אנציקלופדיה תלמודית:תוספת שבת ויום טוב

הגדרת הערך - ההוספה מחול על הקודש בכניסת השבת והיום טוב וביציאתם.

חיובה ומקורה

מצוה להוסיף מחול על הקודש^[1], וכך דרש רבי ישמעאל, נאמר, ועניתם את נפשתיכם בתשעה לחדש בערב מערב עד ערב תשבתו שבתכם^[2], יכול יתענו בתשעה, תלמוד לומר, בערב, יכול יתענו רק משתחשך, תלמוד לומר, בתשעה, הא כיצד, מתחיל ומתענה מבעוד יום, למדנו שמוסיפים מחול על הקודש. אין לי אלא בכניסתו, ביציאתו מנין, תלמוד לומר, מערב עד ערב. אין לי אלא יום הכפורים, שבתות מנין, תלמוד לומר, תשבתו. ימים טובים מנין, תלמוד לומר, שבתכם. הא כיצד, כל מקום שנאמר בו שבות, מוסיפין מחול על הקדש^[3]. ונחלקו ראשונים בפירוש הריבוי שריבו שבתות וימים טובים לתוספת שבת. יש שפירשו שהתרבו שבתות וימים טובים לתוספת בין לפניהם ובין לאחריהם^[4]. ויש שפירשו שלא התרבו אלא לתוספת לאחריהם, אבל אין תוספת שבת וימים טובים שלפניהם מן התורה^[5]. בדעת רבי עקיבא נחלקו ראשונים, יש הסוברים שאף הוא דורש את הדרשה האמורה^[6]. ויש הסוברים שהוא לומד דין תוספת שבת ויום טוב בקל וחומר מתוספת-שביעית*^[7]. ויש הסוברים בדעת ראשונים, שרבי עקיבא סובר שאין מצות תוספת בשבת ויום טוב מן התורה^[8] אלא מדרבנן^[9]. ויש מן הראשונים שכתבו כן בדעת תנאים אחרים^[10]. על שיטות התנאים בתוספת יום הכיפורים, עי' להלן^[11].

להלכה כתבו ראשונים שמצוה להוסיף מחול על הקודש בשבתות וימים טובים^[12] מן התורה^[13], והוא מצות עשה^[14]. ויש ראשונים שסוברים שמן התורה אין מצוה להוסיף^[15]. ומהם יש הסוברים שיש מצוה להוסיף מדרבנן^[16]. ויש שסוברים בדעת ראשונים, שאין מצוה בזה כלל^[17]. על מצות תוספת יום הכיפורים, עיין להלן^[18].

חומרתה

חיוב ההוספה הוא מצות עשה^[19], ואין בו כרת או לאו^[20].

נשים

נשים חייבות במצוות תוספת שבת ויום טוב^[21], אף על פי שהיא מצות-עשה-שהזמן-גרמא*, שכן נשים התרבו לכל מצוות השבת^[22]. ויש שצדדו לפטור נשים מתוספת שבת^[23]. על נשים במצות תוספת יום הכיפורים, עי' להלן.

גדרה

יש שכתבו שתוספת שבת ויום טוב תכליתה שלא להיכנס לספק לילה^[24], ובכדי להתרחק מן הספק בכל כוחו^[25]. ויש שכתבו, שתוספת שבת היא מצווה בפני עצמה, גם במקום שהוא יודע בוודאי שעדיין יום^[26].

שיעור משכה

בשיעור משך זמן התוספת המחויבת, נחלקו ראשונים. יש שכתבו ששיעורה כל שהוא^[27] קודם הלילה^[28], או קודם בין-השמשות*^[29], כלומר זמן הנראה לעינים שהוא פורש משום תוספת ולא משום ספק לילה^[30]. ויש שכתבו לשיטתם שתכלית מצות התוספת להתרחק מן הספק^[31], שזמנה הוא בבין השמשות^[32], או שהוא מעט קודם באופן שלא יכנס לכלל ספק^[33]. ויש שכתבו שלא די בכל שהוא, אך לא התברר שיעורו, וצריך לפרוש מעט קודם בין השמשות^[34]. ומן האחרונים יש שכתבו שיש להוסיף קרוב לרבע שעה^[35].

אופן חלותה

איסור המלאכה מבעוד יום, כתבו הראשונים שהוא חל על ידי שמקבל עליו שבת^[36]. ונחלקו לגבי מצות תוספת שבת. יש שכתבו שזו היא עיקר מצות תוספת שבת, שיקבל האדם על עצמו שבת קודם בין השמשות^[37], ואם לא קבל עליו שבת, ביטל מצוות עשה אך לא נאסר במלאכה מעצמו^[38]. ויש הסוברים שהתוספת חלה מאליה, ופרק זמן מסוים קודם שבת ויום טוב, אסור בעשיית מלאכה משום מצוות תוספת שבת^[39]. אלא שאף לדעה זו יש שכתבו, שקבלת שבת על עצמו אוסרתו במלאכות שבת, אף קודם זמן האיסור^[40]. קבלת השבת קודם זמן החיוב - לדעות שעיקר המצוה בקבלה, או לדעות שאף שאין זה עיקר המצוה, בכל אופן מועילה הקבלה לאוסרו במלאכה - יש מן הראשונים שכתבו שהיא מועילה מן התורה^[41]. ויש שצדדו שאינה אלא מדרבנן^[42].

זמן הקבלה

הזמן המוקדם ביותר בערב שבת בו יכול לקבל על עצמו שבת, יש מן הראשונים הסוברים שהוא מפלג-המנחה* של ערב שבת ואילך^[43]. ויש הסוברים, לדעתם שתחילת שקיעת-החמה* הינה שעה ורביע קודם צאת-הכוכבים*, ועד סוף השקיעה עדיין הוא יום^[44], שזמנה מתחילת שקיעת החמה ואילך^[45]. ויש הסוברים שאפשר לקבל שבת משתי שעות קודם הלילה, שהן חלק אחד מי"ב מכ"ד שעות של היום, שלמדים כן מתוספת-שביעית*, שהיא ל' יום, חלק אחד מי"ב שבשנה^[46]. ויש שכתבו שאפשר לקבל שבת אפילו כמה שעות קודם הלילה^[47]. ויש שכתבו שלכתחילה אין לקבל קודם פלג המנחה, אך אם קבל קודם לכן אפילו כמה שעות חלה קבלתו^[48].

גדר הקבלה

קבלת שבת בערב שבת קודם הלילה, יש שסוברים שהיא מועילה מתורת נדר^[49], ועל כן יכול להישאל על קבלתו ולהתירה^[50]. ויש שסוברים שהיא דין מחודש מתורת תוספת שבת, ואינה שייכת לדין נדרים^[51]. ויש שצדדו שהקבלה מזמן השקיעה היא מדין תורה, והקבלה קודם לכן, מזמן פלג המנחה, היא מדרבנן וכעין נדר^[52].

תפילת ערבית

תפילת ערבית של שבת, חשובה כקבלת שבת, ואוסרת את המתפלל בעשיית מלאכה^[53]. ואפילו יחד שהקדים להתפלל קודם הציבור, נאסר בעשיית מלאכה^[54]. ואפילו אם התנה קודם שאינו מכוון לקבל שבת בתפילתו, אינו מועיל לו^[55]. וכתבו ראשונים שקבלה זו חלה משעת עניית ברכו של ערבית^[56]. ויש שכתבו שאף קודם לכן מעת אמירת פרק מזמור שיר ליום השבת^[57], במקום שנוהגים לאומרו^[58] ודעתם שלא לעשות עוד מלאכה^[59]. וכמו כן פיוט לכה דודי ובואי כלה, שנוהגים לומר בבית הכנסת, הרי זו קבלה^[60]. ויש שצדדו שאף שעל קבלת שבת שעל ידי תפילת ערבית אי אפשר להתנות, על קבלת שבת שעל ידי אמירת מזמור שיר או עניית ברכו אפשר להתנות^[61].

הדלקת נרות

המדליק נרות של שבת^[62], יש מן הגאונים שכתבו שהדלקתו חשובה כקבלת שבת^[63], לכל בני הבית^[64]. ויש מן הראשונים הסוברים שאין הדלקת נרות חשובה כקבלת שבת^[65]. להלכה יש מהפוסקים שכתבו שהמנהג הוא שהאישה המדליקה נרות מקבלת שבת בהדלקתה, אך שאר בני הבית אינם בכלל והם מותרים במלאכה^[66]. וכתבו אחרונים שאיש המדליק נרות אינו בכלל מנהג זה^[67]. לדעת הסוברים שהדלקת הנרות נחשבת קבלה, יש הסוברים שיכול להתנות שאין מקבל שבת בהדלקתו^[68]. ויש סוברים שהתנאי מועיל רק לבני הבית, אך למדליק בעצמו אין מועיל התנאי, שכיון שמברך על ההדלקה, אין לך קבלה גדולה מזו^[69]. להלכה יש שכתבו לחוש לדעת המחמרים, ולא להתנות אלא לצורך גדול או לצורך מצוה^[70]. על ההלכות הנובעות מקבלת השבת שבהדלקת נרות, ע"ע נר שבת.

קבלה בפה ובלב

קבל על עצמו שבת באמירה בפיו, יש מן הראשונים סוברים שהיא אינה קבלה^[71], ויש סוברים שדי שיאמר בפיו שהיא נחשבת קבלה^[72]. ויש שכתבו שאף קבלה בלב מועילה^[73].

קבלת רוב הציבור

רוב הציבור שקבלו על עצמם שבת, המיעוט נמשך אחריהם ואסור במלאכה^[74]. לכן אם ענו הקהל ברכו בבית הכנסת, אף היחיד שלא היה בבית הכנסת אסור במלאכה, ואפילו אם אינו רוצה לקבל על עצמו שבת^[75]. ואף מי שבא לעיר אחר שקבלו רוב בני העיר את השבת, נאסר מיד במלאכה^[76]. לא היו רוב העיר בבית הכנסת בשעת התפילה, אין קבלת המיעוט מחייבת אותם^[77]. וכן כשיש בעיר הרבה בתי כנסיות, אין מתפללי בית הכנסת האחד נמשכים אחר בתי הכנסת האחרים^[78], ואפילו אחר בית הכנסת בו מתפללים רוב הציבור^[79]. אבל המתפללים בביתם, אפילו יש להם מנין קבוע בפני עצמו, נמשכים אחר רוב העיר^[80]. והמתפללים של אותו בית הכנסת שקבלו בו את השבת, נחלקו בו אחרונים, יש סוברים שהם נמשכים אחר בית הכנסת שלהם^[81], ויש סוברים שכשרוב העיר עדיין לא קבלו שבת, אין קבלת בית הכנסת שלהם מחייבתם^[82]. קבל ראש הבית שבת, יש שכתבו שבני ביתו נגררים אחריו. לא קבל שבת בעצמו אלא חלה עליו קבלת שבת של רוב הציבור או בית הכנסת שמתפלל בו, הסתפקו אחרונים אם גם באופן זה נגררים בני בית אחריו^[83].

קבלה בטעות

הייתה הקבלה בטעות, נחלקו ראשונים בדינה, יש סוברים שבין קבלה של ציבור ובין קבלה של יחיד, בטעות אינה קבלה, ולכן כשהתפללו ערבית משום שהיו סבורים ששקעה חמה, ואחר כך נמצא שלא שקעה, אין קבלתם קבלה^[84], ולדעה זו יש שכתבו שכשהקבלה הייתה במעשה ולא בדיבור, כגון בהדלקת נרות לסוברים שנחשבת קבלה, אפילו קבלה בטעות נחשבת^[85]. ויש שמחלקים בקבלה בטעות, ששל יחיד אינה קבלה, אבל של ציבור נחשבת קבלה אפילו בטעות^[86]. ולדבריהם כשהדליקו נרות בטעות, אין ההדלקה חשובה קבלה^[87]. ויש סוברים שאפילו יחיד קבלתו בטעות קבלה, אלא שכשהתפלל ערבית בטעות, אין תפילתו תפילה, ועל כן אין היא חשובה קבלה, אבל ציבור שהתפלל ערבית שאינו צריך לחזור ולהתפלל, תפילתו תפילה, ועל כן היא חשובה קבלה אפילו בטעות, ולדבריהם המדליק נרות בטעות, נאסר במלאכה^[88]. אף לדעת הסוברים שקבלה בטעות נחשבת קבלה, אין האחרים נגררים אחרי קבלתם בטעות אפילו היו המקבלים רוב^[89].

דיני המקבל - איסורי שבות

המקבל שבת ויום טוב, נחלקו ראשונים אם מותר באיסורי שבות המותרים בבין השמשות^[90], יש מהם סוברים שמותר^[91]. ויש הסוברים שלא הותרו איסורי שבות בין השמשות, אלא כשלא קבל על עצמו שבת, אבל כשקבל על עצמו, אסור אף בכל איסורי השבות^[92]. ויש שחלקו בין המקבל על עצמו תוספת שבת, שמותר באיסורי שבות, למקבל על עצמו עיצומו של יום, שאסור באיסורי שבות^[93]. ויש שחלקו בין קבלת שבת של יחיד, שאינה אוסרת עליו איסורי שבות, לקבלת שבת של רבים, האוסרת אף באיסורי שבות^[94].

מצוות של הלילה

המקבל על עצמו שבת או יום טוב מבעוד יום, אינו יכול לקיים בזמן זה מצוות השייכות ללילה, כגון קריאת-שמע* של ערב^[95] וספירת העומר^[96].

ערבית

המקבל על עצמו שבת או יום טוב מבעוד יום, לסוברים שזמן תפילת ערבית* הוא בלילה בלבד ולא מפלג-המנחה*^[97], יש סוברים שכיון שהוא מוסיף מחול על הקודש, יכול הוא להתפלל תפילת ערבית של שבת אף קודם הלילה^[98]. ויש סוברים שאינו יכול להתפלל ערבית של שבת קודם הלילה^[99], ועל כן לסוברים שאף שלהלכה יכול אדם לנהוג כאחד הדעות, צריך הוא לנהוג כן באופן קבוע^[100], הנוהג בחול שלא להתפלל קודם הלילה, אף בשבת אינו יכול להתפלל קודם^[101]. ויש שכתבו שאף שבחול הוא מחויב למנהגו להתפלל בלילה, כשהוא מקבל שבת מבעוד יום, יכול הוא לנהוג כהסוברים שתפילת ערבית זמנה מפלג המנחה^[102].

קידוש

המקבל עליו שבת מבעוד יום, יכול לקדש על היין קודם הלילה^[103]. בטעם הדין יש שכתבו משום שקבלת שבת היא מן התורה לסוברים כן^[104]. ויש שכתבו שאף אם היא מדרבנן, מועילה לצאת ידי חובת קידוש שהוא מן התורה^[105].

סעודת שבת ויו"ט

המקבל עליו שבת מבעוד יום, יש מן הראשונים סוברים שהוא יכול לסעוד סעודת שבת מבעוד יום^[106], ויש סוברים שצריך שיאכל כזית בלילה כדי לקיים מצות סעודת שבת ויו"ט בזמנה^[107].

שמחת יו"ט

המקבל על עצמו יום טוב מבעוד יום, כתבו הראשונים שאינו חייב במצוות שמחת-יום-טוב* עד הלילה^[108].

דיני יום שקבל בו

המקבל על עצמו מבעוד יום את יום טוב של שמיני-עצרת*, כתבו אחרונים שאין הקבלה פוטרתו ממצוות יום שעומד בו, ועל כן הוא מחוייב עדיין במצוות סוכה*, שאף על פי שקבל על עצמו את היום טוב, אלא שאינו מברך על ישיבתו, שלגבי הוא זה הוא כשמיני עצרת שאין מברכים בה על הסוכה, ועל כן ימתין מלאכול עד הלילה, כדי שלא יאכל בסוכה בלא ברכה^[109]. ויש חולקים, שמאחר וקבלת היום היא מן התורה, נפטר בה ממצוות אכילת סוכה^[110].

תפילת מנחה אחר הקבלה

צבור שקבל עליו את השבת מבעוד יום באמירת ברכו, וענה היחיד עמהם, אף על פי שעדיין לא התפלל תפילת מנחה, אינו יכול להתפלל יותר, שכבר חל עליו קדושת שבת ואינו יכול להתפלל תפילה של חול^[111]. וכן המדליק נר שבת, לסוברים ובאופן שהדלקת הנר היא קבלה^[112], אינו יכול להתפלל תפילת מנחה^[113]. וכן אם קבל עליו שבת בפיו או באמירת מזמור שיר ליום השבת^[114]. ויש שכתבו שמי שלא קבל עליו שבת, אך חלה עליו שבת מחמת קבלת הציבור^[115], יכול הוא להתפלל תפילת מנחה^[116]. ויש חולקים וסוברים שאף לאחר שקבל עליו אדם שבת, יכול עדיין להתפלל מנחה^[117].

מלאכה שנעשתה בזמן התוספת

עשה מלאכה בזמן תוספת שבת, יש מן האחרונים שצדדו שמעשיו אסורים בהנאה משום מעשה-שבת*^[118]. ויש נוטים להתיר^[119].

מלאכה של מי שלא קבל

המקבל על עצמו שבת, מותר לו לומר לחבירו שעדיין לא חלה עליו שבת, שיעשה לו מלאכה, ומותר לו להנות ממלאכה שעשה^[120].

שיעור התוספת במוצאי שבת

שיעור התוספת במוצאי שבת, הוא שיוסיף לפרוש ממלאכה אחר זמן צאת-הכוכבים*, שהוא שעה שנראים שלושה כוכבים בינוניים, עד שיראו שלשה כוכבים קטנים^[121]. ויש סוברים שלא יעשה מלאכה כאשר הכוכבים הנראים הם מפוזרים, עד שיראו הכוכבים רצופים^[122], שיראו למראית העין כאילו הם בתוך ארבע אמות^[123], או בתוך אמה אחת^[124], שהוא זמן מועט אחר שנראים כוכבים קטנים^[125].

תוספת יום הכיפורים

מצוה להוסיף מחול על הקודש ביום הכפורים, וכך דרש רבי ישמעאל, נאמר^[126], ועניתם את נפשתיכם בתשעה לחדש בערב מערב עד ערב תשבתו שבתכם, יכול יתענו בתשעה, תלמוד לומר, בערב, יכול יתענו משתחשך, תלמוד לומר, בתשעה, הא כיצד, מתחיל ומתענה מבעוד יום, אין לי אלא בכניסתו, ביציאתו מנין, תלמוד לומר, מערב עד ערב^[127]. ויש ראשונים שפירשו לדעת תנאים, שמצות תוספת נלמדת ממה שהוצרכה תורה למעט תוספת מכרת^[128], מכך שמענו שיש מצוה בדבר^[129]. ויש הסוברים בדעת רבי עקיבא, שאין מצוה להוסיף מחול על הקודש אף ביום הכיפורים^[130]. ויש שחלקו בדעת תנאים, הסוברים לדעתם שאין מצות תוספת בשבתות וימים טובים^[131], שיש להוסיף על יום הכפורים ולהתחיל ולהתענות מבעוד יום, אך אין איסור מלאכה בזמן תוספת זו^[132].

להלכה כתבו ראשונים שמצוה להוסיף ביום הכיפורים בין בתחילתו ובין בצאתו^[133]. ונחלקו בתוספת זו, שיש מן הראשונים הסוברים שהיא בין לעינוי ובין לאיסור מלאכה^[134]. ויש סוברים שהיא רק לעינוי, אך מותר במלאכה אף בזמן התוספת^[135].

חומרתה

חיוב התוספת ביום הכיפורים אין בה כרת*, שנאמר^[136]: כי כל הנפש אשר לא תענה בעצם היום הזה ונכרתה, על עיצומו של יום ענוש כרת ואינו ענוש כרת על תוספת^[137]. ואף לאו אין בו אלא עשה^[138]. אף על איסור המלאכה בזמן התוספת לסוברים כן^[139], אין כרת. שנאמר^[140]: וכל הנפש אשר תעשה כל מלאכה בעצם היום הזה והאבדתי, על עצמו של יום ענוש כרת ואינו ענוש כרת על התוספת^[141].

העינוי האסור

בכלל העינוי שבתוספת של יום הכפורים, ישנו איסור אכילה וכל שאר העינויים הנוהגים ביום כיפור^[142]. ויש שצדדו שלסוברים שאין בכלל חיוב תוספת אלא עינוי ולא שביתה ממלאכה^[143], שאין חיוב העינוי כולל אלא איסור אכילה, שהוא בכרת^[144], ולא שאר עינויים^[145].

נשים

נשים חייבות בתוספת יום הכיפורים^[146], שנאמר: האזרח^[147], לרבות את הנשים^[148].

על תוספת שביעית, ע"ע. על תוספת תשעה באב, ע"ע תשעה באב. על תוספת בתעניות, ע"ע תענית.

הערות שוליים