אנציקלופדיה תלמודית:שודא דדייני

הגדרת הערך - פסק על ממון המוטל בספק, ליתנו לפי אומד הדיינים או לפי רצונם.

גדרו

שודא דדייני, יש מן הראשונים שכתבו שהיינו הטלת הדיינים, לפי מה שיראו דיינים יטילו זכות או חובה^[1], לפי מה שהם רואים שהיתה דעת הנותן לתת לאחד מבעלי הדין, כגון במקרה שאדם ציווה קודם מתו לתת נכסיו לטוביה, ויש שני טוביה ושניהם שוים במעלה - היו שניהם קרובים ושכנים של המת, וכן שניהם תלמידי חכמים^[2] - שהדין הוא שודא דדייני^[3], הדיינים צריכים לאמוד למי היתה דרכו של מת לקרב מבין שניהם, או מי שמבין שניהם טוב ונוהג בדרך ישרה שיש לומר בו נתכוין המת לזכות^[4], או במקרה של ב' שטרות היוצאים ביום אחד - היינו שהמוכר מכר שדה אחת לשני בני אדם ביום אחד^[5] - שלדעת שמואל עושים שודא דדייני^[6], שאומדים למי המוכר רצה למכור יותר^[7]. וכן במקרה של שדה שרבים עליה שנים, וכל אחד מהם טוען שהיא של אבותיו^[8], שייך לומר "שודא דדייני" והיינו שיראו הדיינים מי משניהם יותר אמיתי בטענתו ויתנו לו^[9].

ויש מן הראשונים סוברים שהיינו שהדיינים יתנו למי שירצו^[10], ונקרא שודא מלשון השלכה^[11] למי שישליכנו לבו^[12]. ולדעתם זהו שהקשו בתלמוד מדוע בויכוח על שדה שכל אחד טוען שהיא של אבותיו, פסק רב נחמן שהדין הוא כל דאלים גבר, ולא פסק שהדין הוא שודא^[13], והיינו שיתנו הדיינים למי שירצו^[14]. וכן באומר לשליח "הולך מנה לפלוני" שנסתפקו אם כוונת המשלח שיזכה השליח עבור המקבל ("הולך כזכי") ואמרו בתלמוד שיש סוברים שיעשה השליח מה שירצה, והיינו שודא דדייני^[15], והיינו שאין כאן אומד - שלא שייך שהשליח יאמוד אם הולך כזכי - אלא מה למי שהשליח ירצה ליתן, יתן^[16]. וכן אמרו בירושלמי, ששודא דדייני היינו לאיזה מהן שירצו בית דין, מחליטים לתת^[17].

מקורו ותוקפו

שודא דדייני, כתבו ראשונים שניתן כח ביד בית דין לשפוט ולעשות מה שירצה אף בלא טעם וראיה כדי לתת שלום בעולם^[18].

לסוברים ששודא דדייני היינו שכל מה שירצה הדיין לעשות יעשה^[19], כתבו ראשונים שפועל מדין הפקר-בית-דין* הפקר^[20]. ואף בדעת הסוברים שהוא אומדנא של הדיין בדעת הנותן, יש מן האחרונים שכתבו שהוא חשוב מעשה בית דין, ועל ידו נעשה מוחזק בממון, וכך הוא מעשה הבית דין, שיהיה על פי אומדנא, וביארו שמטעם זה אמרו בתלמוד שכאשר אין בעלי הדין בפני הדיין, אינו נאמן לומר למי זיכה, כאשר הפסק היה שודא דדייני^[21], ואין אומרים שיחזור הדיין ויעשה אומדנא, משום שאחרי הפסק הקודם נעשה מעשה וזכה הזוכה, וכעת צריך זכיה מחודשת, ואי אפשר לעשות כן אחרי שכבר זכה^[22].

הדיין שיכול לפסוק שודא דדייני

הדיין שיכול לפסוק שודא דדייני, יש מן הראשונים שכתבו שהוא דווקא דייין מומחה^[23], ולדעתם זהו שאמר רב נחמן לרב ששת, שרק הוא רב נחמן יכול לעשות שו"ד ואילו רב ששת אינו יכול, משום שרב נחמן דיין ורב ששת אינו דיין^[24], והיינו שרק רב נחמן הוא דיין מומחה^[25]. ויש שכתבו שדוקא גדול הדור ומומחה לרבים^[26]. לדעה זו, אותה מצינו ששליש מחליט למי לתת מנה שבידו על פי שודא דדייני^[27], כתבו אחרונים שאף על פי שאינו מומחה, כיון שהמנה בידו וצריך ליתנו למישהו עושים שו"ד^[28]. ובזמן הזה שאין מומחים אין עושים שודא דדייני^[29].

ויש מן הראשונים שכתבו שדיין שהוא קבוע יכול לפסוק שו"ד, שאין שו"ד חשוב הכרעת דין אלא היא מועילה מדין הפקר-בית-דין* הפקר, שהדיין נותן למי שירצה, ולכן דוקא דיין קבוע יכול לעשות הפקר, וזהו שאמר רב נחמן לרב ששת שרק הוא יכול לעשות שו"ד ולא רב ששת, שרב נחמן הוא דיין^[30], והיינו שקיבל רשות מריש גלותא לדון^[31].

לסוברים ששודא דדייני היינו אומדנא של הדיין למי שהדין עמו^[32], יש מן הראשונים שכתבו שהיה מקום לומר שאף דיין שאינו קבוע יכול לעשות שו"ד, שהרי שו"ד תלוי בסברא, ובמה עדיפה סברת דיין קבוע מסברת דיין שאינו קבוע^[33].

ויש מן הראשונים שכתבו שכל דיין יכול לעשות שו"ד, אלא שבמקום שיש דיין מופלג בחכמה שחולק על דיין פחות מופלג ממנו, הולכים לפי היותר מופלג, וזהו שאמר רב נחמן לרב ששת שהוא דיין ויכול שו"ד ואילו רב ששת אינו יכול לעשות^[34].

דיין יחיד

שודא דדייני, יש מן האחרונים שכתבו שלא נאמר אלא בבית דין של שלשה ולא בדיין יחיד^[35]. ויש שכתבו בדעת ראשונים שאף בדיין יחיד שייך שודא^[36].

דין אמת

שודא דדייני, כתבו אחרונים שהוא חשוב דין אמת, אך אינו אמת לאמיתו, ש"לאמיתו" היינו דין שאין מעורב בו סברות הדיינים^[37].

נטילת שוחד

שודא דדייני, לסוברים שהדיין נותן למי שירצה^[38], יש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שאסור לדיין ליטול שוחד, והיינו לזכות את מי שיתן לו שכר^[39], שדיין שנוטל ממון אינו דיין^[40], ואף על פי שאין שייך כאן הטיית הדין מחמת השוחד^[41], ויש שביארו, שגם בדין שו"ד שנותן למי שירצה, צריך שלא תהיה דעתו נוטה אחר אחד מחמת נטיה גופנית, שאם היו שוים אצלו אפשר שהיה נותן לאחר, וכאשר יש לו נטיה גופנית אינו דיין בזה ובטלה נתינתו, שעל ממון אחרים אינו בעלים ליתן^[42]. לדעה זו, אותה שגרסו בירושלמי "שוחדא דדייני" אין הכוונה שמותר ליטול שוחד, אלא הוא לשון גוזמא, שהוא כמו שוחד^[43]. ויש שגרסו בירושלמי "שוחרא לדייני" והיינו לשון תשחורת ושחוור^[44].

ויש מן הראשונים והאחרונים שכתבו, שמותר לדיין ליטול שוחד עבור עשיית שו"ד ולזכות לנותן השוחד, שהרי מותר לדיין לעשות מה שירצה^[45], וכן יש מפרשים ש"שודא" הוא מלשון שוחדא, וכן היא הגירסא בירושלמי^[46]. וביארו אחרונים שכיון שיש רשות ביד הדיינים לתת לכל מי שירצו, אין השוחד חשוב כנטילת שכר לדון, או שנטילת שכר לשם קיום הדין אינה חשובה נטילת שכר לדון^[47].

לסוברים ששודא דייני היינו ראות הדיינים מי יותר ראוי לזכות^[48], כתבו אחרונים שודאי שאסור ליטול שוחד, כמו בכל דין אחר^[49].

המקרים בהם פוסקים לפי שודא דדייני

המקרים בהם פוסקים לפי שודא דדייני, אמרו בתלמוד שהיינו כאשר אי אפשר לעמוד על הדבר ("ליכא למיקם עלה דמילתא")^[50], ובגדר זה, עי' להלן.

ויש מן הגאונים הראשונים שכתבו שאין עושים שו"ד אלא כאשר נאמר במפורש בתלמוד שהדין כן^[51], והם שש דינים^[52], ומנאום הגאונים^[53]: א) האומר "נכסיי לטוביה" ומת, ויש שני טוביה ושניהם קרובים ושכנים וחכמים^[54]. ב) ב' שטרות היוצאים ביום אחד על שדה אחת^[55]. ג) נאמן דיין לומר לזה זיכיתי ולזה חייבתי, כאשר הפסק היה בשודא דדייני^[56]. ד) המוכר שדה וציין רק ג' מיצרים ולא ציין את המיצר הרביעי, כאשר המיצר הרביעי בלוע בין ב' מיצרים אך יש עליו שורת דקלים צפופה, או כאשר אינו בלוע ואין עליו שורת דקלים, שאז יש צד לומר שהלוקח קנה את המיצר הרביעי ויש צד לומר שלא קנה^[57]. ה) כאשר מת לווה בחיי מלוה, שלדעת רב ושמואל אין יורשי המלוה נשבעים ונוטלים מיורשי הלווה, ולדעת רבי אלעזר נשבעים ונוטלים^[58], ואמרו בתלמוד שכיון שלא נאמרה הלכה כאחד מהצדדים במחלוקת, דיין שעשה כרב ושמואל, עשה, ואם עשה כר' אלעזר, עשה^[59]. ו) לענין מחלוקת רבי יהודה וחכמים בזמן תפילת המנחה, שלדעת רב יהודה הוא עד פלג המנחה ולדעת חכמים עד הערב, ואמרו בתלמוד שלא נאמרה הלכה כאחד מהצדדים במחלוקת, דיין שעשה כר' יהודה עשה ושעשה כחכמים עשה^[60].

גדר "ליכא למיקם עלה דמילתא"

בגדר "ליכא למיקם עלה דמילתא" שאמרו בתלמוד שמטעם זה עושים שודא דדייני, כגון במקרה של ב' שטרות היוצאים על שדה אחת ביום אחד, שלדעת שמואל מכריעים לפי שודא דדייני^[61], נחלקו בו ראשונים:

יש מן הראשונים שכתבו שהיינו שאי אפשר לברר הדבר מי משני מחזיקי השטרות זכה קודם^[62], ובטעם שאי אפשר לבררו - אף על פי שלדעת שמואל עדי המסירה הם שנותנים תוקף לשטר^[63], ואם כן נברר לפי עדי המסירה איזה מהשטרות נמסר קודם - נחלקו: יש מן הראשונים שכתבו שעדי המסירה לא מדקדקים בשעות, ומסתמא ב' השטרות נמסרו באותו יום, ולכן אף אם יבואו עדי המסירה לא יהיה ניתן לברר מי קדם במסירת השטר^[64]. ויש מן הראשונים שכתבו שאין בעלי השטרות זוכרים מי הם עדי המסירה, וככל שיעבור הזמן ישכחו יותר ולא ייזכרו בזה^[65]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שמדובר באופן שאין עדים על המסירה, והמכר חל על ידי עדי חתימה בלבד, ועדי החתימה לא דייקו לכתוב את שעת החתימה, וסובר שמואל שבמקום שאין עדי מסירה אף עדי חתימה נותנים תוקף לשטר, אבל אם יהיו עדי מסירה, יכול הדבר להתברר על פיהם^[66].

ויש מן הראשונים סוברים ש"ליכא למיקם עלה דמילתא" היינו שמתחילת הענין היה כבר ספק בממון זה^[67].

בטעם שכאשר אפשר לברר הספק אין פוסקים שודא דדייני, אלא יחלוקו, יש שכתבו שהוא משום חשש לכבודו של בית דין, והיינו שלפי פסק של שו"ד הרי שמזכים לצד אחד ומפסידים לצד השני, ואם אחר כך יתברר הענין ויימצא שצריך לזכות את הצד שהפסיד, נמצא פסק הבית דין נסתר, אולם כאשר פוסקים יחלוקו, אף אם יימצא שרק צד אחד זכאי, אין כאן כל כך סתירה לפסק בית דין שעשו פשרה בין הצדדים^[68].

תנאים נוספים כדי לפסוק שו"ד

אף כאשר הדין אינו יכול להתברר, מצינו בראשונים ואחרונים תנאים נוספים כדי שיהיה אפשר לפסוק שו"ד:

א) שיהיה אפשר לאמוד מי זכה, ששודא דדייני היינו אומדנא של הדיינים מי זכה, לסוברים כן^[69], ולכן בשנים אוחזים בטלית, אף שאין הדין יכול להתברר, לסוברים כן, כיון שאי אפשר לאמוד מי מהם זכה בה ראשון, פוסקים יחלוקו^[70], וכן במחליף פרה בחמור וילדה הפרה ואין ידוע אם ילדה ברשות המוכר או הקונה, שהדין הוא יחלוקו^[71], הטעם לדעתם משום שאין החכם יכול לאמוד מדעתו מתי נולד ולד הפרה^[72]. וכן במקרה של ויכוח על שדה, זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי, כתבו ראשונים שאין פוסקים שודא דדייני, משום שאין בית דין יכולים לדעת של מי מאבותיהם היתה השדה^[73].

ב) כאשר אף אחד מהצדדים אינו תופס בממון, שאם אחד מהצדדים תופס בו, אי אפשר שהדיינים יתנו למי שהם רוצים, לסוברים שזהו שודא דדיני^[74], ולכן במקרה של שנים אוחזים בטלית, אף שהדין לא יכול להתברר, אין פוסקים שודא, אלא יחלוקו משום ששניהם תופסים בה^[75].

ג) כאשר אין דררא-דממונא* לאף אחד מן הצדדים - כגון בב' שטרות היוצאים על שדה אחת - אבל כאשר יש דררא דממונא, יש מן הראשונים שכתבו שאין פוסקים שו"ד אלא יחלוקו, ולכן במחליף פרה בחמור וילדה הפרה ואין ידוע ברשות מי ילדה, אף שאין הדין יכול להתברר, כיון שיש דררא דממונא, פוסקים יחלוקו ולא שו"ד^[76]. ויש מן הראשונים שחולקים, שכל שאי אפשר לברר הענין, אף כשיש דררא דממונא, עושים שודא דדייני^[77].

במטלטלים

שודא דדייני, יש מן הגאונים וראשונים ואחרונים שכתבו שאינו נוהג אלא בקרקעות ולא במטלטלים^[78], והטעם, יש מן האחרונים שכתבו שמטלטלים אפשר להקנותם במסירה, ולכן אם היה ברצונו להקנות רק לאחד מהם, היה נותן לו את המטלטלים בידים, ומכך שלא עשה כן אלא כתב ב' שטרות נראה שלא הקפיד להקנות דוקא לאחד מהם^[79]. ויש שכתבו שקבלה היא ביד הראשונים, בלא טעם^[80]. ויש מן הראשונים שחילקו, שבאופן שהדיין צריך לעשות שו"ד, אזי אין עושים במטלטלים, אבל בשו"ד שצריך לעשות שליש, עושים אף במטלטלים^[81], כיון שהמנה בידו וצריך ליתנו לאחד מהצדדים^[82].

ויש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שאף במטלטלים עושים שו"ד^[83], כל שאין אחד מהם מוחזק במטלטלים^[84].

מחליף פרה בחמור

המחליף פרה בחמור, וילדה הפרה ואין ידוע ברשות מי ילדה, שהדין במשנה הוא יחלוקו^[85], בטעם שאין אומרים בזה שודא דדייני, יש מן הראשונים שכתבו שהוא משום שהספק יכול להתברר, ואין פוסקים שו"ד אלא דוקא כשאין הספק יכול להתברר^[86].

ויש מן הראשונים שכתבו, שהוא ספק שאינו יכול להתברר^[87], ובטעם שאין אומרים בו שו"ד, מהם שכתבו שאין החכם יכול לאמוד מתי הולד נולד^[88], ומהם שכתבו משום שיש בו דררא דממונא^[89].

ויש מן הראשונים שכתבו, שהתנא של המשנה הסובר שיחלוקו, סובר כדעת התנא בברייתא שיחלוקו עדיף על שודא דדייני^[90], אבל לדעת התנא הסובר ששודא דדייני עדיף, וכן דעת שמואל^[91], אזי גם במחליף פרה וחמור הדין הוא שודא דדייני^[92].

ויש מן האחרונים שכתבו שאין אומרים שודא דדייני אלא בקרקע ולא במטלטלים, לסוברים כן^[93].

ב' שטרות היוצאים על שדה אחת

ב' שטרות היוצאים על שדה אחת, והיינו שמכר שדה אחת לשני בני אדם ביום אחד, שלדעת רב הדין הוא שיחלוקו ולדעת שמואל הדין הוא שעושים שודא דדייני^[94], בטעם המחלוקת, אמרו בתלמוד שרב סובר כר' מאיר שעדי חתימה הם עיקר תוקף השטר ("עדי חתימה כרתי"), וכיון שב' השטרות נחתמו ביום אחד - ובמקום שאין כותבים שעות, כך שאין משמעות להקדמת שעת החתימה של אחד על פני השני - גילו הקונים דעתם שאין מקפידים על הקודם לחבירו ואפילו זה שחרית וזה מנחה, אין אחד גובה יותר מחבירו, והמכירה חלה לשניהם יחד ולא שייך לעשות כאן שודא דדייני ליפות כח של אחד יותר מחבירו^[95]. ואילו לדעת שמואל, עדי המסירה הם עיקר תוקף השטר ("עדי מסירה כרתי"), ולכן יש לומר שמא אחד מהקונים היה חביב על המוכר יותר וקיבל את השטר קודם לחבירו, ואת השני הטעה, ולכן עושים שודא דדייני^[96].

שטרות הודאות והלואות

ב' שטרי חוב היוצאים ביום אחד, יש מן הראשונים שכתבו שבהם מודה שמואל לרב שאין אומרים שודא דדייני אלא יחלוקו^[97], שהשיעבוד של השטר אינו חל אלא משעה שמוכיח מתוך השטר שהתחיל השיעבוד והיינו ממחרת יום שנכתב בו^[98]. על הסוברים שהטעם הוא משום שששטרי הלואה הם שטרי ראיה שבהם הכל מודים שעדי חתימה הם שנותנים את התוקף (עדי חתימה כרתי), ע"ע עדי חתימה.

ויש מן הראשונים סוברים שאף בשטרי הלוואות סובר שמואל שעושים שודא דדייני^[99]. ויש מן הראשונים שכתבו שבשטרי הלוואות הלכה כרב^[100], ויש שכתבו שדוקא כשבא לרטף מבני חורין, הלכה כרב שיחלוקו, אבל לטרוף ממשועבדים באופן שלא הניח אלא כדי ב' הלוואות, עושים שודא דדייני^[101].

בב' כתי עדים המכחישות זא"ז

ב' כתי עדים המכחישות זו את זו, יש מן הראשונים שכתבו שחשוב ספק שיכול להתברר, שאין עושים בו שו"ד, שיש לתלות שאותו שהדין עמו יטרח להוכיח שהעדים שהביא הצד השני הם עדי שקר, וזה הטעם לדעתם שבויכוח על קרקע שכל אחד מהצדדים שהקרקע של אבותיו וישב בה שני חזקה, והביא על כך עדים, שכתבו ראשונים שהדין הוא כל-דאלים-גבר* ולא שו"ד^[102]. ויש מן הראשונים שכתבו שאינו חשוב ספק שיכול להתברר, ועושים בו שו"ד, ולדעתם בויכוח על קרקע וכל אחד טוען שהיתה של אבותיו והביא עדים, משאירים ביד המוחזק בקרקע^[103].

בספק בדין

ספק בדין, כגון בדבר שהסתפקו בו בתלמוד ונשאר בתיקו, או בדבר שנחלקו בו הפוסקים, ואין מוחזק, כתבו ראשונים ואחרונים שהוא בכלל ספק שאינו יכול להתברר, שעושים בו שו"ד^[104].

על שני שטרות היוצאים על שדה אחת, בשני ימים, נחלקו ראשונים אם זכה אותו ששטרו נחתם ראשון או זה ששטרו נמסר ראשון, ע"ע עדי חתימה וע' שטר.

כשיש מוחזק

שודא דדייני, כתבו ראשונים שאין אומרים כשיש מוחזק, כגון שהקנה ראובן כל נכסיו לשמעון וחזר שמעון והקנה כל נכסיו בחזרה לראובן, ואין אנו יודעים מי הוא האחרון שזכה, הרי שכל אחד מהם היה מוחזק בנכסיו קודם שנולד הספק ואין עושים בזה שודא^[105]. ומטעם זה יש שכתבו שבאופן שצריך לפסוק שודא דדייני - כגון בנותן מתנה לטוביה ויש שני טוביה ששווים במעלתם, שהדין הוא שודא דדייני^[106] - אם קדם אחד ותפס, כיון שהוא מוחזק, שוב לא אומרים בזה שו"ד^[107].

ביחס לדין יחלוקו

שודא דדייני, אמרו בתלמוד שנחלקו אם היא עדיפה על דין "יחלוקו" או שגרועה ממנו, שנחלקו במקרה שאמר אדם לשלוחו הולך מנה לפלוני, והלך ולא מצאו כיון שמת, ומת גם המשלח, שיש ספק אם הולך חשוב כזכי והיינו שכבר זכה המקבל ומעתה יש לתת ליורשיו, או שהולך אינו חשוב כזכי, ולא זכה המקבל, שלדעת חכמים יחלוקו יורשי המקבל עם יורשי הנותן, משום שיחלוקו עדיף, ובבבל אמרו שמה שירצה שליש יעשה, משום ששודא עדיף, וכן סובר שמואל^[108].

בטעם ששודא דדייני עדיף על יחלוקו, כתבו ראשונים שבאופן זה שמא זכה מי שבאמת זכאי לכך, מה שאין כן בדין יחלוקו, בודאי אחד נטל החצי שלא כדין^[109].

בטעמו של שמואל ששו"ד עדיפה על יחלוקו במקרה של ב' שטרות היוצאים על שדה אחת ביום אחד, יש מן האחרונים שכתבו שהוא משום שאין החלוקה יכולה להיות אמת, אבל בשטרי הלואה, אם נאמר שחולקים, שוב חל השעבוד על חצי שעבוד כיון שנמצא ברשות המלוה ולאחר שיגבה יהיה שלו מן הדין^[110].

במקום איסור

שודא דדייני, שהוא אומד הדעת של הדיינים מי זכאי, לסוברים כן^[111], במקום שהבעלות על הממון נוגעת לאיסור, כגון שחרור עבד, יש מן הראשונים שכתבו שאין עושים שו"ד לדון אחר האומד, שאיסור אין דנים אותו באומד, ולדעתם זה הטעם בכותב כל נכסיו לשני עבדיו בשני שטרות ומסר להם בבת אחת, שהדין הוא שקנו שניהם ומשחררים זה את זה^[112], שכל אחד זכה בחצי חבירו, ואין עושים כאן שודא דדייני לזכות רק לאחד מהם - כשם שעושים בב' שטרות היוצאים על שדה אחת ביום אחת - משום שכאן יש לחוש שיטעו הדיינים ונמצאו מתירים את אחד מהם בלא שחרור, ויש זה איסור^[113].

כתיבתו בחול המועד

שודא דדייני, שהוא אומדן הדיינים למי זיכה הנותן, לסוברים כן, יש מן הראשונים שכתבו שמותר לכתבו בחול-המועד* שהוא דבר האבד, והוא בכלל גזרות בית דין שנכתבות במועד, והיינו שאם לא יכתבו סמוך לפסק הדין, שמא כשיבואו אחר כך לכתוב יזכו את הצד השני ואין לך דבר האבד גדול מזה^[114].

נאמנות דיין

דין שנפסק בו על פי שודא דדייני, ואין בידו פסק הדין, כל זמן שבעלי הדין עומדים לפניו, נאמן לומר לזה זיכיתי ולזה חייבתי, אבל כאשר נסתלקו מלפניו, שוב אינו נאמן^[115], שלא מוטל עליו לזכור, וכיון שהדין נפסק לפי שו"ד, יש לחוש שמא נשתנתה דעתו ממה שהיתה קודם, ואפילו יאמר ברי לי שלא נשתנתה דעתי, אינו נאמן, שמא אומר כן מחמת שנשתנתה והוא נוגע בעדות שמעיד על עצמו^[116].

במקום שהדין עשוי להשתנות

במקום שאם יעשו שו"ד, הדין עשוי להשתנות, לפי שינוי במציאות, יש מן הראשונים שכתבו שאין עושים שודא דדיייני, משום שדומה לחוכא, כגון במקרה של נהר, שנחלקו אמוראים אם העליונים ישתו תחילה או התחתונים, ולא הוכרעה ההלכה, שהדין הוא הוא כל דאלים גבר^[117], כתבו ראשונים שאין אומרים בזה שו"ד לפי שפעמים לפי השו"ד העליונים יזכו לפי שהם יהיו נצרכים יותר למים ולפעמים התחתונים יזכו שהם יהיו נצרכים יותר, וידמה דין חכמים לחוכא^[118].

מכת מרדות

מכת מרדות, יש מן הגאונים שכתבו שאין לה קצבה אלא ניתנת לפי שודא דדייני^[119].

בהקדמת ת"ח לעם הארץ

בהקדמת תלמיד חכם לעם הארץ, כגון באותה שאמרו שהנותן נכסיו לטוביה ויש שני טוביה, שאם אחד מהם תלמיד חכם והאחר עם הארץ, נותנים לתלמיד חכם^[120], יש מן האחרונים שכתבו שנחלקו בו ראשונים, שיש סוברים שהוא בכלל שודא דדייני, ויש סוברים שאינו בכלל שודא דדייני^[121].

בקידושין

בקידושין, כגון שיוצאים ב' שטרות על אשה אחת שנתקדשה ביום מסוים, ובשטר אחד נכתב שנתקדשה לראובן, ובשני שנתקדשה לשמעון, ואין כתוב בשטרות שעות, כך שאי אפשר לדעת למי נתקדשה תחילה, כתבו אחרונים שאין עושים בזה שודא דדייני^[122].

הערות שוליים