אנציקלופדיה תלמודית:קדשי קדשים

הגדרת הערך - קרבנות* הנאכלים רק לזכרי כהונה בעזרה* או נשרפות כליל.

פתיחה

קרבנות* הנאכלים רק לכהנים^[1] - היינו זכרי כהונה^[2] - או עולות לגמרי על המזבח-החיצון* - או נשרפות בבית-הדשן*^[3] - נקראות קדשי קדשים^[4], שקדושתם חמורה מקדושת קדשים-קלים*, שנאכלים אף לנשיהם ועבדיהם של הכהנים, או אף לישראלים^[5].

בכלל קדשי קדשים

כל העולות^[6] והחטאות^[7] והאשמות^[8] ושני כבשי שלמים של עצרת^[9] - והמנחות*^[10], ובכלל זה העֹמר*^[11] ולחם-הפנים* ושתי-הלחם*^[12] - נקראים קדשי קדשים^[13].

שלושה מיני קרבנות נמנו בתורה בכלל קדשי קדשים: חטאת*, אשם* ומנחה^[14], שנאמר במנחה: קדש קדשים היא כחטאת וכאשם^[15], שהם קודש קדשים^[16]. ונאמר בפרשת מתנות-כהונה*: לכל מנחתם ולכל חטאתם וכל אשמם וגו' קדש קדשים לך הוא ולבניך^[17], לכל מנחתם, זו מנחת חוטא ומנחת נדבה, ולכל חטאתם, זו חטאת יחיד וחטאת ציבור וחטאת-העוף* וחטאת בהמה, ולכל אשמם, זה אשם ודאי ואשם-תלוי* ואשם-נזיר* ואשם מצרע*^[18].

חכמים למדו מהכתוב על מיני קרבנות נוספים שהם בכלל קדשי קדשים:

א) העֹלה* קדשי קדשים^[19], וכתבו ראשונים שאנו יודעים דבר זה מסברא*^[20], אף על פי שלא כתוב בה^[21], שהרי כולה לגבוה - שכולה כליל^[22], שהיא מוקרבת כליל על גבי המזבח^[23] - ואין לך קדשי קדשים כזה^[24], שבקדשים-קלים* עצמם מה שהולך לגבוה נקרא "קדשי קדשים"^[25]. בעותלת בהמה אמרו בספרי שהדבר נכתב במפורש בכתוב, שנאמר: זה יהיה לך מקדש הקדשים מן האש^[26] - משמע מדבר שעולה לאישים יהיה לך^[27] - צא וראה איזהו מקודש הקדשים שכולו עולה לאישים ויש לך הימינו היתר, אין אתה מוצא אלא עולת בהמה^[28], שיש הימנה היתר לכהנים, שעורה הוא לכהן^[29], שנאמר: עור העֹלה אשר הקריב לכהן לו יהיה^[30].

ב) זבחי שלמי ציבור - כבשי-עצרת*^[31] - הם קדשי קדשים^[32]. ומספר לימודים לדבר: א) הדבר נלמד בהקש* מעולה^[33], שנאמר: ותקעתם בחצֹצרֹת^[34] על עֹלֹתיכם ועל זבחי שלמיכם^[35] - ועל כרחך בשלמי צבור נאמר, שאין קרבן יחיד טעון כלי שיר^[36], ואין לך שלמים שהם קרבנות-צבור* אלא כבשי עצרת^[37] - מה עולה קדשי קדשים^[38] אף זבחי שלמי ציבור קדשי קדשים^[39]. ב) נאמר בכבשי עצרת: קדש יהיו לה' לכהן^[40], ומשום שכתוב בהם "לה' ", כאילו כתוב בהם שהם קדשי קדשים^[41]. ג) נאמר: זה יהיה לך מקדש הקדשים וגו' קדש קדשים לך הוא ולבניך^[42], ו"קדש קדשים" השני בא לרבות זבחי שלמי ציבור^[43]. ד) כבשי עצרת הוקשו^[44] לחטאת^[45], שנאמר: ועשיתם שעיר עזים אחד לחטאת ושני כבשים בני שנה לזבח שלמים^[46], לפיכך הן קדשי קדשים כחטאת^[47].

ג) שתי-הלחם* ולחם-הפנים* הם קדשי קדשים^[48], שנאמר: כל קרבנם וגו' קדש קדשים לך הוא ולבניך^[49], ודרשו: "כל קרבנם", לרבות שתי הלחם ולחם הפנים^[50].

ד) לוג-שמן-של-מצורע* - דהיינו שיירי השמן שבלוג הנשארים מיציקת הכהן^[51] - הוא קדשי קדשים^[52], שנאמר: זה יהיה לך מקדש הקדשים וגו' קדש קדשים לך הוא ולבניך^[53], ו"קדש קדשים" השני בא לרבות לוג שמן של מצורע^[54]. או שלוג שמן של מצורע מרובה מ"כל קרבנם"^[55].

ה) אשם-גזלות* הוא קדשי קדשים^[56], שנאמר: ולכל אשמם אשר ישיבו לי קדש קדשים לך הוא ולבניך^[57], אשר ישיבו לי, זה גזל הגר^[58], דהיינו אשם של גזל הגר, שהוא איל אשם שמביאים משום גזל הגר ונשבע לשקר^[59].

על מצות אכילת בשר הקרבנות הנאכלות לכהנים והמנחות הנאכלות לכהנים, ע"ע אכילת קדשים.

מספר הבדלים ישנם בין קדשי קדשים לקדשים-קלים*:

מקום שחיטתם

אין שוחטים קדשי קדשים אלא בצפון*^[60], שהרי נאמר בעֹלה*: ושחט אֹתו על ירך המזבח צפֹנה^[61], ואף על פי שאין הכתוב אמור אלא בעולת הצאן^[62], נאמר שם: ואם מן הצאן^[63], ו* מוסיף על ענין ראשון - ללמוד ממנו בהקש*^[64] - וילמד עליון מתחתון^[65], דהיינו פרשת עולת בקר הכתובה קודם לפרשת עולת הצאן^[66]. ובחטאת* הוא אומר: בִּמקום אשר תשָּׁחט העֹלה תשָּׁחט החטאת^[67]. ובאשם* הוא אומר: בִּמקום אשר ישחטו את העֹלה ישחטו את האשם^[68]. ושלמי ציבור - כבשי-עצרת*^[69] - הוקשו לעולה^[70], שנאמר: ותקעתם בחצֹצרֹת^[71] על עֹלֹתיכם ועל זבחי שלמיכם^[72] - ועל כרחך בשלמי צבור נאמר, שאין קרבן יחיד טעון כלי שיר^[73], ואין לך שלמים שהם קרבנות-צבור* אלא כבשי עצרת^[74] - מה עולה בצפון^[75], אף זבחי שלמי ציבור בצפון^[76]. או שכבשי עצרת הוקשו לחטאת^[77], שנאמר: ועשיתם שעיר עזים אחד לחטאת ושני כבשים בני שנה לזבח שלמים^[78], מה חטאת בצפון^[79], אף שלמי ציבור בצפון^[80]. בכך, קדשי קדשים מובדלים מקדשים קלים, ששחיטתם בכל מקום בעזרה, ועל כך ע"ע קדשים קלים וע' שחיטה (ב).

אף על פי שמקום שחיטת קדשי קדשים בצפון*, אינם נפסלים אימוריהם ודמם ביציאה לדרום או לעזרת-ישראל*, ועל כך ע"ע יוצא (א)^[81]. על מחלוקת התנאים בגבולות הצפון, ע"ע צפון. על כך ששחיטת קדשי קדשים בצפון מעכבת, ע"ע שחיטה (ב). ושם, שהבהמה עצמה צריכה להיות בצפון בשעת שחיטת קדשי קדשים.

מקום קבלת דמם

מקום שחיטה הוא מקום הקבלה*^[82], וקדשי קדשים - ששחיטתם בצפון*^[83] - אין מקבלים את דמם אלא בצפון המזבח^[84]. ומנין שקבלת הדם בקדשי קדשים בצפון^[85], שנאמר בחטאת: ושחט את החטאת במקום העֹלה ולקח הכהן מדמה וגו'^[86], ודרשו: במקום העֹלה ולקח^[87], שמזה שסמך "במקום העֹלה" ל"ולקח", שלא היה לו לומר אלא ושחט במקום העולה את החטאת, שאחר שהמקום הוא מורה, היה לו להקדימו ואחר כך יאמר הנשחט בו, אלא אמר החטאת ואחר כך אמר: במקום העֹלה^[88], להסמיך מקום העולה ל"ולקח" שהוא הקבלה^[89], כדי שיהיה נדרש גם לאחריו^[90], לומר שבמקום העולה שהוא צפון שם יקבל הדם^[91]. ולקיחה זו קבלה היא, שנלמד בגזרה-שוה* ממה שנאמר: ויקח משה חצי הדם וישם בָּאַגָּנֹת^[92], מכאן אמרו: שחט בצפון וקיבל בדרום, בדרום וקיבל בצפון פסול, עד שישחט בצפון ויקבל בצפון^[93], ואנו למדים שאר קדשי הקדשים מחטאות^[94]. או שמשום שהמקבל עצמו צריך לעמוד בצפון^[95], כל שכן קבלה עצמה^[96]. בכך, קדשי קדשים מובדלים מקדשים קלים, שקבלת דמם בכל מקום בעזרה, ועל כך ע"ע קבלה (א) וע' קדשים קלים.

אף על פי שמקום קבלת דם קדשי קדשים בצפון*, אין דמם נפסל ביציאה לדרום או לעזרת-ישראל*, ועל כך ע"ע יוצא (א)^[97]. על מחלוקת התנאים בגבולות הצפון, ע"ע צפון. על כך שקבלת דם קדשי קדשים בצפון מעכבת, ע"ע קבלה (א). על כך שהמקבל עצמו צריך לעמוד בצפון בשעת קבלת דם קדשי קדשים, ע"ע הנ"ל. על כך שאף המזרק שמקבלים בו את הדם צריך להיות בצפון בשעת קבלת דם קדשי קדשים, ע"ע הנ"ל. על כך שהבהמה עצמה צריכה להיות בצפון בשעת שחיטת וקבלת דם קדשי קדשים, ע"ע שחיטה (ב).

המותרים באכילתם

קדשי הקדשים, יש מהם העולים כליל על המזבח, ויש מהם שאימוריהם^[98] קרבים על גבי המזבח, ושאר גופם נשרף מחוץ לירושלים בבית-הדשן*, ויש מהם שהחלקים שאינם מוקרבים על גבי המזבח נאכלים לזכרי כהונה:

קדשי הקדשים העולים כליל על גבי המזבח, הם: א) עולת בהמה^[99], שנאמר בעולת בקר: וערכו בני אהרן הכהנים את הנתחים את הראש ואת הפָּדר וגו' וקרבו וכרעים ירחץ במים והקטיר הכהן את הכל המזבחה^[100], ונאמר בעולת הצאן: ונתח אֹתו לנתחיו ואת ראשו ואת פדרו וערך הכהן אֹתם על העצים אשר על האש אשר על המזבח, והקרב והכרעים ירחץ במים והקריב הכהן את הכל והקטיר המזבחה^[101]. ב) עולת-העוף*^[102], שנאמר בו: ושסע אֹתו בכנפיו לא יבדיל והקטיר אֹתו הכהן המזבחה^[103]. ג) מנחת-כהנים*, שנאמר בה: וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תֵאכל^[104].

קדשי הקדשים שאימוריהם קרבים על גבי המזבח-החיצון*, ושאר גופם נשרף מחוץ לירושלים בבית-הדשן*, והם פרים-ושעירים-הנשרפים*: א) פר-כהן-משיח*, מוקטרים^[105] אימוריו, שנאמר בו: ואת שתי הכליֹת ואת החלב אשר עליהן אשר על הכסלים ואת היֹּתרת על הכבד על הכליות יסירנה כאשר יורם משור זבח השלמים והקטירם הכהן על מזבח העֹלה^[106], ושאר גופו נשרף בבית הדשן, שנאמר: והוציא את כל הפר אל מחוץ למחנה אל מקום טהור אל שפך הדשן ושרף אֹתו על עצים באש על שפך הדשן ישרף^[107]. ב) פר-העלם-דבר-של-צבור*, מוקטרים אימוריו, שנאמר בו: ואת כל חלבו ירים ממנו והקטיר המזבחה^[108], ושאר גופו נשרף בבית הדשן, שנאמר: והוציא את הפר אל מחוץ למחנה ושרף אֹתו כאשר שרף את הפר הראשון^[109], של הכהן הגדול^[110], דהיינו פר כהן משיח^[111]. ג) פר-יום-הכפורים* ושעיר-יום-הכפורים*, מוקטרים אימוריו, שנאמר בו: ואת חלב החטאת יקטיר המזבחה^[112], ושאר גופם נשרף בבית הדשן, שנאמר: ואת פר החטאת ואת שעיר החטאת וגו' יוציא אל מחוץ למחנה ושרפו באש את עֹרֹתם ואת בשרם ואת פרשם^[113]. ד) שעירי-עבודה-זרה*, סדר עבודתו והלכותיו לא נתפרש בתורה^[114], ולמדו חכמים שדיניו שוים לפר העלם דבר של ציבור, ועל כך ע"ע פרים ושעירים הנשרפים וע' שעירי עבודה זרה.

שאר קדשי הקדשים, החלקים מהם שאינם מוקרבים על גבי המזבח נאכלים לזכרי כהונה:

א) האשם אינו נאכל אלא לזכרי כהונה^[115], שנאמר: זה יהיה לך מקדש הקדשים וגו' ולכל אשמם וגו' כל זכר יאכל אֹתו^[116].

ב) החטאת אינה נאכלת אלא לזכרי כהונה^[117], אם משום שנאמר: זה יהיה לך מקדש הקדשים וגו' ולכל חטאתם וגו' כל זכר יאכל אֹתו^[118], או משום שנאמר: הכהן המחטא אֹתה יאכלנה^[119], להוציא נשים שאינן ראויות לחיטוי^[120]. אף חטאת-העוף* אינה נאכלת אלא לזכרי כהונה^[121], שדינה כבשר חטאת הבהמה^[122].

ג) כבשי-עצרת* אינם נאכלים אלא לזכרי כהונה^[123], שנאמר: ועשיתם שעיר עזים אחד לחטאת ושני כבשים בני שנה לזבח שלמים^[124], סמך אותם הכתוב לחטאת*^[125], מה חטאת אינה נאכלת אלא לזכרי כהונה^[126], אף זבחי שלמי ציבור - כבשי עצרת^[127] - כן^[128]. או משום שנאמר במנחה וחטאת ואשם: בקדש הקדשים תאכלנו כל זכר יאכל אֹתו^[129], לימד על שלמי ציבור שאינם נאכלים אלא לזכרי כהונה^[130], שנאמר בסוף הפסוק: קדש יהיה לך^[131], לרבות שלמי ציבור, שנאמר בהם: קדש יהיו לה' לכהן^[132]. או משום שנאמר: זאת התורה לעלה למנחה וגו' ולזבח השלמים^[133], מה מנחה אינה נאכלת אלא לזכרי כהונה^[134], אף שלמי ציבור כן^[135].

ד) לוג שמן של מצורע נאכל לזכרי כהונה^[136], אם משום שנאמר בכתוב ממנו למדים נתינתו לכהנים - לסוברים כן^[137] - כל זכר יאכל אֹתו^[138], או משום שהוקש לאשם^[139], הנאכל לזכרי כהונה^[140].

ה) לחם-הפנים* אינו נאכל אלא לזכרי כהונה^[141], שנאמר בו: והיתה לאהרן ולבניו ואכלֻהו^[142]. או משום שנאמר בסדר מתנות-כהונה*: זה יהיה לך מקדש הקדשים וגו' כל קרבנם וגו' כל זכר יאכל אֹתו^[143], ודרשו: כל קרבנם, לרבות לחם הפנים^[144].

ו) שיירי מנחות - של יחיד מישראל^[145] - אינן נאכלות אלא לזכרי כהונה^[146], שנאמר בסדר מתנות כהונה: לכל מנחתם וגו' כל זכר יאכל אותו^[147]. אף שיירי העֹמר* - שהיא מנחת ציבור - נאכלים לזכרי כהונה^[148], שדינם כשיירי שאר מנחות^[149].

ז) שתי-הלחם* נאכל לזכרי כהונה^[150], שדינו כדין לחם הפנים^[151], שאינו נאכל אלא לזכרי כהונה^[152].

קדשי הקדשים העולים כליל על גבי המזבח^[153], או שהחלקים מהם שאינם מוקרבים על גבי המזבח נאכלים לזכרי כהונה^[154], מובדלים בזה מקדשים קלים, שיש מהם שהחלקים שאינם מוקרבים על גבי המזבח נאכלים אף לנשיהם ועבדים של הכהנים, ויש מהם שהחלקים שאינם מוקרבים על גבי המזבח נאכלים אף לישראלים, ועל כך ע"ע אכילת קדשים^[155] וע' קדשים קלים.

זמן אכילתם

קדשי הקדשים הנאכלים^[156], נאכלים מדין התורה ליום ולילה^[157], עד עמוד-השחר*^[158], שנאמר: ובשר זבח תודת שלמיו ביום קרבנו יאכל, לא יניח ממנו עד בֹּקר^[159], ביום קרבנו יאכל, כל הקרבנות במשמע, ואף שלמי ציבור ושיירי מנחות, חוץ מן השלמים שפירש בהם הכתוב, ובכור* ומעשר הדומים להם^[160]. ואשם* וחטאת* בא לימוד מיוחד: ובשר זבח תודת שלמיו^[161], זבח, לרבות חטאת ואשם^[162]. וכן בשתי-הלחם* יש שלמדו לימוד מיוחד לדין זה, שנאמר בה: כחטאת וכאשם^[163]. וכדי להרחיק את האדם מן העבירה אמרו חכמים שאין הנאכלים ליום ולילה נאכלים אלא עד^[164] חצות* הלילה^[165].

לחם הפנים נאכל ליום ולילה^[166], כלומר, ביום השבת של סילוקו ובלילה שלאחריו^[167], כשאר קדשי-קדשים* הנאכלים^[168], שנאמר בו: ואכלֻהו וגו' כי קדש קדשים הוא מאשי ה'^[169], ומוסב על הלחם, שהוא לשון זכר^[170], ומזה שקרא אותו "קדש קדשים" יש ללמוד שזמן אכילתו כאכילת קדשי קדשים^[171]. ויש ראשונים ואחרונים שנראה מדבריהם, שלחם הפנים אינו נאכל אלא ביום השבת בלבד^[172], שנאמר: ביום השבת ביום השבת יערכנו^[173], שלדעתם עיקר המצוה היא סידור הלחם על השלחן^[174]. ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם, שזמן אכילת לחם הפנים הוא כל השבוע שלאחר סילוקו^[175], וביארו אחרונים בדעתם, שכשם שדינו של הלחם לשהות על השלחן משבת ועד שבת, כך גם זמן אכילתו הוא משבת ועד שבת^[176].

קדשי הקדשים הנאכלים^[177], שזמן אכילתם מדין תורה ליום ולילה עד עמוד-השחר*^[178], וכדי להרחיק את האדם מן העבירה אמרו חכמים שאינם נאכלים אלא עד חצות, מובדלים בזה מרוב קדשים-קלים* שזמן אכילתם לשני ימים ולילה אחד, ויש מהקדשים הקלים שזמן אכילתם כזמן אכילת קדשי הקדשים, ויש מהקדשים הקלים שזמן אכילתם לילה אחד בלבד, ועל כך ע"ע אכילת קדשים^[179] וע' קדשים קלים.

מקום אכילתם

קדשי הקדשים הנאכלים^[180], ניתנו בתוך עזרה* לאוכלם שם^[181] לפנים מן הקלעים^[182], שבמשכן היו קלעים היקף לחצר אהל מועד, ובמקום הקלעים היתה חומת העזרה בבית עולמים^[183]: א) האשם* נאכל לפנים מן הקלעים^[184], שנאמר: לכל אשמם וגו' בקדש הקדשים תאכלנו^[185]. ב) חטאת* הבהמה^[186] נאכלת לפנים מן הקלעים^[187], שנאמר: במקום קדש תאכל בחצר אהל מועד^[188], ונאמר: ולכל חטאתם וגו' בקדש הקדשים תאכלנו^[189]. אף חטאת-העוף* נאכלת לפנים מן הקלעים^[190], שדינה כבשר חטאת הבהמה^[191]. ג) כבשי-עצרת* נאכלים לפנים מן הקלעים^[192], שסמך אותם הכתוב לחטאת, שנאמר: ועשיתם שעיר עזים אחד לחטאת ושני כבשים בני שנה לזבח שלמים^[193], לומר לך שדינם כחטאת שאין נאכלים אלא לפנים מן הקלעים^[194]. ד) לוג-שמן-של-מצורע* נאכל לפנים מן הקלעים^[195], שהרי הוקש^[196] לאשם*^[197] - שנאמר: והקריב אֹתו לאשם ואת לֹג השָּׁמן^[198] - ואשם נאכל לפנים מן הקלעים^[199]. ה) לחם-הפנים* אינו נאכל אלא לפנים מן הקלעים^[200]. אם משום שנאמר: ואכלֻהו במקום קדוש^[201], דהיינו לפנים מן הקלעים^[202]. או משום שנאמר לגבי קדשי-קדשים* הנאכלים: בקדש הקדשים תאכלנו^[203], ודרשו: כל קרבנם, לרבות לחם הפנים^[204]. ו) שיירי מנחות - של יחיד - אינן נאכלות אלא לפנים מן הקלעים^[205], שנאמר: בחצר אהל מועד יאכלוה^[206], ונאמר: לכל מנחתם וגו' בקדש הקדשים תאכלנו^[207]. אף שיירי העֹמר* נאכלים לפנים מן הקלעים^[208], שדינם כשיירי שאר מנחות^[209]. ז) שתי-הלחם* נאכל לפנים מן הקלעים^[210], שדינו כדין לחם הפנים^[211], שאינו נאכל אלא לפנים מן הקלעים^[212].

קדשי הקדשים הנאכלים^[213], שאינם נאכלים אלא לפנים מן הקלעים^[214], מובדלים בכך מקדשים-קלים*, הנאכלים בכל העיר ירושלים*, ועל כך ע"ע אכילת קדשים^[215] וע' קדשים קלים.

יוצא

בשר קדשי קדשים שיצא חוץ לחומת העזרה*, נפסל^[216] ונאסר לעולם^[217], אף על פי שחזר למקומו^[218], שחומת העזרה היא מחיצת קדשי קדשים^[219]. וכן שירי מנחות*^[220] ושתי-הלחם* ולחם-הפנים* שיצאו חוץ לחומת העזרה, נפסלו^[221]. בכך מובדלים קדשי קדשים מבשר קדשים-קלים*, שאינם נפסלים אלא ביציאה מירושלים*, ועל כך ע"ע יוצא (א)^[222] וע' קדשים קלים.

אף דם קדשי קדשים^[223] ואימוריו^[224] - לאחר זריקת הדם^[225] - נפסלים ביציאה חוץ לעזרה^[226], שהם טעונים הקטרה*, והעזרה היא מחיצת הקרבתם^[227]. והוא הדין דם ואימורי קדשים קלים, ועל כך ע"ע יוצא (א)^[228] וע' קדשים קלים.

על פרטי ודיני הפסול של קדשי קדשים היוצאים חוץ לעזרה, ע"ע יוצא (א).

עורות קדשים

עורות פרים-ושעירים-הנשרפים* נשרפים בבית-הדשן*, שנאמר בפר-כהן-משיח*: ואת עור הפר ואת כל בשרו וגו' ושרף אֹתו^[229], ונאמר בפר-העלם-דבר-של-צבור: והוציא את הפר אל מחוץ למחנה ושרף אֹתו כאשר שרף את הפר הראשון^[230], של הכהן הגדול^[231], דהיינו פר כהן משיח^[232], ונאמר בפר ושעיר של יום הכפורים^[233]: ושרפו באש את עֹרֹתם ואת בשרם ואת פרשם^[234]. שעירי-עבודה-זרה*, סדר עבודתו והלכותיו לא נתפרש בתורה^[235], ולמדו חכמים שדיניו שוים לפר העלם דבר של ציבור, ועל כך ע"ע פרים ושעירים הנשרפים וע' שעירי עבודה זרה.

עורות עֹלה* וחטאות^[236] ואשמות^[237] - שהם קדשי הקדשים הנאכלים^[238] - ניתנים לכהנים^[239]. דין זה נזכר בכתוב רק לגבי העולה: עור העֹלה אשר הקריב לכהן לו יהיה^[240]. ומספר דרשות מצינו לריבוי עולה וחטאת* ואשם*: א) אין לי אלא עור העולה, עורות קדשי-קדשים* מנין, תלמוד לומר: אשר הקריב^[241], שהוא יתר, שהרי אמר: והכהן המקריב את עֹלת איש^[242], ואם כן לא היה צריך לומר אלא "עור העולה לו יהיה", ואמר "אשר הקריב", לומר עור העולה ועור אשר הקריב, עור הדומה לעולה שהוא קדשי קדשים^[243]. ב) הדבר נלמד בקל-וחֹמר*, ומה אם עולה שלא זכו בבשרה זכו בעורה, קדשי קדשים שזכו בבשרה אינו דין שיזכו בעורה^[244]. ואין לפרוך הקל וחומר ולומר: מזבח יוכיח^[245], שזכה בבשר העולה ולא זכה בעורה^[246], ואף אתה אל תתמה בקדשי קדשים שאף על פי שזכו כהנים בבשרם לא יזכו בעורם^[247], אין זו הוכחה, שאין למזבח עור בכל מקום^[248], אבל לכהנים מצינו שזכו בעור העולה, וקל וחומר שיזכו בעורות קדשי קדשים^[249]. ג) אין צורך ללימוד מיוחד בקדשי קדשים^[250], שלא הוצרכו ללימוד מיוחד אלא לעור העולה בלבד^[251], שבכל מקום העור מהלך אחר הבשר^[252], פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים הם ועורותיהם נשרפים עמהם^[253], חטאת ואשם וזבחי שלמי ציבור מתנה לכהן, רצו מפשיטים אותם, לא רצו אוכלים אותם על גבי עורם, קדשים קלים לבעלים, רצו מפשיטים אותם, רצו אוכלים אותם על גב עורם, אבל עולה נאמר בה: והפשיט את העֹלה ונתח אֹתה לנתחיה^[254], יכול לא יהו הכהנים זכאים בעורה^[255], תלמוד לומר: עור העֹלה אשר הקריב לכהן לו יהיה^[256].

עורות העולה החטאת והאשם, שניתנים לכהנים^[257], ועורות פרים ושעירים הנשרפים, שנשרפים^[258], נבדלים בכך מעורות קדשים קלים, שהם לבעלים, ועל כך ע"ע עורות קדשים וע' קדשים קלים.

מעילה

כל קדשי קדשים מועלים בהם - באימוריהם ובבשר^[259] -משהוקדשו^[260] עד שיזרק הדם^[261], שהם ממון גבוה מיד לאחר שהוקדשו^[262], לפיכך יש בהם מעילה כבר לפני הזריקה*^[263]. נזרק הדם, מועלים בהם בדבר שכולו לאישים^[264], כגון העֹלה* ומנחת-כהנים*^[265] ופרים-ושעירים-הנשרפים*^[266] ואימורי חטאת* ואשם*^[267], ואין מועלים בדבר הנאכל^[268], כגון בשר חטאת ואשם^[269], שכן דברים שהותרו באכילה מן הקרבנות, אין בהם מעילה^[270], שנאמר: נפש כי תמעֹל מעל וחטאה בשגגה מקדשי ה'^[271], והואיל והיא ראויה לכהנים אין קוראים בה "מקדשי ה' "^[272], שאינם קדשי ה' אלא ממון לכהנים^[273]. ומנין שקדשי קדשים יש בהם מעילה^[274], שנאמר: מקדשי ה'^[275], המיוחדים לשם - שכולם לשם^[276] - יצאו קדשים קלים - דהיינו בשר קדשים קלים, והאימורים קודם זריקת הדם^[277] - שאינם לשם^[278], אלא לבעלים^[279]. אין לי אלא פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים שכולם לשם, מנין לרבות עולה שעורה מתנה לכהן^[280], וקדשי קדשים - כגון חטאת ואשם^[281] - בשרם ואימוריהם לפני זריקת דמים ואימוריהם לאחר זריקת דמים, תלמוד לומר: קדשי ה'^[282], ריבה^[283], שהיה לו לומר "מקודש ה' ", אחר שקודש שם המין הוא, ואילו אמר כך לא הייתי מרבה בחיוב מעילה אלא פרים הנשרפים שכולם לה' ואין חלק לכהנים בהם, ומכיון שאמר לשון רבים, ריבה דברים נוספים^[284]. ויש הלומדים שבקדשי קדשים יש מעילה, ממה שנאמר בשלמים*: כל חלב לה'^[285], והמילה "כל" באה לרבות^[286] קדשי קדשים^[287].

קדשי הקדשים, שמועלים בהם משהוקדשו עד שיזרק הדם^[288], מובדלים בזה מקדשים קלים שאין מועלים בהם אלא עד שיזרק הדם, ועל כך ע"ע מעילה וע' קדשים קלים.

על פרטי המעילה* בקרבנות השונים, ע"ע מעילה. ושם, שכל שהיה לו שעת היתר אכילה, אף אם חזר ונאסר, מועלים בו.

ממון גבוה

קדשי קדשים הם ממון גבוה מיד לאחר שהוקדשו^[289], ולפיכך המזיק אותם, אינו חייב לשלם^[290], שנאמר: וכי יגֹּף שור איש את שור רעהו^[291]. וכן המפקיד בהמה שהוקדשה לחטאת*, עֹלה* או אשם* אצל חבירו וכפר, אינו נשבע, שנאמר בשבועת-הפקדון*: נפש כי תחטא ומעלה מעל בה' וכחש בעמיתו^[292], ואין כאן "עמיתו"^[293].

כהן המקדש בחלקו בקדשי הקדשים הנאכלים^[294], נחלקו בו תנאים: א) לדעת סתם משנה - ור' מאיר^[295], ור' יוסי^[296] - אינה מקודשת^[297], שנאמר: זה יהיה לך מקדש הקדשים מן האש^[298], כאש^[299], חלקו של אהרן הושווה לחלקו של מזבח^[300], מה מזבח לאכילה, אך כהן לאכילה^[301], ולא לדבר אחר^[302], שכמו שהאש אין אתה משתמש בה אלא לצורך אכילה, גם כן אלו המתנות שאתה לוקח מקדשי המזבח לא תשמש בהן אלא לאכילה^[303], ומה שלוקח הכהן מקדשי הקדשים הוא ממון גבוה, ואינו ממון הדיוט^[304]. ב) ולדעת ר' יהודה מקודשת^[305], שנאמר: זה יהיה לך מקדש הקדשים מן האש^[306], לך, ולכל צרכיך^[307], ואפילו לקדש בו אישה^[308].

בתלמוד נחלקו אמוראים אם ר' יהודה חזר בו, ונמנו וגמרו שהמקדש בחלקו בקדשי קדשים לא קידש^[309]. או שעדיין היא מחלוקת^[310]. ומסיק התלמוד שחזר בו ר' יהודה^[311], וכן פסקו ראשונים להלכה, שכהן שקידש בחלקו מקדשי קדשים אינה מקודשת, מפני שלא הותרו אלא לאכילה בלבד^[312].

המוקרב על גבי המזבח

במובן אחר מצינו "קדשי קדשים" ככינוי למה שהולך לגבוה^[313] - שמוקרב על גבי המזבח - שכן שנינו, שמעשר-בהמה* קודם לענין סדר ההקרבה לעופות, משני טעמים, ואחד מהם, שיש בו שני דברים שהם "קדשי קדשים": דמו ואימוריו, שהם חלק גבוה^[314], מה שאין כן בחטאת-העוף* שאין למזבח אלא דמה^[315], וכיון שקדמה לחטאת העוף כל שכן לעולת-העוף*, שהרי חטאת העוף קודמת לעולת העוף^[316], כמבואר שם^[317].

הערות שוליים