אנציקלופדיה תלמודית:קרבן פסח

הגדרת הערך - מצות עשה לשחוט שה תמים זכר בן שנה מן הכבשים או מן העיזים

בארבעה עשר לחודש ניסן אחר חצות היום בבית המקדש.

מהותו וחיובו

מהותו

מצות-עשה* לשחוט את הפסח - שה תמים^[1], זכר בן שנה^[2], מן הכבשים או מן העיזים^[3] - בארבעה עשר לחודש ניסן^[4] אחר חצות*^[5] היום^[6], בבית-המקדש*^[7], ונמנית מצוה זו במנין-המצות*^[8]. וכמה אזהרות בתורה על זה^[9]: א) נאמר - בפרשת בא^[10], בפסח-מצרים* - שה תמים זכר בן שנה יהיה לכם מן הכבשים ומן העזים תקָחו וגו'^[11] ושחטו אֹתו כל קהל עדת ישראל בין הערבים^[12], ואחר פסח-מצרים*, כתוב: והיה כי תבֹאו אל הארץ וגו' ושמרתם את העבֹדה הזאת, והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבֹדה הזאת לכם, ואמרתם זבח פסח הוא וגו'^[13]. ב) נאמר בפרשת בהעלותך: וְיעשו בני ישראל את הפָּסח במועדו^[14]. ג) נאמר בפרשת ראה: שמור את חדש האביב ועשית פסח לה' אלהיך וגו'^[15] וזבחת פסח וגו'^[16].

על השוחט את הפסח קודם חצות היום, שהקרבן פסול, עי' להלן: זמנו ומקומו^[17].

שמו

קרבן פסח נקרא לרוב במקרא: פסח^[18], ויש שהוא נקרא: זבח פסח^[19], ויש שהוא נקרא: זבח חג הפָּסח^[20].

זבח בא במקרא במשמעות קרבן, ויש שהוא בא במשמעות צרה של קרבן מן החי, ועל כך ע"ע קרבנות. פירוש השם "פסח" בא במקרא: והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבֹדה הזאת לכם, ואמרתם זבח פֶּסח הוא לה' אשר פָּסח על בתי בני ישראל במצרים בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל^[21], ובפירוש המושג "פסח" נחלקו הדעות: א) יש מפרשים לשון חמלה^[22] והצלה^[23] והמלטה^[24], ובעבור שהשם חמל על בכוריהם בעבור דם השה, נקרא השה פסח^[25]. ב) ויש מפרשים לשון דילוג^[26], הקרבן קרוי פסח, על שם הדילוג והפסיחה שהקדוש ברוך הוא היה מדלג בתי ישראל מבין בתי מצרים וקופץ ממצרי למצרי, וישראל אמצעי נמלט^[27], ופָּסח הוא מגזרת פסע^[28], שהאותיות ח' וע' מתחלפות^[29], או שהוא מגזרת פִּסח^[30], כי הפיסח ישען על רגלו התמימה, והמשחית כן עשה שהשחית בכורי בית מצרים ופסח על בית שכנו העברי ולא השחית^[31]. ג) ויש המפרש שפסח הוא לשון מנוחה והעדר תנועה^[32], ובעבור שאמר: ועברתי^[33], שהיא תנועה מקומית בתואר מיוחד, נקרא "עובר" על דרך דיברה תורה כלשון בני אדם, ואמר, כי היפך זה יעשה ה' על ישראל, אך בתואר מיוחד יקרא השם יתברך בו: פוסח^[34].

בלשון חכמים נקרא הקרבן: פסח^[35]. ויש שהוא נקרא בלשון חכמים קרבן פסח^[36]. בלשון הראשונים, יש שנקרא הקרבן: פסח^[37]. ויש שהוא נקרא: קרבן פסח^[38].

טעם המצוה

פסח - שהיו אבותינו אוכלים בזמן שבית המקדש היה קיים^[39], למה הוא בא^[40] - על שום שפסח המקום על בתי אבותינו במצרים^[41], שנאמר: ואמרתם זבח פֶּסח הוא לה' אשר פָּסח על בתי בני ישראל במצרים בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל^[42], וכתבו ראשונים שטעם מצוה זו, כדי שיזכרו היהודים לעולם הניסים הגדולים שעשה להם השם יתברך ביציאת מצרים^[43].

חיוב כרת

הפסח הוא מצות עשה ומכל מקום יש חיוב כרת* על העדר עשייתו^[44], שמי שביטל מצוה זו בזדון^[45], ועבר יום ארבעה עשר ולא הקריב^[46], והוא לא טמא ולא בדרך רחוקה^[47] - שאז פטרה אותו התורה, וחייב בפסח-שני*^[48] - הרי זה חייב כרת^[49], שנאמר: והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה וחדל לעשות הפסח ונכרתה הנפש ההיא מעמיה כי קרבן ה' לא הקריב במֹעדו^[50], ואין לזה דוגמא בתורה לבד מילה שהיא גם כן עשה וחייבים עליה כרת, וזולתם אין כרת בתורה שאין בה לאו^[51]. על פסח ראשון הכתוב ענש כרת - אתה אומר על פסח ראשון^[52] - או לא ענש אלא על פסח שני, אמרת איזהו "מֹעדו", זה ראשון^[53].

המבטל קרבן פסח בשגגה, פטור^[54], ואינו מביא קרבן^[55], לפי שהוא אחד משלושה חטאים שבזדונם כרת, ואין בשגגתם חטאת^[56]. ואף על פי שבכל חיבי-כריתות*, כשעבר בשגגה חייב קרבן, זהו בלא-תעשה*, ועבר בקום עשה, אבל במצות עשה שעבר בשב ואל תעשה, אינו חייב קרבן^[57], ועל כך ע"ע חטאת^[58].

על מי שהיה טמא או בדרך רחוקה בארבעה עשר בניסן, שאינו חייב כרת על ביטול קרבן פסח^[59], ועבר ולא הקריב קרבן בפסח-שני*, שיש אופנים שחייב כרת, ע"ע פסח שני. על מחלוקת התנאים מהי הדרך הרחוקה, שהנמצא בה בשעת שחיטת קרבן פסח, פטור ממנה ואינו חייב כרת ועושה פסח שני, ע"ע הנ"ל.

כשחמץ ברשותו

השוחט את הפסח - בזמנו^[60], בארבעה עשר בניסן^[61], בין הערבים^[62] - והיה לו כזית* חמץ* ברשותו לוקה^[63], עובר בלא-תעשה*^[64], שנאמר: לא תזבח על חמץ דם זבחי^[65], ונכפלה אזהרה זו בזה הלשון בעצמו^[66]: לא תשחט על חמץ דם זבחי^[67], לא תשחט את הפסח ועדיין חמץ קיים^[68], דהיינו שלא תשחט שה הפסח ויהיה עדיין חמץ קיים ברשותך^[69], ונמנה לאו זה במנין-המצות*^[70]. על פרטי ודיני איסור זה, ע"ע לא תשחט על חמץ. השוחט את הפסח והיה לו כזית חמץ ברשותו, מכל מקום הפסח כשר, ועל כך ע"ע הנ"ל: כשרות קרבן שנשחט על חמץ.

השה

השה - המוקרב כקרבן פסח - הינו שה תמים^[71], זכר בן שנה^[72], מן הכבשים או מן העיזים^[73], שנאמר - בפסח-מצרים* - שה תמים זכר בן שנה יהיה לכם מן הכבשים ומן העִזים תקָּחו^[74], ווי"ו של "ומן", פירושו: או^[75], ובכלל שה גדי וטלה^[76], שנאמר: שה כשבים ושה עזים^[77], ואף עז קרוי שה^[78]. ומספר לימודים לרבות שאף בפסח דורות יהיה נוהג כן^[79]: א) נאמר שם: תקָּחו^[80], והמילה מיותרת^[81], ובאה ללמד שלא יביא פסח דורות אלא מן הכבשים ומן העיזים^[82]. ב) נאמר שם: תקָּחו, והיה לכם למשמרת^[83], והמילים "והיה לכם" מיותרות, שהיה לו לומר: מן הכבשים ומן העזים תקחו למשמרת, ובא ללמד^[84]: והיה לכם^[85], להביא פסח דורות^[86]. ג) נאמר שם: יהיה לכם^[87] - והמילים מיותרות^[88] - להביא פסח דורות^[89]. ד) נאמר: ועבדת את העבֹדה הזאת בחֹדש הזה^[90], כעבודה שעבדת במצרים כך עשה לדורות^[91]. ה) נאמר: ושמרתם את הדבר הזה לחק לך ולבניך עד עולם^[92], ושמרתם את הדבר הזה, להביא פסח דורות שלא יביא אלא מן הכבשים ומן העיזים^[93].

אין מביאים שה בעל מום^[94], אלא שה תמים בלבד^[95], שנאמר: תמים^[96], להוציא בעל מום^[97].

אין מביאים לקרבן פסח שה נדמה^[98], דהיינו רחל שילדה מין עז או עז שילדה דומה לרחל^[99], שנאמר: שה תמים^[100], להוציא הנדמה^[101], או משום שפסח קדשים הוא^[102], ונאמר גבי קדשים: או עז^[103], פרט לנדמה^[104].

אין מביאים לקרבן פסח אלא זכר בלבד^[105], שנאמר: זכר^[106], להוציא טומטום* ואנדרוגינוס* ונקבה^[107].

אין מביאים לקרבן פסח אלא בהמה בתוך שנתה^[108], שנולדה בשנה זו, שכן כל שנתו קרוי בן שנה^[109], ואין הדבר תלוי במנין השנים לימות עולם, ועל כך ע"ע כבש^[110]. על מחלוקת התנאים בחישוב ימי שנה זו, אם היינו שלוש מאות ושישים וחמישה או ימים או שנים עשר חודש, ע"ע הנ"ל^[111].

על המפריש נקבה או זכר בין שתי שנים לפסחו, שירעה עד שיסתאב וימכר^[112], ונחלקו הדעות מה יעשו בדמיו, ע"ע דחוי^[113]. על קרבן הפסח שצריך להיות בן שנה, לא בשעת שחיטה בלבד, אלא אף בשעת קבלה* והולכה* וזריקה*, ע"ע כבש^[114].

על יחיד

הפסח, אם שוחטים אותו על היחיד, נחלקו תנאים: א) לדעת ר' יהודה - ויש המפרשים כן בדעת תנא קמא בברייתא^[115] - אין שוחטים את הפסח על היחיד^[116], שנאמר: לא תוכל לזבֹּח את הפָּסח באחד שעריך^[117], ודורש "באחד" בפני עצמו, על היחיד^[118]. או משום שנאמר - בלשון רבים^[119] - יעשו אֹתו^[120], דוקא יעשו רבים, אבל יחיד לא^[121]. או משום שלדעתם אין שוחטים על היחיד בפסח-שני*^[122], ופסח ראשון לא גרע ממנו^[123]. ב) ור' יוסי - ויש המפרשים כן בדעת תנא קמא בברייתא^[124] - מתיר לשחוט את הפסח על יחיד^[125], אם היחיד יכול לאוכלו^[126], שנאמר: איש לפי אכלו^[127], ואין הדבר תלוי אלא באכילה, יחיד ויכול לאכול כזית שוחטים עליו^[128].

אף לדעת הסוברים שאין שוחטים את הפסח על היחיד^[129], אם עבר ושחט וזרק את הדם, הורצה^[130], ופטור מלעשות פסח-שני*, שכן פשט הכתוב של לא תוכל לזבֹּח^[131] - שממנו למדים, לסוברים כן, דין זה^[132] - אינו מדבר על שחיטת היחיד - אלא על איסור הקרבת קרבן פסח בבמת יחיד^[133] - ואינו אלא אסמכתא*^[134].

לדעת הסוברים שאין שוחטים את הפסח על היחיד^[135], יש מהאחרונים המפרשים בירושלמי, שאם עבר ושחט את קרבן הפסח על יחיד, מתירים לו לזרוק את הדם^[136] - ואז הורצה לו, ונפטר מפסח שני^[137] - ויש מהאחרונים המפרשים, שהוא ספק שהסתפקו בו בירושלמי, ולא נפשט^[138].

אף לסוברים שמותר לשחוט את הפסח על יחיד^[139], יש הסוברים שמכל מקום לכתחילה אין עושים כן^[140], שנאמר - בלשון רבים^[141] - יעשו אֹתו^[142].

להלכה פסקו ראשונים שיחיד ששחט את הפסח לעצמו כשר, והוא שיהיה ראוי לאכול את כולו^[143], שההלכה כר' יוסי^[144], ומשתדלים שלא ישחט לכתחילה על יחיד^[145].

זמנו ומקומו

מקומו

אין שוחטים את הפסח אלא בעזרה*, כשאר הקדשים^[146].

אף בשעת היתר הבמות^[147], לא היו מקריבים את הפסח בבמת יחיד^[148], והמקריב קרבן פסח בבמת יחיד, אף בשעת היתר הבמות, עובר בלא-תעשה*, שנאמר: לא תוכל לזבֹּח את הפָּסח באחד שעריך^[149], מפי השמועה למדו שזו אזהרה לשוחט בבמת יחיד אפילו בשעת היתר הבמות^[150], שאף על פי שפסח-מצרים* נעשה בזולת מזבח ובזולת מקדש, לא יעשה כן לדורות^[151], שאין לומר שקרבן פסח אינו דומה לכל הקרבנות*, שאינם אלא במקדש, משום שהפסח הראשון היה במצרים, אלא שדינו כשאר הקרבנות^[152].

השוחט את הפסח בבמת יחיד בשעת היתר הבמות, לוקה^[153], אף על פי שבכל הקרבנות אין מלקות, שנאמר בו לאו מפורש^[154].

יש מהראשונים הסוברים, שאף בשעת איסור הבמות^[155], ואף בזמן הזה, אם הקדיש שה לפסחו ושחטו בבמת יחיד, חייב מלקות משום לאו זה^[156], מלבד חיוב מלקות וכרת משום שחוטי-חוץ*^[157].

יש ממוני המצוות שמנו לאו זה במנין-המצות*^[158], שלדעתם נוהג לדורות^[159]. ויש שלא מנו לאו זה^[160], שלדעתם אינו נוהג אלא בשעת היתר הבמות^[161], ואין מונים במנין המצוות מצוה שאינה נוהגת לדורות^[162].

בטעם המצוה כתבו ראשונים, לקבוע בנפשנו גודל ענין הפסח ויוקר המצוה, כי כבוד המצוה ופרסומה יותר כשיעשוה במקום מסויים הכל יחד, ולא כל יחיד ויחיד במחוז חפצו^[163].

זמנו לדורות

קרבן פסח, יש מהראשונים שכתבו שאינו נוהג אלא בזמן שבית המקדש קיים^[164]. על כך שמקריבים קרבנות אף על פי שאין בית, ושר' יחיאל מפריש אמר לעלות לירושלים ושיקריב קרבנות צבור שדוחים את הטומאה, ע"ע קרבנות.

זמנו בשנה

זמן שחיטת קרבן פסח בארבעה עשר בניסן^[165], שנאמר - בפסח-מצרים* - והיה לכם למשמרת עד ארבעה עשר יום לחדש הזה ושחטו אֹתו^[166].

זמנו ביום

שחיטת הפסח אחר חצות^[167], ואם שחטו קודם חצות, פסול^[168], שנאמר - בפסח-מצרים* - בין הערבים^[169], וזמנו עד סוף היום^[170]. ומספר לימודים נאמרו לכך שזמנו מחצות עד סוף היום: א) נאמר: - בפסח-מצרים* -בין הערבים^[171], שומע אני עם דמדומי חמה, תלמוד לומר - בפסח דורות - בעָרב^[172], אם בערב, יכול משתחשך חמה, תלמוד לומר: כבוא השמש^[173]. ב) נאמר - בפסח מצרים - בין הערבים^[174], יכול משתחשך, תלמוד לומר: יום - ארבעה עשר יום לחדש^[175] - אם יום, יכול משתי שעות, תלמוד לומר: בין הערבים^[176], משש שעות ולמעלה^[177]. ג) נאמר שם: בין הערבים^[178], בין שתי הערבים, בין אור ארבעה עשר לאור חמישה עשר, ויום ולילה באמצע, כשהוא אומר: יום - ארבעה עשר יום^[179] - כבר יצא לילה, יכול שחרית, תלמוד לומר: בין הערבים, מה בין הערבים משנפנה יום אף כשאמר יום משפנה יום, משש שעות ולמעלה, וכן הוא אומר: אוי לנו כי פנה היום^[180]. ד) נאמר - בפסח דורות - שם תזבח את הפסח בעָרב וגו' מועד צאתך ממצרים^[181], אימתי יצאו ישראל ממצרים, משש שעות ולמעלה, וכן הוא אומר: ויהי בעצם היום הזה יצאו וגו'^[182]. ה) נאמר שם: בעָרב^[183], ואין "בערב" אלא משפנה יום^[184]. ו) אין ראיה לדבר, אלא זכר לדבר, שנאמר: קדשו עליה מלחמה קומו ונעלה בצהרים, אוי לנו כי פנה היום כי ינטו צללי עָרב^[185]. ולימוד נוסף נאמר לכך שאין מקריבים קרבן פסח משתחשך^[186], נאמר - בפסח מצרים - בין הערבים^[187], תן ערב לשחיטתו תן ערב לאכילתו^[188]. ולימוד נוסף נאמר לכך שזמן השחיטה וזמן הצלייה וזמן האכילה זמנים שונים הם^[189], נאמר - בפסח דורות - כבוא השמש מועד צאתך ממצרים^[190], בא הכתוב להשית ראשון אחרון ואחרון ראשון, מועד צאתך ממצרים לשחיטתו, כבוא השמש לצלייתו, בערב לאכילתו^[191].

על זמן אכילת-פסחים*, שהוא בליל חמישה עשר בניסן, ע"ע אכילת פסחים^[192], ושם^[193], שנחלקו תנאים בסוף זמן אכילתו. על זמן צליית הפסחים, עי' להלן: הקרבתו בשבת^[194].

זמנו ביחס לתמיד

אין שוחטים את קרבן פסח אלא אחר תמיד* של בין הערבים^[195], שדין הוא^[196] שיאוחר הפסח, שנאמר בו "בעָרב" ו"בין הערבים"^[197], שנאמר: תזבח את הפסח בעָרב^[198], ונאמר: ושחטו אֹתו כל קהל עדת ישראל בין הערבים^[199], לתמיד, שלא נאמר בו אלא "בין הערבים" בלבד^[200]: ואת הכבש השני תעשה בין הערבים^[201]. או שיאוחר קרבן פסח שנאמר בו: בין הערבים^[202], ונאמר בו: כבוא השמש^[203], לתמיד שלא נאמר בו אלא "בין הערבים"^[204], שכן "ערב" בא במשמעות "מוקדם"^[205], ש"ערב" משמע תיכף אחר חצות, כשהחמה נוטה למערב^[206]. ואין שוחטים קרבן אחר תמיד של בין הערבים, חוץ מקרבן פסח לבדו^[207].

יש מהראשונים שכתבו בטעם שמאחרים הקרבת קרבן פסח לתמיד של בין הערבים, שאי אפשר שיקריבו כל ישראל פסחיהם בשתי שעות^[208], וביארו אחרונים בדעתם, שמכיון שאי אפשר שיקריבו כל ישראל פסחיהם בשתי שעות, על כרחך ש"ערב" בא במשמעות דבר מאוחר, ולכן יש להקדים את תמיד של בין הערבים, שנאמר בו "בין הערבים" בלבד^[209], לקרבן פסח, שנאמר בו "בעָרב" ו"בין הערבים^[210].

שחט קרבן הפסח - אחר חצות^[211], שאז הוא זמנו, והשוחט קודם לכן, פסול^[212] - קודם לתמיד, כשר^[213], שאף על פי שפסח מאוחר לתמיד^[214], אינו נפסל בכך^[215]. ויהיה אחד ממרס בדם הפסח - שלא יקרוש, כדי שיהא ראוי לזריקה*^[216] - עד שיזרק דם התמיד ואחר כך יזרוק דם הפסח אחריו, ואם נזרק דם הפסח קודם דם התמיד, כשר^[217].

זמנו ביחס לקטורת והטבת הנרות

ביחס שבין זמן הקטרת הקטורת של בין הערבים והטבת הנרות להקרבת קרבן פסח, נחלקו תנאים: לדעת ברייתא אחת - וברייתא אחת בירושלמי^[218] - קרבן פסח קודם לקטורת וקטורת קודמת לנרות^[219], ואף על פי שבקטורת ונרות נאמר "בין הערבים" בלבד^[220], ובהעלֹת אהרן את הנרֹת בין הערבים יקטירנה^[221], ו"בין הערבים" מוסב על שניהם^[222] - ובקרבן פסח נאמר "בעָרב" ו"בין הערבים"^[223] - אין אומרים שיקדם קרבן פסח, מפני שמיעטה התורה - לגבי נרות^[224] - "אֹתו"^[225], שנאמר: יערֹך אֹתו אהרן ובניו מערב עד בקר^[226], אותו מערב עד בוקר ואין דבר אחר מערב עד בוקר^[227], שאין לך עבודה כשרה אחריה להתחיל^[228], והוקשה^[229] קטורת לנרות^[230], מה נרות אין עבודה כשרה אחריה, אף קטורת אין עבודה כשירה אחריה^[231]. ולדעת ברייתא שניה, תמיד של בין הערבים קודם לקטורת, קטורת קודמת לנרות, ונרות קודמות לקרבן פסח^[232], שיאוחר קרבן פסח, שנאמר בו "בערב" ו"בין הערבים"^[233], לקטורת ונרות שלא נאמר בהם אלא "בין הערבים" בלבד^[234], ו"אֹתו"^[235] אינו נדרש למעט את הנרות, אלא לדבר אחר^[236]. ולדעת ברייתא אחת בירושלמי, דם תמיד ואיבריו קודמים לקטורת, והקטורת לפסח, ופסח להטבת הנרות^[237], שהקטורת קודמת לפסח, שיאוחר דבר שנאמר בו "בערב" ו"בין הערבים"^[238] לדבר שלא נאמר בו אלא בין הערבים^[239], או שהטעם הוא כדי שיקרבו נסכי תמיד עימו^[240], היינו עם התמיד^[241], שבתמיד של בין הערבים היתה קריבה קטורת בין איברים לנסכים^[242], ולכן יקדמו הקטורת לפסח, כדי שאחר הקטרת יקריבו הנסכים, ויהיו נסכי התמיד רצופים עם הקרבת התמיד, כמו בכל יום, רק בהפסק קטורת לבד^[243]. ואף על פי שגם בנרות לא כתוב אלא בין הערבים^[244], מאוחר הטבת הנרות לפסח^[245], כדי שיקרבו נסכי תמיד עימו^[246], דהיינו עם הנרות אחר הפסח^[247].

להלכה פסקו ראשונים, שאחר שמקטירים קטורת של בין הערבים ואחר שמטיבים את הנרות, מתחילים לשחוט את הפסחים^[248], שטעם הברייתא הסוברת כן מסתבר יותר^[249], שכיון שאין חולק שהתמיד עצמו קודם לפסח^[250], אם כן כיון שהתחילו בתמיד אין סברא להפסיק ולהקריב הפסח, ואחר כך יקטירו את קטורת התמיד וידליקו את הנרות, אלא ודאי כיון שהתחיל בקרבן תמיד ראוי הוא שישלימו אותו ויקטירו את הקטורת וידליקו את הנרות ואחר כך יקריבו פסחיהם^[251].

שחיטתו והקרבתו

הכתות

הפסח נשחט בשלוש כתות^[252], ואפילו היו הציבור מועטים באותה שעה ואפשר ליעשות הכל כאחת בהרוחה, כך הוא המצוה^[253], שנאמר: ושחטו אֹתו כל קהל עדת ישראל^[254], קהל, ועדה, וישראל^[255], והדבר ידוע שאין עדה פחותה מעשרה, כפי שנאמר במרגלים: עד מתי לעדה^[256], והרי שיצאו מהם יהושע וכלב ונשארו עשרה ונקראו עדה, וסמכו לומר שאף קהל וישראל הסמוכים במקרא לעדה, עשרה עשרה הם, ונמצאו שלושים^[257], והקפידה על זה התורה משום ברב-עם-הדרת-מלך*^[258]. ואם שחטו בבת אחת, כשר^[259], שאם אין להם לישראל אלא פסח אחד, כולם יוצאים בו ידי חובתם^[260], שנאמר: ושחטו אֹתו^[261] כל קהל עדת ישראל בין הערבים^[262], וכי כל הקהל כולם שוחטים והלא אינו שוחט אלא אחד, אלא מכאן שכל ישראל יוצאים בפסח אחד^[263].

אין פוחתים משלושים בני אדם בכל כת וכת^[264], שנאמר: ושחטו אֹתו כל קהל עדת ישראל^[265], קהל, ועדה, וישראל^[266], קהל עשרה, ועדה עשרה, וישראל עשרה^[267], ויש להסתפק אם הציווי הוא לשחוט, כשיש שלושים בבת אחת^[268], או בזה אחר זה^[269] שלוש כתות של עשרה עשרה^[270], הילכך צריך שלוש כתות של שלושים שלושים בני אדם^[271], שעל הצד שצריך שלושים בבת אחת, הרי ישנם, ועל הצד שצריך שלוש כתות בזה אחר זה, הרי ישנם^[272], ולכן אינו יכול לשוחטו בפחות משלושים^[273].

היו הכל חמישים, נכנסים בתחילה שלושים ושוחטים, ויוצאים עשרה ונכנסים עשרה, וחוזרים ויוצאים עשרה ונכנסים עשרה^[274]. ויש מפרשים שבכת הראשונה אין שוחטים אלא עשרה^[275], והעשרים אינם שוחטים^[276], שלא הקפידה התורה אלא שיהיו שלושים עומדים בעזרה במקום שחיטה, משום ברוב עם הדרת מלך^[277], ויוצאים הללו ששחטו ונכנסים עשרה אחרים, ושוחטים העשרה, ושוב יוצאים אלה ששחטו, ונכנסים עשרה אחרים ושוחטים כולם^[278], שהיכן שכבר שחטו, אף על פי שעומדים בעזרה בשעת שחיטה, אין זה הדרת מלך, הואיל ואינם מחוייבים בזה^[279]. ויש מפרשים שכל שיש כת אחת בשלושים אין צריך באחרות אלא בעשרה עשרה, שהרי אם עיקר דיוק המקרא בשלושים^[280], הרי יש שלושים בכת אחת, ואם עיקר הדיוק בחילוק שלש כתות^[281], הרי יש כאן שלש כתות בצירוף השתים של עשרה עשרה^[282], ומכל מקום צריך שמהכת הראשונה יצאו כל השלושים או עשרה מהם^[283], שאם לא יצאו אף על פי שאחר שגמרו באים האחרים, אין הדבר מוכיח שיהא שם חלוק שלש כתות, אלא שנראה כנוספים על אותה הכת^[284].

היו פחות מחמישים, נחלקו ראשונים: יש סוברים שאין שוחטים את הפסח לכתחילה^[285], ואם שחטו, כשר^[286], ואפילו היו פחות משלושים^[287]. ויש סוברים שאם היה פחות מחמישים אין שוחטים אותו בכתות, אלא בכת אחת ויוצאים בו^[288].

על כך שאין קרבן הפסח נאכל אלא לאלה שנמנו עליו בשעת שחיטתו, ע"ע אכילת פסחים: אכילתו למנוייו. על קריאת ההלל* בשעת שחיטת קרבן פסח, ע"ע הלל: במקדש. על התיקעה בחצוצרות בשעת שחיטת קרבן פסח, ע"ע חצוצרות^[289].

שחט ונמצא בעל מום או טרפה

השוחט את הפסח ונמצא בעל-מום* או טרפה*, הרי זה שוחט אחר, בין בחול בין בשבת, אפילו מאה זה אחר זה שוחט והולך עד שיכשר אחד, או עד שתחשך וידחה לשני^[290], שהרי אנוס הוא^[291].

שחיטה על אחר שלא מדעתו

השוחט פסח בשביל חבירו שלא מדעתו, לא עשה כלום^[292].

שוחט אדם על ידי בנו ובתו הקטנים, ועל ידי עבדו ושפחתו הכנענים, בין מדעתם בין שלא מדעתם^[293], שנאמר: שה לבית^[294], איש בעל הבית יקחנו לכל בני ביתו, ואין צריך דעתם^[295], שאינם יכולים למחות^[296], בשביל שבנו ובתו הקטנים עליו לחנכם^[297], הלכך בין מדעתם, ובין שלא מדעתם, שאומרים לא, אין יכולים למחות^[298], וכן עבדו ושפחתו הכנענים על כרחם ימשכו אחריו, שסמוכים עליו^[299]. אבל אינו שוחט על ידי בנו ובתו הגדולים ולא על ידי עבדו ושפחתו העברים ולא על ידי אשתו אלא מדעתם^[300], ואם שתקו ולא מיחו הרי זה מדעתם^[301]. ואפילו אמה-העבריה* שאינה אלא קטנה*^[302], שהרי יוצאה בסימנים^[303], כיון שאינו חייב לחנכה, יכולה למחות^[304].

שחט על ידי בנו ובתו הקטנים ועל ידי עבדו ושפחתו הכנענים והלכו ושחטו הם לעצמם, יוצאים בשל רבם^[305]. שחט על ידי אשתו ובנו ובתו הגדולים ועל ידי עבדו ושפחתו העברים ושחטו הם לעצמם, אין לך מיחוי גדול מזה ואינם יוצאים אלא בשל עצמם^[306].

הולכת הדם

הולכת דם קרבן פסח למזבח לשם זריקתו^[307], שהיא עבודה* וצריכה בגדי-כהונה*^[308], מכיון שבשעת שחיטת קרבן פסח היו הדמים נשארים בעזרה, ובגדי כהונה שעבד בהם כשהם מלוכלכים בדם, העבודה פסולה^[309], לסוברים - וכן הלכה^[310] - שבגדי כהונה שנעשו קצרים מחמת שסילקם מן הקרקע על ידי אבנט, פסולים^[311], היו מוליכים את הדם על האצטבאות של בנין שהיו בעזרה, שהרי הם כרצפה^[312].

בהולכה זו, היו הכהנים עומדים שורות שורות, ובידיהם בזיכי כסף ובזיכי זהב, שורה שכולה כסף, כסף, ושכולה זהב, זהב, ולא היו מעורבים^[313], כדי שיהיה להם נוי^[314]. ולא היו למזרקים שולים, כדי שלא יניחום ויקרש הדם^[315].

שחט השוחט וקיבל הכהן^[316], נותנו לחבירו וחבירו לחבירו^[317] עד שיגיע הדם אצל כהן הקרוב למזבח^[318], ואינו מוליכו אחד, משום ברֹב-עם-הדרת-מלך*^[319], שיתעסקו רבים במצוה זו^[320]. שופכו הכהן שפיכה אחת - לסוברים כן^[321], וכן הלכה^[322]. או זורקו זריקה אחת^[323], לסוברים כן^[324] - כנגד היסוד^[325], ומקבל מזרק אחד מלא ואחר כך מחזיר את הריקן^[326].

על מחלוקת התנאים אם דם קרבן פסח נזרק על היסוד או נשפך עליו, ע"ע זריקה^[327].

מתן הדם

דם הפסח טעון מתנה אחת של דם^[328]. יש הסוברים שדין זה נלמד מהכתוב בבכור: את דמם - בלשון רבים^[329] - תזרֹק^[330], לימד על הפסח שטעון מתן דמים לגבי מזבח^[331]. ויש הסוברים שדין זה נלמד מהכתוב: ודם זבחיך ישפך^[332].

מתנה זו, נחלקו בה תנאים אם היא בזריקה* - בכלי מרחוק^[333] - או בשפיכה - בכלי מקרוב^[334], וכן הלכה^[335] - ועל כך ע"ע זריקה^[336].

שפיכה זו היא כנגד היסוד^[337], והדבר נלמד בגזרה-שוה* "זריקה" "זריקה" מעֹלה*, נאמר כאן: את דמם תזרֹק^[338], ונאמר בעולה: וזרקו בני אהרן הכהנים את דמו על המזבח סביב^[339], מה עולה טעונה יסוד, אף פסח טעון יסוד^[340]. שפך דם קרבן פסח שלא כנגד היסוד, הרי זה פסול^[341].

הפשט

אחר ששופכים דמו - של קרבן הפסח, לסוברים כן^[342], וכן הלכה^[343]. או אחר שזורקים דמו, לסוברים כן^[344], תולים^[345] - ומפשיטים^[346] את כולו^[347] וקורעים את בטנו^[348], וקורעו וממחה את קרביו עד שמסיר מהן הצואה והפרש^[349], ומוציא את האמורים*^[350], ונותנם בכלי ומולחם^[351] ומקטירם^[352] הכהן על גבי המזבח-החיצון*^[353].

כיצד תולים ומפשיטים, אונקליות - ווים^[354], מסמרים^[355] שראשיהם כפופים למעלה^[356] - של ברזל היו קבועים - בעזרה*, במקום בית-המטבחים*^[357] - בכתלים ובעמודים, שבהם תולים ומפשיטים^[358]. כל מי שלא מצא מקום לתלות^[359] ולהפשיט^[360], מקלות דקים וחלקים - מחולקים^[361], מפוצלות קליפתם^[362] - היו שם, מניח על כתפו ועל כתף חבירו ותולה ומפשיט^[363].

על מחלוקת התנאים עד היכן מפשיטים את הבהמה, כשחל ארבעה עשר בניסן בשבת, עי' להלן: הקרבתו בשבת^[364]. על מחלוקת התנאים כיצד מפשיטים הבהמה, כשחל ארבעה עשר בניסן בשבת, ואין מקום לתלות על האונקליות של ברזל, עי' להלן: שם^[365].

הקטרה ונטילה

אחר שמוציאים האמורים מבטן הבהמה^[366], מקטירים אותם כל זבח וזבח לבדו^[367], שנאמר: והקטירו^[368] - משמע לבדם^[369] - שלא יערב חלביו של זה בזה^[370], חלבים של קרבן זה בחלבים של קרבן אחר^[371]. ובעל הזבח נוטל פסחו עם העור שלו^[372], שכל אחד ואחד נותן פסחו בעורו ומפשיל לאחוריו^[373], ומביא - אותו מיד, כשחל בחול, ובמוצאי-שבת* כשחל בשבת^[374] - לירושלים, וצולהו^[375] ואוכל לערב^[376], ועל כך ע"ע אכילת פסחים.

הדחת העזרה

לאחר שסיימו את שחיטת קרבן הפסח היו הכהנים מדיחים את העזרה*^[377], שאמת המים מהלכת בעזרה, וכשהם רוצים להדיח העזרה פוקקים את נקב יציאתה והמים פושטים והולכים על גדותיה, ומדיחים את כל העזרה^[378], שרצפה של שיש היתה כולה, ואחר כך פותחים הנקב והמים יוצאים, ובערב הפסח, מתוך שהדמים מרובים היו מדיחים אותה^[379].

על הדחת העזרה כשחל ארבעה עשר בניסן להיות בשבת, עי' להלן: הקרבתו בשבת^[380].

אימורי^[381] קרבן הפסח טעונים הקטרה*, ועל כך ע"ע הקטרה (א)^[382], ומקטירים חלבי פסחים כל הלילה עד שיעלה עמוד-השחר*^[383], אם חל ערב פסח בשבת, שהרי חלבי שבת קרבים ביום טוב^[384], ועל כך ע"ע הנ"ל^[385]. חל ארבעה עשר להיות בחול, אין מקטירים אותם בליל יום טוב, ועל כך ע"ע הנ"ל^[386]. המניח אימורי קרבן פסח ולא הקטירם עד שלנו ונפסלו בלינה*, הרי זה עובר בלא-תעשה*^[387], ועל כך ע"ע לינה (ב).

הקרבתו בשבת

הקרבתו בשבת

קרבן פסח דוחה שבת* כשחל ארבעה עשר בניסן בשבת^[388]. ומספר לימודים לדבר: א) וכי אין לנו אלא פסח אחד בלבד דוחה את השבת בכל שנה, והלא כמה פסחים ידחו את השבת בכל שנה^[389], שיש מאה תמידים הדוחים את השבת^[390], או שיש מאתים תמידים ומוספי שבתות הדוחים את השבת^[391], או שיש שלוש מאות תמידים ומוספי שבתות ושל ימים טובים ושל ראשי חודשים הדוחים את השבת^[392]. ב) הדבר נלמד בהקש* מתמיד*^[393], הואיל ותמיד קרבן ציבור^[394] ופסח קרבן ציבור, מה תמיד קרבן ציבור דוחה שבת, אף פסח קרבן ציבור דוחה שבת^[395]. ג) הדבר נלמד בקל-וחֹמר* מתמיד^[396], מה אם תמיד שאין מחייבים על - ביטול - עשייתו כרת* דוחה את השבת, פסח שחייבים על - ביטול - עשייתו כרת^[397], אינו דין שידחה את השבת^[398]. ד) הדבר נלמד בגזרה-שוה* מתמיד*^[399], נאמר בתמיד: במועדו^[400], ונאמר בפסח: במועדו^[401], מה תמיד שנאמר בו במועדו דוחה את השבת^[402], אף פסח שנאמר בו במועדו דוחה את השבת^[403]. ה) נאמר בפסח: במועדו^[404], ואנו דורשים: במועדו, אפילו בשבת^[405], שהרי קבוע לו זמן^[406]. וכתבו אחרונים שבשנה השנית לצאתם ממצרים שעשו הפסח, כפי שנאמר: בשנה השנית וגו' ויעשו בני ישראל את הפָּסח במועדו^[407], זה היה בשבת, שהרי נאמר: ויהי בחדש הראשון בשנה השנית באחד לחדש הוקם המשכן^[408], ושנינו על זה: עשר עטרות נטל אותו היום ראשון למעשה בראשית^[409], וכיון שראש חודש ניסן היה ביום ראשון ממילא שיום טוב הראשון של פסח היה גם כן ביום הראשון, והרי ארבעה עשר בשבת, ונאמר: ויעשו בנ ישראל את הפָּסח במועדו^[410], ולכן בזה יפה הדרש, במועדו אפילו בשבת^[411], משום שאז נפל בשבת^[412].

הדוחה את השבת ושאינו דוחה

שחיטת הפסח^[413] וזריקת דמו^[414] ומיחוי קרביו^[415] והקטר חלביו^[416] דוחים את השבת^[417], שכל מלאכה שאי אפשר לעשותה מערב שבת דוחה את השבת^[418], ואי אפשר לעשותם קודם השבת שהרי קבוע לו זמן, שנאמר: במועדו^[419], אבל צלייתו^[420] והדחת קרביו, אינם דוחים את השבת^[421], שהרי אפשר לעשותם לאחר השבת^[422], וכל מלאכה שאפשר לעשותה מערב שבת אינה דוחה את השבת^[423].

הרכבתו והבאתו מחוץ לתחום וחתיכת יבלתו, נחלקו בהם תנאים: לדעת תנא קמא - ור' יהושע ור' עקיבא^[424] - אינם דוחים את השבת^[425], שהרי אפשר לעשותם קודם השבת^[426]. ולדעת ר' אליעזר, דוחים את השבת^[427], והדבר נלמד בקל-וחֹמר^[428], מה אם שחיטה שהיא משום מלאכה דוחה את השבת, אלו שהן משום שבות* לא ידחו את השבת^[429].

להלכה פסקו ראשונים שהרכבתו והבאתו וחתיכת יבלתו בכלי, אינם דוחים את השבת^[430], ואם יכול לחתוך יבלתו בידו בשבת חותך, ואם היתה יבשה חותכה אפילו בכלי, שאין-שבות-במקדש* כלל^[431].

הקדשו

כשחל ערב פסח בשבת צריך כל אחד מישראל ליזהר להכין הקרבן פסח קודם השבת ולהקדישו^[432], ולומר: זה פסח^[433], שהרי אין מקדישים בשבת - משום שבות*^[434], ואף על פי שאין-שבות-במקדש*^[435], היינו בדבר שאי אפשר לעשותו בערב שבת^[436], לסוברים כן^[437] - ומכל מקום אם לא הקדיש קודם השבת יכול להקדישו בשבת^[438], שזו מצות היום היא^[439], והואיל וקבוע לו זמן מותר להקדישו בשבת^[440], שלא גזרו על שבות זה שבשבילו ימנע מלעשות הפסח^[441].

על מחלוקת האמוראים בירושלמי, האם מותר להקדיש בשבת קרבן שקבוע לו זמנו היום, ע"ע אין שבות במקדש^[442].

קנין השה

ערב פסח בירושלים שחל להיות בשבת, מניח טליתו אצלו ונוטל את פסחו ועושה עמו חשבון לאחר יום טוב^[443], ליום שלישי^[444], כלומר, אם לא קנה שה או עז לפסח קודם השבת^[445], יכול לקנותו בשבת בלא מקח ובלא דמים, ואם אין המוכר מאמינו מניח טליתו במשכון ועושה החשבון מהמקח לאחר יום טוב, שלא גזרו על חובות הקבועים להם זמן, כמו פסח בשבת^[446].

הבאת הסכין לבית המקדש

שכח ולא הביא סכין למקדש מערב שבת, מי שפסחו טלה, טומנו בצמרו, מי שפסחו גדי, קושרו בין קרניו, ומביא סכינו לעזרה*^[447] ומקדישו שם^[448], ואף על פי שהוא מחמר^[449] בשבת, מחמר כלאחר-יד* הוא ומפני המצוה מותר^[450]. במה דברים אמורים, כשלא הקדיש פסחו עדיין ולא אמר: זה פסח^[451], אבל אם הקדישו לא יביא סכין עליו מפני שהוא עובד בקדשים^[452].

על הקדש קרבן פסח בשבת, עי' לעיל^[453].

הפשטו

חל ארבע עשר בניסן בשבת*, שדוחה שחיטתו את השבת^[454], נחלקו תנאים צורת הפשט הבהמה:

א) לדעת ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה, מפשיטים את הפסח עד החזה^[455], דהיינו שמתחיל להפשיט הבהמה מרגליו האחרונים ומפשיט עד החזה^[456], שיכול להוציא אימורים, שהקטר חלביו דוחים שבת^[457], וצורך גבוה הוא^[458], ושוב אינו גומר ומפשיט^[459], עד ליל חמישה עשר בניסן^[460], שצורך הדיוט הוא^[461].

ב) ולדעת חכמים - ור' ישמעאל בירושלמי^[462] - אף כשחל ארבעה עשר בניסן בשבת מפשיטים את כולו^[463], שנאמר: כל פָּעל ה' למענהו^[464], דהיינו לכבודו^[465]. ונחלקו אמוראים בפירוש הדבר: א) לדעת רב יוסף, הכבוד הוא שלא יסריח הבשר^[466], שהעור מחממו ומסריחו, ואין זה כבודו להיות פרס אוכלי שולחנו מגואל^[467], ולכן אפילו אם בדעתו להניחו על שולחן זהב, מפשיט כולו, שהבשר יסריח^[468], אבל אם הוא יום שמנשבת בו רוח שאינה מסריחה הבשר, אף לדעת חכמים מפשיטו עד החזה^[469]. ב) ולדעת רבא - וכן סתם התלמוד במקום אחר^[470] - הכבוד הוא שלא יהיו קדשי שמים מוטלים כנבלה^[471], שיש בזה בזיון קדשים^[472], שחציו מופשט ועומד כך עד הלילה, ודומה כנבלה^[473], ולכן אף אם הוא יום שמנשבת בו רוח שאינה מסריחה הבשר, מפשיטו כולו^[474], אבל אם בדעתו להניחו על שולחן זהב, שאינו מוטל בבזיון, אף לדעת חכמים מפשיטו עד החזה^[475].

בירושלמי אמרו בטעם מחלוקת התנאים, שלדעת ר' ישמעאל, שמפשיטו כולו אף כשחל ארבעה עשר בניסן בשבת^[476], הטעם הוא שאם יפשיטו עד החזה בלבד, יהיה נראה כנוטל אמורים מתוך זבח מנוול^[477]. ולדעת ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה, שמפשיטו עד החזה^[478], אינו כנוטל אימורים מתוך זבח מנוול, שמתוך שהוא הופכו - מתחיל להפשיט למטה^[479]. ויש מפרשים, שיכול להופכו ולא להראות החלק שלא הופשט^[480]. ויש מפרשים, שהופכו ונוטל אימוריו מצד השני שהוא פתוח^[481] - אינו נראה כן^[482].

לדעת הסוברים שאף כשחל ארבעה עשר להיות בשבת, מפשיטים את כולו^[483], נחלקו ראשונים בצורת ההפשט לאחר שמגיע לחזה: א) יש סוברים שעל זה אמרו שנוטל אותו "בברזי"^[484]. ונחלקו ראשונים בביאור המושג: א) יש מפרשים שמנקבו בשעת הפשטו^[485], וכיון שאינו חושש לעשות נקבים^[486], מוכח שלא אכפת לו כלל מהעור^[487], ואין לו הנאה ממנו^[488]. ב) ויש מפרשים שמפשיט וחותך בחתיכות קטנות^[489], שאין דרך הפשטה בכך, ואין כאן מלאכה^[490], או שהחתיכות הן קטנות כל כך שאין באחת מהן לעשות קמיע, הלכך אינו חשוב עור ואין זה הפשט^[491]. ג) ויש מפרשים כעין זה, שמשליכו חתיכות, ומראה שאינו רוצה העור^[492].

ב) ויש מהראשונים סוברים שלסוברים שמפשיטים אף בשבת את כל העור, מפשיטו כולו כדרכו^[493], ולא אמרו שנוטל "בברזי", אלא שהסוברים שמפשיטו כולו אומרים לסוברים שמפשיטו עד החזה, שמן הראוי שיודו להם שמכל מקום מן החזה ולמעלה מותר ליטול "בברזי"^[494].

להלכה פסקו ראשונים שאם חל ארבעה עשר להיות בשבת, כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת^[495], ומפשיט את כולו^[496], ואינו צריך ליטול "בברזי"^[497].

צורת ההפשט

הרוצה לתלות את הבהמה על מנת להפשיטה, ולא מצא אונקליות בבית-המטבחים* - שעליהם תולים הבהמה ומפשיטים אותה^[498] - שאם חל ארבעה עשר בניסן בחול, מניח על כתפו ועל כתף חבירו מקלות דקים וחלקים ותולה ומפשיט^[499], חל ארבעה עשר בניסן שחל בשבת, נחלקו תנאים: א) לדעת ר' אליעזר מניח ידו על כתף חבירו ויד חבירו על כתיפו ותולה - אותו בגידי ארכובותיו בזרועו^[500] - ומפשיט^[501], שראובן מניח יד שמאלו על כתף ימין חברו, ויד שמעון השמאלית מניח על כתפו הימנית, ונמצא ששניהם יכולים להפשיט כל אחד ביד ימינו^[502]. ואין מפשיטים במקלות, משום שאסור לטלטל המקלות בשבת^[503], ואף על פי שאין שבות* במקדש^[504], לדעתו הדבר אסור אף במקדש, הואיל ויכול בלא זה^[505]. ויש מהראשונים שכתב בטעמו של ר' אליעזר, שבשבת אינו יכול לתקן - לפצל קליפת^[506] - המקלות^[507]. ב) ולדעת תנא קמא, עושה כמעשהו בחול^[508], שהרי אין-שבות-במקדש*^[509]. וכן הלכה^[510].

היציאה מהעזרה

אין כל אחד ואחד מוליך את פסחו לביתו בשבת^[511], שאי אפשר לערב את ירושלים בערוב-חצרות*^[512], שהרבה צדוקים* ובייתוסים^[513] היו בה שאסרו על השאר^[514], אלא כת הראשונה - משלוש הכתות ששחטו את קרבן פסח^[515] - יוצאים בפסחיהם ויושבים בהר-הבית*, והשניה יוצאים בפסחיהם ויושבים בחיל*, והשלישית עומדים במקומם בעזרה*, ושוהים הכל עד מוצאי-שבת* והולך כל אחד בפסחו לביתו^[516].

הדחת העזרה

חל ארבעה עשר בניסן להיות בשבת, אמרו במשנה ובתוספתא שאסור להדיח את העזרה^[517] - אף על פי שכשחל בחול היו מדיחים את העזרה לאחר שחיטת קרבן הפסח^[518] - משום שהדחה דוחה למכבד^[519], והמכבד בשבת, נחלקו בו תנאים אם אסור הדבר משום שבות*^[520]. או משום שיש בו חיוב חטאת^[521]. ומכל מקום אמרו שם, אף כשחל בשבת הכהנים היו מדיחים את העזרה שלא ברצון חכמים^[522], שהרי חיוב חטאת יש בדבר, לסוברים כן^[523], ואפילו לסוברים שאין האיסור אלא משום שבות^[524], ואין-שבות-במקדש*, שבות שאינה צריכה - לסוברים כן^[525] - לא התירו^[526].

להלכה כתבו ראשונים שרוחצים את העזרה אף בשבת^[527], שכיבוד הבית בשבת אינו אסור אלא משום שבות^[528], ושבות הותרה במקדש אפילו בדבר שאינו צורך עבודה^[529].

צלייתו

צליית קרבן פסח^[530] יכולה להיעשות בחול אף מבעוד יום^[531], ואם חל ארבעה עשר בניסן בשבת, אינה נעשית אלא במוצאי-שבת*, ועל כך עי' לעיל^[532].

החייבים בו והפטורים ממנו

נשים

נשים, אם חייבות בקרבן פסח, נחלקו תנאים:

א) לדעת ר' יהודה ור' יוסי - ור' מאיר בירושלמי^[533], והמכילתא^[534], ותנא קמא בספרי^[535] - האשה* חייבת בקרבן פסח^[536], אף על פי שהיא מצות עשה שהזמן גרמא, שנשים פטורות ממנה, שבא על זה לימוד מיוחד^[537], לפי שנאמר: איש - איש לפי אכלו^[538] - אין לי אלא איש, אישה מנין^[539], תלמוד לומר: במכסת נפשֹׁת^[540], ריבה^[541], ואפילו נשים^[542]. ולכן בקרבן פסח שוחטים על האישה, אפילו בפני עצמה^[543]. ב) ולדעת ר' שמעון - ור' שמעון בן אלעזר בירושלמי^[544] - אישה פטורה מקרבן פסח^[545], שנאמר בפסח מצרים: איש - איש לפי אכלו^[546] - ולא אישה^[547], אלא שמכל מקום עושים אותה טפילה לאחרים^[548], להימנות עם שאר בני חבורה^[549], שלזה מועיל הריבוי מבמכסת נפשֹׁת^[550].

להלכה פסקו ראשונים שנשים חייבות בקרבן פסח^[551], שההלכה כר' יהודה ור' יוסי לגבי ר' שמעון^[552].

אנדרוגינוס וטומטום

לסוברים - וכן הלכה^[553] - שאשה* חייבת בקרבן פסח^[554], אף אנדרוגינוס* וטומטום* חייבים בקרבן פסח^[555], שנאמר: איש - איש לפי אכלו^[556] - אין לי אלא איש, אישה טומטום ואנדרוגינוס מנין, תלמוד לומר: במכסת נפשֹׁת^[557], ריבה^[558]. ומכל מקום כיון שערל* אינו אוכל בקרבן פסח^[559], וטומטום, על הצד שהוא זכר, הרי הוא ערל^[560], ולכן הוא פטור^[561].

עבד כנעני

לסוברים - וכן הלכה^[562] - שאשה* חייבת בקרבן פסח^[563], אף עבד-כנעני* חייב בקרבן פסח^[564], כי חיובם במצוות הוא כנשים^[565], ועוד שריבוי האישה נלמד מהמילה: נפשֹׁת^[566], וריבוי זה שייך גם על עבד^[567]. ומכל מקום חלוק העבד מהאישה, שאישה דינה כמו איש שאין יכול אחר לשחוט עליה בלא דעתה, אבל עבד כנעני יכול רבו לשחוט על העבד ולמנות העבד על הפסח בעל כרחו^[568], ועל כך עי' לעיל: שחיטתו והקרבתו^[569].

מי שחציו-עבד-וחציו-בן-חורין*, נחלקו הדעות אם חייב בקרבן פסח, ועל כך ע"ע חציו עבד וחציו בן חורין^[570].

חולה

חולה* שאינו יכול לאכול כזית אין שוחטים עליו^[571], שנאמר: איש לפי אכלו^[572], עד שיהיה ראוי לאכול^[573], יצא החולה שאינו יכול לאכול כזית, שאין שוחטים עליו^[574].

מי שהוא בריא בשעת שחיטה* וחולה בשעת זריקה*, או חולה בשעת שחיטה ובריא בשעת זריקה, אין שוחטים וזורקים עליו עד שיהיה בריא משעת שחיטה עד שעת זריקה^[575], שצריך שיהיה ראוי לאכילה^[576], וצריך לעשות פסח-שני*^[577]. ונחלקו אחרונים: יש סוברים שאין הדברים אמורים אלא לכתחילה, אבל בדיעבד, הקרבן כשר^[578]. ויש סוברים שאף בדיעבד הקרבן פסול^[579].

קטן

קטן*, שוחטים עליו את הפסח^[580], שנאמר: איש^[581], אין לי אלא איש, מנין לרבות את הקטן, תלמוד לומר: נפשֹׁת^[582]. מאימתי שוחטים עליו את הפסח, נחלקו תנאים: א) לדעת תנא קמא - והמכילתא^[583] - אם יכול לאכול כזית צלי שוחטים עליו את הפסח^[584]. או משום שנאמר: איש לפי אכלו^[585], עד שיהיה ראוי לאכול^[586], יצא הקטן שאינו יכול לאכול כזית, שאין שוחטים עליו^[587]. או משום - שהמילה איש^[588] אינה באה למעט קטן^[589] - אם כן למה נאמר איש, מה איש יכול לאכול כזית, אף קטן שיכול לאכול כזית^[590]. ב) ולדעת ר' יהודה, אין שוחטים עליו את הפסח, עד שיכול לברר אכילה - שידע הפרש אכילה^[591] - כיצד, נותנים לו צרור וזורקו, אגוז ונוטלו^[592].

להלכה פסקו ראשונים שקטן שיכול לאכול כזית שוחטים עליו, ואם לאו, אין שוחטים עליו^[593].

הטמא* ומי שנמצא בדרך רחוקה פטורים מקרבן פסח, וחייבים בפסח-שני*, ועל כך ע"ע פסח שני.

מי שאינו יכול לאכול

אין שוחטים את הפסח אלא על מי שראוי לאכול^[594], שנאמר: איש לפי אכלו^[595], עד שיהיה ראוי לאכול^[596]. אפילו חבורה של מאה שאינם יכולים לאכול כזית, אין שוחטים עליהם^[597]. ונחלקו ראשונים: יש מפרשים שאין יכולים לאכול כזית בין כולם^[598]. ויש מפרשים שאין כל אחד מהם יכול לאכול כזית^[599].

כשבנו ערל

בן זכר, שמצות-עשה* על אביו למולו^[600], עבר ולא מלו, אם מעכב את האב משחיטת קרבן פסח, נחלקו תנאים: לדעת ר' ישמעאל במכילתא - והמכילתא דרבי שמעון בר יוחאי^[601] - מילת בניו מעכבת מלשחוט הפסח^[602], שנאמר: המול לו כל זכר ואז יקרב לעשֹׂתו^[603]. ולדעת ר' יונתן במכילתא, אין מילת הבנים מעכבת משחיטת קרבן פסח, שלדעתו אין הכתוב של "אז יקרב לעשֹׂתו" בא אלא ללמדנו שמי שהיו לפניו שתי מצוות, מצות פסח ומצות מילה, מצות מילה קודמת למצות הפסח, שנאמר: המול לו כל זכר ואז יקרב לעשֹׂתו^[604].

להלכה פסקו ראשונים שמילת בניו הקטנים מעכבתו מלשחוט הפסח^[605], ואם שחט קודם שימול אותם, הפסח פסול^[606].

לסוברים - וכן הלכה^[607] - שמילת בניו מעכבתו מלשחוט הפסח^[608], אם טומטום* מעכב את אביו משחיטת הפסח, ע"ע טומטום^[609].

כשעבדו ערל

עבד-כנעני*, שמצות-עשה* על הרב למולו^[610], עבר ולא מלו, אם מעכב את הרב משחיטת קרבן פסח, נחלקו תנאים: א) לדעת ר' ישמעאל במכילתא - ותנא קמא בתוספתא^[611], והמכילתא דרבי שמעון בר יוחאי^[612], ויש המפרשים כן בדעת ר' אליעזר בן יעקב בתוספתא^[613] - מילת עבדיו מעכבת מלשחוט הפסח^[614], והדבר נלמד בגזרה-שוה* "אז" "אז" ממילת בניו^[615], נאמר במילת בניו: ואז יקרב לעשֹׂתו^[616], ונאמר במילת עבדיו: ומלתה אֹתו אז יאכל בו^[617], מה "אז" האמור כאן "אז יקרב לעשֹׂתו" - בשחיטה הכתוב מדבר - אף אז האמור להלן "אז יקרב לעשֹׂתו"^[618]. ב) ולדעת ר' יונתן במכילתא - ויש המפרשים כן בדעת ר' אליעזר בן יעקב בתוספתא^[619] - אין מילת העבדים מעכבת משחיטת קרבן פסח. אם משום שאין הכתוב של "אז יקרב לעשֹׂתו" בא אלא ללמדנו שמי שהיו לפניו שתי מצוות, מצות פסח ומצות מילה, מצות מילה קודמת למצות הפסח, שנאמר: המול לו כל זכר ואז יקרב לעשֹׂתו^[620]. או משום שדין זה לא היה אלא בפסח-מצרים* ואינו נוהג בפסח דורות^[621].

להלכה פסקו ראשונים שמילת עבדיו מעכבתו מלשחוט הפסח^[622], ואם שחט קודם שימול אותם, הפסח פסול^[623].

לסוברים - וכן הלכה^[624] - שמילת עבדיו מעכבתו מלשחוט הפסח^[625], אם טומטום* מעכב את רבו משחיטת הפסח, ע"ע טומטום^[626].

טבילת שפחותיו

טבילת אמהותיו לשם עבדות^[627], אם מעכבת משחיטת קרבן פסח, נחלקו תנאים בתוספתא: לדעת תנא קמא מעכבת^[628], ודבר זה מפי הקבלה, שהטבילה לשפחות כמילה לעבדים^[629]. ולדעת ר' אליעזר בן יעקב, דין זה לא היה אלא בפסח-מצרים* ואינו נוהג בפסח דורות^[630].

להלכה נחלקו ראשונים: א) יש הפוסקים שטבילת אמהותיו לשם עבדות מעכבת משחיטת הפסח^[631], שההלכה כתנא קמא^[632], שאף על פי שמשנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי^[633], לא אמרו - לסוברים כן^[634] - שהלכה כמותו אלא במשנה, ולא בברייתא^[635]. או - לסוברים כן^[636] - שהלכה כמותו אף בברייתא, אלא שכאן אין הלכה כמותו, שכן מהתלמוד עולה שההלכה כתנא קמא^[637]. ב) ויש מהראשונים הפוסקים שטבילת אמהותיו לשם עבדות אינה מעכבת משחיטת הפסח^[638], שכן ההלכה כר' אליעזר בן יעקב - לסוברים כן^[639] - אף בברייתא^[640].

מילת עבדי אישה

לסוברים - וכן הלכה^[641] - שמילת עבדיו מעכבתו מלשחוט הפסח^[642], אף אישה בעלת עבדים שלא מלו עבדיה, אין שוחטים עליה את הפסח^[643], שנאמר: וכל עבד איש^[644], אין לי אלא עבד איש, עבד אישה מנין, תלמוד לומר: מקנת כָּסף^[645], מכל מקום^[646]. ויש מהאחרונים הסוברים בדעת ראשונים שאישה אינה בכלל דין זה, ואם לא מלו עבדיה, הכל מודים ששוחטים עליה את הפסח^[647].

מילת עבדי קטן

לסוברים - וכן הלכה^[648] - שמילת עבדיו מעכבתו מלשחוט הפסח^[649], שנינו במכילתא שאף עבדי קטן* מעכבים אותו מלשחוט הפסח^[650], שנאמר: וכל עבד איש^[651], אין לי אלא עבד איש, עבד קטן מנין, תלמוד לומר: מקנת כָּסף^[652], מכל מקום^[653]. וראשונים פסקו, שהקטן אין מילת עבדיו וטבילת שפחותיו מעכבתו מלהמנות על הפסח, שנאמר: וכל עבד איש^[654], להוציא את הקטן^[655].

שחטו לצורך מי שאינו יכול לאוכלו

שחטו שלא למנוייו - שנמנו עליו חבורה זו ושחטו לשם חבורה אחרת^[656], ואין קרבן הפסח נאכל אלא לאלה שנמנו עליו בשעת שחיטתו^[657] - פסול^[658], שנאמר: במכסת^[659] - אין מכסת אלא מנין^[660], וכן הוא אומר: ומכסם לה' שנים ושלשים נָפש^[661], וכן: מכסת הערכך^[662] - מלמד שאין הפסח נשחט אלא למנוייו, יכול שחטו שלא למנוייו יהא כעובר על המצוה וכשר^[663], תלמוד לומר: במכסת וגו' תכֹסו^[664] - שאף הוא לשון מנין^[665] - שנה עליו הכתוב לפסול^[666]. או שהדבר נלמד מהמילה תכֹסו באופן אחר: לשון סורסי - ארמי^[667], לשון סורית^[668] - הוא, כאדם שאומר לחבירו כוס - שחוט^[669] - לי טלה זה^[670], הרי שבשעת שחיטה צריך להתכוין למנוייו^[671].

שחטו שלא לאוכליו - לשום חולה* או לשום זקן^[672] וקטן*^[673] - פסול^[674], שנאמר: איש לפי אכלו תכֹסו^[675], איש לפי אכלו, הראוי לאכול, פרט לחולה^[676] ולזקן^[677] וקטן^[678], ואפילו הם מנויים^[679], והוקש^[680] למנויים^[681], שכן מהמילה "תכֹסו" אנו למדים שאם שחטו שלא למנוייו, פסול^[682]. ונחלקו ראשונים: יש מפרשים שאין יכולים לאכול כזית, ואין בו מנויים אחרים אלא הן^[683], שלדעתם כל שאין בו כדי אכילת כזית בכל מנוייו, פטורים מקרבן פסח^[684]. ויש מפרשים שאין כל אחד מהם יכול לאכול כזית^[685], שלדעתם אז פטורים מקרבן פסח^[686].

שחטו לערלים - שאינם אוכלים בקרבן פסח^[687] - או ששחטו לטמאים - שאינם אוכלים בקרבן פסח^[688] - פסול^[689], שנאמר: שנאמר: איש לפי אכלו תכֹסו^[690], איש לפי אכלו, הראוי לאכול, פרט לערל - וטמא - ואפילו הוא מנוי^[691], והוקש^[692] למנויים^[693], שכן מהמילה "תכֹסו" אנו למדים שאם שחטו שלא למנוייו, פסול^[694].

שחטו לאוכליו ושלא לאוכליו^[695], למנויו ושלא למנויו, למולים ולערלים, לטמאים ולטהורים, כשר^[696], שאלו הראויים לו אוכלים כהלכה, והאחרים כאילו לא חשב עליהם^[697].

על ידי שליח

כשלא קבע גדי או טלה

האומר לעבדו: צא ושחוט עלי את הפסח, אף על פי שדרך רבו לשחוט טלה בכל שנה והלך ושחט עליו גדי, או שהיה דרכו לשחוט גדי והלך ושחט עליו טלה, הרי זה יאכל ממנו, שהרי לא פירש ואמר לו שחוט לי ממין פלוני^[698], הלך ושחט גדי וטלה, אינו אוכל משניהם, אלא יצאו לבית השריפה, שאין נמנים על שני פסחים^[699], ואם היה מלך או מלכה, ואמר לעבדו לשחוט עליו, ושחט גדי וטלה, יאכל מן הראשון, משום שלום מלכות^[700].

כשקבע גדי או טלה ושכח

האומר לשלוחו: צא ושחוט עלי את הפסח, וקבע לו גדי או טלה ושכח מה אמר לו רבו, הרי זה שוחט גדי וטלה, ואומר: אם גדי אמר לי, גדי שלו וטלה שלי, ואם טלה אמר לי, טלה שלו וגדי שלי^[701]. שכח השולח מה אמר לו - וזה כבר שחט השנים^[702], ואין נמנים על הפסח אלא כשהוא חי^[703] - שניהם יצאו לבית השריפה^[704], שאינו יודע איזה של זה ואיזה של זה, ואין הפסח נאכל אלא למנוייו^[705]. ואם חייב בפסח-שני*, נחלקו לשונות התלמוד: א) ללשון הראשון אמר אביי שאם שכח השולח קודם שיזרק הדם^[706] - שכשנזרק הדם לא היה ראוי לאכילה^[707] - חייבים לעשות פסח-שני*^[708], שכשנזרק הדם, לא לאכילת בשר נזרק, שהרי לא ידעו מיהם מנוייו^[709], שכח אחר שנזרק הדם - שכשנזרק הדם היה ראוי לאכילה^[710] - פטור מלעשות פסח שני^[711], שהיה אפשר לברר איזה של רב ואיזה של עבד, שכשנזרק הדם לשם אכילה נזרק, שהרי ידעו מנוייו^[712]. וכן הלכה^[713]. ב) וללשון השניה אמר אביי, שלעולם פטורים מפסח שני, כיון שכשרים הם, שאם ייזכר יהיה ראוי לאכילה - ושחיטה וזריקה מעולה היא^[714] - ולפני ה' גלוי מה אמר^[715], ואיזה של זה ואיזה של זה^[716].

האומר לעבדו: צא ושחוט עלי, וקבע לו, ושכח העבד מה אמר לו רבו, אינו יכול להתנות^[717], אבל אם נתן לו רועה של רבו גדי וטלה, ואמר לו: שחוט שניהם כדי שתשחוט כמו שאמר לו רבך, והרי אחד מהן שלך על מנת שלא יהיה לרבך בו כלום, יכול להתנות ולומר: אם גדי אמר לי, גדי שלו וטלה שלי, ואם טלה אמר לי, טלה שלו וגדי שלי^[718].

שחטו זה על זה

בני חבורה שאמרו לאחד: צא ושחוט לנו את הפסח, ואמר הוא להם: ואתם שחטו עלי, ושחטו הם ושחט הוא, כולם אוכלים מזה שנשחט ראשון והאחרון יצא לבית השריפה^[719].

אבד הפסח ונמצא

חבורה שאבד פסחה ואמרו לאחד צא ובקש - את האבוד^[720] - ושחוט עלינו, הלך ומצא פסח שאבד ושחטו, והם לקחו פסח אחר ושחטוהו, אם שלו נשחט ראשון - הואיל והם אמרו לו שחוט עלינו, על שלו הם נמנים, ושוב אין יכולים להימנות על שלהם^[721] - הוא אוכל משלו והם אוכלים עימו^[722], והשני ישרף^[723], שפסח בלא בעלים הוא^[724]. ואם שלהם נשחט ראשון, הם אוכלים משלהם - שהרי חזרו בהם מן האבוד, ומשכו ידיהם ממנו^[725] -והוא אוכל משלו^[726], שהרי לא נמנה על שלהם^[727]. ואם אינו ידוע איזה מהן נשחט ראשון, או ששחטו שניהם כאחד, הוא אוכל משלו והם אינם אוכלים עימו - שמא שלהם נשחט ראשון, ונמשכו מזה^[728] - ושלהם יצא לבית השריפה - שמא שלו נשחט ראשון, ואין נמנים על השני^[729] - ופטורים מלעשות פסח-שני*^[730], שהרי בראשון נמנו^[731], ואכילה לא מעכבת^[732].

אמר להם זה ששלחוהו לבקש פסח שאבד ולשחטו: אם איחרתי שחטו אתם עלי^[733], והם לא אמרו: שחוט עלינו^[734], הלך ומצא ושחט והם לקחו ושחטו, אם שלהם נשחט ראשון הם אוכלים משלהם והוא אוכל עימהם^[735] ושלו ישרף^[736], שכיון שהימנוהו על שלהם, הרי נמשך מן הראשון וחזר בו משליחותו^[737]. ואם שלו נשחט ראשון, הוא אוכל משלו והם אוכלים משלהם^[738]. ואם אינו ידוע איזה מהן נשחט ראשון, או ששחטו שניהם כאחד, הם אוכלים משלהם והוא אינו אוכל עמהם, ושלו יצא לבית השריפה - שמא שלהם נשחט ראשון ונמשך משלו, שהרי עשאם שלוחים^[739] - ופטור מלעשות פסח שני^[740], שהרי בראשון יצא^[741].

אמר להם: שחטו עלי אם איחרתי, ואמרו לו: בקש ושחוט עלינו, יאכלו כולם מן הראשון^[742], שהם שלוחיו והוא שלוחם^[743]. ואם אין ידוע איזה מהן נשחט ראשון, שניהם יוצאים לבית השריפה^[744], ופטורים מפסח שני^[745]. לא אמר להם ולא אמרו לו, אינם אחראים זה לזה^[746], דהיינו שאין אחריות וטענה זה על זה, ואין זה וזה חוששים איזו נשחט ראשון, אלא הם אוכלים משלהם והוא אוכל משלו^[747].

אבד להם פסחם ואבד לו פסחו, ואמר להם: צאו ובקשו ושחטו עלי, ואמרו לו: צא ובקש ושחוט עלינו, והלך ומצא ושחט ומצאו הם ושחטו, כולם אוכלים מן הראשון^[748] והשני ישרף^[749]. ואם אין ידוע אי זה נשחט תחילה, או ששחטו שניהם כאחד, שניהם ישרפו, ופטורים מלעשות פסח שני^[750]. הלך הוא לבקש והלכו הם לבקש ולא אמרו זה לזה כלום, אף על פי שהיה בלבם שישחוט כל אחד מהם על חבירו, או שהיו שם רמיזות ודברים שאומדן הדעת בהם שכל אחד שימצא ישחוט על חבירו, הואיל ולא פירשו ולא אמרו זה לזה כלום אינם אחראים זה לזה^[751].

הערות שוליים