אנציקלופדיה תלמודית:תלמוד תורה

הגדרת הערך - המצוה ללמוד תורה וללמדה.

מצותו ומעלתו

המצוה

מצות עשה ללמוד חכמת התורה^[1], שנאמר: וּלְמַדְתֶּם אֹתָם ושמרתם לעשותם^[2], ונאמר: למען יִלְמדו^[3]. וכן מצוה ללמד את התורה לאחרים^[4] - בנים ותלמידים^[5] - שנאמר: ושננתם לבניך^[6], ונאמר: וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם את בניכם^[7]. המצוה נמנית במנין המצוות^[8], ויש שחילקוה לשתי מצוות: מצוה ללמוד, ומצוה ללמד בנים ותלמידים^[9].

ברכה

על הברכה שמברכים לפני תלמוד תורה ע"ע ברכת-התורה.

השיעור

בשיעור החיוב של תלמוד תורה נחלקו תנאים ואמוראים: א) בדעת רבי יוסי – שאמר שלחם-הפנים*, שנאמר בו: תמיד^[10], אין צריך שיהיה על השולחן תמיד^[11] - אמרו שאף על פי שנאמר: לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה^[12], אין הכוונה שחובה היא ללמוד כל הזמן, אלא אפילו לא שנה אדם בכל יום אלא פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית, קיים מצות לא ימוש^[13]. ורבי יוחנן אמר בשם רבי שמעון בן יוחי שאפילו לא קרא אדם אלא קריאת שמע שחרית וערבית, קיים לא ימוש^[14], וכן אמרו בגמרא שהקורא קריאת שמע שחרית וערבית נפטר בה מחובת תלמוד תורה^[15]. ב) ורבי ישמעאל חולק וסובר שחובה ללמוד כל הזמן^[16], וכן בדעת חכמים החולקים על רבי יוסי – וסוברים לענין לחם-הפנים, שמאחר ונאמר בו: תמיד^[17], צריך שיהיה על השולחן כל הזמן^[18] – יש ראשונים ואחרונים שנראה מדבריהם שאין שעור למצות תלמוד תורה, וכל אדם חייב ללמוד תמיד יום ולילה כפי כחו, שנאמר: לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה^[19], ואף בדעת תנאים ואמוראים שאמרו שאדם יוצא ידי חובתו בקריאת שמע שחרית וערבית^[20], יש ראשונים ואחרונים שכתבו שזה דוקא כשאינו יכול ללמוד יותר, כגון שצריך להשתדל בפרנסתו, אבל מי שיכול, מחויב ללמוד כל היום^[21], ולדעתם זהו ששנינו שתלמוד תורה הוא מהדברים שאין להם שעור^[22], שהכוונה שמלבד מה שאין לו שעור למטה^[23], אין לו שעור אף למעלה, שמי שיכול, חייב ללמוד כל היום וכל הלילה^[24].

להלכה כתבו ראשונים ואחרונים שחובת תלמוד תורה היא לקבוע זמן ללימוד ביום ובלילה^[25], ויש שהוסיפו שבשעת הדחק, אפילו לא קרא אלא קריאת שמע שחרית וערבית יצא ידי חובה^[26]. ויש שדעתם להלכה שאדם חייב ללמוד תמיד כפי כחו^[27].

לסוברים שיוצאים ידי חובה תלמוד תורה בקריאת שמע שחרית וערבית, אמר רבי יוחנן בשם רבי שמעון בן יוחי שאסור לומר דבר זה בפני עם הארץ^[28], שמא יאמר שדי בקריאת שמע ולא ירגיל בניו לתלמוד תורה^[29]. ורבא חולק וסובר שמצוה לאמרו בפני עם הארץ^[30], כדי שילמד קל וחומר, שאם על לימוד מועט כזה נאמרה ברכה: כי אז תצליח את דרכיך^[31], מי שעוסק כל היום ודאי שכרו מרובה, ומתוך כך ירגיל בניו לתלמוד תורה^[32]. להלכה כתבו ראשונים שאסור לאמרו בפני עם הארץ^[33].

תלמוד תורה, אין לו שעור למטה^[34], כלומר שכל תיבה ותיבה היא מצוה בפני עצמה, והיא שקולה כנגד כל המצוות^[35], ומי שאין לו פנאי כלל, יוצא ידי חובתו אף בלימוד תיבה אחת^[36].

קביעות

בשעה שמכניסים אדם לדין שואלים אותו: קבעת עתים לתורה^[37], לפיכך כל אדם צריך לקבוע לו עת ללמוד, ולא יעבירנו אף אם הוא סבור להרויח הרבה^[38], וכתבו אחרונים שזמן קביעות הלימוד יהיה קודם שהולך לעסקיו^[39].

האיסור לשכוח

המשכח דבר אחד מתלמודו מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו שנאמר: רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך^[40], ואמר ריש לקיש שהוא עובר בלאו, שהרי כל מקום שנאמר: השמר, פן או אַל, אינו אלא לא תעשה^[41], וכן יש ממוני המצוות שמנוהו למצות לא תעשה^[42]. ורבינא אמר שהוא עובר בשני לאוים, שהרי נאמרו בכתוב שני לשונות של לאו: השמר ופֶן^[43]. ורב נחמן בר יצחק אמר שעובר בשלשה לאוים, שהרי נאמרו בפסוק שלש לשונות של לאו: השמר, שמור נפשך ופן^[44].

השוכח דבר מתלמודו מחמת אונסו אינו עובר בלאו, שבאיסור השכחה נאמר: פן יסורו מלבבך, במסירם מלבו הכתוב מדבר^[45], כלומר שמפנה לבו לבטלה^[46], או שלא חזר על לימודו כראוי^[47], וכן דרש רבי דוסתאי בר' ינאי, שמי שתקפה עליו משנתו אינו מתחייב בנפשו, שנאמר: רק השמר וגו'^[48], ורק הוא לשון מיעוט^[49].

חשיבותו ושכרו

התורה היא אחד מן הדברים שהעולם עומד עליהם^[50], ומאמרים רבים מצינו בחז"ל בשבחו של לימוד התורה^[51].

בשלשה כתרים נכתרו ישראל, כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות, כתר כהונה זכה בו אהרן, כתר מלכות זכה בו דוד, וכתר תורה הרי מונח ועומד ומוכן לכל ישראל, כל מי שירצה יבא ויטול, וכתר תורה גדול משניהם, שנאמר: בי מלכים ימלֹכו^[52]. וע"ע חזקת-שררה^[53].

העמל בתלמוד תורה שכרו מרובה^[54], ותלמוד תורה הוא מן הדברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה, והקרן קיימת לו לעולם הבא^[55], והשכר לפי הצער^[56].

המקיים את התורה מעוני, כלומר שלומד תורה מתוך עוני ומחסור, סופו לקיימה מעושר, כלומר שילמד מתוך רחבות, ולא יהיה לו מה שיטרידהו מן הלימוד^[57].

על יציאה מארץ-ישראל*, שאף על פי שהיא אסורה, היא מותרת לצורך תלמוד תורה, ע"ע ארץ-ישראל^[58] וע' ישיבת-ארץ-ישראל^[59].

על יציאת תלמידים למקום רחוק ללמוד תורה תוך ביטול מצות עונה ע"ע שאר-כסות-עונה.

על טמאת-כהנים*, שפעמים שהיא מותרת לצורך תלמוד תורה, ע"ע בית הפרס^[60] וע' טמאת כהנים^[61].

על מכירת ספר-תורה*, כדי ללמוד תורה, ע"ע ספר תורה.

חשיבותו ביחס לשאר המצוות

מה גדול יותר, תלמוד תורה או מעשה המצוות, נחלקו תנאים: רבי טרפון אמר שמעשה גדול, ורבי עקיבא אמר שתלמוד גדול, וכן נענו כל החכמים ואמרו שתלמוד גדול, לפי שהוא מביא לידי מעשה^[62], ונמצאו שניהם בידו^[63], וכן שנינו בתלמוד תורה ביחס למצוות אחרות: תלמוד תורה כנגד כולם^[64], ואמרו בירושלמי שאפילו כל מצוותיה של תורה אינן שוות לדבר אחד מן התורה^[65]. וכן כתבו ראשונים ואחרונים שאין מצוה שהיא שקולה כנגד תלמוד תורה, אלא תלמוד תורה כנגד כל המצוות כולן^[66].

קדימותו לשאר המצוות

מאחר ותלמוד תורה גדול מכל המצוות – לסוברים כן, וכן הלכה^[67] - התלמוד קודם למעשה בכל מקום^[68].

היה לפניו עשיית מצוה ותלמוד תורה אם אפשר למצוה להעשות על ידי אחרים לא יפסיק תלמודו, ואם לאו, יעשה המצוה ויחזור לתלמודו^[69], שאף על פי שהתורה עדיפה, אין מסתבר שתדחה המצוה לגמרי בשביל התורה, כיון שיכולים להתקיים שניהם, שהרי יכול אחר כך לחזור לתלמודו^[70].

על ביטול תלמוד-תורה להלוית-המת* ע"ע^[71]; על ביטולו להכנסת-כלה* ע"ע^[72]; על ביטולו למקרא-מגילה* ע"ע.

על העוסק בתורה, אם צריך להפסיק לקריאת-שמע*, ע"ע, ואם צריך להפסיק לתפלה*, ע"ע.

לנשיאת אשה

ללמוד תורה ולישא אשה, מה קודם, בברייתא שנינו שילמוד תורה ואחר כך ישא אשה^[73], לפי שאם נשא אשה קודם אין דעתו פנויה ללימוד^[74], ומי שאי אפשר לו בלא אשה, שיצרו מתגבר עליו ואין לבו פנוי, ישא אשה ואחר כך ילמד תורה^[75]. ובגמרא אמרו שמקומות חלוקים הם, יש מקומות שיושביהם צריכים לישא אשה תחלה - כדי להיות בלא הרהור-עברה*^[76] - ואחר כך ללמוד תורה, ויש שאינם יכולים לעשות כן, לפי שאחר שרחיים בצוארם לא יוכלו לעסוק בתורה, אלא ילמדו תורה תחלה^[77], ופרשו ראשונים שבני בבל*, שהיו לומדים חוץ למקומם, ואין צרכי הבית מוטלים עליהם, ישאו אשה תחלה, כדי שיהיו בלא הרהור עברה, ובני ארץ-ישראל* שהיו לומדים במקומם, ואם ישאו אשה יהיו צרכי הבית מוטלים עליהם ויבטלום, ילמדו תחלה ואחר כך ישאו אשה^[78].

להלכה כתבו ראשונים ואחרונים בסתם אדם שילמד תורה ואחר כך ישא אשה^[79]. ומי שאי אפשר לו בלא אשה, מפני שיצרו מתגבר עליו, ואין לבו פנוי, ישא אשה תחלה^[80], וכן מי שיכול לישא אשה ולא להיות טרוד בפרנסתו, יש שכתבו שישא אשה תחלה^[81].

על מי שחשקה נפשו בתורה ושוגה בה תמיד ונדבק בה כל ימיו, שאם לא נשא אשה אין בידו עון, ע"ע פריה-ורביה.

קדימות לימודו ללימוד בנו

על קדימות לימודו ללימוד בנו עי' להלן^[82].

בטול תורה

כשם שמצות תלמוד תורה שקולה כנגד כל המצות, ושכרה שקול כנגד שכר כולן^[83], כך עונש בטול תורה חמור ושקול כנגד כולן, שכן מצינו שויתר הקדוש ברוך הוא על עבודה-זרה* וגילוי-עריות* ושפיכות-דמים*, ולא ויתר על ביטול תורה^[84].

המבטל מן התורה, יש בטלים הרבה כנגדו^[85], כלומר שמן השמים יגרמו שדברים נוספים יגרמו לבטלו מן התורה^[86], ויש מפרשים שהכוונה שמן השמים יענישוהו^[87].

מי שאינו משגיח על דברי תורה כל עיקר, או שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק, או ששנה ופרש להבלי עולם והניח תלמודו וזנחו, הוא בכלל בוזה דבר ה', ועליו נאמר: כי דבר ה' בזה וגו' הכרת תכרת הנפש ההיא^[88].

כל המבטל את התורה מעושר, שמתוך עושרו אינו עוסק בה^[89], אלא מתעסק באכילה ושתיה ומנוחות^[90], סופו לבטלה מעוני^[91], שלסוף יעני וידחוק לו השעה, עד שיצטרך להתבטל מן הלימוד כדי להתעסק בלחם אשר יאכל^[92], שנאמר: תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל ועבדת את איבך^[93].

הפורש מן התורה

הפורש מן התורה אפילו זקן מופלג, יש מן הראשונים שכתבו שהוא עובר בלא-תעשה*, שנאמר: ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך^[94].

מי ששנה ופרש להבלי העולם והניח תלמודו וזנחו, הוא בכלל בוזה דבר ה^[95].

תלמיד חכם הפורש מן התורה, רבי שמעון בן יוחי אומר שעליו נאמר: מעוות לא יוכל לתקן וחסרון לא יכול להמנות^[96].

תחלת דינו של אדם

תחילת דינו של אדם אינה אלא על דברי תורה^[97], שנאמר: פוטר מים ראשית מדון^[98], כלומר שפריקת עול תורה – שאין מים אלא תורה^[99] – היא ראשית הדין^[100], וכן שכר לימוד תורה קודם לשכר המעשה, שנאמר: ויתן להם ארצות גוים ועמל לאומים יירשו בעבור ישמרו חקיו ותורותיו ינצורו^[101].

הספקה לאחרים הלומדים

מי שאי אפשר לו ללמוד, מפני שאינו יודע כלל ללמוד, או מפני טרדות הזמן, יספיק לאחרים הלומדים ויחשב לו כאילו הוא לומד בעצמו^[102], שכן דרשו חכמים על הכתוב: שמח זבולן בצאתך ויששכר באהליך^[103], שזבולון היה עוסק בפרקמטיה ויששכר עוסק בתורה, וזבולון בא ומאכילו, והכתוב הקדים זבולון ליששכר^[104], וכן מצינו בתנאים ואמוראים, שאחרים היו מפרנסים אותם, וקיבלו חלק בשכרם^[105], ודוקא קודם הלימוד ניתן לעשות כן, אבל אחר שעסק אדם בתורה, אינו יכול למכור חלקו בשביל ממון שיתנו לו^[106].

פרטיו ותנאיו

התוכן והסדר

לעולם ישלש אדם ימיו, שליש במקרא^[107], כלומר בתורה שבכתב^[108], שליש במשנה^[109], היינו תורה שבעל פה^[110], ושליש בתלמוד^[111] - היינו סברות וטעמי סתימתיהן של משניות ולתרצם במה שסותרות זו את זו^[112], ויש מפרשים שתלמוד היינו שיבין וישכיל אחרית דבר מראשיתו, ויוציא דבר מתוך דבר, וידמה דבר לדבר, וידע במדות שהתורה נדרשת בהן, עד שידע היאך עיקר המצוות והיאך יוצא האסור והמותר וכיוצא בזה^[113] - שנאמר: ושננתם לבניך^[114], ודרשו: אל-תקרי* ושננתם אלא ושלשתם^[115]. וכיצד ישלש ימיו, יש ראשונים שכתבו שיחלק את ימי השבוע^[116], שני ימים מקרא ושנים משנה ושנים גמרא^[117], ויש מפרשים שישלש כל יום ויום, וילמד בו מקרא ומשנה וגמרא^[118], ולדעתם מטעם זה תקנו גאונים לומר קודם פסוקי-דזמרא* בכל יום מקרא ומשנה וגמרא^[119].

יש מן הראשונים שכתבו שבתלמוד בבלי, שהוא בלול ממקרא ומשנה וגמרא^[120], אדם יוצא ידי חובתו בשביל הכל^[121].

כתבו ראשונים שדוקא בתחילת לימודו של אדם צריך לשלש לימודו, אבל כשיגדיל בחכמה, אינו צריך ללמוד תורה שבכתב ולעסוק תמיד במשנה, אלא יקרא בהם לעתים מזומנים בלבד, כדי שלא ישכח, ויפנה כל ימיו לתלמוד בלבד, לפי רוחב לבו ויישוב דעתו^[122].

על לימוד אגדה*, ע"ע^[123].

לעולם ילמד אדם תורה ואחר כך יהגה^[124], כלומר שבתחלה ילמד מרבו, עד שתהא גירסת התלמוד ופרושו שגורה בפיו, ואחר כך יעיין בתלמודו להקשות ולתרץ^[125], שנאמר בתחלה: בתורת ה' חפצו^[126], ולאחר מכן נאמר: בתורתו יהגה^[127], וכן דרשו: הסכת ושמע ישראל^[128], הס, ואחר כך כתת^[129], כלומר שתוק והאזן לשמועתך עד שתהא שגורה בפיך, אף על פי שאינה מיושבת לך, ואחר כך כתתנה והקשה עליה ותרץ תרוצים עד שתתישב לך^[130]. וראשונים כתבו עוד בטעם הדבר, שאם בתחלה לא ילמד הרבה מרבו, שמא הרב לא ימצא לו בכל שעה, ועוד, שלאחר ששנה הרבה הוא מתיישב בתלמודו, ומיישב לעצמו דבר הקשה^[131].

אין אדם לומד תורה אלא ממקום שלבו חפץ^[132], שנאמר: כי אם בתורת ה' חפצו^[133], לפיכך לא ישנה לו רבו אלא מסכת שהוא מבקש הימנו, שאם ישנה לו מסכת אחרת, אינה מתקיימת, לפי שלבו על תאותו^[134].

חזרה ובירור

דרשו חכמים: ושננתם^[135], שיהיו דברי תורה מחודדים בפיך - כלומר חזור עליהם ובדוק בעומקם^[136] - שאם ישאל לך אדם דבר אל תגמגם ותאמר לו אלא אמור לו מיד^[137], שנאמר: אמֹר לחכמה אחֹתי את^[138], כלומר שיהא בקי בתורה, כפי שהוא בקי באחותו שהיא אסורה לו^[139], או שהדרשה היא מסוף הכתוב: ומֹדע לבינה תקרא^[140], שהבינה תהא ידועה לך^[141].

צריך אדם צריך לחזור על לימודו פעמים רבות מאד, כדי שיזכור היטב^[142], ואמרו חכמים שאינו דומה שונה פרקו מאה פעמים, לשונה פרקו מאה ואחד, שזה נקרא עובד אלהים, וזה נקרא אשר לא עבדו^[143], וכן דרשו: הון מהבל ימעט וקובץ על יד ירבה^[144], אם עושה אדם תורתו חבילות חבילות, היינו שגורס הרבה יחד, ואינו יכול לחזור פעמים רבות, מתמעט, ואם לאו, אלא קובץ על יד, היינו מעט מעט, ירבה^[145], וכן דרש רבי אלעזר בן עזריה: לא יַחֲרֹךְ רמיה צידו^[146], לא יחיה ולא יאריך ימים צייד הרמאי^[147], היינו שמי שמרבה בגירסה ואינו מחזר אחריה, ומרמה אנשים להראות כמה הוא חכם להעמיד גירסות הרבה, הוא משכח ומקצר ימיו^[148], ורב ששת דרש: צייד הרמאי הוא יחרוך^[149], כלומר שהכתוב תמה, וכי לא יחרוך מי שצידו רמייה, שכשם שצייד שהוא ערום בדבר, שמשבר גף העוף ראשון ראשון כשהוא לוכדו, שלא יברח, העופות נשארים בידו, והוא חורך עופות ואוכלם, כך מי שלומד וגורס מעט מעט, ומחזר פעמים הרבה עד ששגור בפיו, ואחר כך חוזר ולומד, תלמודו מתקיים בידו^[150]. וכן דרשו חכמים שהתורה נמשלה למים ויין וחלב^[151], לומר לך מה שלשה משקים הללו אין נפסלים אלא בהסח הדעת, שאם לא ישמרם יפה יישפכו או ייפול לתוכם דבר מאוס, אף דברי תורה אין משתכחים אלא בהיסח הדעת, כשאינו מחזירם תמיד^[152].

לעולם יהא אדם כונס דברי תורה כללים, שאם כונסם פרטים, הם מייגעים אותו^[153].

בלא הבנה וזכרון

לעולם יגרוס אדם דברי תורה, אף על פי שהוא משכח, ואף על פי שאינו יודע מה הוא אומר^[154], כלומר שאין רבו יודע לפרש לו כלום^[155], שנאמר: גרסה נפשי לתאבה^[156], ולא כתוב טחנה^[157], כלומר שכשם שהרחיים של גרוסות אינן טוחנות הדק היטב, אלא מחלקות חיטה לשנים או לארבע, כך הלומד, מרוב תאותו לתורה הרי הוא לומד לפי היכולת, ואף על פי שאינו טוחן הדק להכנס בעומק הדברים^[158]. וכן כתבו אחרונים שהמוציא בשפתיו, אף על פי שאינו מבין פירוש המלות מפני שהוא עם הארץ, הרי זה מקיים מצות תלמוד תורה, במה דברים אמורים בתורה שבכתב, אבל תורה שבעל פה אם אינו מבין הפירוש אינו נחשב לימוד כלל, ואף על פי כן יש לאדם לעסוק אף בדברים שלא יוכל להבין, ולעתיד לבא יזכה להבין ולהשיג כל התורה שעסק בה בעולם הזה ולא השיגהּ מקוצר דעתו^[159].

שלא לשמה

לימוד התורה צריך שיהיה לשמה^[160], כלומר לשם התורה, כגון לידע ולהבין ולהוסיף לקח ופלפול^[161], וכל העוסק בתורה לשמה, תורתו נעשית לו סם חיים, שנאמר: עץ חיים היא למחזיקים בה^[162], ואומר: רפאות תהיה לשרך^[163], ואומר כי מֹצאי מצא חיים^[164].

לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אף על פי שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה^[165], ודוקא כשלומד על מנת לעשות, אלא שמכוון כדי שיכבדוהו וכדומה, אבל הלומד כדי להתיהר ולקנטר ולקפח את חבריו בהלכה, עליו נאמר שנח לו שלא נברא^[166], ועליו נאמר שתורתו נעשית לו סם המות^[167], שנאמר: יערֹף כמטר לקחי^[168], ואין עריפה אלא הריגה, שנאמר: וערפו שם את העגלה בנחל^[169].

במצוות שאינן נוהגות

מצות תלמוד תורה כוללת לימוד כל חלקי התורה, אף אותם שאינם נוהגים בזמן הזה, כגון קדשים וטהרות^[170]. וע"ע דרוש-וקבל-שכר.

בבית הכנסת ובבית המדרש

היגע תלמודו בבית הכנסת – ויש גורסים: בבית המדרש^[171] - לא במהרה הוא משכח^[172].

בצנעה

היגע בתלמודו בצנעה לא במהרה הוא משכח, שנאמר: ואת צנועים חכמה^[173].

בקול

כל המשמיע קולו בשעת תלמודו תלמודו מתקיים בידו, אבל הקורא בלחש במהרה הוא שוכח^[174], שנאמר: ערוכה בכל ושְׁמֻרָה^[175], אם ערוכה ברמ"ח אברים שלך משתמרת, ואם לאו אינה משתמרת^[176], וכן דרשו שהמוציא דברי תורה בפה, התורה מתקיימת בו והוא מאריך ימים, שנאמר: כי חיים הם לְמֹצְאֵיהֶם ולכל בשרו מרפא^[177], אל תקרי למצאיהם אלא למוציאיהם בפה^[178], וכן דרשו: כי נעים כי תשמרם בבטנך יכֹּנו יחדו על שפתיך^[179], אימתי דברי תורה נעימים, בזמן שתשמרם בבטנך, כלומר שהם שמורים בידך, ואינם משתכחים ממך, ואימתי תשמרם בבטנך, בזמן שיכֹּנו יחדו על שפתיך, כלומר שאתה סודרם ומוציא בפה, ולא בלחישה וגמגום^[180], וכן דרשו: שמחה לאיש במענה פיו ודבר בעתו מה טוב^[181], אימתי שמחה לאיש, בזמן שמענה בפיו^[182], כלומר שאם מוציא הגרסה בפיו, תתקיים בו וישמח^[183], וכן דרשו: כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשתו^[184], אימתי קרוב אליך, בזמן שבפיך ובלבבך לעשותו^[185], וכן דרשו: תאות לבו נתתה לו וארשת שפתיו בל מנעת סלה^[186], אימתי תאות לבו נתתה לו, בזמן שארשת שפתיו בל מנעת סלה^[187], כלומר כשנתת בו דעת להוציא בשפתיו^[188].

בלילה

אף על פי שמצוה ללמוד ביום ובלילה^[189], מעלה גדולה יש ללימוד בלילה^[190], ואין אדם למד רוב חכמתו אלא בלילה^[191], לפיכך מי שרצה לזכות בכתרה של תורה יזהר בכל לילותיו ולא יאבד אפילו אחד מהן בשינה ואכילה ושתיה ושיחה וכיוצא בהן אלא בתלמוד תורה ודברי חכמה^[192], וצריך להזהר בלימוד הלילה יותר משל יום, והמבטלו עונשו מרובה^[193].

על החובה להוסיף בלימוד תורה בלילה מט"ו באב ואילך, ע"ע אב^[194] וע' חמשה-עשר-באב^[195].

בחבורה

התורה אינה נקנית אלא בחבורה^[196], שנאמר: הסכת ושמע ישראל^[197], ודרש: הסכת, עשו כתות כתות ועסקו בתורה^[198], וכן דרשו: חרב אל הבדים ונֹאלו^[199], חרב על שונאיהם של תלמידי חכמים שיושבים בד בבד ועוסקים בתורה, ולא עוד אלא שמטפשים, שנואלו הוא לשון טפשות, ולא עוד אלא שחוטאים, שנואלו הוא לשון חטא^[200], וכן דרשו: מי אוהב בהמון לא תבואה^[201], כל האוהב ללמוד בהמון, כלומר עם חברים רבים, לו תבואה^[202], וכן דרשו: ברזל בברזל יחד^[203], מה ברזל זה אחד מחדד את חבירו, אף שני תלמידי חכמים מחדדים זה את זה בהלכה^[204], וכן דרשו: הלא כה דברי כאש נאם ה'^[205], מה אש אינו דולק יחידי, אף דברי תורה אין מתקיימים ביחידי^[206], וכן אמר אחד מן החכמים: הרבה תורה למדתי מרבותי, ומחברי יותר מהם^[207].

סימנים

התורה אינה נקנית אלא נקנית בסימנים - כגון סימני השמועות זו אחר זו, וסימני חכמים כדרך שמצויים בתלמוד^[208] - שנאמר: שימה בפיהם^[209], ודרשו: אל תקרי שימה אלא סימנה^[210], ויש שדרשו מן הכתוב: הציבי לך צִיֻּנִים^[211], עשו ציונים לתורה, וציון הוא סימן^[212], ויש שדרשו מן הכתוב: אמֹר לחכמה אחֹתי את ומֹדע לבינה תקרא^[213], עשה מודעים, היינו סימנים, לתורה^[214].

דברים שהתורה נקנית בהם

התורה נקנית בארבעים ושמונה דברים^[215], שהם מעלות שתלמיד חכם צריך להיות נעלה בהם יותר משאר העם, ושרק על ידי שמירתם כראוי ניתן לזכות לתורה בשלמות^[216], ואלו הם: א) בתלמוד^[217], כלומר שדברי תורה צריך לקבלם מרב, ואי אפשר להוציאם על ידי השכל, כשאר חכמות^[218], ב) בשמיעת האוזן, ג) בעריכת שפתים^[219], כלומר שיוציא את דברי התורה בפיו^[220], ויש מפרשים שיהיו דברי התורה שגורים בפיו כמו שקבל אותם מרבו^[221], ד) בבינת הלב^[222], שיתבונן בדברים ששמע, להוציא מהם דבר מתוך דבר^[223], ה) בשכלות הלב^[224], שהיא הסתכלות בסוד הצפון בחוקות התורה, שאי אפשר לאדם אלא להציץ בו, ולא לבארו בלשונו^[225], ו) באימה^[226], היינו אימת רבו^[227], ז) ביראה^[228], היינו יראת שמים, שעל ידיה ישגיח היטב בדברי רבו בלימודו^[229]. ח) בענוה^[230], ט) בשמחה, י) בשמוש חכמים^[231], שעל ידי שישמשם יהיה תמיד סביב להם, וילמד ממעשיהם הלכה למעשה^[232], יא) בדקדוק חברים^[233], שישמע מה שהם מדקדקים בלימוד הרב^[234], יב) בפלפול התלמידים^[235], שעל ידי כן מתבררת השמועה^[236], יג) בישוב^[237], היינו יישוב הדעת^[238], ויש מפרשים בקיאות ביישובו של עולם, בדרך ארץ ובחכמות, שעל ידי כן הוא מבין היטב את דברי התורה, וכן על ידי כן הוא נחמד ונעים בעיני הבריות^[239], יד) במקרא, טו) במשנה^[240], היינו שהוא בקי בהם^[241], טז) במיעוט שינה^[242], יז) במיעוט שיחה^[243], היינו שאינו מרבה בשיחה של ליצנות^[244], ויש מפרשים שהיינו שידבר מעט דברים של מה בכך, כדי שתנוח הנפש קצת^[245], יח) במיעוט תענוג^[246], יט) במיעוט שחוק^[247], שמעט דברי בדיחות טובים לשמח את הנפש ולהבריקה בחריצות וזכרון^[248] - ויש מוסיפים במיעוט סחורה^[249] - כ) במיעוט דרך ארץ^[250], היינו שלא יהא מצוי עם בני אדם בשוק^[251], כא) בארך אפים^[252], לפי שהכעס מחליש ואת החריצות והזיכרון והגוף^[253], כב) בלב טוב, כג) באמונת חכמים^[254], היינו שלא יהא פתי, שמאמין לכל דבר, אלא יאמין לחכמים בחכמת התורה, אפילו בדברים שלא ישיגם בשכלו^[255], כד) ובקבלת היסורין^[256], כה) המכיר את מקומו^[257], היינו שיש בו ענוה ושפלות^[258], כו) והשמח בחלקו^[259], שאם ידאג בעניניו, לא יכוין בתורתו^[260], ויש מפרשים שעל ידי זה לבו שמח תמיד, ואין דבר שמזיק לחריצות ולזכרון ולשקידה כמו העצבות והדאגה^[261], כז) והעושה סייג לדבריו^[262], היינו שמביא אמתלאות להעמיד דברי רבו לבני אדם^[263], כח) ואינו מחזיק טובה לעצמו, כט) אהוב^[264], היינו שמיישר מנהגיו בחן ובחסד וברחמים, שעל ידי כן יאהבוהו^[265], ל) אוהב את המקום לא) אוהב את הבריות^[266] – יש מוסיפים אוהב את הצדקות^[267] - לב) אוהב את התוכחות, לג) אוהב את המישרים^[268], היינו שאוהב דברי חכמה ודברים ישרים, ושונא מחשבות עקומות ועקושות^[269], לד) מתרחק מן הכבוד, לה) ולא מגיס לבו בתלמודו^[270], היינו שיש לו בושת פנים מן התורה, ואינו משלח מחשבותיו חפשי בעניני האמונה והמצוות שאין השכל האנושי יכול להשיגם^[271], לו) ואינו שמח בהוראה^[272], משום שירא שמא יכשל בה^[273], לז) נושא בעול עם חבירו, לח) מכריעו לכף זכות, לט) מעמידו על האמת, מ) מעמידו על השלום^[274], היינו שלא יהיה חברו מסופק באהבתו לו^[275], מא) מתישב לבו בתלמודו^[276], כלומר שכשמלמד תורה לאחרים, מתיישב בלבו בתחלה היטב איך יסדר דבריו^[277], מב) שואל ומשיב^[278], שעל ידי כן יתחקקו הדברים בלב השומע^[279], מג) שומע ומוסיף^[280], כלומר ששומע דברי תלמידיו, ואינו דוחם, וכשיראה שלא היה להם די בדבריו הראשונים, יוסיף על דבריו עד שיבינו היטב^[281], מד) הלומד על מנת ללמד, מה) והלומד על מנת לעשות, מו) המחכים את רבו^[282], היינו שכשימצא בדברי רבו דברי תימה, לא יאמר שנשמט מרבו דבר, אלא יאמר שחכם גדול היה, ומחשבותיו עמקו ממנו, ויטרח להעמיד דבריו^[283], מז) והמכוין את שמועתו^[284], שכשדברי רבו סותרים זה את זה, יטרח לכוונם^[285], מח) והאומר דבר בשם אומרו^[286], היינו שיזכיר שם האומר ויכבדו^[287].

מיעוט עסקים אחרים

בדברי תורה נאמר: ודברת בם^[288], ודרשו חכמים: עשם עיקר ואל תעשם טפלה, שלא יהא משאך ומתנך אלא בהם, שלא תערב בהם דברים אחרים^[289]. וכן שנינו שצריך למעט בעסק ולעסוק בתורה^[290], ולעשות את התורה קבע ואת המלאכה עראי^[291], וכן אמרו חכמים שהרוצה להחכים ירבה בישיבה וימעט בסחורה^[292], וכן דרשו: לא מעבר לים היא^[293], לא תימצא לא בסחרנים ולא בתגרים^[294], ואמרו: לא כל המרבה בסחורה מחכים^[295], לפיכך כתבו ראשונים שמי שנשאו לבו לקיים מצות תלמוד-תורה כראוי, ולהיות מוכתר בכתר תורה, לא יסיח דעתו לדברים אחרים, ולא ישים על לבו שיקנה תורה עם העושר והכבוד כאחת^[296], וכן לא יאמר עד שאקבוץ ממון אחזור ואקרא, או עד שאקנה מה שאני צריך ואפנה מעסקי ואחזור ואקרא, שמי שחושב כך אינו זוכה לכתרה של תורה לעולם^[297], אלא יעשה מלאכה בכל יום מעט כדי חייו, ושאר יומו ולילו יעסוק בתורה^[298].

על מחלוקת התנאים אם צריך לעסוק בתורה בלבד או אף במלאכה עי' להלן^[299].

ענוה

ענוה היא אחד מן הדברים שהתורה נקנית בהם^[300], וכן דרשו: לא בשמים היא^[301], לא תימצא בגסי הרוח^[302], וכן דרשו: לא בשמים היא וגו' ולא מעבר לים היא^[303], לא תימצא במי שמגביה דעתו עליה כשמים, ולא תימצא במי שמרחיב דעתו עליה כים^[304], וכן דרשו שאין דברי תורה מתקיימים אלא במי שמשים עצמו כמי שאינו, שנאמר: והחכמה מאין תמצא^[305], כלומר מן העשוי כאין^[306], וכן דרשו שדברי תורה נמשלו למים, שנאמר: הוי כל צמא לכו למים^[307], לומר לך, מה מים מניחים מקום גבוה והולכים למקום נמוך, אף דברי תורה אין מתקיימים אלא במי שדעתו שפלה^[308], שמתאבק בעפר רגלי החכמים ומסיר התאוות ותענוגי הזמן מלבו^[309], וכן אמרו חכמים: למה נמשלו דברי תורה לשלשה משקים הללו: מים יין וחלב, שנאמר: הוי כל צמא לכו למים וגו' לכו שברו ואכֹלו ולכו שברו בלוא כסף ובלוא מחיר יין וחלב^[310], לומר לך מה שלשה משקין הללו אין מתקיימין אלא בפחות שבכלים, אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה^[311], וכן דרשו: לחיו כערוגת הבֹשם^[312], אם משים אדם עצמו כערוגה זו שהכל דשים בה, כלומר שאין בו גסות, תלמודו מתקיים^[313], וכן דרשו: ממדבר מתנה^[314], אם משים אדם עצמו כמדבר זה, שהכל דשים בו, תורה ניתנה לו במתנה^[315], ותלמודו מתקיים בידו^[316].

מיעוט הנאה

מיעוט תענוג הוא אחד מן הדברים שהתורה נקנית בהם^[317], שדברי תורה אינם מתקיימים במי שמרפה עצמו עליהם, ולא באלו שלומדין מתוך עידון ומתוך אכילה ושתיה, אלא במי שממית עצמו עליהן ומצער גופו תמיד ולא יתן שינה לעיניו ולעפעפיו תנומה^[318], ומסיר התאוות ותענוגי הזמן מלבו^[319], וכן שנינו: כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן, וחיי צער תחיה, ובתורה אתה עמל^[320], וכן דרשו: זאת התורה אדם כי ימות באהל^[321], אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה^[322], וכן דרשו: אף חכמתי עמדה לי^[323], חכמה שלמדתי באף היא עמדה לי^[324], וכן דרשו: לא תמצא בארץ החיים^[325], לא תמצא תורה במי שמחיה עצמו עליה^[326], וכן דרשו: הסכת ושמע ישראל^[327], כתתו עצמכם על דברי תורה^[328].

שמוש תלמידי חכמים

שמוש חכמים הוא אחד מהדברים שהתורה נקנית בהם^[329], וגדולה שמושה של תורה יותר מלמודה, שנאמר: פה אלישע בן שפט אשר יצק מים על ידי אליהו^[330], למד לא נאמר אלא יצק, מלמד שגדולה שמושה יותר מלמודה^[331]. מי שקרא ושנה ולא שמש תלמידי חכמים, עולא אמר שהוא נקרא רשע ערום^[332], לפי שאינו יודע סברת הגמרא בטעמי המשנה, והשומע את קולו שונה משניותיו כסבור הוא שבקי בטעמיהם, ונוהגים בו כבוד כתלמידי חכמים^[333], ור' אלעזר אמר שהוא עם-הארץ*^[334], שחשוד על המעשרות* ועל הטהרות*^[335], ור' שמואל בר נחמני אמר שהוא בור^[336], שהוא גרוע מעם הארץ^[337], ור' ינאי אמר שהוא כותי*^[338], שאסרו לאכול פיתו ויינו, שכיון שלא שימש חכמים אינו מקפיד על דבריהם לדעתם, ולא שנה אלא להראות עצמו כתלמיד חכם^[339], ור' אחא בר יעקב אמר שהוא מגוש^[340], היינו שהוא כמכשף, שאוחז את העינים וגונב את הלבבות^[341].

מלאכה עם התורה

אף על פי שנאמר: לא ימוש ספר התורה הזה מפיך^[342], אמר רבי ישמעאל שאין הדברים ככתבם, שאין לעסוק אלא בתורה בלבד, שהרי נאמר: ואספת דגנך^[343], אלא הנהג בהם מנהג דרך ארץ^[344], כלומר עסוק במלאכה עם התורה, לפי שאם תעסוק בתורה בלבד, ותבא לידי צורך הבריות, סופך להבטל מדברי תורה^[345], ומצינו שיש מעלה בעיסוק במלאכה עם התורה, שכן שנינו: יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, שיגיעת שניהם משכחת עון, וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון^[346], וכן שנינו: אהוב את המלאכה^[347].

ורבי שמעון בן יוחי אומר, אפשר אדם חורש בשעת חרישה, וזורע בשעת זריעה, וקוצר בשעת קצירה, ודש בשעת דישה, וזורה בשעת הרוח, תורה מה תהא עליה, אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, מלאכתם נעשית על ידי אחרים, שנאמר: ועמדו זרים ורעו צאנכם וגו'^[348], ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום, מלאכתם נעשית על ידי עצמן, שנאמר: ואספת דגנך^[349], ולא עוד, אלא שמלאכת אחרים נעשית על ידם, שנאמר: ועבדת את אויבך וגו'^[350], ונראה מדברי ראשונים ואחרונים בבאור דבריו שטוב שלא לעסוק בפרנסה אלא בתורה בלבד, אבל אין חובה לעשות כן^[351].

על פרטים נוספים במחלוקת התנאים ע"ע דרך ארץ^[352].

אמר אביי: הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידם, כרבי שמעון בן יוחי ולא עלתה בידם^[353], וכן בקש רבא מן החכמים, שיעסקו בפרנסתם בימי ניסן ותשרי, כדי שלא יוטרדו במזונותיהם שאר ימות השנה^[354]. וכן להלכה כתבו ראשונים ואחרונים שיעסוק במלאכה עם התורה^[355].

פרנסת חכמים ותלמידיהם מן הצבור

נהגו שהחכמים ותלמידיהם ואנשים שתורתם אומנותם מתפרנסים מן הצבור, ויש מקומות שהטילו דבר זה לחוק ומכס על היחידים ועל הקהילות, שלדעתם זהו דבר צריך ומחויב^[356], ונחלקו ראשונים במנהג זה:

יש ראשונים שכתבו שהוא טעות ושטות גמורה, ואין בתורה מה שיאמת אותו ולא רגל שישען עליו, שלא מצינו חובה כזאת בחז"ל^[357], אלא להפך, יש מן החכמים שהיו עניים בתכלית, והתפרנסו בדוחק, ולא נטלו מן הצבור^[358], וכן מצינו כמה חכמים שנצטערו על שבא לידם שנשתמשו בכבוד התורה^[359], ומה שמצינו שהיו חכמים שנתפרנסו מאחרים, לא היו אלה אלא זקנים ובעלי מומים, שלא יכלו לעשות מלאכה^[360]. ולדעתם המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה, הרי זה חלל את השם, ובזה את התורה, וכבה מאור הדת, וגרם רעה לעצמו ונטל חייו מן העולם הבא, לפי שאסור ליהנות מדברי תורה בעולם הזה^[361], וזהו שאמרו חכמים שכל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם^[362], ועוד צוו ואמרו אל תעשם עטרה להתגדל בהן ולא קרדום לחפור בהן^[363], כלומר שלא יעשה את התורה כלי לפרנסה^[364], ועוד צוו ואמרו אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות^[365], ואמרו שכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה וגוררת עון^[366], וסוף אדם זה שיהא מלסטם את הבריות^[367].

ויש חולקים וסוברים שמותר לחכמים ליטול מן הצבור, ומצוה וחובה על ישראל לפרנס את חכמיהם, כדי שלא יצטרכו להתבטל ממלאכת שמים, וכדי שלא יזדלזלו בפני עמי הארץ מפני עָניים, ושינהגו בהם כבוד^[368], ולדעתם ראוי להחזיק ביד הנותנים והמקבלים, שאם לא כן כבר היתה התורה בטלה, ועל ידי ההספקות יכולים לעסוק בתורה, ויגדיל תורה ויאדיר^[369], וכן נהגו חכמי ישראל מימות התנאים והאמוראים ועד עתה, ליטול פרנסתם מן הצבור^[370], ומה שאמרו שאסור לעשות את התורה עטרה להתגדל וקרדום לחפור, אין הכוונה למי שלומד תורה, וכדי להתפרנס נוטל מן הצבור, אלא למי שלומד כדי שיכבדוהו, או שלומד כדי להתפרנס, כמי שלומד אומנות^[371], או כשהנותן אינו מתכוין לכבוד התורה^[372]. ומכל מקום כתבו שמי שאפשר לו להתפרנס ממעשה ידיו ולעסוק בתורה, ודאי מדת חסידות היא ומתת אלהים היא, אבל אין זו מדת כל אדם^[373].

ויש שחילקו, שמי שחננו ה' להתפרנס ממלאכתו אסור לו להתפרנס מן הצבור, אבל מי שאינו יכול להתפרנס בעצמו, מותר ליטול לו להתפרנס מן הצבור^[374].

תפלה

אף מי שמרבה בישיבה וממעט בסחורה, צריך לבקש רחמים ממי שהחכמה שלו, ואז יחכם, ובלא זה לא יחכם^[375].

שמחה בסיום מסכת

כשתלמיד-חכם* היה מסיים מסכת, יש מן האמוראים שהיה עושה יום טוב לחכמים^[376], וכן כתבו אחרונים להלכה, שמצוה לעשות כן^[377]. על הסעודה ע"ע סעודת-מצוה.

חכמות חיצוניות

אם מותר ללמוד חכמות-חצוניות* או שצריך לעסוק רק בחכמת התורה, ע"ע חכמות חצוניות.

טומאת קרי

על בעל-קרי*, אם הוא מותר בתלמוד תורה, ע"ע בעל קרי.

במקום מטונף

על לימוד תורה במקום מטונף ע"ע בית-הכסא וע' בית המרחץ וע' מחנה-קדוש וע' ערוה.

הלומדים

החייבים

כל איש מישראל – הגברים^[378] - חייב בתלמוד תורה, בין עני בין עשיר, בין שלם בגופו בין בעל יסורים, בין בחור בין שהיה זקן גדול שתשש כחו, אפילו היה עני המתפרנס מן הצדקה ומחזר על הפתחים, ואפילו בעל אשה ובנים^[379].

כל חייו חייב אדם ללמוד תורה, עד יום מותו, שנאמר: ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך^[380], וכל זמן שלא יעסוק בלימוד הוא שוכח^[381]. על האיסור לשכוח דברי תורה עי' לעיל^[382].

מי שלא למדוהו

אף מי שאביו לא למדו תורה, חייב ללמד את עצמו כשיכיר, שנאמר: וּלְמַדְתֶּם אֹתָם ושמרתם לעשותם^[383], ועוד, שהרי התלמוד מביא לידי מעשה, ומאחר והוא מחוייב לעשות, בהכרח שהוא מחוייב אף ללמוד^[384].

מי שלמד כל התורה

אפילו מי שלמד כל התורה כולה חייב להוסיף וללמוד תורה^[385].

נשים

נשים פטורות מתלמוד-תורה^[386], שנאמר: וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם את בניכם^[387]ּ, ונאמר: וּלְמַדְתֶּם אֹתָם ושמרתם לעשותם^[388], ודרשו: כל שאחרים מצווים ללמדו, מצווה ללמד את עצמו, וכל שאין אחרים מצווים ללמדו, אין מצווה ללמד את עצמו, ואשה, מאחר ואין אחרים מצווים ללמדה, שהרי האב אינו מצווה ללמד את בתו^[389], אף היא אינה מצווה ללמד את עצמה^[390]. וע"ע אשה^[391].

אשה שלמדה תורה יש לה שכר אבל אינו כשכר האיש, מפני שלא נצטוית, וכל העושה דבר שאינו מצווה עליו לעשותו אין שכרו כשכר המצוּוֶה שעשה, אלא פחות ממנו^[392].

נשים ששולחות את בניהן ובעליהן ללמוד תורה, וממתינות לבעליהן עד שישובו מלימודם, הן זוכות^[393], וחולקות עמהם בשכר לימודם^[394].

דינים השייכים לנשים, כתבו ראשונים ואחרונים שהנשים חייבות ללמוד אותם^[395], ולימוד זה יועיל להם כשם שהוא מועיל לאנשים^[396]. וע"ע אשה^[397].

עבדים

עבדים* פטורים מתלמוד-תורה^[398].

אסור לאדם ללמד את עבדו תורה^[399]. על פרטי הדין וטעמו ע"ע עבדים.

קטנים

קטנים פטורים מתלמוד תורה^[400], כשם שהם פטורים מכל המצוות^[401], אלא שהקטן, אביו חייב ללמדו^[402], על חובת האב ופרטיה עי' להלן^[403].

גוים

אפילו נכרי העוסק בתורה מעלתו גדולה, והרי הוא ככהן גדול, שנאמר: אשר יעשה אותם האדם וחי בהם^[404], כהנים לוים וישראלים לא נאמר, אלא האדם, הא למדת שאפילו נכרי ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול^[405], ומכל מקום הנכרים אין להם שכר כמצווה ועושה, אלא כמי שאינו מצווה ועושה^[406]. במה דברים אמורים שמעלה היא לנכרי ללמוד תורה, כשלומד בשבע המצוות שנצטוה בהם – ע"ע בן-נח - אבל בדברי תורה אחרים, הנכרי שעוסק בהם חייב מיתה^[407], שנאמר: תורה צוה לנו משה מורשה^[408], ודרשו: לנו ולא להם, והם גוזלים אותה מאיתנו, או שדורשים מורשה לשון מאורסה, שהתורה כמאורסה לנו, והרי הם כבועלים נערה מאורסה לאחר^[409].

אב לבנו

ללמד את בנו

האב חייב ללמד את בנו תורה^[410], שנאמר: וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם את בניכם^[411], והיא מצות עשה^[412], יש שכללו אותה בכלל המצוה ללמוד תורה וללמדה^[413], ויש שמנו אותה למצות עשה בפני עצמה^[414].

אף על פי שכל חכם מצווה ללמד את כל התלמידים^[415], וכן אדם חייב ללמד אף את בן בנו, לסוברים כן^[416], בנו קודם לכולם, ומטעם זה נתייחד ציווי מיוחד בבנו^[417].

על מי שאין לו אב, אם מלמדים אותו תורה, עי' להלן^[418].

על מי שיש לו בנים ואינו מגדלם לתלמוד תורה, שהוא נקרא עם-הארץ*, ע"ע.

התוכן

למדו מקרא, אין מלמדו משנה^[419], כלומר שאין חובת בנו עליו אלא ללמדו מקרא, ומכאן ואילך ילמד הוא לעצמו^[420]. ומהו מקרא, בגמרא אמרו: זו תורה^[421], ונחלקו ראשונים: יש סוברים שחייב ללמדו תורה שבכתב כולה^[422], תורה נביאים וכתובים^[423], ויש סוברים שאין חייב ללמדו אלא תורה, ולא נביאים וכתובים^[424].

כתבו ראשונים ואחרונים שלא אמרו שאין צריך ללמד את בנו משנה אלא למי שהשעה דחוקה לו, אבל מי שיכול, חייב ללמד את בנו אף משנה ותלמוד הלכות ואגדות^[425]. על גדר החיוב ע"ע חנוך^[426].

בזמן הזה, שכל התנ"ך עם הנקודות והטעמים כתובים לפנינו, יש אחרונים שכתבו שאין צריך ללמד את הבן את כל התנ"ך, אלא ילמדנו תורה לבד, ושכשיגדל ילמד בעצמו^[427]. וכן במי שחייב ללמד בנו משנה ותלמוד^[428], בזמן הזה שהתורה שבעל פה כתובה לפנינו, יש שכתבו שאינו צריך ללמדו אלא עד שידע להבין היטב בתלמוד ברוב המקומות ויוכל לעיין בעצמו ולהבין ולהורות כל הלכה למעשה^[429].

מי שהוסיף ללמד את בנו יותר מן החיוב, תבא עליו ברכה^[430].

הגיל

קטן, משהוא יודע לדבר, אביו מלמדו תורה^[431], ומה מלמדו, תורה צוה לנו משה וגו'^[432], ואת הפסוק הראשון של קריאת-שמע*^[433], ואחר כך מלמדו מעט מעט פסוקים, עד שיהיה בן שש או בן שבע, הכל לפי בוריו, ואחר כך מוליכו אצל מלמד התינוקות^[434]. על גדרי ופרטי הדין ע"ע חנוך^[435].

על גיל הולכת התינוק למלמד התינוקות עי' להלן^[436].

לשכור מלמד

בכלל חיוב האב ללמד את בנו תורה, אף לשכור לו מלמד^[437].

הוצאת הבנים לתלמוד תורה היא מן ההוצאות שאינן קצובות לאדם מראש-השנה* ועד יום-הכפורים*, אלא אם פחת פוחתים לו, ואם הוסיף מוסיפים לו^[438].

על פרטי ודיני המלמד תינוקות, הבאת התינוקות אליו, וסדר לימודו עם התינוקות, עי' להלן^[439].

ללמד את בן בנו

ללמד את בן בנו, יש תנאים שסוברים שאדם אינו צריך, שנאמר: וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם את בניכם^[440], ודרשו: ולא בני בניכם^[441]. ויש חולקים וסוברים שאדם חייב ללמד את בן בנו, שנאמר: והודעתם לבניך ולבני בניך^[442], וכן הלכה^[443]. ואף על פי שכל חכם מצווה ללמד את כל התלמידים, אף כשאינם בניו^[444], בן בנו קודם לאחרים, ולצורך זה נתייחד ציווי מיוחד בבן בנו^[445].

בנו קודם לבן בנו^[446].

ללמד את בתו

בת, אין חייבים ללמדה תורה, שנאמר: וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם את בניכם^[447], ודרשו: ולא בנותיכם^[448]. ואמר רבי אליעזר שהמלמד בתו תורה כאילו מלמדה תִּפְלוּת^[449], היינו חבור משכב אנשים^[450], שכיון שנכנסה חכמה באדם, נכנסה עמו ערמומית, שנאמר: אני חכמה שכנתי ערמה^[451], ומתוך שהיא מבינה ערמומית תעשה דבריה בהצנע^[452], ויש מפרשים שתִּפְלוּת היינו דברי הבאי, שרוב הנשים אין דעתם מכוונת להתלמד, אלא הן מוציאות דברי תורה לדברי הבאי לפי עניות דעתן^[453].

ובן עזאי חולק ואומר שאדם חייב ללמד את בתו תורה, כדי שאם תשתה מי סוטה* ותנצל, תדע שהזכות תולה לה^[454], וע"ע השקאת סוטה^[455].

להלכה כתבו ראשונים ואחרונים שלא ילמד אדם את בתו תורה, אלא שלענין דיעבד חילקו בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה, שהמלמדה תורה שבעל פה הוא כמלמדה תפלות, אבל המלמדה תורה שבכתב אינו כמלמדה תפלות^[456], לפי שתורה שבעל פה היא עמוקה, וצריכה עיון רב, מה שאין כן תורה שבכתב^[457].

על פרטים נוספים בדין האב בלימוד בתו ע"ע חנוך^[458].

ללמד את בנה

האשה אינה חייבת ללמד את בנה תורה^[459], שנאמר: וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם את בניכם^[460]ּ, ונאמר: וּלְמַדְתֶּם אֹתָם ושמרתם לעשותם^[461], ודרשו: כל שמצווה ללמוד, מצווה ללמד, וכל שאינו מצווה ללמוד אינו מצווה ללמד, והאשה, מאחר ואינה מצווה ללמוד בעצמה^[462], אינה מצווה ללמד את בנה^[463]. ומכל מקום, אף על פי שאינה חייבת, ראוי לכל אשה להשתדל שלא יהיו בניה עמי הארץ^[464], ואשה שעוזרת לבנה לעסוק בתורה, חולקת עמו בשכר לימודו^[465].

קדימות לימודו ללימוד בנו

הוא ללמוד ובנו ללמוד, הוא קודם לבנו^[466]. ואם בנו זריז וממולח ותלמודו מתקיים בידו – והאב רואה שיצליח ממנו, ואין לו סיפוק נכסים שלימדו שניהם^[467] - אמר ר' יהודה שבנו קודמו^[468], וכן הלכה^[469], ואף על פי שבנו קודמו, לא יבטל הוא, שכשם שמצוה עליו ללמד את בנו, כך מצוה עליו ללמוד בעצמו^[470].

לתלמידים

ללמד תלמידים

מצוה על כל חכם מישראל ללמד תלמידים^[471], שנאמר: ושננתם לבניך^[472], ודרשו: אלו תלמידיך, שהתלמידים נקראים בנים^[473], והיא בכלל מצות עשה ללמוד תורה וללמדה^[474], או בכלל מצות עשה ללמד בנים ותלמידים^[475].

החיוב ללמד תלמידים הוא אפילו על ידי טורח, אבל לא על ידי הוצאת ממון, לפיכך אדם חייב לטרוח ללמד בן חבירו, אבל אינו חייב לשכור לו מלמד^[476].

היו לו תלמידים בילדותו, יהיו לו תלמידים בזקנותו, שנאמר: בבקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך כי אינך יודע אי זה יכשר הזה או זה ואם שניהם כאחד טובים^[477].

פלפול התלמידים הוא אחד מן הדברים שהתורה נקנית בהם^[478], וכן אמר אחד מן החכמים: הרבה למדתי מרבותי, ומחברי יותר מהם, ומתלמידי יותר מכולם^[479], וכן דרשו: למה נמשלו דברי תורה כעץ, שנאמר: עץ חיים היא למחזיקים בה^[480], לומר לך מה עץ קטן מדליק את הגדול, שכשמדליק את האור מצית את העצים הדקים תחלה, אף תלמידי חכמים קטנים מחדדים את הגדולים, על ידי ששואלים כל שעה^[481], וכן דרשו: לחָיָו כערוגת הבֹשם, אם אדם משים עצמו כבושם זה שהכל מתבשמים בה – שמלמד תורה לתלמידים^[482] – תלמודו מתקיים, ואם לאו אין תלמודו מתקיים^[483], וכן דרשו: מי אֹהב בהמון לא תבואה^[484], כל האוהב ללמד בהמון, שמרבה תלמידים, לו תבואה, לפי שעל ידי התלמידים ירבה הפלפול, ונותן לב לתרץ קושיותיהם^[485].

הושבת מלמדים

בתחלה, מי שיש לו אב, מלמדו תורה, ומי שאין לו אב לא היה למד תורה, שנאמר: וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם את בניכם^[486], ודרשו כאילו נאמר: וְלִמַּדְתֶּם אַתֶּם, דוקא אתם ולא אחרים^[487], התקינו שהיו מושיבים מלמדי תינוקות בירושלים, שנאמר: כי מציון תצא תורה^[488], ועדיין מי שיש לו אב היה מעלו ומלמדו, ומי שאין לו אב לא היה עולה ולמד, התקינו שהיו מושיבים מלמדי תינוקות בכל פלך^[489], אלא שהיו מכניסים את התלמידים כבן ט"ז כבן י"ז^[490], ולא קודם לכן, לפי שקודם היו קטנים מכדי להוליכם לקצה הפלך^[491], ומאחר והנכנסים ללמוד היו גדולים, מי שהיה רבו כועס עליו, היה מבעיט בו ויוצא, עד שבא יהושע בן גמלא ותיקן שיהו מושיבים מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר, ומכניסים אותו כבן שש או שבע^[492], וכן הלכה שמושיבים מלמדים בכל עיר^[493], ועל דבר זה אמרו חכמים שיהושע בן גמלא זכור לטוב, שאלמלא הוא נשתכחה תורה מישראל^[494].

בני העיר כופים זה את זה להושיב מלמד תינוקות^[495].

עיר שאין בה תינוקות של בית רבן, יש אמוראים שאמרו שמחריבים אותה^[496], ורבינא אמר שמחרימים אותה^[497]. וראשונים ואחרונים כתבו שמחרימים אנשי העיר עד שמושיבים מלמדי תינוקות, ואם לא הושיבו, מחריבים את העיר^[498].

נטילת שכר

המלמד תורה, כשהוא מלמד מדרש - והלכות ואגדות^[499] - אסור לו ליטול שכר, וכשהוא מלמד מקרא מותר לו ליטול שכר^[500].

טעם איסור נטילת השכר הוא שנאמר במשה: ואותי צוה ה' בעת ההיא ללמד אתכם^[501], ונאמר: ראה למדתי אתכם חקים ומשפטים כאשר צוני ה'^[502], ודרשו: מה אני בחנם אף אתם בחנם^[503], כלומר מה אני בחינם לָמַדתי, אף אתם לְמדתם בחנם ממני, וכן כשתְּלַמְדו לדורות לַמדו בחינם^[504].

ובטעם שהאיסור אינו אלא במלמד מדרש ולא במלמד מקרא, נחלקו אמוראים: א) רבי יוחנן אמר משום שכר פיסוק הטעמים*^[505], כלומר שהמלמד מקרא אינו נוטל שכר על עצם הלימוד, אלא על פיסוק הטעמים^[506], שלדעתו פיסוק הטעמים אינו מן התורה^[507], אלא מתקנת עזרא ואנשי כנסת הגדולה^[508], ולפיכך אינו בכלל חוקים ומשפטים, שאסור ללמדם בשכר^[509]. ב) ורב אמר משום שכר שימור^[510], כלומר שהמלמד מקרא אינו נוטל שכר על עצם הלימוד, אלא על שימור התלמידים^[511], שמן הסתם לומדי מקרא קטנים הם, וצריכים שימור כדי שלא יצאו ויעסקו בדברים בטלים^[512], ולדעתו המלמד מקרא לבנות, שאין דרכן לצאת לחוץ, ואינן צריכות שימור, אסור לו לקחת שכר^[513], וכן לדעתו המלמד מקרא לגדול, שאינו צריך שימור, אסור לו ליטול שכר^[514], ואין הלכה כדבריו^[515]. ג) ובירושלמי אמרו שהמקור לחילוק בין מקרא למדרש הוא מדרשה: ראה למדתי אתכם חקים ומשפטים^[516], חוקים ומשפטים אתם מלמדים בחנם, ואי אתם מלמדים בחנם מקרא ותרגום^[517].

יש מקומות שנהגו שלא ליטול שכר אפילו על לימוד מקרא^[518], כדי שלא יבואו ליטול שכר על המדרש^[519], ובאותם מקומות אסור ליטול שכר כלל^[520].

לא מצא רב שילמדנו בחנם, יִלְמַד בשכר, שנאמר: אמת קנה^[521], ואחר שלמד בשכר, לא יאמר כשם למדתיה בשכר כך אלמדנה לאחרים בשכר, אלא יְלַמֵּד בחנם, שנאמר: אמת קנה ואל תמכור^[522].

חידושי סופרים, היינו תקנות דרבנן, כתבו ראשונים שאינם בכלל "חוקים ומשפטים", ולפיכך מותר ללמדם בשכר^[523].

שכר בטלה

המלמד תורה, אף באופנים שאסור לו ליטול שכר, מותר לו ליטול שכר בטלה^[524], היינו מה שהפסיד על ידי שנתבטל ממלאכתו כדי ללמד^[525], ודוקא כשהוא שכר בטלה המוכח^[526], כלומר שידוע שבזמן הזה היה ריוח מצוי לו^[527] והוא מניח כל עסקיו ומשאו ומתנו ומלמד^[528], אבל לא שיאמר שמא יזדמן לי ריוח בקניית סחורה וכדומה, בדבר שאינו ידוע ומצוי לו^[529].

מי שאין לו פרנסה

מי שאין לו במה להתפרנס, כתבו ראשונים שמותר לו ללמד תורה בשכר^[530].

חשיבות למוד תינוקות

העולם אינו מתקיים אלא בשביל הבל של תינוקות של בית רבן^[531], לפי שהתינוקות אין בהם חטא, ואינו דומה הבל שיש בו חטא, להבל שאין בו חטא^[532].

אין מבטלים תינוקות של בית רבן אפילו לבנין בית המקדש^[533].

גיל הכנסת התינוק להתלמד

בתחלה, כשלא היו מלמדי תינוקות אלא בכל פלך, ולא בכל עיר ועיר^[534], היו התלמידים נכנסים ללמוד בגיל ט"ו או ט"ז^[535], ולא קודם לכן, לפי שהקטנים, אי אפשר להוליכם לקצה הפלך^[536].

לאחר שהתקין רבי יהושע בן גמלא שיהו מושיבים מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר^[537], אמרו בגמרא, וכן יש שכתבו להלכה, שמכניסים אותם כבן שש או כבן שבע^[538], היינו בן שש בבריא, ובן שבע בכחוש^[539]. ותינוק פחות מבן שש, אמר רב שאין למלמד לקבלו^[540], וכן יש ראשונים ואחרונים שכתבו להלכה^[541].

ויש ראשונים ואחרונים שכתבו שתינוק שהוא בריא לגמרי, מכניסים אותו מבן חמש שנים^[542], שכל המכניס את בנו פחות מבן שש, חבריו רצים אחריו ואינם מגיעים אליו^[543], להיות פקחים בתורה כמוהו^[544], וזהו ששנינו: בן חמש שנים למקרא^[545], ומה שאמרו שמכניסים בן שש ובן שבע, זה בתינוק שאינו בריא לגמרי^[546]. ויש ראשונים שכתבו שמכניסים את כל התינוקות בני חמש שנים, וזהו ששנינו בן חמש שנים למקרא, ומה שאמרו שמכניסים אותם כבן שש או שבע, הכוונה שעד אז אין נותנים עליהם עול תורה, ואין מלמדים אותם הרבה בעל כרחם – עי' להלן – אלא מגלגלים עמם בנחת מהיותם בני חמש ועד שיהיו בני שש או שבע^[547].

תינוק בן שש, משנכנס למלמד^[548], נותנים עליו עול תורה, ומלמדים אותו תורה הרבה בעל כרחו^[549]. ויש אמוראים שנראה מדבריהם שמקרא מעמיסים מבן שש, אבל משנה אין מעמיסים אלא מבן שתים עשרה^[550].

תינוק שמסרב ללמוד, באושא התקינו שיהא אביו מתגלגל עמו, בנחת ובדברים רכים, עד שתים עשרה שנה, ומכאן ואילך יורדים עמו לחייו, לרדותו ברצועה ובחוסר לחם^[551]. ויש אמוראים סוברים שללמדו מקרא יורדים לחייו מגיל שש, וללמדו משנה אין יורדים לחייו עד גיל שתים עשרה^[552].

תוכן לימוד התינוקות

בן חמש שנים למקרא^[553], ובן עשר למשנה, ובן חמש עשרה לתלמוד^[554], בטעם שכל לימוד הוא חמש שנים כתבו אחרונים שכל תלמיד שלא ראה סימן יפה במשנתו חמש שנים שוב אינו רואה^[555].

הכאת התינוקות

המלמד מכה את התינוקות, כדי להטיל עליהם אימה^[556], אבל אינו מכה אותם מכת אויב מכת אכזרי, לפיכך לא יכה אותם בשוטים ולא במקלות אלא ברצועה קטנה^[557].

זמני לימוד התינוקות

המלמד יושב ומלמד את התינוקות כל היום כולו, ומקצת מן הלילה, כדי לחנכם ללמוד ביום ובלילה^[558].

התינוקות לומדים בכל יום, ואין מבטלים אותם כלל, חוץ מערבי שבתות וימים טובים בסוף היום^[559], ובימים טובים^[560].

תינוקות לא קוראים בתחילה בשבת, אלא שונים בראשון^[561], כלומר אינם לומדים בשבת מה שלא קראו מימיהם, אלא שאם למדו כבר פעם אחת, שונים שוב בשבת אף על פי שהיא חזרה ראשונה^[562]. הטעם שאין קוראים בתחלה בשבת הוא כדי שאבות התינוקות יפנו למצות השבת^[563], שאם היו צריכים להקרותם בתחלה דבר חדש, היו טרודים בהם, ולא היו פנוים למצות שבת, להתענג בה^[564], או שהטעם הוא שבשבת התינוקות אוכלים ושותים יותר מהרגלם, ואבריהם כבדים עליהם^[565], ואינם יכולים ללמוד בתחלה, שצריך עיון מרובה^[566].

תלמיד שאינו לומד

תלמיד שאינו לומד, אין מסלקים אותו מבית הספר, אלא ישב עם האחרים, אולי יבין^[567].

הולכת התינוק ממקום למקום

מתקנת רבי יהושע בן גמלא ואילך, שיש מלמדי תינוקות בכל עיר^[568], אין מוליכים תינוק מעיר לעיר ללמוד^[569], מיום ליום, שמא יוזק בדרכים^[570], אבל מבית כנסת לבית כנסת בעיר אחת מוליכים אותו, ואם נהר מפסיק, אפילו בעיר אחת אין מוליכים אותו, אלא אם כן יש על הנהר גשר בנין בריא שאינו ראוי ליפול במהרה^[571].

מקום שיש בו פחות מעשרים וחמשה תינוקות, לסוברים שיושביו אינם כופים זה את זה לשכור מלמד תינוקות^[572], נראה מדברי ראשונים שמוליכים את התינוקות אף למקום אחר כדי ללמדם^[573].

זהירות המלמד

מלמד שהוא מניח את התינוקות ויוצא, או שהוא עושה מלאכה אחרת עמהם, או שהוא מתרשל בלימודם, הרי זה בכלל ארור עושה מלאכת ה' רמיה, לפיכך אין ראוי להושיב מלמד אלא בעל יראה, מהיר לקרות ולדקדק^[574].

המלמד לא יענה ויסגף עצמו בצום^[575], ולא יאכל וישתה יותר מדאי, ולא יהא נעור בלילה יותר מדאי, לפי שדברים אלו גורמים שלא יוכל ללמד היטב^[576].

העדפת מלמד

מקום שיש בו שני מלמדים, אחד מלמד הרבה, אבל אינו מדקדק עם התינוקות להבינם על נכון, ואחר שאינו מלמד הרבה כל כך, אלא שמדקדק עמהם, רבא אמר שמושיבים את זה שמלמד הרבה, אף על פי שאינו מדקדק, לפי שהשיבוש, מעצמו יֵצא, ורב דימי מנהרדעא אמר שמושיבים את זה שמדקדק, לפי ששיבוש, כיון שהוא נכנס, נכנס ולא יוצא^[577], וכן הלכה^[578].

האסורים ללמד

רווק – אדם שלא נשא אשה מעולם^[579] - לא ילמד תינוקות^[580], משום אמותיהם של התינוקות^[581], שמצויות אצלו להביא את בניהן לבית הספר^[582], ונמצא מתגרה בנשים^[583]. ורבי אלעזר אומר שאף מי שאין לו אשה לא ילמד תינוקות^[584], והכוונה בין למי שהיתה לו אשה ומתה, ובין למי שיש לו אשה ואינה שרויה אצלו^[585], באותו מקום^[586], וכן הלכה^[587], ומכל מקום אין המלמד צריך שתהיה אשתו שרויה עמו בבית הספר, אלא היא בביתה והוא מלמד במקומו^[588].

אשה לא תלמד תינוקות^[589], מפני אבותיהם של התינוקות^[590], שהם באים אצל הבנים^[591], ונמצאו מתייחדים עמה^[592].

תלמיד שאינו הגון

אין מלמדין תורה אלא לתלמיד הגון נאה במעשיו^[593], או לתם^[594], היינו למי שאין ידוע לנו אם הוא טוב או לא^[595], אבל תלמיד שאינו הגון אין מלמדים אותו^[596], אלא מחזירים אותו תחלה למוטב, ומנהיגים אותו בדרך ישרה, ובודקים אותו, ואחר כך מכניסים אותו לבית המדרש ומלמדים אותו^[597], שכן דרשו: כתוב: יפוצו מעינֹתיך חוצה^[598], ומצד שני כתוב: יהיו לך לבדך^[599], אלא אם תלמיד הגון הוא, יפוצו מעינֹתיך חוצה, ואם לאו, יהיו לך לבדך^[600], וכן דרשו: מעדה בגד ביום קרה חומץ על נתר ושר בשירים על לב רע^[601], במה הכתוב מדבר, בשונה לתלמיד שאינו הגון^[602], שאין בלבו לקיים, שהוא דומה לבגד בלוי ביום קרה, שראוי להסירו, ולחומץ על נתר, שהוא ממסמסו ונשחת^[603], וכן אמרו חכמים שכל השונה לתלמיד אינו הגון נופל בגיהנם, שנאמר: כל חושך טמון לצפוניו תאכלהו אש לא נופח ירע שריד באהלו^[604], ואין שריד אלא תלמיד חכם^[605], וירע לשון תלמיד רע^[606], וכן אמרו שכל השונה לתלמיד שאינו הגון כזורק אבן למרקוליס, שנאמר: כצרור אבן במרגמה כן נותן לכסיל כבוד^[607], ונאמר: לא נאוה לכסיל תענוג^[608].

רב שאינו הולך בדרך טובה

הרב שאינו הולך בדרך טובה, אף על פי שחכם גדול הוא, וכל העם צריכים לו, אין מתלמדים ממנו עד שובו למוטב^[609], שנאמר: כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא^[610], אמרו חכמים אם הרב דומה למלאך ה' צבאות, תורה יבקשו מפיהו, אם לאו, אל יבקשו תורה מפיהו^[611], וכן דרשו: כי האדם עץ השדה^[612], וכי אדם עץ שדה הוא, אלא מקיש אדם לעץ השדה, שבעץ מאכל נאמר: כי ממנו תאכל ואֹתו לא תכרת^[613], ובעץ שאינו של מאכל נאמר: אֹתו תשחית וכרת^[614], הא כיצד, אם תלמיד חכם הגון הוא, ממנו תאכל ואֹתו לא תכרת, כלומר למוד ממנו, ואם לאו, אֹתו תשחית וכרת, כלומר סור מעליו^[615].

אדם גדול, שיודע להזהר שלא ללמוד ממעשי הרשע, רבי מאיר סבר שהוא רשאי ללמוד תורה מרשע, וכן עשה מעשה בעצמו, שלמד מאלישע בן אבויה לאחר שנעשה "אחר"^[616], וכתבו אחרונים בדעת ראשונים שחביריו של רבי מאיר חלקו עליו, ואין הלכה כמותו^[617].

ללמד כמה פעמים

הרב שלמד ולא הבינו התלמידים לא יכעוס עליהם וירגז^[618], שכן אמרו חכמים שאין הקפדן מלמד^[619], אלא חוזר ושונה הדבר אפילו כמה פעמים^[620].

כמה פעמים אדם חייב לשנות לתלמידו, רבי אליעזר אמר ארבעה פעמים, קל וחומר מאהרן, מה אהרן - שלמד מפי משה שלמד מפי הגבורה - למד מפי משה ארבעה פעמים^[621], הדיוט מפי הדיוט על אחת כמה וכמה^[622]. ורבי עקיבא אמר שחייב אדם לשנות לתלמידו עד שילמדנו, שנאמר: ולמדה את בני ישראל^[623], וכן חייב ללמד עד שתהא המשנה סדורה בפיהם, שנאמר: שימה בפיהם^[624], וכן חייב להראות לו פנים – כלומר לתת טעם בדבריו ככל אשר יוכל^[625] - שנאמר: ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם^[626], ולא נאמר אשר תלמדם, מכאן שצריך לשים ולסדר לפניהם טעם המיישב תלמודם^[627], וכן כתבו ראשונים ואחרונים להלכה, שצריך אדם לחזור ולשנות לתלמידיו אפילו כמה פעמים, עד שיבינו עומק ההלכה^[628].

גערה בתלמידים מתרשלים

מה שאמרו שהרב לא ירגז ויכעס על התלמידים שלא הבינו^[629] אינו אלא כשלא הבינו הדבר מפני עומקו, או מפני דעתם שהיא קצרה, אבל אם ניכר לרב שהם מתרשלים בדברי תורה, ומתרפים עליהם ולפיכך לא הבינו, חייב לרגוז עליהם ולהכלימם בדברים כדי לחדדם^[630], וכענין זה אמרו חכמים זרוק מרה בתלמידים^[631]. לפיכך אין ראוי לרב לנהוג קלות ראש לפני התלמידים ולא לשחוק בפניהם ולא לאכול ולשתות עמהם כדי שתהא אימתו עליהם, וילמדו ממנו במהרה^[632].

חידוד וזירוז התלמידים

יש לרב להטעות את התלמידים בשאלותיו ובמעשים שעושה בפניהם כדי לחדדם, וכדי שידע אם זוכרים הם מה שלמדם או אינם זוכרים^[633], ואין צריך לומר שיש לו רשות לשאול אותם בענין אחר שאין עוסקין בו כדי לזרזם^[634].

לשאול כמה פעמים

לא יאמר התלמיד הבנתי והוא לא הבין, אלא חוזר ושואל אפילו כמה פעמים^[635], ואם כעס עליו רבו ורגז, יאמר לו, רבי, תורה היא, וללמוד אני צריך, ודעתי קצרה^[636], ולא יהיה בוש מחביריו שלמדו מפעם ראשונה או שניה והוא לא למד אלא אחר כמה פעמים, שאם נתבייש מדבר זה נמצא נכנס ויוצא לבית המדרש והוא אינו למד כלום^[637], לפיכך אמרו חכמים הראשונים לא הביישן למד^[638], וכן דרשו: מיץ אף יוציא דם ומיץ אפים יוציא ריב^[639], כל תלמיד שכועס עליו רבו פעם ראשונה ושניה ושותק – מיץ אף היינו שמוצץ כעס רבו וסובלו^[640] - זוכה להבחין בין דם טמא לדם טהור, ובין דיני ממונות לדיני נפשות^[641], וכן דרשו: אם נבלת בהתנשא ואם זמות יד לפה^[642], כל המנבל עצמו על דברי תורה, ששואל לרבו כל ספקותיו, אף על פי שיש בהם שחבריו מלעיגים עליו, סופו להתנשא, ואם זמם, שסתם פיו מלשאול, יד לפה, כששישאלוהו לא ידע להשיב^[643].

אופן השאלה

אין שואלים את הרב כשיכנס למדרש עד שתתישב דעתו עליו^[644], ואין התלמיד שואל כשיכנס עד שיתישב וינוח^[645], ואין שואלים שנים כאחד^[646], ואין שואלין את הרב מענין אחר, אלא מאותו הענין שהן עסוקים בו, כדי שלא יתבייש^[647].

בתוספתא אמרו שאין שואלים מעומד ואין משיבים מעומד^[648], וכן כתבו ראשונים ואחרונים להלכה^[649]. ובירושלמי אמרו שהשואל הלכות ואגדות צריך לעמוד, שנאמר בבעלי דין: ועמדו שני האנשים אשר להם הריב^[650], ודרשו: אין לי עומדים אלא נידונים, שואל הלכות ואגדות מנין, תלמוד לומר: עמדו, ועמדו, כלומר מריבוי האות וו^[651], וכן מצינו בכמה מקומות בתלמוד שהשואל עמד ושאל^[652], וכן יש אחרונים שפסקו להלכה שהשואל הלכות ואגדות צריך לעמוד^[653].

אין שואלים מגבוה^[654], שהשואל גבוה מן הנשאל, או להפך^[655], ולא מרחוק^[656], כלומר כשהם רחוקים זה מזה, שמא לא ישמעו היטב ולא יבינו^[657], ולא מאחורי הזקנים^[658], כלומר שלא ישאלו את הזקנים מאחריהם, מפני הכבוד, וכדי שלא להטריחם להפוך פניהם, אלא השואל יעמוד לפני הנשאל^[659], ואין שואלים הרב אלא בענין שהן קוראים בו^[660], ואין שואלים אלא מיראה^[661], ולא ישאל בענין יותר משלש הלכות^[662], בבת אחת, כדי שהרב לא יתבלבל בריבוי השאלות^[663].

סדר השבת תשובה

שנים ששאלו, שאל אחד כענין, כלומר בענין שעוסקים בו, ושאל אחד שלא כענין, נזקקים לענין^[664], מעשה ושאינו מעשה, כלומר ששאלת האחד היא למעשה, לצורך שעה, נזקקים למעשה^[665], הלכה ומדרש, נזקקים להלכה^[666], לפי שאין למדים ממדרש כמו מן ההלכה^[667], מדרש ואגדה* נזקקים למדרש^[668], לפי שלמדים ממדרש, ואין למדים מאגדה^[669], אגדה וקל-וחומר* נזקקים לקל וחומר^[670], ויש גורסים שנזקקים לאגדה^[671], קל וחומר וגזירה שוה נזקקים לקל וחומר^[672], שקל וחומר עדיף לפי שכל אדם יכול לדונו מעצמו^[673]. היו השואלים שנים אחד חכם ואחד תלמיד, נזקקים לחכם^[674], תלמיד ועם הארץ נזקקים לתלמיד^[675], ואפילו ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ^[676], שניהם חכמים שניהם תלמידים שניהם עמי הארץ, שאלו שניהם בשתי הלכות או בשתי תשובות או בשתי שאלות שני מעשים, הרשות ביד המתרגם מעתה^[677].

ללמוד מכמה רבנים

הלומד תורה מרב אחד, אינו רואה סימן ברכה לעולם^[678], שנאמר: והיה כעץ שתול על פלגי מים^[679], כעץ שתול, שנעקר מכאן וחזר ונשתל במקום אחר, ולא כעץ נטוע, שלא זז לעולם^[680], כך התלמיד ילך וילמד מכל אדם, ולא ישתקע לפני רב אחד^[681], וזה דוקא בסברא, כלומר חריפות וחידוד הלב, אבל לימוד גמרא, כלומר גירסת התלמוד, עדיף שיהיה מרב אחד, כדי שלא יתחלקו הלשונות, שזה גורס בלשון אחד וזה בלשון אחר^[682].

ישיבה וצורתה

בראשונה, מימות משה רבינו ועד רבן גמליאל, לא היו למדים תורה אלא מעומד^[683], כלומר שהרב המלמד היה יושב והתלמידים היו עומדים^[684], ומשמת רבן גמליאל ירד חולי לעולם, ונהגו הכל ללמד לתלמידים כשהם יושבים^[685], ובכך בטל כבוד התורה^[686].

כיצד מלמדים, הרב יושב בראש והתלמידים מוקפים לפניו כעטרה, כדי שיהו כלם רואים את הרב ושומעים דבריו^[687].

לא ישב הרב על הכסא ותלמידיו על הקרקע^[688], שנאמר: ואתה פה עמֹד עמדי^[689], אלא או הכל על הארץ או הכל על הכסאות^[690]. ויש מן הראשונים שכתבו שזה דוקא בתלמידים שהגיעו לכלל סמיכה, שצריך לכבדם, אבל תלמידים שלא הגיעו לכלל סמיכה, מותר ללמדם כשהם על הארץ והרב על הכסא^[691]. כשמלמדים שמועות קשות, יש ראשונים שכתבו שהרב ישב על הספסל, לפי שאם ישב על הרצפה עם התלמידים, לא יוכלו לעיין בהם היטב^[692].

מתורגמן

על דיני המתורגמן* ע"ע.

מנין התלמידים

עשרים וחמשה תינוקות למדים אצל מלמד אחד^[693]. היו ארבעים תינוקות, מעמידים ראש דוכן^[694], ששומע עם התינוקות מפי המלמד, וחוזר ומשגירו בפי התינוקות^[695], ואותו ראש דוכן נוטל שכר, ובני העיר מסייעים למלמד לשכור אותו^[696]. היו חמישים תינוקות, מושיבים שני מלמדים^[697].

היו בעיר פחות מעשרים וחמשה תינוקות, יש ראשונים שכתבו שאין בני העיר יכולים לכוף זה את זה לשכור להם מלמד^[698], ויש שכתבו שיכולים לכוף זה את זה^[699].

היו מעשרים וחמשה תינוקות ועד ארבעים, יש ראשונים שכתבו, וכן כתבו אחרונים להלכה, שדינם כארבעים, שמעמידים ראש דוכן עם המלמד^[700], ויש שכתבו שדינם כעשרים וחמשה, שדי להם במלמד^[701].

היו מארבעים תינוקות ועד חמישים, יש ראשונים שכתבו, וכן כתבו אחרונים להלכה, שמעמידים להם שני מלמדים^[702], כדרך שאמרו בחמישים^[703], ויש שכתבו שדינם כארבעים, שמעמידים ראש דוכן עם המלמד^[704].

על כבוד-חכמים* וקדימות תלמיד חכם, אפילו הוא ממזר, לכהן עם הארץ ע"ע כבוד חכמים.

על המתנמנם בבית המדרש, שחכמתו נעשית קרעים קרעים, ועל אסור שיחה בטלה בבית המדרש, ע"ע בית המדרש.

על האיסור לשוח שיחת חולין ולדבר דברים-בטלים* ע"ע דברים בטלים.

על אבל* שאסור בתלמוד תורה ע"ע אבלות^[705].

על איסור תלמוד תורה בתשעה-באב ע"ע.

הערות שוליים