סוגיא דבדיקה וספירת ז' נקיים

דף סח, ב

מתני', הזב והזב שבדקו עצמן ביום ראשון ומצאו טהור וביום השביעי בדקו ומצאו טהור וכו' ר' אליעזר אומר הרי הן בחזקת טהרה. ובגמ' בסמוך פסקינן כר"א, ובתוס' הביאו שכן נפסק בגמ' לעיל (ז, ב), ע"ש. ועי' בדברי התוס' שם שכתבו דמ"מ לכתחילה צריכה לבדוק בכל יום, וכ"כ הרא"ש, ע"ש. וכן דייק הראב"ד (שער הספירה והבדיקה סי' ב דין ג) מלשון המשנה דתני שבדקו דמשמע דוקא בדיעבד. אולם עי' בבעה"מ שם (אות ב) שדחה הדיוק וס"ל דבדיקת ראשון ושביעי סגי לכתחילה, ע"ש. [ועי' במה שכתבמו בסמוך לבאר פלוגתתם.]

ובדעת הרשב"א בזה צ"ע, דהרי בתורה"ב (כד, א) הביא ג"כ דלכתחילה יש לה לבדוק בכל יום, אלא שכתב שם הטעם משום דבעינן שיהא ספורים בבדיקה לפנינו, ולכאורה זהו דלא כדבריו במשמה"ב שכתב דלר"א דקי"ל כוותיה לא בעינן ספורים לפנינו, ואטו נימא דס"ל דר"א מודה דלכתחילה יש לבדוק בכל יום מצד הספירה וכסברת ר"ע, וצ"ע. [ועי' במה שכתב הב"ח (ס"ד) בענין זה.] וגם דעת הרמב"ן בזה אינו ברור כ"כ, דיעויין בדבריו בהל' נדה (פ"ב), אמנם בפ"ט (הכ"ב) הביאו בלשון מצוה מן המובחר, וצ"ע.

גמ', איבעיא להו הזב והזבה שבדקו עצמן ביום ראשון ויום שמיני ומצאו טהור ושאר הימים לא בדקו לר"א מהו וכו' אמר רב היא היא תחלתן אע"פ שאין סופן וכו'. ועי' בראב"ד בבעה"נ (שער הספירה והבדיקה סי' ב דין ה) שנסתפק לדעת רב אי בעינן שבדקה בראשון או שביעי דוקא, או גם אי בדקה באחד מימים האמצעיים מהני. וע"ש שפשט לה ע"פ מאי דקי"ל כדעת חכמים (לעיל סח, ב) דבנדה מהני הפסק טהרה אפי' ביום שני, ומדחזינן דמהני בדיקה דידה באמצע הימים, ה"נ מהני בדיקה דזבה באמצע הימים, ע"ש. אלא דעי' בהשגות הבעה"מ שם (אות ג) שתמה עליו דאין ללמוד מנדה לזבה, דשאני נדה דקיל וכדחזינן דאינה צריכה שבעה נקיים, משא"כ בזבה החמורה, ע"ש.

ועי' ברשב"א בתורה"ב (כד, ב) שהביא דבריהם, והוסיף לתמוה ע"ד הראב"ד דלמה לא פשט בפשיטות דמדמהני בדיקה בסוף ימי הספירה, כ"ש דמהני באמצע הימים. וכ"כ הרא"ש בא"ד וז"ל ואיני רואה כאן ספק ומסתברא דעדיף האמצע יותר מן הסוף, דאיתחזק בטהרה כל הימים שאחר הבדיקה, ע"ש. ובפשטות כוונתם לסברת הגמ' בסמוך דמהו דתימא תחלתן אע"פ שאין סופן הוא דאמרינן דאוקמינהו אחזקייהו, אבל סופן אע"פ שאין תחלתן לא, ע"ש. וע"ע בלשון הרמב"ן (הל' נדה פ"ב ה"ג) וז"ל בדקה ביום ראשון או בשני או בשלישי וכו' אפי' ביום ז' לבד הר"ז בחזקת טהרה שהרי בדקה והפסיקה קודם לכן, עכ"ל. ומדכתב אפי' ביום שביעי אחר שהביא כבר ימים האמצעיים, משמע קצת דס"ל דימים האמצעיים עדיפי מיום שביעי, והיינו כסברת הרשב"א והרא"ש הנ"ל.

ובישוב שיטת הראב"ד לכאורה היה אפשר לומר דס"ל כסברת הרא"ה בבדה"ב שם, דפליג על מה שכתב הרשב"א דיש ללמוד ימים האמצעיים מן הסוף. וז"ל הרא"ה שם ודבריו תמוהים דאנן שבעה נקיים ספורין בעינן, בשלמא כי איכא תחילתן או סופן איכא למימר דסליק לז' ספורים, דכי איכא בתחילתן ז' ספורים גרירי בתריה, וכי איכא סופן איכא למימר דבז' ספורים דלקמיה גרריה בתריה וכו', ע"ש. אמנם ברשב"א במשמה"ב שם באמת האריך לחלוק על סברא זו של הרא"ה, וע"ש שכתב דגרירה שאמר לא ידענו מה היא, וצ"ב במאי פליגי.

ונראה בביאור פלוגתתם, דפליגי ביסוד הדין בדיקה בז' נקיים אליבא דר' אליעזר. דהרי מפשטות דברי הרא"ה משמע דס"ל דגם לר"א בעינן שבעה נקיים ספורים לפנינו, ופליג על אינך תנאי רק במאי דס"ל דלא בעינן שתבדוק בכל יום בפועל, וסגיא במאי שבדקה בתחילתן או בסופן, דעי"ז חשיבא כאילו בדקה בכולהו, דכל הימים נגררים בתר ההתחלה או הסוף, אבל ודאי מודה דבעינן הבדיקה מצד עיקר הספירה.

אולם בדעת הרשב"א נראה ע"פ המבואר בתח"ד במשמה"ב שם, דס"ל דר"א פליג על אינך תנאי בעיקר היסוד של הבדיקה. וז"ל שם באמת כך נראה מן הדעת דאנן לאו ספורים לפנינו בעינן כר"ע וכר"י אלא שתספור ז' מוחזקין בטהרה כר"א וכו', ע"ש. ונראה מדבריו דס"ל דהדין בדיקה הוא רק להחזיקה בחזקת טהרה, ושעי"ז תוכל לספור ז' ימים שהם מוחזקים בטהרה. אבל לא שהבדיקה הוא חלק מעיקר הדין ספירה דלא חשיבא כסופרת אלא ע"י שבודקת בכל יום. ועי' בסד"ט (סי' קצו ס"ק יח בא"ד) שבאמת נתקשה בשיטת הרשב"א דהאיך אפשר לומר דהבדיקת שבעה נקיים הוא רק להחזיקה בטהרה, הרי היא כבר מוחזקת בטהרה ע"י ההפסק טהרה. וע"ש שכתב דצ"ל דהוי גזיה"כ דצריכה להחזיק עצמה בטהרה בתוך השבעה נקיים עצמם, ע"ש.

ונראה דאפשר להוסיף ע"ז, דיסוד החיוב בדיקה הוא שהחמיר התורה שלא לסמוך על החזקת טהרה של ההפסק טהרה, וצריכה לחוש ולבדוק בכל יום לברר בודאות שאינה רואה. וכן משמע מדברי הרשב"א בהמשך דבריו בתורה"ב, על מה שהביא שיטת הרמב"ן (בחי' דף ה, א) שהכריע דבבדיקה של הפסק טהרה צריכה לבדוק בחו"ס כיון שבא להעלותה מחזקת טומאה, אבל בבדיקה של שבעה נקיים א"צ לבדוק בחו"ס כיון שיא כבר בחזקת טהרה.

והרשב"א כתב ע"ז וז"ל וגם זה אינו מספיק לדעתי דכיון שאתה מצריכה בדיקה בימי ספירה וכו' ואם לא בדקה כלל הרי היא בחזקת טומאה, אף אתה מצריכה בדיקה בכל מקום שמיטמאה בו דמה הועילה זו בחצי בדיקה אם אתה חושש לה אע"פ שהפסיקה בטהרה וכו', ע"ש. ונראה מבואר כדברינו, דס"ל להרשב"א דיסוד החיוב בדיקה של הז' נקיים הוא משום חשש שלא לסמוך על ההפסק טהרה, ותיהוי כאילו היא עדיין בחזקת טומאה וכנ"ל, ודו"ק. [שוב הראוני בסד"ט בסי' קצד (ס"ק ד) שכבר כתב כן בדעת הרשב"א, ע"ש בדבריו.]

עכ"פ לכאורה יוצא לן דפליגי הרא"ה והרשב"א בעיקר הדין בדיקת ז"נ לפי ר"א. דלפי הרא"ה גם לר"א הוא מצד עצם הספירה דחשוב ספורין רק ע"י הבדיקה, ופליג רק במאי דס"ל דע"י גרירה חשיבי כולהו יומי כבדוקין. והרשב"א ס"ל דלר"א הדין בדיקה אינו מצד עצם הספירה, אלא כדי להחזיק הימים בחזקת נקיים ושעי"ז תוכל לספור ז' ימים שהם בחזקת נקיים. [אולם נראה פשוט דגם להרשב"א יתכן דאיכא דין דבעינן ספורין ממש, אלא דס"ל דא"צ בדיקה לזה. ונפ"מ למה שכתב בסד"ט הנ"ל בשם שו"ת מעיל צדקה (סי' יג)דר"א פליג רק במאי דס"ל דלא בעינן ספורים לפנינו דהיינו שיהיו גלויים, אבל ודאי מודה דבעינן ספורים, וע"ש נפ"מ מזה.]

ואשר לפ"ז נראה דזהו דפליגי בענין זה של גרירה. דהרא"ה ס"ל דלפי ר"א צריכים לדון כאילו היא בדקה ממש בכל יום דרק עי"ז חשוב ספירה, וס"ל דלזה בעינן לאתויי לסברא של גרירה, דאינו תלוי בסתם חזקת טהרה דעלמא. ולכך שפיר כתב דיש מקום לומר דלא שייכא אלא כשבדקה בתחילה או סוף דשאר הימים גרירין בתרייהו, משא"כ כשבדקה באמצע. אולם הרשב"א אזיל לשיטתו דלר"א דין הבדיקה הוא רק כדי להחזיקה בטהרה, ולכן שפיר אינו תלוי בסברא דגרירה אלא תלוי על חזקת טהרה, ובזה שפיר אפשר לומר דאיכא מעליותא באמצע יותר מן הסוף, ודו"ק.

שם. והנה לעיל הבאנו קושית הבעה"מ על מה שפשט הראב"ד דמהני בדיקה באמצע ממה דקי"ל כחכמים לעיל דנדה שהפסיקה בטהרה באמצע ימיה דמהני. והקשה הבעה"מ דהאיך אפשר ללמוד זבה החמורה מנדה הקלה וכדחזינן דא"צ ז' נקיים, ע"ש. ועי' ברשב"א שהביא קושיא זו והסכים עמה.

ונראה דלפי הנ"ל י"ל דגם בזה אזלי לשיטתייהו. דהרשב"א [וכן י"ל בדעת הבעה"מ] מקשה לפי מאי דס"ל דיסוד הדין בדיקה הוא כדי להחזיקה בטהרה, ולכן שפיר הקשה דליכא למילף לה מנדה דחזינן דקיל יותר להחזיקה בטהרה. אולם בדעת הראב"ד נראה דגם הוא אזיל לשיטתו וכשיטת הרא"ה הנ"ל. והביאור בזה נראה בהקדם מה שכתבנו לעיל (סח, א) לבאר עיקר סברת חכמים דמהני בנדה הפסק טהרה באמצע ימיה. דיעויין שם שהבאנו דברי המשנה אחרונה שנתקשה בשיטתם דלכאורה כל שבעת ימי נדותה עלולה היא לחזור ולראות. וכתב דצ"ל דס"ל לחכמים דנדה אינה בחזקת שתראה כל ימי נדותה אלא יום ראשון לחוד, ע"ש בדבריו.

אמנם יעויין שם שכתבנו דאפשר דיש לחדש ולומר באו"א. דבודאי מודים חכמים דא"א להחזיקה בחזקת טהרה בתוך ימי נדותה, וא"א לפסוק עליה חזקת טהרה אלא בסוף ימי נדותה, אלא דס"ל דאם בדקה באמצע ימיה ולא ידעינן שראתה שוב עד סוף ימי נדותה, אז אינה צריכה לבדוק שוב ויכולה לסמוך על הבדיקה שעשתה מקודם, והויא כאילו בדקה בסוף ימי נדותה ומהניא להחזיקה בטהרה אז, ודו"ק. [ועי' מה שהבאנו בסמוך מדברי הרמב"ם בשיטת החכמים.]

ואם כנים הדברים, אפשר לבאר בהכי דברי הראב"ד. דבודאי לא בא הראב"ד ללמוד האופן להחזיקה בטהרה מנדה, אלא שבא ללמוד עיקר יסוד זה דשייכא שיועיל הבדיקה אפי' לאח"ז. והיינו דכמו דהתם אמרינן דהבדיקה שעשתה ביום שני, הו"ל כאילו בדקה ביום ז', ה"נ י"ל דע"י הבדיקה שעשתה באמצע ימיה הו"ל כאילו בדקה בשאר הימים. ואפשר להוסיף עוד דאפי' הרא"ה דג"כ מקשה על מה שלמד הראב"ד מנדה, יש לדקדק מלשונו דאין כוונתו להקשות [כשאר הראשונים] דאין ללמוד מנדה משום דקיל מינה לענין להחזיקה בטהרה, אלא דמקשה רק דאכתי א"א ללמוד מנדה שתיחשב כאילו בדקה ממש לגבי שיהא סגי בהכי לענין הדין ספורים לפנינו, ודו"ק.

שם. ולפי הנ"ל אפשר לבאר עוד מחלוקת של הראב"ד והבעה"מ בהמשך דבריהם. דיעויין בראב"ד שהביא שני דעות אם בבדיקה לבעלה צריכה לבדוק בחורין וסדקין. והראב"ד הכריע כהדעה דא"צ לבדוק בחו"ס מהא דקי"ל כחכמים דמהני הפסק טהרה דנדה אפי' באמצע ימיה, וחזינן דמהניא אפי' בדיקה כל דהוא, וה"נ לענין חו"ס סגי בבדיקה כל דהוא. ועי' בבעה"מ שם דתמה עליו דהתם אינו קולא מצד עצם הבדיקה, אלא הוא קולא לענין שאין חוששין שמא חזרה וראתה לאחר הבדיקה, ולעולם אפשר דבעינן שעצם הבדיקה תהיה מדיקה מעליא, ע"ש.

ולפי הנ"ל י"ל דפלוגתתם תלוי בשני המהלכים הנ"ל בהטעם שהקילו חכמים וסמכו על בדיקה של יום שני. דבדעת הבעה"מ י"ל דס"ל דעיקר הקולא היא במאי דלא חששו שתראה שוב אחר הבדיקה [וסמכו לומר שהיא רק בחזקת שתראה ביום ראשון לחוד, וכסברת המשנ"א הנ"ל], וזהו שכתב דאינה קולא בהבדיקה עצמה אלא בלאחר הבדיקה, דהיינו שלא חששו שאחר הבדיקה תראה עוד. אולם בדעת הראב"ד י"ל דאזיל לשיטתו כפי שביארנו לעיל, דיסוד הקולא של החכמים היא שלא חייבוה לבדוק שוב בסוף ימיה וסמכו על הבדיקה שעשתה מקודם. ולכן שפיר יליף מינה דכמו דהתם סמכו על בדיקה אף שאינה מבררת לגמרי שהרי אפשר שראתה אח"כ [וזהו שקרא לה בדיקה כל דהו], ה"נ סמכינן על הבדיקה זו אף שאינה מבררת לגמרי, שהריאפשר דאיכא דם בחורין ובסדקין, ודו"ק.

שם. והנה יעויין עוד בדברינו לעיל (סח, א) שהבאנו להוכיח כעיקר היסוד שכתבתנו בדעת חכמים דגם לדידהו בעצם יש לה להפסיק בטהרה בסוף ימי נדותה, מדברי הרמב"ם בפ"ו (ה"כ) וז"ל שם נדה שבדקה עצמה בתוך ימי נדותה ומצאה שפסק הדם ואפי' פסק בשני לנדותה ושגגה או הזידה ולא בדקה עד לאחר נדתה וכו' אלא כל אותן הימים שלא בדקה בחזקת טהרה, ע"כ.

ומדבריו משמע להדיא דאפי' לחכמים דקי"ל כוותייהו דמהני בדיקתה באמצע ימי נדותה, מ"מ לכתחילה בעינן שתבדוק עוד פעם בסוף ימי נדותה. [ולפ"ז צ"ל דהא דתנן במתניתין דמהני היינו רק בדיעבד.] וזה מובן היטב לפי מה שכתבנו בדעת הראב"ד דבעצם בעינן שיהיה הבדיקה בסוף ימי ספירתה. אולם לפי המשנ"א דטעמייהו דחכמים משום דס"ל דאינה בחזקת שתראה אלא ביום ראשון לחוד, לכאורה שפיר מהני לכתחילה מה שבדקה ביום שני ואילך, וצ"ע בזה.

ואפשר די"ל עוד דבאמת כל הך דינא דפסק הרמב"ם דלכתחילה יש לה לחזור ולבדוק תלוי תלוי במחלוקת הראב"ד והבעה"מ וכפי שביארנו לעיל. דלפי הבעה"מ, דאינה קולא בהבדיקה עצמה אלא בלאחר הבדיקה [דס"ל דלא חששו חכמים שתראה אח"כ, וכסברת המשנ"א], אפשר דבאמת פליג על הרמב"ם בזה וס"ל דלכתחילה מהני הפס"ט ביום שני, ולדידיה דינא דמתניתין היינו אפי' לכתחילה.

ולפ"ז יתכן להוסיף ולומר [ע"ד הפלפול] דגם בזה אזלי הראב"ד והבעה"מ לשיטתייהו. דיעויין בדברי הראב"ד שכתב דמאי דתנן במתניתין דלר"א בדיקת ראשון ושביעי סגי, היינו רק בדיעבד אבל לכתחילה בעינן שתבדוק בכל יום וזהו דקתני במתניתין שבדקו דמשמע בדיעבד. אולם עי' בבעה"מ שם שמשיג עליו דבודאי מהניא לר"א לכתחילה ולישנא דשבדקו שפיר משמע אפי' לכתחילה, ע"ש בדבריהם. ולפי מה שכתבנו א"ש דפליגי נמי בפירושא דמתניתין לעיל (ע"א) דקאמרי חכמים אפי' בשנים לנדתה בדקה ומצאה טהור וכו' הר"ז בחזקת טהרה. דלפי שיטת הראב"ד י"ל דהיינו דוקא בדיעבד וכשיטת הרמב"ם, ואילו לפי הבעה"מ י"ל דמפרש לה דלכתחילה קאמר וכנ"ל, ודו"ק.

שם. והנה לעיל הבאנו דברי הראב"ד שכתב דהא דהתיר ר"א בבדיקת ראשון ושביעי היינו רק בדיעבד, אבל לכתחילה מודה דצריכה לבדוק בכל יום. ובבעה"מ שם פליג עליה דבודאי התיר ר"א אפי' לכתחילה. ואפשר דגם בזה י"ל דאזלי לשיטתם הנ"ל בביאור עיקר יסוד של הדין בדיקה. דלפי הראב"ד דבעצם בעינן שתבדוק בכל יום מצד עצם הספירה, ורק שהקיל ר"א דמכח סברא דגרירה הו"ל כאילו בדקה בכל יום, שפיר שייכא למימר דמ"מ איכא לכתחילה שתבדוק ממש בכל יום דבהכי הויא ספירה מעליא.

אולם לפי מה שביארנו בדעת הראשונים הנ"ל [והבעה"מ בתוכם] שהקשו על הראב"ד דאין ללמוד מנדה הקל, דמבואר דס"ל דהבדיקה הוא כדי להחזיקה בטהרה, א"כ שפיר י"ל דפשוט דסגי בבדיקה בתחילה או בסוף, דדיינו שאין אנו סומכין על החזקת טהרה שמכח ההפסק טהרה, אבל ודאי אינו מסתברא שתיבעי לבדוק בכל יום, ודו"ק.

דף סט, א

ל"צ כגון שלא בדקה עד שביעי וכו'. ומבואר בהמשך הגמ' דקמ"ל בזה דמהני ספירת ז' נקיים בכה"ג, ואף דליכא חזקה מתחילתן. ובביאור מאי דס"ל לרבי דמהניא בדיקה בשביעי לחוד, אפשר דתלוי במחלוקת שכתבנו בין הרא"ה [והראב"ד] והרשב"א בביאור עיקר הדין בדיקה דז' נקיים. דלפי הרא"ה מובן בפשיטות יותר הא דמהני בדיקה רק בסוף, וכמו שכתב שם דגם לגבי הסוף שייכא גרירה. אולם לפי הרשב"א דהבדיקה הוא כדי להחזיקה בטהרה, לכאורה צ"ב מאי מהניא בדיקה ביום שביעי כיון דלא היתה בחזקת טהרה כל הימים.

ולכאורה י"ל דהוי כעין חזקה דהשתא, דאמרינן מדהשתא היא טהורה גם מקודם היתה טהורה [וכ"כ במשנ"א במתניתין ע"ש]. אולם אפשר דיש לדקדק מלשון הרשב"א במשמה"ב דרך אחרת קצת, דע"ש שכתב וז"ל וכן כשבדקה בשביעי ושאר הימים הראשונים לא בדקה, אין הראשונים ספורים אלא מדין חזקה דכל שהפרישה בטהרה ובסוף הז' מצאה טהור חזקה שכולן יצאו בטהרה וכו', ע"ש.

ומשמע מדבריו דהא דמהני הבדיקה בסוף להחזיקה כל הימים בחזקת טהרה, הוא רק בצירוף מה שבדקה בהפסק טהרה ונמצאת טהורה. וצ"ל דאף דהוי גזיה"כ דבעינן שתחזיק בטהרה בתוך השבעה נקיים עצמם [וכמו שהבאנו לעיל מהסד"ט], אין זה אלא חומרא דבעי שתבדוק ותמצא ודאי טהורה בתוך השבעה נקיים, אבל אכתי מהניא בדיקת ההפס"ט לצרף להחזיקה בטהרה באותן הימים, ודו"ק. וע"ע בלשון הרמב"ן שהבאנו לעיל (פ"ב ה"ג) שאפי' בדקה ביום ז' לבד, הרי זה בחזקת טהרה שהרי בדקה והפסיקה קודם לכן. ולכאורה י"ל בכוונתו ג"כ על דרך הנ"ל, דמאי דמהניא בדיקת יום שביעי להחזיקה בטהרה הוא רק בצירוף בדיקת ההפס"ט, ודו"ק.

ולפי דבריהם מובן בפשיטות הטעם שהביא רב הא דצריכה להפסיק בטהרה רק במימרא בתרייתא דסופן אע"פ שאין תחילתן, ולא הביאו לעיל לגבי תחילתן אע"פ שאין סופן. ועי' בתוס' שנסתפקו מחמת הכי דדלמא באמת אינה צריכה להפסיק בטהרה היכא שבדקה ביום ראשון. [וכן מדוייק באמת בדברי הרמב"ם שלא הזכיר הפס"ט בנדה אלא בהכ"ב בדין בדקה בסוף לחוד ע"ש. וכן דקדק בפרדס רימונים (פתיחה לסי' קצו ח"א אות ב' בסו"ד), ע"ש בדבריו.] ולפי הנ"ל א"ש בפשיטות דרב באמת לא בא להשמיענו עיקר דין הפסק טהרה, אלא הדין בדיקת שבעה נקיים, ולכן נקט לה רק לגבי בדיקת סופן, דהך בדיקה מהניא רק בצירוף ההפס"ט וכנ"ל, ודו"ק.

ור' חנינא אמר תחלתן וסופן בעינן. יעויין במה שהארכנו לעיל בביאור מחלוקת הרשב"א והראב"ד בביאור שיטת ר"א דמתניתין. ולכאורה י"ל דנפ"מ בינייהו גם בביאור סברת ר' חנינא דאית ליה דלר"א בעינן בדיקת תחילתן וסופן. דבשלמא לפי הראב"ד דבעינן להחשיב כאילו בדקה בכל הימים ממש, יש לפרש בפשיטות דס"ל דא"א להחשיב כאילו בדקה בכל הימים אא"כ בדקה בין בתחילתן ובין בסופן.אמנם לשיטת הרשב"א דכל הדין בדיקה הוא רק להחזיקה בטהרה, לכאורה צ"ע אמאי לית ליה לר' חנינא דסגי עכ"פ בבדיקה תחילה לחוד, כיון דמהניא בדיקה בכל מקום להחזיקה בטהרה. [דבשלמא בדיקת ההפס"ט אינו מספיק וכנ"ל, אבל למה לא סגי בבדיקת יום ראשון.]

ושמעתי מבארים דהרשב"א יפרש דר' חנינא פליג בהא מילתא גופה, וס"ל דגם לר"א בעינן הבדיקה מצד הספירה [ועי' במשנ"א שהבאנו לעיל מה שכתב בזה], אולם לכאורה זה דוחק קצת. ואפשר די"ל דס"ל דבכלל הגזיה"כ שלא סמכינן על החזקת טהרה דמכח ההפס"ט, נכלל נמי דלא סמכינן על הבדיקה קמייתא לחוד, ובעינן שתבדוק ג"כ בסופן, ואכתי צ"ע בזה. [ועי' בתוס' הרא"ש (ד"ה לאו מי אוקימנא) שכתב דכיון דלר"א לא בעינן ספורים לפנינו, הא דצריכה לבדוק בין בתחילתן ובין בסופן באמת אינו אלא חומרא בעלמא מדרבנן.]

ואפשר דיש נפ"מ בזה לגבי מה שכתב הדגול מרבבה [לדקדק מלשון הסמ"ג] דלר"ח לא בעינן אלא שלא יהיו יותר מחמשה ימים בין בדיקה לבדיקה, ולפ"ז אם בדקה בשלישי ושביעי ג"כ מהניא, ע"ש בדבריו. ולפי הנ"ל אפשר די"ל דתלוי בב' צדדים הנ"ל. דאי נימא דגם לר"ח אין הבדיקה אלא כדי להחזיקה בטהרה ורק החמירו דלא סגי בבדיקה מתחילה לחוד, אפשר דמ"מ לא בעינן שתבדוק בתחילה וסוף דוקא, דעיקר החומרא הוא שלא להחזיקה מכח הבדיקה ביותר מחמשה ימים. אולם לפי הצד [כהמשנ"א] דלפי ר"ח הבדיקה הוא מצד הספירה, אפשר דס"ל דא"א להחשיב כל הימים כאילו בדקה מהן ממש, אלא ע"י שבדקה בתחלתן וסופן דוקא, ודו"ק. [אולם בעיקר הדין של הדגול מרבבה, עי' בפתחי תשובה שהקשה סתירה מדבריו בשו"ת נוב"י, ואכ"מ.]

איני והא כי אתא רבין וכו'. ופרש"י דלרב פריך דלא בעי ספורין ובדוקין ודאי וכו'. ועי' בתוס' הרא"ש שביאר דאע"ג דרב לא הלכתא דנפשיה קאמר אלא לבאר שיטת ר' אליעזר דמתניתין, מ"מ לא הו"ל לפרש כן בדבריו מאחר דלא אשכחן תנא שסובר כן, ע"ש.

והנה בעיקר מאי דמקשינן לרב דלפי דבריו נטבלה גם ביממא ומשמע אפי' ביום ראשון שבאה לפנינו, צ"ל דהוי אמרינן לה לבדוק קודם דאז הוי בדיקת סופן, ואח"כ מטבילין אותה. [וצ"ל דמהני טבילת זבה ביום ז' לספירתה בכה"ג, ועי' בדברי התוס' לעיל (סז, ב) מה שכתבו בזה.]

והנה עי' ברמב"ן שהקשה דמ"מ גם לרב לא מהני בדיקת סופן אא"כ הפסיקה בטהרה קודם הז"נ, ותי' דכיון דמיירי בלידה ודאי הפסיקה, ע"ש. אולם עי' בתוס' הרא"ש שתי' דצ"ל דהפס"ט הוא רק חומרא דרבנן ואינה נמנעת בשביל זה מלטבול בזמנה, וא"נ הוי דאורייתא י"ל דטובלת דשמא הפסיקה ולאו אדעתא. וע"ע בהמשך דבריו שכתב וז"ל אבל אין לחוש ולומר שמא בדקה ביום ראשון של ספירה ואיכא תחילתן וסופן שבאתה שעתה [נראה דצ"ל שבאותה שעתא] שבדקה לפנינו יום שביעי של יום זה, ע"כ.

והיינו דמקשה דא"כ דמקשינן לפי רב דניחוש שמא הפסיקה בטהרה, א"כ ה"נ לר' חנינא קשיא דניחוש שמא עשתה בדיקת יום ראשון ולאו אדעתא. ולשונו בתי' מגומגם קצת, ונראה דכוונתו לומר דשאני לענין בדיקת יום ראשון דבעינן שתהיה דוקא ביום ראשון של הז' ימים דקודם לזה אין מצטרפין, משא"כ בהפס"ט דבכל יום שפסקה קודם הז' ימים מהני. [וע"ע במהרש"א שג"כ תי' כדברי התוס' הרא"ש.]