.
  44. ↑ ע"ע. מו"נ שם; החינוך מ' תנב.
  45. ↑ ע"ע חסימה ציון 230.
  46. ↑ ר' יהונתן בשטמ"ק ב"מ צ א, וע"ע הנ"ל ציון 231 ואילך טעמים אחרים, ועי"ש ציון 235 שי"ס שבתבואה של גוי אינו עובר, וצ"ע אם דעה זו חולקת על הטעם של צעב"ח.
  47. ↑ ע"ע אמירה לנכרי שבות ציון 77 ואילך.
  48. ↑ עי' ציון 3.
  49. ↑ שו"ת חת"ס ח"ו ליקוטים סי' ד, בד' הרמב"ם שבשכירות פי"ג ה"ג כתב שחסימה אסורה באמירה לגוי, וכן לעניין סירוס באיסורי ביאה פט"ז הי"ג, ובכלאים פ"א ה"ג כתב שכלאים מותרים באמירה לגוי. ועי' חת"ס שם שצדד שאו שהוא אסור מן התורה, או שאף אם אין למדים מטעמא דקרא ללקות על זה, עדיין חכמים אסרוהו מטעם זה. וע"ע חסימה ציון 253 ואילך, וע' סירוס. ועי' ציון 64 ואילך, על אמירה לנכרי בצעב"ח.
  50. ↑ שו"ת מהרש"ם ח"א סי' סט. ועי' מושב זקנים דברים כה ד, שמשמע כן.
  51. ↑ עי' ציון 3 ואילך.
  52. ↑ על שיעור הריס ע"ע מדות ומשקלות ציון 26 ואילך, וע"ע פריקה וטעינה.
  53. ↑ ע"ע פריקה וטעינה, ושם מהיכן למדים ד"ז, ועי"ש שיש דעה שחולקת ומחייבת אף ביותר משיעור ריס.
  54. ↑ שו"ע הרב הל' עוברי דרכים וצעב"ח סעי' ו. ועי"ש בקו"א אות ה שמשמע מהטור וב"י ושו"ע חו"מ רעב, שהפטור בשיעור הראיה הוא לגמרי ולא רק ממצות פריקה, וכן דייק מהטור בנפש חיה ב"מ לג א, ועי' שו"ע הרב שם שהוכיח כן, שהרי החילוק אם חייב משום פריקה או רק משום צעב"ח הוא שאם חייב משום פריקה חייב לסייע בחינם ואם רק משום צעב"ח יכול ליטול שכר, ע"ע פריקה וטעינה ולהלן ציון 134, וביותר משיעור ריס אם תחייבו רק משום צעב"ח בין כך לא יוכל ליטול שכר, שמיד שיכנס לתוך שיעור ריס יתחייב אף משום מצות פריקה. ועי' להלן: בבהמה הרובצת תחת משאה, על הפטורים השונים שבמצות פריקה, שיש סוברים שהם אינם פוטרים משום צעב"ח, ועי' נפש חיה שם שחילק בין פטור מצד הבהמה ומשאה לפטור מצד טרחת האדם.
  55. ↑ ע"ע פריקה וטעינה. שו"ע הרב שם.
  56. ↑ מנ"ח מצוה פ: ונראה; נפש חיה ב"מ לג א מצדד כן; ערוך השלחן חו"מ רעב ו, ודייק כן מהרמ"א שם ט שכ' שבכל מקום שפטור משום פריקה חייב משום צעב"ח, ועי' שו"ע הרב שם שכ' שכוונת הרמ"א דוקא במקום שאמרו לשון "פטור" אבל במקום שאמרו ש"אין זקוק לה" הוא לגמרי. ועי' ציון 128.
  57. ↑ ע"ע דבר שאינו מתכון: בשאר איסורים.
  58. ↑ שפתי דעת יו"ד כד ס"ק ח; אשל אברהם (בוטשאטש) מהדו"ת או"ח שה.
  59. ↑ עי' ציון 3 ואילך.
  60. ↑ שו"ת שרידי אש (מהדו' ירושלים תשנ"ט) ח"ב סי' צא. ועי' ציון 66 ואילך, מחלוקת כעי"ז באינו מתכוון.
  61. ↑ עי' ציון 71.
  62. ↑ עי' ציון 13 ואילך.
  63. ↑ ע"ע אמירה לנכרי שבות ציון 79 ואילך.
  64. ↑ פמ"ג או"ח תס"ח משב"ז ס"ק ב; שו"ת שרידי אש (מהדו' ירושלים תשנ"ט) ח"ב סי' צא אות א. ועי' ציון 69.
  65. ↑ עי' פמ"ג שם ובסי' ש"ז משב"ז ס"ק ד.
  66. ↑ עי' ציון 18 ואילך. פמ"ג או"ח תס"ח שם.
  67. ↑ עי' ציון 3.
  68. ↑ שו"ת חת"ס ח"ה סי' קפה, ועי' בדבריו שבציון 49; שו"ת חלקת יעקב חו"מ סי' לה הערה א. ועי' ציון 4 ואילך שי"ס שאין חיוב למנוע צער מבעלי החיים, ואפשר שזה טעם הפמ"ג שבציונים הקודמים, ועי' ציון 60, וכן שכן נראה מדבריו.
  69. ↑ ספר חסידים תרסו, ועי' מקו"ח על ס"ח שם שהביא בשם הג' משנת חסידים מקור מחולין ז ב, שלא אמר רבי לנכרי לעקור הפרדות, ועי' מקו"ח שם שהוא תלוי אם שייך איסור אמירה לעכו"ם בצעב"ח, עי' ציון 64 ואילך; שו"ת תולדות יעקב יו"ד סי' לג ה. ועי' מו"נ שבציון 22, שמקור איסור צעב"ח הוא מה שאמר המלאך לבלעם בבמדבר כה ב: על מה הכית אתנך.
  70. ↑ ספר חסידים שם. ועי' שו"ת שאילת יעב"ץ ח"א סי' קי שאיסור צבע"ח הוא דוקא בבהמות שיש בהם שימוש. ועי' רמב"ן בראשית א כט.
  71. ↑ אשל אברהם (בוטשאטש) או"ח שה על מג"א ס"ק יג, שהרי אי"ז בכלל ז' מצוות; עי' פמ"ג שבציון 64 ואילך שדן על אמירה לעכו"ם, ומשמע שמצד הנכרי עצמו אין איסור.
  72. ↑ עי' ציון 18 ואילך. עי' שו"ת שאילת יעב"ץ שבציון 73 שפירש טעמו משום שצעב"ח נלמד מפריקה המדברת בבע"ח שיכול לשאת משא.
  73. ↑ שו"ת שאילת יעב"ץ ח"א סי' קי. ועי"ש שכ' שאין להוכיח להיפך בב"מ פה א, שרבי ציווה להניח את בני החולדה בבית משום "ורחמיו על כל מעשיו", משום שהיא מידת חסידות שנהג בה רבי. ועי"ש סי' יז לעניין החיוב להאכיל בעה"ח לפני אכילתו, שעופות ודגים נחשבים בני מלאכה ע"פ סנהדרין נט ב: לא למלאכה וכו', וצ"ע שהרי יש מיני דגים ועופות שאינם ראויים למלאכה.
  74. ↑ שו"ת שאילת יעב"ץ שם.
  75. ↑ עי' שו"ת תולדות יעקב יו"ד סי' לג; עי' שו"ת אגרות משה חו"מ ח"ב סי' מה אות א, שהתיר הריגת עכברים וזבובים ופרעושים משום שהם מצערים לאדם וצעב"ח הותר במקום צורך, עי' להלן: ההיתר במקום צורך.
  76. ↑ עי' רבינו גרשום ערכין ז א ד"ה שאין; עי' ספר היראה לרבינו יונה אות רסו: השמר מלצער בע"ח וכו' וכל שכן שלא לצער אדם שהוא עשוי בצלם המקום, ועי' ציון 86 שמשמע מדבריו שאף גוי בכלל, אע"פ שאין איסור מיוחד על צערו כמו בישראל; עי' שו"ת הרשב"א ח"א סי' רנב ורנז, שמצות פריקה שייכת באדם מק"ו מבהמה, שצער האדם חמור יותר, וע"ע פריקה וטעינה וציונים 106 ואילך, שמצות פריקה היא משום צעב"ח ושעל כן היא חמורה ממצות טעינה, ועי' ציון 81; דרישה חו"מ רעב וסמ"ע שם ס"ק יג שפי' בד' הרמב"ם הל' רוצח פי"ג ה"ט, שבמחמר ישראל חייב לפרוק ולטעון משום צער הישראל, שלמד זה ק"ו מהחיוב לפרוק משום צער הבהמה, אע"פ שלא נזכר בשום מקום, ועי' שו"ת דברי מלכיאל ח"ו סי' עח אות מה, שצדד שכוונת הסמ"ע אינה משום צעב"ח אלא משום גמילות חסדים והשבת גופו, ולשון הדרישה והסמ"ע לא משמע כן; ט"ז חו"מ שם ס"ק ח, ועי' שו"ת בצל החכמה ח"ד סי' קכה, שדייק מדבריו באהע"ז ח ס"ק ו; שו"ת שבות יעקב ח"א סי' קפא, ועי' ציון 85; שארית יעקב דרוש לשבת הגדול עמ' י; ברכי יוסף יו"ד שעב א ע"פ הרשב"א שם, וכ' שאפשר שאף השואל שם נחלק רק לעניין מצות פריקה, אבל לגבי שאר צער לא גרע אדם מבעלי חיים, ועי' ציון 80; שו"ת בצל החכמה ח"ד סי' קכה.
  77. ↑ עי' ציון 3.
  78. ↑ עי' רבינו גרשום שם; עי' שו"ת הרשב"א שם; דרישה וסמ"ע שם; ט"ז שם; שארית יעקב שם; ברכי יוסף שם; שו"ת בצל החכמה שם.
  79. ↑ ספר היראה שם; שו"ת הרשב"א שם; סמ"ע שם; ברכי יוסף שם. ועי' ספר חסידים תרסו - תרסח, ועי' הגהות ברית עולם שם סי' מד שסבר להוכיח מהס"ח שם שיש צעב"ח באדם וכתב שאינו מוכח. ועי' החינוך מצוה תקנ, שאם הקפידה תורה בצער הבהמה כ"ש שהקפידה בצער בני אדם שיש להם נפש משכלת, ועי' ברכי יוסף חו"מ ז ס"ק לה ופתחי תשובה שם ס"ק יח שהביאו מדבריו שם. ועי' מו"נ ח"ג פמ"ח, שאם חסה התורה על צער הבהמה כ"ש שעל צער האדם.
  80. ↑ שו"ת הרדב"ז ח"ב סי' תשכח.
  81. ↑ עי' שו"ת חוות יאיר סי' קצא, ועי' ארעא דרבנן תקלו ושארית יעקב וברכי יוסף שם ודברי מלכיאל דלהלן, שפירשו בדבריו שאין איסור צעב"ח באדם, ועי' שם ושם שתמהו עליו משו"ת הרשב"א שם, ועי' שארית יעקב שם שהק' עליו מב"מ ל ב שמבואר שם שיש מצות טעינה באדם, וצ"ע דמצות טעינה אינה תלויה באיסור צעב"ח, ע"ע פריקה וטעינה, ועי' שו"ת מנחת אלעזר ח"ד סי' סא, שצדד שכוונת החוו"י רק לעניין לדחות איסורים משום צער האדם, עי' להלן: דחיית איסורים משום צעב"ח; שו"ת דברי מלכיאל שם, ויישב לפ"ז למה צריך פסוק לרבות השבת גופו, עי' סנהדרין עג א, וכן דרשו לתת רשות לרופא לרפאות, עי' ב"ק פה א, ולא חייבו כן מדין צעב"ח. ועי' שו"ת בצל החכמה שם, שאף לדעה זו אין הסברא מועילה אלא לפטור מלמנוע צער מאדם, אבל לצערו בידיים ודאי אסור, ועל כן אין להקשות על דעה זו מהראשונים שכתבו שאסור לצער אדם והוא כ"ש מצער הבהמה, עי' ציונים 76, 79.
  82. ↑ מהרש"ם ח"ז סי' נב.
  83. ↑ ציון 271.
  84. ↑ ע"ע חובל ציון 79.
  85. ↑ שו"ת שבות יעקב ח"א סי' קפא. ועי' רמב"ם עבדים פ"ט ה"ח.
  86. ↑ עי' ספר היראה שבציון 76, ועי' שו"ת בצל החכמה ח"ד סי' קכה שדייק כן מדבריו; קובץ שיעורים פסחים אות צב שהסתפק בזה; תשובות והנהגות ח"ד סי' שיד.
  87. ↑ קובץ שיעורים שם, צדד כן ע"פ הגירסה ברש"י שם כב א ד"ה אותו: ונכבד הכלב מן הנכרי, ושלכן הטרפה ניתנת לכלב בחינם והנבלה נמכרת לגוי; שו"ת בצל החכמה שם, דייק כן מהס"ח שבציון 79 שכ' בלשון "לחברו", ומשו"ת הרשב"א שם שכתב "צעריה דישראל"; הערות לגרי"ש אלישיב ב"מ לב ב, והוכיח ממה שאין פריקה בגוי. ועי' ט"ז ודרישה וסמ"ע שבציון 76 שחיוב הפריקה במחמר ישראל הוא משום צער הישראל שנלמד מצער בעלי חיים, וע"ע פריקה וטעינה שבמחמר גוי אין חיוב פריקה וטעינה.
  88. ↑ שו"ת עבודת הגרשוני סי' יג; עי' יש"ש ב"ק פ"י שכ' ע"פ תוס' שם קטו ב ד"ה ולא, שמותר לתת סם המות בפני כלב המזיקו ומפסידו אפילו אינו נושך, והביאו הט"ז יו"ד קטז ו, ועי' ב"ח שם שנראה שפירשו משום שאין צעב"ח בהמתת בהמה, וכן פירשו בשו"ת חלקת יעקב הערות לחו"מ סי' לד, ותמה על הנו"ב דלהלן שלא הביאו, ועי' שד"ח מערכת צ' אות ב, שביש"ש שם משמע שמותר רק משום הפסד; שו"ת נודע ביהודה יו"ד מהדו"ק סי' פ"ג ותניינא סי' י ויג; גליון מהרש"א יו"ד קיז על הט"ז ס"ק ד; שו"ת יהודה יעלה או"ח סי' ס; או"ש רוצח ושמ"נ פי"ג ה"ט, ועי"ש שהביא מהאשכול הלכות שחיטת חולין ח"ג סימן י', וכ' שהוא הוכיח כן מחולין דלהלן, ועי' להלן מהאשכול שם שמשמע ששם ההיתר משום תועלת. ועי' עבודת הגרשוני ונוב"י שם שכ"כ ע"פ חולין ז ב: עקרנא להו איכא צער בעלי חיים קטילנא להו איכא בל תשחית, הרי שהקשה מהריגה אף שכבר אמר לו שיש לחוש לצעב"ח, ועי' ציון 95, ועי' שו"ת שואל ומשיב מהדו"ת ח"ג סי' סה ודעת תורה יו"ד כח ס"ק טז מש"כ לדחות הראיה, ועי' פני שלמה ב"ב שם שיש לדחות שבחולין שם מדובר כשיש תועלת בעור הפרידות וכן משמע בהאשכול שם שההיתר משום תועלת, ועי' עבודת הגרשוני שם שהביא עוד כמה ראיות לזה, ושואל ומשיב שם שדחה הראיות. ועי' תוס' ב"ב כ א ד"ה כיון ורמב"ן ורשב"א וריטב"א ויד רמה ומאירי שם שהקשו שישחוט הבהמה בשביל להשליכה לכלבים, ועי' שטמ"ק שבציון 89 שתירץ, שאסור משום צעב"ח, והראשונים הנ"ל שלא תירצו כן יל"פ שסוברים שאין צעב"ח בהריגה, וכן דייק מדברי התוס' שם בזר זהב על איסור והיתר הארוך שער נט דין לו ובפני שלמה ב"ב שם, אך יל"פ שסוברים שאין שם כלל איסור צעב"ח, משום שהוא לצורך כלבים, ומה שאמרו שם שלא חותך את האבר משום צעב"ח הוא שאין דרך לעשות כן אע"פ שאין איסור, וכ"פ במאירי שם שהוא משום שאין דרך, וכן משמע קצת ברשב"א שם. ועי' שו"ת שבות יעקב ח"ג סי' עא שד' השואל שם שאין בהריגה צעב"ח, ועי' ציון 89. ועי' שו"ת יהודה יעלה שם, שכשם שאין בהריגת בע"ח איסור, כמו"כ אין חיוב להציל בע"ח ממיתה ואין לדחות בשביל כך איסור דרבנן, ועי' ציון 199 שיש שכתבו שדוקא בצער שיש בו מיתה אמרו שאיסור דרבנן נדחה משום צעב"ח. ועי' שו"ת שמש צדקה יו"ד סי' נז, שהביא את עבוה"ג הנ"ל, וכ' שאף אם אין איסור גמור מן התורה, מ"מ יש איסור בדבר.
  89. ↑ ר"י מיגאש ב"ב כ א הובא בשטמ"ק שם, ועי' ראשונים שבציון 88 שתירצו תי' אחר על קושייתו שם; עי' ספר חסידים תרסז, שאם אינו צריך לאכול או לדם שלא ישחוט, ומשמע שם שהוא משום צעב"ח; עי' ב"ח יו"ד קטו, וצ"ע למה לרש"י שם אין בל תשחית, וכנראה כוונתו שרש"י לא פירש משום בל תשחית מאחר שסובר שניתן לפרש באופן שיש לו צורך בדבר, ומאותו הטעם אין גם איסור צעב"ח, ואפשר שכוונת הב"ח כהתוס' אנשי שם להלן שיש צער באופן המיתה; עי' שו"ת שאילת יעבץ ח"א סי' קי, שדן להתיר הריגת זבובים ופרעושים משום שאינן בני מלאכה, עי' ציון 73, ומשמע שהריגתם הוא בכלל צעב"ח; עי' שו"ת שבות יעקב ח"ג סי' עא; עי' דרישה יו"ד כח ס"ק ו שמותר להמית בהמה לצורך, אבל צ"ע אם כוונתו להוציא מאיסור צעב"ח. ועי' שד"ח מערכת הצ' אות ב, שכן דעת השמש צדקה יו"ד סי' תי.
  90. ↑ שו"ת נודע ביהודה יו"ד תניינא סי' י.
  91. ↑ ציון 136.
  92. ↑ עי' תוס' אנשי שם שבציון 94.
  93. ↑ עי' החינוך שבציון 94.
  94. ↑ עי' החינוך מצוה תנא, שטעם השחיטה מן הצואר ובסכין, משום צעב"ח, ועי' שו"ת שואל ומשיב מהדו"ת ח"ג סי' סה; עי' תוס' אנשי שם תרומות פ"ח מ"ה, ועי"ש שפי' בזה מה שאמרו בב"ק קטו ב ועז ל ב שאסור לתת מים שיש בהם ארס אף לבהמת עצמו, ואפשר שהראשונים שלא פירשו כן לא רצו להעמיד באופן שהסם ממית מיתה איטית.
  95. ↑ שו"ת נודע ביהודה יו"ד מהדו"ק סי' פ"ג ותניינא סי' י ויג, ועי' ציון 88 שבמקורו מחולין אין ראיה במקום שיכול להורגם באופן אחר, ומשמע שלא מסתבר לנוב"י לחלק בזה; שו"ת עבודת הגרשוני סי' יג; יש"ש ב"ק פ"י סי' לז שמשמע בדבריו שיש להוכיח מתוס' שאף הריגה בסם אין בה משום צעב"ח, ועי' ב"ח יו"ד סי' קטז שדחה ראיית היש"ש מהתוס', ועי' ב"י שם שהביא מהר"ן שמותר להשקות מים עם סם לבהמה טמאה שאין חשש שיאכלו אותה וינזקו, ועי"ש שלרמב"ם מאכ"א פי"א הט"ו אסור להשקות אף לבהמה טמאה, ומשמע שהר"ן סובר שאין בזה איסור צעב"ח.
  96. ↑ ספר האשכול הל' שחיטת חולין סי' י.
  97. ↑ עי' תוס' סנהדרין פ א ד"ה (בע"א) בשור, שמשום צעב"ח היה צריך להרוג בקופיץ ולא להכניסה לכיפה שתמות ברעב; עי' רמב"ן שבציון 155; עי' ראשונים שבציון 158.
  98. ↑ שו"ת נודע ביהודה יו"ד מהדו"ק סי' פא, ועי"ש וסי' פב ופג שכ"ד הר"מ פישלס, ועי' ציון 88 שהנו"ב סובר שאין בהריגת בע"ח משום צעב"ח, ועי' ציון 150 ואילך, שנחלקו אם צער הכנסה לכיפה גדול מעקירת פרסותיה; שו"ת עבודת הגרשוני שם, שהוכיח מתוס' שם שאין בהמתת בע"ח משום צעב"ח, שאל"כ אף בהריגה בקופיץ יש משום צעב"ח, הרי שבהרעבת הבע"ח אף לשיטתו יש משום צעב"ח.
  99. ↑ ציון 153, ועי' ציון 151.
  100. ↑ שבת קנד ב: והאיכא צעב"ח.
  101. ↑ ציונים 208 ואילך, 242 ואילך.
  102. ↑ עי' ברכות מ א וגיטין סב א, ועי' טור או"ח קסז.
  103. ↑ עי' חרדים עשה פ"ד: מצות עשה התלויות בושט; שו"ת שאילת יעב"ץ ח"א סי' יז; עי' חיי אדם כלל מה סעיף א.
  104. ↑ שמות כג ה.
  105. ↑ ע"ע פריקה וטעינה.
  106. ↑ עי' ב"מ לב א: פריקה דאית בה צעב"ח, ועי' ציון הבא; חיי אדם ח"א כלל מה סעי' א; עי' ראשונים ואחרונים שבציון הבא.
  107. ↑ עי' ב"מ לב א - ב: אמר רבא מדברי שניהם נלמד, ועי' רש"י שם וראב"ד וריצב"ש בשטמ"ק וריטב"א שם בפירוש הוכחת רבא, ועי' רש"י שבת קכח ב, ולכאו' כוונתו לרבא הנ"ל, ועי' שו"ת חת"ס ח"ז סי' יח; תלמיד הרשב"א שם ב; מאירי שם א, שטעם שפריקה בחינם הוא: מתוך שיש כאן צעב"ח אין משהין להתנות על השכר; שו"ע הרב הל' עוברי דרכים וצעב"ח סעי' ג. ועי' רמב"ן שם ב בתירוצו הב', וריטב"א ומיוחס לריטב"א ור"ן שם לג א, ופנ"י שם לב ב בד"ה מדברי שניהם ובתוס' שם ד"ה מכלל, שפי' שדברי רבא נשארים במסקנת הסוגיא.
  108. ↑ עי' ציון 18 ואילך.
  109. ↑ תוס' ב"מ לב ב ד"ה מכלל, שהסוגיא מוכיחה שאם צעב"ח דרבנן אין זקוק לה אפי' בשכר, וע"פ גמ' שם: אי אמרת צעב"ח דרבנן אמאי מטפל בה; תוס' הרא"ש שם.
  110. ↑ תוס' הרא"ש ב"מ לב ב, ועי' ציון 9.
  111. ↑ מנ"ח מצוה פ.
  112. ↑ ע"ע פריקה וטעינה.
  113. ↑ ב"מ לב ב: ואי סלקא דעתך צער בעלי חיים דאורייתא מה לי איתיה למריה בהדיה ומה לי כי ליתיה למריה בהדיה, ומשמע שלסוברים צעב"ח מדרבנן הוא פטור, ועי' ציון 109 שפטור לפרוק אפי' מדרבנן, וציון 110 ואילך בטעם הדבר.
  114. ↑ ב"מ שם; בעל המאור שם, ועי"ש שתמה על הרי"ף למה לא הביא ד"ז; מאירי שם; טור חו"מ רעב יא; ב"י שם בד' הרמב"ם רוצח פי"ג ה"ח, ופי' שמה שכ' הרמב"ם שם שפטור, כוונתו מצד מצות פריקה, וסמך על מה שפסק בהי"ג שם דין צעב"ח; רמ"א שם ט.
  115. ↑ עי' ר"ן ב"מ שם, שמה שאמרו שם שיכול ליטול שכר מהבעלים, הוא משום קנס שקנסה תורה, ומשמע שהחיוב עצמו לפרוק הוא משום עיקר מצות פריקה, ועי' מנ"ח מצוה פ, שלד' הר"ן חיוב שהוא משום צעב"ח לבדו צריך להיות בשכר, כיון שצעב"ח הותר לצורך האדם, הרי שכאן הוצרך הר"ן לכתוב שהשכר הוא משום קנס, משום שיש כאן מצות פריקה.
  116. ↑ ע"ע פריקה וטעינה.
  117. ↑ ברייתא ב"מ לב ב: בהמת נכרי ומשאוי ישראל וכו', והעמידוה שם כריה"ג שסו' שצעב"ח אינו מה"ת, ובגמ' שם: אלא אי אמרת צער בעלי חיים לאו דאורייתא אמאי מטפל בה כבהמת ישראל; בהגר"א חו"מ רעב ס"ק יא ולחם יהודה ומרכה"מ רוצח פי"ג ה"ט בד' הרמב"ם שם, שהם סוברים בדעתו שצעב"ח מדרבנן, עי' ציון 16; מרכה"מ שם בד' הרי"ף ב"מ שם. ועי' ציון 109 שפטור לפרוק אפי' מדרבנן, וציון 110 ואילך בטעם הדבר.
  118. ↑ ב"מ שם: א"א בשלמא צעב"ח דאו' משו"ה מטפל בה; תלמיד הרשב"א שם; מאירי שם; טור שם יד; החכם המרשים המובא בב"י שם והב"י שם והכס"מ שם והדרישה שם ס"ק טו בד' הרמב"ם שם; רמ"א שם ט; לבוש שם ח.
  119. ↑ עי' ציון 18 ואילך. ריטב"א שם; עי' תלמיד הרשב"א שם; עי' מהר"א פולדא בביאור הירושלמי ב"מ פ"ב ה"י; עי' פני משה שם בביאור הירושלמי; עי' יפה עיניים ב"מ שם בביאור הירושלמי.
  120. ↑ משנה ב"מ לב א, ושם ב: הא מני ר' יוסי הגלילי דאמר צעב"ח לאו דאורייתא, ועי' שם לעיל: מכלל דת"ק סבר וכו', לאו משום וכו'. וע"ע פריקה וטעינה, על המקור של ריה"ג למעט ממצות פריקה, ושי"ס שפטור מלפרוק אף שצעב"ח מה"ת.
  121. ↑ שם: מכלל דת"ק סבר וכו', ושם לג א: מאן שמעת ליה וכו'. ועי' ריטב"א שם לב ב, שת"ק הוא רבנן ור"ש שבמשנה שם א.
  122. ↑ ריטב"א שם לב ב בשם רש"י בפי' מה שאמרו שם: לאו משום דצעב"ח דאורייתא, והסכים עמו, ועי' ריטב"א שם לג א ד"ה הא מני; ראב"ד בשטמ"ק שם ד"ה אמר רבא וד"ה מכלל; ר"ן שם לג א ד"ה ריה"ג. וע"ע פריקה וטעינה כמה ראשונים ואחרונים שסוברים שבטעונה יותר מן הראוי חייב לפרוק בחינם, ומשמע מכך שהחיוב הוא משום מצות פריקה, שבמקום שחייב משום צעב"ח יכול ליטול שכר, עי' ציון 134 וע' הנ"ל.
  123. ↑ תוס' שם לב ב ד"ה מכלל וריטב"א שם בשמם, ועי' ריטב"א שם לג א ד"ה הא מני; תוס' הרא"ש שם לב ב ד"ה מכלל; תוס' ר"פ שם.
  124. ↑ ב"מ לג א: א"א בשלמא צעב"ח דאו' וכו'.
  125. ↑ ראב"ד בשטמ"ק שם לב א ד"ה אמר רבא, ועי' ציון 122; תלמיד הרשב"א שם לב ב לעניין עומדת. ועי' כס"מ רוצח פי"ט ה"ג בד' הרמב"ם שצעב"ח דאו' ולכן לא הזכיר פטור רבצן ועומד, ומש"כ בה"ח שפטור בהלך וישב, ובה"ט שפטור בנכרי, הכוונה שפטור מדין פריקה, אבל חייב משום צעב"ח, ולפ"ז צ"ל שמה שכלל הרמב"ם רבצן ועומד הוא בכלל דין פריקה וכדינה שהיא בחינם.
  126. ↑ תוס' שם ד"ה מה לי; עי' יראים סי' רח שהביא המיעוט של רובץ ולא רבצן ולא עומד יחד עם תחת משאו ולא מפורק, ומשמע שם שכוונתו שהתמעט מבחינם, וכ"ה בסמ"ג וסמ"ק דלהלן, וע"ע פריקה וטעינה שבמקום שיש מצות פריקה צריך לפרוק בחינם; עי' סמ"ג פ - פא; סמ"ק נד; רא"ש שם: רבצן ועומד חייב בשכר, והיינו משום צעב"ח, ועי' טור דלהלן; רבינו ירוחם מישרים נתיב כ ח"ד; טור שם ה שברבצן פטור, ומשמע שגם בטעינה, ושם יא שבפריקה חייב בשכר; עי' רמ"א שם ט, ועי' סמ"ע שם ס"ק טז ובהגר"א שם ס"ק א שפירשו כן בדעתו.
  127. ↑ ע"ע פריקה וטעינה.
  128. ↑ מנ"ח מצוה פ: ונראה; נפש חיה ב"מ לג א מצדד כן; ערוך השלחן חו"מ רעב ו, ודייק כן מהרמ"א שם ט, ועי' ציון 54. ועי' חינוך שם שאף במצות פריקה וטעינה כ' שהמסייע לפנים משוה"ד תבוא עליו ברכה, ועי' מנ"ח שם שצדד שהוא ט"ס.
  129. ↑ ציון 54.
  130. ↑ ע"ע פריקה וטעינה, ושם באיזה זקן שייך הפטור.
  131. ↑ רמב"ן ב"מ לג א; ר"ן שם; שו"ת רדב"ז ח"ה ללשונות הרמב"ם סי' קסח (אלף תקמב), הובא בשטמ"ק שם; פרישה חו"מ רעב ס"ק ט, ודייק כן מל' הטור, שבסעי' יא כ' שמשום צעב"ח חייב בכמה אופנים, ולא הזכיר זקן ואינו לפי כבודו.
  132. ↑ ציון 183 ואילך.
  133. ↑ מרדכי ב"מ רסג בשם רבינו מאיר, הובא בב"י חו"מ רעב, ופי' מה שאמר רבא בב"מ ל ב: כל שבשלו פורק וטוען וכו', שכשם שבשלו חייב לפרוק כשאין מוצא פועלים משום צעב"ח, כך בשל אחרים חייב לפרוק כשאין הבעלים מוצאים פועלים משום צעב"ח, ומשמע שהוא ממצות פריקה, שהוא בכלל "כל שבשלו פורק וטוען".
  134. ↑ עי' ב"מ לב ב: כי ליתיה למריה בהדיא עביד גביה בשכר, ועי' רא"ש שם שהשכר הוא משום צעב"ח, וע"ע פריקה וטעינה שי"ס שאף באין הבעלים שם המצוה היא משום מצות פריקה ובכל אופן רשאי ליטול שכר; תוס' שם ד"ה מכלל, בטעונה יותר מן הראוי לה, עי' ציון 121 ואילך, וד"ה אמאי בנכרי, עי' ציון 118 ואילך, וד"ה מה לי ברבצנית ועומדת, עי' ציון 124 ואילך; תוס' ר"פ שם בנכרי, עי' ציון 118; רא"ש שם על כמה פטורים, ועי' תוס' הרא"ש שם בטעונה יותר מן הראוי לה, עי' ציון 121 ואילך; עי' יראים סי' רח על רבצן; עי' סמ"ג פ - פא על פטורים שונים ממצות פריקה; סמ"ק שם: אבל בשכר בכל עניין חייב; עי' שטמ"ק לג א ד"ה וכתוב בשיטה, בנכרי, עי' ציון 118 ואילך, ושם בשם איכא מאן דאמר ברבצן; טור חו"מ רעב יא; רמ"א שם ט.
  135. ↑ עי' ציון 89.
  136. ↑ עי' סנהדרין נז א: ההוא למישרי בשר הוא דאתא, ושם נט ב: וכשבאו בני נח התיר להם, ועי' רש"י שם נז א ד"ה למישרי ותוס' שם נו ב ד"ה אכל ור"ן שם ונט ב ויד רמה וחי' רבינו יונה שם ורמב"ן בראשית א כט, שמבואר בדבריהם שלבני נוח ודאי מותר אף להמית בע"ח בשביל לאכול, רק לשיטת רש"י ותוס' ורבינו יונה ורמב"ן שם לאדם הראשון היה אסור רק להמית ולאכול, ולשי' הר"ן והיד רמה שם לאדם הראשון היה אסור בשר כלל.
  137. ↑ רמב"ן ע"ז יג ב, ועי' בפירושו לדברים כב ו; ר"ן שבת קנד ב וב"מ לב ב; עי' איסור והיתר להלן; תרומת הדשן פסקים קה.
  138. ↑ תרוה"ד שם. ועי' בראשית א כח וט ב ותהילים ח ז - ט, ועי' משנה קידושין פב א, ועי' סנהדרין נט ב שפירשו את הפסוק בראשית א כח לעניין היתר מלאכה.
  139. ↑ עי' רמב"ן עז יג ב.
  140. ↑ יהושע יא ו.
  141. ↑ עי' ציון 159 ואילך.
  142. ↑ רמב"ן שם, ועי' ציון 175.
  143. ↑ יהושע יא ו. ע"ז יג א ועי' להלן.
  144. ↑ ע"ע עבודה זרה.
  145. ↑ עי' ציון 143. ע"ז יג א.
  146. ↑ תוס' ע"ז שם.
  147. ↑ תוס' ב"מ שם.
  148. ↑ רמב"ן ע"ז יג ב.
  149. ↑ ע"ע הקדש ציון 572, ולהלן ציון 153 ואילך.
  150. ↑ ר' מאיר פישלס המובא בנוב"י מהדו"ק יו"ד סי' פא ופב, והוכיח שם סי' פא מע"ז יג א, שלפי פירושו בגמ' שם הקשו מדוע בקונה בהמה בשוק של ע"ז אין נועלים בפניה כמו במקדיש וכו' בזה"ז, עי' ציון 153, ולא הקשו מדוע במקדיש וכו' בזה"ז אין עוקרים הפרסות, וכן הוכיח שם סי' פב מקושיית הגמ' שם, שאם עקירת הפרסות הוא יותר צער, הייתה הגמ' צריכה לתרץ שרק בע"ז שהבהמה מותרת בהנאה אמרו לעקור הפרסות, אבל במקדיש שאין לו הנאה מהבהמה מיעטו בצער ואמרו לנעול בפניה, וכ' שמן הסברא עקירת הפרסות היא פחות צער ע"פ ב"ב ח ב: רעב קשה מחרב.
  151. ↑ שו"ת נוב"י שם, ולא יישב שם קושייתו האחרונה של הרמ"פ שבציון 150.
  152. ↑ ע"ע הקדש ציון 605, ושם ציון 606 שי"ס שמותר לנעול בפניה אבל אינו חייב לעשות כן.
  153. ↑ ע"ע הקדש ציון 572 ואילך, ושם, למה לא ימיתה בשאר אופנים.
  154. ↑ רי"ף ע"ז יג א-ב, ועי' ציון 15 שד' שצעב"ח מה"ת; עי' רמב"ם ערכין פ"ח ה"ח, ועי' ציון 15 לסוברים בדעתו שצעב"ח מה"ת; או"ז ח"ד פסקי ע"ז סי' קכז, ועי' ציון 15 שד' שצעב"ח מה"ת; רמב"ן שבציון הבא.
  155. ↑ רמב"ן ע"ז יג ב.
  156. ↑ ע"ע הקדש ציון 598.
  157. ↑ רמב"ן שם, וצ"ע למה נחשב צורך הרי יכול לפדותה, ועי' ציון 176 ואילך, אם מותר לצער בעלי חיים כדי שלא להפסיד ממון.
  158. ↑ יראים סי' קמב; מרדכי ע"ז רמז תשצט - תת; האגודה ע"ז שם. ועי' ציון 16. ועי' פסקי ריא"ז ע"ז פ"א ה"ל שהשמיט במקדיש דין העקירה בבהמה והזכיר רק הפדיון, ועי' ציון 15 שהוא סובר שצעב"ח מה"ת, אבל לא הזכיר שם גם את הדין של פירות כסות וכלים ירקבו וכו'.
  159. ↑ ע"ע מלך.
  160. ↑ תוס' ב"מ דלהלן.
  161. ↑ תוס' ב"מ לב ב וע"ז יא א; תוס' הרא"ש שם.
  162. ↑ תוס' ב"מ שם.
  163. ↑ רמב"ן ע"ז יג ב, ועי' רמב"ן שבציון 142 שמכאן למדים היתר צעב"ח במקום צורך, ועי' ציון 175.
  164. ↑ ריטב"א ע"ז יא א ע"פ רש"י שם.
  165. ↑ נחל אשכול הל' שחיטת חולין סי' י אות ט.
  166. ↑ תוספות חדשים ע"ז פ"א מ"ה בשם מפרשים, שהמשנה שם מדברת דוקא ע"י סם; נחל אשכול על ס' האשכול הל' ע"ז סי' מה אות ו (הראשון), שהמשנה שם מדברת ע"י סם, ובהל' שחיטת חולין שם כ' שהוא דוחק, או שהמשנה אינה מדברת מאיסור צעב"ח, ובהל' שחיטת חולין שם הוכיח מהמשנה שלצורך אדם מותר.
  167. ↑ איסור והיתר הארוך כלל נט אות לו בשם תוס' בע"ז: שאם יועיל לאיזה דבר מותר, ופי' דבריו: לרפואה אפילו אם אין בו סכנה; רמ"א אהע"ז ה יד.
  168. ↑ עי' ספר חסידים תרסו שמותר לשחוט כדי להשתמש בדם, ונראה שם שסובר שללא צורך הוא בכלל איסור צעב"ח, עי' ציון 89; תרומת הדשן שם ע"פ המקורות שבציון 137 ואילך, וע"פ שבת קי ב: יטול כרבלתו, וחגיגה יד ב: מהו לסרוסי כלבא, ועי' ציון 172, יישובו על חולין ז ב; רמ"א שם; עי' שו"ת משאת בנימין סי' כה, אבל לא מפורש בדבריו שמותר מחמת שאין איסור צעב"ח כשהוא לצורך; עי' ב"ח יו"ד קטז שמותר להמית בהמה, אע"פ שהוא סובר שיש בזה צעב"ח, עי' ציון 89, משום שהוא לצורכו כדי שלא ינזק ממונו, ואפשר שיש לחלק בין הפסד לרווח ממון, עי' ציון 176; שו"ת שבות יעקב ח"ג סי' עא, ע"פ האח' הנ"ל, והוסיף ראיות מע"ז יג ב, שמותר לקטוע אצבע של תרנגול כדי שיהיה מותר למוכרו, ומשם ל, ב שמותר ליתן מים עם סם לחתול אע"פ שמכחישו. ועי' דרישה שבציון 89.
  169. ↑ תרוה"ד שם.
  170. ↑ שם.
  171. ↑ שו"ת שבות יעקב ח"ג סי' עא.
  172. ↑ ר' יצחק דב מוירצבורג בשו"ת בניין ציון סי' קח, שלא התיר האו"ה שבציון 167 אלא לצורך רפואה, ושר' יהודה בע"ז ב ב שמותר לחתוך אצבע של תרנגול שמוכרו לנכרי אפשר שהוא לסוברים שצעב"ח דרבנן; זר זהב על איסור והיתר הארוך שער נט דין לו: נ"ל דלאו משום כל ריוח מותר אלא רק דבר שהוא לצורך תשמיש אדם, ועי"ש שהוכיח כן מב"ב כ א: פסיק שדי לה לכלבים משום צעב"ח לא עביד, וצ"ע למה זריקה לכלבים לא נחשבת תשמיש אדם. ועי' חולין ז ב: עקרנא ליה איכא צעב"ח, ועי' תרוה"ד שם שדחה שמאחר ולא שכיח ההיזק לא נחשב כמו ברווח ממון.
  173. ↑ בניין ציון שם, ע"פ ע"ז יג א שצריך פסוק להתיר עיקור בהמות, אף שהוא צורך, כיון שאינו אלא להינצל מטרחה, ועי' ציון הבא.
  174. ↑ בניין ציון שם, ע"פ ע"ז הנ"ל, וע"פ הריטב"א בטעם שאסור לעקר הבהמה ולעשותה טרפה, וצ"ע, שהכוונה שם בריטב"א היא שתוספת הצער בלעשותה טרפה אינו צורך.
  175. ↑ חזון איש או"ח סי' מח ס"ק ח. ועי' רמב"ן ציון 142 שהיתר "עוקרים על המלכים" הוא משום שהשימוש הותר לצורך, אף שאין זה דרך עבודה, ואפשר ששם גילה הכתוב שאף זה נקרא צורך, עי' ציון 159 ואילך.
  176. ↑ עי' ר"ח שבת קנד ב שקושיית הגמ': והאיכא צעב"ח הוא על עיקר מה שהשאירה ר"ג טעונה, ועי' להלן שזהו כהפירוש שסובר שהיה לו להתיר הקשרים ולהפיל המשא; רמב"ן שבת שם; רשב"א שבת שם; ריטב"א שבת שם; מאירי שבת שם. ועי' ראשונים הנ"ל שפירשו בגמ' שם: והא איכא צעב"ח, קא סבר צעב"ח דרבנן, היינו שאם היה דאורייתא היה צריך להפיל את הכלים לארץ אע"פ שהם נשברים.
  177. ↑ רמב"ן שם; ריטב"א שם. ועי' פסקי רי"ד שם.
  178. ↑ ר"ן שם; חת"ס שם ובקצרה בהגהותיו לב"מ לב ב. ועי"ש ושם שכ"כ בישוב פירש"י שם שקושיית הגמ': והאיכא צעב"ח, היא שלכן יבטל כלי מהיכנו, והק' עליו הרמב"ן איך ידחה האיסור הרי יכול להפיל המשא על הארץ, ותי' שאינו חייב לעשות כן.
  179. ↑ שו"ע הרב חו"מ הל' עוברי דרכים וצעב"ח ה"ג.
  180. ↑ ערוך השולחן או"ח סי' שכד.
  181. ↑ עי' ר"ן ב"מ לג א, שכ' כעי"ז בזקן ואינו לפי כבודו, ועי' מנ"ח מצוה פ, שתמה מהר"ן שם לב ב, שכ' שצריך להפסיד מלאכתו בפריקה משום שיש בה צעב"ח, ולכאו' כוונת הר"ן שבפריקה יש מצות פריקה, ועל כן חייב אף כשהוא מפסיד מלאכתו, אבל משום צעב"ח לבדו אין צריך להפסיד מלאכתו; ב"ח חו"מ רעב ט בטעם הרא"ש והטור שאין חייב להפסיד מלאכתו בשביל לפרוק.
  182. ↑ ר"ן ב"מ לג א, הובא בנמוק"י שם לב ב; הגהות חת"ס שם לב ב. ועי"ש ושם שכ"כ בטעם פטור זקן ואינו לפי כבודו ממצות פריקה אע"פ שיש בה משום צעב"ח, וע"ע פריקה וטעינה טעמים אחרים, ועי' להלן.
  183. ↑ עי' ציון 35.
  184. ↑ שו"ת רדב"ז ח"ה ללשונות הרמב"ם סי' קסח (אלף תקמב), הובא בשטמ"ק שם לג א, ועי"ש שכ"כ אף בד' הרמב"ן שם.
  185. ↑ שו"ת אגרות משה חו"מ ח"ב סי' מה אות א, בד' הרמב"ן ב"מ שם שכ' שטעם הפטור מפריקה הוא משום שעשה של כבוד התורה דוחה צעב"ח, עי' ציון 187. ועי' ציון 176 שלדעת הרמב"ן צריך להפיל כליו ולהפסידם כדי לסלק הצער מהבהמה, ומסתבר שמאותו הטעם סובר שצריך גם להפסיד מכבודו בשביל לסלק הצער, ועי' חזו"א שבציון 175, שנתן טעם אחר למה שאין מניעת ההפסד חשוב צורך המתיר צעב"ח, ואפשר ששייך טעם זה גם בבהמה הרובצת תחת משאה.
  186. ↑ רמב"ן שם; עי' ר"ן שבציון 183 שפטור שאף כל אדם פטור; עי' שו"ת רדב"ז שבציון 184; פרישה חו"מ רעב ס"ק ט, ודייק כן מל' הטור, שבסעי' יא כ' שמשום צעב"ח חייב בכמה אופנים, ולא הזכיר זקן ואינו לפי כבודו.
  187. ↑ רמב"ן שם.
  188. ↑ שו"ת רדב"ז שם; פרישה שם.
  189. ↑ ציון 133.
  190. ↑ עי' אחרונים שבציון הבא; שו"ת אגרות משה חו"מ ח"ב סי' מה אות א, ע"פ ב"מ פה ב במעשה ברבי שציווה להניח החולדות בבית משום "ורחמיו על כל מעשיו", ומשמע שם שלא היה איסור להשליכן, והיינו משום שהיה קשה עליה לגדלן או למצוא אחרים הצריכים להן, ועי' שו"ת שאילת יעב"ץ שבציון 73 שכ' טעם אחר למה היה רק ממידת חסידות.
  191. ↑ עי' או"ש הל' רוצח ושמ"נ פי"ג ה"ט; אבאה"ז שם בד' הרמב"ם שם, ושלא חייבה תורה אלא במקום שלולא צעב"ח יש צורך לסייע לבעל הבהמה לפרוק או לטעון, ועי"ש שיישב בזה סתירת פסקי הרמב"ם שבהל' רוצח ושמ"נ משמע שצעב"ח אינו מה"ת ובהל' שבת משמע שהוא מה"ת, ויישב שכשטורח למנוע צעב"ח מקיים מצוה, אבל אין חובה לטרוח בשביל זה כמו שמותר להשתמש בבע"ח כדי למנוע טרחה אע"פ שזה מצערם.
  192. ↑ עי' ציון 13 ואילך, ועי' ציון 17 שיש מחלקים בין צער שיש בו חשש מיתה לשאר צער.
  193. ↑ עי' רש"י שבת קכח ב: ד"ה ואי לא שפירש מה שאמרו שם: דאי אפשר בפרנסה, כגון שהמים עמוקין, וכ"ה בפסקי רי"ד שם, וברי"ף וברא"ש שם: דלא אפשר למעבד לה פרנסה במקומה, ועי' שו"ע דלהלן: אם המים עמוקים ומפני כך אינו יכול לפרנסם במקומם, ומשמע שאי אפשר להביא לה לשם מזונות.
  194. ↑ מיוחסים לר"ן שם בפי' מה שאמרו שם: דאי אפשר בפרנסה, היינו שאף אם תביא לה מזונות תמות מחמת המים; ר"י מלוניל שם.
  195. ↑ ברי"ף וברא"ש ובפסקי רי"ד אין תיבות "אמר רב", ועי' ציון 12.
  196. ↑ עי' רש"י ורשב"א ומיוחסים לר"ן ורמב"ם דלהלן ומ"מ שם, מפני מה נחשב שהכלים והכסתות מתבטלים מהיכנם. שבת קכח ב; רי"ף שם; רמב"ם שבת פכ"ה הכ"ו; רא"ש שם; טוש"ע או"ח שה יט.
  197. ↑ שבת קכח ב בביאור דעת ר' יהודה אמר רב; רי"ף שם; רא"ש שם; מג"א שם ס"ק יא; לבוש שם; שו"ע הרב שם סעי' כו. ועי' אשל אברהם (בוטשאטש) שם סעי' כ, שמשמע שדין זה גם באופן שנפלה מאליה. ועי' שו"ת שואל ומשיב מהדו"ק ח"ב סי' קיט שלפי הצד שחכמים לא התירו לעבור על איסור מדבריהם בשביל איסור תורה, ע"ע העמידו דבריהם וע' מצות עשה, התירו כאן דוקא איסור ביטול כלי מהיכנו משום שהוא קל, שהוא כעין סותר, וסותר עצמו אינו אסור כשאינו שלא ע"מ לבנות, ועי' תלמיד הרמב"ן שבציון 240.
  198. ↑ שו"ת רב פעלים ח"א יו"ד סי' א, ועי' ציון 202 שהרב פעלים העמיד כן מטעם אחר, אך עכ"פ מבואר בדבריו שחשש מיתה נחשב צער גדול, ונראה שרק הוכיח מהנמו"י שמדובר באופן זה.
  199. ↑ נמו"י ב"מ לב ב, ע"פ ביצה לז א מחלוקת ר"א ור"י באותו ואת בנו שנפלו לבור אם מותר להעלותם ע"י הערמה, הרי שבלא הערמה ודאי אסור להעלותם, ועי' ציון 238 ואילך שי"ס שכשא"א ע"י כרים וכסתות אסור להעלות בידים אפי' במקום שעלולה למות, וע"ע הערמה ציון 167 ואילך.
  200. ↑ מרכה"מ הל' רוצח ושמ"נ פי"ג ה"ט בד' הרמב"ם ששם בדבריו משמע שפוסק שצעב"ח מדרבנן, ועי"ש שכ"כ אף בד' ר' יהודה בשבת שם שאמרו בדעתו שמשום שצעב"ח מה"ת לכן מותר להניח כרים וכסתות, היינו שמשום שצעב"ח מה"ת לכן לא גזרו חכמים על כך במקום צער, ועי' רמב"ם שם: מפני צער בעלי חיים לא גזרו. ועי' ציון שי"ס שהרמב"ם סובר שצעב"ח מדרבנן.
  201. ↑ תלמיד הרמב"ן שם; שו"ת רב פעלים יו"ד ח"א סי' יד, ועי"ש שכ' בטעם ההיתר משום שיש גם איסור בל תשחית, וכ' שאי אפשר לומר שהאיסור עצמו נדחה משום צעב"ח, שהרי מותר לצער בעלי חיים בשביל צורך אדם וכמו"כ מותר בשביל לא לעבור איסור, ולפ"ז אפשר כוונתו שבמקום שיש גם הפסד, אי אפשר להחשיב מניעת האיסור צורך אדם, ועי' ציון 200.
  202. ↑ עי' ציון 100.
  203. ↑ עי' ציון 243 ואילך על האופנים בהם מותר להפיל המשא לארץ.
  204. ↑ עי' ציון 178 שי"ס שאין צריך להפיל המשא ולהפסידו בשביל צעב"ח, ועי' מג"א או"ח רסו ס"ק יד, שמשמע שאם ביטול כלי מהיכנו אסור במקום הפסד מרובה, צריך להפיל את המשא שלא לעבור על ביטול כלי מהיכנו, ועי' ביאוה"ל שם ד"ה לשמטן, שלפי דברי הר"ן (שיחסוהו לריטב"א) אין ראיה לדבריו, ועי' או"ש שבת פכ"א ה"י.
  205. ↑ עי' ציון 209.
  206. ↑ עי' גמ' שם וע' מבטל כלי מהיכנו.
  207. ↑ שבת קנד ב; רמב"ם שם; טוש"ע שם.
  208. ↑ ע"ע מבטל כלי מהיכנו.
  209. ↑ עי' רמב"ן שבת שם ד"ה ויש לפרש, ועי"ש שכ' שהוא חוכך באיסור של ביטול לשעה, ועי' להלן; עי' רשב"א שם, ועי' להלן; ר"ן שם. ועי' רמב"ן ורשב"א וריטב"א שם שפירשו את הגמ' שם שההיתר הוא לאיסור ביטול כלי מהיכנו לשעה, ולכן מותר רק במקום הפסד מרובה, אבל הם עצמם סוברים שאין ביטול הכלים בא להציל מצעב"ח אלא מהפסד ממון, שמצד צעב"ח הוא מחויב להפיל המשא על הארץ, ועי' ציון 205, אבל לסוברים כד' החולקים שאין צריך להפיל הכלים על הארץ, עי' ציון 178, היתר האיסור הוא להציל מצעב"ח.
  210. ↑ רמב"ם שם לפי' הלח"מ והמעשה רוקח ובהגר"א או"ח רסו, ע"פ מש"כ שם: ומ"מ לא יניחן שם ע"ג בהמה משום צעב"ח, וכ"כ השו"ע שם, וכן נראה שפי' בדבריו המ"מ והמג"א, עי' להלן, ועי' ציון 176 שאפשר לפרש הרמב"ם בע"א; רש"י שבת קנד ב לפי' שם שקושיית הגמ': והא איכא צעב"ח, היא שלכן יהיה מותר לבטל הכלים מהיכנם, ולפ"ז מתי' הגמ': קא סבר צעב"ח דרבנן, משמע שלסוברים צעב"ח דאורייתא מותר לעשות כן; עי' שו"ת מהר"מ מרוטנבורג (ד"פ) סי' מט, שפירש בגמ' שם כרש"י שם, שמשום צעב"ח מותר ביטול כלי מהיכנו, וכ"כ בהגהות מיימוניות שבת פ"ח אות ז בשמו, ועי' ציון 218 מה שהתיר המהר"ם עפ"ז; ר"ן שם ע"פ רש"י הנ"ל; פסקי ריא"ז שבת פכ"ד (ה"ו), הובא בש"ג על הרי"ף בשבת שם; עי' מ"מ על הרמב"ם שם, ועי"ש שכ' שמותר משום הפסד מרובה, ועי' להלן; שו"ע שם לפי' המג"א ס"ק יד ובהגר"א שם בדעתו, ועי' לעיל שכ"פ כמה אחרונים ל' הרמב"ם; עי' מג"א שם ס"ק יד שפסק כרש"י וריא"ז שם, ועי"ש שכ' שמותר משום הפסד מרובה, ועי' להלן; חזו"א או"ח סי' מח ס"ק ז: ואפשר, שיש לסמוך בדרבנן על רש"י והריא"ז והר"ן הנ"ל. ועי' רמב"ן ורשב"א וריטב"א שם שהק' על פירש"י, שהרי יכול למנוע צעב"ח בלא ביטול הכלים ע"י שיפיל הכלים לארץ, ופי' הגמ' בע"א, עי' ציון 176, אבל משמע שמודים לעצם הדין שצעב"ח דוחה איסור דרבנן כשאינו יכול להימנע באופן אחר, ועי' להלן שי"ח, ועי' ר"ן שתי' שלד' רש"י אף לסוברים צעב"ח דאו' אין צריך להפסיד ממונו בשביל למנוע צעב"ח, ועי' פסקי רי"ד שם. ועי' ציון 237 ואילך. ועי' פסקי רי"ד שבת שם: וליתי צער בעלי חיים דאורייתא ולידחי דרבנן, פירוש כדאמר רב יהוד' לעיל בפרק מפנין. קסבר רבן גמליאל צער בעלי חיים דרבנן, פירוש ובמקום פסידא דלא ליצטרו זוקי לא גזור רבנן, וצ"ע דעתו, שלפירושו בקושיית הגמ' משמע שסובר שמפני צעב"ח דאורייתא נדחה ביטול כלי מהיכנו, כד' הפוס' שבציון זה, ולפירושו בתירוץ משמע שמפני צעב"ח דאורייתא צריך להפיל הכלים, עי' ציון 176 ואילך. ועי' מ"א שם שנראה מדבריו שההיתר הוא משום הפסד מרובה, ועי' ביאור הלכה שם ד"ה לשמטן שלפי דברי הר"ן בשבת שם (ייחסוהו לריטב"א) שאין צריך להפיל הכלים משום צעב"ח, אין ראיה מרש"י והריא"ז שביטול כלי מהיכנו מותר משום הפסד מרובה, ומשמע שפי' שלהמ"א אף לד' רש"י והריא"ז היה צריך להפיל הכלים משום צעב"ח, רק אין צריך לעשות כן משום שמותר לבטל כלי מהיכנו במקום הפסד מרובה, אבל אפשר לפרש שאף למ"א אין צריך להפיל הכלים משום צעב"ח, אבל אם היה אסור ביטול כלי מהיכנו במקום הפסד מרובה, היה צריך להפיל הכלים בשביל לא לבטל כלי מהיכנו, ועי' או"ש על הרמב"ם שם.
  211. ↑ תלמיד הרמב"ן שם, ועי' ציון 202, ועי' תשובת הגאונים המובאת בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג שבציון 216.
  212. ↑ ציון 176.
  213. ↑ לעי' בעה"מ ורשב"א ותלמיד הרמב"ן וריבב"ן בשבת שם.
  214. ↑ ע"ע אמירה לנכרי שבות.
  215. ↑ ראשונים ואחרונים שבציון 218; חיי אדם כלל נב סעי' א י ויא; מ"ב או"ח שה ס"ק יט ושלב ס"ק ו וביאור הלכה שם ד"ה ואם.
  216. ↑ ע"ע דש ציון 290 ואילך שכ"ה דעת רוב הפוסקים, וע"ש שי"ח שהיא אסורה מדרבנן.
  217. ↑ ע"ע אמירה לנכרי שבות. שו"ת מהר"ם מרוטנבורג ד"פ סי' מט, מובא ברא"ש ובמרדכי ובהג"מ דלהלן, ועי"ש שהביא שכן משמע מתשו' הגאונים, והוא רב כהן צדק שמובא להלן, ועי' להלן בטעם דבריו; רא"ש שבת פי"ח סי' ג וב"מ פ"ב סי' ל ובתוס' הרא"ש שם לב ב בשם רבינו מאיר; מרדכי שבת פכ"ד סי' תמח וב"מ פ"ב סי' רסג בשם רבינו מאיר ורב כהן צדק ופרקי ר' אליעזר פ"י; הגהות מיימוניות שבת פ"ח אות ז בשם מהר"ם ורב כהן צדק; טוש"ע או"ח שה כ. ועי' מהר"ם שם שהוכיח כן מהיתר ביטול כלי מהיכנו שבציון 211, ועי' ציון 212 ואילך שי"ח, ועי' הגה"מ שם שהוסיף להוכיח מההיתר שבציון 198, וכ"ה ברא"ש שם ושם בשם המהר"ם, ועי' ציון 200 ואילך. ועי' בלשון תשו' הגאונים שבמהר"ם שם, שמשמע שההיתר הוא משום סכנת הבהמה, וכ"ה במרדכי שבת שם, ואולי הכוונה שסכנת מיתה היא צעב"ח, ועי' ציונים 202, 212. ועי' שו"ת רמ"ע מפאנו סי' קיג שאלה רביעית, שהשותף עם הנכרי אסור לתת לנכרי לחלוב הבהמה אא"כ מפקירה הישראל או מתנה עמו שהיא באחריות הנכרי בשבת, ועי' שו"ת שאילת יעב"ץ ח"ב סי' עז שפי' בדעתו שסו' שיש בחליבת בהמה משום שביתת בהמתו, ותמה שהפוסקים התירו החליבה משום צעב"ח, וכן הק' בא"ר שם ס"ק יט, וכ' שאפשר שהרמ"ע מדבר כשהנכרי חולב אף כשאין החלב מצערה.
  218. ↑ שו"ת מהר"ם שם בשם תשובת הגאונים וכ"ה ברא"ש ב"מ שם ובתוס' הרא"ש שם ובמרדכי שבת שם בשמו; רא"ש ב"מ ותוס' הרא"ש שם; מרדכי שבת שם ובב"מ שם: וליטול החלב, ובמוסגר הוסיפו שם: העובד כוכבים; ועי' שו"ע שם: וי"א וכו', ומשמע שהרא"ש והמרדכי מפרשים בד' מהר"ם שמסכים לתשובת הגאונים שאסור ליטול לעצמו, ועי' ב"י שם שפירש שההגהות מיימוניות חולק על הרא"ש והמרדכי הנ"ל וסובר שמהר"ם התיר אף כשהישראל נוטל החלב, וזוהי שיטה ראשונה בשו"ע שם, ועי' מג"א שם ס"ק יג שהוא מהטעם שמאחר וצעב"ח דוחה אמירה לנכרי שוב מותר אף במקום שהוא לצורך ישראל. ועי' רא"ש שבת שם שלא הזכיר שצריך שיטול הנכרי החלב לעצמו.
  219. ↑ מרדכי שבת שם: וצריך לקנות החלב מן הנכרי דאז בדידיה קא טרח; עי' הג' מרדכי קידושין תקסו אבל אין מוזכר שם היתר החליבה משום צעב"ח; ספר הפרנס קסד, שאסור להערים ולקנותו בדבר מועט אלא או בשוויו או במעט פחות.
  220. ↑ עי' תשב"ץ קטן סי' מא, ועי"ש שאפי' בפחות משוה פרוטה אפשר, ועי"ש שלא הזכיר שהחליבה היא משום צעב"ח; טור שם בשם רבינו יונה ומהר"ם; שו"ע שם: וי"א. ועי' ב"י שם שציין למרדכי שבת שם ולהג' מרדכי שם, אף שהמרדכי בשבת שם לא כ' לקנותו בדבר מועט ובהג' מרדכי לא הזכיר היתר של צעב"ח. ועי' ציון 220 שי"ס שאסור לקנותו בפחות משוויו, ועי' א"ר שם ס"ק כא שהעיר על הלבוש שהשמיט את מה שכ' השו"ע 'בדבר מועט'.
  221. ↑ טור שם; שו"ע שם. ועי' שו"ת שאילת יעב"ץ שבציון 225.
  222. ↑ ביאור הגר"א שם; מ"ב שם ס"ק עג; שו"ע הרב שם סעי' כט, ועי' ציון 224. ועי' ציון 218 שהמהר"ם הוכיח שצעב"ח דוחה איסור אמירה לנכרי, ואפשר שלד' האח' הנ"ל, כיון שציין במסקנתו לתשו' הגאונים, עי' ציון 219, משמע שבמסקנתו לא התיר כל אמירה אלא באופן שנוטל לעצמו.
  223. ↑ שו"ע הרב שם.
  224. ↑ שו"ת שאילת יעב"ץ ח"ב סי' עז.
  225. ↑ הג"מ שם, וכן פי' הב"י שם בדבריו; שו"ע שם בדעה ראשונה; מג"א שם ס"ק יג שכן נוהגים העולם, ועי"ש שעדיף לחלוב לתוך האוכל שאז אף החליבה עצמה אינה אלא שבות; מ"ב שם ס"ק עג ע"פ מג"א הנ"ל.
  226. ↑ מג"א או"ח שה ס"ק יא, ע"פ השו"ע שבציון 218; א"ר שם ס"ק יח; מ"ב שם ס"ק ע. ועי' א"ר ומ"ב שם שזה עדיף מהנחת כלים וכסתות, ועי' א"ר שם שהוכיח כן משו"ת מהר"ם והגהות מיימוניות שבציון 218.
  227. ↑ אשל אברהם (בוטשאטש) שם.
  228. ↑ חיי אדם הל' שבת כלל נט סעי' י.
  229. ↑ עי' שבת קנה ב: אין מאמירין, וע"ע עובדין דחול.
  230. ↑ שו"ת רמ"א סי' עט; מג"א או"ח שה ס"ק יב; מ"ב שם ס"ק עא ושכד ס"ק כז. ועי' רמ"א שם שכ"כ ע"פ מה שהתירו הפוסקים לומר לנכרי לחלוב בשבת, עי' ציון 218, ועי' ציון 219 ואילך שי"ס שצריך לקנות החלב מהנכרי, ובציון 223 ואילך שי"ס שלדעה זו אין היתר בעושה הנכרי בשביל ישראל, ואפשר שכאן יכול להיראות שהנכרי עושה בשביל מניעת הצער מהבהמה.
  231. ↑ שו"ת רמ"א שם; מ"ב שם. ועי' מחצית השקל על המג"א שם ומ"ב שם שכד ס"ק כז, שהוא אפילו אם בחול רגיל להלעיטה יותר.
  232. ↑ ציון 261.
  233. ↑ חיי אדם הל' שבת כלל נט סי' א; מ"ב או"ח שלו ס"ק ו.
  234. ↑ אשל אברהם שם.
  235. ↑ ע"ע מוקצה.
  236. ↑ פסקי רי"ד שם, הובא בריא"ז בשלטי גיבורים שם; עי' ריטב"א שבת קנד ב ד"ה ופרכינן: ולא שרינן ליה (אלא) טלטול דרבנן בידים משום צער בעלי חיים כיון דאפשר ליה בשיתיר את החבלים, משמע שאם אין אפשרות של התרת החבלים מותר אפילו טלטול בידים; א"ר או"ח שה ס"ק יח, ע"פ שלטי הגיבורים הנ"ל והב"ח שבציון 252, ופי' שאף הרמב"ם סובר כן ומה שכ' בשבת פכ"ה הכ"ו שאסור להוציאה בידיים, הוא במקום שאפשר ע"י כרים וכסתות, ועי' אשל אברהם (בוטשאטש) שם; חיי אדם ח"ב כלל נט סעי' י: אפשר יש לסמוך על הש"ג, ועי' ציון 253; מ"ב שם ס"ק ע, ומשמע מדבריו שמסכים לפי' המג"א והתו"ש בד' הרמב"ם, עי' ציון 238, אבל סובר שאפשר לסמוך על הרי"ד; עי' חזו"א או"ח סי' נב ס"ק טז שיש להקל באיסור מוקצה בשביל צעב"ח והפסד, ועי"ש שאם אפשר לחכות עד הלילה אין להקל. ועי' נמו"י שבציון 200, שהכריח שמה שאסרו בביצה לז א להעלות בהמה מן הבור, מדובר בצער קטן, ומשמע שבצער גדול מותר אף להעלותה בידים.
  237. ↑ עי' תלמיד הרמב"ן שבציון 240; מג"א ס"ק יא בד' הרמב"ם שבת פכ"ה הכ"ו, ועי"ש שכ' שא"א לדמות גזירות חכמים זה לזה; עי' ט"ז שם שהביא ל' הרמב"ם; תוספת שבת שם בד' הרמב"ם; שו"ע הרב שם, וכ' שבמקום הפסד מרובה אפשר להקל; רש"ש שבת קנד ב, וכ' משום שמוקצה חמור מביטול כלי מהיכנו; ערוך השולחן או"ח שה סעי' יט.
  238. ↑ מג"א שם, שאין לדמות גזירות חכמים זה לזה, שלפעמים העמידו דבריהם אף במקום כרת; שו"ע הרב שם.
  239. ↑ עי' תלמיד הרמב"ן שבת קנד ב, ואף שהוא מתיר ביטול כלי מהיכנו במקום הפסד מרובה, עי' ציון 202, עי"ש שכ' שביטול כלי מהיכנו "אינו שבות גמור".
  240. ↑ עי' ציון 100.
  241. ↑ משנה שם קנג א; רמב"ם שם; טוש"ע רסו ט. ועי' ריטב"א שבת שם ב, שהמשנה מדברת באופן שאפשר בהתרת הקשרים, והברייתא שאומרת להכניס ראשו תחת המשא וכו', מדברת באופן שאין מספיק התרת הקשרים.
  242. ↑ שבת קנד ב; רמב"ם שם; טוש"ע שם.
  243. ↑ רמב"ן שם קנא א; ר"ן שם קנד ב וקנא א. ועי' ציון 237 ואילך על טלטול מוקצה גמור אם מותר משום צעב"ח, ומהרמב"ן והר"ן כאן אין ראיה, משום שכאן אפשר בלא טלטול גמור, עי' מ"ב שם ס"ק סה; מג"א שם ס"ק ט, ועי"ש בשם הב"י שהר"ן לשיטתו שטלטול מוקצה בגופו אסור, ועל כן הוצרך לפרש ההיתר משום צעב"ח. ועי' ריטב"א שם שכ' שאף שטלטול מקצת אסור, הותר במקום הפסד ועוד שהוא טלטול בגופו, משמע שטלטול גמור אסור, ואפשר משום שר"ע בבריתא שם סובר שצעב"ח דרבנן על כן אף ר"ש ברישא סובר כן, ועל כן אין זה דוחה מוקצה.
  244. ↑ עי' ציון 240, ועי' ציון 250.
  245. ↑ תלמיד הרמב"ן שם בתי' הא', ועי"ש בתי' הב' שאין איסור כלל בטלטול זה משום שהוא בגופו ולא בידיו.
  246. ↑ עי' ריטב"א שם ד"ה ופרכינן והאיכא: ולא שרינן ליה טלטול דרבנן בידים משום צער בעלי חיים כיון דאפשר ליה בשיתיר את החבלים, משמע שלולי האפשרות להתיר את החבלים, היה דוחה איסור צעב"ח אף טלטול מוקצה בידים; מרכבת המשנה בד' הרמב"ם שבת פכ"א ה"י; בית מאיר בד' הרמב"ם שם; או"ש בד' הרמב"ם שם. ועי' שו"ת מגדנות אליהו ח"ב סי' מו שהביא כן מדברי השולחן עצי שיטים. ועי' מרכה"מ וב"מ ואו"ש שם שכ"כ בד' הרמב"ם שם שכ': פורק בנחת, ופי' שמוקצה קל מביטול כלי מהיכנו, ולכן סובר הר"מ שאם הותר ביטול כלי מהיכנו כ"ש שהותר מוקצה, ועי' או"ש שם שר"ה בגמ' שם שאסר, סובר שצעב"ח דרבנן, ועי' ציון 248 שי"מ את הרמב"ם בע"א. ועי' ב"מ שם שהק' מהרמב"ם שבציון 238 שאסור טלטול מוקצה למנוע צעב"ח, וכ' שהמ"א לשיטתו שכאן הוא טלטול במקצת, עי' ציון 248, וכ' שאפשר ששם שיש גם טרחה בהעלאת הבהמה, התירו רק ביטול כלי מהיכנו ולא איסור מוקצה.
  247. ↑ לח"מ שם ומג"א שם וחזו"א או"ח סי' מח ס"ק ז בפי' המ"מ שם; מג"א שם. ועי"ש שכ"כ בד' הרמב"ם שם שכ': פורק בנחת, ועי' בית מאיר שם שתמה שבמ"מ לא משמע כן, ועוד שזה נחשב טלטול גמור. ועי' שו"ת מהר"ם שיק סי' קנה אות ג. ועי' ב"י שם שמשמע שפורקן בנחת הוא שמכניס ראשו תחת המשא, כמו בציון 243, ועי' תהלה לדוד אות י שהקשה שהוא טלטול בגופו שמותר לד' השו"ע.
  248. ↑ חזו"א שם בפי' המ"מ; תהילה לדוד שם אות י.
  249. ↑ חזו"א שם, וכ' שהר"ן שכ' שמהרמב"ם משמע שסובר כהרמב"ן שצריך להפיל את הכלים, הכוונה למה שכ' שפורק בנחת, דהיינו שמתיר החבלים והכלים נופלים, ואפשר שכוונתו למש"כ הרמב"ם "ומ"מ לא יניחם ע"ג הבהמה, וכפי' הביאה"ל סי' שה.
  250. ↑ עי' ציון 237.
  251. ↑ ב"ח או"ח סי' כג, בד' השלטי גיבורים בשם הרי"ד שהתיר אף להעלותה בידים; עי' חזו"א או"ח סי' נב ס"ק טז שמותר צידה דרבנן כשיש צעב"ח והפסד ממון.
  252. ↑ חיי אדם ח"ב כלל נט סעי' א וי; מ"ב סי' שלב ס"ק ו.
  253. ↑ חיי אדם ח"ב כלל נט סעי' י.
  254. ↑ רמב"ם שבת כא י; טוש"ע שה יח.
  255. ↑ עי' ר"ן שבת שם; עי' חת"ס שם; עי' או"ש שבת פכ"א ה"י.
  256. ↑ מג"א שם רסו ס"ק יד, ועי' גמ' שוטנשטיין שם הע' 24.
  257. ↑ עי' שו"ע או"ח שלג א, ועי' דרכי משה ורמ"א שם ג מאו"ז הל' שבת סי' פז שכשם שאסור לפנות אוצר כן אסור לפנות הסחורה מעגלה.
  258. ↑ מג"א שם רסו ס"ק יב; מ"ב שם ס"ק כד.
  259. ↑ עי' שבת קנה ב: אין מאמירין, וע"ע עובדין דחול.
  260. ↑ מג"א או"ח שה ס"ק יב, וכ' שכן משמע בתשו' הרמ"א סי' עט, ועי' ציון 231, ועי' להלן שי"ח, ועי' רעק"א על המג"א שם, שצ"ל שהרמ"א מדבר באופן שאין מטלטל הבהמה ואין נידון של טלטול מוקצה רק של "עובדא דחול", עי' ציון 238; שו"ע הרב שם סעי' כז; מ"ב שם ס"ק עב.
  261. ↑ אליה רבה שם שכד ס"ק י, וכ' שגם בתשו' רמ"א שם משמע להחמיר; נתיב חיים שם שה על מג"א ס"ק יב, ע"פ מהרש"ל שבת קנו א, ושכן משמע בשו"ת רמ"א שם; מ"ב שם שכד ס"ק כז ע"פ א"ר ונתיב חיים הנ"ל, ושכן משמע מחי' המיוחסים לר"ן והמאירי שבת שם.
  262. ↑ ברייתא בירושלמי ביצה פ"ה ה"ה, ועי"ש שנראה שהטעם הוא משום שאסור לרכוב על בהמה משום שביתת בהמתו, ועל כן גם צריך לרדת, ועי' ציונים הבאים שהרמב"ם נתן טעם אחר לפי שיטת הבבלי, ועי' מג"א רמו ס"ק יב וערוך השולחן שם סעי' יז וסי' שה סעי' טז; רמב"ם שבת פכ"א ה"ט; טוש"ע או"ח שה יח.
  263. ↑ רמב"ם שם; טוש"ע שם. ועי' לבוש שם שכ' את הטעם של צעב"ח שהוא מן התורה יחד עם דין שביתת בהמתו, וע"ע שביתת בהמתו.
  264. ↑ עי' רמב"ם שם וטוש"ע שם שלו א שאסור לירד, ועי' מ"ב שם ס"ק ז שהוא משום קנס, וע"ע שבות.
  265. ↑ פרישה שם שה ס"ק כז; ב"ח שם; ט"ז שם ס"ק י; מ"ב שם ס"ק סד. ועי' מ"מ על הרמב"ם שם שלא ציין לברייתא שבירושלמי שבציון 263, ונראה מדבריו שמקור דברי הרמב"ם הוא משאר ההלכות בהמשך דברי הרמב"ם שם, שאיסור צער בעלי חיים דוחה איסורים אחרים, וכמו"כ מותר לו לירד מהבהמה משום שצעב"ח דוחה את האיסור לירד. ועי' מור וקציעה על הטור שם שכ' שודאי שאין כאן איסור צעב"ח דאורייתא, ועוד שאם רכיבה כדרכה יש בה צער, תיאסר הרכיבה גם בחול, וע"כ פי' הירושלמי בע"א, ועי' ציון 137 ואילך, שהשימוש בבע"ח מותר, ואפשר שכאן כשרוכב עליה אינו משתמש בה אלא שמחמת האיסור הוא נשאר עליה.
  266. ↑ עי' לעיל: איסורים הנדחים משום צעב"ח.
  267. ↑ עי' ציון 3.
  268. ↑ עי' לעיל: ההיתר במקום צורך.
  269. ↑ גידולי הקדש ס"ק ה על דעת קדושים יו"ד סי' כד ס"ק ח.
  270. ↑ שו"ת מנחת אלעזר ח"ד סי' סא, בפי' שו"ת חות יאיר סי' קצא.
אוחזר מתוך "https://www.yeshiva.org.il/wiki/index.php?title=אנציקלופדיה_תלמודית:צער_בעלי_חיים&oldid=137968"