אנציקלופדיה תלמודית:שנה

הגדרת הערך - פרק הזמן של סיבוב החמה ברקיע, או שנה מחושבת של לוח-השנה*.

השנה הטבעית

שנת החמה ושנת הלבנה

המחזור הטבעי שעליו מבוססת השנה הוא סיבוב החמה ברקיע על פני כל שנים עשר המזלות^[1], שהוא חוזר פעם אחר פעם מבריאת העולם ועד היום^[2]. הילוך זה אורכו שלש מאות שישים וחמשה ימים^[3], ועוד קצת: יש סוברים – והם דברי שמואל – שש שעות^[4], ויש סוברים – וזו דעת רב אדא - מעט פחות משש שעות^[5], ובדקדוק הוא חמש שעות ותשע מאות תשעים ושבעה חלקים וארבעים ושמונה רגעים^[6]. על פרטי מחלוקת שמואל ורב אדא באורך שנת החמה ע"ע תקופות.

הלבנה, אין לה מחזור טבעי שאורכו שנה, אלא ששנים עשר חודשי לבנה – היינו מהלך הלבנה ברקיע שנים עשר פעמים - אורכם קרוב לאורך שנת החמה, והם נקראים לפעמים שנת לבנה^[7]. אורך שנת הלבנה הוא שלש מאות וחמישים וארבעה ימים, ושמונה שעות, ושמונה מאות ושבעים וששה חלקים^[8], בממוצע, לפי שכל חודש של לבנה, אורכו עשרים ותשעה ימים ושתים עשרה שעות ושבע מאות ותשעים ושלשה חלקי שעה, בממוצע^[9]. על האורך המדויק של מחזור הלבנה ע"ע חודש וע' לוח השנה וע' מולד קדוש החודש.

שנת החמה יתירה על שנת הלבנה אחד עשר יום^[10], בקירוב^[11].

תקופות

שנת החמה מחולקת לארבע תקופות, שבכל אחת מהן השמש נמצאת במקום אחר בסיבובה, וכל תקופה נמשכת שלשה חודשים^[12], התקופות הן: תקופת ניסן, תקופת תמוז, תקופת תשרי ותקופת טבת^[13]. על מהות התקופות, זמן תחילת כל אחת מהן, אורכן ודיניהן, ע"ע תקופות.

על דיני המועדים התלוים בתקופות, שהפסח* צריך לחול בתקופה שבה חל האביב*^[14], וסוכות* צריך לחול בתקופה שבה חל האסיף^[15], ע"ע אביב וע' לוח השנה וע' סוכות וע' עבור השנה וע' פסח וע' תקופות.

עונות

שש עונות יש בשנת החמה, שכן הובטח לנח ולבניו אחר המבול: עֹד כל ימי הארץ זרע וקציר וקֹר וחֹם וקיץ וחרף וגו' לא ישבֹתו^[16]. קציר הוא כנגד זרע, שזרע בתחילת גשמים וקציר בתחילת החמה^[17]. וקיץ הוא כנגד חורף, שחורף הוא חזוקו וחורפו של סתיו וימי צינה, וקיץ הוא חוזקו של יובש^[18]. וקור הוא סופו של סתיו, וחום הוא סופו של שמש^[19].

מאחר ובדרך כלל בשנה יש שנים עשר חודשים^[20], כל עונה מששת העונות נמשכת שני חודשים^[21], אלא שנחלקו תנאים בזמנן המדויק של העונות: א) רבן שמעון בן גמליאל בשם רבי מאיר, וכן רבי שמעון בן מנסיא – ובתוספתא ר' שמעון בן לעזר בשם רבי מאיר, וכן היה ר' דוסא אומר בדבריו - אומרים שחצי תשרי ומרחשון וחצי כסלו זרע, וחצי כסלו וטבת וחצי שבט חורף, וחצי שבט ואדר וחצי ניסן קור, וחצי ניסן ואייר וחצי סיון קציר, וחצי סיון ותמוז וחצי אב קיץ, וחצי אב ואלול וחצי תשרי חום^[22]. ב) רבי יהודה – ובתוספתא רבי שמעון - מונה מתשרי^[23], כלומר מתחילת תשרי מתחיל למנות שני חודשים לכל עת^[24]. ג) רבי שמעון – ובתוספתא רבי יהודה – מונה ממרחשון^[25].

על פרטים נוספים בחלוקת העונות לפי החודשים עי' בערכי החודשים.

שנת הלוח ודיניה

שנת הלוח

השנה של לוח-השנה* העברי אינה נקבעת לפי שנת החמה לבד, ואף לא לפי שנת הלבנה לבד, אלא לפי שתיהן יחד, שמאחר וצריך שיהיו בה חודשים שלמים בלבד, ולא יהיו בה חלקי חודש^[26], אי אפשר שארכה יהיה כאורך שנת החמה – שאורכה הוא שנים עשר חודשים וכאחד עשר יום^[27] - שהרי אינה מתחלקת לחודשים שלמים, ומצד שני אי אפשר לקבוע את השנה לפי שנת הלבנה בלבד, היינו שאורכה יהיה שנים עשר חודשי לבנה, לפי שהמועדים, שזמנם קבוע בתורה לפי חודשי הלבנה, צריך שיחולו בעונות קבועות במהלך שנת החמה - חג הפסח בזמן האביב, חג שבועות בזמן הקציר, וחג הסוכות בזמן האסיף^[28] - ומאחר ושנת הלבנה קצרה משנת החמה, במשך הזמן יוקדמו המועדים ויתרחקו מהעונה הקבועה להם^[29], לפיכך תקנו שרוב השנים יהיו באורך שנת לבנה, היינו שיהיו בהן שנים עשר חודשי לבנה, ורק לאחר כמה שנים, כשיתקבץ מן העודף של שנות החמה כשלשים יום בקירוב, עושים שנה אחת של שלשה עשר חודשים, שנקראת שנה מעוברת, ובכך לעולם יהיו המועדים סמוכים לעונה הראויה להם^[30].

על כללי עיבור-השנה*, אימתי מעברים, כיצד מעברים, מה אורכו של חודש העיבור, ועל מחזור העיבור, ע"ע לוח השנה וע' עיבור השנה.

על האורך המדויק של שנת הלוח, שהוא תלוי באורכם של שנים עשר - או שלשה עשר - החודשים שבה, כמה מהם בני עשרים ותשעה ימים וכמה בני שלשים ימים^[31], ע"ע לוח השנה וע' קדוש החודש.

ראשי שנים

בשנה יש כמה ראשי שנים, כלומר כמה תאריכים שנחשבים תחילת השנה לענין הלכות מסוימות, ואלו הם ראשי השנים:

א) באחד בניסן* ראש השנה למלכים^[32], כלומר למנין שנות מלכות מלך* - מישראל^[33] - בשטרות, שקבעו חכמים את אחד בניסן לתחילת שנתו, ואפילו עמד בסוף השנה, כלתה שנתו משהגיע ניסן, ומתחילים למנות לו שנה שניה^[34]. וכן אחד בניסן הוא ראש השנה לרגלים^[35], והכוונה שחג הפסח, שחל בניסן, הוא ראש השנה לענין איסור בל-תאחר* בקרבנות*, שעוברים עליו כשמאחרים מלהביא את הקרבן עד שיעברו שלשה רגלים כסדרם, וחג המצות תחלה, לסוברים כן^[36]. וכן אחד בניסן הוא ראש השנה לחודשים^[37], כלומר למנין חודשי השנה, שניסן הוא החודש הראשון^[38] - ועי' על כך בע' זכירת יציאת מצרים - וכן לעיבורים^[39], כלומר להפסקת עיבורים, שאין מעברים את השנה אלא עד שיכנס ניסן^[40], וכן לתרומת שקלים^[41], כלומר שמניסן ואילך מביאים קרבנות-צבור* הלקוחים מתרומת קופות שקלי שנה זו, ולא מתרומת השנה הקודמת^[42], ויש אומרים בברייתא אף לשכירות בתים^[43], שהמשכיר בית לחברו לשנה זו, אפילו לא השכיר אלא באחד באדר, כיון שהגיע אחד בניסן עלתה לו שנה^[44].

ב) באחד באלול*, תנא קמא סובר שהוא ראש השנה למעשר-בהמה*^[45], שאין מעשרים מן הנולדים בשנה זו על הנולדים בחברתה^[46], עי' על כך בע' מעשר-בהמה.

ג) באחד בתשרי* ראש השנה לשנים^[47], רב פפא מפרש לענין מנין שנות מלכי אומות העולם בשטרות, שמונים להם תחילת שנה מתשרי^[48], ורבי זירא מפרש לענין התקופות, שמאחר ולדעתם בתשרי נברא העולם, מונים את תקופות החמה ומולדות הלבנה מתשרי^[49], ורב נחמן בר יצחק אמר לענין הדין, שבאחד בתשרי נידון העולם מה יהיה בכל השנה^[50], לסוברים כן^[51]. וכן אחד בתשרי הוא ראש השנה לשמיטים וליובלות^[52], שמשנכנס תשרי אסור לחרוש ולזרוע מן התורה^[53], וכן לנטיעה^[54], למנין שני ערלה*, שאפילו אם נטע נטיעה באב, כלתה שנתה הראשונה לסוף אלול^[55], וכן לירקות^[56], היינו למעשר ירק, שאין תורמים ומעשרים מן הנלקט לפני ראש השנה על של אחר ראש השנה^[57], וכן לשאר מעשר דגן, שאין מעשרים מהשייך לשנה זו לשייך לשנה אחרת^[58]. וכן לנדרים^[59], שהמודר הנאה מחברו לשנה זו, אפילו לא עמד אלא בעשרים ותשעה באלול, כיון שהגיע אחד בתשרי עלתה לו שנה^[60]. ורבי אליעזר ורבי שמעון אומרים שאחד בתשרי הוא ראש השנה אף למעשר בהמה^[61].

ד) באחד בשבט*, בית שמאי סוברים שהוא ראש השנה לאילן^[62], לענין מעשר, שאין מעשרים פירות האילן שחנטו קודם שבט על פירות שחנטו לאחר שבט^[63].

ה) חמשה-עשר-בשבט*, בית הלל סוברים שהוא ראש השנה לאילן^[64].

ימי דין

בשנה יש ימי דין, שבהם הקב"ה דן מה יהיה בכל השנה^[65], ונחלקו תנאים אם יש יום דין אחד על כל הענינים, או שיש כמה ימים שבכל אחד מהם דנים על ענינים אחרים^[66], ועוד נחלקו אם הדין נכתב ונחתם באותו יום, או שנכתב ביום אחד ונחתם ביום-הכפורים*^[67], על כל השיטות ע"ע ראש השנה.

חלוקה לחודשים

על חלוקת השנה לשנים עשר – ובשנה מעוברת שלשה עשר – חודשים, שכל אחד מהם אורכו עשרים ותשעה או שלשים יום, ועל מהות החודשים, ארכם, קביעותם וכלליהם, ע"ע חודש וע' לוח השנה וע' מולד וע' קידוש החודש.

היום או היומיים הראשונים של החודש נקראים ראש חודש, שיש בו דינים מיוחדים בקרבנות ובתפלה ועוד, עי' על כך בע' ראש חודש.

מועדים ותעניות

במהלך השנה יש ימים מיוחדים, כגון מועדים – ע"ע יום-טוב* - או ימי שמחה או הלל, שיש בהם מצוות מיוחדות וקרבנות מיוחדים, והם קבועים בתאריכים מסוימים, וחוזרים על עצמם בכל שנה, כגון שלשת הרגלים*: פסח*, שבועות* וסוכות*, ושמיני-עצרת*, וכן ראש-השנה*, ויום-הכפורים*, וכן חנוכה*, ופורים*, וחמשה-עשר-באב*, וראשי חודשים, על כל אחד מהם עי' בערכו.

וכן במהלך השנה יש ימים מסוימים שמתענים בהם, אם משום אֵבֶל, או לצורך תשובה או תפלה, והם קבועים בתאריכים מסוימים, וחוזרים על עצמם בכל שנה, כגון יום-הכפורים* וצום-גדליה* ועשרה-בטבת* ושבעה-עשר-בתמוז* ותשעה-באב* ותענית-אסתר*. על התעניות הללו עי' על כל אחת מהן בערכה, ועל תעניות נוספות ע"ע תעניות.

תרומה למקדש

מצות-עשה* מן התורה ליתן כל איש מישראל מחצית-השקל* בכל שנה ושנה^[68], תרומה עבור קרבנות-צבור* וצרכי המקדש^[69]. התרומה הזו, משמיעים עליה, כלומר מכריזים עליה, באחד באדר^[70], ובחמשה עשר בו היו שולחנות יושבים במדינה, לגבות את התרומה, ובעשרים וחמשה בו ישבו במקדש לגבות, ומשישבו במקדש התחילו למשכן^[71]. על פרטי דיני ההכרזה והתרומה, ע"ע אדר וע' מחצית השקל וע' תרומת הלשכה.

על קריאת פרשת שקלים פעם בשנה לפני ראש-חודש* אדר* ע"ע ארבע-פרשיות.

קרבנות מתרומת השנה

בכל שנה החל מראש-חודש* ניסן, אין מביאים קרבנות צבור מתרומת השנה הקודמת, אלא מתרומת השנה החדשה, שנתרמה בחודש אדר* הסמוך^[72], שנאמר: זאת עולת חדש בחדשו^[73], ודרשו: חַדֵש והבא קרבן מתבואה חדשה^[74], ולמדים שהכוונה מניסן ואילך מגזרה-שוה*, שנאמר כאן שנה, ונאמר בניסן: ראשון הוא לכם לחדשי השנה^[75]. הביא קרבן ציבור מהתרומה הישנה, יצא, אלא שחיסר מצוה^[76].

על פרטי דין הבאת קרבנות מהתרומה החדשה ע"ע תרומת הלשכה.

פרוכות

הפרוכות המבדילות בין הקדש* לקדש-הקדשים* - עי' עליהן בע' אמה-טרקסין - היו עושים אותן שתים חדשות בכל שנה^[77].

הפרשת תרומות ומעשרות ומתנות משנה לחברתה

אין תורמים ומעשרים לא מן הישן על החדש ולא מן החדש על הישן, כלומר מתבואת שנה לתבואת חברתה^[78], שנאמר: עשר תעשר את כל תבואת זרעך היצא השדה שנה שנה^[79], מלמד שאין מעשרים משנה על חברתה, אין לי אלא מעשר שני שבו דיבר הכתוב, מנין לרבות שאר מעשרות, תלמוד לומר עשר תעשר^[80]. על פרטי הדין, ועל הזמן שבו מתחילה שנה חדשה לענין זה, ע"ע הפרשת תרומות ומעשרות^[81]. על דרכי הקביעה על כל מין של פרי או ירק, לאיזו שנה הוא שייך, אם לפי חנטה* או לפי לקיטה* או לפי הבאת-שליש*, ע"ע הבאת שליש וע' חנטה וע' לקיטה וע' תרומות ומעשרות.

וכן מעשר-בהמה* אין מעשרים משנה לחברתה^[82], שנאמר: עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה^[83], בשני מעשרות הכתוב מדבר, אחד מעשר בהמה ואחד מעשר דגן, ומקיש מעשר בהמה למעשר דגן, מה מעשר דגן, אין מפרישים מחדש על הישן^[84], אף מעשר בהמה כן^[85]. על פרטי הדין, ואימתי הוא ראש השנה לענין זה, ע"ע מעשר-בהמה.

אף חלה* אין מפרישים מחדש על הישן ומישן על החדש, עי' על כך בע' הפרשת-חלה*^[86].

וכן ביכורים* אין מביאים מן הישן על החדש ומן החדש על הישן, עי' על כך בע' בכורים^[87].

בשכירות

על המשכיר בית לשנה זו, שהבית מושכר עד תום השנה, אפילו הוא בתוך זמן קצר, ואימתי נחשב תום השנה לענין זה, עי' להלן^[88].

בנדרים

על הנודר לשנה זו, שהנדר חל עד תום השנה, אפילו הוא זמן קצר, ואימתי נחשב תום השנה לענין זה, עי' להלן^[89].

חָדָש

על האיסור לקצור ולאכול תבואה חדשה לפני הקרבת העומר* בששה עשר בניסן*, ע"ע חדש.

עשיית הקטרת

הקטרת* שמקריבים בבית-המקדש*, מכינים אותה פעם בשנה בכמות שתספיק לכל השנה^[90]. על פרטי הדין, ועל הכמות שהיו עושים בכל שנה, ועל עשייתה לחצאין, ע"ע קטרת.

פעמים בשנה מחזירים את הקטרת למכתשת, כדי לחדש את ריחה^[91]. על פרטי הדין ע"ע קטרת.

שיעור צדקה

לעולם אל ימנע אדם עצמו מלתת שלישית השקל בשנה לצדקה*, שנאמר: והעמדנו עלינו מצות לתת עלינו שלישית השקל בשנה לעבודת בית אלהינו^[92], וכל הנותן פחות משיעור זה לא קיים מצות צדקה^[93]. על פרטי הדין ע"ע צדקה.

בכתובה

על חיוב כסות שאדם מתחייב לאשתו, שבכללו שיתן משנה לשנה בגדים בסכום מסוים, ושיתנם בעונה מסוימת בשנה^[94], ע"ע שאר כסות ועונה.

קריאת התורה

על קריאת-התורה*, שנהגו להשלים קריאת כל התורה במשך כל שנה, משמחת-תורה* ועד שמחת תורה, ועל מקור המנהג, ומנהגים אחרים בסדר קריאת התורה, ע"ע קריאת התורה.

מניני שנים

מניני השנים

כשצריך לציין שנה מסוימת, כגון בשטרות, שצריך לכתוב בהם את שנת כתיבתם, מציינים אותה לפי מנין שנים שחלפו מאירוע מסוים, ומצינו כמה מניני שנים שמשתמשים בהם:

א) מנין השנים שחלפו מבריאת העולם ועד אותה שנה^[95], וכן נוהגים היום לכתוב בגט* בכל המקומות^[96]. על מנהגים שונים במנין שנות העולם, אם מונים מיצירת אדם הראשון, או שמתחילים שנה אחת קודם לכן, לפי שבריאת העולם החלה חמשה ימים לפני בריאת אדם הראשון, ע"ע בהר"ד^[97].

ב) מנין השנים שחלפו מיציאת מצרים^[98], שהיתה בשנת אלפים וארבע מאות וארבעים ושמונה לבריאת העולם^[99].

ג) בשטרות נהגו לציין את מנין השנים מעת מינוי המלך שבאותו הזמן^[100], עי' על כך בע' שטרות. וכן בגט, חז"ל תקנו למנות משנת מינוי המלך שבאותו הזמן, משום שלום מלכות^[101], על פרטי הדבר, ואם התקנה נוהגת היום, ע"ע גט^[102]. על התאריך שבו משתנה מנין השנים של המלך, עי' לעיל^[103].

ד) במשך מאות שנים נהגו להשתמש במנין למלכי יונים^[104], ובארו ראשונים שהוא ממלכות אלכסנדרוס מוקדון^[105], ומנין זה מתחיל שלש מאות ושמונים שנה קודם חורבן בית שני, שהם אלף שנים אחר יציאת מצרים^[106].

ה) מצינו מנין שנים לבנין הבית ולחורבן הבית^[107].

שביעית

החל מארבע עשרה שנים אחר שנכנסו בני ישראל לארץ-ישראל*, מצות עשה על בית דין הגדול לספור שבע שבע שנים, ולקדש כל שנה שביעית^[108], והיא נקראת שנת שמיטה^[109], ובארץ ישראל יש בה דינים מיוחדים, שאסור לעבוד בה את הקרקע כרגיל, והפירות שגדלים בה הם קדושים, ויש להם דינים מיוחדים, ואין מפרישים מהם תרומות ומעשרות, ובזמן מסוים צריך לבער אותם, וכן בשנה השביעית נשמטים כל החובות^[110]. על פרטי ודיני השמיטה, אימתי והיכן היא נוהגת, ודיני הספירה, ע"ע שביעית, וע"ע בעור וע' פירות שביעית וע' שמיטת כספים.

הנותן גט לאשתו ואמר לה זה גיטך אם לא אבא לאחר שבוע זו, כלומר לאחר מנין שני שמיטה זו, ממתינים לו כל שנה שמינית, שכל השנה השמינית קרויה אחר שבוע^[111].

תוספת שביעית

לא בשנה השביעית בלבד יש איסורי עבודת קרקע, אלא מוסיפים בה מחול על הקדש, כלומר שאף בערב שביעית, בפרק זמן מסוים, אסור לעשות בקרקע מלאכות שאסור לעשותם בשביעית^[112]. על פרטי הדין ומקורותיו ע"ע תוספת-שביעית.

מעשר שני ומעשר עני

מנין שנות השמיטה, יש לו משמעות אף לענין מעשרות* בשאר השנים, שבשנה הראשונה והשניה והרביעית והחמישית למנין השמיטה, מפרישים מעשר-שני*, ואין מפרישים מעשר-עני*, ואילו בשנה השלישית והשישית מפרישים מעשר-עני ואין מפרישים מעשר-שני^[113]. על פרטי הדין ומקורותיו ע"ע מעשרות. על פרטי ודיני המעשרות הנזכרים עי' בערכיהם ובע' הפרשת תרומות ומעשרות.

ביעור ווידוי מעשר

מנין שנות השמיטה, יש לו משמעות אף לענין בעור-מעשרות* וודוי-מעשר*, ששניהם נעשים בשנה הרביעית והשביעית^[114]. על פרטי דיניהם וזמניהם עי' בערכיהם.

הקהל

מנין שנות השמיטה, יש לו משמעות אף לענין מצות הקהל*, שזמנה הוא במוצאי שביעית בחג הסוכות*^[115]. על פרטי המצוה וזמנה ע"ע הקהל.

יובל

החל מארבע עשרה שנים אחר שנכנסו בני ישראל לארץ-ישראל*, מצות עשה על בית דין הגדול לספור שבע שבע שנים, ואחר שבע שביעיות לקדש את שנת החמישים^[116], ויש לה דינים מיוחדים, שתוקעים בה בשופר* ביום-הכפורים*, ומשלחים בה את העבדים* העבריים לחירות, ומחזירים בה את הקרקעות שנמכרו, לבעליהן הראשונים, וכן יש מעבודות הקרקע שאסורות בה כבשביעית^[117], על פרטי דיני היובל, והמקום והזמן שבו הוא נוהג, וכללי ודיני דיני מנין השנים, ע"ע יובל.

על גאולת שדה-אחוזה* מהקדש*, ופדיון שדה אחוזה שנמכרה, שסכום התשלום בהם נקבע לפי מנין השנים שנותרו עד שנת היובל, ועל גאולה פחות משנה אחר היובל, ועל גדר כל השנים שנאמרו בשדה אחוזה, ואם מחשבים בהם חודשים, ע"ע שדה אחוזה.

על המקדיש שדה-אחוזה בשנת היובל, או סמוך ליובל, ע"ע הקדש וע' שדה אחוזה.

ערלה ורבעי

על דין פירות אילן בשלושת השנים הראשונות שלו, שהם נקראים ערלה*, ואסורים באכילה, ועל אופן מנין שנות האילן, ופרטי דיני ערלה, ע"ע ערלה.

על דין פירות אילן בשנה הרביעית, שהם נקראים רבעי*, ונאכלים בירושלים*, או נפדים ודמיהם עולים לירושלים, ועל פרטי מנין שנות האילן, ופרטי דיני רבעי, ע"ע רבעי וע' פדיון מעשר שני ורבעי.

ברכת החמה

על ברכת-החמה*, שזמנה הוא בכל עשרים ושמנה שנים מבריאת העולם, ע"ע ברכת החמה.

@ד. כשיעור משך זמן. # הרבה הלכות יש שתלויות במשך זמן של שנה, כלומר לא שנה של הלוח, מראש השנה עד ראש השנה, אלא משך זמן של שנה מתאריך מסוים, ויש כמה אפשרויות לחישוב שנה כזו: א) שנה מיום ליום, כלומר מתאריך מסוים בלוח עד אותו תאריך בשנה הבאה, בין בשנה פשוטה ובין בשנה מעוברת, ושנה זו לפעמים אורכה שנים עשר חודשים ולפעמים שלשה עשר חודשים. ב) שנים עשר חודשים מיום ליום, בין בשנה פשוטה - שאז השנה מסתיימת באותו תאריך בשנה הבאה - ובין בשנה מעוברת. ג) מנין ימים של שנת החמה, כלומר שלש מאות ושישים וחמשה ימים מיום מסוים, ושנה זה לעולם אינה נגמרת באותו תאריך שהתחילה. ועי' להלן על כל אחת מן ההלכות, באיזו שנה מדובר בה.

בנושא אשה ובונה בית ומחלל כרם

הנושא אשה, והבונה בית* וחנכו, והנוטע כרם* וחיללו, במשך שנה אחת אינו יוצא למלחמה*, אלא הוא נקי לאשתו ולביתו ולכרמו^[118]. על פרטי הדין ע"ע מלחמה.

שנה זו, צדדו אחרונים לומר שאינה מיום ליום, אלא שנים עשר חודשים שלמים, ואפילו בשנת העיבור אינה יותר משנים עשר חודשים^[119].

בשכירות

המשכיר בית לחברו לשנה, מונה שנים עשר חודש מיום ליום^[120], אבל אם נתעברה השנה נתעברה לשוכר^[121], לפי ששנה לענין זה היינו שנה של לוח השנה, וחודש העיבור בכלל השנה^[122]. על פרטי הדין, ועל מי שהשכיר לשנה אחת מיום זה, ע"ע אדר; על המשכיר לשנה, שהוסיף והזכיר שנים עשר חודש, אם חודש העיבור בכלל, ע"ע אדר וע' שכירות וע' תפוס לשון ראשון.

לא השכיר לשנה סתם, אלא אמר לשנה זו, אפילו לא עמד אלא באחד באדר, כיון שהגיע יום אחד בניסן עלתה לו שנה^[123], אף על פי שלא דר בבית אלא חודש אחד, לפי שלענין זה אף חודש ימים נחשב שנה^[124], אבל פחות מחודש אינו נחשב שנה, ולפיכך אם שכר אחרי אחד באדר, לא עלתה לו שנה עד אחד בניסן של השנה שלאחר מכן^[125], ואף לסוברים שלענינים אחרים אפילו יום אחד בשנה חשוב שנה^[126], בשכירות בתים אין אומרים כן, לפי שאין אדם טורח לשכור בית לפחות מחודש ימים^[127].

הטעם שלענין שכירות בתים ראש-השנה הוא ניסן, הוא שמן הסתם, כשאדם שוכר בית, לכל ימות הגשמים הוא שוכר, והיינו עד ניסן, שהוא בסוף ימות הגשמים^[128]. ויש תנאים שחולקים וסוברים שראש השנה לשכירות בתים אינו ניסן, לפי שאף בניסן שכיחים גשמים, וודאי שהשוכר אינו מתכוין לצאת מהבית בניסן^[129], ולדעתם ראש השנה לשכירות הוא בתשרי, שהוא נקרא סתם ראש השנה בלשון בני אדם^[130].

על המקבל שדה מחבירו לשבוע אחד, או לשבע שנים, אם השביעית* מן המנין, ע"ע חוכר^[131].

בחזקת קרקעות ומחאה

על חזקת-קרקעות*, שבקרקעות מסוימות היא שלש שנים^[132], ושיש סוברים שבעיקרה היא שנה אחת^[133], ע"ע חזקת קרקעות.

על מחאה* בחזקת קרקעות, אם צריך לעשותה בכל שנה^[134], ע"ע מחאה^[135].

בבתי ערי חומה

המוכר בית בבתי ערי חומה, הזכות בידו לפדותו מן הקונה בתוך שנה אחת למכירתו^[136], ושנה לענין זה אינה שנה של מנין עולם, אלא שנה מיום המכירה^[137], ונחלקו תנאים לאיזו שנה הכוונה, רבי אומר שלש מאות ושישים וחמשה ימים, כמנין ימות שנת החמה, ולדעתו חודש העיבור אינו בכלל השנה, וחכמים אומרים מונה שנים עשר חודש מיום ליום, כלומר עד אותו תאריך בשנה הבאה, ולדעתם חודש העיבור בכלל השנה, שאם נתעברה השנה נתעברה למוכר^[138].

על מקור הדין ופרטיו, ואם מונים שעות, ודין מי שקנה בית בחודש העיבור, ע"ע בתי ערי חומה^[139].

בשדה אחוזה

המוכר את שדה אחוזתו, אינו מותר לגאול בפחות משני שנים^[140], אפילו רצה הלוקח^[141], ושנה לענין זה אינה שנה של מנין עולם, אלא שנה מעת לעת, מיום המכירה^[142], עד אותו תאריך לאחר שנתיים^[143]. על פרטי הדין ומקורו ע"ע שדה אחוזה.

בעבד עברי

עבד-עברי* ואמה-עבריה* יוצאים לחירות לאחר שש שנים, ושנה לענין זה אינה שנה של מנין עולם, אלא שנה מעת לעת, מאז יום המכירה^[144], עד אותו תאריך לאחר שש שנים^[145]. על פרטי הדין ומקורו ע"ע עבד עברי וע' אמה עבריה.

בל תאחר

המשהה קרבנותיו מלהקריבם שנה שלמה מיום ליום, עובר על בל-תאחר*, אפילו כשאינו עובר מחמת שעברו עליו שלשה רגלים^[146]. שנה שאמרו לענין זה, נחלקו בגדרה תנאים, כדרך שנחלקו לענין שנה שבבתי ערי חומה^[147], רבי סבר שנה של שלש מאות ושישים וחמשה ימים, כמנין ימות שנת החמה, ולדעתו כשנתעברה השנה, חודש העיבור אינו בכלל, וחכמים סוברים שנים עשר חודש מיום ליום, כלומר עד אותו תאריך בשנה הבאה, ולדעתו כשנתעברה השנה, חודש העיבור בכלל השנה^[148]. על פרטי הדין ע"ע בל תאחר^[149].

בנדרים

הנודר לשנה זו, אסור בכל השנה, וראש השנה לעתיד לבא^[150], כלומר אפילו נדר בעשרים ותשעה באלול, אינו אסור אלא יום אחד, עד ראש השנה^[151], וראש השנה עצמו כבר אינו בכלל האיסור^[152]. ואף לסוברים שלענינים אחרים יום אחד בשנה אינו חשוב שנה^[153], בנדרים יום אחד חשוב שנה, לפי שהנודר לא קיבל על עצמו אלא כדי לצער את עצמו, והרי ציער עצמו^[154]. וראש השנה לענין זה הוא אחד בתשרי^[155], לפי שבנדרים הולכים אחר לשון בני אדם^[156]. נתעברה השנה, אסור בה ובעיבורה^[157].

הנודר לשנה אחת אסור מיום ליום^[158], כלומר היקף אחד שלם, עד לאותו תאריך בשנה הבאה^[159]. נתעברה השנה, יש ראשונים שסוברים שאסור בה ובעיבורה^[160], ויש סוברים שחודש העיבור אינו בכלל, לפי שאין כוונתו אלא לאסור שנים עשר חודש, כרוב השנים שאינם מעוברות^[161], עי' על כך בע' אדר.

הנודר לשבוע, אסור בכל השבוע, ושביעית שעברה^[162], כלומר אסור עד שישלמו שש שנים של שמיטה, וכן אסור אף בשנה השביעית, שדינה כלשעבר^[163].

בבכור בהמה טהורה

בכור-בהמה-טהורה* נאכל בתוך שנתו^[164], והכוונה לשנה שלו, ולא של מנין עולם^[165]. ובגדר השנה נחלקו תנאים, כדרך שנחלקו לענין בתי ערי חומה^[166]: רבי סובר שהיא שלש מאות ושישים וחמשה ימים, כמנין שנת חמה, ולדעתו אם השנה מעוברת, אין חודש העיבור בכלל השנה, וחכמים חולקים וסוברים ששנה היינו שנה מיום ליום, שבשנה פשוטה היא של שנים עשר חודשים, ואם נתעברה השנה היא של שלשה עשר חודשים^[167]. על פרטי המחלוקת ע"ע בכור בהמה טהורה^[168].

מאימתי מונים את השנה, אם מיום לידתו או מהזמן שהוא ראוי לקרבן, ועל הדין בדיעבד* בבכור שעברה שנתו, ועל שאר דיני שנה של בכור בהמה טהורה, ועל אופנים שמותר להשהות את הבכור שלשים יום אחר שנתו, ועל בכור בזמן הזה, שפעמים שמותר להשהותו אף שתים ושלש שנים, ועל דין בכור שנולד בחודש העיבור, ע"ע בכור בהמה טהורה.

חסרונות תבואה לשנה

תבואה שעומדת זמן רב, העכברים אוכלים ממנה, ונתנו חכמים שיעורים כמה נחסר ממנה בכל שנה^[169], עי' על כך בע' פקדון.

הזכרת נשמות

על הזכרת-נשמות* במלאת שנה לפטירה, ובכל שנה ביום הפטירה ע"ע הזכרת נשמות.

במחילת מזונות

אלמנה* ששהתה שתים ושלש שנים ולא תבעה מזונות, איבדה מזונותיה^[170], של אותם השנים^[171], לפי שודאי מחלה עליהם^[172]. ואימתי אמרו שתי שנים ואימתי אמרו שלש, חילוק יש בדבר בין עניה לעשירה^[173], שעשירה יכולה להמתין, ולפיכך אם לא תבעה אינה מחילה עד שלש שנים, אבל עניה, משלא תבעה שנתיים מחלה^[174], וחילוק נוסף יש בין פרוצה לצנועה^[175], שצנועה בושה לבא לבית דין, לפיכך בשתי שנים אינה מחילה, אלא בשלש, אבל פרוצה, משלא באה שתי שנים ודאי מחלה^[176]. על פרטים נוספים בדין זה ע"ע אלמנה וע' תנאי כתובה.

בתנאי כתובה

על התחייבות החתן, במקומות מסוימים, לתת לאשתו עשרה דינר לקופה של בשמים^[177], שספק הוא בגמרא אם צריך לתת לה אותם בכל חודש בשנה הראשונה, או בכל שנה ושנה, או בפרקי זמן אחרים^[178], ע"ע נדוניא.

שנים עשר חודש

שנים עשר חודש נקבעו בכמה הלכות כזמן לשיעור מסוים, מבלי שהוזכר שם שנה:

שכחה

המת אינו משתכח מן הלב אלא אחר שנים עשר חודש, שנאמר: נשכחתי כמת מלב הייתי ככלי אובד^[179], וסתם כלי, לאחר שנים עשר חודש הוא משתכח מן הלב, שיאוש בעלים מאבדה הוא לאחר שנים עשר חודש^[180].

על הסוברים בטעם שמצות זכירת-מעשה-עמלק*, חיובה הוא פעם בשנה, שהוא משום שזהו שיעור שכחה, ע"ע זכירת מעשה עמלק^[181]; על הסוברים שאף מצות זכירת-מעשה-מרים*, חובתה היא פעם בשנה, מאותו הטעם, ע"ע זכירת מעשה מרים^[182].

על דברים ששיעור השכחה בהם הוא לאחר ששים שנה^[183], ע"ע בית הקברות^[184], וע"ע עדות.

בני העיר

הדר בעיר שנים עשר חודש, הרי הוא כאנשי העיר^[185], עי' על כך בע' בני העיר.

אבלות

אבלות על אב* ואם*, זמנה הוא שנים עשר חודש^[186]. על פרטי הדין ע"ע אבלות.

על חודש העיבור ע"ע אדר^[187].

זמן נישואין לבתולה

בתולה שנתקדשה, נותנים לה זמן שנים עשר חודש משתבעה הבעל, לפרנס את עצמה, וכן נותנים לאיש שנים עשר חודש לפרנס את עצמו, ואם הגיע הזמן ולא נישאו, אוכלות משלו ואוכלות בתרומה – כשהארוס כהן - כנשואות^[188], זו משנה ראשונה, בית דין של אחריהם אמרו אין האשה אוכלת בתרומה עד שתיכנס לחופה^[189]. על פרטי הדין ע"ע ארוסה^[190].

על הסוברים שלאחר שנים עשר חודש הארוס מיפר נדריה של הארוסה, ע"ע הפרת נדרים^[191].

שהיית שדה אצל סיקריקון

שדה ששהתה אצל סיקירקון – גוים המציקים לישראל ומבקשים להרגו עד שיתן שדהו או ביתו, ואז יניחנו^[192] - שנים עשר חודשים, הושיב רבי בית דין ונמנו שכשמכרה הסיקריקון, כל הקודם ליקח זכה, אבל נותן לבעלים רביע^[193], על פרטי הדין ע"ע סיקריקון.

מדיר אשתו מקישוט

בעל שהדיר אשתו שלא תתקשט באחד מן המינים, אמר שמואל בדעת רבי יוסי שאם הדירה לשנים עשר חודש, דינו כמורד*^[194], על כך, ועל דעות חולקות, ע"ע בעל^[195] וע' מורד.

גילוח נזיר עולם

נזיר עולם, רבי אומר שהוא מגלח אחת לשנים עשר חודש^[196], על כך, ועל החולקים, ע"ע נזיר.

בהכשר כלים

קנקנים שהיה בהם יין של גוים, שאסור להשתמש בהם^[197], לאחר ששהו שנים עשר חודש הם מותרים^[198], עי' על כך בע' כלי היין^[199] ובע' נותן טעם.

חרצנים וזגים של גוים

חרצנים וזגים של גוים, חכמים סוברים שכשהם יבשים, היינו כשעברו עליהם שנים עשר חודש, הם מותרים^[200]. על פרטי הדין, והדעות החולקות, ע"ע יין של גוים^[201].

גר תושב שלא מל

גר-תושב* שקבל עליו למול ולא מל, ועברו עליו שנים עשר חודש, הרי הוא כמין שבעובדי כוכבים^[202], עי' על כך בע' גר תושב^[203].

עבד שלא מל

הלוקח עבד מן העובד כוכבים ולא רצה למול, מגלגל עמו שנים עשר חודש, לא מל, חוזר ומוכרו לעובד כוכבים^[204]. על פרטי הדין, והדין בארץ ישראל, ובעיר הסמוכה לספר, ע"ע עבד.

טרפה

טרפה*, נחלקו תנאים אם היא יכולה לחיות יותר משנים עשר חודש^[205], עי' על כך בע' טרפה (אדם)^[206] ובע' טרפה (בעלי חיים)^[207] ובע' ספק טרפה. על הדין בשנה מעוברת, אם חודש העיבור בכלל, ע"ע אדר^[208].

טיפול באבדה

מצא אבדה שהיא דבר שהעושה ואוכל, כגון פרה וחמור ותרנגולת, מטפל בהם שנים עשר חודש, ומשכירם ומאכילם בשכרם, ומכאן ואילך שם דמיהם ומניחם^[209]. על פרטי הדין ע"ע השבת אבדה^[210].

בקבלת חברות

על קבלת חברות לכסות, היינו להחזיק כסותו ככסות חבר, שבית שמאי סוברים שהיא אחרי שנים עשר חודש^[211], ועל החולקים, ע"ע חבר^[212].

בראיית חברו

הרואה את חברו לאחר שנים עשר חודש אומר ברוך מחיה המתים^[213], על פרטי הדין וטעמו ע"ע ברכת הראיה^[214].

זמן יניקת תינוק

זמן יניקת תינוק הוא עשרים וארבעה חודשים^[215]. אם מותר לתינוק לינוק לאחר מכן ע"ע קטן וע' מינקת. על דיני מינקת* ע"ע מינקת. על הדין בשנה מעוברת ע"ע אדר^[216].

קיום בריה שאין בה עצם

כל בריה שאין בה עצם אינה מתקיימת שנים עשר חודש^[217], עי' על כך בע' בדיקת תולעים^[218].

במדידת אורך חיים

אורך חיים של בני אדם ובעלי חיים, נמדד בדרך כלל בשנים, והרבה דינים יש שתלויים במנין שנות חיים:

בבעלי חיים

בעלי חיים שהוזכרו במצוות התורה, כגון בקרבנות* ובעגלה-ערופה* ובפרה-אדומה*, כשרותם תלויה במנין שנותיהם:

כבש*, שהוא כשר לקרבן, צריך שיהיה דוקא בן שנתו^[219], כלומר בתוך השנה הראשונה לחייו^[220], והולכים לפי שנה שלו, ולא לפי שנה של מנין עולם^[221], אלא שנחלקו תנאים באיזו שנה מדובר – כדרך שנחלקו לענין שנה שנאמרה בבתי ערי חומה^[222] - אם שנה של שלש מאות ושישים וחמשה ימים, כאורך שנת החמה, או שנה מיום ליום, מתאריך לידתו ועד לאותו תאריך בשנה הבאה^[223]. על פרטי הדינים ע"ע כבש.

וכן כל שעירי חטאת שנאמרו בתורה אינם כשרים אלא כשהם בתוך שנתם^[224].

על הימים שהכבש מחוסר-זמן*, כלומר עד יומו השמיני, אם הם עולים למנין שנתו, ע"ע בכור בהמה טהורה^[225] וע' כבש^[226].

על איל* האמור בתורה בקרבנות, בן כמה שנים הוא, ע"ע איל.

עגל שנאמר בקרבנות, אמר רבי שמעון שצריך שיהיה בן שנה, שנאמר: ועגל וכבש בני שנה^[227], וכן אמר רבי מאיר^[228]. וכן עגלה, שמקיימים בה מצות עגלה-ערופה*, רבי אליעזר אמר שהיא דוקא בת שנתה^[229]. וחכמים אומרים שעגלה היא בת שתים^[230]. על פרטי הדין ע"ע פר; פרה וע' עגלה ערופה.

על פר* ופרה* ובן בקר, האמורים בתורה, בני כמה שנים הם, ע"ע פר; פרה.

שעות

שעות פוסלות בקדשים^[231], לפיכך שה ביום האחרון של שנתו הראשונה, קודם שעת לידתו הוא כשר לקרבן, ואחר שעת לידתו הוא פסול^[232], ואפילו אם עברה השעה אחר השחיטה, קודם קבלת הדם או ההולכה או הזריקה, פסול, לפי שבכל הויותיו צריך שיהיה בן שנה^[233].

באדם

חכמים אמרו מה ראוי לאדם להיות או לעשות בתקופות שונות בימי חייו, לפי מנין שנותיו, שכן שנינו: בן חמש שנים למקרא בן עשר למשנה^[234], עי' על כך בע' חנוך ובע' תלמוד-תורה, ועוד שנינו: בן שלש עשרה למצות^[235], עי' על כך בע' גדול, ועוד שנינו: בן חמש עשרה לתלמוד^[236], עי' על כך בע' תלמוד תורה, ועוד שנינו: בן שמונה עשרה לחופה^[237], עי' על כך בע' פריה ורביה, ועוד שנינו: בן עשרים לרדוף, בן שלשים לכח, בן ארבעים לבינה, בן חמשים לעצה, בן ששים לזקנה, בן שבעים לשיבה, בן שמונים לגבורה, בן תשעים לשוח, בן מאה כאילו מת ועבר ובטל מן העולם^[238].

חינוך קטנים

בחינוך קטנים לכמה מצוות מצינו שציינו את מנין שנות הקטן, שמהגיע למנין שנים מסוים מחנכים אותו לאותה מצוה, כגון לענין חינוך למצות צום יום-הכפורים*, מחנכים אותו לפני שנה ולפני שנתים, כלומר שנה ושנתים לפני שהוא נעשה גדול^[239], על פרטי זמני החינוך לצום יום הכפורים ע"ע חנוך^[240], וכן כתבו ראשונים לענין כמה מצוות נוספות, שמחנכים את הקטנים לעשותן משהגיעו למנין שנים מסוים, שש או שבע או שמונה או תשע או עשר, עי' על כך בע' חנוך^[241].

גיל ביאה

הזמן שממנו איש או אשה ראוים לביאה* נקבע לפי שנים, שהקטנה מבת שלש שנים, והקטן מבן תשע שנים, ביאתם ביאה לכל דבר^[242]. על פרטי הדין ע"ע ביאה^[243].

ערוה

קטן, משהגיע למנין שנים מסוים, ערותו נחשבת ערוה לענין שהשוכב עמו בקירוב בשר אסור לו לומר דברים שבקדושה, ונחלקו אמוראים במנין שני הקטן לענין זה^[244], על כך, ועל פרטים נוספים בדין זה ע"ע ערוה.

מופלא הסמוך לאיש

על מופלא-הסמוך-לאיש*, שיש סוברים שגדרו תלוי במנין שנותיו, שקטן בן שתים עשרה שנים ויום אחד וקטנה בת אחת עשרה שנים ויום אחד נחשבים מופלא סמוך לאיש, ושיש חולקים וסוברים שאין הדבר תלוי במנין שנים, ע"ע מופלא סמוך לאיש.

גדלות

גדלות של קטן* וקטנה*, מלבד מה שהיא תלויה בהבאת סימנים^[245], היא תלויה במנין שנותיהם, קטן מבן שלש עשרה שנים, וקטנה מבת שתים עשרה שנים, ויש תנאים שסוברים להפך^[246], על כך, ועל גדר שנה לענין זה, שאינה לשנות עולם אלא שנה שלו, מהיום שנולד, ואם מתחשבים בשעות, ע"ע בר מצוה וע' גדול וע' גדולה.

על הגיל שבו אילונית וסריס* נעשים גדולים, ע"ע אילונית וע' סריס.

לוית המת

על קטן שמת, שיש חילוקים באופן הוצאתו לקבורה לפי מנין שנותיו^[247], ע"ע לוית המת^[248].

הספד

על קטן שמת, שיש חילוק בו בדיני הספד* לפי מנין שנותיו^[249], ע"ע הספד^[250].

לויים

על גיל הלויים הראוים לעבודה, שנמדד במנין שנים, ועל מנין השנים שבו הם לומדים את העבודה, ע"ע לוי.

ערכין

על ערכין*, שנקבעים לפי מנין שנותיו של האדם הנערך, ועל גדר שנה לענין זה, וכיצד מונים אותה, ושהיא שנה מעת לעת, ולא של מנין עולם^[251], ע"ע ערכין.

חלק כשנה

יום או חודש כשנה

יש הלכות שלענינן חלק משנה חשוב שנה, ונחלקו תנאים בהן אם יום* אחד חשוב שנה, או שדוקא חודש* חשוב שנה^[252], ושניהם למדו מאותו כתוב, שנאמר: ויהי באחת ושש מאות שנה בראשון באחד לחודש וגו'^[253], רבי מאיר סבר שמזה שכשיום אחד נכנס בשנה, כבר היא נקראת שנה, מוכח שיום אחד בשנה נחשב שנה^[254]. ורבי אלעזר סבר מזה שנאמר בראשון באחד לחודש, מוכח שיום אחד בחודש* נחשב חודש – עי' על כך בע' חודש - ומזה למדים שאף שלשים יום בשנה נחשבים שנה, שחודש למנוייו ושנה למנוייה^[255]. הלכה כרבי אלעזר^[256].

לענין ערלה ורבעי

לענין ערלה* ורבעי*, נחלקו רבי מאיר ורבי אלעזר בנטיעה שנקלטה לפני ראש השנה, מאימתי מונים לה שנה, רבי מאיר, שסובר שיום אחד בשנה חשוב שנה^[257], סובר שאף כשנקלטה יום אחד לפני ראש השנה, כבר מונים לה שנה^[258], ורבי אלעזר, שסובר שחודש בשנה הוא שחשוב שנה^[259], סובר שדוקא כשנקלטה חודש לפני ראש השנה מונים לה שנה^[260], וכן הלכה^[261].

על פרטי הדינים, ועל זמן הקליטה של אילנות, ע"ע ערלה.

לענין השהיית בכור בהמה טהורה

על רבי אלעזר הסובר שבכור-בהמה-טהורה* שנולד לו מום בתוך שנתו, רשאים להשהותו שלשים יום אחר שנתו משום ששלשים יום חשובים שנה, ועל דחיית דבריו בגמרא^[262], ע"ע בכור בהמה טהורה^[263] וע' חודש^[264].

לענין גיל קטנה לביאה

בקידושי ביאה* בקטנה, לסוברים שבת שלש שנים היא בת ביאה ומתקדשת בביאה, ולא דוקא בת שלש שנים ויום אחד^[265], אמר רבי יוחנן בדעת רבי מאיר שחֵלֶק מִשָּנָה חשוב שנה, כלומר שכבר משנכנסה בשנה השלישית שיעור זמן שנחשב שנה, היא ראויה לביאה, אלא שנחלקו תנאים בדעת רבי מאיר כמה זמן נחשב שנה, אם יום אחד, ומשהיא בת שנתיים יום אחד היא ראויה לביאה, או שדוקא שלשים יום חשובים שנה, ומשהיא בת שנתים ושלשים יום היא ראויה לביאה^[266]. וע"ע ביאה^[267] וע' חודש^[268].

לענין גיל בהמה האמורה בתורה

פר האמור בתורה סתם, שאמרו שהוא בן שלש שנים, לסוברים כן^[269], אין הכוונה דוקא שהוא בן שלש שנים שלמות, אלא כל שנכנס בשנתו השלישית שיעור זמן שנחשב שנה, דינו כפר, אלא שנחלקו תנאים כמה זמן מתוך השנה נחשב שנה: רבי מאיר אמר שכל שהוא בן עשרים וארבעה חודש ויום אחד הוא נחשב פר, שלדעתו יום אחד בשנה חשוב שנה, ורבי אלעזר אמר שדוקא בן עשרים וארבעה חודש ועוד שלשים יום נחשב פר, שלדעתו חודש הוא שנחשב שנה, ולא יום^[270], על פרטי המחלוקת ע"ע חודש^[271] וע' פר; פרה.

על גיל איל האמור בתורה, שאף הוא תלוי במחלוקת אם יום בשנה חשוב שנה או דוקא חודש חשוב שנה, ע"ע איל^[272] וע' חודש^[273].

לענין גיל אילונית וסריס

על אילונית* וסריס* שנחשבים גדולים משיגיעו למנין שנים מסוים^[274], שיש סוברים שלענין זה שלשים יום בשנה חשוב שנה, ע"ע אילונית^[275] וע' חודש^[276] וע' סריס.

לענין זמן הלואה

על הדין שסתם הלואה* שלשים יום, שהוא משום ששלשים יום חשובים שנה^[277], ע"ע הלואה^[278] וע' חודש^[279].

במנין שנות מלכים

במנין שנות מלכים בשטרות^[280], יום אחד בשנה חשוב שנה, לפיכך מלך שעמד בעשרים ותשעה באדר, כיון שהגיע אחד בניסן עלתה לו שנה^[281], וכן מלך שמת בניסן, מונים לו את שנתו האחרונה מניסן ואילך, אפילו שאינה אלא יום אחד^[282]. עי' על כך בע' מלך ובע' שטרות.

הערות שוליים