אנציקלופדיה תלמודית:שריפת קדשים

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הגדרת הערך - המצוה לשרוף קדשים שנפסלו.

מצותה

מצותה

מצוה לשרוף את פסולי-המוקדשים*[1], שהיה פסולם בקדש[2], כגון בשר קדשים – או אמורים*[3] - שנעשה טמא*[4], או יוצא*[5], או נותר*[6], או פגול*[7], או שנכנס לפנים[8], או שנפסל מחמת הבעלים, כגון קרבן-פסח* שנטמאו בעליו או שמתו[9], או שהבהמה נמצאה טרפה* או חסרה[10], או שלן דמה, ונפסלה משום לינה*, או שנשפך דמה, או שיצא דמה חוץ לקלעים, ונפסלה משום יוצא*[11], או שנטמא דמה[12], או שנשחטה בלילה*[13], או שקבלו פסולים וזרקו את דמה, והניתנים למטה שנתנם למעלה, והניתנים למעלה שנתנם למטה, והניתנים בפנים שנתנם בחוץ, והניתנים בחוץ שנתנם בפנים, והפסח והחטאת ששחטם שלא לשמם[14], וחטאת-העוף* הבאה על הספק, לסוברים כן[15], ואשם-תלוי* שקודם שנזרק דמו נודע למביאו שלא חטא, לסוברים כן[16], וכן מנחות וסולת ויין ושמן שנטמאו[17], וכן מנחה שקומצה נטמא או נפסל או יצא חוץ לקלעים[18].

המקורות

בתורה מפורשת מצות שריפת קדשים בשני פסולי קרבנות: א) בנותר, שנאמר בקרבן שלמים*: והנותר מבשר הזבח ביום השלישי באש ישרף[19], ונאמר: והנותר עד יום השלישי באש ישרף[20], ובספרא דרשו אף לענין נותר משאר קרבנות: אין לי אלא בשל שלמים, מנין לרבות כל הנותר, תלמוד לומר במילואים*: ואם יותר מבשר המילואים וגו' ושרפת את הנותר באש[21], שאין תלמוד לומר את הנותר באש, אלא זה בנין אב כל שנותר טעון שריפה[22]. ב) בבשר קדשים שנטמא, שנאמר בקרבן שלמים: והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל באש ישרף[23], ובגמרא אמרו שאם גילה הכתוב בשלמים, שהם קדשים-קלים*, שנשרפים, כל שכן קדשי-קדשים*[24].

מקור נוסף מצינו לחייב שריפה בקדשי קדשים ואמורי קדשים קלים שנפסלו, שנאמר בחטאת חיצונה שנפסלה על ידי שהוכנס דמה לפנים[25]: וכל חטאת אשר יובא מדמה אל אהל מועד לכפר בקדש לא תאכל באש תשרף[26], ודרשו: אין לי אלא זו בלבד, שאר פסולי קדשי קדשים, ואמורי קדשים קלים מנין, תלמוד לומר: וכל וגו' בקדש וגו' באש תשרף[27].

מקור נוסף מצינו בבשר קדשי קדשים שנפסל משום יוצא, שדינו בשריפה, ממה שאמר משה לאהרן בזמן הקמת המשכן, אחר שהחטאת* – שהיא מקדשי הקדשים - נשרפה ולא נאכלה: מדוע לא אכלתם את החטאת וגו' הן לא הובא את דמה אל הקדש פנימה[28], ודרשו שאמר לו משה: שמא חוץ למחיצתה יצאה, ולפיכך נשרפה, אמר לו אהרן: לאו, בקדש היתה, ומכאן שאם יצאה, נשרפת[29].

ובמקור ששאר פסולי הקדשים, אף בקדשים קלים, דינם בשריפה, אמרו בגמרא שהיא הלכה-למשה-מסיני*[30], ולפי זה הכתוב בענין חטאת שהובא דמה אל אהל מועד[31], אינו נצרך לעצם דין השריפה, אלא לומר ששריפתה בקדש[32], והכתוב בבשר שנטמא[33], אינו נצרך אלא משום שנעשה בבשר מעשה חול, שלא נזהרו בקדושתו אפילו בדבר שצריך להזהר בו אפילו בחולין, והיה מקום לומר שמטעם זה לא יהיה טעון שריפה אלא יהיה די לו בקבורה[34].

ובספרא דרשו ממקור אחר שכל פסולי המוקדשים טעונים שריפה, בין בקדשי קדשים ובין בקדשים קלים: אין לי טעון שרפה אלא הטמא והנותר וחטאת שנכנס דמה לפנים – שנתפרשו בכתוב[35] - מנין לרבות שנשחטה בלילה ושנשפך דמה ושיצא חוץ לקלעים והלן והיוצא והנשחט חוץ לזמנו וחוץ למקומו ושקיבלוהו פסולים וזרקו את דמם והניתנים למטה שנתנן למעלה והניתנים למעלה שנתנן למטה והניתנים בפנים שנתנם בחוץ, והניתנים בחוץ שנתנם בפנים, והפסח והחטאת ששחטן שלא לשמן - וחטאת העוף הבא על הספק ואשם תלוי[36], לסוברים כן[37] - תלמוד לומר במילואים: ואם יותר מבשר המלואים וגו' ושרפת את הנותר באש לא יאכל כי קודש הם[38], כל שהוא קודש טעון שריפה[39].

במנין המצוות

במנין המצוות נמנו שתי המצוות של שריפת קדשים, המפורשות בתורה: א) המצוה לשרוף נותר, שנאמר: והנותר מבשר הזבח ביום השלישי באש ישרף[40]. ב) המצוה לשרוף קדשים שנטמאו, שנאמר: והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל באש ישרף[41].

גדר עבודה בה

שריפת קדשים, אפילו כשדינה להיעשות בעזרה*[42], אינה חשובה עבודה*[43].

על דיני שריפת קדשים, אם הם חשובים דיני קדשים לענין שאין לומדים בהם מן הלמד, כבקדשים, ע"ע למד מן הלמד[44].

חיוב נשים בה

שריפת קדשים, אותם שאין נשרפים אלא ביום[45], יש אחרונים סוברים שהיא חשובה מצות-עשה-שהזמן-גרמא*, ולפיכך נשים פטורות ממנה[46]. ויש חולקים וסוברים שמאחר וחיוב המצוה הוא תמידי, והלילה אינו זמן שמופקע ממצות שריפה, אלא שהוא מפסיק, שאין ראוי לשרוף בו, אבל למחר חוזרת אותה המצוה שהיתה אתמול, השריפה חשובה מצות עשה שלא הזמן גרמא, ונשים חייבות בה[47], לביאור הסברא, וטעמים נוספים שלא להחשיבה מצות עשה שהזמן גרמא, ע"ע מצות עשה שהזמן גרמא.

קדשים שנשרפים בין ביום ובין בלילה[48], כתבו אחרונים בדעת ראשונים ששריפתם חשובה מצות עשה שאין הזמן גרמא, ונשים חייבות בה[49].

ניתוק העשה

על מצות שרפת קדשים פסולים, אם היא מנתקת את הלאו של הותרת בשר קדשים לאחר זמנו, ע"ע לאו הניתק לעשה[50] וע' מותיר[51].

הנשרפים

הנשרפים

הנשרפים, באופן כללי, הם כל פסולי המוקדשים שהיה פסולם בקדש[52].

ומצינו בכמה קדשים שנפסלו, או שאי אפשר להקריבם ולאכלם, שדנו בהם אם הם טעונים שרפה, ואלו הם:

חטאת העוף הבאה על הספק

חטאת-העוף-הבאה-על-הספק*, שדינה שאינה נאכלת[53], נחלקו תנאים אם היא נשרפת, כפסולי קדשים, או שהיא נקברת[54], על פרטי המחלוקת וטעמיה ע"ע חטאת העוף הבאה על הספק[55] וע' קבורה (באסורי הנאה).

אשם תלוי

אשם-תלוי*, שקודם שנזרק דמו נודע למביאו שלא חטא, לסוברים שאין זורקים את דמו[56], נחלקו תנאים אם בשרו נשרף, כפסולי קדשים, או נקבר[57], על פרטי המחלוקת וטעמיה ע"ע אשם תלוי[58] וע' קבורה (באסורי הנאה).

חולין שנשחטו בעזרה

על חולין-שנשחטו-בעזרה*, וכן חיה* שנשחטה בעזרה*, שמן הדין אינם טעונים שריפה, אלא שנחלקו תנאים אם מאחר והם עלולים להתחלף בקדשים שאירע בהם פסול, מדרבנן הם טעונים שריפה כפסולי קדשים, או שהם נקברים[59], ע"ע חולין שנשחטו בעזרה[60] וע' קבורה (באסורי הנאה).

מחוסר זמן

על קרבן מחוסר-זמן*, אם טעון שריפה, ע"ע מחוסר זמן[61] וע' פסולי המוקדשין.

קדשים שאינם קרבנות

דברים קדושים שאינם קרבנות, כגון מי כיור* וגחלים שקדשו בכלי-שרת*, שנטמאו או נפסלו בלינה, צדדו אחרונים לומר שאינם טוענים שריפה, שלא נאמרה שריפה אלא בקרבנות[62].

משקים

משקים שהם קדשים שנפסלו, כגון יין ושמן, נשרפים כשאר פסולי המוקדשים[63], ונותנים אותם על גבי מדורה כמות שהם[64].

דם קדשים

דם קדשים שנטמא, נשרף אף הוא, כשאר קדשים שנטמאו[65].

ספק טומאה

ספק-טומאה*, כתבו ראשונים שבאופנים שהתרומה* נשרפת עליה, אף הקדשים נשרפים עליה, ובאופנים שהתרומה אינה נשרפת ואינה נאכלת, אף הקדשים אינם נשרפים ואינם נאכלים[66]. על הספקות שהתרומה נשרפת עליהן ע"ע ספק טומאה וע' תרומה.

טומאה דרבנן

טומאות דרבנן, יש מהן ששורפים עליהן קדשים[67], ויש שאין שורפים עליהן[68]. על פרטי הדינים, וטעמי החילוק בין ההלכות, ע"ע טמאה[69] וע' תרומה.

השיעור

מצות שריפת קדשים, כתבו אחרונים שהיא משיעור כזית ואילך, אבל פחות מכזית אין צריך לשרפו[70].

עצמות

עצמות הקדשים שנעשו נותר, המח שבתוכן, שהוא ראוי לאכילה, טעון שריפה, אבל העצם עצמה, מאחר והיא אינה ראויה לאכילה, אינה טעונה שריפה, שלא הצריך הכתוב שריפה בנותר אלא בראוי לאכילה[71].

עצמות קדשים ששמשו נותר, כלומר שהיה בתוכן מח שנעשה נותר, והעצמות שמשוהו בכך שהחזיקוהו בתוכן, טעונות שריפה אף אחר שהוציאו מתוכן את המח, לפי ששימוש נותר מחשיב את העצמות כנותר עצמו[72], ומטעם זה העצמות של קרבן פסח ששימשו את המח אחר שנעשה נותר, נעשו כמוהו, וחייבות שריפה אף אחר שהוציאו מהן את הנותר[73].

עצמות קדשים שמצאן חלוצות מהמח שבתוכן, אינן טעונות שריפה, לפי שמן הסתם המח שהיה בתוכן לא בא לידי נותר, אלא הוציאוהו קודם לכן, והעצמות לא שימשו נותר, אבל עצמות הפסח שמצאן חלוצות, אמר רב נחמן בר יצחק שמאחר ואסור לשבור את עצמות הפסח הכשר[74], מן הסתם לא חלצו את המח אלא אחר שנעשה נותר – שאז מותר לשברן, לסוברים כן[75] – והעצמות שמשו את הנותר, ולפיכך הן טעונות שריפה[76]. ורב זביד חולק וסובר שאף עצמות הפסח שמצאן חלוצות, מאחר ויתכן שנחלצו באיסור קודם שהמח נעשה נותר, ולא שימשו נותר, מספק אין מחייבים אותן שריפה[77].

מצא ערימה של עצמות קדשים, ובדק את העצמות העליונות ומצאן חלוצות מן המח, אינו צריך לבדוק את התחתונות שמא יש בתוכן מח שנעשה נותר, אלא כל העצמות אינן טעונות שריפה, לפי שמן הסתם כשם שחלצו את העליונות, כך חלצו את התחתונות ואכלו את המח שבתוכן קודם שנעשה נותר, והעצמות לא שמשו נותר, אבל מצא ערימה של עצמות הפסח, ובדק את העליונות ומצאן חלוצות - אף לסוברים במצא עצמות הפסח שכולן חלוצות, שתולים שנחלצו באיסור קודם שנעשו נותר, ואינן טעונות שריפה[78] - מאחר ואסור לשבור את עצמות הפסח הכשר, חוששים שיש עצמות שלא נחלצו, והן טעונות שריפה משום ששמשו את המח אחר שנעשה נותר, ולפיכך צריך לבדוק את כל העצמות[79].

עור

עור בהמת פסולי המוקדשים שלא הופשט קודם שהבהמה נפסלה, נשרף עם שאר הבהמה[80].

על עור בהמת קדשים שהופשט קודם שנפסלה הבהמה, אם הוא מותר בהנאה, או שהוא נשרף או נקבר, ע"ע עורות קדשים וע' פסולי המוקדשים; על עור בהמת קדשים שאחר שהפשיטוה נמצאה טרפה, אם הוא מותר בהנאה, או שהוא נקבר או נשרף, ע"ע בכור בהמה טהורה[81] וע' לא ראינו אינה ראיה[82] וע' עורות קדשים וע' פסולי המוקדשים.

גידים

גידים של בהמה, דינם כבשר, ונשרפים עמו, חוץ מגידי הצואר, שמאחר והם קשים כעץ, אין להם דין בשר, ואינם טעונים שרפה[83]. על פרטי החילוק בין הגידים, ע"ע בשר[84].

השריפה

העצים

קרבן-פסח* שנטמא שלם או רובו, שדינו שנשרף לפני המקדש – עי' להלן[85] - שורפים אותו מעצי-המערכה*[86], דוקא, ולא מעצי עצמם[87], ונחלקו אמוראים בטעם: רבא אמר מפני החשד*[88], שמאחר ונשרף לפני המקדש, אם ישרפו מעצי עצמם, אחר השריפה יחזירו את מותר העצים מלפני המקדש לבתיהם, והרואה יחשוב שהם עצי המערכה, ויחשדם בגניבת עצי המערכה[89], ולפי טעם זה, בעצים שאינם ראויים למערכה, כגון קנים וחריות, מותר לשרוף לפני הבירה אף מעצי עצמם[90], וכן הלכה[91]. ורב יוסף אמר בטעם שלפני המקדש שורפים דוקא מעצי המערכה, ולא מעצי עצמם, כדי שלא לבייש את מי שאין לו עצים, ולפי טעם זה אסור אף בעצים שאינם ראוים למערכה[92].

מיעוט קרבן שנפסל, שדינו ששורפים אותו בחצרותיהם ועל גגותיהם בירושלים, ולא לפני המקדש – עי' להלן[93] - שורפים אותו מעצי עצמם[94], דוקא, ולא מעצי המערכה[95], שמא ישארו בידם עצים אחר השריפה, ויבואו למעול בהם[96]. והציקנים – עצרנים, צרי עין[97] - שרוצים לשרוף מעצי המערכה, התירו להם לעשות כן דוקא אם ישרפו לפני המקדש[98], ודוקא לציקנים התירו לעשות כן, שאם לא כן היו נמנעים מלשרוף, אבל שאר בני אדם חייבים לשרוף מעצי עצמם, שלא לפני המקדש[99]. וכן אכסנאי, שאין לו עצים לשרוף, רב חמא בר עוקבא אמר שהתירו לו לשרוף מיעוט קרבן שנפסל לפני הבירה מעצי המערכה[100], ובאר רב זביד שמאחר ואין לו עצים, עשאוהו כציקנים[101], ורב פפא אמר שאף אכסנאי לא התירו לו לשרוף לפני הבירה מעצי המערכה אלא אחר שהחזיק בדרך, שאז לא הטריחוהו לחזר אחר עצים, אבל טרם שהחזיק בדרך, דינו כשאר אדם, שאינו שורף אלא מעצי עצמו[102].

הטעם שמותר – באופנים האמורים[103] - לשרוף את הקדשים הפסולים מעצי המערכה, שהם הקדש*, יש ראשונים שכתבו שהוא משום שלב-בית-דין-מתנה* עליהם, שיוכלו ליהנות מהם לשריפת הקדשים[104]. ויש שכתבו שאף בלא תנאי בית דין, מאחר ושריפת הקדשים היא מצוה מן התורה, מותר לעשותה מעצי הקדש[105].

עם דברים טמאים

על שריפת פסולי המוקדשים טמאים עם טהורים, או טמאים בטומאה קלה עם טמאים בטומאה חמורה, שבשריפתם יחד מוסיפים טומאה על טומאתם, ע"ע טהרה[106].

השורף

קדשים הטעונים שריפה במקדש - כגון קדשי קדשים, עי' להלן[107] – יש ראשונים שכתבו שמצות שריפתם מוטלת על הכהנים, כשאר עבודות הקרבן[108]. ואחרונים חולקים וסוברים שהיא מוטלת על כל ישראל[109], וכן כתבו אחרונים בדעת ראשונים שהשריפה איננה מעבודות הכהונה, והיא כשרה בזר*[110].

ובקדשים הנשרפים בכל העיר – כגון בשר קדשים קלים, עי' להלן[111] – יש ראשונים שכתבו שמצות השריפה מוטלת על הבעלים[112]. ואחרונים כתבו שמאחר ומצות השריפה היא מצד הקדשים עצמם, שדינם להשרף, ולא מצד הבעלים, כל מי ששורף אותם מקיים את המצוה[113].

בגדי כהונה

שריפת קדשים, אף כשדינה להיעשות בפנים, כתבו ראשונים שאין צריך לה בגדי-כהונה*[114].

הנאה

בשעת שריפת הקדשים, אסור ליהנות מהם, כגון להתחמם מן האש[115].

ד. המקום

מקום מחיצתו

פסולי המוקדשים, שורפים אותם - בדרך כלל[116] - במקום מחיצתם, כלומר במקום שבו היתה נעשית עבודתם ואכילתם אם היו כשרים[117], לפיכך קדשי-קדשים*, כגון חטאת* ומנחה* ועולה* ואשם*, שמחיצתם היא בתוך העזרה*[118], וכן אמורי קדשים-קלים*, שמקריבים אותם בעזרה[119], כשנפסלו, שורפים אותם בעזרה[120], שכן דרשו ממה שנאמר בחטאת שדמה הובא אל הקדש פנימה: וכל חטאת וגו' בקדש וגו' באש תשרף[121], לימד על חטאת פסולה ששריפתה בקדש, אין לי אלא זו בלבד, שאר פסולי קדשי קדשים, ואמורי קדשים קלים מנין, תלמוד לומר: כל בקדש באש תשרף[122], כלומר שמטילים את תיבת "כל" שבראש הפסוק, לסופו, ודורשים כאילו כתוב: כל בקדש באש תשרף[123].

ובשר קדשים קלים, שכשהוא כשר אוכלים אותו בירושלים[124], אף שריפתו כשנפסל היא בירושלים[125], ונחלקו ראשונים במקור הדין הזה, יש שנראה מדבריהם שהוא מן התורה, שכשם שקדשי קדשים אינם נשרפים אלא במקום מחיצתם[126], כך קדשים קלים אינם נשרפים אלא במקום מחיצתם[127], ויש סוברים שמאחר ולא מצינו מקור מדרשה למקום השריפה אלא בקדשי קדשים, מן התורה קדשים קלים נשרפים בכל מקום, אף מחוץ לירושלים, אלא שחכמים תקנו שישרפו במקום אכילתם, גזירה משום קדשי קדשים[128].

שריפת קדשים טמאים בעזרה

בשר קדשי קדשים, אף על פי שמקום מחיצתו הוא בעזרה[129], כשנטמא, פעמים שאין שורפים אותו בעזרה, אלא מחוצה לה[130], לפי שאסור להכניס לעזרה דברים טמאים[131], ואף על פי שדברים טמאים הטעונים שריפה בעזרה אין איסור להכניסם, ואדרבה, מצוה היא מן התורה לשרפם בפנים[132], חכמים גזרו באופנים מסוימים שאין מכניסים אותם לשרפם, ופעמים שאף מוציאים אותם ושורפים אותם בחוץ, שלא כדינם, הואיל ובשאר דברים טמאים יש איסור בהימצאותם בעזרה[133]. ונחלקו תנאים אימתי שורפים את הטמא בעזרה ואימתי שורפים אותו בחוץ: א) בית שמאי אומרים שלעולם ישרף בפנים, כדינו, חוץ משנטמא באב-הטומאה* בחוץ[134], שמאחר וטומאתו חמורה, והוא כבר נמצא בחוץ, אין מכניסים אותו[135]. ב) ורבי מאיר אמר בספרא בדעת בית שמאי שלעולם ישרף בפנים, כדינו[136]. ג) בית הלל אומרים שלעולם ישרף בחוץ, חוץ משנטמא בולד-הטומאה* בפנים[137], שמאחר וטומאתו קלה, והוא כבר נמצא בפנים, אין מוציאים אותו, אבל אם נטמא באב הטומאה בפנים, מאחר והיא טומאה חמורה, אין משהים אותה עד שתישרף, אלא מוציאים מיד ושורפים בחוץ[138]. ד) רבי אליעזר אומר את שנטמא באב הטומאה, בין נטמא בפנים ובין נטמא בחוץ, ישרף בחוץ, ואת שנטמא בולד הטומאה, בין נטמא בפנים בין נטמא בחוץ, ישרף בפנים[139], לפי שאין מניחים שתהיה בעזרה, אפילו לצורך שריפה, אלא טומאה קלה, ולא טומאה חמורה[140]. ה) רבי עקיבא אומר במקום טומאתו שם שריפתו, נטמא בפנים, ישרף בפנים, נטמא בחוץ, ישרף בחוץ, בין שנטמא באב הטומאה ובין שנטמא בולד הטומאה[141]. וכן הלכה[142].

ולד הטומאה שאמרו, שקדשים שנטמאו ממנו שורפים אותם בעזרה, נחלקו אמוראים מה הוא: בר קפרא אמר שהכוונה דוקא ולד הטומאה מדרבנן - כגון כלי שנגע במשקים[143] - אבל ולד הטומאה שמן התורה - כגון כלי שנגע במשקים של זב וזבה[144] - דינו כאב הטומאה לענין מקום השריפה[145]. ור' יוחנן חולק וסובר שהכוונה ולד הטומאה מן התורה[146].

מקום השריפה בעזרה

הדברים הנשרפים בעזרה, שורפים אותם בבית-הדשן* הגדול שהיה שם[147], חוץ מן הדם והשמן - והמנחות[148] - והנסכים שנטמאו, כשדינם להשרף בעזרה[149], שאין שורפים אותם בבית הדשן, אלא עושים להן מערכה בפני עצמם[150], וכתבו ראשונים שאת המערכה עושים על רצפת העזרה[151], ויש שכתבו שעושים אותה על המזבח[152]. בטעם שעושים להם מערכה בפני עצמם, כתבו ראשונים שמאחר והם דבר לח, אם היו שורפים אותם עם דברים אחרים, לא היתה שריפתם ניכרת, לפיכך שורפים אותם לעצמם[153].

מקום השריפה בירושלים

הפסח שנטמא שלם או רובו, שורפים אותו לפני הבירה[154] - המקדש[155], חוץ לעזרה[156] - בפני הכל[157], כדי לבייש את בעליו[158], על מנת שיזהרו בו[159]. נטמא מיעוטו, וכן הנותר מן הפסח – ומשאר קדשים קלים[160], וכן מיעוט קרבן שנפסל בשאר פסולים[161] - שורפים אותו בחצרותיהם או על גגותיהם[162].

השורפים מעצי המערכה – כגון ציקנים או אכסנאים, ששורפים את כל הפסולים מעצי המערכה, עי' לעיל[163] – לעולם שורפים דוקא לפני הבירה, ואם באו לשרוף בחצרותיהם מעצי המערכה, אין שומעים להם[164], שמא ישאירו בחצרותיהם מעצי המערכה, ויבואו בהם לידי תקלה[165].

מקומה בקדשים שיצאו מירושלים

מי שיצא מירושלים ונזכר שיש בידו בשר קודש - והרי הוא נפסל משום יוצא*, וטעון שריפה[166] - אם לא עבר צופים – מקום סמוך לירושלים שרואים ממנו את בית המקדש[167] - אם היה בשר מרובה, חוזר ושורפו בירושלים[168], ואם היה בשר מועט, אינו חוזר אלא שורפו במקומו[169], ומאיזה שיעור חוזר, נחלקו תנאים, רבי מאיר אמר כביצה*, ורבי יהודה וחכמים אומרים כזית*[170], בבאור המחלוקת אמר רבי יוחנן שנחלקו מהו שיעור חשוב, כזית או כביצה[171], ואביי אמר שנחלקו בסברא, רבי מאיר סבר חזרתו כטומאתו, מה טומאתו – טומאת-אוכלים*[172] - בכביצה[173], אף חזרתו בכביצה, ורבי יהודה סבר חזרתו כאיסורו, מה איסורו בכזית[174], אף חזרתו בכזית[175]. ורבי נתן אמר שאינו חוזר אלא משיעור כשני ביצים[176]. להלכה כתבו ראשונים שחוזר משיעור כזית[177].

יצא מירושלים, וכבר עבר צופים, ונזכר שיש בידו בשר קודש, שורפו במקומו[178], ולא הטריחוהו לחזור ולשרפו בירושלים[179].

בטעם שמי שעבר צופים, וכן מי שיש בידו שיעור מועט של קדשים, אינו צריך לחזור ולשרוף את הקדשים במקום מחיצתם, בירושלים – כדין[180] - יש ראשונים שכתבו שהדין לשרוף קדשים קלים במקום אכילתם דוקא אינו אלא מדרבנן, ובאופנים אלו חכמים לא תקנו[181]. ולסוברים שמן התורה הוא ששורפים שורפים קדשים קלים דוקא בירושלים[182], כתבו אחרונים שזה דוקא כשהם נמצאים בתוך ירושלים, אבל כשיצאו, מן התורה אין צריך להכניסם ולשרפם במחיצתם, וחכמים הם שתקנו להכניסם, ובאופנים אלו חכמים לא תקנו[183].

הוציא בשר קדש במזיד מחוץ לירושלים, כתבו אחרונים שאפילו נתרחק הרבה, חייב לחזור לשרפו בירושלים[184].

מקומה בפרים ושעירים הנשרפים

פרים ושעירים הנשרפים, שבזמן שהם נעשים כמצותם, הם נשרפים בבית הדשן שמחוץ לירושלים[185], בזמן שאינם נעשים כהלכתם, כלומר שנפסלו, הם טעונים שריפה כשאר קדשים פסולים, ופעמים שהם נשרפים בבית הדשן שהיה בעזרה, ופעמים שהם נשרפים בבית הבירה[186], על פרטי הדינים ע"ע פרים ושעירים הנשרפים.

הזמן

ביום

שריפת נותר שנפסל, מצותה ביום* ולא בלילה*[187], שנאמר בקרבן שלמים*: והנותר מבשר הזבח ביום השלישי באש ישרף[188], ודרשו: ביום אותה שורפו, ואי אתה שורפו בלילה[189]. וכן פגול, דינו כנותר, ששריפתו ביום[190], על מקור הדין ופרטיו, והחילוק בין נשרף בזמנו לנשרף שלא בזמנו, ע"ע יום[191] וע' נותר וע' פגול וע' פסולי המוקדשים.

שריפת שאר קדשים פסולים, אמרו בספרא שאף היא אינה אלא ביום, שכן למדים בבנין-אב* מנותר[192], וכן אמרו בירושלמי, שאין שורפים קדשים בלילה[193], וכן יש אחרונים שכתבו שכל שריפת קדשים אינה אלא ביום[194]. ויש אחרונים שכתבו בדעת ראשונים ששריפת שאר קדשים נעשית אף בלילה, ודוקא בנותר ופגול אמרו שאינם נשרפים אלא ביום[195]. וע"ע יוצא[196] וע' פסולי המוקדשים.

בשבת ויום טוב

שריפת קדשים פסולים אינה דוחה לא את השבת* ולא את יום-טוב*[197], לפיכך הנותר מקרבן הפסח, לא ישרף מיד בחמשה עשר בניסן, שהוא יום טוב, אלא בששה עשר, ואם חל ששה עשר להיות בשבת, ישרף בשבעה עשר[198].

בטעם שאין שורפים קדשים ביום טוב, ואין אומרים שיבא עשה* של שרפת קדשים וידחה את לא-תעשה* של: לא תעשה כל מלאכה[199], אמר חזקיה, וכן תנא דבי חזקיה, שדורשים ממה שנאמר בקרבן פסח: ולא תותירו ממנו עד בקר והנותר ממנו עד בקר באש תשרופו[200], מה תלמוד לומר עד בוקר פעם שניה, בא הכתוב ליתן בוקר שני לשריפתו[201], כלומר, לא תותירו עד בקר, של חמשה עשר בניסן, והנותר ממנו, המתן לו עד בוקר שני, לששה עשר בניסן, ואז תשרפנו, ולא תשרפנו ביום טוב[202]. ואביי אמר שהמקור מן הכתוב בשבת: עֹלת שבת בשבתו[203], שדרשו: ולא עולת חול בשבת ולא עולת חול ביום טוב[204], כלומר שבשבת וביום טוב אין מקריבים אברי תמיד* של ערב שבת ויום טוב שלא הוקטרו מבעוד יום, וכל שכן שאין שורפים בהם קדשים פסולים[205]. ורבא אמר שהמקור מן הכתוב במלאכת אוכל נפש ביום טוב: הוא לבדו יעשה לכם[206], שמייתור תיבת "לבדו", דרשו: לבדו, ולא מילה* שלא בזמנה[207], כלומר שמילה שלא בזמנה אינה דוחה יום טוב[208], ולמדים מזה שכל מצוה שאין זמנה קבוע, וניתן לעשותה למחר, כמילה שלא בזמנה, אינה דוחה יום טוב, והוא הדין לשריפת קדשים טמאים[209]. ורב אשי אמר שאין צריך לימוד מיוחד, אלא שבאיסור מלאכה ביום טוב יש עשה ולא תעשה[210], ושרפת קדשים אינה אלא עשה, ואין עשה-דוחה-לא-תעשה* ועשה[211].

על פרטי וגדרי דין שריפת קדשים ביום טוב ע"ע אסורו-חשובו[212] וע' יום-טוב[213].

עבור צורה

כל שפסולו בגופו, כלומר בבשר הקרבן בעצמו, כגון פגול, נותר, טמא ויוצא, ישרף מיד, ואינו טעון עבור-צורה*[214] - כלומר אין צריך להמתין עד שיפסל בלינה[215] - לפיכך הפסח שיצא או שנטמא, ישרף מיד[216], וכל שאין פסולו בגופו, אלא בדם ובבעלים, כגון שנשפך דמו, וכגון פסח שמתו או נטמאו בעליו, ואין לו אוכלים[217], נחלקו תנאים, ואמוראים בדעתם, אם שורפים אותו מיד, או - שמשום בזיון-קדשים*[218] - אין שורפים אותו מיד, אלא הוא טעון עבור-צורה[219], על פרטי המחלוקת, ועל גדר פסולו בגופו, ע"ע עבור צורה וע' פסולי המוקדשים וע' קרבן פסח.

ויש תנאים חולקים וסוברים שכל הקדשים הנשרפים, אפילו אותם שפסולם בגופם, כגון פגול, טעונים עבור-צורה קודם שריפתם[220], לפי שלמדים גזרה-שוה* עָוֹן עָוֹן מנותר[221] - שבנותר נאמר: ואוכליו עונו ישא[222], ובפגול נאמר: והנפש האוכלת ממנה עונה תשא[223] - מה נותר כבר עוברה צורתו, אף פגול צריך שתעובר צורתו קודם שישרף[224].

קרבן שספק הוא אם נפסל, כגון בשר קדשים שנמצא, וספק אם כבר נעשה נותר, אף על פי שהפסול הוא בגופו, אינו נשרף מיד, אלא תעובר צורתו ואחר כך ישרף[225]. על פרטי הדין ע"ע עבור צורה.

על קרבן פסול שטעון עבור צורה, אם בשריפתו מיד יש איסור: לא-תעשו-כן-לה'-אלהיכם*, ע"ע לא תעשון כן לה' אלהיכם[226].

הערות שוליים

  1. ↑ עי' פסחים פב ב: כל פסולו בקדש בשריפה לא שנא קדשי קדשים לא שנא קדשים קלים וגו'; עי' רש"י שם ד"ה דקיימא לן: בכל הגמ' אנו מוצאים בכל פסולי קדשים יצאו לבית השריפה, ועי' לדוגמא פסחים לד א, ב, עג ב, פח ב, צח ב, זבחים עז א, מנחות ה א, וכל המקורות דלהלן; רמב"ם פסוהמ"ק פי"ט ה"א. ועי' שעורי ר' שמואל מכות יז א אות תמה, בגדר שריפת קדשים, שאינה לתכלית של כליון הדבר, אלא הוא דין עצמי של שריפה, ומטעם זה יש בשריפה דינים מיוחדים, כגון שכל דבר נשרף במקום מחיצתו, עי' ציון 117 ואילך. וע"ע כתותי מכתת שיעוריה ציון 286. ועי' ערוה"ש העתיד מעה"ק סי' עט אות יא, שמשמע קצת שהשריפה אינה אלא אופן של כילוי.
  2. ↑ ע"ע פסולי המקודשים על גדר פסולו בקדש. עי' פסחים פב א: כל פסולו בקדש בשריפה; עי' רש"י זבחים קד א ד"ה בשר בקבורה; עי' פירוש הראב"ד לספרא צו פרשה ט סוף פי"ג אות ה, בבאור ספרא שם, שמנה את הפסולים הנשרפים דלהלן, ומיעט קדשים שמתו ושהפילו ונטמאו בחוץ; עי' תוי"ט זבחים פי"ב מ"ד. וע"ע מחוסר זמן ציון 476 ואילך. וע"ע טרפה (בעלי חיים) ציון 1001 ואילך, הטעם שטרפה נשרפת אע"פ שלכאו' אין פסולה בקדש.
  3. ↑ עי' ציונים 22, 27, 122. וע"ע מותיר ציון 267 ואילך.
  4. ↑ משנה פסחים פב א, לענין קרבן פסח, וגמ' שם: בשלמא טמא וגו'; משנה סוטה כב ב, לענין מנחת סוטה; תוספתא תמורה סוף פ"ד; עי' ספרא שם אות ג; שבת כה א: שמצוה לשרוף הקדשים שנטמאו; עי' רמב"ם שם ושם ה"י. ועי' להלן, לענין דם וקומץ שנטמאו. וע"ע טמא (פסוה"מ) ציון 78 ואילך.
  5. ↑ משנה פסחים מט א ומשנה שם פב א, ורמב"ם ק"פ פ"ד ה"ג, לענין קרבן פסח. ועי' להלן, לענין דם וקומץ שיצאו. וע"ע יוצא (בקדשים) ציון 48 ואילך וע' קרבן פסח.
  6. ↑ עי' משנה פסחים פג א; עי' משנה שקלים פ"ז מ"ג; עי' משנה זבחים עז א; ספרא שם; רמב"ם שם ה"א; וע"ע נותר.
  7. ↑ עי' משנה תמורה לג ב: כל הקדשים שנשחטו חוץ לזמנם וחוץ למקומם הרי אלו ישרפו, ורש"י שם שהכוונה לפגול; עי' ספרא שם; עי' פסחים שם: אפ' פגול וגו', ועי' ציון 220; רמב"ם שם ה"א וה"ב. וע"ע פגול.
  8. ↑ עי' פסחים פב א: מכלל דאי נפקא אי נמי עייל דמה לפנים בת שריפה היא. וע"ע דם חטאת ציון 120 ואילך, על השיטות השונות בדם חטאת ודם שאר קרבנות שנכנס לפנים.
  9. ↑ משנה פסחים פב א ומשנה שם צח ב ורמב"ם ק"פ פ"ד ה"ג, לענין קרבן פסח. וע"ע קרבן פסח, ושם על הדין כשחלק מהבעלים נטמאו.
  10. ↑ עי' משנה זבחים קג ב; עי' רמב"ם אסורי מזבח פ"ב הי"א ופסוהמ"ק פי"ט ה"ט. ועי' רמב"ם בכורות פ"ג ה"י, שבכור תמים שנשחט ונמצא טרפה יקבר ולא ישרף, ועי' תוי"ט זבחים פי"ב מ"ד. ועי' ציון 2.
  11. ↑ ספרא שם; ברייתא פסחים פב א, ב; תוספתא זבחים פ"ד ה"א, לענין נשפך או יצא הדם. וע"ע יוצא וע' לינה. על דין הדם עצמו, אם טעון שריפה, עי' ציון 65.
  12. ↑ תוספתא זבחים שם.
  13. ↑ עי' משנה יומא כח א; ספרא שם; עי' פסחים פב ב: ונשחטה בלילה דבשריפה. ועי' מנחות ק א, שה"ה עולת העוף שנמלקה בלילה ומנחה שנקמצה בלילה. וע"ע לילה וע' עבודה.
  14. ↑ ספרא שם.
  15. ↑ עי' משנה תמורה לד א, וספרא שם, מחלוקת תנאים; רמב"ם פסוהמ"ק פי"ט ה"י. ועי' ציון 54.
  16. ↑ עי' משנה כריתות כג ב, ומשנה תמורה שם, וספרא שם, מחלוקת תנאים; רמב"ם שם. ועי' ציון 57.
  17. ↑ עי' משנה סוטה כב ב, לענין מנחה שנטמאה, ורמב"ם פסוהמ"ק פי"ט ה"י, שה"ה מנחה שנפסלה או נותרה, וכ"מ שם שהוא ע"פ משנה סוטה שם; עי' משנה מנחות יד ב, לענין שתי הלחם ולחם הפנים שנטמאו; תוספתא תמורה סוף פ"ד, וכעי"ז ברייתא זבחים צב א, ושם נוסף: הדם, ועי' ציון 65.
  18. ↑ תוספתא מנחות פ"ד. ועי' רש"י פסחים כד א ד"ה פסולי.
  19. ↑ ויקרא ז יז.
  20. ↑ שם יט ו.
  21. ↑ שמות כט לד.
  22. ↑ ספרא צו פרשה ט סוף פרק יג אות ג. ועי' מל"מ פסוהמ"ק פי"ח ה"ט וערל"נ מכות ד ב סוף ד"ה והנה לפי, שמשמע קצת שאין מצוה לשרוף אלא בשר שנותר, ולא אימורים שנותרו, ולפיכך איסור הלנת האמורים (ע"ע מותיר) אינו חשוב ניתק לעשה של מצות שריפה, ועי' חי' הגרי"ז תמורה ד ב, בדעת מל"מ שם, שמודה שמצוה לשרוף אף האימורים, אלא שסובר שאיסור ההלנה אינו חשוב ניתק לעשה של שריפה, עי' הטעם בע' מותיר ציון 267 ואילך. ועי רמב"ם פסוהמ"ק פי"ט ה"א, שפגול בכלל נותר לענין מצות שריפת קדשים, ועי' סהמ"צ לרמב"ם ע' צא ול"ת קלב.
  23. ↑ ויקרא ז יט. פסחים פב א. ועי' ציון 33.
  24. ↑ פסחים שם.
  25. ↑ ע"ע דם חטאת ציון 120 ואילך, על האיסור להכניס את הדם לפנים.
  26. ↑ ויקרא ו כג.
  27. ↑ ספרא צו פרשה ד תחי' פרק ח אות ה, וכעי"ז רבי שמעון בברייתא פסחים כד א ופב ב, ועי' זבחים צב א. ועי' ציון 122, ביאור הדרשה.
  28. ↑ ויקרא י יח.
  29. ↑ פסחים פב א, ושם, שאין ללמוד משם אלא לענין קדשי קדשים, ולא קדשים קלים.
  30. ↑ פסחים פב ב.
  31. ↑ עי' ציון 26
  32. ↑ עי' ציון 120. פסחים שם.
  33. ↑ עי' ציון 23.
  34. ↑ פסחים שם, ורש"ש שם בבאורו. וע"ע טמא (פסוה"מ) ציון 83 ואילך.
  35. ↑ עי' ציון 19 ואילך.
  36. ↑ ספרא דלהלן, ועי' ציון הבא.
  37. ↑ עי' ציונים 15, 16.
  38. ↑ שמות כט לד.
  39. ↑ ספרא צו פרשה ט סוף פרק יג אות ד.
  40. ↑ ויקרא ז יז. סהמ"צ לרמב"ם ע' צא; החינוך מ' קמג. ועי' ציון 22, שפגול בכלל נותר.
  41. ↑ ויקרא ז יט. סהמ"צ לרמב"ם ע' צ; החינוך מ' קמו. וע"ע טמא (פסוהמ"ק) ציון 86, על שיטה אחרת במנין המצוות של שריפת קדשים.
  42. ↑ עי' ציון 120.
  43. ↑ תוס' מעילה י א ד"ה הכל מודים. ועי' ציון 114, שאינה טעונה בגדי כהונה. ועי' ציון 108 ואילך, אם דוקא כהן שורף.
  44. ↑ ציון 195 ואילך.
  45. ↑ עי' ציון 187 ואילך, שיש פסולים שאינם נשרפים אלא ביום, ופסולים אחרים, נחלקו בהם אם נשרפים אף בלילה.
  46. ↑ פנ"י קידושין לד א בתוס' ד"ה מעקה; עי' שעה"מ פסוהמ"ק פי"ט ה"ה, בדעת החינוך מ' קמו, שלא כתב שנוהגת בזכרים ובנקבות. וע"ע קרבן פסח, שי"ס אף בדעתם, שבשריפת נותר מקרבן פסח נשים חייבות, כשם שחייבות בכל מצוות הפסח.
  47. ↑ עי' טורי אבן חגיגה טז ב, וכעי"ז המקנה קידושין כט א בתוס' ד"ה אותו, הובאו במנ"ח מ' קמג. ועי' שעה"מ שם, שאין להחשיבה מ"ע שהז"ג משום שבשבת ויו"ט אין שורפים, ע"ש טעמו, וע"ע מ"ע שהז"ג. על אשה המותירה מן הקדשים, שעוברת על לאו: לא תותירו ממנו עד בוקר, לסוברים שהיא פטורה מן העשה של שרפת קדשים משום שהוא מ"ע שהז"ג, אם חייבת לשרוף כדי לתקן את הלאו, ע"ע לאו הניתק לעשה ציון 74 ואילך.
  48. ↑ עי' ציון 187 ואילך, שיש פסולים שאינם נשרפים אלא ביום, ופסולים אחרים, נחלקו בהם אם נשרפים אף בלילה.
  49. ↑ עי' ד' ר"י מארץ ישראל בתוס' קידושין לד א ד"ה מעקה, שמ' שנשים חייבות בשריפת קדשים, ומנ"ח מ' קמג בדעתו, שזה משום ששאר פסולים, מאחר שהם נשרפים גם בלילה, שריפתם חשובה מ"ע שאין הז"ג. ועי' שעה"מ שבציון 47.
  50. ↑ ציון 1047 ואילך.
  51. ↑ ציונים 69 ואילך, 98 ואילך, 267 ואילך.
  52. ↑ עי' ציון 1 ואילך, ושם רשימה של הנשרפים.
  53. ↑ ע"ע חטאת העוף הבאה על הספק ציון 89.
  54. ↑ משנה תמורה לד א; תוספתא שם סוף פ"ד; ספרא צו פרשה ט סוף פי"ג אותיות ד וה.
  55. ↑ ציון 109 ואילך.
  56. ↑ ע"ע אשם תלוי ציון 109 ואילך.
  57. ↑ עי' משנה כריתות כג ב, ומשנה תמורה לד א; תוספתא תמורה סוף פ"ד; ספרא צו פרשה ט סוף פי"ג אותיות ד וה.
  58. ↑ ציון 109 ואילך.
  59. ↑ עי' משנה תמורה לד א, ורש"י שם ד"ה חולין, ותוספתא תמורה סוף פ"ד, וספרא צו פרשה ט סוף פי"ג אות ה.
  60. ↑ ציון 72 ואילך. וע"ע מחוסר זמן ציון 476.
  61. ↑ ציון 476 ואילך.
  62. ↑ מקדש דוד קדשים סי' יז אות א, ע"פ לשון הגמ' פסחים פב ב: ל"ש קדשי קדשים ול"ש קדשים קלים, שמשמע דוקא קרבנות, וע"פ ראב"ד תמיד לג א בשם ר' נסים גאון, שגחלים קדושות שנתפזרו ואין בהן צורך, טעונות גניזה, ולא שריפה. ועי' תוספתא תמורה סוף פ"ד, שמשמע שקדשי בדק הבית שנטמאו טעונים שריפה, ועי' חסדי דוד שם.
  63. ↑ עי' ציון 17. תוספתא תמורה סוף פ"ד; ברייתא ורב הונא ושמואל בזבחים צב א; עי' רמב"ם איסורי מזבח פ"ו ה"ה.
  64. ↑ תוספתא שם. על מקום שריפתם בעזרה עי' ציון 150.
  65. ↑ ברייתא זבחים צב ב. ועי' מקדש דוד קדשים סי' יז אות ז ד"ה ובעיקר, שהק' מכמה מקומות בתלמוד, שנראה שדם פסול אינו נשרף אלא נשפך לאמה, עי' זבחים לד ב, עח א, ורש"י זבחים פב א ד"ה כיון.
  66. ↑ עי' רמב"ם אבוה"ט פי"ג ה"י – הי"ב, וכ"מ שם הי"א.
  67. ↑ עי' שבת יד ב, לענין טומאת ידים: תחלת גזירתן לשריפה, ושם טו א: שלמה גזר לקדשים, ורמב"ם אבוה"ט פ"ח ה"ח.
  68. ↑ עי' שבת טז א, לענין טומאת כלי זכוכית: כי היכי דלא נשרוף עלייהו תרומה וקדשים, ורש"י שם, ורמב"ם כלים פ"א ה"ה; עי' נדה לד א, ורמב"ם מטמאי מו"מ פ"ב ה"י, לענין טומאת עכו"ם, וע"ע גוי ציון 616 ואילך; עי' בכורות לח א ורמב"ם אבוה"ט פ"ז ה"ד, לענין כלים שנטמאו במשקים, וע"ע משקים.
  69. ↑ ציון 368 ואילך. ועי' מקדש דוד קדשים סי' יז אות א וערוה"ש העתיד אבוה"ט סי' קלז ס"ח ואילך.
  70. ↑ מנ"ח מ' קמג. וע"ש שהק' מפסחים מט א: עד כמה חוזרין וגו' עד כזית וגו', שמשמע שמ"מ שורפים אף פחות מכזית, ומצדד לומר שמצוה קצת יש אף בשריפת חצי שעור, או שחכמים תקנו לשרוף אף פחות מכזית, משום בזיון קדשים. וע"ע חצי שיעור ציון 840, אם יש מצוה מן התורה לשרוף חצי שיעור לסוברים שדין חצי שעור נאמר אף במצות עשה.
  71. ↑ עי' פסחים פג א: הני עצמות היכי דמי, ורש"י שם ד"ה נשדינהו.
  72. ↑ עי' ד' רב מרי בר אבוה בשם ר' יצחק בפסחים פג א (ורמב"ם אבוה"ט פ"ח ה"ד) שעצמות ששמשו נותר דינם כנותר לענין טומאת ידים, וגמ' פסחים שם שה"ה לענין שריפה בנותר. וע"ע נותר.
  73. ↑ עי' משנה פסחים שם, שעצמות הפסח נשרפות, וגמ' שם: נימא מסייע וגו', שהוא מטעם ששמשו את המח הנותר. ועי' גמ' שם, שדוחה, שאף אם נאמר ששימוש נותר אינו מחייב שריפה, י"ל שהעצמות טעונות שריפה מחמת המח שבתוכן, לסוברים שאסור לשברן כדי להוציאו אף לאחר שהמח נפסל משום נותר, ע"ע קרבן פסח.
  74. ↑ ע"ע קרבן פסח.
  75. ↑ ע"ע קרבן פסח.
  76. ↑ עי' ברייתא בפסחים פג א: כל עצמות הקדשים אין טעונין שריפה חוץ מעצמות הפסח, וביאורו של רב נחמן בר יצחק שם; עי' רמב"ם פסוהמ"ק פי"ט ה"ט, וראב"ד וכ"מ שם, וערוה"ש העתיד פסוהמ"ק סי' קנו סכ"ב. ועי' רמב"ם ק"פ פ"י ה"ב, ומל"מ שם, ומל"מ פסוהמ"ק שם.
  77. ↑ עי' ד' ר' זביד שם ושם ב, ורש"י שם ב ד"ה עצמות קדשים.
  78. ↑ עי' ציון 77.
  79. ↑ עי' ברייתא בפסחים פג א: כל עצמות הקדשים אין טעונין שריפה חוץ מעצמות הפסח, וביאורו של רב זביד שם ושם ב.
  80. ↑ עי' משנה זבחים קג ב: כל הקדשים שאירע בהן פסול קודם להפשיטן אין עורותיהן לכהנים, ורש"י שם ד"ה אין עורותיהן, שנשרפים; עי' גמ' שם קד א: חלוץ קאמרינן, ורש"י שם ד"ה חלוץ; רמב"ם פסוהמ"ק פי"ט ה"ט.
  81. ↑ ציון 273 ואילך.
  82. ↑ ציון 3 ואילך.
  83. ↑ עי' פסחים פג ב.
  84. ↑ ציון 104 ואילך.
  85. ↑ ציון 154 ואילך.
  86. ↑ משנה פסחים פא ב, רמב"ם ק"פ פ"ד ה"ג, לענין רובו של פסח שנטמא.
  87. ↑ ברייתא שם פב א.
  88. ↑ פסחים שם; רמב"ם שם. וע"ע חשד ציון 450 ואילך.
  89. ↑ רש"י שם ד"ה משום חשד; רמב"ם שם.
  90. ↑ פסחים שם.
  91. ↑ רמב"ם שם.
  92. ↑ פסחים שם. וע"ע הלבנת פנים ציון 100.
  93. ↑ ציון 162.
  94. ↑ משנה פסחים פא ב, לענין מיעוט הפסח ולענין נותר, וגמ' שם: ורמינהו וכן מי וגו', שמ' שה"ה במיעוט קרבן שנפסל ביוצא; רמב"ם ק"פ פ"ד ה"ג.
  95. ↑ ברייתא שם פב א.
  96. ↑ גמ' פסחים שם; רמב"ם שם.
  97. ↑ רש"י פסחים פא ב ד"ה הציקנין.
  98. ↑ עי' משנה פסחים שם. ועי' ציון 164.
  99. ↑ תוס' שם ד"ה נטמא.
  100. ↑ פסחים פב א, בבאור משנה שם מט א: מי שיצא מירושלים ונזכר שיש בידו בשר קדש וגו' שורפו לפני הבירה מעצי המערכה; עי' רמב"ם פסוהמ"ק פי"ט ה"ח.
  101. ↑ עי' ציון 98. פסחים שם.
  102. ↑ פסחים שם.
  103. ↑ עי' לעיל על קרבן פסח שנטמא רובו, ועל ציקנים ועל אכסנאי.
  104. ↑ עי' רש"י פסחים פב א ד"ה לידי; תוס' שם פא ב ד"ה נטמא. וע"ע לב בית דין מתנה ציון 243 ואילך. וע"ע לא תעשון כן לה' אלהיכם ציון 264.
  105. ↑ קרית ספר הל' ק"פ פ"ד: ואיפשר נמי.
  106. ↑ ציונים 262 ואילך, 279 ואילך, 318 ואילך.
  107. ↑ ציון 120.
  108. ↑ החינוך מ' קמג, לענין נותר, ומ' קמו, לענין קדשים שנטמאו. ועי' מעילה י א: מצות שריפה לכהנים, ועי' תוס' שם שמ"מ אינה חשובה עבודה, ואינה טעונה בגדי כהונה, ועי' ציון 114.
  109. ↑ מנ"ח שם ושם.
  110. ↑ עי' ערוה"ש העתיד מעה"ק סי' עו סי"ד בדעת רמב"ם מעה"ק פ"ז ה"ה, שכ': שריפת כל הנשרפים כשרה בזר, וביאר שכוונתו אף על הפסולים הנשרפים, ולא רק על פרים ושעירים הנשרפים. ועי' ציון 114.
  111. ↑ ציון 125 ואילך.
  112. ↑ החינוך מ' קמו.
  113. ↑ שו"ת נובי"ק או"ח סי' טו, לענין קדשים שנטמאו. וע"ע טמא (פסוהמ"ק) ציון 89.
  114. ↑ תוס' מעילה י א ד"ה הכל מודים. ועי' ציון 108 ואילך, מחלוקת אם הנשרפים בפנים מצותם דוקא בכהנים.
  115. ↑ עי' שבת כה א, ותוס' שבת כד ב ד"ה לפי וביצה כז ב ד"ה ועל החלה; רמב"ן שבת כג ב ד"ה א"ל אביי. ועי' רש"י שבת כה א ד"ה עשה. וע"ע אסורי הנאה ציון 44 ואילך, וע' פסולי המוקדשים.
  116. ↑ עי' ציון 130 ואילך, שקדשי קדשים שנטמאו, פעמים ששורפים אותם מחוץ למחיצתם.
  117. ↑ רש"י פסחים כד א, מט א, פא ב, פב ב, וזבחים צב א, קד ב, ע"פ מקורות דלהלן; ראשונים שבציון 128; ערוה"ש העתיד מעה"ק סי' ע"ו ס"ט.
  118. ↑ ע"ע קדשי קדשים וע' אשם וע' חטאת וע' מנחה וע' עולה.
  119. ↑ ע"ע אמורים.
  120. ↑ ספרא וברייתא שבציון 122; זבחים קד ב; עי' רמב"ם פסוהמ"ק פי"ט ה"ב ומעה"ק פ"ז ה"ג.
  121. ↑ ויקרא ו כג. על דין דם שנכנס לפנים, ע"ע דם חטאת ציון 102 ואילך.
  122. ↑ ספרא צו פרשה ד תחי' פ"ח אות ה; עי' ד' רבי שמעון בפסחים כד א ופב ב, ועי' בדפוס וילנא, שתיבת "כל" הוקפה בסוגריים, ועי' מהר"ם חלאוה שבציון הבא, שאין למחקה. ועי' זבחים צב א.
  123. ↑ מהר"ם חלאוה פסחים כד א.
  124. ↑ ע"ע קדשים קלים.
  125. ↑ עי' משנה פסחים מט א, שבשר קרבן פסח שנפסל נשרף לפני הבירה, ומשנה שם פא ב, שהנותר מן הפסח נשרף בחצרותיהם או על גגותיהם, ורש"י שם כד א, פב ב; עי' רמב"ם פסוהמ"ק פי"ט ה"ז וה"ח, לענין נותר. ועי' ציון 154 ואילך, על מקום השריפה המדויק של בשר קדשים קלים.
  126. ↑ עי' לעיל.
  127. ↑ עי' רש"י פסחים שם ושם. עי' מאירי פסחים מט א ד"ה ונתגלגל. ועי' ציון 183.
  128. ↑ תוס' ור"ן ומהר"ם חלאוה פסחים מט א, ע"פ המובא בציונים 169, 178 שבאופנים מסוימים שורפים קדשים קלים אף מחוץ לירושלים, ועי' ציון 181.
  129. ↑ ע"ע קדשי קדשים.
  130. ↑ עי' להלן.
  131. ↑ ע"ע טמאת מקדש וקדשיו. עי' להלן.
  132. ↑ עי' ציון 117 ואילך, שקדשי קדשים פסולים נשרפים בעזרה. וע"ע טמאת מקדש וקדשיו ציון 323 ואילך.
  133. ↑ פירוש הראב"ד לספרא פרשת צו פרשה ג פ"ח אות ו, בבאור דברי התנאים דלהלן.
  134. ↑ שקלים פ"ח מ"ו; תוספתא שם פ"ג; ר' יהודה בספרא צו פרשה ד תחי' פ"ח אות ו, בדעת ב"ש, ועי' להלן שי"ח בספרא בד' ב"ש. ועי' תוספתא שם שר' יהודה אמר שאף ר' אליעזר אמר כבית שמאי, ועי' ציון 139.
  135. ↑ רע"ב שקלים שם.
  136. ↑ ספרא שם.
  137. ↑ שקלים פ"ח מ"ו; תוספתא שם פ"ג; ר' מאיר ור' יהודה בספרא צו פרשה ד תחי' פ"ח אות ו, בד' ב"ה. ועי' תוספתא שם שר' יהודה אמר שאף ר' עקיבא אמר כבית הלל, ועי' ציון 141.
  138. ↑ רע"ב שקלים שם.
  139. ↑ שקלים פ"ח מ"ז; תוספתא שם פ"ג; ספרא שם אות ז. ועי' ציון 134, שי"ח בתוספתא בדעת ר' אליעזר.
  140. ↑ ריבב"ן על ירושלמי שקלים פ"ח ה"ג.
  141. ↑ שקלים פ"ח מ"ז; ספרא שם אות ז. עי' תוספתא (צוקרמאנדל) תמורה פ"ד הי"ז, שנ' שסתמה כן. ועי' ציון 134, שי"ח בתוספתא בשקלים בדעת ר' עקיבא.
  142. ↑ רמב"ם פסוהמ"ק פי"ט ה"ו.
  143. ↑ ע"ע טומאת משקים ציון 165 ואילך. תקלין חדתין על ירושלמי דלהלן.
  144. ↑ ע"ע מעינות. תקלין חדתין על ירושלמי דלהלן.
  145. ↑ ירושלמי שקלים פ"ח ה"ג.
  146. ↑ ירושלמי שקלים שם.
  147. ↑ ע"ע בית הדשן. זבחים קד ב; רמב"ם מעה"ק פ"ז ה"ג. וע"ע בית הדשן ציון 35א.
  148. ↑ ברייתא דלהלן, לגי' שלפנינו, ועי' רש"י שם, שנ' שלא גרס מנחות, ועי' ציון 153.
  149. ↑ עי' ציון 130 ואילך, אימתי קדשי קדשים שנטמאו דינם להשרף בעזרה. עי' ברייתא וגמ' דלהלן שכ' את הדין בדם ושמן ונסכים סתם, ועי' ערוה"ש העתיד אסורי מזבח סי' ס סט"ז, שפשוט שמדובר דוקא כשדינם להשרף בפנים, שאל"כ אינם נשרפים בעזרה אלא בחוץ.
  150. ↑ ברייתא זבחים צב א; רב הונא ושמואל בזבחים שם, בנסכים שנטמאו; רמב"ם איסורי מזבח פ"ו ה"ה, לענין נסכים.
  151. ↑ רש"י זבחים שם ד"ה מערכה.
  152. ↑ רמב"ם שם.
  153. ↑ רש"י זבחים שם. ועי' ציון 148, שלגי' שלפנינו אף במנחות עושים מערכה בפני עצמן, ובמנחות לא שייך טעם זה, ועי' ציון הנ"ל שנ' שרש"י לא גרס מנחות, ועי' ערוה"ש העתיד אסורי מזבח סי' ס סט"ו, שאולי כיון שהסולת היא דבר דק, אין שריפתה ניכרת, כדבר לח, ומטעם זה אף לה עושים מערכה בפני עצמה.
  154. ↑ משנה פסחים פא ב; רמב"ם ק"פ פ"ד ה"ג. על דיני שריפה לפני הבירה, שנעשית דוקא בעצי המערכה, עי' ציון 86 ואילך.
  155. ↑ רש"י פסחים שם ד"ה נטמא. וע"ע לשכות ציון 578 ואילך, מחלקות אמוראים מהי הבירה.
  156. ↑ רש"י פסחים כד א ד"ה פסולי.
  157. ↑ רמב"ם שם.
  158. ↑ גמ' פסחים שם; רמב"ם שם.
  159. ↑ רמב"ם שם.
  160. ↑ רמב"ם פסוהמ"ק פי"ט ה"ז.
  161. ↑ עי' פסחים פא ב: ורמינהו וכן מי וגו', שמשמע שהוא הדין במיעוט קרבן שנפסל ביוצא.
  162. ↑ משנה פסחים פא ב; רמב"ם ק"פ שם ופסוהמ"ק שם.
  163. ↑ ציון 98 ואילך.
  164. ↑ עי' משנה פסחים מט א, וברייתא וגמ' שם פב א.
  165. ↑ גמ' פסחים פב א.
  166. ↑ רש"י על משנה דלהלן.
  167. ↑ רש"י שם. וע"ע בית המקדש ציון 370.
  168. ↑ עי' משנה פסחים מט א, הובאה שם פא ב ובברכות מט ב; רמב"ם פסוהמ"ק פי"ט ה"ח. על מקום השריפה בירושלים עי' ציונים 100 ואילך, 154 ואילך.
  169. ↑ עי' משנה שם ורש"י שם.
  170. ↑ משנה שם.
  171. ↑ ברכות מט ב ופסחים מט ב.
  172. ↑ רש"י פסחים שם ד"ה חזרתו.
  173. ↑ ע"ע טמאת אוכלים ציון 123 ואילך.
  174. ↑ ע"ע יוצא (בקדשים) ציון 119.
  175. ↑ ברכות מט ב ופסחים מט ב, נ א.
  176. ↑ ברייתא שם נ א.
  177. ↑ רמב"ם שם.
  178. ↑ משנה פסחים מט א, הובאה שם פא ב; רמב"ם פסוהמ"ק פי"ט ה"ח.
  179. ↑ רש"י שם ושם.
  180. ↑ עי' ציון 117 ואילך.
  181. ↑ תוס' ור"ן ומהר"ם חלאוה פסחים מט א. ועי' ציון 128.
  182. ↑ עי' ציון 127.
  183. ↑ שפ"א פסחים מט א.
  184. ↑ ערוה"ש העתיד פסוהמ"ק סי' קנו סכ"א.
  185. ↑ משנה זבחים קד א. וע"ע בית הדשן וע' פרים ושעירים הנשרפים.
  186. ↑ משנה זבחים קד א, וגמ' שם ב.
  187. ↑ ברייתא פסחים ג א וזבחים נו ב; רמב"ם פסוהמ"ק פי"ט ה"ד וה"ה. ועי' ציון 198.
  188. ↑ ויקרא ז יז.
  189. ↑ פסחים שם וזבחים שם; רמב"ם שם.
  190. ↑ עי' תוספתא זבחים סוף פ"ו; רמב"ם שם ה"ה, ועי' כ"מ שם.
  191. ↑ ציון 392 ואילך.
  192. ↑ עי' ספרא צו פרשה ז תחילת פרק יב אות טו, על הכתוב בויקרא ז יז בשלמים: והנותר עד יום השלישי באש ישרף: בנה אף לכל הנשרפים שלא יהיו נשרפים אלא ביום.
  193. ↑ ירושלמי שבת פ"ב ה"א: שאין שורפין את הקדשים בלילה.
  194. ↑ פנ"י קידושין לד א בתוס' ד"ה מעקה. וע"ע יוצא ציון 51, שיש שכ' שיוצא אינו נשרף אלא ביום.
  195. ↑ עי' רמב"ם מעה"ק פ"ז ה"ה ופסוהמ"ק פי"ט ה"ד וה"ה, ושעה"מ פסוהמ"ק שם ה"ה ומנ"ח מ' קמג ונובי"ת או"ח סי' צו וערוה"ש העתיד מעה"ק סי' עו סי"ד בדעתו; מנ"ח בדעת החינוך שם ובד' ר' יוסף מארץ ישראל בתוס' קידושין לד א ד"ה מעקה. וע"ע יוצא ציון 53. ועי' מנ"ח שם, שיישב את ד' הספרא שבציון 192.
  196. ↑ ציון 51 ואילך.
  197. ↑ משנה פסחים פג א, לענין נותר; עי' שבת כד ב, וירושלמי שבת פ"ב ה"א: אין שורפים קדשים ביום טוב, ובירושלמי שם נוסף: ואין צריך לומר בשבת; רמב"ם פסוהמ"ק פי"ט ה"ה, וכעי"ז יו"ט פ"ג ה"ח לענין יו"ט. ועי' רש"י ביצה כז ב ד"ה חלה, שמ' שאסור לשרוף קדשים ביו"ט אף במקום שאין איסור מחמת ההבערה, לפי ששריפת הקדשים, מתוך שהחשיבתה התורה, נחשבת בעצמה מלאכה, ועי' תוס' שבת כד ב ד"ה לפי שנ' שחולק וסובר שהאיסור אינו אלא מחמת ההבערה, וע"ע מבעיר ציון 36.
  198. ↑ משנה פסחים שם. ועי' תוס' שבת שם, שאסור לשרפו אף בלילה של מוצאי יום טוב, לפי שאין שורפים נותר בלילה, עי' ציון 187 וע"ע נותר, ועי' רמב"ן שבת שם, ששורפים בליל מוצאי יום טוב, ועי' רשב"א וריטב"א שם.
  199. ↑ שמות כ י, ודברים ה יד. פסחים פג ב, ורש"י שבת כד ב ד"ה מנהני מילי. וע"ע עשה דוחה לא תעשה.
  200. ↑ שמות יב ב.
  201. ↑ שבת כד ב, קלג א; פסחים פג ב; תמורה ד ב; ירושלמי שבת פ"ב ה"א.
  202. ↑ רש"י שבת שם ד"ה בוקר שני.
  203. ↑ במדבר כח י.
  204. ↑ שבת שם ושם ופסחים שם.
  205. ↑ רש"י שבת כד ב ד"ה עולת חול.
  206. ↑ שמות יב טז.
  207. ↑ שבת שם ושם, ופסחים שם ושם פד א.
  208. ↑ ע"ע מילה וע' יום טוב וע' שבת.
  209. ↑ רש"י שבת כד ב ד"ה לבדו.
  210. ↑ ע"ע יום טוב.
  211. ↑ ע"ע עשה דוחה לא תעשה. שבת כה א, קלג א, ופסחים פד א, הובא ברמב"ם יו"ט פ"ג ה"ח.
  212. ↑ ציון 34.
  213. ↑ ציון 234 ואילך.
  214. ↑ ברייתא פסחים לד ב, עג ב, פב ב, ותוספתא שם פ"ו, ורש"י שם עג ב; רמב"ם ק"פ פ"ד ה"ג ופסוהמ"ק פי"ט ה"ב. וע"ע יוצא ציון 57, שבשר קדשי קדשים שנפסל ביציאה מחוץ לעזרה, י"ס שהוא צריך עבור צורה, ע"ע הטעם.
  215. ↑ רש"י פסחים עג ב ד"ה תעובר. וע"ע עבור צורה, כמה שיטות במהות עבור צורה.
  216. ↑ משנה פסחים פב א; רמב"ם ק"פ שם.
  217. ↑ רש"י פסחים עג ב ד"ה בדם ובבעלים.
  218. ↑ עי' רש"י פסחים לד א ד"ה ששם ועג ב ד"ה תעובר צורתו.
  219. ↑ עי' דעת חכמים בפסחים לד ב ועג ב ופב ב, שכשאין פסולו בגופו אלא בדם ובבעלים, טעון עבור צורה קודם שריפתו, ועי' משנה פסחים פב א, וגמ' פסחים פב ב ופג א, שי"ח בדם, וי"ח בבעלים, וי"ח באופנים מסוימים בבעלים, וסוברים שא"צ עבור צורה, וע"ע עבור צורה וע' קרבן פסח.
  220. ↑ תנא דבי רבה בר אבוה בפסחים לד ב ועג ב ופב ב ומנחות נ ב.
  221. ↑ פסחים עג ב ופב ב.
  222. ↑ עי' ויקרא יט ח, ורש"י פסחים פב ב ד"ה מנא ליה, ע"פ כריתות ה א, שהכתוב מדבר בנותר.
  223. ↑ ויקרא ז יח.
  224. ↑ רש"י פסחים שם.
  225. ↑ שקלים פ"ז מ"ג, ופיהמ"ש לרמב"ם שם; רמב"ם פסוהמ"ק פי"ט ה"ב וה"ד.
  226. ↑ ציון 119 ואילך.
אוחזר מתוך "https://www.yeshiva.org.il/wiki/index.php?title=אנציקלופדיה_תלמודית:שריפת_קדשים&oldid=157375"