סוגיא דוסתות דאורייתא או דרבנן

דף טו. כל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן וכו' עי' ברמב"ם (פ"ד ה"ט) וז"ל כל הנשים שיש להן וסת בחזקת טהרה לבעליהן וכו', ע"ש. והיינו דמפרש דמתניתין מיירי דוקא באשה שיש לה וסת, ובמ"מ הביא סמך לדבריו מדברי הגמ' לעיל דף יא:, ע"ש, ועי' בחי' הרשב"א (בד"ה הא דא"ר הונא) שהביא דברי הרמב"ם, וע"ש מה שהק' ע"ד מגמ' דידן (ובמ"מ מתרץ קושיתו, ע"ש), והרשב"א חולק על הרמב"ם וס"ל דמתניתין איירי אפי' באשה שאין לה וסת, ע"ש, וסוגיא דלעיל היא דוקא בעסוקה בטהרות, וכ"כ בריטב"א, ע"ש. (וע"ע במה שכתבנו בסמוך ע"ד ר"ל בגמ'.) ועי' בדברי הרא"ש בסוף פ"ק דמסיק דיש לחוש לשיטת הר"ח דאשה שאין לה וסת צריכה בדיקה לבעלה, ע"ש, והיינו כשיטת הרמב"ם הנ"ל.

ועי' בסי' קפו' סעיף ב' שהביא המחבר דעת הרמב"ם והרא"ש דאשה שאין לה וסת צריכה לבדוק קודם תשמיש, ע"ש, אולם עי' בש"ך בסי' קפד' ס"ק ב' שפסק דקודם עונ"ב היא בחזקת טהרה, ועי' בכו"פ שחולק עליו מכח דברי המחבר הנ"ל, ועי' בסד"ט ובחוו"ד שם מה שכתבו ליישב בזה, ועי' בחת"ס שכתב לחלק בין קודם העונ"ב לבין אחר העונ"ב, וע"ע בט"ז לקמן שם ס"ק יג' מה שכתב בזה, וכ"כ בסי' קפט' בס"ק ה', ע"ש, ואכמ"ל.

סד"א הנ"מ היכא דאיתיה במתא דרמיא אנפשה ובדקה וכו' לכאורה הכוונה דרמיא אנפשה אי ארגשה או לא, וכך פירש הרשב"א לעיל דף יב. (בד"ה הא דאמרינן), ע"ש. וע"ע בדבריו שם שהק' מסוגיא דהתם דמבואר דבבא מן הדרך פשיטא טפי דהיא מותרת לבעלה מטעם דתובע לה והו"ל כבדיקה, ובגמ' דידן מבואר דבאיתיה במתא פשוט טפי דהיא מותרת, וע"ש מה שתירץ. ועי' בתוס' הרא"ש כאן שג"כ עמד בזה, וע"ש מה שתירץ. ולכאורה יש לבאר דשאני מתניתין דאיירי לענין החזקת טהרה ולענין זה י"ל דכשבעלה בעיר עדיף, דכיון דרמיא אנפשה ובדקה קיימא בחזקת טהרה דידה, אולם לעיל איירי לגבי חובת בדיקה ולענין זה שפיר י"ל דבא מן הדרך עדיף טפי דבמה שתובעה הו"ל כבדיקה, ודו"ק.

והנה במאי דמסיק בסוגיין דמתניתין קמ"ל דגם היכא דליתיה במתא קיימא בחזקת טהרה, יל"ע אם היינו דמסקינן דהחזקת טהרה אינה תלויה במאי דרמיא אנפשה ובדקה, או דלעולם תליא בזה אלא דמסקינן דאפי' היכא דליתיה במתא רמיא אנפשה ובדקה. ושוב ראיתי בריטב"א לעיל שם דמבואר להדיא בדבריו כצד שני דהמסקנא היא דגם בדליתיה במתא רמיא אנפשה, ע"ש.

אמר ר"ל משום ר"י נשיאה והוא שבא ומצאה בתוך ימי עונתה ופרש"י ל' יום לראייה אבל לאחר ל' בעיא בדיקה הואיל וסתם נשים חזיין לסוף עונה, עכ"ל. והו"ד ברמב"ן, ע"ש, והביא שכך איתא בירושלמי, וכ"ה ברשב"א בתורה"ב (טו.) ע"ש בדבריו.

אולם בהמשך דבריו דקדק הרמב"ן במאי דהרי"ף והרמב"ם השמיטו דין זה, וכ' דצ"ל דהם מפרשים דברי ר"ל באו"א דאיירי באשה שיש לה וסת ועונה היינו עונת וסתה, ואשמועינן ר"ל דהא דתנן שהיא בחזקת טהרה ומותרת היינו דוקא כשבא תוך ימי עונתה לאפוקי כשבא ביום העונה עצמה דלא, ולא הקילו בה בבא מן הדרך (כדרך שהקילו ביוצא לדרך וכדאיתא ביבמות דף סב:), ע"ש בדבריו, וכן ביאר במ"מ את דברי הרמב"ם, ע"ש. ולכאורה יש להוסיף דהרמב"ם לשיטתיה דלעיל דפי' למתניתין באשה שיש לה וסת דוקא (ע"פ הסוגיא בדף יא: וכנ"ל) לא היה נר' לו לפרש דברי ר"ל בעונה בינונית דהרי מסברא אינו שייכא באשה שיש לה וסת וכמו דנקטו הרמב"ן והרשב"א וכפי שיתבאר בעז"ה, ובע"כ הוצרך לפרש דכוונת ר"ל לעונת וסתה, ופשוט.

והנה לפ"ד הרמב"ם ודעימיה נמצא דלית לן מקור בגמ' לעונ"ב בכלל וא"כ גם אשה שאין לה וסת א"צ לחוש לה, ולפ"ז ילע"ק בדברי המחבר בסי' קפד' (סעיף ט' ויא') שהביא הדין דעונ"ב בלי חולק, ואילו בסי' קפו' (סעיף ב') הביא לדעת הרמב"ם והרא"ש לענין אשה שיש לה וסת, ע"ש, ולכאורה הא בהא תליא וכנ"ל, וצ"ע. שו"ר בכו"פ בסי' קפד' ס"ק יג' שכבר עמד ע"ז, וע"ש מה שכתב.

שםוהנה עי' ברא"ה בבדה"ב (ז.) דג"כ ל"ל הך דינא דעונ"ב, וע"ש בא"ד שהק' על הרשב"א וז"ל ולהוציא מדברי המחבר שכתב שחוששת לעונ"ב... ואינו דהא אנן סתמא קאמרינן דכל לבעלה לא בעיא בדיקה לעולם באשה שאין לה וסת ומה טעם לחששא זו אחר שאין לה וסת כלל וכו', ע"ש. ודבריו צ"ב קצת דהרי הטעם לחוש לעונ"ב הוא כמו שביאר הרשב"א שם משום דרוב נשים רואות אז ולכן יש לחוש גם לה שמא תראה, ואדרבה משום דאין לה וסת קבוע של עצמה הוא דחוששין לה לעונ"ב, וצ"ע.

ואפשר די"ל בביאור קושייתו דמקשה לפי מאי דהבין מדברי הרשב"א דגדר החשש דעונ"ב הוא כדרך וסתות, וכמו דמשמע מדברי הרשב"א שם, וכן נר' קצת ממה דנקט שם בהמשך דבריו דנוהג בה דין פרישה וכמו בוסתות, וע"ע בדבריו לעיל (ד:) דעונ"ב שהיא לשלשים יום הרי הוא לה כוסת קבוע לענין זה וכו', וע"ז הק' הרא"ה דכיון דאשה זו ל"ל וסת בכלל מאי שייכא לגבה הך רוב דכל הנשים שיש להן וסתות לשלשים יום, ודו"ק.

ואפשר דיש להוסיף עוד בביאור דבריו עפ"ד בחוו"ד (סי' קפד' ס"ק א') שהביא דברי הר"ן בביאור שיטת הרי"ף (והרמב"ם שהבאנו לעיל) דאשה שאין לה וסת לעולם צריכה בדיקה לבעלה ולא אמרינן שהיא בחזקה שלא תראה עד יום שלשים כדרך רוב נשים, שהוא משום דכיון דאנו רואים דאשה זו אין לה סדר בימים הגורמת לה לראות, אמרינן דמעשיה ומקריה הוא שגורמים לה לראות ולכן לא שייך בה בכלל הרוב של הנשים הרגילות לראות בהפלגה של שלשים יום, ע"ש בדבריו. ולפ"ז אפשר די"ל דעל דרך זה הוא ג"כ כוונת הרא"ה דכיון דאשה זו אין לה וסת בע"כ דהקרים הוא הגורמים לה לראות ולא הימים, ולכך לא שייך בה לחוש לוסת הימים כעונ"ב, ודו"ק.

והנה בעיקר מאי דנקט הרשב"א דעונ"ב יש בה חיוב פרישה, יש לדקדק קצת מדברי הרמב"ן בהל' (פ"ה ה"ט) דלא ס"ל כן, דע"ש שהביא הך דינא דפרישה סמוך לוסת דוקא על אשה שיש לה וסת ולא על דין עונ"ב דלעיל מיניה, ודו"ק. שוב הראוני בשו"ע הרב בסי' קפט' (ס"ק א') שג"כ דקדק הכי בדעת הרמב"ן, ע"ש בדבריו.

שם והנה ע"ע בריטב"א שג"כ ביאר דברי ר"ל על דרך הראשונים דכוונתו הוא לעונת וסתה אלא שביאר לה באו"א קצת. והיינו דלעולם מיירי באשה דאין לה וסת קבוע ומ"מ יש איזה זמן שברור שאינה רואה קודם לה ורק דפעמים רואה ביום זה ופעמים ביום זה אבל כולן אחר יום מסויים. ובזה אשמועינן ר"ל דגם אשה זו היא בכלל דינא דמתניתין שהיא בחזקת טהרה ומותרת לבעלה עד אותו זמן בלי בדיקה וכדין אשה שיש לה וסת קבוע, ע"ש בדבריו. ולכאורה כוונתו הוא על דרך הדין שהביא המחבר בסי' קפו' סעיף ג' מהתרוה"ד (סי' רמז') דאשה שאינה רואה בפחות מיד' יום עד יד' יום דינה כדין אשה שיש לה וסת, ע"ש. אולם בעיקר הדין, עי' בחוו"ד שם שתמה מאוד על דין זה, וע"ש לענין אי צריכה לחוש לעונ"ב, וע"ע בסד"ט סי' קפט' (ס"ק כ') מה שכתב בזה, ואכ"מ.

א"ר הונא ל"ש אלא שלא הגיע שעת וסתה אבל הגיע שעת וסתה אסורה וכו' ופרש"י לא שנו דכי מצאה תוך ימי עונתה לא בעיא בדיקה אלא שלא הגיע עת וסתה בתוך אותן הימים וכו', והיינו דמפרש דר"ה קאי ע"ד ר"ל דלעיל שביאר דחזקת טהרה דמתניתין הוא רק עד העונ"ב, ור"ה בא להחמיר יותר דגם זה ליתא אלא עד שעת וסתה. (אולם עי' בדברי רש"י בסמוך בלישנא דר' אשי ובמה שביארנו שם.) ומבואר מדברי רש"י דאפי' אשה שיש לה וסת צריכה לחוש לעונ"ב.

ועי' ברמב"ן שחולק עליו בזה, דכיון דיש לה וסת הו"ל מסולקת דמים עד זמן זה והאיך ניחוש לעונ"ב הקודם לה, ע"ש. וכוונתו הוא למאי דתנן בריש מכילתין דאשה שיש לה וסת דיה שעתה וכר' דוסא (לעיל דף ד:, ע"ש) והכי קי"ל, וס"ל להרמב"ן דהיינו משום דהויא כמסולקת דמים קודם זמן וסתה. ועי' בתוס' לקמן דף ס: (בד"ב עוברה) שג"כ ביארו הכי.

אולם נר' די"ל בדעת רש"י דחולק ע"ז וס"ל דהא דדיה שעתה אינו משום דהויא מסולקת דמים, אלא הטעם הוא כמו שפי' במתניתין שם דליכא למימר דמעיקרא הוי התם דודאי אורח בזמנו בא, ע"ש. והביאור בזה י"ל דס"ל דכיון דחזקה דאורח בזמנו בא לא בעינן להסתפק דלמא בא קודם דודאי בא בזמנו, אבל לעולם לאו מטעם מסולקת דמים היא. ועי' בשו"ת רעק"א סי' נו' שהאריך בזה דודאי אשה שיש לה וסת אינה מסולקת דמים כאינך ד' נשים, אלא עיקר הטעם דדיה שעתה הוא משום דחזקה דאורח בזמנו בא, ע"ש.

ואפשר דיש להוסיף בזה דרש"י ותוס' אזלי לשיטתייהו דנר' דפליגי בגדר הדין דווסתות, ולא מיבעיא למ"ד וסתות דאורייתא דמבואר מדברי תוס' דחשיבא כודאי ואילו מדברי רש"י מבואר דלא הוי אלא הילכתא לטמאה מספק, אלא אפי' למ"ד דוסתות דרבנן נר' דפליגי דלפי רש"י אם עבר הוסת נר' דמותרת מיד ואילו לתוס' מבואר דצריך להמתין עד שהיתה ראויה לטבול וכפי שיתבאר בסמוך. עכ"פ נר' מבואר דלפי תוס' חששא דוסתות אלים טפי מלפי רש"י. ולפ"ז מובן היטב מאי דלפי תוס' חשיבא כמסולקת דמים ע"י הוסת ואילו לפי רש"י לא דיינינן לה כמסולקת דמים, ודו"ק.

והנה לכאורה עיקר המחלוקת תלוי בביאור השו"ט של הגמ' לעיל דף ד: דלל"ק הוי סבירא לן דר' דוסא ס"ל דדיה שעתא אפי' אם ראתה שלא בשעת וסתה ובע"כ דהוא משום דחשיבא כמסולקת דמים בשאר ימיה, אולם למסקנא אמרינן דר' דוסא ל"ל דדיה שעתה אלא כשראתה בשעת וסתה, ע"ש, ולפ"ז י"ל דפליגי אי למסקנא הדרינן מסברא קמייתא וס"ל דלאו מטעם מסולקת דמים הוא, ודו"ק.

והנה עי' במתניתין לעיל (דף יא.) דתנן אע"פ שאמרו דיה שעתה צריכה להיות בודקת וכו', ופרש"י שם דאיירי באשה שיש לה וסת וצריכה להיות בודקת בכל יום שחרית וערבית כשאר נשים, ע"ש. אולם עי' בתוס' לקמן דף לט. (בד"ה והיולדת) שפירש דאשה שיש לה וסת א"צ להיות בודקת אלא בשעת וסתה, ע"ש. ולכאורה גם בזה י"ל דאזלי לשיטתם וכנ"ל, דלפי תוס' הויא כמסולקת דמים שלא בשעת וסתה וא"צ לחוש ולבדוק, ואילו לפי רש"י לא דיינינן לה כמסולקת דמים וצריכה לבדוק כשאר נשים. (וממילא אזלי לשיטתם בפירושא דמתניתין גם בהא דפליגי אי ממתניתין איירי דוקא ביש לה וסת או גם בד' נשים, ופשוט.)

ובעיקר הנידון אי הדין דדיה שעתה הוא מטעם דהויא כמסולקת דמים, עי' בדברי הרא"ה בבדה"ב (יא:) דנקט דהוא מטעם דמסולקת דמים, וברשב"א במשמה"ב שם פליג עליה ומפרש דלאו מטעם מסולקת היא אלא משום דחזקה דאורח בא בזמנו, ע"ש, וכ"ה בלשונו בחי' בסוגיין, אלא דאיהו ס"ל דגם לפי סברא זו אינה צריכה לחוש לעונ"ב, ע"ש, ודו"ק.

שם עי' ברמב"ן שם דמסיק דאי עונ"ב הוי קודם ליום וסתה א"צ לחוש לה דהויא אז מסולקת דמים, אבל אם וסתה קודם ועברה ולא ראתה צריכה לחוש לעונ"ב דא"א לנו לומר דלעולם לא תראה ולפיכך חוששין לעונות ותולין בהן, ע"ש. והנה לכאורה צ"ב בדעת הרמב"ן דאי בעינן למיחש מחמת סברא זו, א"כ גם כשהוסת הוא השני נימא דבעינן למיחש לה מהאי טעמא דא"א שלא תראה לעולם, דהרי לא חמירא חששא דעונה מחששא דוסתות וכמו שביאר הרמב"ן לעיל שם (מכח הא דדיה שעתה).

וצ"ל דהך סברא דא"א שלא תראה הוא סברא מסויימת השייכא רק לענין חששא דעונות, וצ"ב בזה. ואפשר לבאר דשאני חשש עונה שהוא מכח רובא דעלמא שרגילין לראות בזמן זו. ואפשר לבאר החילוק בזה דדוקא בכה"ג דבעינן להפקיעה מהך רובא דעלמא מכח מה דיש לה וסת, אלא דאותה וסת עצמה אין אנו חוששין לה דתלינן דלמא לא ראתה אז (וכמו שביאר לעיל) ומשום דלא הוי ודאי שתראה, בזה איכא טענה דוכי אשה זו לעולם לא תראה ובע"כ בעינן למיחש לחדא מינייהו, ודו"ק.

ולפ"ז אפשר דיש מקום ליישב מה שהביא הט"ז בסי' קפט' (ס"ק לא') דברי המהרש"ל דהיכא דעברה וסתה ומצאה טהורה תו לא בעי למיחש לעונ"ב, והחוו"ד שם (ס"ק כ') תמה עליו דהוא נגד דברי הר"ן (בשם הרמב"ן הנ"ל), ע"ש. ולפ"ד אפשר לחדש דסברת הרמב"ן הוא דוקא היכא דאינה חוששת לוסתה מחמת דתלינן דלא ראתה כיון דאינו ודאי שתראה בה ותלינן בהצד שאין אשה רואה בשעת וסתה דבכה"ג א"א לה לומר דג"כ אינה חוששת לעונ"ב כדרך רוב נשים, אבל היכא דבדקה עצמה ביום וסתה ונמצאת טהורה דלא אתינן לתלות על הצד שאינה רואה בשעת וסתה, בזה אפשר דלא שייכא טענת הרמב"ן וממילא הדרא דינא דאינה צריכה לחוש לעונ"ב, ודו"ק.

א"ר הונא ל"ש... אבל הגיע שעת וסתה אסורה קסבר וסתות דאורייתא ופרש"י ווסות דאורייתא הל"מ דמחזקינן לה בטומאת ספק, ומבואר דאינו מדין חזקות דכל התורה דע"י שראתה ג' פעמים מחזקינן לה בודאי שתראהעוד ביום וסתה, אלא דהוא הלכתא מסויימת לאחזוקה בטומאה מספק. אלא דצ"ב באמת דהרי לכאורה איכא חזקה דאורח בזמנו בא, ובמאי גרע משאר חזקות דעלמא. (ועי' בלשון הר"ן בשו"ת סי' סו' דאיכא חזקה בטבע שתראה לזמן שקבעה ג' פעמים.)

ולכאורה י"ל בזה ע"פ הסברות שכתבו האחרונים (הבאנום בסמוך) לבאר סברת המ"ד דוסתות דרבנן, (ולדוגמא סברת החת"ס שביאר דס"ל דהך חזקה דאורח בזמנו בא הויא חזקה גרוע דעשויה להשתנות, ע"ש בדבריו), וא"כ י"ל כן לדעת רש"י גם למ"ד וסתות דאורייתא ולכך בעינן להל"מ חדשה וכנ"ל. ואף לפי סברת הנוב"י (סי' נה') שחילק בין בשעת וסתה לבין אחר שעת וסתה נר' דאפשר לומר כן,שהרי אף דרש"י פירש דהדין דוסתות דאורייתא היינו לענין החיוב בדיקה בשעת הוסת (וכמו שפי' לעיל דף ט. ע"ש) מ"מ הרי פשוט דכל הדין בדיקה הוא רק כדי להתירה לאחר שעבר הוסת, דהרי בשעת הוסת אסורה אפי' אי בדקה ונמצאת טהורה וכמו שכתבו כל הראשונים, וא"כ גם חובת הבדיקה בשעת הוסת אינו יכול לאתויי לה מדין חזקות דכל התורה ובע"כ דאינו אלא מהל"מ חדשה וכנ"ל, ודו"ק.

רבה בב"ח אמר אפי' הגיע שעת וסתה נמי מותרת קסבר וסתות דרבנן ופרש"י הצריכוה חכמים לבדוק ביום וסתה שמא תראה, ומיהו היכא דלא הוי בעיר ולא ידעינן אי בדקה אי לא בדקה לא מספקינן לה בטומאה, ע"כ. ומבואר מדברי רש"י דאפ' למ"ד וסתות דרבנן אינו מותרת אלא באופן דיש ספק שמא בדקה. וצ"ע ממה שכתב לקמן (דף טז.) גבי הא דבעו מיניה מר"נ אי וסתות דאורייתא או דרבנן, ופרש"י דאם וסתות דרבנןדאינהו אצרכוה בדיקה א"כ אם לא בדקה טהורה, ע"ש, ובמסתימת לשונו משמע דטהורה בלי בדיקה, וצ"ע.

אלא דבאמת דברי רש"י דהתם הוא דצ"ע דהרי הוא ברייתא מפורשת בהמשך הסוגיא דאמרי חכמים דאם לא בדקה בשעת וסתה תבדק, והיינו אח"כ (וכפי פרש"י שם) ומוקמינן התם דס"ל דוסתות דרבנן, ומפורש להדיא דגם למ"ד דוסתות דרבנן אם עבר וסתה לא בדקה צריכה לבדוק אח"כ.

ואפשר די"ל בזה בהקדם מה דנר' לדקדקד במאי דפרש"י התם דלמ"ד תבדק אם מצאתה טמאה הויא טמאה משעת וסתה, ע"ש, והרי לעיל שם (במאי דהוי בעי ר' נחמן לפשוט האיבעיא אי וסתות דרבנן ממימרא דר"ה התם) מבואר בפרש"י דתלוי בב' הלשונות דגמ' אי למ"ד וסתות דרבנן מטמאה למפרע משעת וסתה או לא, דלפי הל"ק דוקא למ"ד וסתות דאורייתא מטמאינן הטהרות דמשעת וסתה ואילך, ע"ש בדבריו (ודלא כמבואר בדברי התוס' שם ובעזה"י יתבאר עוד שם), וא"כ צ"ע מה ראה לפרש דברי הברייתא דוקא כל"ב, וצ"ע.

ואפשר די"ל בזה דס"ל לרש"י דמסתברא דהדין דתבדוק והדין דטמאה למפרע תלויין זה בזה, והא דס"ל לחכמים הנ"ל דאם לא בדקה בעי בדיקה אח"כ היינו משום דס"ל כל"ב דהתם דגם למ"ד וסתות דרבנן איכא חששא אלימתא לשעת וסתה ולכך ס"ל דאם נמצאת טמאה מטמאין לה למפרע משעת וסתה, אבל לפי הל"ק דעל הצד דוסתות דרבנן אפי' אם ראתה אח"כ אינה טמאה משעת וסתה, וחזינן דלהאי לישנא לא הוי חששא אלימתא כ"כ, ה"נ דא"צ לבדוק אם עבר וסתה ולא בדקה, ודו"ק. (ולהאי לישנא אפשר דמפרשים הברייתא דתבדוק כמו שכתבו הראשונים לדעת הרמב"ם, ודו"ק.)

ולפ"ז יש לומר דרש"י כאן פי' כפי מסקנא דסוגיין דמסקינן כי הני תנאי דבעינן שתבדק אח"כ, אולם לגבי הפירוש של האיבעיא דלקמן נקט לפרש כפי הל"ק דהתם, ופשוט. (אלא דאכתי צע"ק בסוגיא דלעיל דף ט. דמיבעיא לן דוקא למ"ד וסתות דאורייתא, ועי' בפרש"י שם, וי"ל.)

שם עי' ברמב"ן שהק' ע"ד רש"י מברייתא דמייתי לקמן בסוגיין דקתני דאם עבר וסתה ולא בדקה צריכה לבדוק, ומוקמינן לה התם כמ"ד דוסתות דרבנן, והק' הרמב"ן דהרי חזינן דגם למ"ד וסתות דרבנן מחזקינן לה כטמאה מספק כל זמן שלא בדקה, וא"כ היכי אפשר להתירה מכח ספק שמא בדקה, וע"ש שתי' בב' אופנים. או דצ"ל דר"ל מיירי דוקא בבן מן הדרך ובכה"ג הקילו כיון דאיכא תביעה והו"ל כאילו בדקה וכדאמרינן בגמ' לעיל (דף יב.), ע"ש. (ולכאורה זהו אוקימתא גדולה בדברי ר"ל דהרי ע"פ פשטות מיירי בכולהו גווני דמתניתין והיינו אפי' כששהא בעיר, ועי' בריטב"א שכבר עמד ע"ז.) וא"נ י"ל דכיון דאינו אלא ספק שמא ראתה, לכן מקילים ותלינן שמא בדקה, ע"ש.

וע"ש שהוסיף דלפ"ז י"ל דר' יוחנן דאמר בסמוך דבעלה מחשב ימיה ואינה מותרת מיד, אינו מוכח דפליג ע"ד רבב"ח דהכא די"ל דמיירי כששהא בעיר וליכא תביעה, ולשהות עמה בין ערה ובין ישנה ואע"פ שאינה אומרת לו כלום, ע"ש בדבריו. ולכאורה יש לבאר דהוצרך להוסיף הא דלשהות עמה וכו' לפי המהלך השני שם דמן הסתם תלינן להקל מספק דשמא בדקה, וע"ז כתב לחלק בין ערה לישנה. ואפשר לבאר דכוונתו לומר דרבב"ח מיירי כשהיתה ישנה ולכך הקילו דא"צ לצערה לעוררה לשאול לה, וכ"כ הראב"ד בבעה"נ (שער הספירה סי' ג') ע"ש, והיינו כלשון שני בדברי רש"י לעיל דף יב. (בד"ה ערה) ע"ש. אולם לענ"ד משמע מדבריו דכוונתו על דרך אחרת, דר' יוחנן בא לחדש היתר לערה אע"פ שאינה אומרת לו כלום, והיינו דבעצם יש בה ריעותא בהצד דשמא בדקה דהרי אם איתא דבדקה הוי אמרה ליה, ולכך חידש ר' יוחנן דאינה מותרת אא"כ חישב ימיה, ודו"ק. ומסברא היה מקום לחלק לאידך גיסא, דאפשר לאוקמא דוקא בערה דשייכא בה סיבא להקל טפי דאם איתא דחזיא הוי אמרה ליה, ועי' בחוו"ד בס"ק יד' שכבר ירד לסברא זו, ועי' בפת"ת (ס"ק כז') שהביא דבריו.

והנה בעיקר קושית הרמב"ן על דברי רש"י מכח הך ברייתא דבעי לבדוק, י"ל דס"ל לרש"י דאינו מוכח מהתם דמחזקינן לה כטמאה עד שתבדוק. ונר' דיש לדקדק דבאמת פליגי בזה הראשונים. דיעויין בדברי הרשב"א לקמן שם (בד"ה ר"י אומר) שפי' מאי דאמר תבדוק וז"ל כלומר דאע"ג דוסתות דרבנן מ"מ הרי היא טמאה עד שתבדוק ותמצא טהור, ומכח זה מקשה על מאי דבעינן להוכיח (בהמשך הגמ' שם) מדברי ר"מ דס"ל דוסתות דאורייתא, די"ל דס"ל וסתות דרבנן דמ"מ אי ליכא חרדה טמאה עד שתבדוק, ע"ש. ועכ"פ מבואר מדבריו דס"ל דהויא בחזקת טמאה עד שתבדוק וכדברי הרמב"ן הנ"ל. וכן מבואר עוד מדבריו בתורה"ב (טו:)שפי' דהא דאמר רב לקמן שם דבדקה ונמצאת טמאה טמאה ל"ד נקט דה"ה בלי נמצאת טמאה הויא טמאה ולא נקט לה אלא אגב בדקה ונמצאת טהורה דטהורה, ע"ש.

אולם עי' בתוס' לעיל דף ט. (הא ליכא חרדה) שהק' באו"א קצת די"ל דגם למ"ד וסתות דרבנן איכא נפ"מ באופן דבדקה אח"כ ונמצאת טמאה דאי לאו חרדה הוי מטמאינן לה למפרע, ע"ש בדבריו. ואפשר די"ל דהתוס' דוקא נקטו להקשות הכי ולא הקשו בפשיטות כקושית הרשב"א, די"ל דפליגי וס"ל דאע"ג דאיכא דין שתבדוק מ"מ לא מחזקינן לה כטמאה עד שבדקה. ולפ"ז י"ל דרש"י נמי ס"ל כן, ול"ק קושית הרמב"ן. (ועי' בלשון רש"י לעיל דף יא. בד"ה אילימא לימים בא"ד וז"ל ואם הגיע אחד בשבת ולא בדקה עצמה טמאה מספק וכו', ע"ש.)

ואפשר דיש לבאר דפליגי רש"י ותוס' עם הרמב"ן והרשב"א בגדר הדין דוסתות למ"ד דוסתות דרבנן. די"ל דלפי הרמב"ן והרשב"א נקטינן טפי שתראה בשעת וסתה, ולכך ס"ל דהויא בחזקת טומאה כל זמן שלא בדקה, משא"כ לדעת רש"י ותוס' י"ל דלא מחזקינן לה כרואה כ"כ. ועי' במה שכבר כתבנו לעיל מחלוקת רש"י והרמב"ן אי הויא כמסולקת דמים ע"י הוסת, ולכאורה גם בזה אזלי לשיטתם, ודו"ק.

והנה לכאורה יש לדקדק מסתימות דברי רש"י דמשמע דלרבב"ח מותרת מיד, ואפי' התוס' לא פליגי אלא מכח הדין דוהזרתם, ע"ש. ומאידך גיסא עי' ברשב"א בתורה"ב (טו.) שנקט כן בפשיטות מסברא דנפשיה וז"ל בהמשך דבריו שם ואלא מיהו אם לא שהה עד כדי שתוכל לספור ולטבול אסורה ואע"ג דוסתות דרבנן דאימר ראתה כיון דרוב פעמים אורח בזמנו בא, ע"ש. וי"ל דגם בזה אזלי לשיטתם הנ"ל, דלפי הרשב"א דמחזקינן לה טפי כרואה פשיטא דאין להתירה אלא בצירוף הספק דשמא טבלה, משא"כ לסברת רש"י ותוס', ודו"ק.

עכ"פ נמצא לפ"ד דאיכא ג' דעות בראשונים בגדר החשש דוסתות דרבנן. דלפי רש"י היא מותרת מיד ואינה בחזקת טמאה עד שתבדוק וגם אינה נעשית כמסולקת דמים ע"י הוסת וכמו שכתבנו לעיל. ושיטת התוס' הוא דאינה בחזקת טמאה עד הבדיקה, אולם מ"מ אינה מותרת מיד וגם הויא כמסולקת דמים ע"י הוסת. ושיטת הרמב"ן והרשב"א דאינה מותרת מיד והויא בחזקת טמאה עד שתבדוק וגם הויא כמסולקת דמים.

שם עי' במה שהבאנו לעיל מדברי הרמב"ן מה שכתב ליישב לדעת רש"י שלא יהא פלוגתא בין דברי רבב"ח לדברי ר' יוחנן. (ועי' בר"ן בשבועות שכתב דרך אחר ליישב דברי ר"י עם רבב"ח עפ"ד הרמב"ן דבעבר העונ"ב אחר וסתה יכולה להקל ולחשב ימיה מיום וסתה, ע"ש.) אולם בהמשך דבריו הביא בשם הראב"ד (בבעה"נ שם) דנקט דבאמת פליגי וקי"ל כר' יוחנן דבעי לחשב ימיה, והרמב"ן מסיק עלה דהוא דרך טובה להחמיר למעשה, ע"ש, וכך פסק בהל' נדה (פ"ה ה"ה) ע"ש.

שם והנה עי' בתוס' שהקשו על עיקר דברי רבב"ח דאפי' בהגיע ימי וסתה מותרת, מהא דילפינן (דף סג:) מקרא דוהזרתם וכו' אזהרה לבנ"י שיפרשו מנשותיהן סמוך לוסתן, וכן הק' ברא"ש (פ"ק סי' א' בא"ד, ובתוס' הרא"ש כאן) והוסיף דכ"ש הוא דאם עבר וסתה שיש להסתפק שמא ראתה, ע"ש. וביאור קושיתם דאם אסרה תורה לבוא עליה כל עונת הוסת שמא תראה באותו רגע, כ"ש דאחר שכבר עבר הוסת שתהא אסורה לו דיש לנו לחוש שמא ראתה בכל זמן הוסת.

וע"ש שתירצו דרבב"ח דאמר מותרת היינו רק כששהתה אחר וסתה שבעת ימים שיכולה לטבול דספק טבילה מוציאה מידי ספק ראתה כההוא דר' יוחנן דבסמוך, אבל למ"ד וסתות דאורייתא אפי' שהתה כשיעור זמן טבילה אסורה דודאי ראתה חשבינן לה. וע"ש שהוסיפו דמתוך כך יש לדקדק דס"ל לר"י דוסתות דרבנן, ע"ש בדבריהם. וביאור הדברים דלמ"ד וסתות דרבנן התורה לא חייבתו לפרוש ממנה אלא מטעם ספק שמא תראה, וא"כ אף דמכח זה חייב לפרוש ממנה אפי' אחר וסתה דשמא ראתה (וכ"ש הוא כדברי הרא"ש הנ"ל) מ"מ לא הוי אלא מספק, ולכן מכיון שהגיע הזמן דיש להסתפק שמא טבלה תו לא אסרה תורה דהרי הוי כס"ס להתירא וכדלהלן בע"ב, ע"ש.

והנה סברא זו שכתבנו בדעת הרא"ש דאחר הוסת חמור טפי, כן מבואר בדבריו לקמן בפ' האשה (סי' ב' בא"ד) שהביא בשם הראב"ד לענין אשה שספק לה מתי היא עונת וסתה די"א דהוי ספק דרבנן דכיון דקי"ל דוסתות דרבנן כ"ש סמוך לוסתה, ע"ש בדבריו, והיינו להדיא כשיטתיה כאן דאחר וסתה חמיר טפי וכ"ש הוא (ונר' דלזה כיוון הב"י בסי' קפד' סעיף ב' שהביא דדעת הרא"ש דחיוב פרישה הוא דרבנן, ע"ש).

והכי מבואר להדיא גם בדברי הר"ן ריש הל' נדה שכתב וז"ל והאי והזרתם אסמכתא בעלמא היא דהא קי"ל דוסתות דרבנן ע"ש בדבריו, ומבואר דס"ל דלמאי דקי"ל דוסתות דרבנן כ"ש דהחיוב פרישה בשעת וסתה אינו אלא מדרבנן. וכן נראה ג"כ בדעת הרשב"א שנקט בפשיטות (תורה"ב ח.) דדין והזרתם וכו' אינו אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא, וכן מבואר להדיא בדבריו במשמה"ב לעיל שם (ד: בסו"ד), ע"ש. וכל זה הוא כסברת התוס' והרא"ש דמדאסרה תורה בשעת הוסת, ודאי דאסורה גם אח"כ דאחר הוסת חמור משעת הוסת עצמה.

אולם עי' בשו"ת נוב"י שהבאנו לעיל (סי' נה') שדקדק מפשטות לשון הרמב"ם (פ"ד הי"ב) דמשמע דס"ל דחיוב פרישה בשעת וסתה דאורייתא היא וקרא הויא דרשה גמורה. (אולם עי' במ"מ שם שפי' דהוא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא, ויש להעיר דמדברי הרמב"ן הנ"ל דפי' לפי הרמב"ם דר"ל אתא לאשמועינן דלא הקילו בשעת וסתה לבא מן הדרך, מבואר דס"ל דלפי הרמב"ם חיוב פרישה הוא מדרבנן, ודו"ק.) והביא עוד שכן הוא שיטת התוס' ביבמות דף סב:, ע"ש. (ואף דבסו"ד שם מבואר דנחתו לצד דלמ"ד וסתות דרבנן גם החיוב פרישה אינו אלא מדרבנן, מ"מ מבואר מדבריהם דהפשטות הוא דהוי מה"ת וכמו דהוכיחו מסוגיא דשבועות דף יח:, ע"ש. וכ"ה שיטת התוס' גם בפסחים דף עב: דנקטו בפשיטות דהוא דאורייתא, ע"ש.) וע"ע ברא"ש ביבמות שם שג"כ נקט בפשיטות שהוא דאורייתא. (ועי' בב"י הנ"ל שעמד בהסתירה בדבריו בזה, וע"ש מה שנדחק ליישב.) וכן הוא גם שיטת הרא"ה בבדה"ב (ד.) דדין פרישה סמוך לוסתה הוא דאורייתא, ע"ש.

וכן היה מדוקדק קצת מדברי רש"י דמוקים לנידון דוסתות דאורייתא או דרבנן לענין בדיקה, והוי אפשר למימר דס"ל דלכ"ע עיקר החיוב פרישה הוא מה"ת, ואינו מוכח. (ושוב הראוני שכן דייק בס' מרומי שדה ע"ד רש"י כאן, ע"ש, וע"ע בדבריו לקמן דף סג. מה שכתב עוד בענין זה.) ושוב הראוני שכן מבואר להדיא בדברי רש"י בהריות דף ח: שפי' למאי דתנן התם דאיזו היא מצות עשה שבנדה פרוש מן הנדה, ופרש"י שם דהיינו הדין פרישה סמוך לוסת דילפינן מקרא דוהזרתם, ע"ש. (אלא דק' ע"ז מדברי רש"י ביבמות שם דמפרש דפקידה הוא תשמיש ממש, ולכאורה זה א"א למ"ד דוסתות דאורייתא, וצ"ע.)

ועי' בנוב"י שם שביאר די"ל דגם למ"ד דוסתות דרבנן מ"מ מודה דבשעת וסתה אסורה מדאורייתא ושאני אחר וסתה דאפשר לאוקמא חזקת טהרה דידה נגד החזקה דאורח בזמנו בא, משא"כ בשעת וסתה דלא שייכא אז חזקת טהרה דל"ל חזקה שלא תראה, וע"ש שדימה זה למאי דאמרינן בגיטין (דף כח.) לשמא מת לא חיישינן לשמא ימות חיישינן, ע"ש.

ולפ"ד פשוט דמיושב בזה גם קושית התוס', ואפשר לפרש דברי רבב"ח כפשוטן דבאמת מותרת היא מיד, וכדמשמע מפשטות לשון רש"י (וכ"כ בפרד"ר בפתח"נ בחלק דוסתות, ע"ש), ול"ק ממה שאסורה בשעת וסתה. ולפ"ז שוב ליכא הוכחה דר' יוחנן דבסמוך ס"ל דוסתות דרבנן, די"ל דלעולם ס"ל דוסתות דאורייתא, ומ"מ אחר שהגיע הזמן שאפשר שטבלה י"ל דמותרת מטעם ס"ס הנ"ל. וא"ש לרש"י לשיטתו וכפי שפירש לעיל דאפי' למ"ד דוסתות דאורייתא אין זה בתורת ודאי אלא הילכתא הוא להחזיקה בטומאה מספק, וא"ז היכא דאיכא ספק שמא טבלה מותרת, ודו"ק. (ועי' בהגהות מצפ"א דסוגיא דפסחים דף עב: הוא אליבא דר' יוחנן ומבואר דס"ל דוסתות דאורייתא וכמבואר בתוס' שם, וע"ע מה שכתבנו עוד מזה בסמוך.)

ולפ"ז א"ש נמי דברי הרמב"ם לשיטתיה, דיעויין בדברי הרמב"ם הנ"ל (פ"ד ה"ט) שפסק וז"ל הלך בעלה למדינה אחרת והניחה טהורה, כשיבוא א"צ לשאול לה ואפי' מצאה ישנה הר"ז מותר לבוא עליה שלא בעונת וסתה ואינו חושש שמא נדה היא וכו', ע"ש. ועי' במ"מ שמבאר דס"ל דאינה אסורה אלא בשעת וסתה עצמה, אבל אם עברה שעת וסתה מותרת מיד וכפשטיה דמימרא דרבב"ח (וכשיטתיה בביאור מימראדר"ל וכמו שהבאנו לעיל), ע"ש.

ועי' בכ"מ שם שהק' ע"ז דהרי סברא הפוכה היא זו דאם בא בשעת וסתה אסורה דאמרינן אורח בזמנו בא, וא"כ היכי נימא דאחר שעת וסתה מותרת ולא נימא דאורח בזמנו בא, וע"ש שנדחק דאין כוונת הרמב"ם אלא דמותרת אחר שחישב ימיה. אולם כדברי המ"מ בדעת הרמב"ם, מבואר גם ברמב"ן, ע"ש שביאר דס"ל להרמב"ם דר' יוחנן דס"ל דצריך לחשב ימיה ס"ל דוסתות דאורייתא, וסוגיין מסיק כרבב"ח דוסתות דרבנן ולכך מותרת היא מיד, ע"ש בדבריו. ולפ"ד הנוב"י הנ"ל א"ש דברי הרמב"ם לשיטתו דס"ל דלעולם י"ל דבשעת וסתה חמורה מאחר שעברה וכנ"ל.

והנה בעיקר סברת הנוב"י, עי' בהגהות ברוך טעם שהעיר דהרי אחר שעברה שעת וסתה א"א לאוקמא תו בחזקת טהרה שהרי עומדת היא לראות אז וגרע טפי מעשויה להשתנות. וע"ש שהביא שכבר נתעורר בזה בס' בית מאיר, ע"ש. אולם יש לציין לדברי הרשב"א בתורה"ב (כג.) שכתב דהא דמקילין בסמוך ברואה דם מחמת מכה בשעת וסתה (למ"ד וסתות דרבנן) דהיינו בצירוף החזקת טהרה של האשה, ע"ש, ומבואר דס"ל דיש לאשה חזקת טהרה אפי' בשעת וסתה. ועי' בשו"ת חת"ס בסי' קמב' (בד"ה אך קושיתו) מה שהאריך בביאור סברת הרשב"א בזה. (ואפשר דהאחרונים הנ"ל לא הקשו אלא לפי מאי דהנוב"י כתב הכי אפי' על הצד דוהזרתם הוא מה"ת, ודו"ק.)

והנה בעיקר סברת הנוב"י, עי' בחי' חת"ס בסי' קפד' שהביא סברא זו גם בשם רבו הגר"נ אדלער, וכתב לבאר סברת הראשונים דפליגי וס"ל דלמ"ד וסתות דרבנן דבהכרח גם החיוב פרישה דבשעת וסתה הוא דרבנן, דס"ל דהטעם דהויא דרבנן ולא מוקמינן לה בחזקה דאורח בזמנו בא הוא משום דהויא חזקה העשויה להשתנות, ע"ש בדבריו באריכות. וע"ע בשו"ת רעק"א בסי' ס' (בחלק השני בד"ה גם אף אם נפרש) שג"כ כתב כסברת החת"ס דמטעם עשויה להשתנות הוא, ע"ש. ושוב ראיתי סברא זו מפורשת בדברי הרשב"א במשמה"ב (יג:) שכתב דאפי' למ"ד דוסתות דאוריתתא לאו כרואה ממש מחזקינן לה כיון דוסת עשוי להשתנות וכו', ע"ש.

ומצינו עוד מהלך אחרת בדברי הפוסקים, והוא מה שכתב החוו"ד (סי' קפד' ס"ק י' ויא') דהסיבא להקל בעבר שעת וסתה הוא מכיון דלא ארגשה בדם, ורוב פעמים דם בא בהרגשה. (והרשב"א בתורה"ב טו: הזכיר סברא זו בטעם שמותרת בעברה וסת שאינו קבוע ולא בדקה, ע"ש, ועי' בחידוד הלכות שהק' עליו דא"כ בוסת קבוע נמי נימא הכי, וע"ע בפרד"ר הנ"ל דג"כ עמד ע"ז, ע"ש.) אלא דע"ש שהק' ע"ז דא"כ היכא דבדקה ביום הוסת לא שייכא סברא זו דאפשר דטעתה בהרגשת העד וכדאמרינן בר"פ הרואה כתם. וע"ע בפת"ת (ס"ק יח') שהביא דבריו, והק' עוד מהא דהטלת מ"ר, וע"ש שהאריך בדבריו.

ולכאורה אפשר לומר על דרך דברי החוו"ד ובאו"א קצת, דהטעם דמקילין הוא משום דלא ראתה הדם. (ושוב הראוני בלחו"ש ריש סי' קפד' שג"כ כתב הכי, ע"ש.) אלא דגם ע"ז יש להעיר ממאי דמקילין בסמוך בראתה דם מחמת מכה והתם לכאורה לא שייכא הוכחה זו, וצ"ע בזה.

שם והנה בעיקר קושית התוס' הנ"ל מהא דאסורה בשעת וסתה, עי' בכו"פ (סי' קפד' ס"ק י' בא"ד) שמיישב דשאני בשעת וסתה דחיישינן שאם יבוא עליה איכא למיחש דחימום התשמיש יגרום לדם שיבוא כיון דבלא"ה הוי זמן המוגבל לראייה. וע"ע בדבריו שם דבכך מיושב גם קושית הכ"מ הנ"ל, ע"ש. והנה בעיקר סברתו כבר קדמו הרא"ה בבדה"ב שביאר בהכי מאי דחייבתו התורה בפרישה בעונה הסמוך לוסת, ע"ש.

וע"ע בשו"ת הרדב"ז (סי' קסג', הו"ד בפת"ת ס"ק ה') שג"כ כתב לבאר הכי בדעת הרמב"ם. וע"ש שכתב דלפ"ז פשוט דאין החיוב פרישה אלא מתשמיש ממש ואינה אסורה בחיבוק ונישוק ושאר קריבות, וכ"כ הב"ח בסי' קפד' (בסופו בד"ה ופרישה וכו'), ע"ש, והו"ד בשו"ע הגר"ז שם (ס"ק ו'), וע"ע בדבריו לקמן בסי' קפט' ס"ק צז' שג"כ אזל בסברא זו.

שם והנה בעיקר שיטת רש"י והרמב"ם דאחר שעבר וסתה מותרת היא מיד, יל"ע מהא דס"ל להני תנאי דבסמוך דאף דוסתות דרבנן מ"מ תבדק אח"כ, ומשמע דאינה מותרת בלי בדיקה. (ויש לדקדק דגם התוס' לא הקשו כן, וכן דקדק בפרד"ר הנ"ל, ע"ש.) וצ"ל כמו שכתב הרמב"ן די"ל דהיינו לענין טהרות, ע"ש בדבריו. וע"ע בר"ן (בהל' נדה בשבועות) שכ' באו"א די"ל דמפרשי דתבדוק קאי על יום הוסת עצמו, ע"ש.

שם עי' ברא"ה בבבה"ב (ד:) שהאריך בביאור המחלוקת אי וסתות מדאורייתא או מדרבנן, ותורף דבריו הוא דבין למ"ד וסתות דאורייתא ובין למ"ד וסתות דרבנן י"ל דדין דוהזרתם הוא מה"ת (ומשום שמא ראתה ע"י תשמיש וכנ"ל), אלא שביאר דיש חילוק ביניהם בדין הפרשה בעונת הוסת עצמה בין השעות שקודם זמן הוסת עצמה לבין השעות של אחריו. והוא דלמ"ד דוסתות דאורייתא י"ל דפשיטא דבשעות של אחריו היא אסורה דנקטינן דודאי ראתה ולדידיה בע"כ דאתא קרא דוהזרתם להזהיר אפי' על שעות שקודם זמן הוסת, משא"כ למ"ד דוסתות דרבנן ולא הוי ודאי שתראה מוקמינן לקרא דוהזרתם וכו' לאחר זמן הוסת והשעות של קודם זמן הוסת אין חיוב פרישה אלא מדרבנן(ובהכי מיירי הסוגיא דיבמות).

וממילא יוצא נפ"מ בינייהו, דהרי הא דהזהיר התורה מלפרוש הוא משום דתשמיש גורם לדם שיבוא, וא"כ אם פירש ולא בא עליה אין סיבא שיהא איסור לאחר שעבר עונת הוסת, וזהו דס"ל למ"ד וסתות דרבנן דאחר עונת הוסת אינה אסורה אלא מדרבנן מספק, ולכן כיון שעבר שבעה ויש כאן ספק טבילה היא מותרת. משא"כ למ"ד וסתות דאורייתא דאחר זמן הוסת מחזקינן בודאי שראתה, אז מן התורה אסורה לעולם עד שתבדוק ותמצא טהורה, ע"ש בדבריו.

והנה בעיקר מאי דנקט הרא"ה שם דלכ"ע הדין פרישה סמוך לוסתה הוא דאורייתא, ע"ש שהוכיח כן מסוגיא דשבועות דף יח: גבי היה משמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי, וכן הוכיחו התוס' ביבמות דף סב:, ע"ש. אולם עי' ברשב"א במשמה"ב שם (ה.) שדחה הראיה מהתם, וע"ע בחי' הגר"ח בפ"ד מהל' איסו"ב הי"ב מה שהאריך בענין זה, ובעז"ה יתבאר עוד במקו"א.

שם עי' ברשב"א בתורה"ב (ד:) דאשה נאמנת לומר שלא ראתה ביום וסתה, מכ"ש ממה שנאמנת לומר טיהרתי אפי' בזמן שראתה וכדילפינן מקרא דוספרה לה לעצמה, ע"ש. ואף דלכאורה יש לחלק דשאני התם דנאמנת משום דבידה לטבול, ועי' בסד"ט סי' קפד' (ס"ק יב' בסו"ד) שכבר עמד ע"ז, מ"מ י"ל דכוונתו למילף מהא דאמרינן לומר שפסקה מלראות (עי' תוס' גיטין דף ב: ובמהרש"א שם) אף דאינה בידה, וס"ל דמזה שפיר שייכא ק"ו, דאם בראתה נאמנת לומר שפסקה מלראות, כ"ש היכא דלא ראתה רק איכא חשש שמא תראה מחמת חשש וסתות שנאמנת לומר שלא ראתה, ודו"ק.

שם בחי' הרשב"א הביא בשם י"מ ביאור מחודש בדברי הגמ', דפליגי ר"ה ורבב"ח בהגיע שעת וסתה ממש, ואפי' בכה"ג אמר רבב"ח דמותרת. והרשב"א תמה על הך פירושא דבשעת וסתה גופא ודאי אסורה לכ"ע וכדילפינן מקרא דוהזרתם, ומסיק דאפשר דס"ל דבבא מן הדרך הקילו כדרך שהתירו לפקוד את אשתו בשעה שיוצא לדרך ואפי' בעונה הסמוך לוסתה וכדאמרינן ביבמות דף סב:, ע"ש. והיינו כפירוש הרשב"א לשיטתיה שם דפירש דפקידה דהתם הוא תשמיש ממש. (והיינו לשיטתו דקרא דוהזרתם הוא רק אסמכתא בעלמא.)

ועי' בריטב"א שמבואר יותר מהלך זה, דזהו גופא כוונת הגמ' אי וסתות דאורייתא או דרבנן דקאי על הדין פרישה בעונה הסמוך לוסתה עצמה, דר"ה ס"ל דוסתות דאורייתא היינו דהחיוב פרישה הוא מדאורייתא דקרא דוהזרתם דרשא גמורה היא, ורבב"ח ס"ל דוסתות דרבנן היינו דחיוב פרישה הוא רק דרבנן דאסמכתא בעלמא היא ולכך בבא מן הדרך הקילו ומותרת, ע"ש בדבריו. ועיקר הצד שהקילו בעונת הוסת עצמה בבא מן הדרך, עי' ברמב"ן שכתב לפרש כן דברי ר"ל לפי שיטת הרמב"ם דזה גופא אתא לר"ל למימר דלא אמרינן כן, ע"ש בדבריו.

ר' אשי מתני הכי א"ר הונא ל"ש אלא שאין לה וסת לימים וכו' ופרש"י ל"ש הא דתנן בחזקת טהרה דמשמע אפי' הגיע שעת וסתה, ומבואר דלהאי לישנא פרש"י דדברי ר"ה דל"ש וכו' קאי על מתניתין, ודלא כמו שפירש לעיל בל"ק וכדביארנו לעיל, וצ"ב מה הכריחו לזה.

ואפשר די"ל בזה ע"ד הפלפול דהנה לעיל פירשנו בדעת רש"י דס"ל דאפי' יש לה וסת חוששת לעונ"ב היינו לשיטתו שפירש דאפי' למ"ד דוסתות דאורייתא אינו אלא מספק ולכך לא חשיבא כמסולקת לענין עונ"ב. ולפ"ז אפשר די"ל דס"ל לרש"י דללישנא דר' אשי בהכרח הגדר דוסתות הוא דחשיבא כודאי שתראה, דהרי לכאורה קשיא האיך מתירים בספק המורכב למ"ד וסתות דאורייתא מטעם ספק דאימר לא קפצה, ועי' ברא"ה בבדה"ב דף יג: שכבר העיר בזה.

ועי' ברשב"א במשמה"ב שם ומתו"ד מבואר דהא דמקילינן ותלינן בהכי הוא בצירוף החזקת טהרה שלה, ולכן כל היכא דאיכא למיתלי תלינן, ורק היכא דליכא במאי לתלות אז חיישינן ומחמרינן כאילו ראתה, ע"ש. ולפ"ז אפשר לומר דס"ל לרש"י דלהאי לישנא הא דחוששין לוסתות ולא סמכינן על חזקת טהרה הוא רק משום דליכא במידי לתלות ולכך חיישינן דודאי ראתה. וא"כ ניחא דלהאי לישנא חיישינן לראיה טפי, ולפי האי סברא מודה רש"י לטענת הרמב"ן דהויא כמסולקת לענין עונ"ב, ולכך פירש דבהכרח מילתא דר"ה קאי על מתניתין, ודו"ק.

שו"ר בפרדס רמונים (בפתחי נדה חלק וסתות) שכבר האריך לבאר דמה שכתב רש"י דלמ"ד וסתות דאורייתא אינו אלא ספק, אינו כפי כולהו לישני דגמ', דלפי מאי דאמרינן דשמואל דאמר אפי' בדקה ונמצאת טהורה טמאה דס"ל וסתות דאורייתא, צ"ל דחשבינן ליה כודאי ראתה, ע"ש בדבריו.

דף טו: יש לה וסת לימים ולקפיצות אימא לא קפיץ ולא חזאי וכו' עי' ברשב"א בתורה"ג (יג:) שדייק מדברי הגמ' דהא דמקילין לומר אימר לא קפצה היינו להתירה מיד, וא"צ לחשוב ימיה קודם שבא עליה ואפי' למ"ד וסתות דאורייתא, ע"ש. (אולם עי' בחי' רעק"א שהק' עליו דאדרבה מלשון הגמ' אינו מוכח כן בכלל.) וברא"ה בבדה"ב שם חולק עליו דלמ"ד וסתות דאורייתא כיון דאיסורא דאורייתא היא לא מקילין לומר שמא לא קפצה ולהתירה מספק, ולכן פי' דודאי למ"ד וסתות דאורייתא צריכה להמתין שבעה ואז אפשר להתיר מס"ס דשמא לא קפצה ואת"ל קפצה וראתה שמא טבלה, ע"ש. ועי' במשמה"ב שם מה שהאריך לדחות דברי הרא"ה בגדר התליה דשמא לא קפצה.

ונר' בביאור הדברים דהרשב"א אזיל בזה לשיטתיה לקמן (טו.) שכתב דאשה שיש לה וסת לימים ולקפיצות צריכה לחוש לעונ"ב ואפי' כשבא קודם יום וסתה דלא הוי במסולקת דמים ע"י הך וסת אלא הוי כמי שאין לה וסת כלל, ע"ש. ולפ"ז מובן היטב סברת הרשב"א כאן, דהרשב"א ס"ל דלא דיינינן לה כאילו יש כאן וסת דאורייתא שאנו באים להתירה מכח ספק, אלא אדרבה מכח הך ספק הויא כאילו אין לה וסת כלל, ודו"ק. (ונר' דאפשר לומר כן בסרת הרשב"א אף דמשמע התם בדבריו דס"ל דהיום הוא גורם קצת שתקפוץ, וכדמו שכתב שם וז"ל אע"ג דהגיע יום הראוי לקפיצה וכו', ודו"ק. וע"ע מה שכתבנו בענין זה לקמן דף סג. לענין וסת המורכב בפיהוק, ודו"ק.)

והנה עי' במחבר בסוף סי' קפד' שפסק כהרשב"א דצריכה לחוש לעונ"ב, ועי' בש"ך שם (ס"ק לד') דאסור לו לבוא עליה עד שישאלנה או ששהתה שיעור שתוכל לספור ולטבול. אולם עי' בחי' רעק"א שם שכתב ע"ז דנר' דאם היה הוסת המורכב קצר יכול להקל ולשהות מיום הוסת, וא"צ לחכות עד שיעבור ז' מיום העונ"ב, ע"ש. וכוונתו על דרך מה שפסק הרמב"ן להקל (לפי רבב"ח) דאם הוסת קצר יכול להקל ולתלות שמא אורח בזמנו בא וא"צ למנות ז' אלא מיום הוסת. ועי' בחי' רעק"א (על הש"ס) שבאמת נתקשה בזה בדברי הרשב"א עצמו, דמשמע לו מסתימת לשון הרשב"א בתורה"ב שם דצריכה למנות ז' מיום העונ"ב דוקא, ע"ש.

ולכאורה היה אפשר לומר דגם בזה אזיל הרשב"א לשיטתיה הנ"ל, דס"ל דוסת המורכב אינו אלים כלל כשאר וסתות, שהרי מספקינן דלמא לא תקפוץ כלל. וא"כ אפשר לומר דלענין זה נמי, אף דלגבי שאר וסתות יכול להקל ולסמוך שהאורך מן הסתם בא בזמנו כיון דרוב פעמים בא כן וכמו שכתב שם (ואפי' למ"ד וסתות דרבנן), מ"מ בוסת המורכב אינו יכול להקל כן ולסמוך שמא קפצה וראתה, ודו"ק. (אולם בעיקר מה שדקדק מלשון הרשב"א בתורה"ב דלא כוותיה, אפשר דיש לדחות דהרשב"א לא נקט הכי אלא למאי דאתא לאשמועינן שם דחוששת לעונ"ב אפי' באופן שקודם להוסת המורכב, ודו"ק.)

והנה בעיקר דברי השו"ע שפסק כשיטת הרשב"א דאשה שיש לה וסת המורכב צריכה לחוש לעונ"ב, עי' בביאור הגר"א שם (ס"ק כז') וז"ל דהא דברי ר"ה קאי אדר"ל ועי' רש"י שם ע"א ד"ה ל"ש וכו', ע"ש. ויש להעיר דאין זה מקור בכלל לשיטת הרשב"א דהרי אדרבה הרשב"א (ושאר הראשונים) חולק ע"ד רש"י שם וס"ל דדברי ר"ה קאי על מתניתין ולא אדר"ל, ואפי' לפי מאי דפסק דלל"ב דאיירי באשה שיש לה וסת המורכב דצריכה לחוש לעונ"ב, מ"מ אינו נראה דמקורו הוא מלשון הגמ' אלא מסברא, ודו"ק.

א"ר שמואל משמיה דר' יוחנן אשה שיש לה וסת בעלה מחשב ימי וסתה ובא עליה ופרש"י אם שהה בדרך שבעה ימים אחר וסתה דעכשיו עומדת בימים שיכולה להטהר וכו'. והנה באחרונים (סד"ט סי' קצו' ס"ק כג', ובשו"ת רעק"א סי' ס') הביאו את דברי השו"ת זכרון יוסף (יו"ד סי' י') שהוכיח מגמ' דידן דמדאורייתא אין האשה צריכה הפסק טהרה דיכולה לסמוך על הזמן שרגילה לפסוק בא מלראות.

ועי' בסד"ט שם (בד"ה עוד ראיתי) שביאר ראייתו מסוגיא דידן דאף דשאני הכא דמסקינן דמיירי בספק ראתה, מ"מ מבואר דהטעם דבודאי ראתה לא מקילין הוא מטעם דמי יימר דטבלה, ומשמע דליכא טענה דמאן לימא לן דפסקה לראות. ועוד הוכיח מר"ש בר ייבא דבסמוך דהוי ס"ל דר' יוחנן מיירי אפי' בודאי ראתה. אולם למעשה דחה הסד"ט את דברי הזכרון יוסף מכח הסוגיא דלקמן (דף סח.) דאמרינן דהיכא דלא הפרישה בטהרה הו"ל ספק זבה ומבואר דלא סמכינן על הרוב מתי היא גומרת לראות, ע"ש בדבריו.

ועי' בשו"ת רעק"א שהסכים לדחיית הסד"ט מכח הסוגיא בדף סח. ואילו ההוכחה של הזכרון יוסף מסוגיא דידן כתב דיש לדחות דלאו ברואה ודאי ממש איירי אלא דהכוונה הוא למ"ד דוסתות דאורייתא דדיינינן מכח חזקה אורח בזמנו בא כאילו ודאי ראתה, וא"כ י"ל דבכה"ג שפיר סמכינן על הרוב שלה מתי פוסקת מלראות כיון דאין מחזיקין אותה כרואה אלא מכח אורח דידה, ע"ש בדבריו. (ולכאורה הוא סברא נכונה, אלא דלפ"ז אפשר דיש לדון דלגבי חששא דעונ"ב לא סמכינן על זה, וצ"ע.)

אולם בעיקר דברי הזכרון יוסף, עי' בחי' חת"ס שמיישב הקושיא מסוגיא בדף סח. די"ל דשאני התם דמיירי שראתה ביום שביעי לנדותה, ויצאה עי"ז מרוב הנשים שאינן רואות כ"כ, ולכך חיישינן בה שתימשך לראות בתוך ימי זיבתה, ועי' בדבריו בחי' על הסוגיא שם שהאריך מאוד בזה, ואכ"מ.

ואיבעית אימא ספק וספק הוא וכדר' אושעיא וכו' ובפרש"י בסו"ד והכא כיון דאיכא למימר דעביד להו כר' אושעיא מותרין לאדם דלגבי איסורא דרבנן מהניא חזקת חבר, ע"כ. ונראה דלפי דבריו מתיישב קושית התוס' מהא דבדיקת חמץ דמבואר דאפי' בדרבנן אין ספק מוציא מידי ודאי, דשאני הכא דיש חזקת חבר, וסמכינן עלה לענין דין דרבנן, ודו"ק.

דף טז. בעו מיניה מר"נ סותות דאורייתא או דרבנן ופרש"י דאי וסתות דרבנן אם לא בדקה טהורה.ובפשטות משמע דאף אינה צריכה לבדוק, וק' ממאי דמבואר בהמשך סוגיין דאפי' למ"ד וסתות דרבנן מ"מ אם עבר הוסת ולא בדקה צריכה לבדוק, ועי' במה שכתבנו לעיל דאפשר דרש"י ס"ל דזה תלוי בשני הלשונות של הגמ' כאן, ואכתי צ"ע בזה.

אשר שיש לה וסת והגיע שעת וסתה ולא בדקה ולבסוף ראתה חוששת לוסתה וחוששת לראייתה ופרש"י חוששת לראייתה היינו דאם דלא שהתה משעת וסתה עד ראייתה מעת לעת, אזלינן בתר ראייה וטמאה מעל"ע, ע"כ. והתוס' כתבו על זה וז"ל אע"ג דקי"ל כר' דוסא דאשה שלא בשעת וסת דיה שעתה, שלא בשעת וסת מודה דמטמא למפרע (וכדמסקינן לעיל דף ד:, ע"ש), ועוד י"ל דהכא מיירי לענין שתהא מקולקלת למנינא, ע"כ. והיינו דהתוס' נסתפקו אם בכה"ג שראתה תוך מעל"ע משעת וסתה, אי יש לדונה כראתה בשעת וסתה דלא מספקינן לה למפרע, או דכיון דלמעשה לא ראתה בזמן וסתה, הו"ל כשאר ראתה שלא בשעת וסתה דמספקינן לה למפרע.

ויש לדון קצת בסברות הספק של תוס', דהרי בפשטות היה נראה דכיון דלמעשה לא ראתה בזמן וסתה אז לא שייכא ביה כלל החזקה אורח בזמנו בא (עי' רש"י לעיל שם בד"ה אלא שלא בשעת וסתה), וא"כ יש לנו להסתפק במעל"ע מםברא דשמא כותלי בית הרחם העמידוהו וכמבואר בהסוגיא שם. ולכאורה יש להסביר הצד שלא נחוש יותר מזמן וסתה באחד משני מהלכים. או דס"ל דמ"מ אינו מסתברא לחוש יותר מזמן וסתה דהוי כמסולקת דמים קודם זמן וסתה (וכשיטתם לקמן דף ס: בד"ה עוברה) ואין עיקר הטעם דדיה שעתה משום חזקה דאורח בזמנו בא, (ועי' בשו"ת רעק"א בסי' מה שביאר בזה), או די"ל באו"א דכיון דראתה תוך מעל"ע של זמן וסתה נקטינן דבזמן וסתה התחיל וממילא הוי ממש כאילו ראתה בזמן וסתה דאין חוששין בה למפרע, (ולדוגמא בעלמא סברת הגמ' דף נג: דתולין כתמה בראייתה וכפרש"י שם, ודו"ק) וצ"ע בזה.

חוששת לוסתה וחוששת לראייתה אלמא וסתות דאורייתא ופרש"י חוששת לוסתה דאם זמן וסתה קודם מעל"ע של ראייתה מטמאינן טהרות דמוסתה ואילך דלמא בזמנו בא... וקס"ד דה"ה נמי אם בדקה ומצאתה טהורה דחוששת לוסתה והא דנקט ראתה משום דבעי למימר חוששת לראייתה, עכ"ל. ויש להסתפק בכוונת רש"י במה שהוסיף וקס"ד וכו', האם כוונתו דכל ההוכחה דוסתות דאורייתא הוא רק מזה דס"ל דבבדקה ונמצאת טהורה נמי טמאה, דאילו ממה דמטמא למפרע כשנמצאת טמאה ליכא הוכחה דאפי' למ"ד דוסתות דרבן הוי דינא הכי (וכמבואר לפי הל"ב), או דההוכחה הוא מעיקר מאי דמטמא למפרע בראתה דס"ל בהאי לישנא דלמ"ד וסתות דרבנן לא מטמאין למפרע בכלל, והא דהוסיף רש"י וקס"ד וכו' הוא רק ליישב דאי הכי דס"ל דוסתות דאורייתא א"כ למה נקט באמת דוקא ראתה.

ונראה יותר קצת כצד ב', דלפי צד הראשון צ"ע באמת מהיכי תיתי להו לעשות הנחה להביא הוכחה. ושו"ר שכן מבואר להדיא בדברי מהמרש"א דנקט הכי בכוונת דברי רש"י, ע"ש בדבריו. ולפ"ז יוצא דמאי דנקט רש"י לקמן בד"ה תבדוק דאם נמצאת טמאה מטמאינן לה למפרע משעת וסתה, נקט כדברי הל"ב, ועי' במה שכתבנו לעיל לבאר מאי דחזא לנקוט הכי.

אולם עי' בתוס' שפירשו דגם לל"ק גם למ"ד וסתות דרבנן מטמאינן לה למפרע, וההוכחה הוא רק ממאי דמקולקלת למנינה, ע"ש. ועי' ברעק"א בגליון הש"ס שבאמת נתקשה בדבריהם בזה, דהו"ל דלל"ק אינה טמאה לנפרע למ"ד וסתות דרבנן, ע"ש בדבריו. והנה גם לפירוש התוס' אפשר דאיכא נפ"מ בין הל"ק לל"ב בענין הטומאה למפרע, דלפי הל"ק משמע מלשונם דהוי רק ספק, ואילו לל"ב אפשר דהוא יותר מטעם ודאי (וכדמשמע קצת מלשון רש"י בד"ה טעמא דראתה, ע"ש), ויל"ע בזה. ומ"מ אף אי נימא דלל"ק הוי רק מספק, התוס' לא היו יכולים לפרש הא דחיישינן לוסתה לענין טומאה למפרע, דהרי גם אילו הוי רק מספק הוי שייכא שפיר לישנא דחיישינן, ופשוט. וממילא הוצרכו לפרש דחיישינן לוסתה היינו לענין מקולקלת למנינא, וא"ש לשיטתם דלעיל (בתי' שני) שפירשו דחוששת לראייתה היינו נמי לענין מקולקלת למנינא. (ואילו רש"י לשיטתיה לעיל שם לא היה יכול לפרש כן, ופשוט.)

אולם הא מיהת אכתי צ"ב בדעת התוס' דלעיל כתבו בדעת ר' דוסא דאף דהוי כראתה בשעת וסתה ודיה שעתה לגבי טהרות מ"מ לענין מקולקלת למנינה מספקינן לה למפרע, ומשמע דמספקינן למפרע טפי לענין מקולקלת למנינה מלענין טומאה, ואילו הכא כתבו דאף דחיישינן למפרע עד שעת וסתה אפי' למ"ד וסתות דרבנן היינו רק לעניין טהרות ולא לענין שתהא מקולקלת למנינה, ומשמע דלענין טהרות חמור טפי, וצ"ע מ"ש זה מזה.

והנה בעיקר דברי רש"י כאן שכתב דלל"ק ס"ל וסתות דאורייתא ולכך מטמאינן לטהרות דמשעת וסתה ואילך דלמא אורח בזמנו בא, יש לדקדק שכתב רק בלשון דלמא והיינו לשיטתיה דלעיל דאפי' למ"ד דוסתות דאורייתא אינו אלא בתורת ספק. ועי' בס' פרדס רמונים (פתחי נדה) שביאר דרש"י הוכרח לזה כאן, דאל"ה לא הוי חיישינן לראייתה אילו הוי וסתה תוך מעל"ע, דהוי נקטינן בודאי שראתה רק משעת וסתה, ע"ש בדבריו. ולדברי שאר הראשונים דס"ל דחשבינן ליה כודאי ראתה, צ"ל דמ"מ כיון דאינו אלא מכח חזקה, החמירו חכמים בטהרות לטמאה מעל"ע, וצ"ע בזה. (ועי' בס' חזו"א מה שחידש בזה.)

איתמר אשה שיש לה וסת... ולבסוף בדקה רב אמר בדקה ומצאה טמאה טמאה טהורה טהורה וכו' עי' ברשב"א בתורה"ב (טו:) שפי' דלפי מה שכתב שם דאפי' למ"ד דוסתות דרבנן מ"מ בעי בדיקה והויא בחזקת טמאה עד שתבדוק ותמצא טהור, צ"ל דמאי דנקט רב דמצאה טמאה טמאה ל"ד נקט דבלא"ה נמי טמאה ונקט הכי רק אגב מאי דאשמועינן דבדקה ונמצא טהורה טהורה, ע"ש. וילע"ק בזה דלכאורה הוי מקום לומר דאשמועינן דבכה"ג מחזקינן דודאי נטמאה משעת וסתה, משא"כ אי לא נמצאת טמאה הוי רק טמאה מספק כל זמן שלא בדקה, וצ"ע בזה. (ואפשר דס"ל דאפי' בנמצאת טמאה לא מטמאינן לה למפרע בתורת ודאי, אלא חומרא בטהרות וכמו שכתב רש"י, ואכתי צ"ע בזה.)

ומאידך גיסא עי' בר"ן (בהל' נדה) שכתב דלפ"ד הרי"ף והרמב"ם דאם עבר הוסת טהורה, צ"ל דמאי דנקט רב דאם בדקה ונמצאת טהורה טהורה, ל"ד נקט אלא אגב שמואל דאמר דאף דנמצאת טהורה טמאה, פליג איהו ואמר דבנמצאת טהורה טהורה, ע"ש.

והנה בעיקר דברי רב דבנמצאת טמאה טמאה, עי' בלשון הרא"ה בבדה"ב (ד.) שדקדק לכתוב דאם בדקה בתוך זמן שרגילה בו שנמשך לה נדתה ומצאה טמאה הרי היא טמאה, ע"ש, ומבואר דאי בדקה אחר שיעור זה אין אנו מטמאין אותה משעת וסתה דאין חוששין שיהיה לה ראיה שתימשך. וילע"ק אם היינו משום דבכה"ג נקטינן דהוי ראיה חדשה ואף דעדיין חוששין שמא ראתה בשעת וסתה מ"מ סמכינן דאפשר דהיה לה שתי ראיות נפרדות, או דבודאי לא מקילין לסמוך שיהיה לה ב' ראיות תיכף בזה אחר זה, אלא דמקילין לומר דדלמא לא ראתה בשעת וסתה. ונפ"מ אי נימא כן גם לפי המ"ד דוסתות דאורייתא ונקטינן שבודאי ראתה (וכשיטתו שם), או שכתב הכי רק למאי דמיירי שם למ"ד דוסתות דרבנן, וצ"ע. (ולכאורה מסתברא יותר כצד א' וא"כ מיירי אפי' למ"ד דוסתות דאורייתא, ודו"ק.)

א"ר זירא דכ"ע וסתות דאורייתא כאן שבדקה עצמה כשיעור וסת וכו' ופרש"י אפי' רב ס"ל דוסתות דאורייתא והא דקאמר דבדקה ונמצאת טהורה טהורה היינו כשבדקה עצמה בשיעור וסת של וסתה, ע"ש. והנה עי' ברעק"א שמתמיה על הך אוקימתא דא"כ הא דקאמר דנמצא טמאה טמאה פשיטא דאי מיירי ג"כ בשבדקה בשיעור וסתה פשיטא דטמאה, ע"ש שהניח בצע"ג. ולכאורה היה אפשר לדחות דכמו שכתב הרשב"א בתורה"ב (הבאנו לעיל) דאפי' למ"ד וסתות דרבנן הא דנקט נמצאת טמאה טמאה לא נקט אלא אגב נמצאת טהורה שהרי בלא"ה טמאה עד שתבדוק ותמצא טהורה, ה"נ י"ל דלהך שינויא צ"ל דנמצאת טמאה טמאה לא נקט אלא אגב נמצאת טהורה. אלא דרעק"א היה ק"ל דבשלמא בדברי הרשב"א עכ"פ אכתי שייכא דין שטמאה למפרע, משא"כ לאוקימתא דהכא דמיירי בשבדקה תוך שיעור וסת לא שייכא טומאה למפרע ולא סגי למימר דנקט לה אגב טהורה, ודו"ק.

והנה בעיקר דברי הגמ', עי' במרדכי בשבועות שהביא פירוש מחודש בגמ' (מהרא"ם), דאין כוונת ר' זירא לומר דס"ל כמ"ד דוסתות דאורייתא ממש, אלא דכוונתו לומר דס"ל דלענין זה החמירו כאילו הוא דאורייתא, ע"ש. והביאו דבריו בב"ח ובש"ך (ס"ק כג'), ע"ש. ועי' בכו"פ (ס"ק יא') שביאר מה ראו להחמיר דוקא לענין הבדיקה שיהא כשל תורה, אולם מסיק שם דאין להחמיר כדבריהם למעשה. (וכ"ה בפת"ת ס"ק יט', ע"ש.)

וע"ע בסד"ט (ס"ק יב') שכתכ לבאר מה ראו לדחוק הכי בפירוש הגמ', וביאר דהוי ק"ל דאי הוי ס"ל כמ"ד וסתות דאורייתא ממש, א"כ לא הויא מהני בדיקה לטהרה אפי' בתוך שיעור וסת, שהרי כתבו הראשונים דלמ"ד וסתות דאורייתא מחזקינן לה בטומאה, וא"כ לא היתה נאמנת לומר דבדקה ונמצאת טהורה, דהרי מפורש בגמ' גיטין (דף ב:) דאין ע"א נאמן במקום דאיתחזק איסורא, ובע"כ דס"ל דוסתות דרבנן ורק לענין בדיקה החמירו כשל תורה, ע"ש בדבריו. (ומ"מ מסיק שם דאין לחוש לחומרא זו.)

ולא זכיתי להבין דבריו בכלל, דאטו נימא דלמ"ד דוסתות דאורייתא ממש לא שייכא דין בדקה ונמצאת טהורה בכלל, והרי משנה מפורשת בסמוך דלדעת ר"מ מהניא בדיקה ומוקמינן לה התם דס"ל דוסתות דאורייתא, וכן מבואר להדיא בסוגיא דלעיל דף ט. לענין מעוברת, ובע"כ צ"ל או דאפי' לדברי הראשונים הנ"ל מ"מ ל"ח כאיתחזק איסורא ממש וע"א נאמן בה, או דצ"ל לדחות דמראה בדיקתה לעדים, ועכ"פ פשיטא דשייכא לדידיה בדיקה, וא"כ ה"נ לא שנא, וצ"ע בדברי הסד"ט. (ושמעתי לבאר דס"ל להסד"ט דרק בבודקת אחר שעבר הוסת הויא כמעידה במקום דאיתחזק טומאה, אלא דגם זה נראה דאינו נכון דהרי כל המעלה של בדיקה בשיעור וסת הוא משום דהויא כבדיקה בשעת הוסת עצמה, ודו"ק.)

אמר אביי אף אנן נמי תנינא דתנן ר"מ אומר... טעמא דאיכא חרדה הא ליכא חרדה טמאה אלמא דוסתות דאורייתא ועי' ברשב"א לעיל שהק' ע"פ מה שכתב לעיל שם דאפי' למ"ד דוסתות דרבנן הויא בחזקת טמאה עד שתבדוק. וע"ע בתוס' לעיל דף ט. (בד"ה הא ליכא) שהק' באו"א, וכבר כתבנו לעיל לדקדק בדבריהם במאי פליגי, ע"ש. וע"ע ברמב"ן בסמוך שהק' גם הוא באו"ו קצת דנימא דטהורה היינו דא"צ לבדוק משא"כ אי לאו המחבא הוי הדין דתבדק אפי' למ"ד דוסתות דרבנן וכדאמרינן לעיל, ע"ש. והיינו לשיטתו שפירש שם מאי דאמרינן דרואה מחמת מכה דטהורה היינו דא"צ בדיקה, ע"ש, וא"כ גם במשנה דר"מ הוי אפשר לפרש הכי. משא"כ לאינך ראשונים הנ"ל דרצו לפרש דטהורה היינו לאפוקי טמאה, ודו"ק.

דתניא הרואה דם מחמת מכה אפי' בתוך ימי נדותה טהורה דברי רשב"ג, רבי אומר אם יש לה וסת חוששת לוסתה ופרש"י כלומר כשאין לה וסת קבוע מודינא לך שאע"פ שעברה עונתה תולה במכה, אבל אם יש לה וסת קבוע וראתה ביום וסתה אפי' מחמת מכה חיישינן שמא טיפת דם נדה מעורבת בו, עכ"ל. ומבואר מדברי רש"י דאף למ"ד וסתות דאורייתא מ"מ לא חמירי עונ"ב כוסת ממש. (אולם עי' בחי' רעק"א שנתקשה בזה מכח סוגיא דלעיל, ולכאורה יש לדחות ראייתו משם.) וע"ע ברמב"ן לעיל בתחילת הסוגיא דג"כ נקט לדבר פשוט דלא מחזקינן שתראה בעונ"ב כמו בוסת וכדחזינן דרק לענין וסתות אמרינן דדיה שעתה.

וכן מצינו ענין זה בעוד כמה מקומות, עי' בתורת השלמים ריש סי' קפט' (ס"ק ד') בשם הראשונים דעונ"ב נעקר בפעם אחד. וע"ע בדברי החת"ס שהבאנו לעיל בביאור דעת הש"ך (בס"ק ב') דס"ל בדעת הרמב"ם דעונ"ב גורם רק שתהיה בחזקת טהרה לפניו ולא לאחריו כוסת ממש. (ובהכי מתפרש לשון הרשב"א בתורה"ב (ד:) שכתב דבעונ"ב אסורה עד שתבדוק דהרי היא כעונ"ב לענין זה, דייקא.)

והנה בעיקר דברי הגמ' עי' בתוס' שפירשו דאפי' למ"ד דוסתות דרבנן לא מקילין לתלות במכתה אלא אם מרגשת שבא דם זה מן המכה, ע"ש בדבריהם. אולם עי' ברשב"א בתורה"ב (כג.) דפליג עלייהו וס"ל דאפי' כשאינה מרגשת ממש שהדם שותת ויורד מן המכה, ע"ש בדבריו. וע"ע בשו"ת חת"ס סי' קמב' שהאריך בביאור שיטת הרשב"א, ובעז"ה נחזור ונשנה סוגיא זו במקו"א.

ודרך אגב, יש לדקדק בדברי הרשב"א דמפשטות לשונו הוי משמע קצת דס"ל דרואה מחמת מכה מותרת אפי' בשעת וסתה ממש ואינה חייבת בפרישה (וכשיטתו דחיוב פרישה הוא רק דרבנן וקרא אסמכתא בעלמא), אלא דזה אינו מסתברא כלל דבפשטות היא רק עדיפא במאי דיש לנו תליה על הדם שהראתה ולכך א"צ לטמאה, אבל החובת פרישה שהוא מטעם שמא תראה למה לא תהא נוהגת בה, וצ"ע. שו"ר באבנ"מ בשו"ת סי' כג' (בד"ה והנה ביש) שכבר עמד ע"ז, וע"ש מה שכתב בביאור סברת הרשב"א.

והכא במקור מקומו טמא קמיפלגי ופרש"י מקומו טמא וכל דם הבא דרך שם ואפי' אינו דם נדה הוי אב הטומאה לטמא אדם טומאת ערב וכו', ע"ש. ועי' בדבריו לקמן דף כב. (בד"ה אשה טהורה) שביאר יותר דהטיפת דם טמאה משום דנגעה במקור, וכ"כ לקמן דף מא: (ד"ה רבנן סברי), ע"ש.

והנה בתוס' הקשו דהא הויא טומאת ביה"ס, ועוד הקשו מדאמרינן לקמן (דף נה:) דדם בעי רביעית, ואילו לקמן (דף מא:) לגבי מקור שהזיע וכו' אמרינן מקור מקומו טמא אע"ג דליכא רביעית, ותי' בתוס' וז"ל שמא הכא הל"מ הוא, תדע שהמקור טמא והאשה טהורה, ע"ש, וכ"כ בתוס' הרא"ש. וע"ע בתוס' הרא"ש לקמן דף כב. (בד"ה ודם טמא) שהק' עוד דהאיך אמרינן דחוזר אותו הדם ומטמא האשה טומאת ערב, והרי דם זה אינו אלא ראשון והאיך מטמא אדם, ותי' שם דצ"ל דהלכות מקור הל"מ הם. אולם עי' בלשון רש"י לקמן שם שפירש דהא דאמרינן שם מקור מקומו טמא הוא משום דדוקא מתורת ראייה מעטיה קרא ולא מטומאה, ע"ש. אלא דאפשר דרק לגבי חתיכה פירש כן ולר"א דממעט לה מקרא דבשרה, ודו"ק. (ועי' בסד"ט ס"ק ד' ד"ה ולענ"ד שכבר עמד ע"ד רש"י.)

והנה בעיקר קושית התוס' דהוי טומאת ביה"ס, עי' ברמב"ן לקמן (דף מא:) שהוכיח מכח זה דטומאה זו דמקור מקומו טמא באמת אינו מצד נגיעת הדם בהמקור (וכפרש"י הנ"ל), אלא הוא דין טומאה שהתורה טימא כל דבר שנברא שם. ועוד הוכיח כן ממאי דתנן לקמן דף עא. דהאשה שמתה ויצאה ממנה דם במשהו מטמא משום כתם משום דמקור מקומו טמא, ולא אמרינן דטמאה בלא"ה משום נגיעתה במת, ע"ש בדבריו. אולם התוס' לשיטתם ל"ק מהתם, דכבר כתבו שם דהא דנקט משום כתם משום דנפ"מ לטומאת משא, ע"ש, ודו"ק.

והנה לפ"ד הרמב"ן דהך טומאה באמת אינו בכל דבר שנגע במקור אלא דוקא בדבר הנברא שם, יש ליישב שיטת הרמב"ם התמוה. דהנה יעויין בדבריו בפ"ח מהל' איסו"ב (הי"ד) שפסק כשיטת רבי בסוגיין דדם מכה אינו טמא מטעם מקור מקומו טמא, ואילו לגבי הסוגיא דלקמן דף מא: פסק כרבנן (אליבא דר' יוחנן) דס"ל דהדם טמא משום מקור מקומו טמא. ולפי שיטת הרמב"ן יש ליישב דדוקא בדם דהתם ס"ל דטמא משום דנבראת במקור, משא"כ בדם מכה דאינו אלא בא דרך המקור (וכלשון רש"י כאן) ס"ל דקי"ל כרבי דלא אמרינן ביה מקור מקומו טמא. ורק רשב"ג ס"ל דגם בכה"ג אמרינן מקור מקומו טמא, ודידיה אפשר דבאמת מחמת נגיעה הוא. אח"כ ראיתי בסד"ט בסי' קפח' (ס"ק ד' בד"ה אבל הא) שכבר כתב כן ליישב הסתירה בדברי הרמב"ם, ע"ש. (וע"ע בשו"ת נוב"י מהדו"ת סי' צז' ובשו"ת אבנ"מ סי' כג' מה שהאריכו בדברי הרמב"ם.)

שם והנה בעיקר הדין דמקור מקומו טמא, עי' התוס' רי"ד בדף כב. שהק' דא"כ גם דמים במראות טהורים יטמאו מהאי טעמא, וע"ש שחידש מכח זה דדמים טהורים אינם באים מהמקור. וראיתי מקשים עליו מהגמ' לקמן דף מא: דמקור שהזיע כשתי טיפי מרגליות טמאים דממ"ט, וע"ש ברש"י דהיינו צלול ולבן, ומבואר דגם במראות טהורות אמרינן כן, ע"ש. ולפי מה שהבאנו לעיל מהרמב"ן יש ליישב גם את זה דשאני מקור שהזיע דמשמע דהלחות הזו נבראת מהמקור עצמו. אולם רש"י שם שפי' מטעם דנגע במקור היינו לשיטתו הנ"ל, ולדידיה צ"ע באמת מ"ש משאר דמים טהרות. וצריך לחלק דהתם הוי ודאי יותר שבא מן המקור, ועי' בסד"ט הנ"ל מה שכתב על דרך זה.

שוב התבוננתי דמדברי הרמב"ם אפשר דיש לדקדק פירוש אחר בהחילוק שבין מקור שהזיע לדמים טהורים. דיעויין בדבריו בפ"א מהל' מו"מ בה"ט שהביא לעיקר הדין דרבנן (בדף מא:) דהדם טמא משום מקור מקומו טמא, ובה"י הביא לדינא דהגמ' בהמשך שם דגם מקור שיצא למטה מטמא, ושוב הביא הדין דמקור שהזיע, ע"ש. ונראה שדקדק בסדר הגמ' דהא דמקור שהזיע אינו כמו שאר דמים שטמאים מחמת שנוגעים במקור, אלא דהא דמקור שהזיע הוא דהויא כחלק מהמקור עצמו ומשו"ה הוא דמטמא וכמו המקור עצמו שיצא. ולפ"ז פשוט דלא שייך כלל לענין שאר דברים כגון דמין טהורים שנוגעים במקור, ודו"ק.