אנציקלופדיה תלמודית:רגל (מזיק)

הגדרה - בעל חי שהזיק דרך הילוכו.

מהותו ודינו

רגל הוא אחד מאבות-נזיקין*^[1], ואחד משלשה אבות נזיקין שבשור^[2], וגדרו הוא בעל חי שהולך ומזיק ברגלו בדרך הילוכו, ודרכו בכך - והזיקו מצוי^[3], שכל שעה הוא מהלך, ודורס מה שתחת רגליו^[4] - ואין הנאה להזיקו^[5].

המקור

בעל חי שהולך ומזיק דרך הילוכו, חייב בעליו לשלם כל הנזק^[6], מן היפה שבנכסיו, שנאמר: ושלח את בעירה וגו' מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם^[7], 'ושלח' זה הרגל, שכן אמר הכתוב: משלחי רגל השור והחמור^[8], 'ישלם' היינו תשלומים גמורים דהיינו נזק שלם^[9]. ואף שאין הבעלים שולחו אלא הולך מעצמו, ואינו בכלל 'ושלח', חייב, שכן למדים משן*, שחייב אף בהולך מעצמו^[10]. 'בעירה' היינו בהמה^[11], ואף חיה בכלל, לפי שחיה בכלל בהמה^[12].

מועד

בעל חי מועד* - היינו שכן מנהג ברייתו, לעשותו תמיד^[13] - להזיק ברגל, שדרכו להלך ולשבר בדרך הילוכו^[14], ולפיכך משלם נזק שלם^[15]. והואיל והוא מועד לכך, הרי זה מצוי, ובית דין שאינם סמוכים - שאין דנים אלא בדבר מצוי^[16] - דנים בזה^[17].

שמירתו

אדם מצווה לשמור את בעל חי שלו שלא יזיק ב'רגל', ודי בשמירה פחותה, כגון לנעול בפניו בדלת שעומדת ברוח מצויה ואינה עומדת בשאינה מצויה^[18], ואין צריך שמירה מעולה^[19], ואף הסובר ששור מועד המזיק בקרן* צריך שמירה מעולה^[20], שהתורה מיעטה בשמירת רגל, שכן אמר הכתוב ברגל: ושלח את בעירה^[21], אינו חייב אלא עד שיהיה כעין שישלחנה להזיק^[22].

על בעל חי שהמית אדם ברגל, כגון שדרס על גבי תינוק, שנחלקו תנאים ואמוראים אם בעליו חייב כפר*, ע"ע כפר^[23]. על בעל חי שהזיק ברגל נכסי הקדש*, שנחלקו ראשונים אם חייב, ע"ע הקדש: בנזקין^[24].

תולדותיו

אב הרגל יש לו תולדות^[25], דהיינו דברים הדומים לו הנלמדים ממנו^[26], ככל אבות נזיקין השנויים במשנה שיש להם תולדות^[27].

תולדת הרגל, היא היזק בעל חי בגופו שלא ברגלו או בדבר המחובר לגופו – שחשוב כגופו^[28] - דרך הילוכו^[29], ושלא בכוונה^[30], לפי שהיזיקו מצוי ואין כוונתו להזיק^[31], כגון בהמה שהזיקה דרך הילוכה, בגופה – וכן בקרנה^[32] - או בשערה, או בשליף – משא^[33] המונח באמתחת^[34] - שעליה, או בפרומביא – רסן^[35] - שבפיה, או בזוג שבצוארה^[36], או במשא המונח עליה^[37], ואף המונח על החמור^[38], שאינו מהודק היטב לגופה^[39], וכן באוכף שעל בעל חי^[40], וכן כל דבר המחובר בגופה, כגון, עגלה המושכת בקרון והוליכתה על גבי הכלים ושברתם^[41]. וכן בהמה הרובצת על פכים קטנים, לסוברים כן^[42]. וכן תרנגולים שהיו פורחים ממקום למקום ושברו כלים בכנפיהם^[43], או שהיו מהדסין על גבי עיסה או פירות וטנפום, או נקרו בהם^[44].

כשכוש בזנב

בעל חי שכשכש בזנבו כדרכו, והזיק, יש סוברים שהוא תולדה של רגל^[45]. ויש חולקים וסוברים שאינה תולדה של רגל כיון שעושה כן להנאתו^[46]. בעל חי שכשכש בזנבו הרבה והזיק, נסתפקו אמוראים אם דרכו לכשכש אפילו הרבה - והוא תולדה של רגל לסוברים כן^[47] - או שאין דרכו לכשכש הרבה^[48]. ונחלקו ראשונים: יש סוברים בדעת אמוראים שנפשט הספק, שדרכו בכך^[49]. ויש סוברים שלא נפשט הספק^[50].

כשכוש באמה

בעל חי שכשכש באמתו והזיק, נסתפק ר' עינא אם הוא תולדת רגל, שדרכה בכך^[51], או שאינה תולדת רגל^[52], שאין דרכה בכך^[53], או שאפילו דרכה בכך כיון שמכשכשת מחמת שיצרה תקפה, דומה לקרן מועדת שמזקת מחמת יצרה^[54].

הכלב והגדי שקפצו מראש הגג

הכלב והגדי שהיו בראש הגג וקפצו ממנו למטה לחצר ושברו כלים בקפיצתם, דרכם בכך וחייב^[55], שהרי זה תולדת רגל^[56].

צרורות

צרורות*, דהיינו בעל חי המזיק בכחו^[57], כגון שהיה מהלך והתיז צרורות ברגלו ושברו כלים^[58], היא תולדה של רגל^[59], מהלכה-למשה-מסיני*^[60] - ולולא ההלכה אי אפשר לחייב מדין שור אלא מזיק בגופו^[61] - שמכח רגל הם באים^[62], ואף שאין דרכה לילך ולהתיז בכח^[63]. ויש שכתבו שהיא תולדה של רגל כיון שדרכה בכך^[64], ואין הנאה להזיקה^[65], ואף שלדעת חכמים אין דינה כרגל לענין שמשלמת חצי נזק^[66], מכל מקום חשובה תולדת רגל כיון שמשלמת מן העליה כרגל לסוברים כן^[67], או לפי שפטורה ברשות הרבים כרגל^[68]. ויש מן הראשונים שכתבו בדעת אמוראים, שנסתפקו אם צרורות הם תולדת רגל או תולדת קרן^[69]. המזקת בצרורות, שיש לה הנאה בהזיקה, כגון במטילה גללים ומזקת, או בשינוי, נחלקו ראשונים אם הוא תולדה של רגל: יש סוברים שהיא תולדת רגל^[70], לפי שכל מזיק על ידי כחו, אינו בכלל חיוב התורה של שור המזיק^[71], ואינו אלא חידוש מהלכה למשה מסיני מדין תולדת רגל^[72]. ויש חולקים וסוברים שאינה תולדת רגל^[73]. על דיני צרורות ופרטיהם, ע"ע צרורות.

אם דינם כשל האב

תולדות רגל דינם כרגל^[74], חוץ מצרורות ששונה בדין שמשלם חצי נזק ולא נזק שלם כברגל^[75], וכן יש מאמוראים שהסתפקו אם משלם מעליה כברגל או מגופו^[76]. ויש מאמוראים סוברים שמשלם מעליה^[77]. וכולם מודים שפטור ברשות הרבים כברגל^[78].

המקום

ברשות הניזק

הזיקה ברשות הניזק, חייב^[79], שנאמר: ושלח את בעירה וביער בשדה אחר^[80]. ואף אם החצר של הניזק ועוד שותף עמו^[81]. הלכה ברשות הרבים והתיזה צרורות לרשות הניזק, והזיקו, חייב^[82], ואפילו לסוברים שבדרסה על עץ ארוך והזיקה ברשות הניזק פטור^[83], אין דרכה לדרוס בכח להתיז צרורות^[84].

ברשות הרבים

הזיקה ברשות הרבים, פטור^[85], שנאמר: ובער בשדה אחר^[86], ולא ברשות הרבים^[87], או לפי שנאמר: מיטב שדהו^[88], דהיינו דוקא במזיק בשדהו של הניזק^[89], שיש לבהמה רשות להלך ברשות הרבים^[90], ודרכה להלך ולשבר בדרך הילוכה^[91], ואי אפשר שילכו הבעלים אחריה תמיד^[92].

בשל המזיק והניזק

הזיקה בחצר של המזיק והניזק, המיוחדת להניח בה פירות ולהכניס בה בהמות, כגון הבקעה וכיוצא בהם, פטור^[93], מפני שיש לה רשות להלך בהם, ודרכה להלך כדרכה ולשבר דרך הילוכה^[94]. וכן הדין במיוחדת לשניהם לבהמות ולא לפירות^[95], שהניזק שהכניס הפירות, הרי כהכניסו לחצר המזיק^[96].

במיוחדת לשניהם לבהמות ולניזק לפירות

הזיקה בחצר המיוחדת לבהמות למזיק ולניזק, ולא היתה מיוחדת לפירות אלא לניזק בלבד, יש סוברים שחייב^[97], על הפירות^[98], שחשוב רשות הניזק לענין הפירות^[99], ואף על פי שיש רשות למזיק להכניס שם בהמתו^[100]. והוא הדין במיוחדת לניזק לפירות בלבד, ולמזיק מיוחדת לבהמה בלבד^[101]. ויש סוברים שפטור, כיון שיש רשות לבהמת המזיק לילך שם^[102], היה לניזק לשמור פירותיו^[103]. הלכה שחייב^[104].

מיוחדת לפירות ולא לבהמות

הזיקה ברשות של שניהם המיוחדת לפירות ולא לבהמות, נחלקו תנאים ואמוראים: יש סוברים שחייב^[105], שכיון שאינה מיוחדת לשוורים חשובה 'שדה אחר'^[106]. ויש סוברים שפטור, שכיון שמיוחדת אף למזיק לפירות, אינה חשובה שדה אחר^[107]. הלכה שחייב^[108].

ברשות המזיק

הזיקה ברשות המזיק, פטור^[109], שטוען המזיק לניזק, מה עושים הפירות שלך ברשותי^[110], והכתוב מחייב דוקא 'בשדה אחר'^[111], ויש שכתבו שלמדים מקרן* שחייב ברשות הרבים ופטור ברשות המזיק^[112], קל וחומר רגל שפטור ברשות הרבים^[113], שפטור ברשות המזיק^[114].

בחצר של אחר

הזיקה בחצר שאינה של המזיק ושל הניזק, אלא של אחר – ואין רשות לניזק להכניס פירותיו לחצר^[115] - נחלקו תנאים ואמוראים בדבר: יש סוברים שפטור^[116], שאינו חייב אלא 'בשדה אחר', דהיינו של ניזק^[117], ואף על פי שאין רשות לבהמה להלך שם^[118], או לפי שנאמר בחיוב התשלומים: מיטב שדהו^[119], והיינו דוקא במזיק שדהו של הניזק^[120]. ויש סוברים שחייב^[121], שנאמר בחיוב התשלומים: בשדה אחר^[122], כל שהוא שדה אחר ואינו רשות הרבים^[123]. הלכה שפטור^[124]. נתן בעל החצר רשות לניזק להכניס פירותיו, אף לסוברים שבלא רשות פטור^[125], חייב^[126], דחשיב רשות הניזק^[127], כחצר השותפים^[128].

עץ מרה"ר לרשות הניזק

דרסה ברשות הרבים על עץ ארוך שהיה מונח מקצתו ברשות הרבים ומקצתו ברשות הניזק ושברה כלים ברשות הניזק, נחלקו ראשונים בדבר: יש סוברים שחייב^[129]. ויש סוברים שפטור^[130], כיון שדרכה לילך ולשבר^[131].

הערות שוליים