אנציקלופדיה תלמודית:שונא

הגדרת הערך - שונא של האדם, שבא לדונו ולהעידו.

אסור לשנוא אדם מישראל, ועל כך ע"ע אהבת ישראל: אסור שנאת ישראל. על שנאת הרשעים ע"ע הנ"ל^[1]. הערך שלפנינו עוסק בדין של דיין לדון את מי ששונאו וכן בדין עדות להעיד על מי ששונאו. על אדם שהרג שונאו בשוגג שאינו חייב גלות*, ע"ע רוצח. על חיוב פריקה-וטעינה* בשונא, ע"ע פריקה וטעינה^[2]. על שונא שהרג את שונאו במזיד אם אינו נענש אלא בהתראה*, ע"ע התראה^[3]. אם יכול אדם לבקר את החולה ששונאו ע"ע בקור חולים^[4]. אם מלוה אדם את המת ששונאו, ע"ע לויה^[5]. על מי שמאיים שימסור ממונו של אדם לידי אנסים, שיש סוברים שאם הוא שונאו אומרים שאינו מגזם, ולפיכך הוא רשע ופסול לעדות, ע"ע מוסר^[6].

לדון

שונא שאינו מדבר שלשה ימים

מי שלא דיבר עם אדם באיבה שלשה ימים^[7], פסול לדון אותו^[8], שנאמר: ולא מבקש רעתו^[9], ודרשו בדיין – לפי שסמוך לכתוב: ושפטו העדה^[10] - שכשר לדון דוקא אם אינו שונאו שמבקש רעתו^[11], ואף חכמים שמכשירים שונא בעדות^[12], מודים בדין שפסול^[13], שדיין שונא אינו יכול למצוא זכות לשונאו^[14], שהדין תלוי בסברא ולא כעדות שתלוי בידיעת המעשה^[15]. ואם דן אינו דין^[16], שכן פסולו מן הכתוב^[17], והוא לימוד גמור ולא אסמכתא*^[18]. ויש סוברים בדעת חכמים שאם דנו דינו דין^[19], שהלימוד מהכתוב אסמכתא הוא^[20].

בשטוען הבעל דין ששונאו

בעל דין שטוען שהדיין שונאו, והדיין מכחישו, אינו פסול עד שיעידו עדים שלא דיבר עמו שלשה ימים באיבה^[21].

שונא שאינו מבקש רעתו

שונא שאינו אויב לו ולא מבקש רעתו, אמר רב פפא שלא ידון, שאינו רואה בזכות שונאו^[22]. ונחלקו בדבר: א) יש סוברים שאסור לו לדון ואם דן כשר^[23], ויכולים בעלי הדין למונעו מלדון^[24]. ב) ויש סוברים שאף בדיעבד פסול^[25]. ג) ויש סוברים שמותר לדון אלא מדת חסידות שלא לדון^[26], ואם רוצה לדון אין הבעלי דין יכולים למונעו^[27]. וכתבו ראשונים שצריך שיהיו שני בעלי הדינים שוים בעיני הדיינים ובלבם, ודיין שאינו מכיר את אחד מהם ולא את מעשיו אין לך דיין צדק כמוהו^[28].

בדן לזכות

דיין שדן את שונאו לזכות, לסוברים ששונא שדן אף בדיעבד אינו דין^[29], נחלקו אחרונים בדבר: יש סוברים שדינו דין שדוקא לחובה אינו דן שמתוך שנאתו לבו מטהו לראות בחובתו^[30]. ויש סוברים שפסול אף לזכותו^[31].

ברוצה הבעל דין שידונו

שונא לאחד מבעלי הדין שרוצה בעל דין השונא שידון, כתבו אחרונים שאין יכול בעל דין השני לעכב^[32], ואף לסוברים ששונא פסול לדון מן התורה^[33], לפי שאין פסולו אלא מחמת ריחוק הדעת, ומועיל אם מקבל עליו^[34].

בשונא לשני בעלי הדין

דיין שהוא שונא לשני בעלי הדין, יש מן האחרונים שכתבו שפסול לדון^[35], שמסתמא אין שיעור שנאתם שוה, וירחק דעתו ממי ששנאתו גדולה^[36]. ויש מן האחרונים מחלקים בין שונא גמור שפסולו מן התורה^[37], שפסול מגזירת הכתוב אף במקום שאין לחשוש שיטה הדין, לבין שונא שאינו גמור שאין פסולו מן התורה אלא מחשש שיטה הדין^[38], ובזה כשר כשאין חשש שיטה הדין^[39].

בשנאה מחמת עבירה

השונא אדם מחמת שעבר עבירה ומצוה לשנאותו^[40], כתבו אחרונים שכשר לדונו^[41], שמאחר שאין השנאה טבעית רק על פי דבר ד', אין לחוש שלבו יטעהו שלא לראות בזכותו^[42].

להעיד

עדות

מי שלא דיבר עם שונאו באיבה שלשה ימים^[43], נחלקו תנאים אם כשר להעיד עליו: ר' יהודה פוסל^[44], שנאמר: והוא לא אויב לו^[45], והיינו בעד שמעיד דוקא אם אינו אויב^[46], וטעם הכתוב, לפי שדעתו רחוקה משונאו ויבוא להעיד שקר^[47]. וחכמים מכשירים, שלא נחשדו ישראל להעיד שקר מחמת שנאה^[48], והוא בין בדיני ממונות ובין באיסורים^[49], שכיון שמעיד על המעשה לא חשוד שישנה מחמת שנאתו ויספר מעשה שלא כפי שראה^[50], וחובה עליו להעיד ככל עד שמחויב להעיד^[51], ואינו יכול להימנע מחמת שיחשדוהו שמעיד מחמת שנאה^[52]. הלכה כחכמים^[53].

שונא גמור

שונא גמור, כגון ששונאו מחמת שבא להורגו, יש מן האחרונים שכתבו שאף לחכמים פסול, שאין לך נוגע* בעדות גדול מזה^[54]. ויש חולקים וסוברים שכשר לחכמים^[55], ואין פסול נוגע אלא כשיש נגיעת ממון^[56].

שונא לענין העדות

שונא את חבירו מחמת העדות שמעיד, כגון שבא להעיד על עוולה שעשה לו שונאו שמחמת העוולה שונאו, יש מן האחרונים שכתבו שאף לחכמים הסוברים שלא נחשדו ישראל להעיד שקר מחמת שנאה^[57], באותו דבר שגורם לשנאה נחשדו להעיד שקר^[58]. ויש חולקים וסוברים שלא נחשדו להעיד שקר אף על מעשה הגורם לשנאה^[59].

עדות לזכות

אדם המעיד על שונאו לזכות, נחלקו אחרונים לשיטת ר' יהודה שפוסל בשונא, וכן לשיטת חכמים הפוסלים בשונא גמור, אם נאמן לזכות: יש סוברים שנאמן^[60]. ויש סוברים שאינו נאמן^[61], שגזירת הכתוב שפסול ואף שאין חשש שמשקר^[62].

עדות התלוי באומד הדעת

עדות שאינו תלוי בראייה, אלא באומד הדעת, כגון עדות על סכין שחיטה כשהדבר תלוי בהרגשה ובאומד, יש מן האחרונים שכתבו ששונא אינו נאמן להעיד אפילו לחכמים המכשירים עדות בשונא^[63], שדוקא בסיפור המעשה אינו חשוד לשנות, אך חשוד שמחמת שנאתו יהפך לבו לחשוב לרעתו^[64]. ובדיעבד, יש פוסלים^[65]. ויש מכשירים^[66].

אשה

אשה, בעדות שהיא כשרה לה^[67], יש שכתבו שפסולה להעיד על שונא, ואף לחכמים שסוברים ששונא כשר להעיד שלא נחשדו ישראל להעיד שקר מחמת שנאה^[68], נשים חשודות לפי שדעתם קלה^[69]. ויש חולקים וסוברים שאף אשה כשרה להעיד על שונא^[70].

בחשוד

בשחשודים להעיד שקר מחמת שנאה כגון שהם רקים ופוחזים, כתבו אחרונים שאף לחכמים המכשירים בשונא^[71], פסולים להעיד^[72].

הערות שוליים