בסוגיות דחפיפה וטבילה

דף סו, ב

גמ', אמר רבא אשה לא תחוף לא בנתר ולא בחול וכו'. הנה עיקר דין חפיפה הוא מתקנת עזרא וכדאמרינן בב"ק (פב, א) דמדאורייתא בעיונא סגי דלמא מיקטר אי נמי מאוס מידי משום חציצה, ואתא עזרא ותקין חפיפה, ופרש"י שם שתיקן כך להרחקה דמילתא.

והנה דעת רוב הראשונים היא דהך תקנה דחפיפה היא רק בשער ולא בשאר הגוף, וכ"כ התוס' בסמוך (ד"ה אם) בשם ר"ת. וע"ש שכתבו דכן משמע מלשון הגמ' דידן דסתם ותני שלא תחוף ואף דמיירי בשער דוקא. וכן הוכיחו מדברי הגמ' בב"ק, וכ"כ התוס' בב"ק שם, וכן נקטו שאר הראשונים בסוגיין, ע"ש בדבריהם. [אולם התוס' הביאו עוד בשם ר' שמריהו בשם רש"י דס"ל דדין חפיפה הוא בכל הגוף, והוכיח כן מגמ' לקמן (סח, א), ובתוס' דחו הראיה, ועי' בראשונים שדחו ראייתו באו"א.]

והנה עי' בראשונים שנתקשו לפי דבריהם דחפיפה היא רק בשער, מדברי הגמ' בסמוך בטבלה ועלתה ונמצא עליה דבר חוצץ דתלה לה הגמ' באם עשתה החפיפה סמוך לטבילה, ע"ש. והקשו הראשונים דבפשטות משמע דמיירי בנמצא חציצה על גופה (ובראב"ד הביא גי' שגרס כן להדיא), וא"כ מה ענינה להחפיפה שהיא בשערה דוקא. והראשונים כתבו ליישב בכמה אופנים. מדברי התוס' [בשם ר"ת] מבואר דמפרש לה דבאמת מיירי התם דוקא באופן שנמצא החציצה בשערה. [ובהכי מיישב קושית התוס' מסוגיא דחולין, דהתם מיירי בדנמצא החציצה בשאר מקום שבגופה, ע"ש.]

אולם עי' ברמב"ן דמפרש באו"א, דבאמת כוונת הגמ' בסמוך הוא להעיון ורק דתלה לה בחפיפה משום דבדרך כלל עושים העיון בשעת החפיפה, ע"ש בדבריו. וכן נראה גם מדברי הראב"ד בספר בעלי הנפש (דיני חפיפה דין ג) דיליף מגמ' דהכא דאורחא דמילתא לעיוני בשעת חפיפה, ע"ש. וכן נראה גם מדברי הרשב"א בתורה"ב (לא, ב), ע"ש, וכ"כ גם הר"ן (ו, א) בא"ד דמסתמא עיינה בעצמה בשעת חפיפה, ע"ש. [וע"ע מה שהארכנו בדבריהם בסמוך.]

והנה להלכה כתבו הראשונים דיש לה לחוף כל גופה במים [וברמב"ן ור"ן נקטו דהיינו בחמין], אלא דיש לדקדק חילוק בדבריהם בגדר הך חומרא. דהרי בתוס' הנ"ל אחר שהוכיחו כדברי ר"ת דעיקר הדין חפיפה הוא דוקא בשער [ודלא כשיטת רש"י הנ"ל], כתבו בזה"ל ואע"פ שאנו מדמין אין לעשות מעשה אלא צריך לחפוף כל הגוף, וכן מנהג כל הנשים לרחוץ כל הגוף עכשיו, עכ"ל. ומשמע מתחילת דבריהם דמעיקר הדין לא סמכו על דבריהם להכריע כשיטת ר"ת, וס"ל דלמעשה יש להחמיר כשיטת רש"י, ואח"כ הביאו שכן הוא המנהג היום. וכן משמע קצת מדברי המרדכי (סי' תשמח) שאחר שהביא מחלוקת רש"י ור"ת והוכיח כדברי ר"ת, מסיק בזה"ל, ומ"מ נכון להחמיר לעשות חפיפה בכל הגוף וכו', ע"ש, ומשמע דכוונתו לחוש לדעת רש"י.

אולם מדברי הרא"ש (סוף הל' מקואות) משמע שהוא רק מנהג בעלמא וז"ל ונהגו בנות ישראל לחוף כל גופן ומנהג כשר הוא, ע"כ. וכן הוא משמעות דברי הרמב"ן והר"ן, אלא דע"ש שהוכיחו מגמ' לקמן (סח, א) שכבר נהגו כן בזמן הגמ', ע"ש. [ועי' ברשב"א שג"כ הביא מנהג זה.] ועי' בב"י ריש סי' קצט (ד"ה ומ"ש שה"ר שמעיה) דנראה דכבר עמד על חילוק זו בין דברי התוס' והמרדכי לדברי הרא"ש בגדר החומרא להיות חופף כל גופה.

שם. והנה עי' ברש"י בב"ק שמפרש דחפיפה היינו במסרק, ע"ש, וכן הביאו התוס' כאן מהירושלמי בפסחים, וכ"ה בסו"ד בשם ר' סעדיה שהיה מפרש כן להדיא בדברי הגמ' לקמן דף סח., ע"ש, וכן פירש בר"ן, ע"ש בתו"ד. וכעי"ז פסק גם הרמב"ן בהלכות נדה (פ"ט ה"ב) וז"ל רוחצת ראשה וכו' ומסרקת אותן או מפספסת אותן בידים יפה יפה, וכך פסק הרשב"א בתורה"ב (קצר ל, ב) ע"ש בדבריו. וילע"ק מהיכי תיתי להו זה, דהרי ליכא לפרש דס"ל דסתם חפיפה היינו במסרק, דהרי מלשון המשנה בנזיר (מב, א) שהביאו הראשונים דנזיר חופף ומפספס אבל לא מסרק משמע להדיא דתרי מילי נינהו. וצ"ל דלמדו כן מדברי הירושלמי הנ"ל [וכ"כ הסד"ט (ס"ק ט), ע"ש], ועדיין צ"ע בזה.

והנה יעויין בדברי הרשב"א (בחידושים בסו"ד) שרצה לדקדק מדברי הראב"ד דס"ל דחפיפה היינו ע"י מסרק לחוד וא"צ מים בכלל. והרשב"א הקשה עליו מגמ' בסמוך דקאמר דאשה לא תחוף אלא בחמין ולא בצונן, ומשמע דחפיפה צריכה להיות ע"י מים דוקא, ע"ש בדבריו. אולם אי מהתם לכאורה הוי אפשר לדחות דעיקר כוונת הגמ' למימר רק דאם היא חופפת במים צריכה להשתמש בחמים דוקא ולא צוננים, אבל אה"נ דבלי מים כלל ג"כ שפיר דמי. ואפשר דתלוי בשני המהלכים בראשונים אי הא דמסיים הגמ' דמשרו מזייא קאי על קרירי וכדפרש"י דהיא נתינת טעם למאי דאין להשתמש בצוננים, או דקאי אחמימי וכפירוש הרי"ף וקאמר הטעם דצריך להשתמש בחמים, וא"כ אפשר דבלי מים לא סגיא, ודו"ק.

אולם בלא"ה לכאורה פשיטא דליכא לפרש כדברי הרשב"א בדעת הראב"ד דס"ל דא"צ לחוף במים, שהרי הראב"ד יליף דעיון צריך להיות ע"י רחיצה ממאי דמדקדק מהגמ' דהוי עבדי העיון בשעת חפיפה [וכדברי הראשונים שהבאנו לעיל], ובע"כ משום דגם העיון הוא ע"י מים, ע"ש בדבריו. וא"כ לכאורה מבואר להדיא מדבריו דס"ל דחפיפה הוא ע"י מים דוקא, וצ"ע. [וע"ע בסד"ט סי' קצט (ס"ק ט) מה שכתב בדעת רש"י בזה, וע"ש מהשכתב עפ"ז לפרש דברי המחבר שם.]

שם. והנה בעיקר דברי הגמ' בב"ק שהבאנו לעיל דמבואר דאיכא חיוב עיון מדאורייתא יל"ע קצת, דהרי בגמ' בסמוך אמרינן דמדאורייתא אינו חוצץ אלא רובו המקפיד וא"כ לכאורה סגי במה שיעיין בחצי גופו דאי אפשר עוד שתהא חציצה ברוב גופו, וצ"ע בזה.

שו"ר בסד"ט (סי' קצח ס"ק נא) דנקט דבכה"ג החיוב עיון באמת אינו אלא מדרבנן, ומשום הגזירה דמיעוט המקפיד חוצץ. וע"ש עוד שהוכיח שתיקנו חיוב עיון זה לעיכובא [וכעין החיוב עיון דאורייתא], מהא דפסק השו"ע (סי' קצח סעיף כה, וסי' קצט סעיף ט, ומקור הדין מהראב"ד, והביאנוהו בסמוך) דבדיקת ביה"ס אינו מעכב כיון דא"צ ביאת מים, ע"ש. והרי ביה"ס ודאי אינו רוב הגוף, ואפ"ה טעמא דאינו מעכב הוא משום דא"צ ביאת מים, ומשמע דבמקום שבגלוי דבעי ביאת מים, החיוב בדיקה מעכב ואף דהוי רק במיעוט גופה. וע"ש שמקשה ע"ד הט"ז (ס"ק כא) מכח זה.

והנה אף דמדברי השו"ע נראה כדבריו, מ"מ צ"ב באמת דמ"ש מהא דכתב לעיל שם (ס"ק נ) דלשיטת הראשונים דהא דבעינן ראוי לביאת מים בביה"ס הוא רק דרבנן, החיוב עיון שם פשוט דאינו לעיכובא (וכ"כ בשו"ת נוב"י שהבאנו בסמוך), ואילו הכא תיקנו כעין דאורייתא שיהא לעיכובא. ואפשר דהכא חשיבא עיקרו דאורייתא טפי, דמיירי בעיקר מקום טבילה וגזרו רובו אטו כולו, וצ"ע. [אח"כ ראיתי בשו"ת רעק"א (סי' ס) בא"ד שכתב כן להדיא, ע"ש בדבריו.]

ולולי דבריו אפשר דהיה מקום לדחות ראייתו מדברי המחבר הנ"ל. די"ל דלעולם רק עיון דמדאורייתא מעכב, וכוונת המחבר במאי דפסק דאין בדיקת ביה"ס מעכב [אף דבין כך אינו אלא במיעוט גופה], היינו דנפ"מ באופן שאם היינו מצרפין הביה"ס היה נמצא דאכתי לא בדק חצי גופו וכגון שרק בדק חציו של המקומות שבגלוי, וע"ז כתב דכיון דהבדיקה בביה"ס אינו מעכב אינו מצרף להשיעור דלעיכובא, ודו"ק. [וכעי"ז כתב הסד"ט עצמו בסי' קצח (ס"ק כג) ליישב קושית הזכרון יוסף על שיטת התוס', ע"ש. ועי' במה שכתבנו בסמוך ע"ד.]

ואפשר דיש לדחות בעוד או"א [באופן מחודש], והוא דנימא דלעולם בעלמא בדיקה למיעוט המקפיד אינו חוצץ, ושאני ביה"ס דהוי מעכב [אי לאו דאינו צריך ביאת מים], דאפשר דחציצה בביה"ס חשיב כרובו ומקפיד. והביאור בזה הוא ע"פ מה דמצינו בדברי הר"ן (ז, א) לבאר שיטת הגאונים (הובא ברמב"ם פ"ב מהל' מקואות הט"ו) דס"ל דרוב שער דיינינן לחוד וא"צ רוב בהדי שאר הגוף, ועי' בראב"ד (בהשגות שם) דפסק כהגאונים. ועי' בר"ן שביאר דס"ל דכיון דאית לן תרי קראי חד לשערו וחד לבשרו, כל חד וחד באפי נפשיה הוא וכו', ע"ש. והיינו דכיון דבעינן קרא דאת לרבות שערו, לכן דיינינן ליה בפנ"ע. [ובעה"י נאריך בביאור דבריו לקמן על הגמ' דרוב ומיעוט, ע"ש.]

ולפ"ז אפשר דיש לחדש דה"ה בביה"ס, כיון דמרבינן לה מקרא אחרת דכל [וכמו שכתבו התוס' בקידושין שהבאנו בסמוך], לכך דיינינן ליה באפי נפשיה ורובו דביה"ס ומקפיד חוצץ דאורייתא. ונמצא דדברי המחבר הנ"ל דהוצרך לטעמא דא"צ בהו ביאת מים שמקורם הוא מדברי הראב"ד, א"ש היטב להראב"ד לשיטתו הנ"ל שפסק כהגאונים לגבי שער, ודו"ק. [ובפרט דגם בביה"ס הוי גדר אחרת אחרת דאינו אלא דין ראוי לביאת מים, ודו"ק.] אולם היות שזה חידוש גדול לדינא לומר דדיינינן לביה"ס בפנ"ע, אין זה אלא לפלפולא בעלמא. אלא דאח"כ ראיתי בשו"ת אבנ"ז (סי' רסח) שכבר נסתפק בזה, וע"ש שדחה דאפשר דשאני ריבויא שהיא ממשמעותא דכל מריבויא שהיא ממשמעותא דאת, ע"ש. ושוב הראוני בספר פתחי זוטא (פתיחה לסי' קצח אות מ) שהביא כן מספר חקר הלכה ומספר שיורי טהרה להגאון המהרש"ק, ע"ש. [ע"ע שם שכתב ליישב קושית הסד"ט על הט"ז עפ"ז וכנ"ל, ע"ש בדבריו. וע"ע בשו"ת לבושי מרדכי (סי' קיט) מה שכתב בזה.]

שם. והנה עי' בדברי הראב"ד (דיני חפיפה אות ג) דיליף דעיון צריכה להיות ע"י רחיצה מדחזינן שהוא בשעת חפיפה. ועי' ברשב"א שהקשה עליו דא"כ נילף מינה שהוא ג"כ ע"י חמימי דוקא והוי ממש כחפיפה עצמה ובע"כ דאינו דומה לחפיפה, ע"ש בדבריו. והנה אף דפשוט דאין כוונתו אלא להוכיח דאין לדקדק ממה שעושה העיון בשעת חפיפה, מ"מ מה שכתב דא"כ ניבעי אף חמין כחפיפה אינו בדקדוק כ"כ. דהרי הא דבעינן חמימי מעיקר דין חפיפה, לא שייכא אלא בחפיפה דשערה דוקא וכטעם הגמ' דמשרו מזיא, ולא שייכא לעיון שהוא בשאר הגוף, ודו"ק. [ואף דבדורות האחרונים נהגו לשטוף כל גופן בחמין, פשוט דאין זה מעיקר דין חפיפה.] ומה שהקשה עוד בהמשך דבריו (בתורה"ב) מעיון בשבת דא"א לה לרחוץ ואפי' בקרירי, לכאורה צ"ל דכוונתו להשער ומשום סחיטה [וכמו שכתב הראב"ד בעצמו לענין טבילה], דבלא"ה לכאורה מותר לרחוץ גופו בצוננים בשבת, וצ"ע.

והנה בעיקר שיטת הראב"ד הנ"ל דעיון הוא ע"י רחיצה, יל"ע אי סגי ברחיצת גופה לחוד, או דבעיא נמי לעיונא בגופה עם הרחיצה. ובאמת מצינו דכבר איפליגו רבוותא בכעי"ז לגבי עיקר תקנת עזרא דחפיפה, אי ממילא לא בעינן שתעיין בשערה דסגי במה שעשתה בה חפיפה, או דבעיא ג"כ שתעשה עיון בשערה. דיעויין בט"ז (ס"ק ד) שכתב דמסתברא דבחפיפה לחודה סגי דע"י שממשמשת בכל הגוף אין לך עיון גדול מזה, [וע"ש שנדחק בלשון המחבר שם בזה.] אולם עי' בסד"ט שם (ס"ק ה) שחולק עליו וכתב דבאמת בעינן לתרוויהו וכפשטות לשון המחבר, ע"ש. וא"כ אפשר דגם לענין רחיצה של הראב"ד יהיה תלוי בפלוגתא הנ"ל. אולם נראה דהכא גם הט"ז מודה, דלא פליג אלא בחפיפה שממשמשת בכל הגוף וכנ"ל, ודו"ק.

ואמר אמימר משמיה דרבא אשה לא תחוף אלא בחמין אבל לא בצונן ואפי' בחמי חמה וכו'. ופרש"י די לה בחמין שהוחמו בשמש, ע"ש. ולפירושו צריך להגיה כגי' הב"ח דקאי על הרישא, ע"ש. אולם עי' ברא"ש (הל' מקואות סי' כד) שהביא בשם הר"ח דמפרש דחמי חמה לא תחוף בהם דהויא להו כצוננים. והרא"ש שם הק' עליו מסוגיא דפסחים (מב, א) דמבואר דחמי חמה הו"ל כחמין, ע"ש. אולם עי' בתוס' הרא"ש שמדחה הקושיא די"ל דלענין חמץ שאני דבחום מועט מתחמץ, ע"ש.

ובפי' הגמ' דמשרו מזיא, פרש"י דקאי על הצוננים, אולם ברי"ף פי' דקאי על החמין. ועי' מה שכתבנו לעיל דאפשר דאיכא נפ"מ בינייהן בדברי הראב"ד, ודו"ק.

ואמר רבא לעולם ילמד אדם בתוך ביתו שתהא אשה מדיחה בית קמטיה במים. והנה יל"ע מה חידש רבא בזה יותר מעיקר דין עיון דילפינן בגמ' ב"ק (דף פב, ב) דבעינן מדאורייתא, ע"ש. ובפשוטו היה אפשר לומר דרבא בא רק להוסיף דבאלו המקומות בעי גם הדחה במים, ולכאורה הטעם משום דשכיחי בהו חציצה טפי. אולם אכתי צ"ע לדעת הראב"ד (דיני חפיפה דין ג) דכל עיון צריך להיות ע"י רחיצה דוקא, ע"ש. ואין לומר דכוונת רבא לומר רק דגם בבית הסתרים בעיא חפיפה ואף דאין בו דין ביאת מים וכמבואר בהמשך הגמ', דאינו משמע כן מלשונו דא"כ הו"ל למימר אפי' וכו', ודו"ק. [ועי' ברא"ש סוף הל' מקואות שכבר דקדק כן בלשון רבא, וכ"כ התוס' בב"ק, ע"ש.]

ואפשר דיש לומר בזה בהקדם מה דנראה דיש להסתפק בגדר החיוב עיון. אם הוא משום דמחוייבים להסתפק דלמא יש כאן חציצה [וכעין החיוב בדיקה בכה"ת היכא דאיכא מיעוט המצוי, וה"נ אפשר דאיכא עכ"פ מיעוט המצוי דאית בהו רובו ומקפיד], או דהוי חיוב מחודש דילפינן מהך קרא דורחץ בשרו במים דנאמר בזה דצריך לראות לזה שתהא גופה נקי מחציצה, דרק ע"י זה נתקיים המעשה מצוה דורחץ בשרו במים, ודו"ק.

ואי נימא כצד השני, א"כ אפשר דיש לחדש דכל זה לא שייכא אלא בשאר מקומות שבגוף דנתקיים בהו עיקר המעשה טבילה דורחץ את בשרו במים, אבל בבית הסתרים דלא נתקיים בהו עיקר הדין דביאת מים אלא רק דילפינן מקרא דבעינן שיהיו ראויים לביאת מים וחציצה פוסלת בהו, אפשר דבזה לא נאמר הדין דאורייתא דבעינן בהו עיון, ולכך הוצרך רבא לחדש דבעינן בהו בדיקה והדחה במים משום דשכיחי בהו חציצה וכנ"ל.

והנה עי' בראב"ד בבעה"נ (תחילת דיני חציצה) שחידש דהך דין בדיקה בבית הסתרים אינו מעכב בדיעבד, ואינו דומה להדין חפיפה והדין בדיקה שבכל הגוף דמעכבין בדיעבד, ע"ש, ולא נתבאר שם טעמו בזה. ועי' בשו"ע בסי' קצח (סעיף כה) שהביא דינו של הראב"ד, ועי' בש"ך שם (ס"ק לב) מה שהביא מהלבוש ומע"מ בביאור סברתו, והש"ך דחה דבריהם. והש"ך ביאר סברת הראב"ד באו"א וז"ל דלהכי לא דמי לבדיקת הגוף וחפיפת הראש דהתם בעינן ביאת מים ותלינן לחומרא אבל הכא לא בעינן ביאת מים (אלא ראוי לביאת מים) לכך תלינן לקולא כדלקמן סעיף כו, וכ"מ בראב"ד, וכ"מ בטו"ה לקמן סי' קצט ס"ט, עכ"ל. [ועי' בט"ז לקמן שם (ס"ק יא) שכתב משום דאין רגיל שתהיה שם חציצה.]

ועי' בחי' רעק"א שהבין בסברת הש"ך דס"ל דמשום הכי מקילין, משום דסמכינן על הבדיקה שאחר הטבילה, ע"ש. [וכן מדודקדק באמת בלשון הטור והמחבר בסי' קצט, אולם בלשון הראב"ד ליתא.] אלא דע"ש ברעק"א מה שהקשה ע"ז מדינא דבסמוך (סעיף כו) דתעסקה אח"כ בכתמים, ונשאר בצ"ע. [וע"ע בסד"ט שהבין בסברת הראב"ד שהוא סברא דכיון דבדאורייתא הוי קיל, לכן הקילו בו חכמים בגזירותם, ע"ש בדבריו.]

אולם לפ"ד הנ"ל מתבארים היטב דברי הש"ך, דכוונתו למימר דכיון דליכא בבית הסתרים דין ביאת מים לכך לא הווין בכלל עיקר דין עיון דמדאורייתא, ולא הויין אלא מחומרא דרבא, ולכך אינו מעכב בדיעבד דדוקא עיון דאורייתא או חפיפה שהיא מתקנתא דעזרא מעכבין, ודו"ק.

והנה יעויין בחי' הגר"ח על הש"ס (חולין מב, א בדין ספק נקובת הושט) שכתב לבאר דברי הש"ך באו"א דרק היכא דלא בדקה בשאר הגוף מעכב בדיעבד משום דבזה איכא ספק חציצה בעיקר הטבילה דורחץ את בשרו במים. משא"כ היכא דלא בדקה בבית הסתרים לא חשיבא ספק בעיקר הטבילה, אלא בדין צדדי שחציצה בבית הסתרים פוסלת, וכיון דאין הספק בעיקר הטבילה אינה מעכבת, ע"ש. והיינו דגם לפ"ד כוונת הש"ך לחלק מכח מה דבית הסתרים לא הוי בכלל עיקר החיוב ביאת מים, ודו"ק. אלא דלפ"ד א"ש גם לצד הראשון הנ"ל שהחיוב עיון הוא מצד ספק חציצה וחיוב בדיקה דכה"ת, ובאמת איתא להך חיובא גם בבית הסתרים, ומ"מ חיוב בדיקה זו אינה מעכבת כיון דליכא ספק בעיקר הטבילה וכנ"ל, ודו"ק.

וע"ע מה שהבאנו בסמוך דעות בראשונים דהא דבעינן בביה"ס ראוי לביאת מים אינו אלא דרבנן. וכתבו האחרונים (נוב"י סי' סד בסו"ד, ובסד"ט סי' קצח' ס"ק נ) דלשיטתם פשוט דהחיוב בדיקה בהו אינו מעכב בדיעבד, ע"ש בדבריהם.

שם. והנה בעיקר הסברא שכתבנו לעיל לחלק בין הדין ביאת מים דכל גופו, להדין דביה"ס דאין צריך אלא שיהיה ראוי לביאת מים, יש לדון בגדר הדין דביה"ס אם נאמרה בזה רק דין דחציצה פוסלת בהו וכמו דין חציצה דכה"ת, או דהוא דין חדש דבעינן שיהיה ראוי לביאת מים בפועל.

ואפשר דאיכא נפ"מ בזה לענין מה שכתבו האחרונים ליישב הא דמבואר בסוגיין לקמן דנימא קשורה הויא חציצה, והקשו מהא דקי"ל דמין במינו אינו חוצץ. ותי' האחרונים (עי' בקובץ הערות בהוספות בסופו אות ד) ע"פ היסוד הידוע של הרמב"ן בהל' בכורות (פ"ג) דהיכא דבעינן נגיעה אפי' מין במינו חוצץ. וה"נ י"ל דכיון דבעינן ביאת מים, א"כ אפי' במינו חוצץ שהרי אין כאן ביאת מים, ע"ש בדבריהם. ולפ"ד אפשר לומר דכל זה הוא לגבי שאר גופו, אבל לענין ביה"ס דבעי רק ראוי לביאת מים, אי נימא דליכא אלא דין חציצה דעלמא אפשר דבמינו לא הוי חציצה, ויש לדון בזה. [ועי' במה שהבאנו מהלחו"ש בענין זה לקמן (סז, א) בביאור דברי התוס' בשם ר"ת, ומה שכתבנו עוד בביאור שיטת הראב"ד דא"צ לפתוח פיה.]

נהי דביאת מים לא בעינן מקום הראוי לביאת מים בעינן כדר"ז וכו'. והנה עיקר הדין דלא בעינן ביאת מים בבית הסתרים ילפינן בקידושין (כה, ב) מקרא דורחץ בשרו במים דמה בשרו מאבראי אף כל מאבראי, ע"ש. והא דמ"מ בעינן בהו ראוי לביאת מים, עי' בתוס' שם בסו"ד דכתבו דילפינן לה מקרא דכתיב ורחץ את כל בשרו במים, ומריבויא דכל מרבינן בית הסתרים ואיכא למימר דלכל הפחות מרבה להכי דבעינן שיהיו ראויין לביאת מים, ע"ש. וכ"כ התוס' במנחות (יח, ב ד"ה ואמר ר"ז) ע"ש בא"ד.

אולם עי' בתוס' הרא"ש כאן (ד"ה אין בילה מעכבת בסו"ד) שכתב באו"א, דכיון דלפעמים נכנס המים לתוכו לכך בעינן שיהיה ראוי לביאת מים, ע"ש, [וצ"ב בטעם זה, ועכ"פ משמע שהוא רק מדרבנן]. וכ"כ להדיא הרמב"ן והרשב"א בקידושין שם [בחד צד] דהא דבעינן ראוי לביאת מים היינו רק מדרבנן. וע"ש ברמב"ן הטעם משום שתיקנו כעין דאורייתא בבילה דראוי לבילה בעינן, וה"נ לענין ביאת מים. ועוד כתב וז"ל ואפשר דהואיל ומצינו לענין טומאה שהוא גלוי אף לענין טבילה גלוי הוא וכו', וכ"כ הריטב"א, ע"ש. [אולם עי' בריטב"א בחולין (פג, ב) שנקט דדין ראוי לביאת מים בביה"ס הוי דאורייתא.] ולבריהם לכאורה הוא סברא רק בהלשון שנאמרה בה הך דין [לעיל שם] דהוי כגלוי לענין מגע טומאה, וצ"ע דהרי בעובדא דשפחתו של רבי שהביא בסמוך בסוגיא דקידושין שם [וכן בסוגיין] היתה העצם בין שיניה, וצ"ע בזה. [אם לא דנימא דתיקנו בדרך לא פלוג.]

אולם עי' ברשב"א שם שביאר באו"א, וז"ל לפי שצריך טבילה כל גופו דבר תורה, התקינו דלשון ושיניים שפעמים מגולין יהיו צריכין ראויין לבוא בו מים, ע"ש. ולדבריו שהוא גם בהשיניים, ניחא עובדא דרבי. וע"ע בחי' רעק"א בסי' קצח (סעיף ז) בשם הרמ"ע מפאנו (סי' קי) דג"כ ס"ל דלא בעינן ראוי לביאת מים אלא במקום דמתגלה לפעמים, ע"ש. [ויש לציין לדבריו בשו"ת (סי' ס) שהביא סברא זו מהשואל, וכתב רעק"א עלה דאף דסברא נכונה היא מ"מ אין בכחינו להמציא דבר חדש מקראי, ע"ש. ואפשר דאכתי לא ראה דברי הרמ"ע מפאנו. שו"ר בשו"ת בית יצחק (ח"ב סי' כ אות ד) שכבר עמד ע"ז, ע"ש.]

אולם לשני הטעמים הנ"ל אכתי קשיא מסוגיא דידן דמבואר להדיא דגם בית קמטיה צריכים להיות ראויין לביאת מים, ובשלמא לדברי הרשב"א אפשר לומר דהתם נמי פעמים הן בגלוי [וכן מבואר ברעק"א הנ"ל], אולם לדברי הרמב"ן דהחמירו אטו טומאה דהוי גלוי, א"כ הכא בקמטים ודאי קשיא דהרי לענין טומאה איתא לעיל (מב, ב) דיש להם דין ביה"ס, וצ"ע. [אם לא דנימא דגם לענין זה אמרינן לא פלוג, ועי' בדברי רעק"א בשו"ת הנ"ל מה שהאריך בזה.] ואפשר דיש לדחות דכל הסברות שכתבו הראשונים הוצרכו רק לענין גזירה בביה"ס דאיירי בהו בסוגיא דקידושין, אבל בבית קמטיה אפשר דפשיטא טפי דגזרו בהו חכמים דחשיבא בגלוי טפי מביה"ס, ואכתי צ"ע בזה. אולם לדברי התוס' הרא"ש שהבאנו לעיל דהגזירה הוא משום דלפעמים נכנס שם מים א"ש טפי, דפשיטא דגם בבית קמטיה שייכא, ודו"ק.

והנה יעויין בשו"ת נוב"י (מהדו"ת סי' קלה ומהדו"ק סי' סד) שכתב דאף דכל בית הסתרים בעינן שיהיו ראויין לביאת מים, מ"מ לפנים ממקום שהשמש דש ל"ח מקום ביה"ס אלא מקום בלוע, ולכ"ע א"צ שיהיה ראוי לביאת מים. אלא דע"ש עוד שהביא מדברי הרב השואל שרצה לחדש דכל מקום שאין המים מגיעים לשם א"צ שיהיה ראוי לביאת מים. והביא ראיה לזה מדברי הרא"ש בפי' המשנה (סוף פ"ח דמקואות) שפי' דביה"ס הוא תוך הפה והאוזן והאף ולא הזכיר בית החיצון באותו מקום. ונקט הרב השואל בטעמו משום דאין המים נכנסים שם, ועי' בנוב"י שם שדחה דבריו.

וע"ע בשו"ת רעק"א הנ"ל בא"ד (בד"ה תו כתב ידידי) שהביא סברה זו בשם הנתיה"מ דדוקא היכא דיכולים להגיע מים בעי ראוי לביאת מים. וכתב עלה רעק"א דסברא נכונה היא דבמקום דא"א שלא יגע שם המים מה לי אם יש שם חציצה, וציין לדברי הב"י בסי' קעג (סעיף ב בד"ה וצריך ליתן טעם) שג"כ כתב ממש כסברא זו, ע"ש. אלא דגם שם רצה הרב השואל להביא ראיה לסברא זו מדברי הרא"ש הנ"ל, ורעק"א דחה הראיה כדברי הנוב"י הנ"ל, ע"ש.

אולם לכאורה יש לסייע לדברי הרב השואל מדברי הרא"ש עצמו, שפירש כאן דתיקנו בה רק משום דלפעמים נכנס בו המים. ולפ"ז מסתברא טובא דלא תיקנו כן אלא במקום שהמים יכולים ליכנס וכדברי הרב השואל. אח"כ ראיתי בשו"ת אבנ"ז (סי' רנה אות ב) שג"כ הביא מקור לסברת הנתיה"מ מדברי התוס' הרא"ש, וע"ש דמסיק שהוא סברא חזקה ואפשר לסמוך עלה. אלא דיש לדקדק דהאבנ"ז עצמו בתשובתו לעיל (סי' רנג אות ה) דחה סברת הנתיה"מ הנ"ל מכח דברי רש"י בקידושין (כה, א) שכתב לגבי הלשון דאף דחציו הוי בגלוי מ"מ א"צ בו טבילה כיון דחציו האחר אינו בגלוי ולא אשכחינן טבילה לחצאין, וצ"ע.

[ולענין עיקר קושית האבנ"ז על סברת הנתיה"מ שהחלק של הבית הרחם דא"א שיבוא בו מים א"צ להיות ראוי לביאת מים, א"כ ה"נ כולו לא יצטרך להיות ראוי לביאת מים וכדברי רש"י הנ"ל, אפשר דיש לחלק בין דברי רש"י דאיירי לענין טבילה עצמה, לבין הנתיה"מ דאיירי לענין שיהא ראוי לביאת מים, וצ"ע בזה.]

שם. והנה האחרונים (שו"ת זכרון יוסף סוף סי' י והו"ד בסד"ט סי' קצח ס"ק כג ד"ה ומדי עברי) מקשים על שיטת התוס' הנ"ל דהא דבעינן בביה"ס שיהיו ראויין לביאת מים מדאורייתא היא, מהא דאמרינן בסמוך דרק רובו ומקפיד חוצץ מדאורייתא ולא מיעוט המקפיד, שהרי מקום ביה"ס אינו אלא מיעוט הגוף, וא"כ היכי אפשר למימר דילפינן ביה דין חציצה מדאורייתא. [ולפי הסברא שכתבנו לעיל דדיינינן לביה"ס בפנ"ע ל"ק, וכמבואר בדברי הפתחי זוטא שם, ע"ש.]

ועי' בסד"ט (שם ד"ה ובאמת וכו') שתי' דנפ"מ באופן שהחציצה בביה"ס משלמת לחציצה בשאר הגוף להשלים שיהיה חציצה ברוב הגוף, ע"ש בדבריו. [ועי' בפנ"י בסוכה (ו, ב) שכתב דתי' זה דחוק, וע"ש מה שכתב לתרץ באו"א.) וראיתי בחזו"א (סי' צה ס"ק ג) שכתב ע"ז דמיהו נראה דלא מצרפינן ביה"ס לשאר הגוף אלא לחומרא דהיינו באופן שע"י חציצה שבו יושלם שיעור חציצה ברוב הגוף, אולם לא מצרפין אותו להקל דהיינו באופן דאיכא חציצה על רוב מקום הגלוי אבל בצירוף מקום ביה"ס [דלית בה חציצה] ליכא חציצה ברוב הגוף בסך הכל, ע"ש בדבריו.

ונראה לבאר דבריו דרק לענין להחמיר לפסול בחציצה מצרפין הביה"ס לשאר הגוף כיון דתרוויהו שווין בזה דחציצה פוסלת בהו. אבל היכא דאיכא חציצה ברוב הגלוי לא מהני הביה"ס להציל עליו, דהרי בהחלק הגלוי איכא עוד דין דבעינן ביה ביאת מים בפועל דעי"ז נתקיים עיקר הטבילה [וכמו שהבאנו לעיל], ולכן בעינן שבחלק הגלוי שבגופה לא יהיה חציצה ברובה דאי לאו הכי הויא חציצה בהקיום של הביאת מים, ודו"ק.

אלא דאכתי יל"ע בביאור סברת החזו"א, אם כוונתו דמצד עצם הדין ביאת מים בעינן שיהיה ברוב גופה, והיכא דאיכא חציצה ברובו הוי חסרון בעיקר שם ביאת מים. או דס"ל דלעולם מצד הקיום של ביאת מים סגי במקצתו [וכדברי הגרי"ז בהל' מקואות דס"ל דהביאת מים נתקיים ע"י מקצת הגוף], ורק דס"ל דבחלק הגלוי כיון דנתקיים ביה עיקר המעשה טבילה לכך בעינן לדון ביה דין חציצה בפנ"ע ואינה מועלת החלק של הביה"ס להציל עליה. ורק להיפוך היכא דאיכא חציצה בביה"ס מהני להצטרף כיון דלענין חציצה דידה הוי תרוויהו שווין, וצ"ע בזה.

שם. והנה בעיקר הא דממעטינן בית הסתרים מדין ביאת מים מקרא דכל בשרו, יעויין בסוגיא דקידושין שם דמילפינן כה"ג לענין טבילה דהלשון כטמון דמי כיון דלא הוי כבשר שהוא מאבראי. ועי' בפרש"י שם וז"ל אף כל מאבראי ולא שיכניס מים לתוך הפה, ואף להוציא כל הלשון אינו יכול, וטבילה למקצת לא אשכחינן אבל נגיעה בכ"ש הויא נגיעה, עכ"ל.

ונראה לבאר כוונתו בזה שבא לפרש מאי שנא טבילה ממגע טומאה דאמרינן [לעיל שם] דאף דמגע בית הסתרים לא חשיבא מגע, מ"מ מגע בלשון מטמאה כיון דבר נגיעה הוא שמוציא לשונו ונוגעין בו בגלוי, ע"ש. ולזה ביאר רש"י דלענין מגע אין הביאור דכיון דאפשר להוציאו וליגע בו לכך פקע ממנו שם בית הסתרים. אלא דביאור הענין הוא דאמרינן דאין המיעוט תלוי בעצם שם בית הסתרים אלא דתלוי באם הוא ראוי לנגיעה, וכיון דהויא ראוי לנגיעה הוי בכלל דין מגע טומאה אף דלא פקע ממנה עצם שם בית הסתרים מיניה.

וא"כ גבי טבילה נמי, אם אך הוי שייכא שיוציא כל הלשון בחוץ ויתקיים בה ביאת המים, הוי נתחייב בטבילה ואף דלא פקע שם בית הסתרים מיניה, ומשום דהדין טבילה תלוי באם שייכא ביה ביאת מים, ולא בעצם שם אבראי. ומקרא דבשרו דילפינן מינה דוקא מאבראי היינו רק דלא הויא טבילה אלא ע"י ביאת מים ולא ע"י שיכניס מים לתוך פיו [וכמו דמפרש רש"י בתח"ד], ולכך לא שייכא ביה דין ביאת מים, ודו"ק.

דא"ר זירא כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו וכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו. והקשו בתוס' דכיון דלא מעכבא נימא דהיכא דאינו ראוי לבילה נמי ליתכשר. ותירצו דסברא הוא דכיון דקפיד קרא לכתחילה לעשות המצוה בעינן שיהיה ראוי לכך אע"פ שאינו מעכב דאל"כ נתבטלה המצוה לגמרי וכו', ע"ש בדבריהם.

אולם עי' בתוס' בקידושין שמבואר מדבריהם שפירשו באו"א קצת. דיעויין שם שהקשו אמאי בעינן ראוי לבילה, דאי שנה הכתוב לעכב ליבעי בלילה ממש ואי לא שנה אפי' ראוי לא ליבעי. ותירצו דודאי שנה הכתוב בלול כמה פעמים אבל לא כתב בלשון ציווי ובללת, משמע דאתא לאשמועינן דלא בעינן אלא ראוי, עכ"ל. ומשמע קצת מדבריהם דהא דבעינן ראוי לבילה ילפינן מעיקר קרא דבלול דמשמע דבא להשמיענו דבעינן ראוי לבילה מדלא כתבו בלשון ציווי, וזהו שלא כדברי התוס' דידן. אולם בתוס' במנחות הנ"ל מבואר דמהא דלא כתבו בלשון ציווי ילפינן רק דבלילה אינה מעכבת, אבל הא דבעינן ראוי לבילה פירשו כתוס' דידן דמסברא הוא, ע"ש, ודו"ק. [ועי' במעדני יו"ט (אות ד בסו"ד) שכבר עמד בזה דדברי התוס' במנחות הויין בחד צד כתוס' דידן ובחד צד כתוס' בקידושין, ע"ש.]

והנה לפי התוס' דידן דסברא בעלמא הוא שלא יתבטל המצוה לגמרי, צ"ע מה שכתבו בהמשך דבריהם וכן בכמה מקומות כגון ביאת מים וכו', דהיינו הך דסוגיין דג"כ מהאי טעמא הוא. וצ"ע מאי דמדמי לה להך סברא, דהרי בהא דבית הסתרים ליכא כלל מצוה לכתחילה שיהיה בה ביאת מים [וכמו שפירשו בסמוך]. והא דבעינן ראוי לביאת מים, צ"ל דילפינן מקרא וכמו שפירשו התוס' בקידושין מריבויא דכל, וצ"ע. [ואפשר דאין כוונתם אלא לדמות עיקר הדין וכדברי הגמ' אבל לא להסברא ודוחק.] ושו"ר במעדני יו"ט (אות ג) שכבר עמד בזה בא"ד דבע"כ אין כוונת התוס' דגם בביאת מים הוי מסברא לחוד, ע"ש. אלא דיעויין בדברי הסד"ט בסי' קצח (ס"ק מח) דנראה דמפרש דתוס' דהכא פליגי על התוס' וס"ל דהא דבעינן ראוי לביאת מים אינו מריבויא דקרא, ע"ש, וצ"ע.

וגם צ"ע במה שהקשו בסמוך דאמאי לא בעינן ביאת מים לכתחילה בבית הסתרים כמו בבלילה וכו', וצ"ע מאי ק"ל הרי שאני התם דכתיב קרא דבעינן בלילה, ורק דאיכא שום דרשא דאינו מעכב וכמו שהביאו לעיל. משא"כ לענין בית הסתרים דליכא קרא דניבעי לכתחילה ביאת מים בכלל, וליכא קרא אלא דבעינן ראוי לביאת מים וכמו שהבאנו לעיל, וצ"ע. [וכן תי' באמת בתוס' הרא"ש, ע"ש.] ואפשר דיש לדחות דכוונתם להקשות דלמה לא מרבינן מקרא דכל דבעינן לכתחילה ביאת מים, וע"ז תירצו דלענין טבילה לא מסתברא לחלק בהכי, ודו"ק. [ועי' בתוס' בקידושין שתירצו באו"א. וע"ע בדברי הסד"ט שהבאתי לעיל.]

ואמר רבא טבלה ועלתה ונמצא עליה דבר חוצץ אם סמוך לחפיפה טבלה א"צ לחוף ולטבול וכו'. לעיל הבאנו דברי הראשונים שפירשו דאף דלכאורה מיירי בחציצה שנמצא על הגוף, מ"מ תלה לה הגמ' בחפיפה משום דבדרך כלל עושה העיון בשעת חפיפה, ע"ש.

אולם ע"ע שם בר"ן שכתב וז"ל וכי תימא אי בעיא עיוני סמוך לטבילה אפי' לא חפפה סמוך לטבילה אמאי צריכה לחזור ולחוף ולטבול והרי עיינה בכל גופה סמוך לטבילה וכו', ע"כ. וכוונתו למאי דמפרש לעיל שם דלענין עיון לא מקילין להקדימה ולעולם צריכה שתעשה העיון סמוך לטבילתה, א"כ בע"כ דמיירי שחזרה ועיינה סמוך לטבילתה, וא"כ למה לא מהני טבילתה. וע"ז תי' דצ"ל דמ"מ כיון שהחפיפה לא היתה סמוכה לה חיישינן דלמא לא עיינה יפה, ורק אם ג"כ חפפה סמוך לטבילה ל"ח להכי. [אלא דע"ש בהמשך דבריו שכתב דזה דוחק, ומסיק לפרש דבסוגיין מיירי אחר שהחמירו לעשות חפיפה בשאר הגוף, ע"ש בדבריו.]

והנה ע"ע ברשב"א בחי' דג"כ כתב מעיקרא דבסוגיין מיירי כשחזרה ועיינה סמוך לטבילתה, ומ"מ אם נמצא עליה דבר חוצץ לא מהני טבילתה דחיישינן דלמא לא עיינה יפה. אולם בהמשך דבריו כתב עוד פי' אחר דאפשר דמיירי בדלא עיינה בשעת טבילה, ע"ש, והיינו כדברי שאר הראשונים הנ"ל.

ומ"מ גם בדבריו בפי' הראשון איכא חילוק גדול בין דבריו לדברי הר"ן, דהרי בדבריו מפורש דא"צ לחזור ולעיין בשעת טבילה אלא כשנתעסקה בדבריו החוצצין בינתיים [וכההיא דר' גידל א"ר דבסמוך דנתנה תבשיל לבנה], אבל בלא"ה אינה צריכה לחזור ולעיין ואפי' באופן שחפפה ועיינה מעיקרא שלא בסמוך לטבילתה [וכן נקט שם בפי' השני]. אולם בדברי הר"ן מבואר דכל שלא חפפה סמוך לטבילתה צריכה לחזור ולעיין בשעת טבילה.

ובאמת מבואר להדיא בדבריהם דפליגי בענין זה. דהרי יעויין בדברי הרשב"א בתורה"ב (לב, א) דיליף מדברי רבא דא"צ טבילה אחרת אלא משום שנמצא עליה דבר החוצץ, הא לאו הכי לא היתה צריכה טבילה אחרת אף דעשתה החפיפה והעיון שלא בסמוך לטבילתה. אולם עי' בר"ן בהמשך דבריו (ו, ב) דג"כ יליף דסמוך בחפיפה אינה מעכבת, אלא שהוסיף דמיירי דוקא בדעיינה סמוך לטבילה, ע"ש. ומבואר להדיא דפליגי אי סמוך מעכב בעיון, ודו"ק.

ולפי מה שכתבנו בדעת הרשב"א, א"ש מאי דהוצרך להביא כאן סברת הבעה"מ במאי דבעינן סמוך לטבילה משום שע"י כך נזהרת בחפיפתה יותר, ומבואר דבלא"ה א"צ סמוך. ודוחק לומר דהוצרך להאי טעמא רק לחפיפה, דהרי הכא עיקר הנידון הוא מצד העיון, ודו"ק. [ועי' מה שכתבנו עוד בזה לקמן.]

שם.עי' בדברינו לעיל שכתבנו בדעת הרשב"א דס"ל דא"צ לחזור ולעיין בשעת חפיפה אם לא שנתעסקה בינתיים בדברים החוצצין. אלא דצ"ע בזה ממה שכתב בחי' שלא הקילו היכא דלא אפשר אלא בחפיפה שהיא מתקנת עזרא, אבל בעיון שהיא מדאורייתא לא הקילו, והיכא שעשתה החפיפה מע"ש ולא טבלה עד מוצאי יו"ט ראשון צריכה לחזור ולעיין סמוך לטבילתה. וע"ש בהמשך דבריו שהוא ק"ו מנתנה תבשיל לבנה דצריכה טבילה אחרת, וכ"ש הכא שנתעסקה בכמה מיני חציצה בינתיים, ע"ש בדבריו.

והוי אפשר ליישב דשאני התם דמיירי בזמן ארוך, ובכה"ג חיישינן דנתעסקה בדברים החוצצין בינתיים וכמו שכתב שם. אולם הכא מיירי רק בשאינו סמוך [דהיינו שלא היה תוך אותו עונה וכמו שהבאנו בסמוך], ואפשר דבהא לא חיישינן שנתעסקה בדברים החוצצין, ומשו"ה א"צ לחזור ולעיין בשעת טבילה אם לא שיודעת שנתעסקה בינתיים. [שוב ראיתי כעי"ז בדברי הט"ז (ס"ק יב), ע"ש בדבריו.]

אמנם נראה דא"א לומר כן, דהרי בא"ד שם מבואר דגם היכא דהקילו לעשות חפיפה ביום ולטבול בלילה [כגון באופן דא"א לחפוף סמוך לטבילה וכגון בליל שבת], מ"מ לא הקילו אלא לענין חפיפה ולא לענין עיון דאורייתא, ע"ש. ומבואר דכל היכא דאינו סמוך אף דאינו לזמן ארוך צריכה לחזור ולעיין בשעת טבילה, וצ"ע בזה. ואפשר דיש לדחות טובא דלענין הא דליל שבת אין כוונתו אלא שלא הקילו להקדים העיון לכתחילה, אבל אה"נ בדיעבד בכה"ג מהני וכמבואר בדבריו בתורה"ב, ואכתי צ"ע בזה.

והנה בדעת הרמב"ן לפום ריהטא נראה דאיכא סתירה בשיטתו בזה. דהרי מצד אחד בדבריו בחי' מבואר להדיא דמפרש הסוגיא כהרשב"א דמיירי בשלא חזרה ועיינה סמוך לטבילה. וא"כ לכאורה הוי מוכח דאין סמוך מעכב בעיון מדלא הצריכה טבילה אחרת אלא משום שנמצא עליה דבר חוצץ [וכמו שהוכיח הרשב"א]. אולם יעויין בדבריו בהלכות (פ"ט ה"ז) שפסק דאפי' היכא שצריכה לחוף ביום ולטבול בלילה [כגון טבילת ליל שבת], מ"מ צריכה לחזור ולעיין בשעת טבילה, ע"ש בדבריו. וכן נראה ג"כ ממה שכתב בהמשך דבריו בחי' דהיכא דחפפה בע"ש וטבלה במוצ"ש שצריכה לחזור ולעיין בשעת טבילה, ע"ש בדבריו. [ומ"מ בזה אפשר לדחות דשאני זמן ארוך, וכנ"ל.]

אולם נראה דבאמת ל"ק כלל, דהרי בדבריו בחי' הנ"ל [כשפירש על דרך הרשב"א], הוסיף בזה"ל אע"פ שהיתה משמרת נפשה מליתן תבשיל לבנה וכיוצא בו כיון שנמצא עליה דבר חוצץ חוששין וכו', ע"ש. והיינו דמפרש דבסוגיין מיירי דוקא בששמרה נפשה להדיא שלא תיגע בדברים החוצצין. וא"כ י"ל דלכך הוה עלתה לה טבילה אי לאו דנמצא עליה דבר החוצץ, אבל בעלמא באמת ס"ל להרמב"ן כשיטת הר"ן דסמוך בעיון מעכב אפי' בדיעבד. וע"ע בהמשך דבריו בהל' [שהבאנו לעיל] דמבואר להדיא דס"ל דאם שמרה נפשה מהני אף אפ לא עיינה סמוך, ודו"ק.

ואפשר דהר"ן שהוכרח לאוקמא בשחזרה ועיינה סמוך לטבילתה, ס"ל דלא סמכינן על הא ששמרה נפשה, וצ"ע בזה. [ואפשר דס"ל רק דדוחק לאוקמא סוגיין בהכי.] והרמב"ן שלא פירש כהר"ן דמיירי שחזרה ועיינה בשעת טבילה, אפשר דס"ל דבכה"ג אפי' אם נמצא עליה דבר חוצץ הוה עלתה לה טבילה דסמכינן למימר דאח"כ בא עליה, ולא מפקפקין בהעיון. וכן נראה לומר לדברי הרשב"א הנ"ל דאפי' בפי' הראשון דמפקפקין בהעיון, אין זה אלא משום דמיירי במקום שנתעסקה בדברים החוצצין, ודו"ק. [ובפרט בנמצא עליה באותו המין, ועי' בסד"ט (ס"ק לז), וע"ע בדבריו לעיל (ס"ק כט) מה שהאריך בזה.]

אם סמוך לחפיפה טבלה א"צ לחזור ולטבול, ואם לאו צריכה לחזור ולטבול. והנה עי' בחי' הרשב"א שכתב דמסתברא דהיינו דוקא בשלא נתעסקה באותו מין לאחר הטבילה, הא נתעסקה באותו המין תולין בו דרגלים לדבר. אלא שהביא שהראב"ד (דיני חפיפה אות ג' בא"ד, וכ"ה דעת הרמב"ם בספ"ב דהל' מקואות) חולק ע"ז וס"ל דאפי' בנתעסקה אח"כ אינה תולה אא"כ אומרת ברי לי שלא היתה קודם לכן. והרשב"א חולק עליו שם דס"ל דאם עיינה בעצמה היינו כאומרת ברי לי. וכתב עוד דאפשר דהראב"ד מפרש דמיירי בדלא עיינה סמוך לטבילה אלא שעיינה בשעת חפיפה בלבד ויעלה הכל למה שכתבתי, עכ"ל. ומשמע דס"ל דאין תולין במה שנתעסקה אלא בצירוף מה שחזרה ועיינה בשעת טבילה, דעי"ז הויא כאומרת ברי לי שלא היתה עליה קודם הטבילה. [אם לא שנדחה דלא כתב כן אלא ליישב דעת הראב"ד.]

אולם יעויין בדבריו בתורה"ב (קצר לא, א) דג"כ הביא הך דינא דאם נתעסקה אח"כ תולין בו. וע"ש שביאר הטעם משום דאיכא רגלים לדבר כיון שמתחילה חפפה ועיינה ובדקה עצמה ובחזקת בדוקה היא עומדת. הרי שלא הזכיר כלל דמיירי דוקא בשחזרה ועיינה סמוך לטבילה, ומשמע דבלא"ה תולין על העסק כיון שחפפה ועיינה מתחילה, וצ"ע בזה. [ועוד יש לדקדק דבדבריו בתורה"ב באמת לא הביא כלל המהלך בהסוגיא דמיירי בנתעסקה בדברים החוצצין וחזרה ועיינה סמוך לטבילה.]

אלא דיעויין בפרישה (ס"ק טז) שהקשה ע"ד הרשב"א מהברייתא בחולין (י, א) שהביאו התוס' דמפורש להדיא דאפי' בנתעסקה אח"כ לא תלינן אלא באופן שאומרת ברי לי. והוסיף דדוחק לחלק ולומר דשאני בהא דחולין דמיירי דוקא לענין טהרות [וכמו שכתבו התוס' כאן באינך תי', וכן תירצו באמת בבאר הגולה כאן ובביאור הגר"א (ס"ק כו), ע"ש], דהרי הרשב"א בחולין שם כתב להדיא כתי' ראשון שבתוס', וכמו שהביא בב"י כאן. וע"ש בפרישה שנדחק דצ"ל דה"נ מיירי דוקא בשאומרת ברי לי [וכן נקט הש"ך (ס"ק טז) ע"ש]. אולם מדברי הרשב"א הנ"ל (בקצר) מבואר לא כן, שהרי באופן זה גם הראב"ד מודה, וצ"ע. [ועי' בסד"ט (ס"ק לג) מה שהאריך בזה.]

שם. והנה אף דלעיל הבאנו דשיטת הראב"ד הוא דלא תלינן במה דנתעסקה אח"כ, אמנם יעויין בדבריו לעיל שם (דיני חציצה אות ב בא"ד) שכתב דלענין ביה"ס היכא דנמצא עליה דבר החוצץ, אם נתעסקה אחר הטבילה בדברים החוצצין תולין בה לקולא [ואף אם לא בדקה כלל מתחילה] כיון דא"צ בהם ביאת מים, ע"ש בדבריו. וכך פסק המחבר בסי' קצח (סעיף כו) ובסי' קצט (סעיף כז), ע"ש.

ועי' בביאור הגר"א בסי' קצט שם (ס"ק כז) שביאר דאזיל לשיטתו לעיל דפסק דבדיקה אינה מעכבת בביה"ס, אלא דמסיק דדברי הראב"ד צ"ע. ולכאורה יש לבאר קושיתו בשני אופנים. או דכוונתו להקשות דשאני בהא דלעיל דעכ"פ היתה בדיקה לבסוף ואפשר דלכך אין הבדיקה שלפניו מעכב [וכסברת רעק"א בסי' קצח שם, ע"ש]. או דכוונתו להקשות דאפי' אם בביה"ס לא בעינן בדיקה כלל, מ"מ כאן דנמצא עליה דבר החוצץ ואיכא ריעותא לפנינו ליכא להקל מן הסתם ולתלות במה שנתעסקה אח"כ, ודו"ק.

ובעיקר דין זה של הראב"ד, יעויין בש"ך בסי' קצח (ס"ק לג) שהביא דברי הרוקח שחולק על הקולא של הראב"ד ומסיק הש"ך דיש להחמיר כדבריו, ע"ש.

איכא בינייהו מסמך חפיפה לטבילה וכו'. ופרש"י דלל"ק בעינן סמוך לחפיפה טבילה, ע"כ. וכן מבואר מדברי הרשב"א ועוד ראשונים שכתבו דקי"ל כהך לישנא וכדמסקינן לקמן (סח, א) דהילכתא סמוך לחפיפה טבילה. אולם עי' בתוס' שכתבו דלא מיירי הכא לענין עיקר הדין אי בעינן סמוך לחפיפה טבילה, אלא הכא פליגי רק לענין היכא דנמצא חציצה אי תלינן שבא אחר הטבילה, ע"ש. ועי' בהגהות הב"ח שפירש לדבריהם דהוי קשיא להו דלפרש"י קשיא דרבא אדרבא מהא דדרש לקמן דאשה חופפת בע"ש וכו', ע"ש. [וע"ע בתוס' הרא"ש שכתב באו"א.]

ובאמת צ"ע בדברי שא"ר הנ"ל דמהו הוכחת הגמ' דס"ל לבעינן סמוך לחפיפה טבילה, דלמא שאני הכא דנמצא דבר החוצץ וס"ל דבכה"ג לא תלינן. ועוד צ"ב לדבריהם, דהרי מפורש בדבריהם דהא דבעינן סמוך לחפיפה טבילה הוא רק לכתחילה ואינו מעכב בדיעבד וכמו שמבואר בדבריהם שם, וא"כ צ"ב למה הדין תליה בנמצא דבר החוצץ תלוי בהדין לכתחילה ולא במה דמהני הך חפיפה בדיעבד. וצ"ל דכיון דאישתכח ריעותא לא מקילין לתלות אלא היכא שנעשית החפיפה בשיעור דלכתחילה, וצ"ע בזה. וע"ע בדברי הר"ן הנ"ל במה שביאר לפי הגי' אחרת בגמ' כאן [והבאנו הדברים בסמוך], ולפ"ד מיושב קושית התוס', ודו"ק.

שם. והנה בעיקר הדין סמוך לחפיפה טבילה, עי' בלשון הרשב"א בחי' דמבואר דס"ל דגם זה מתקנת עזרא הוא, ומ"מ יש להסתפק אם הוא חלק מעיקר התקנה דחפיפה דחסר בעיקר הפיפה אם לא עשתה סמוך לטבילה, או שהיא תקנה שניה שתהא סמוך לטבילה. ואפשר דיש להוכיח קצת ממאי דכתבו הראשונים דאף דחפיפה מעכבת, מ"מ סמוך לחפיפה טבילה אינה מעכבת, ואכתי צ"ע בזה.

והנה בטעמא דמילתא דבעינן סמוך לחפיפה טבילה, עי' ברשב"א בתורה"ב (לא, ב) שהביא מהבעה"מ (בהשגות על בעה"נ אות ד) הטעם משום שע"י כן נזהרת בחפיפתה יותר, ע"ש. וכן הביא בקצר שם (לא, א) וז"ל וכמה הוא סמוך שאמרנו באותה עונה שחפפה, שע"י כך נזהרת בחפיפה יותר, ע"ש. אלא דיש לדקדק דלעיל שם בקצר (ל, ב) הביא טעם אחרת, וז"ל שם חפיפה צריכה להיות לכתחילה סמוך לטבילתה לפיכך לא תחוף אשה ביום ותטבול בלילה וטובלת כדי שלא יתקשר שום דבר על שערה משעת חפיפה עד שעת הטבילה, ע"כ. ומבואר דהא דבעינן סמוך לחפיפה טבילה הוא משום שלא יתקשר שערותיה בינתיים, ולא מטעם שתהא נזהרת בפיפתה יותר, וצ"ע ל"ל שני הטעמים. [אולם עי' בלחו"ש איך שמפרש דברי הרשב"א בארוך, ולדבריו אפשר דבאמת חדא מילתא הוא. אולם למעשה מלשון הרשב"א אינו משמע כדבריו.]

ואפשר די"ל בזה ע"פ מה שהביא בסד"ט (ס"ק כז) בשם התפל"מ לחדש בדעת הרשב"א דמלבד מה דבעינן שתהא באותה עונה וכנ"ל, בעינן נמי שתסמוך החפיפה להטבילה, ע"ש בדבריהם. ואפשר דזהו מטעמא שכתב הרשב"א דשלא יתקשר שערותיה וכנ"ל, דאילו מצד שתיזהר בחפיפתה די לה אם היא באותה עונה, וכדמשמע באמת מלשון הרשב"א בקצר הנ"ל, ודו"ק. [ועי' במה שכתבנו עוד בסמוך בדברי התפל"מ.]

והנה יעויין בדברי הרמב"ן בהל' נדה (פ"ט ה"ה) וז"ל חפיפה זו צריכה שתהא סמוך לטבילה, חופפת בלילה וטובלת מיד. כל שיכולה לסמוך שלא יהא ביניהם הפסק כלל הר"ז משובחת, עכ"ל. ומבואר מדבריו דמלבד עיקר דין החפיפה, נכלל ג"כ שתשתדל לסמוך החפיפה כמה שאפשר בלי שום הפסק כלל. ואפשר דזהו ג"כ מטעמא שכתב הרשב"א דשלא יתקשר שערותיה וכנ"ל, דאילו מצד שתיזהר בחפיפתה די לה אם היא באותה עונה וכנ"ל, ודו"ק.

שם. והנה בעיקר החידוש שהבאנו לעיל מהסד"ט בשם התפל"מ דלדעת הרשב"א בעינן סמוך וגם באותו עונה, ע"ש שהוכיח כן מהא דאמרינן בסוגיין דלמאן דמיקל ולא בעיא סמוך, הדין בנמצא עליה דבר החוצץ תלוי באם החפיפה היתה באותו יום של הטבילה. וכתב התפל"מ דאי נימא דגם למאן דבעי בסמוך א"צ אלא אותו עונה א"כ צ"ע במאי פליגי, ע"ש בדבריו.

והיינו דס"ל דדוחק לפרש דאותו יום היינו היום שלפני ליל הטבילה. [וכן הביא בסד"ט בסו"ד שם, ע"ש.] אולם נראה דבאמת מוכרחים לפרש כן בכוונת הרשב"א, שהרי בדבריו בחי' כאן מבואר להדיא דתלי לה להדין דלמיחף ביממא ולמיטבל בליליא בהך פלוגתא, ומבואר להדיא דמאן דבעי אותו יום היינו אף דהטבילה היתה בלילה, ודו"ק.

שם. והנה בעיקר דברי הגמ', עי' ברמב"ם דמבואר דמפרש לה באופן אחר משא"ר הנ"ל. דיעויין בדבריו (פ"ב הי"ז) וז"ל טבלה ועלתה ונמצא עליה דבר חוצץ אם באותו יום שחפפה טבלה אינה צריכה לחוף פעם שניה אלא חוזרת וטובלת בלבד ואם לאו צריכה לחוף פעם שניה ולטבול, ע"כ. [ועי' בראב"ד שם מה שהשיג עליו, והארכנו לעיל בביאור דבריו.] ועכ"פ מבואר בדברי הרמב"ם דמפרש דלכ"ע בעינן לחזור ולטבול, וכל המחלוקת הוא רק אם צריכה לחזור ולחוף שנית קודם הטבילה. ועי' בכ"מ שדקדק כן מלשון הגמ' דאם סמוך לחפיפה טבלה א"צ לחוף ולטבול, דמשמע ליה דאינה צריכה תרתי חפיפה וטבילה דבטבילה לחודא סגי אבל טבילה מיהא בעיא בכל גווני, ע"ש בדבריו.

ובביאור החילוק בין חפיפה לטבילה, עי' בסד"ט הנ"ל (ס"ק לב בתח"ד) שביאר זה בשני אופנים. או מטעם דבחפיפה דרבנן הקילו. או משום דשאני לענין חפיפה דאיכא ס"ס, דאפי' אם החציצה באה עליה קודם הטבילה מ"מ שמא לא בא עליה שום דבר אחר חוץ מזה שנמצאת, ע"ש בדבריו. ולא זכיתי להבין דבריו כ"כ, דהרי לכאורה עיקר הטעם דניבעי עוד חפיפה הוא מטעם שנסתפק דדלמא כי היכי דבא עליה חציצה זו ה"נ בא עליה עוד דבר החוצץ ולאו אדעתא [וכמו שביאר בעצמו בהמשך דבריו], אבל הספק דקודם טבילה ואחר טבילה לכאורה אינו שייכא כלל לגבי החפיפה, וא"כ האיך חשיבא עי"ז כס"ס, ויש לדון בזה.

א"ב למסמך חפיפה לטבילה למיחף ביממא ולמטבל בליליא. הנה אפי' לפי הגי' דלפנינו נראה דהלשון מגומגם קצת, ובפשטות הכל אחד ור"ל דהנפ"מ אי בעינן סמוך לחפיפה טבילה היינו אם אפשר לחוף ביום ולטבול בלילה וכמבואר בגמ' לקמן (סח, א), ע"ש. [וכן ביאר בסד"ט בס"ק כז בד"ה ולפ"ז בסו"ד, ע"ש.] וכן מבואר מדברי הרשב"א בחי' שכתב דקי"ל כל"ק דבעינן סמוך לחפיפה טבילה דהא איפסיקא הילכתא לקמן דהיכא דאפשר אין לעשות החפיפה אלא בלילה, ע"ש. ומבואר דס"ל דללישנא דלא בעינן סמוך לחפיפה טבילה אפשר לעשות החפיפה ביום ולטבול בלילה, וכן מתבאר מדברי הר"ן (ו, ב), ע"ש.

אולם עי' בב"י (סעיף י) שפירש דכוונת הגמ' לתרי נפ"מ. והא דלמיחף ביממא ולמיטבל בלילה הוי נפ"מ לאידך גיסא, דמיירי באופן שחפפה בסוף היום וטבלה תיכף אח"כ בתחילת הלילה, דבכה"ג ללישנא דבעינן אותו יום לא מהני וללישנא דבעינן סמוך מהני, ע"ש בדבריו.

והנה עי' בדברי הר"ן שהביא דבאמת הם שני גי' נפרדות, דאית דגרסי א"ב למסמך חפיפה לטבילה, ואית דגרסי א"ב למיחף ביממא ולמטבל בליליא. וע"ש בר"ן שביאר דלפי הגי' השניה האיכא בינייהו של הגמ' לא מיירי כלל לענין הדין בכה"ג דטבלה ונמצא עליה דבר החוצץ. אלא דכוונת הגמ' לדקדק משינוי לשונם דפליגי לענין עיקר הדין דסמוך לחפיפה טבילה. דללישנא דקאמר אם באותו יום וכו' מדקדק הגמ' דאי לאו דנמצא עליה חציצה הויא מהני החפיפה אף דנעשית ביום והטבילה היתה בלילה. אולם מאידך לישנא משמע דהיכא דלא נמצא חציצה לא בעינן סמוך ממש, ומ"מ לחוף ביום ולטבול בלילה לא מהני, ע"ש. ועי' בבעה"מ (אות ג) שכנראה ג"כ היה לו גי' זו.

והנה ע"ע בהמשך דברי הר"ן שהביא דברי הרמב"ם (הבאנו לעיל) דאם באותו יום שחפפה טבלה א"צ לחוף פעם שניה. והקשה עליו הר"ן וז"ל ומיהו לאו למימר דלההוא לישנא כל שחפפה באותו יום אע"פ שלא היה סמוך לטבילה דלא חיישינן ואע"פ שנמצא עליה דבר החוצץ, דהיכי אפשר דאע"ג דאתיליד ריעותא לא ניחוש אע"פ שהרחיקה טבילתה מחפיפתה. אלא להכי נקט יום לאשמועינן דטעמא דנמצא עליה דבר חוצץ הא לאו הכי א"צ לחוף ולטבול אע"פ שלא חפפה ביום שטבלה, ע"כ. [וע"ש דמפרש כן גם בכוונת הראב"ד בהשגתו שם.] והיינו דמקשה לפי שיטת האיכא דגרסי שהביא לעיל דס"ל דחלוק עיקר הדין סמוך לחפיפה טבילה, ממה דמקילין לתלות במקום שנמצא חציצה, ודו"ק.

והנה מדבריו מבואר דמפרש דלפי הך גי' באמת לא פליגי השני לשונות כלל לענין הדין באופן דנמצא בה חציצה, ופליגי רק לענין דין חפיפה סמוך לטבילה. וזהו דקאמר דלהכי נקט יום לאשמועינן דבעלמא סגי אע"פ שלא חפפה ביום שטבלה. ואי הוי ס"ל דפליגי נמי לענין השיעור של סמוך דתלינן ביה חציצה הרי פשוט דלהכי נקטו הא דביום שחפפה. ועי' בסד"ט (ס"ק כז) שהאריך לבאר כן גם בדעת הבעה"מ הנ"ל, וע"ע בדבריו לקמן (ס"ק לב) שביאר כן גם בדעת הראב"ד בהשגות, ע"ש. [וכן מבואר מדברי הש"ך (ס"ק יד) שהביא שמדברי הראב"ד מוכח דפליג על הרשב"א דתוך עונה חשוב סמוך, ודו"ק.]

אולם בדעת הרמב"ם אפשר לומר דס"ל דאפי' לגי' זו ודאי דפליגי הני לישני גם בכה"ג דנמצא עליה דבר החוצץ, דלחד לישנא תלינן כל היכא דחפפה באותה עונה ולאידך לישנא תלינן רק אי חפפה סמוך להטבילה ממש. והא דמסיק בגמ' דמאי בינייהו ומתרץ לענין חפפה ביום וטבלה בלילה, יל"פ דכוונת הגמ' היא על דרך במאי פליגי [וכן מצינו בכמה מקומות]. ועל זה מתרצת הגמ' דיסוד פלוגתתם הוא בעיקר הדין סמוך לחפיפה טבילה, דמר ס"ל דבעלמא חפפה ביום וטבלה בלילה ג"כ חשוב סמוך וא"כ גם בנמצא בה ריעותא מקילין כל שחפפה עכ"פ באותה עונה. ומר סבר דבעלמא סמוך הוי דוקא באותה עונה [כדהביא הרשב"א בשם הבעה"מ], ולכן במקום ריעותא לא תלינן אא"כ חפפה סמוך ממש. [ובאופן דסברת הגמ' דלתרוויהו במקום ריעותא נחתינן חד דרגא, ודו"ק.]

אמר רבא אשה לא תעמוד ע"ג כלי חרס ותטבול םבר ר' כהנא משום גזירת מרחצאות וכו'. ופרש"י שדרך מרחצאות ליישב ע"ג אצטבאות של אדמה דדמי לכלי חרס ואתי למימר טבילה עולה בהן, עכ"ל. והיינו דמפרש למה נקט רבא כלי חרס דוקא. ובתוס' ביארו באו"א משום דבבית המרחצאות מצוי כלי חרס, ע"ש. ולפ"ד צ"ע באמת למסקנת הגמ' דטעמא משום בעיתא למה נקט כל"ח דוקא.

א"ר חנן מנהרדעא התם טעמא מאי משום דבעית, סילתא נמי בעיתא. והנה עי' בראשונים (רשב"א בחי' ובתורה"ב דף לא, א ובר"ן) שהביאו בשם הראב"ד (שער הטבילה סי' א דין ד) דמסתברא דבדיעבד אם טבלה טבילתה טבילה. [אולם עי' בש"ך (ס"ק מג) בשם הב"ח, והש"ך דחה דבריו.]

והנה ע"ע שם בראב"ד שכתב דרבא דוקא נקט כל"ח דאינו מקבל טומאה מגבו וגם לא חזי למדרס, אבל שאר כלים דמקבלים טומאה אפי' בדיעבד לא עלתה הטבילה משום גזירת מרחצאות שהם כלים. והביא ע"ז משנה במקואות (פ"ה מ"ב) במעיין שהעבירו ע"ג כלים או ע"ג ספסל, ומסיק ובלבד שלא יטביל ע"ג הספסל. והתם בע"כ מטעם גזירת מרחצאות הוא, דלא שייכא התם טעמא דבעיתא דמיירי בטבילת כלים, ע"ש בדבריו. והיינו דס"ל דבכל כלים המקבלים טומאה שייכא גזירת מרחצאות דדומה להו כיון דהויין נמי כלים וכמו שכתב שם. והכא מיירי דוקא בכלי חרס שאינם מקב"ט, ולכך הוי מיתכשרי אי לאו טעמא דבעיתא.

ועי' בדברי הרשב"א בתורה"ב (קצר ל, א) שמבואר מדבריו קצת יותר, וז"ל אין טובלין בכלי שלא אמרה תורה אלא מעיין ומקוה מים, לפיכך אם היה טיט ורפש במקום שהיא טובלת לא תעמוד ע"ג כלי עץ שמקב"ט וכו' מפני גזירת מרחצאות של כלים וכו', ע"ש. ומבואר דמפרש דבכלים גזרינן אטו מרחצאות כיון דפסול דידהו הוא מטעם טבילה בכלים, ודו"ק. [ולענין מה שכתב לפ"ד הראב"ד לענין מפצי דבסמוך, עי' בדברינו לקמן שם.]

אולם עי' בתוס' הרא"ש כאן שביאר מאי דאהדר ליה ר' חנן לר"כ דלא שייכא כאן גזירת מרחצאות, היינו משום דאין דרך לישב במרחצאות על גבי כל"ח דלא מייחדי למדרס ולישיבה, ע"ש בדבריו. ולפ"ד י"ל דדוקא בספסל דהתם גזרו משום גזירת מרחצאות כיון דדרך הוא לישב עליהן בבית המרחץ, אבל בשאר כלים, אפי' אי מקבלי טומאה, לא שייכא בהו גזירת מרחצאות. ולפ"ד מדוקדק מאוד לישנא דמתניתין במקואות הנ"ל דפתח בעל גבי כלים וע"ג ספסל, ובסיפא נקט רק ע"ג ספסל, [ועי' בכ"מ (מקואות פ"א הי"א בא"ד) שכבר עמד ע"ז]. ולפ"ד בדעת התוס' הרא"ש ניחא, משום דבכלים לא שייכא גזירת מרחצאות, וכנ"ל.

ולפ"ד י"ל דהראב"ד והרא"ש אזלי לשיטתייהו בזה. דהרי לעיל הבאנו דברי הראב"ד והרשב"א דמבואר דיסוד הפסול דמרחצאות הוא מדין טבילה בכלים. אולם עי' בדברי התוס' הרא"ש דמבואר דמפרש דפסול דידהו הוא מטעם שאובין, וא"כ לדידיה שפיר י"ל דלא שייכא גזירת מרחצאות בשאר כלים, ורק בדבר ששכיח במרחצאות גזרו בהו אטו מרחצאות דדמי לה, ודו"ק.

והנה ע"ע בדברי הרא"ש בפסקים (סי' ט בסו"ד) דביאר טעמא דמתניתין דמקואות דהוא משום גזירה דלמא אתי לאטבולי בתוך כלים. ומשמע דס"ל דלמסקנת הגמ' ל"ל טעמא דגזירת מרחצאות, ועי' בכ"מ הנ"ל שכתב לדקדק כן גם בדברי הרמב"ם. אלא דגם לדבריהם הקשה דמאי אשמועינן רבא, הרי מתניתין היא. וע"ש שתי' בשני אופנים.

הראשון הוא בהקדם מה דביאר דהא דגזרו בעל גבי ספסל הוא אטו מים שהעבירו ע"ג השוקת דקתני במשנה דלעיל מינה (מ"א) דהמים פסול, וע"ז גזרו דה"ה בהעבירו ע"ג ספסל שלא יטביל במים שעל גביו. ולפ"ז ביאר הכ"מ דאיכא חילוק בין אם עברו כל המים ע"ג הספסל או לא, דהרי במ"א שם מבואר דאם לא עבר כל המים ע"ג הכלי אינו נפסל, ע"ש. וא"כ ה"נ בע"ג ספסל בכה"ג לא שייכא גזירה דהתם והוי מיתכשרי לולי טעמא דבעיתא, ע"ש בדבריו.

ועוד ביאר הכ"מ באו"א, דהכא דמיירי בכלי הפוך עדיף מספסל, דהכא מאי דהפך לה הוי היכר וליכא למיגזר שמא יבוא להטביל בתוכו, ע"ש.

והנה ע"ע ברא"ש הנ"ל שהביא די"מ דבאמת טעמא דמתניתין דמקואות הוא משום בעיתא, והרא"ש דחה דבריהם דהתם משמע דמיירי בטבילת כלים דלא שייכא בה בעיתא [וכדברי הראב"ד הנ"ל]. והנה אף דלכאורה דברי הראב"ד הנ"ל פשוטים, אולם באמת יש לדקדק בדברי הראב"ד עצמו שכתב שם וז"ל דהתם לא בעית דכלי בעלמא מטבל, וכי קאי אספסל לא בעית ולא מידי, ע"ש. ומה שכתב וכי קאי אספסל וכו' צ"ב קצת, דבפשטות משמע דקאי על הגברא, ומשמע דמוקים למתניתין דהתם באופן דהגברא המטביל הכלי עומד על הספסל. וע"ז כתב דמ"מ ליכא חששא דבעיתא, וצ"ע.

אמנם אי נפרש כן, יש ליישב דברי הי"מ שהביא הרא"ש, די"ל דמפרשי למתניתין דמיירי בהכי, וס"ל דגם מצד אדם המטביל שייכא טעמא דבעיתא, ודו"ק. ועכ"פ לפ"ד הי"מ מדוקדק היטב לישנא דגמ' כאן דא"ל ר"ח התם טעמא מאי וכו', דקאי על מתניתין דמקואות דר' כהנא מייתי מינה [וכדמבואר בדברי התוס' הרא"ש ע"ש], ודו"ק.

שם. הנה כבר הבאנו דברי הראב"ד דהא דרבא מיירי דוקא בכלים שאינם מקב"ט, דבכלים המקב"ט איכא גזירת מרחצאות ואפי' בדיעבד לא מהני הטבילה. וכן הביא הרשב"א בשמו, וכך פסקו הטור והמחבר בסי' קצח (סעיף לא), ע"ש. וע"ש בראב"ד שכתב דה"ה דאפי' בפשוטי כלי עץ איכא גזירת מרחצאות כיון דחזו למדרס ומקב"ט מדרבנן, ע"ש.

ועי' בט"ז (ס"ק לא בא"ד) שדקדק מדברי הראב"ד דמיירי בכל נסרים הראוין למדרס, ואפי' בסתם נסרין שמוכרין לבנין שלא ייחדו לישיבה ועדיין לא מקבלים טומאת מדרס. וע"ש בט"ז שתמה מכח זה על ההיתר של המהר"ם פדאווה במקואות שהיו עושים עם מדרגות של עץ, ע"ש שהאריך בזה [וע"ע בש"ך שם]. וע"ע בסד"ט (ס"ק סג) שהאריך בביאור דעת שאר הפוסקים בזה, ואין כאן המקום להאריך בכל זה.

משום דבעית. ופרש"י שלא תפול ולא טבלה שפיר, וכ"כ שא"ר דיראה שלא תפול, ע"ש. אולם עי' בתוס' הרא"ש שביאר דיראה שמא יתגלגל הכלי (כ"נ דצ"ל) או תשבר ותפול, וכ"כ הטור שמא תירא מפני שמתהפך תחתיה וכו', ע"ש. ואפשר דיש לדון עפ"ז באופן דהכלי קבוע וא"א שיפול, אם גם בזה איכא חשש דבעית.

ועי' בדברי הרשב"א (שו"ת סי' תתכח) שכתב לעשות מדרגה של אבנים ותהיה המדרגה רחבה ד' [ר"ל ד' על ד' טפחים] מקום הנחת הרגל כדי שיהיה בה שיעור מקום לבל תפחד ליפול ממנה [והביאו המחבר בשו"ע, ע"ש]. ומבואר דאף דהמדרגה קבוע לא סגי בהכי, ועדיין שייכא חשש בעית. ואפשר דה"ה דנפ"מ לאידך גיסא דאפשר דבכלי לא סגי שיהא רחב ד' דעדיין תיראה שמא תתגלגל או תשבר כדברי התוס' הרא"ש, וצ"ע. [ועי' בס' בדי השלחן שהכריע להחמיר בזה מדעתו.] אח"כ ראיתי בלשון הש"ך (ס"ק מא) דמבואר דבכלי באמת בעינן תרתי שיהא רחב וקבוע כדי שלא יהיה בה חשש דבעית, ע"ש, ודו"ק.

א"ר שמואל ב"ר יצחק אשה לא תטבול בנמל וכו'. ופרש"י מקום שהספינות נקבעות שמעלות טיט וחוצץ. ועל דרך זה פירש הא דבסמוך דשמואל עבד לבנתיה מפצי ביומי תשרי שהוא משום חציצת הטיט שנהר נותן מחצלות ועוברות עליהן, ע"ש.

והקשה הרא"ש (סי' לג) ממשנה במקואות (פ"ז מ"ז) דתנן הטביל בו את המטה אע"ג שרגליה שוקעות בטיט העבה טהורה מפני שהמים מקדמים, ע"ש. והביא שיש מחלקים בין אדם לכלים לפי שהוא כבד ומכביד בעובי הטיט, ודחה הרא"ש דלפי הטעם דמים מקדמין אין לחלק, ע"ש. ועי' בראב"ד (שער הטבילה סי' ג דין ז) שהביא בשם י"א שחילקו באו"א קצת דשאני רגלי האדם שנכנס לו הטיט בין אצבעותיו והוא מקום דחוק אפשר שיהא חוצץ. והראב"ד מסיק דנראה כדבריהם, והו"ד ברשב"א בתורה"ב (לב, א), ע"ש. וכן חילק הר"ן במס' שבת (כט, ב ד"ה ודאמרינן ועביד וכו'), ע"ש בדבריו. אולם עי' בב"י (סי' קצח סעיף לג) שכתב דגם ע"ז קשה קושית הרא"ש דלפי הטעם דמים מקדמין ליכא לחלק בזה.

אולם עי' בבינת אדם (סי' יד) שכתב ליישב דס"ל להראב"ד דכיון דהוא מקום דחוק, נסחט משם המים ונשאר הטיט יבש ותו לא מהני מים מקדמין. וכעי"ז כתב הפרישה (אות לד) לבאר דבאלו מקומות אפי' טיט לח חוצץ, ע"ש. ועי' בסד"ט (ס"ק סט) שהבין בדבריו דקאי אפי' בסתם טיט עבה ולאו דוקא בטיט היון, וכך הביא שם מהלבוש, ע"ש. ואפשר דיש ליישב עפ"ז גם דעת הי"מ שהביא הרא"ש, די"ל דס"ל דכיון שהאדם כבד נסחט משם המים, ודו"ק. [וע"ע במחצית השקל מה שכתב בביאור סברת הראב"ד.]

וע"ע בראב"ד שם שהביא די"א דלעולם גם באדם סמכינן על הא דמים מקדמין, ושאני הכא דחוששין להטיט שנתקבץ על שפת הנהר שהוא קודם למים, ע"ש. והו"ד בב"י הנ"ל [ובלשון אחר קצת] דחיישינן להטיט שהוא שוה למים, ע"ש. ולכאורה כוונתו דחוששין להטיט שצף על פני המים בקצותיו של הנהר, שהאשה נוגעת בטיט מיד בכניסתה להמים ואין המים מקדמין לה בכלל, ודו"ק. ועי' בבינ"א הנ"ל שג"כ ביאר הכי דברי הב"י וז"ל ר"ל מה שהוא בשפתו קודם עומק המים, וע"ש שהביא כן גם מהלח"מ. וע"ע במעדני יו"ט (סי' לג אות ס) שכיוון לדברי הראב"ד, ע"ש. [וראיתי עוד בהגהות חשק שלמה על המשנה במקואות שהביא לדברי הראב"ד, וע"ש מה שהביא עלה מס' האשכול, וע"ע ברש"ש שם.]

וע"ע בב"י הנ"ל שכתב עוד מהלך אחר דדוקא כאן לא סמכינן על מים מקדמין, והוא עפ"ד הר"ש על המשנה שם דמים מקדמין לא מהני בטיט היון, ע"ש. ולפ"ז כתב עפ"ד הר"ן בשבת הנ"ל שכתב דלפי רש"י צ"ל דבנהר ובנמל איכא טיט עבה ביותר כמו טיט היון, ע"ש. ולפ"ז א"ש דלא אמרינן כאן מים מקדמין, ע"ש בדבריו.

אולם בעיקר דברי הב"י שהבין בדעת הר"ש דבטיט היון לא מהני מים מקדמין, עי' בבינ"א הנ"ל שהקשה עליו דמ"ש טיט היון משאר טיט לענין מים מקדמין. וע"ש שכתב לפרש דברי הר"ש באו"א, והוא דס"ל דלעולם לא מהני הסברא דמים מקדמין לענין דין חציצה [וכסברת הרא"ש (סי' כא) דמועלת לעשות חיבור לשאר המים שבמקוה ע"ש], אלא הוא סברא לענין שנחשוב כאילו גם כרעי המטה נמצאים תוך המקוה. ולזה מהני מה שהמים מקדמין ונכנסים לתוך אותן גומות שבטיט שנעשים ע"י כרעי המטה, דעי"ז הוי כאילו כם אותם רגלים נמצאים תוך המקוה, ע"ש בדבריו באריכות. [ובדעת הרא"ש אפשר לומר דס"ל דפשיטא דבטיט לא חשיבא כחוץ למקוה, ועי' במה שהבאתי בסמוך מס' גלות עליות בענין זה.]

ובישוב דעת הב"י צ"ל דכיון דהטיט עבה כ"כ ודבוק הוא מאוד, ממילא נדחק המים משם ואינו נשאר דבוק בכרעי המטה וממילא נתבטל החיבור לשאר המים שבמקוה. [ועי' בדברינו לעיל שהבאנו כעי"ז מהפרישה, ודו"ק.]

שם. והנה בעיקר הדין דילפינן ממתניתין הנ"ל דמהני הא דמים מקדמין, עי' בהמשך דברי הראב"ד הנ"ל (דין ח) שכתב וז"ל ומינה ילפינן דאין האשה צריכה להגביה רגליה בשעת טבילה כדי שיכנס המים תחתיה ותהא טבילתה כולה כאחת כדעת מקצת המחמירים, שהרי אמרנו שהמים מקדמין לרגליה ועוד שהרי שנינו טופח ע"מ להטפיח חיבור לטומאה ולטהרה וא"א שלא יהא תחת רגליה טופח ע"ע להטפיח מפני שהמים קדמו לשם והרי הם חיבור עם שאר המים, עכ"ל. והו"ד ברשב"א בתורה"ב (לב, א), וכ"פ הרא"ש (ס"ס כא), וכך פסקו הטור והמחבר בסי' קצח (סעיף ל), ע"ש.

והנה מדברי הראב"ד מבואר דהא דמהני מים מקדמין אינו מדין חיבור לשאר מים שבמקוה וכסברת הרא"ש (סי' כא), דזהו הסברא השניה שהביא שם דטופח ע"מ להטפיח חשיב חיבור, ובע"כ שהוא סברא אחרת, וצ"ב. [ופשוט דלא שייך בעומדת על הרצפה, נידון של הר"ש הנ"ל דנמצא חוץ למקוה, ודו"ק.]

ואפשר דיש לבאר דברי הראב"ד עפ"ד הט"ז (ס"ק ל) שדקדק מלשון המחבר והב"י בשם הרא"ש דדוקא משום דהמי מקוה קדמו מיתכשר הטבילה, אבל אם היו לחות ע"י שאר מים לא הוי מועיל. וע"ש שביאר ע"פ דברי המרדכי דבדבר כבד לא שייכא חיבור דטופח ע"מ להטפיח, ולכן בעינן שיתכשר ע"י המי מקוה עצמם שתחת רגליה. אלא שהביא עוד דלדעת שא"ר נראה דבאמת א"צ מי מקוה דוקא, ובכל מים מהני מדין חיבור, ע"ש בדבריו. וע"ע בדברי הרמ"א בסי' קכ (סעיף ב) לענין טבילת כלים דנקט דבאמת בעינן מי מקוה דוקא, והיינו כשיטת המרדכי הנ"ל.

ועכ"פ מבואר מדבריהם דמים מקדמין באמת אינו מדין חיבור לשאר המים, אלא דעי"ז נמצא דהחפץ הוי כל כולו בתוך המי מקוה. ולפ"ז הוי אפשר לבאר כן גם בכוונת הראב"ד הנ"ל. אלא דצ"ב באמת בגדר הך דינא דמתכשר ע"י המי מקוה עצמם, אם מהני משום שעכשיו אין חציצה להמי מקוה ואף דמים אלו אינו מחוברין לשאר המקוה, וצ"ע בזה.

והנה לולי דמסתפינא הייתי אומר דמלשון הראב"ד אפשר לדקדק סברא אחרת בהא דמים מקדמין. והוא דמים מקדמין מהני שבכה"ג לא ניבעי שיהא כולו במי מקוה בב"א. וכן מדוקדק קצת מלשון הפיה"מ על המשנה במקואות שם וז"ל בא"ד הנה הוא טהור לפי שאלה הרגלים אשר יטבעו בבוץ לא יגיעו בבוץ עד שיטהרם המים והוא אמרו מפני שהמים מקדמין, ע"ש. [ונ"א וז"ל לפי שהרגלים האלו השוקעות בטיט ואינן מגיעות לטיט עד שנטהרו במים וכו', ע"ש.] וע"ע בדבריו בהל' מקואות (פ"ח הי"ב) וז"ל הטביל בו את המטה וכו' הר"ז טהורה שהרי לא נטבעו בטיט עד שטבלו במים תחילה, ע"כ. ולכאורה אפשר לפרש על דרך פירושו על המשנה הנ"ל.

וכן נראה מפי' הרע"ב על המשנה שם וז"ל שהמים מקדמין להטביל הרגלים קודם שישקעו בטיט ובמים הוטבלו, ע"ש. וע"ע בס' יראים (סי' כו) שג"כ כתב הכי וז"ל שהמין מקדמין פי' כבר עלתה טבילה למטה קודם שיגיעו רגליה בטיט עבה, ע"ש. וע"ע בתועפות ראם שם (אות קצג) שהאריך בזה, ובתו"ד הביא שכן מבואר גם בדברי הרוקח (הו"ד בב"י סי' רא סוף סעיף לב) ע"ש באריכות.

אלא דכל זה תמוה מהא דילפינן בספרא (אמור פרק ד ה"ז) דבעינן טבילת כולו כאחת, והביאו הראב"ד לעיל בריש שער הטבילה, ע"ש. [ועי' בתויו"ט שכבר תמה כן (בסוף פ"ב) ע"ד הרע"ב הנ"ל.] וראיתי בספר גלות עליות שכתב ליישב דדוקא בכה"ג דהוי רק מיעוט המקפיד הקילו, משום דאיכא סברא דכיון דכבר נטבל במקוה וגם עכשיו אינו חוץ למקוה אלא דאיכא חציצה דרבנן עליו [וכמבואר מדברי הרא"ש שהבאנו לעיל, ודלא כביאור הבינ"א בדברי הר"ש שהבאנו שם], בכה"ג לא החמירו שלא תיחשב כטבילת כולו בב"א, ע"ש בדבריו באריכות.

ואף דבתח"ד נסתפק לומר דאפשר דלא הקילו בזה אלא בטבילת כלים [וכן ראיתי מי שנקט כן בדבריו], וא"כ לא הוי שייכא כאן בדברי הראב"ד, מ"מ הרי מבואר בהמשך דבריו דלא ס"ל כן אלא גם באדם מהני, מדכתב לבאר הכי הא דמהני הדיח ידיו במים (וכדתנן במקואות פ"ח מ"ה) והתם הרי מיירי גם בטבילת אדם, ודו"ק. ולפ"ז הוי אפשר לבאר עפ"ז גם דברי הראב"ד הנ"ל דמשמע דמהני מדין מים מקדמין אפי' בלי דין חיבור וכנ"ל. ובפרט דא"ש לפי המבואר בדברי הראב"ד שם דס"ל דהא דבעינן מים מקדמין הוא מטעם חציצה וכדברי הרא"ש הנ"ל, ודו"ק.

ובעיקר הנידון בביאור היסוד דמים מקדמין, יש לציין למה שהראו לי בפת"ת (סוף סי' קצח) שהביא מהלבושי שרד (סי' צ, נדפס בס"ס תבוא"ש) שנסתפק למ"ד דטבילה צריכה כוונה, מה הדין באופן שנכנסה למקוה ואחר שכבר עמדו רגליה על הרצפה זכרה לכווין לשם טבילה. וביאור הספק דהרי מה דמהני הטבילה כשעומדת על הרצפה הוא רק מין מים מקדמין וכמו שכתב המחבר (סעיף ל), וא"כ י"ל דתלוי בביאור הא דמים מקדמין מהני. דאי נימא דמעכשיו חשוב טבילה ומכאן ולהבא א"כ י"ל דגם בכה"ג, אבל אם היסוד דמים מקדמין הוא משום דכבר עלתה לה טבילה לרגליה [וכדעת הראשונים שהבאנו לעיל], א"כ י"ל דבנדו"ד לא מהני כיון שלא כיוונה אז לשם טבילה, ודו"ק.

שם. והנה בתוס' הביאו שלר"ת נראה כפי' הר"ח דפי' הטעם דלא תטבול בנהר מפני שבנ"א מצויין שם ובעיתא וממהרת מפני שבושה מבנ"א המצויין שם והוי דומיא דסילתא דהוי טעמא משום דבעיתא, ע"ש. ועי' בראשונים (חי' הרשב"א ועוד) שביארו דלפי מהלך זו לא גרסינן בהמשך הגמ' דאע"ג דהשתא ליכא וכו', ומשום דלשיטתם דין זה אינו אלא לכתחילה ולא בדיעבד, ע"ש.

ולכאורה פשוט הוא לפי מה שכתבו הראשונים לעיל (בשם הראב"ד) לגבי סילתא דחששא דבעיתא אינו מעכב בדיעבד, ע"ש, וכ"כ בב"י, ע"ש. [וכ"כ בב"ח שם, ומה שכתב דכן כתבו התוס' צ"ל דכוונתו רק למה שהשוו נדו"ד להא דסילתא, ע"ש.] וע"ע בב"י שביאר הא דמהני בדיעבד, דהיינו אם האשה אומרת שיודעת בודאי שטבלה כראוי, ע"ש.

דף סז, א

אע"ג דהשתא ליכא אימר ברדיוני נפל. ופרש"י ברדיוני איני יודע לשונו, ונראה שהוא לשון שיכשוך שכששכשכה רגליה במים בצאתה נפל, ע"ש. אולם עי' בתוס' (ד"ה אשה) בשם ר"ת דגרס בדדיוני (בשני דלתי"ן) והוא מלשון נדידה.

והנה עי' ברשב"א בתורה"ב (לב, א) שהוסיף לבאר דאף שלא הרגישה בטיט וגם כשעלתה לא נמצא עליה, אפ"ה כיון דשכיח שם טיט כודאי משוינן ליה וכו', ע"ש. וכעי"ז כתב בחי' לגבי הא דבסמוך דנתנה תבשיל לבנה דג"כ אמרינן בה דאע"ג דהשתא ליכא וכו'. וביאר הרשב"א דכיון שהוא מצוי הרבה כודאי משוינן לה, ע"ש. אולם כל זה הוא לפי גי' דידן דגרסינן לה כאן לגבי נמל, אולם לגי' הר"ח הנ"ל אינו מעכב וכמו שהבאנו לעיל מהרשב"א, דטעמא דבעיתא אינו לעיכובא וכנ"ל.

והנה עי' בטור בסי' קצח (סעיף לג) שהביא שיטת רש"י דלא תטבול בנמל מפני החציצה ומעכב אפי' בדיעבד. וכתב עלה הטור דלא נהירא והכריע כפי' ר"ת והר"ח, ולכאורה זהו כדברי אביו הרא"ש הנ"ל דמקשה על פרש"י ממתניתין דמים מקדמין. אולם המחבר שם חשש להלכה לשיטת רש"י. וי"ל דהיינו כדעת הראב"ד הנ"ל דנקט כפרש"י לדינא, ועוד משום דהרשב"א בתורה"ב הקצר (לא, ב) הביא לדברי רש"י, ע"ש. (וכ"כ הב"ח, ע"ש.)

אולם מאי דמסיים שם ההלכה די"א דבדיעבד אין טבילתה טבילה, לכאורה צ"ע קצת דמשמע מדבריו דס"ל דאף להדעות דאין לטבול במקום שיש בקרקעיתו טיט, אכתי נחלקו לענין בדיעבד. וזה לא מצינו דהרי לכ"ע אי איכא חשש דחציצה הויא לעיכובא, והראשונים שכתבו שהגמ' הוא רק לכתחילה היינו לשיטתם דבנמל החשש הוא משום ביעתותא, אבל ליכא חשש דחציצה בכלל. [וכן הוכיח הסד"ט (ס"ק סט) דלשיטתם אין לחוש לחציצה אפי' לכתחילה, ע"ש.] וצ"ל דכוונתו רק לאפוקי דעת שא"ר דל"ל משום חציצה בכלל, וצ"ע.

והנה עי' בביאור הגר"א (ס"ק לז) דרוב ראשונים חולקין ע"ד רש"י משום דקי"ל (סעיף יד) דאינו חוצץ אלא טיט היון, ע"ש. ודבריו צ"ע דהכא מסתמא מיירי כשהוא כטיט היון וכמו שכתב הש"ך [וכמו שכתב הר"ן לדעת רש"י, ואינו חולק אלא משום דס"ל דאין טיט היון מצוי], וא"כ בע"כ דהא דמבואר בשו"ע דאיכא דחולקים על הך דינא היינו מטעם דאית להו מים מקדמין וכשיטת הרא"ש, וצ"ע. [וע"ע בהבינ"א שהבאתי לעיל שהאריך בזה.] אח"כ ראיתי בדברי הגר"א לקמן (סוף ס"ק מד) שבאמת פירש דהא דכתב השו"ע כאן בלשון י"א הוא מפני שיטת הרא"ש דאמרינן מים מקדמין, ע"ש.

אמנם מאידך גיסא מאי דנקט הש"ך הנ"ל לאוקמא דברי המחבר דוקא בטיט היון לכאורה הוא דוחק, דמסתימת לשון המחבר לא משמע כן [זולת דנימא דסמך ע"ד לעיל בסעיף יד]. ועוד דגם הר"ן לא כתב כן בדעת רש"י אלא בנהרות ונמל, ובפשטות דאף לדידיה במקוה אינו שכיח, וצ"ע. אולם אפשר דיש ליישב דברי הש"ך עפ"ד הב"ח שכתב דאין אנו בקיאין בטיט היון, ואפשר דלכך סתם המחבר דבכל טיט אין לטבול דבעינן למיחש שהוא טיט היון. ועי' בסד"ט (ס"ק סט) שבאמת הביא מהלבוש שצריכה לחוש אפי' בשאר טיט [מטעם סברת הדרישה ע"ש], ולפ"ז א"ש סתימת לשון המחבר. [אלא דיל"ע אי ס"ל דצריכה לחוש אפי' בדיעבד.]

והנה ע"ע בש"ך שם דהא דפסק להחמיר היינו דוקא היכא שהוא כטיט היון [וכדברי הר"ן שהבאנו לעיל], וכתב עוד דאפשר דע"ז סומכין לטבול במקוה שיש שם טיט דסתם טיט אינו כטיט היון, ע"ש. אולם עי' בדגול מרבבה דמ"מ גם באופן זה צריכה להגביה רגליה בשעת טבילה וכדמשמע מדברי הש"ך לעיל (ס"ק מ). [וע"ע בפת"ת (אות כ) בשם שו"ת נוב"י] וכוונתו לדברי הש"ך שם שנתקשה במה שפסק המחבר [כהראב"ד] דא"צ להגביה רגלה מרצפת המקוה אם אין שם טיט דאמרינן מים מקדמין. ודקדק הש"ך דמשמע דס"ל להמחבר דמותר לטבול במקוה שיש בה טיט, והקשה הש"ך ממה שפסק המחבר כאן להחמיר. ותי' די"ל דהכא מיירי בטיט היון, והתם מיירי בסתם טיט ובזה יכולה לטבול אבל צריכה להגביה רגליה, ע"ש. אלא דבאמת צ"ב דמשמע דגם בסתם טיט א"א מים מקדמין [ודלא כדברי הר"ש שהבאנו לעיל], וא"כ במאי עדיף מטיט היון ולמה מותר לטבול בהך מקוה, וצ"ע בזה.

אבוה דשמואל עבד לבנתיה מקואות ביומי ניסן. ופרש"י ואינן טובלות בנהר לפי שרבו המים בימות הגשמים מגשמים שנפלו וחייש שמא ירבו נוטפין על הזוחלין וכו' הלכך בימי ניסן שנתרבה הנהר ע"י גשמים חייש שמא רבו נוטפין שבו על חיים שבו ובטלו זוחלין ואין מטהרין את הטמא הטובל בהן דרך זחילה וכו'. ועוד הביא אח"כ די"מ דהטעם הוא משום דבעינן מים חיים לזבה, ורש"י דחה פירוש זה דתניא בתוספתא חומר בזב מבזבה שהזב טעון מים חיים ואין הזבה טעונה מים חיים, ע"ש. אולם עי' בדברי רש"י בבכורות (נה, ב ד"ה מקוה ביומי ניסן) שמתחילה הביא פירוש זה של הי"מ, ורק אח"כ הביא פירושו דכאן בדרך ל"א, ע"ש. ובישוב קושית רש"י על פירוש זה מהתוספתא, לכאורה צ"ל דס"ל דרבנן גזרו זבה אטו זב, וכ"כ הב"ח בסי' רא (סעיף ב) ע"ש.

ועי' בתוס' שהביאו בשם הר"ח והערוך דהחשש של מי הגשמים הוא מטעם פסול שאובין שנמשכין לתוך הנהרות דרך צינורות ע"ש, וכן פירש המפרש בנדרים (מ, ב) ע"ש. אולם עי' בר"ן שם שפי' כדברי רש"י דהכא ואין כאן המקום להאריך בזה.

ומפצי ביומי תשרי. ופרש"י שטובלין בנהר שהזוחלין מרובין, אבל מפני חציצת הטיט נותן מחצלות בנהר שעוברות עליהן, עכ"ל. והיינו כשיטתיה לעיל בהא דלא תטבול בנמל שהוא מטעם חציצת הטיט. אולם בתוס' שם חלקו עליו, ופירשו שהטעם שלא תטבול בנמל הוא משום ביעתותא, ופירשו דהא דעבד להו מפצי הוא מטעם צניעות, ע"ש בדבריהם. וכ"כ הרא"ש דאילו משום חציצה ליתא כיון דהמים מקדמין, ע"ש.

והנה עי' ברשב"א בתורה"ב (לא, א) שכתב דלפ"ד הראב"ד דגם בפשוטי כלי עץ איכא גזירת מרחצאות [כיון דחזו למדרס] ואסור לטבול עליהן, צ"ל דמאי דעבד הכא מפצי היינו משום צניעות [וכפירוש התוס'], אבל לא היו טובלות עליהן, ע"ש. אלא דדבריו תמוהים דהרי הראב"ד ס"ל כדעת רש"י דאיכא חסרון של חציצה בטיט, וא"כ בע"כ דעבד המפצי כדי לטבוך עליהן וכפרש"י. ואפשר דיש לדחות ולומר דס"ל דדוקא בנמל חוששין לטיט היון מחמת הספינות שקבועות שם וכמו שפרש"י, ובסתם נהרות ל"ח להכי. [ולכאורה יש לדקדק כן מגוף הגמ' דנקט נמל דוקא, ועי' ברשב"א בשבת שכבר הקשה כן על פרש"י.] אלא דאכתי צ"ב בהא דעבד מפצי בכלל, דהרי לפי הראב"ד לא הוזכר בגמ' בכלל דין של ביעתותא במקום שרבים מצוים, וא"כ הך דינא דאבוה דשמואל אהיכן קאי.

וראיתי בביאור הגר"א (ס"ק מד) שכתב דאף דהראב"ד הסכים לדינא לדעת רש"י דאיכא חסרון של חציצה בטיט אבל בפירוש הגמ' נקט כפי' התוס' דנמל הוא משום ביעתותא, ע"ש. אולם לענ"ד לכאורה מפורש בדברי הראב"ד דלפנינו לא כן, שהרי כתב להדיא דהטעם הוא משום טיט וכמבואר בגמ'. ולכאורה היינו משום דהוי גורס כגי' דלפנינו [וכגירסת רש"י] דגרסינן גם על ההיא דנמל דאע"ג דהשתא ליכא וכו', ומבואר דהוא מטעם טיט, ודו"ק.

והנה ע"ע בהמשך דברי הגר"א שם שכתב דיש ליישב לדברי הראב"ד [דלא כדברי הרשב"א הנ"ל] דלא עבד המחצלות במקום שהיו טובלות ממש, דהרי התם ליכא חסרון של חציצה בהטיט משום דהמים מקדמין. ולא עבד המחצלות אלא בשפת הנהר, דלגבי זה לא הוי מהני מים מקדמין [וכמו שהביא הראב"ד הנ"ל בתח"ד ע"ש]. וכבר רמז לזה בדבריו לעיל (ס"ק ל) שכתב לדקדק כן משינוי הלשון בדברי רש"י בדבריו בשבת (סה, א) לבין דבריו כאן שכתב שעוברות עליהן וכו', ומשמע שלא היו טובלות עליהן ממש, ע"ש.

אולם לכאורה א"א לומר כן בדעת הראב"ד שהרי בדבריו שם מפורש דנקט לאידך תי' עיקר, דלא אמרינן מים מקדמין באדם בכלל כיון דהטיט נדחק בין אצבעותיו וחוצץ, ע"ש, וא"כ גם במקום טבילה הוי חוצץ, והדרא קושיא לדוכתא.

ויש ליישב דעת הראב"ד באו"א, עפ"ד הרא"ה בבדה"ב (ל, ב) דמוקים להאי מפצי באותן דלא חזו לשכיבה, ע"ש. (ועי' בערל"נ מה שכתב בזה.) והיינו דאף שהבאנו לעיל מדברי הט"ז שדקדק מלשון הראב"ד דאף אם לא יחדו לישיבה מ"מ כיון דראוי ליחדו אית ביה גזירת מרחצאות, מ"מ בדבר שאינו ראוי למדרס בכלל לכ"ע לית בה גזירת מרחצאות. [וע"ע בסד"ט (ס"ק סג בתח"ד) שהאריך בזה.]

א"ר גידל א"ר נתנה תבשיל לבנה וכו'. עי' ברשב"א שכתב דמיירי דוקא בתבשיל הנדבק כגון של פול. אולם עי' בלשון הרמב"ם (פ"ב הי"ט), ועי' בב"י (סוף סי' קצט) מה שכתב בביאור דבריו. וע"ע ברשב"א שביאר עוד דאע"ג דהוי חשש רק למיעוט החוצץ דאינו אלא מדרבנן, מ"מ כיון דמצוי הרבה עשאוהו כודאי, וכעי"ז כתב בתורה"ב (לב, א) לענין טבילה בנמל, ע"ש. אולם עי' בסד"ט (סי' קצט ס"ק מ) שביאר שהוא משום דאיכא חזקת טומאה, ע"ש.

והנה בתוס' הביאו עוד מימרא מפירוש הר"ח, וז"ל מפשלת את בנה וטובלת לא עלתה לה טבילה. ומפרשי התוס' דחיישינן שמא הוי עליה דינוקא טיט וכיוצא בו ונדבק באמו, ואע"ג דחזינן השתא דליכא מידי עליה חיישינן דלמא בעלייתה נפל, ע"ש. ומדבריהם מבואר להדיא דגם בדיעבד מעכב, וכ"פ בשו"ע (סי' קצח סעיף מא). [אולם עי' בש"ך שם (ס"ק נג) מה שהביא בשם הב"ח.] ומבואר דגם בזה חשיבא כודאי וכמו הא דנמל ונתנה תבשיל לבנה שביאר הרשב"א דחשיבי כודאי. ולכאורה הוא חידוש קצת, ועי' בסוגיא דחולין (פו, א) ברוב תינוקות מטפחים ובדברי התוס' שם, ודו"ק.

אולם עי' בתוס' הרא"ש שבאמת פליג על פי' התוס' וכתב דהוא חומרא יתירא. אלא דברי הר"ח מיירי בשהיה עליה בשעת טבילה והתינוק עצמו חוצץ, וכההיא דתנן במקואות (פ"ח מ"ה) האוחז באדם ובכלים והטבילן טמאין וכו', ע"ש. אולם בתוס' הרי כתבו להדיא בסו"ד דצ"ל שהיתה מפשלת בנה אפי' לפני טבילתה בסמוך ולאו דוקא בטבילתה, ע"ש. ויל"פ דהוכרח להם כן דמשמע להו דמיירי בכל אופן, ואי מטעם חציצה דתינוק הוי מהני או בהדיח ידיה או במרפה ידיה וכדתנן שם [וכן ראיתי שפי' בספר מי נדה ע"ש]. וגם יל"פ דמשמע להו דמיירי בדדמי לאידך דנתנה תבשיל לבנה, ופשוט.

אמר רמי ב"א הני רבדי דכוסילתא עד תלתא יומי לא חייצי וכו'. ופרש"י משום דגלדן רך ומחובר והוי כגוף הבשר ולא חייצי, ע"ש. והנה עי' ברמב"ן דמקשה על הך מימרא ממאי דתנן במקואות (פ"ט מ"ב) דדוקא גלד שהוא חוץ למכה חוצצת אבל על המכה אינה חוצצת [והיינו דגם הני רבדי דכוסילתא הוי כעל המכה]. ותי' דהתם משום דלא קפיד עליה, דלא עביד איניש לקלף גלד מכתו משום דקשה למכה עד דיביש ומקליף מנפשיה, וקסבר דהוא דוקא של מכה אבל ריבדא דכוסילתא עד ג' יומין דלא קפיד וכו', ע"ש בדבריו. [וכ"ה הרשב"א בחי' בשם הרמב"ן, ע"ש.]

ונראה לבאר בדבריו דאפי' אי ס"ל כדעת הראשונים דלא חשיב אינה מקפדת אא"כ אינה מקפדת עלה לעולם [וכשיטת הראב"ד בשער הטבילה סי' ב דין ו], והכא אינה מקפדת אלא כל זמן שהגוף צריך לה, מ"מ י"ל דהכא דנופלת מעצמה שאני ול"ח כמקפדת להסירו לאח"ז. ושו"ר שכעי"ז הביא בשו"ת אבנ"ז (סי' רנג אות ו) מדברי רש"י בשבת (טו, ב ד"ה כלי) ע"ש, ודו"ק. [ודוחק לומר דס"ל דסגי במה שאינה מקפדת בשעת טבילה, שהרי הרשב"א בתורה"ב בסו"ד הביא לדברי הראב"ד דבעינן אינה מקפדת לעולם, ע"ש.]

אולם עי' במרדכי (אות תשמח בא"ד) שהביא בשם שו"ת רש"י (נ"א הר"י) שכתב על הא דאמרינן דריבדי חוצצין אחר ג' ימים, דאפי' אם יצטער אם יסירם ואין דעתו להסיר עתה [וקרוי אינו מקפיד], מ"מ רגילות הוא להסיר הכל או שתמתין ותוכל להסיר, ע"ש. והו"ד בב"י (ד"ה דם יבש) ע"ש. [ועי' בסד"ט (ס"ק כג) ובשו"ת רעק"א (סי' ס בתח"ד) מה שכתבו בדבריו.]

והיינו דנתקשה דכיון דעתה אין מסירו משום דמצטער ליה ליחשיב כאינו מקפיד עליו, וע"ז תי' דכיון דמ"מ עומד הוא להסירו כשיתרפא הוי כמקפיד וחוצץ. ומבואר דמה דמכוין להסירו כשיתרפא ג"כ משוה אותו כמקפיד, ולכאורה היינו דלא כדברי הרמב"ן הנ"ל, וצ"ע במאי פליגי. [ודוחק לומר דהחילוק הוא במציאות דהמרדכי קאי דוקא באופן שמסירו בעצמו ואינו נופל מאליו.] ועי' בדברינו לקמן שהבאנו שיטת הפוסקים דמה דמקפיד אח"ז מהני רק אם הוי אפשר שיתרמי בשעת טבילה, וא"כ אפש"ל דבזה פליגי כאן, ודו"ק.

שם. והנה ע"ע ברמב"ן שכתב עוד לבאר החילוק בריבדא, דעד ג' יומין לחה ולא מעכבא מיהו מכאן ואילך חייצא דיבישא וקפיד עלה, וכ"כ הרשב"א. ודבריו צ"ב קצת דמתח"ד משמע דהחילוק בין לח ליבש הוא משום דלח אינו מעכב מים [וכמו שכתב הרשב"א שם להדיא] ורק יבש מעכב מים, ואילו מסו"ד משמע דהחילוק הוא דיבש קפיד עלה ולח אינו מקפיד עלה. וכן משמע מדבריו לעיל לענין לפלוף דהא דלח אינו חוצץ הוא משום דלא קפיד עלה, וצ"ע.

ובאמת מצינו דאיפליגו בזה רבוותא. דיעויין בהמשך דברי המרדכי הנ"ל שהביא מהרא"ם (ס' יראים סי' כו) דהא דלח אינו חוצץ הוא משום דאינו קפיד עלה. ובהמשך דבריו הביא די"מ משום דמחלחל ואינו מעכב המים, ודחה דבריהם דודאי מעכב הוא, ע"ש. אולם יעויין בדברי השו"ת רש"י שהביא לעיל שם שמפורש להדיא בתוך דבריו דהא דלח אינו חוצץ הוא משום דאינו דבוק על הבשר ולכך לא חייץ, ע"ש. וע"ע בתוס' בחולין (כו, ב ד"ה ה"נ) שכתבו להדיא דהטעם דלח אינו חוצץ הוא משום דמחלחל, ודחו ראית היראים מהסוגיא שם. וע"ע במה שהבאנו בסמוך מהב"י בביאור שיטת הרא"ש בענין לפלוף, ולכאורה אתיא כהצד דלפלוף אינו חוצץ משום דמחלחל, ודו"ק.

והנה לפי הראשונים דהא דלח אינו חוצץ הוא משום דאינו מקפיד עלה, א"כ מהא דמסיק הגמ' בזבחים (לה, ב) דדם אינו חוצץ בין רגלי הכהנים להרצפה משום דהוי לח, יש להביא ראיה להפוסקים (עי' שו"ת שבו"י סי' סט, הו"ד בסד"ט ס"ק נב) דהתנאי דקפיד עלה נאמר בחציצה דכה"ת ולאו דוקא בטבילה, ודו"ק. [שוב הראוני בקה"י (סי' נח) שהביא ראיה זו, ע"ש בדבריו.] אולם עי' בדברינו לקמן לענין רוב ומקפיד מה שכתבנו לדחות ראיה זו.

אמר מר עוקבא לפלוף שבעין לח אינו חוצץ יבש חוצץ. וכתבו התוס' דהיינו דמיירי דוקא בלפלוף שבתוך העין דהתם הוא דלח אינו חוצץ משום דהדמעה אינו מניחתו להיות יבש, אבל לפלוף שחוץ לעין אפי' לח חוצץ. וזהו דמחלקינן במשנה במקואות (פ"ט) בין תוך העין לחוץ לעין מיירי בלח, ע"ש. ועי' ברמב"ן שג"כ חילק באופן זה אבל מטעם אחר קצת, דדוקא בתוך העין איכא חילוק בין לח ליבש ומשום דלח אינו מקפיד עליו ולכך אינו חוצץ, אבל חוץ לעין מקפיד על הכל ולכך אפי' לח חוצץ, ע"ש. ובביאור סברת התוס' אפשר לומר דג"כ ס"ל דהא דלח אינו חוצץ הוא משום דאינו מקפיד עליו [ודלא כדברי התוס' בחולין שהבאנו לעיל], ולכך ס"ל דתלוי באם הוא עומד להתייבש, די"ל דס"ל דבעינן שלא יהיה מקפיד עליו לעולם וכמו שהבאנו לעיל לדעת הראב"ד והרשב"א, ודו"ק.

והנה עי' ברא"ש (סי' כה בסו"ד) דקאי שם על המשנה במקואות (פ"ט מ"א) דלפלוף שחוץ לעין חוצץ, וכתב עלה דהיינו דאמר מר עוקבא לפלוף שבעין לח אינו חוצץ יבש חוצץ, והיינו כי הך דתנן שחוץ לעין חוצץ שבתוך העין אינו חוצץ, כי אותו שתוך העין הוא לח ושחוץ לעין הוא יבש, ע"ש. ולכאורה הוי אפשר לפרש בדבריו דלעולם עיקר החילוק הוא אם הוא לח או יבש, והא דנקט המשנה תוך העין וחוץ לעין היינו משום דתוך העין בדרך כלל הוא לח ושחוץ לעין בדרך כלל הוא יבש. וכן משמע להדיא בדברי המרדכי (סי' תשמח), ע"ש. אלא דאף לדבריהם צ"ל דלא הוי כלל ממש, דא"כ למאי אתא שיעורא דמר עוקבא דמשהתחיל לירוק, ודו"ק.

אולם עי' בטור (סעיף ז) שהבין בדעת הרא"ש דס"ל להיפוך מדעת התוס', דמר עוקבא שחילק בין לח ליבש קאי דוקא על לפלוף שחוץ לעין אבל שבתוך העין אפי' יבש אינו חוצץ, ע"ש. [ועי' בב"ח שם שביאר האיך למד כן מדברי הרא"ש.] ועי' בב"י שביאר דס"ל דתוך העין אפי' לפלוף יבש אינו חוצץ משום דהדמעה מלחלחתו במקום דיבוקו ואינו חוצץ. ולכאורה סברתו מובנת יותר לפי הצד שהבאנו דהטעם דלח אינו חוצץ הוא משום דמחלחל, וא"כ י"ל דכיון שבמקום שנדבק בבשר הוא לח, יכולים המים ליכנס. ולפ"ז א"ש דהמרדכי לשיטתיה שהבאנו לעיל דס"ל דהטעם מפני שהוא מקפיד על דבר יבש, ל"ל האי סברא דמהני מה שהוא לח במקום דיבוקו, ולכך פירש כאן באו"א, ודו"ק.

א"ר יוחנן פתחה עיניה ביותר או עצמה עיניה ביותר לא עלתה לה טבילה וכו'. והנה בתוס' הביאו גי' מהר"ח והגאונים דהוו גרסי בתר הכי ולית הלכתא ככל הני שמעתתא דכי איתמר הני לטהרות אבל לבעלה טהורה כי הא דאמר ר"ל אשה לא תטבול אלא דרך גדילתה. וע"ש שהביאו שבשו"ת רש"י דחה גי' זו מכמה טעמים ולכך ס"ל דנוהגות אף לבעלה, ואח"כ הביאו דברי ר"ת שמקיים אותו גי', ע"ש הדברים. וע"ע ברי"ף שג"כ הביא כגי' הגאונים.

והנה ע"ש בדבריהם שהוכיח ר"ת לחלק בין נדה לטהרות [ר"ל אף לענין טבילה וכהא דהכא, וכ"פ בתוס' הרא"ש ע"ש], דאל"ה קשיא הא דאמרינן לעיל דבית הסתרים א"צ ביאת מים [והוא משנה במקואות סוף פ"ח], מהא דתנן במקואות (פ"ט מ"ב) דביה"ס באשה חוצצין ומבואר דבביה"ס בעינן ביאת מים, ע"ש. והיינו דס"ל דדוחק לאוקמא שמעתתין דוקא באיש וכמו שתי' התוס' בסמוך, דהרי בשמעתתין מבואר דקאי לגבי אשה [אולם עי' במהרש"א מה שביאר בכוונת התוס'].

אולם לכאורה ראייתו אינו מובנת בכלל, דהרי לעיל אמרינן דאף דביאת מים לא בעינן מ"מ ראוי לביאת מים בעינן. וא"כ זהו דתנן דתם דאיכא בהו דיני חציצה דאל"ה לא הויא ראוי לביאת מים, ועי' בתוס' הרא"ש שבאמת תי' כן. [ועי' בב"י (סוף ס"ט) שכבר הקשה כן ע"ד הסמ"ג שהביא דברי ר"ת הנ"ל, ויל"ע למה לא הק' כן על התוס'.] ואפשר די"ל בזה דתלוי במה דנחלקו הראשונים בביאור הא דתנן דביה"ס באשה חוצץ. דיעויין בר"ש (סוף פ"ח) דמיירי כשיש בהו דבר החוצץ, וכעי"ז פירש הראב"ד (סי' ב דין ה) דביה"ס קאי אקלקי דלעיל מיניה, דהיינו דהשערות דשם נתלכלכין וחוצצין, ע"ש.

אולם בדעת ר"ת אפשר דמפרש למתניתין דר"ל דהביה"ס עמצם חוצצין מפני שהם דבוקין זה לזה. [ולכך צריכים להרחיקם קצת כדי שתוכל המים לבוא בהם, ולא רק בשביל המקומות שבגלוי כדעת שא"ר בהא דר"ל, ודו"ק.) ולפ"ז אפשר די"ל ע"פ מה שנסתפקנו לעיל בהא דביה"ס בעי ראוי לביאת מים אם זה הוא מדיני חציצה או דבעי ראוי לביאת מים ממש, ונפ"מ לענין מין במינו וכדומה, ע"ש. ואי נימא דהוא רק מדין חציצה, א"כ י"ל דמזה שפיר הוכיח ר"ת דבע"כ דביה"ס בעינן ביאת מים ממש, ולא רק דחציצה פוסלת בהו דא"כ לא הוי ביה"ס עצמן חייצי דהויא כמין במינו, ודו"ק.

אח"כ ראיתי בסד"ט (ס"ק כג בד"ה מה שהק' הב"י) שכבר כתב כן בדברי ר"ת דס"ל דהביה"ס עצמם חוצצין, אלא דפי' הראיה באו"א קצת, ע"ש. ושו"ר בלחו"ש (ס"ק כא) שהביא דברי הסד"ט, וביאר הדברים על הדרך שכתבנו, ע"ש בדבריו.

שם. והנה בעיקר גי' הראשונים הנ"ל, עי' ברמב"ן שגרס באו"א קצת דגרס רק דלית הלכתא ככל הני שמעתתא אלא כי הא דר"ל, ולא דמחלק בין טהרות לבעלה כי הא דר"ל, ע"ש בדבריו, וכ"ה הרשב"א, ע"ש. [אולם מאי דנקט בא"ד שם דר"ל לחומרא אתא, נראה דאינו פשוט כ"כ דאף דמלשון רש"י מבואר כן, אולם מדברי הרא"ש (סי' לה) מבואר שלקולא אתא, ודו"ק.]

וע"ע ברמב"ן שהביא מהראב"ד (סי' ב דין ח בא"ד) שג"כ פירש על דרכו אלא באו"א קצת, דלית הלכתא קאי רק ריבדא דכוסילתא ולפלוף וכחול. אבל הא דר"י דלא תפתח עיניה ביותר וכו' קי"ל כוותיה, וכי הא דר"ל דלא תטבול אלא דרך גדילתה, דהכי נמי עצמה עיניה וכו' מסתירה מקומות שהם צריכים לבוא בהם מים ואין זה דרך גדילתה, ע"ש. וברמב"ן שם דחה דבריו דאין זה דרך הגמ' בכל מקום. ועי' לעיל שם בדבריו דכתב דעצמה עיניה וכו' הויא דרך גדילתה שאין אדם נמנע מלפתוח ולעצום עיניו פעמים הרבה כדרכו ואין המים מתעכבים מליכנס שם כדרך שנכנסין בבית השחי ובביה"ס בטובלת דרך גדילתה, ע"ש.

אולם בהמשך הדברים פירש הרמב"ן [לדעת עצמו] מה החילוק באמת בין עצמה עיניה ביותר דלפי גירסתו מסקינן דמותרת, למאי דתנן במקואות (פ"ח מ"ה) דקרצה שפתותיה כאילו לא טבלה. ותי' דשאני התם דמעכבת ביאת מים במקום הגלוי אבל פתחה עיניה אינה מעכבת כלום אלא קמטין בעלמא הוא דעבדה במקום שדרכן בכך, ואפשר נמי שאינן מעכבין כלל מלבוא בהם מים ממש, עכ"ל. [וכן תי' הר"ן, ע"ש.] ותירוצו הראשון צ"ב קצת, דלפום ריהטא משמע דעיקר החילוק הוא דעצמה עיניה דרכה בכך ולכן מה שנתכסה לא חשיבא כמקום שבגלוי. אלא דלפ"ז צ"ב קצת באריכות לשונו, ומה זה שהוסיף דפתיחת עינים אינה מעכת כלום, וצ"ע.

ואפשר די"ל בזה חידוש גדול דס"ל להרמב"ן דאפי' במקום שדרך להתכסות מ"מ בעינן שיוכל לבוא בהם מים קצת. וכן משמע קצת מלשונו לעיל דאין המים מתעכבים מליכנס שם כדרך שנכנסים בבית השחי ובביה"ס בטובלת דרך גדילתה, ע"ש. ומשמע דבאמת גם בביה"ס בעינן שיוכל ליכנס בהם מים [דדוחק לומר דכוונתו שם למקום הגלוי]. ואפשר דזהו ג"כ כוונתו במה שכתב לעיל בתח"ד דבעי טבילה דרך גדילתה כדי שיבואו מים קצת בבית השחי וביה"ס, ודו"ק.

ואפשר דזהו בכלל מאי דבעינן ראוי לביאת מים בביה"ס, דבעינן שיוכל המים ליכנס שם בפועל, וצ"ע בזה. וכבר מצינו כעי"ז במה שהביאו הפוסקים בשם הסמ"ג דהטעם דא"צ לפתוח פיה הוא משום דהמים יכולים ליכנס לשם, ע"ש. ומבואר דס"ל דאף לדין ראוי לביאת מים, בעינן שהמים יכולים ליכנס שם, ואין דבר שמעכב לגמרי על כניסת המים. [וכעי"ז חידש בשו"ת אגרו"מ (סי' קב אות ב ד"ה ומה) ע"ש.]

ואפשר להמתיק הדברים קצת ע"פ מה שהבאנו לעיל (בתחילת הסוגיא דף סו, ב) שיטות בפוסקים דליכא דין ביה"ס להצטרך ראוי לביאת מים אלא במקום שהמים יכולים ליכנס לשם, וע"ש שהבאנו סיוע לדבריהם מדברי התוס' הרא"ש שם. ולפ"ז ניחא דבעינן שיוכל המים ליכנס שם בפועל, ודו"ק.

שם. הנה לעיל הבאנו קושית הראשונים דמ"ש עצמה עיניה דעלתה לה טבילה מהא דתנן דקרצה שפתותיה לא עלתה לה טבילה. והיינו למאי דמפרשי דהא דלא הוי טבילה התם הוא משום דמיהדק להו ומסתיר חיתוך השפתים דהויא מקום הגלוי וכמו שביאר הראב"ד שם (ולעיל דין ג), ע"ש.

אמנם עי' בדברי התוס' שכתבו שצריך ללמדה לפתוח פיה שיהא ראוי לביאת מים, ומביא ע"ז הך מתניתין דקרצה שפתותיה, ע"ש. אולם עי' בראב"ד לעיל שדחה שיטה זו דלפ"ד הרי דבעינן ביאת מים ממש ולא רק ראוי לביאת מים, ולכך א"צ ללמדה לפתוח פיה, ע"ש. ומבואר דס"ל דפה סגור חשוב ראוי לביאת מים, וצ"ע בסברתו. ועי' בר"ש על המשנה שהביא שני הפירושים, ובסוף מקואות פי' הצד דאינו חסרון מצד הראוי לביאת מים של הביה"ס [כשיטת הראב"ד], משום דאינה מקפדת עליו, ע"ש. אולם מדברי הראב"ד לא משמע כן וכמבואר.

ולכאורה הוי אפשר לפרש שיטתו ע"פ סברתהלחו"ש (ס"ק כא) שהבאנו לעיל שחידש דבביה"ס לא צריך שיהא ראוי לביאת מים בפועל אלא שלא יהא שם חציצה, ול"ח חציצה היכא דהוי חלק של הגוף, ע"ש בדבריו. ולפ"ז י"ל דה"נ בפה לא חשיבא חציצה מהאי טעמא, ודו"ק. אלא דיש לדקדק בדעת הלחו"ש עצמו, דלגבי הא דא"צ לפתוח שפתותיה ביאר באו"א. דיעויין בדבריו בסעיף כז (שמלה אות ל) שהביא לבאר הא דא"צ לפתוח פיה מהסמ"ג מטעם דמים נכנסין בה. [וע"ש שרצה להחמיר מכח זה במה שהביא הפת"ת (אות יז) מהחמודי דניאל להקל בקרצה שיניה, ע"ש.] ויל"ע דלפ"ד הנ"ל לכאורה יש להקל כהחמ"ד, וצ"ע בזה.

ובעיקר קושייתינו בשיטת הראב"ד, יעויין בשו"ת אגר"מ (סי' צח בתח"ד) מה שכתב לבאר סברתו בעוד או"א.

דף סז, ב

א"ר יצחק דבר תורה רובו ומקפיד עליו חוצץ. ופרש"י דבר תורה, הלכה למשה מסיני דאמר מר שיעורין חציצין ומחיצין הל"מ, ע"כ. ועי' בסוגיא דעירובין (ד, ב) ובסוכה (ו, א) דיליף לעיקר דין חציצה מדאורייתא מקרא דורחץ את בשרו במים, ומסיק דהילכתא אתיא לרובו ולמיעוטו ולמקפיד ולשאינו מקפיד, והיינו דרק רובו המקפיד חוצץ מדאורייתא.

והנה יעויין בתו"י בעירובין שם (ע"ד התוס') שביאר דאי לאו הילכתא הו"א דרק חציצה בכולו חוצץ קמ"ל ההילכתא דאפי' רובו חוצץ. אולם עי' בתוס' הרא"ש שדקדק איפכא מלשון הגמ' דנקטה דהילכתא אתיא לרובו ולמיעוטו דמשמע דאי לאו הילכתא הוי אפי' מיעוטו חוצץ דבעינן כל בשרו במים, ע"ש. ואפשר דיליף לה ממשמעותא דקרא דכתיב כל [שנכתב לגבי טבילת בעל קרי], ועי' בערוה"ש (סעיף ד) מה שכתב בזה. [ולפ"ז אפשר דפלוגתתם תליא בפלוגתא דעלמא אי דרשינן ליה כל חלק וחלק או כל בכללותא, ושו"ר כעי"ז בטו"א בחגיגה (יא, א) ע"ש בדבריו.]

אולם בגמ' שם משמע דילפינן ממילת כל דבעינן מים שכל בשרו עולה בהן, וצ"ע. וכן צ"ל לדעת רש"י [לפי מה דנקטו התוס' בדעתו], דמקרא ילפינן דכל בשרו יהיה במים וכפי' התוס' הרא"ש, ודו"ק.

ומבואר דפליגי בעצם פירושא דקרא דורחץ בשרו במים. דלפי התו"י בעינן רק שבשרו יהיה במים, ולזההוי סגי אם אך איכא מיעוטו דלית ביה חציצה [ועי' בדברי הגרי"ז שהבאנו בסמוך], וע"ז אתיא הילכתא למימר דאם איכא חציצה ברוב גופו אע"פ דאיכא ביאת מים במקצת בשרו לא מהני. אולם לפ"ד התוס' הרא"ש הוי מפרשינן ליה לקרא דבעינן שכל חלק וחלק של בשרו יהיה בתוך המים וכנ"ל, וע"ז אתיא הילכתא למימר דרק אם החציצה ברובו חוצץ, ופשוט. ואפשר דיש לבאר עוד בשיטת התוס' הרא"ש דמאי דילפינן מקרא דבעינן כל בשרו במים היינו דדין טבילה אינו סתם מעשה טבילה, אלא דבעינן נגיעת מים בכל בשרו ולזה לא מהני רובו ככולו, ודו"ק. [ועי' בקובה"ע בהערות בסופו אות ד.]

ולבאר עוד בזה, לדעת התו"י ההילכתא אתיא להחמיר ולמימר דגם חציצה ברובו הוי ככולו [ואפשר לבאר כדברי המרדכי בסוגיין דאמרינן ביה רובו ככולו]. אולם לדעת התוס' הרא"ש ההילכתא אתיא להקל ולמימר דחציצה במיעוטו אינו חוצץ. ויש לבאר כמו שכתב הסד"ט (ס"ק א) דהוי בטל לגבי הגוף והויא עדיין כאילו כל גופו איתא במים, ודו"ק. [אולם אינו מוכח, דאפשר דההילכתא מחדש הא גופא דא"צ כל בשרו וסגי ברובו ככולו, וכן הראוני בדברי האו"ש בפ"ד מהל' מקואות שפי' דמדאורייתא מיעוט אינו חוצץ מטעם דרובו ככולו, ע"ש.]

והנה יעויין בדברי הרמב"ם בריש הל' מקואות (ה"ב) וז"ל כל מקום שנאמר בתורה רחיצת בשר וכו' אינו אלא טבילת כל הגוף במקוה וזה שנאמר בזב וידיו לא שטף במים כלומר שיטבול כל גופו. וה"ה לשאר הטמאים שאם טבל כולו חוץ מראש אצבעו הקטנה עדיין הוא בטומאתו, וכל הדברים האלה אע"פ שהן מפי השמועה וכו' בנין אב לכל הטמאים שיבואו במים, עכ"ל. ועי' בכ"מ שהוא מדרשא בתו"כ.

ויש לדקדק קצת מדהוצרך לדרשא מיוחדת לזה ולא ילפינן לה מפשטיה דקרא דורחץ בשרו במים. ומשמע דלזה הוי סגי במה שרוב גופו הוא במים, וצ"ע בזה. ועכ"פ לדעת התוס' הרא"ש דמקרא הוי ילפינן דבעינן שיבוא כל בשרו במים, נראה דה"ה בכה"ג פשוט דלא עלתה לו הטבילה, ודו"ק. ועי' בדברי הסד"ט הנ"ל בסו"ד דאפי' כ"ש שהוא חוץ למקוה הוי כאילו לא טבל דכתיב כל בשרו, וגם דומיא דביאת שמשו בעינן, וכנראה שהוא ג"כ נסתפק בזה, ודו"ק. [אי לאו דנדחה דקאי רק לענין הדין כולו כאחת.]

שם. הנה לעיל הבאנו שני מהלכים בהא דחציצה במיעוטו אינו מעכב דאורייתא. דהסד"ט מפרש משום דדבר המיעוט נתבטל להגוף, והאו"ש (ועוד אחרונים) מבאר משום דסגי בהרובו שאין בו חציצה דרובו ככולו. ואפשר לומר דתלוי בזה מה שנחלקו האחרונים בעלמא היכא משערינן רובא היכא שאין הדין תלוי בכל גופו אלא במקצתו וכפי שיתבאר.

דהנה יעויין בסד"ט (ס"ק נב) שהביא משו"ת שוב"י שנתקשה בהא דאמרינן בזבחים (לה, ב) שהדם היה חוצץ בין רגלי הכהנים לרצפת העזרה, וכתב השבו"י דאין לומר בזה דחשיבא כרובו ואפי' אינו מקפיד חוצץ, דהרי מ"מ לא הוי רוב גופו. והסד"ט חולק עליו דכיון דתלוי במה שרגליו עומדות על הרצפה, ודאי דלא אזלינן אלא בתר רוב רגלו ולא רוב גופו, וע"ש שהוכיח כן מנט"י דאזלינן בתר רוב ידו. והיינו דס"ל דאף דדין העמידה חל על כל הגוף [ואינו דומה ממש לנט"י], מ"מ ברור שהמעשה העמידה נתיחס לכל רגלו וע"י רוב רגלו הוי כעומד על העזרה, ופשוט.

והנה לכאורה היה מקום לומר דפלוגתתם תלוי בשני הסברות הנ"ל. דאי נימא דהטעם דמיעוט אינו חוצץ הוא משום דסגי בהרוב שאין בו החציצה שעושה המעשה, א"כ מסתברא דתלוי דוקא בחלק שבגופו שהדין נתקיים בו. אבל אם הוא סברא של ביטול להגוף, א"כ יש לדון דתלוי בהגוף בכללותה ולא רק בחלק הזה, ודו"ק. אח"כ ראיתי בקה"י (סי' נח) שכבר כתב סברא זו, ע"ש בדבריו. [אלא דהסד"ט עצמו מבואר דנקט דמטעם ביטול הוא, ובע"כ דס"ל דגם להך סברא תלוי רק באותו חלק של הגוף, ודו"ק.]

רובו ומקפיד עליו. ופרש"י רובו רוב שערו קשור אחת אחת, ע"כ, וכן פירש בעירובין וסוכה, ע"ש. ועי' בתוס' בעירובין שדקדק מדבריו דס"ל דבגופו אפי' מיעוט ואינו מקפיד חוצץ. וע"ש שהקשו עליו מכמה מקומות דמבואר דגם בגופו בעינן רובו המקפיד דאורייתא, ע"ש בדבריהם.

והנה במה שדקדקו מדברי רש"י דס"ל דבגופו אפי' מיעוט שאינו מקפיד חוצץ, יל"ע מי הכריחם לזה. דאפשר דרש"י ס"ל רק דבגופו לא נאמרה ההילכתא דבעינן רוב גופו ולכך אפי' במיעוטו חוצץ, ולעולם אפשר דאכתי בעינן שיקפיד עליו. [וכן הוא באמת שיטת התוס' רי"ד בעירובין שם, ע"ש.] וי"ל ע"פ המבואר מדברי התוס' הרא"ש שהבאנו לעיל שדקדק מלשון הגמ' דלרובו ולמיעוטו דההילכתא אתיא למימר דמיעוטו אינו חוצץ, וא"כ י"ל דה"נ משמע דאתיא למימר דאינו מקפיד אינו חוצץ, ודו"ק. [וכן ראיתי אח"כ שמפורש בריטב"א שם. אמנם בעיקר הדברים, הריטב"א פירש דברי רש"י באו"א, ע"ש בדבריו.]

אולם ראיתי במהרש"א ע"ד התוס' שם שבאמת נתקשה בזה, וע"ש שכתב דבדבר תורה ליכא לפלוגי בהכי, ע"ש. ולכאורה יש לדקדק דהרי לפי מה שכתב רש"י בסוכה שם בביאור הא דאינו מקפיד אינו חוצץ מדאורייתא משום דהו"ל כגופיה הואיל ואין סופו ליטלו ובטיל לגביה ולא חייץ [וכ"כ בעירובין דהו"ל כגופיה, ע"ש], ודאי דסברא זו הויא סברא דאורייתא, וצ"ע.

אולם נראה דבאמת אינו פשוט כ"כ דהא דאינו מקפיד אינו חוצץ הוא משום דבטל לגופו וכפרש"י. דהנה יעויין בדברי הראב"ד (סי' ב דין ו) שהקשה על הא דתנן (פ"ט מ"א) דחוטי צמר וכו' חוצצין, הלא מיעוט שאינו מקפיד הוא. ותי' דחשיב מקפדת דלא תימא כל שאינו מקפיד עליו בשעת טבילה הויא אינה מקפדת, אלא כל שתקפיד עליו שעה אחת דבר המקפיד הוא, ואלו החוטין א"א שלא תסירם בשעה שחופפת את ראשה, עכ"ל. [והו"ד ברשב"א בתורה"ב (לג, א) ע"ש.]

אולם עי' בהמהדיר שם על הראב"ד שהביא תי' אחר [מס' קובץ ראשונים בשם ר' אברהם מטול], דהא דאמרינן דמיעוט שאינו מקפיד אינו חוצץ היינו דוקא בטיט או בלכלוך שיכול להתבטל אל הגוף, אבל דבר חשוב כגון טבעת דלא בת איבטולי הוא חוצץ כדאמר אשה לא תטבול בחוטי צמר, ע"ש. ומבואר מדבריו דבכה"ג באמת חשוב אינה מקפדת [אלא דמ"מ חוצץ משום דהוי דבר חשוב]. ושוב הראוני דבאמת מצינו מחלוקת מפורשת בכה"ג לענין טבילת כלים, אם דבר שאינו מקפיד עליו בשעת טבילה אבל דעתו להסירו לאח"ז הויא כמקפיד, דדעת הרשב"א דחשוב מקפיד (ועי' בר"ש פ"י מ"ה), אולם בר"ן שם מבואר דס"ל דל"ח מקפיד, ע"ש.

והנה אי נימא דהא דאינו מקפיד אינו חוצץ הוא משום דהו"ל כגופיה כיון דאין סופו ליטלו וכדברי רש"י, א"כ מסתברא דבעינן שדעתו לבטלו שם לעולם ולא סגי במה שאינו מקפיד עליו להסירו בשעת טבילה. [וכ"כ באגר"מ בסי' צז אות א ד"ה אבל, ע"ש.] וא"כ מסתברא לומר לדעת הני רבוותא דאפי' בכה"ג חשיבא כאינה מקפדת, דהא דאינה חוצצת מטעם אחר הוא. ואפשר דיש לבאר דס"ל דדבר שאינו מקפיד עליו לא חשיב וחסר בהחשיבות של החציצה ולכך הוי כדבר בטל ואינו חוצץ. ובכך הוי א"ש סברת ר' אברהם מטול הנ"ל, דמ"מ כל זה לא שייכא בדבר שהוא חשוב מצד עצמו, וכמו טבעת דבהנהו א"א לומר דהווין כדבר בטל ולכך חוצצין, ודו"ק.

ועכ"פ אי נימא כן, הוי אפשר לבאר מה שפירש המהרש"א בדעת התוס' שנקטו דלדעת רש"י אפי' אינו מקפיד חוצץ דאין סברא לחלק בהכי בדבר תורה. די"ל דבדאורייתא כל דבר החוצץ הויא חציצה ואין סברא לומר דרק דבר חשוב הויא חציצה, ודו"ק. [ובפרט לפי המבואר בדבריהם דנקטו בסברת רש"י דמדאורייתא אפי' מיעוט חוצץ. ולכאורה הוי הביאור דבעינן שכל גופו יהיה במים וכמו שכתבנו לעיל בדעת התוס' הרא"ש, ע"ש, וא"כ אפשר דלזה כל דבר הויא חציצה, ודו"ק.]

ואפשר דתלוי בשני מהלכים האלו גם מה שנחלקו הראשונים בדין קפידה אי תלוי בדעתה או בדעת כל העולם. דיעויין ברשב"א בתורה"ב (לב, ב) שכתב דאפי' בדבר שהיא אינה מקפדת עליו, מ"מ אם דרך העולם להקפיד הויא חציצה. וע"ש עוד לענין ביה"ס באיש דמבואר דה"ה להיפוך בדבר שאין דרך העולם להקפיד והוא מקפיד דדינו כאינו מקפיד. אולם מאידך גיסא, יעויין בב"י (סעיף א בסופו) שנסתפק בדעת הרמב"ם דאפשר דס"ל דלעולם אזלינן בתר דעתה, ע"ש. [ועי' סד"ט (ס"ק ה) מה שכתב בזה.] והנה אי נימא דדין דאינה מקפדת הוא מצד סברא של חשיבות, ניחא טפי דאמרינן ביה בטלה דעתו אצל כל אדם. אבל אם הוא מטעם דבטל לגופו משום דאין סופו ליטלו, א"כ יש לדון דיהיה תלוי בדעתו, ודו"ק.

ואפשר דעפ"ז יש ליישב גם מה שנתקשו האחרונים דכל רובו שאינו מקפיד יחשב כמקפיד עליו כיון דמדרבנן צריך להסירו בשעת טבילה, וממילא יהיה חוצץ מדאורייתא דמה לי אם מקפיד עליו בעצם או מחמת תקנ"ח. [ועי' בישועות יעקב ריש סי' קצח דנקט דאה"נ הוי חציצה מה"ת, ע"ש.] ועי' בקובץ הערות (בהערות בסופו אות ד) מה שהביא בשם הגר"ח לתרץ בזה. [וכ"כ בשו"ת אבנ"ז (סי' רנב אות ד, אולם ע"ש שדחה תי' זו.] וע"ש עוד שכתב לתרץ באו"א עפ"ד התוס' הרא"ש, דמה דקפיד עלה רק משום שפוסל הטבילה לא חשיבא קפידה, ע"ש. ולפ"ד יש לדון דאפשר דתלוי בב' צדדין הנ"ל, דרק לשיטת רש"י דהנידון של קפידא הוא מצד אי מבטל ליה לגופיה לגמרי י"ל דה"נ לגבי תקנ"ח למעשה אינו מבטלו לשם. אולם אם הנידון הוא מצד חשיבות של החציצה, י"ל דדוקא כשהוא מקפיד עליו בעצם חשוב חציצה, ודו"ק.

שם. הנה לעיל הבאנו פלוגתא בראשונים באופן שאינו מקפיד עליו בשעת טבילה, אבל לאח"ז יהיה מקפיד עליו. ובדעת הראשונים דחשוב קפידה מצינו הגבלה בזה בדברי האחרונים. דיעויין בשו"ת נוב"י (מהדו"ת סי' קלה) שכתב בא"ד וז"ל והר"ז דומה לעובר במעי אמו שודאי סופה להקפיד כשיגיע זמנו לצאת ואפ"ה קרי ליה אינה מקפיד, ואין זה דומה לשאר דברים שאם מקפדת בשום פעם חוצץ וכמו אלו דחשיב בסי' קצח סעיף ב וסעיף כג וכו' דבהנהו אם היתה עתה רוצה ללוש או לחוף ולרחוץ היתה גם עתה מקפדת, משא"כ בעובר שבמעיה וכן המאכל שבמעיה אינה מקפדת כלל כ"ז שאין זמנו לצאת, ע"ש בדבריו.

וכן הביא בשו"ת אבנ"ז (סי' רנג אות ו) בשם שו"ת זכרון יוסף דכל שאינו מקפיד עליו עתה מיקרי אינו מקפיד, ודוקא דבר המקפיד בשעת לישה [כמו שכתבו הראשונים בטבעות] חשיב כמקפיד עליו דכל שעה בידה ללוש, ע"ש. וע"ש באבנ"ז שהזכרון יוסף הביא כמה ראיות לדבריו, ואחד מהם הוא ממאי דקי"ל דדם בידי טבח חשוב אינו מקפיד אף שבודאי ינקה אותם לאח"ז. וע"ש באבנ"ז מה שדחה דבריו, וע"ע מאי דמסיק שם (אות יא) בענין זה.

ולפ"ד אפשר לבאר סברת הרמב"ן דגילדי דמכה ל"ח קפידה אף שיקפיד עלה לאח"ז, שהרי אינו בריא לגוף להסיר אותה עכשיו, ולא בעינן לטעמא דנופל מעצמה, ודו"ק. אולם מאידך גיסא קשיא לדבריהם מדברי המרדכי בשם שו"ת רש"י שהבאנו לעיל דס"ל להדיא דאפי' באופן שא"א שיתרמי הקפידה השתא עדיין חשוב כמקפיד. וצ"ל דלא כתבו כן אלא לדעת הראב"ד ושא"ר שהבאנו לעיל לענין לישה. אלא דא"כ צ"ע לדינא ממאי דקי"ל (סעיף י) דרטיה שע"ג המכה דחוצצת, ועי' בסד"ט (ס"ק כו בסו"ד) ובאבנ"ז להלן שם (אות יג) מה שכתבו בזה.

שם. הנה בהא דאמרינן דמיעוט שאינו מקפיד אינו חוצץ, עי' ברמ"א (סעיף יז) שפסק דטבח אינו מקפיד על דם שבידו [והוא מהב"י בשם ר' ירוחם]. ועי' בסד"ט (ס"ק נב) שהביא מהשבו"י שהקשה עליו מגמ' זבחים (לה, ב) דמסיק דמאי דהכהנים הלכו בדם ברצפת העזרה אינו חוצץ מטעם דהוי לח, ע"ש. ולפ"ד הרמ"א דטבח אינו מקפיד גם על דם שעל גופו, למה לא אמרינן דהתם נמי פשוט דאינו חוצץ דכטבח חשיבי, ע"ש. [ולולי דבריו היה אפשר להסתפק אם טבח אינו מקפיד גם על דם שעל רגליו.]

וע"ש בסד"ט בסו"ד שתמה על השבו"י דמאי קושיא, הרי התם לא הוי מהני מאי דלא קפיד עלה אלא לענין הדם שעל רגלו ממש, אבל לענין כל שאר הדם שעל הרצפה אינו תלוי בקפידה שלו בכלל, ע"ש. ולכאורה הוא סברא אלימתא, דכל המעליותא דאינו קפיד אינו אלא לענין חציצה שהוא על גופו [ובפרט לשיטת רש"י דהטעם דאינו קפיד אינו חוצץ הוא משום דבטל לגופו ולטעם האחת אפשר דיש לדון]. אבל היכא דאיכא דבר החוצץ בינו לבין הרצפה לא מסתברא שיועיל מה שהוא אינו מקפיד עליו.

ואפשר דיש ליישב דברי השבו"י בהקדם דברי היראים (סי' כו) וז"ל ואין להביא ראיה דלאו בהקפדה תליא מילתא כדאמרינן בזבחים בפרק כל הפסולים שבח הוא לבני אהרן שמהלכים עד ארכבותיהן בדם ומקשינן והא הוי חציצה ומשני לח הוא ותן הדם וכו', התם נמי בהקפדה תליא מילתא דכיון דשבח הוא לבני אהרן בטל הדם לרגלו והוי כאילו אין דבר בין רגלו לרצפה ולהכי לא הוי חציצה, עכ"ל.

והיינו דמעיקרא הוי ק"ל דהתם לא שייכא למימר דהא דאינו חוצץ מטעם דהוי לח הוא משום דאינו מקפיד עליו. ואפשר לפרש דכוונתו לסברת הסד"ט הנ"ל דאמאי תלוי חציצת הדם שעל הרצפה בקפידה דידיה. וע"ז מתרץ היראים דהגמ' בהתי' סומך על מה דאמרינן מעיקרא דשבח הוא לבני אהרן וכו'. ונראה בביאור דבריו דכיון שהדם נמצא שם בשביל שבח דידיה, משו"ה תליא בקפידה דידיה ולכך בטל לרגלו ולא הוי חציצה, ודו"ק. [וע"ע בתועפות ראם שם בשם הגהות יד שאול.]

ויש לבאר עוד בדברי היראים ובאו"א קצת, בהקדם דברי הרשב"א בתורה"ב (קצר לב, א) שפסק דנשים שצובעות שערן לנוי אינו חוצץ, וז"ל שם לפי שאין מקפידות עליהן לעולם, אדרבה חוזרות בהן ומחדשות אותם תמיד לנוי, אע"פ שצבע זה פושט בכל השער, ורובו אע"פ שאינו מקפיד עליו חוצץ, כאן מקפדת ורוצה להיותו והר"ז כאילו הוא מגופו של שער וכבגד צבוע שאין הצבע כדבר נוסף וחוצץ וכו', ע"ש בדבריו. [והו"ד בב"י (סעיף יז) וכן הביא בשם הרא"ש ור' ירוחם, וכ"פ להלכה בשו"ע, ע"ש.]

ומבואר מדבריהם דמלבד עיקר הדין דאינו מקפיד אינו חוצץ, יש עוד דין דהיכא ששם אותו לנוי ומקפיד על קיומה ורוצה בהיותו, גם זה הוי כבטל לו ואינו חוצץ. וא"כ אפשר דזה נכלל בכוונת היראים, דהכא לאו מדין אינו מקפיד דעלמא אתינן עלה אלא דכיון דהכהנים עושים בכוונה שילכו בהדם ויהיה על רגליהם ומשום דשבח הוא לבני אהרן בזה, א"כ גם זה סברא הוא דאינו חוצץ והוי כמו עשאוהו לנוי דהו"ל כאינו מקפיד עלה. [ומ"מ צריכים לזה דלח הוא, דאילו הוי חוצץ לגמרי לא הוי אמרינו האי סברא וכמו שביאר בתועפות ראם שם.]

ולפ"ז אפשר ליישב דלא תיקשי מכאן לשיטת הפוסקים דרק בחציצה בטבילה נאמרה ההילכתא דרובו ואינו מקפיד, ואילו בחציצה דעלמא לא תליא בקפידה דידיה. ולכאורה קשיא לדבריהם מדברי היראים ודעימיה דהטעם דלח אינו חוצץ מטעם אינו מקפיד הוא, והרי חזינן דהגמ' מביא לה גם בחציצה שבין רגלי הכהנים להרצפה. [וראיתי בקה"י (סי' נח אות ב בסו"ד) שכבר נתקשה בזה, ע"ש.] ולפ"ד אפשר לומר דשאני הכא דאינו מטעם אינו מקפיד דעלמא, אלא הוא סברא מסויימת דכיון דמקפיד על קיומו לנוי שלו לכך אינו חוצץ, ואפשר דזה הויא סברא גם באינך דיני חציצה, ודו"ק.

שם. והנה בעיקר ההילכתא דדוקא ברובו חוצץ, נחלקו הרמב"ם והגאונים אי משערים הגוף והשיער ביחד או משערים כל אחד בפנ"ע. ועי' בביאור הגר"א (ס"ק י) שהביא מדברי רש"י בעירובין דס"ל כדעת הגאונים דמשערינן ברוב שערו. אלא דדחה די"ל דרש"י אזיל לשיטתיה דדוקא בשער נאמרה ההילכתא דרובו ומקפיד [וכמו שנקטו התוס' שם בדבריו], והיינו דכיון לפי רש"י דרק בשער נאמרה ההילכתא דרובו א"כ פשוט דבהשער לחוד משערינן ולא בעינן שהחציצה בשערו יהיה כשיעור רוב שערו וגופו ביחד, ופשוט.

אלא דיעויין שם דמסיק דמ"מ רוב הפוסקים מודים לדינא לשיטת רש"י בזה דרוב שערו. אמנם בהמשך דבריו שם (ס"ק יא) הוכיח כדברי הגאונים מהגמ' ב"ק (פב, א). ובעיקר הנידון, עי' בריטב"א בעירובין שבאמת דחה דברי התוס' בדעת רש"י, ומפרש דכוונתו היתה דרוב שערו לחוד חוצץ וכשיטת הגאונים, והו"ד בסד"ט (ס"ק ג), אולם עי' בלחו"ש (ס"ק ב בסו"ד) מה שכתב בדבריהם.

והנה בעיקר המחלוקת הרמב"ם והגאונים, עי' בדברי הר"ן שביאר דס"ל להגאונים דכיון דשערו נתרבה מקרא מיוחד לכך משערינן אותו בפנ"ע. ועי' במה שהארכנו בזה לעיל אם הוא מדרך סיבה דכיון דיליף לה מקרא אחרינא הוי כדין אחרת ובעינן לשער כל אחד בפנ"ע, או דהוי על דרך סימן דמדאיצטריך לה קרא מיוחד חזינן דל"ח כחלק מהגוף, וממילא דה"ה לענין שיעור משערינן לה בפנ"ע. [וע"ע מה שהבאנו שם מהאבנ"ז לענין ביה"ס.]

אולם יעויין בחי' הגרי"ז בהל' מקואות שביאר פלוגתתם באו"א. והוא בהקדם מה שכתב לפרש הא דאמרינן ביבמות (עח, ב) דהיכא דהוי החציצה בכולו אפי' אם אינו מקפיד עליו חוצץ. וביאר הגרי"ז משום דהיכא דנתכסה כולו הוי כאילו אין כאן ביאת מים בכלל, ולאו מדין עיכובא דחציצה אתינן עלה. ולפ"ז כתב לבאר דהנה כשבאים לדון בשיעורא דרוב ומיעוט, אי ביאת מים במקצתו חשוב כביאת מים בכולו, י"ל דתלוי באם שערו נחשב כגופו בעצמותו דבזה תליא המעשה טבילה וביאת מים, ולא סגי בזה דנתרבה מקרא דשער הוי בכלל הדין של ביאת מים דגופו. והיינו דאם הוי רק דין חציצה הפוסלת בהדין טבילה, אז אפשר לומר דתליא באם הוא חד דינא או לא, אבל כיון דבעינן למידן גם ביאת מים בפועל לכן בעינן לדון אם שערו הוי כגופו בעצמותו.

ועפ"ז ביאר דבזה הוא דנחלקו הרמב"ם והגאונים. דהנה בעלמא קי"ל דאין שערו כגופו בעצמותו, אמנם הכא דילפינן מקרא דאת דהשער נכלל בהדין ביאת מים של גופו, יש להסתפק אם נאמר בזה גם דשערו הוי כגופו בעצמותו לענין ביאת מים. ובזה הוא דפליגי הרמב"ם והגאונים, דהרמב"ם ס"ל דנכלל בהך דרשא דשערו הוי כגופו בעצמותו לענין ביאת מים [ולכאורה משום דס"ל דהדין ביאת מים נאמרה ביה עצם המעשה ביאת מים וכנ"ל], והגאונים ס"ל דלא נאמר אלא דהוי בכלל הדין ביאת מים של הגוף, אבל לא דהוי כגופו מצד עצמותו, ודו"ק.

עכ"פ מבואר דאיכא חילוק ביסוד בין הדרך של הר"ן להדרך של הגרי"ז. דלפי הגרי"ז הסברא החיצונה היא כדעת הגאונים כיון דבכה"ת שערו לאו כגופו, והרמב"ם הוא שחידש דבכלל הדרשא דאת נאמרה נמי דלענין ביאת מים הוי שערו כגופו. אולם לדעת הר"ן הפשטות הוא כהרמב"ם, ורק דהגאונים ס"ל דכיון דנלמד מתרי קראי לכך משערינן כל אחד בפנ"ע, ודו"ק. וגם איכא נפ"מ בדבריהם לדינא, דלפ"ד הגרי"ז פשוט דביה"ס משערינן בהדי הגוף, משא"כ לדעת הר"ן יש לדון וכמו שהבאנו לעיל מהאבנ"ז, ודו"ק.

שם. והנה בעיקר הדין שהביא הגרי"ז מהגמ' יבמות דחציצה בכולו חוצצת אפי' אינו מקפיד עליו, יעויין בחכמ"א (כלל יט סעיף ג בסו"ד) שנתקשה במה שהשמיטו הפוסקים דין זה. וכן הוא סתימת הראשונים בכמה מקומות, שאפי' במקום שדנו על חציצה בכולו אתו עלה רק מצד רובו [ולדוגמא בדברי הרשב"א בתורה"ב (קצר לב, א) שהבאנו לעיל לענין צובעת כל שערה ע"ש], וצ"ע בזה.

אח"כ ראיתי בלחו"ש בריש סי' קצח (ס"ק ב) דנקט דס"ל להפוסקים דהך דינא באמת נדחית להלכה מדלא מייתי לה כאן בעיקר הסוגיא דחציצה בטבילה, ע"ש בדבריו. וע"ע בסד"ט בשם השבו"י (שהבאתי לעיל) דצידד השבו"י דבסוגיא דזבחים דכהנים הולכין בדם אף דהויא חציצה ברובו, מ"מ אפשר דהתם לא גזרו בה משום דאין שבות במקדש. ותמה הסד"ט דהתם הוי כולו ואפי' באינה מקפיד חוצצת דאורייתא, ע"ש. אולם לפ"ד הלחו"שהנ"ל דתליא במחלוקת הסוגיות וכנ"ל ניחא.

שם. הנה בעיקר הדין דילפינן דחציצה פוסלת בטבילה, יעויין בלשון הטור (ריש סי' קצח) וז"ל צריכה שתטבול כל גופה בפעם אחת לפיכך צריך שלא יהא עליה שום דבר החוצץ וכו'. וצ"ע במה דתלה לדין חציצה בהא דילפינן דבעינן שתהא הטבילה כולה כאחת. ועי' בב"י שם שמבאר דברי הטור דלולי הדין דבעינן כולה כאחת לא היתה נפסלת אותה טבילה לגמרי, דאחר טבילת גופה היתה מעברת אותו דבר החוצץ וטובלת אותו אבר, והו"ד בסד"ט (ס"ק ב), ע"ש. ולכאורה הוא חידוש גדול דהרי מכיון דאיכא חציצה במקצתו האיך מהני הטבילה להשאר, והרי אין כאן טבילה בכלל כיון דלא הוי כל גופו במים, וצ"ע.

אלא דשו"ר דברים מפורשים בזה בדברי האו"ז (סי' שסא) וז"ל שדרך נשים כשהן טובלות לנדתן חופפת את גופן ואת ראשן קודם טבילה כדי שלא יהא דבר חוצץ בה בשעת טבילה דכתיב ורחץ במים את כל בשרו במים כאחד ולא אבר אבר ואי איכא חציצה לא קרינא ביה כל בשרו, ע"ש. ומבואר להדיא בדבריו דהא דעשו חפיפה קודם הטבילה כדי שלא יהא דבר החוצץ, היינו משום דאיכא דין שתטבול במים כאחת ולא אבר אבר, ודו"ק.

אמנם נראה שלא כתבו כן אלא היכא דבאמת כל גופו הוי תוך המקוה אלא דאיכא חציצה על מקצתו דבזה הרי עכ"פ נחשב דהוי כל גופו במים אף דאיכא חציצה במקצתו, אבל אילו היה מקצתו חוץ למקוה פשוט דלא מהני טבילה כי האי בכלל ואפי' בלי הדין דצריך להיות כולו כאחת, ודו"ק. ועיקר הסברא לחלק בין היכא דאיכא עלה לבין היכא שהוא חוץ למקוה לגמרי, סברא פשוטה ומוכרחת היא מכמה מקומות. ונביא לזה ראיה אחת מהא דאמרינן דחציצה במיעוטו אינו מעכב דאורייתא, והבאנו לעיל בשם האחרונים משום דסגי ברובו ככולו, ע"ש הדברים. אולם היכא דמיעוטו הוא חוץ למקוה פשוט דמדאורייתא לא סלקא ליה טבילה וכמבואר בדברי הפוסקים [כסברת הזכרון יוסף לענין מיעוט בביה"ס], וא"צ להאריך בזה.

והנה מדברי האו"ז הנ"ל למדים עוד דבר יפה לענין הדין דבעינן טבילת כולו כאחת. דהרי כל הראשונים הביאו המקור להך דינא מדברי התו"כ דיליף לה מקרא דמה ביאת שמשו כאחת אף טבילתו כאחת, ע"ש בדבריהם. [עי' בראב"ד בריש שער הטבילה, וברשב"א בתורה"ב (ל, א) וברא"ש סי' כט.] ולפ"ז צ"ל דמאי דילפינן בגמ' (בעירובין ועוד כ"מ) מקרא דאת כל בשרו דבעינן מים שכל בשרו עולה בהן, היינו רק לשיעורא דמקוה, אבל לא ילפינן מינה דין במעשה הטבילה דבעינן שיהא טובל כולו כאחת. [ושוב הראוני שכ"כ בס' יראים (סי' כו בתח"ד) ע"ש.] אולם מדברי האו"ז מבואר דלמד להדין דבעינן כולו כאחת מאותו דרשא גופא דכל בשרו, ודו"ק.

שם. קודם צאתי מסוגיא דחציצה, חובה להזכיר שיטת רבותיו של רש"י בשבת (נז, א) הידועה והתמוה, שבדבר שהוא רפוי אע"פ שהמים נכנסים תחתיה, מ"מ אם היא מקפדת עליו הויא חציצה. וע"ש ברש"י שתמה עליהם דכיון דרפוי ונכנס בה מים מאי אהני הא דמקפיד עליה שתהא חוצץ. אולם עי' בטור שפסק כדבריהם כפי מה שנקט בב"י בדעתו [ודלא כהפרישה], וכן פסק הרמ"א בסעיף ד, ע"ש. וצ"ב טובא בשיטה זו. [ועי' בסד"ט (ס"ק יג) שנקט שהוא רק חומרא דרבנן.]

ואפשר דיש ללמוד פתח בהבנת שיטה זו ממה שכתב הסד"ט שם בא"ד דליכא להקשות עליהם ממה דקי"ל דשני שערות קשורים אינן חוצצין ומשמע אפי' במקפדת עליהם, דשאני התם שהויא גוף השערות עצמם, ע"ש. ודבריו צ"ב טובא דהרי בטבילה גם השערות עצמן חוצצין כדקי"ל דנימא אחת קשורה חוצצת וא"כ מ"ש הכא.

ואפשר די"ל בזה בהקדם מה שהבאנו לעיל מדברי האחרונים דבדין הטבילה, מלבד מה דבעינן מעשה טבילה בתוך המקוה, בעינן גם נגיעת מים בבשרו, ע"ש. ולפ"ז י"ל דבהא דחציצה פוסלת יש לדון בתרי אנפי. חדא דע"י החציצה חשיבא כאילו לא הוי תוך המקוה בכלל, ועוד יש לדון מצד הדין נגיעת מים דהחציצה מעכבת הנגיעת מים.

ועפ"ז י"ל בהקדם מה דהבאנו לעיל מחלוקת ראשונים בגדר הדין דמקפיד ואינה מקפיד דמצינו בהל' חציצה, דלפי רש"י היסוד הוא דאינו מקפיד הו"ל כגופיה דהוי כמבטלו שם כיון דאין דעתו להסירו. אולם כתבנו עוד צד בראשונים הוא דהיסוד דאינו מקפיד הוא משום דאז לא חשיב להיות דבר החוצץ. ולפ"ז י"ל דס"ל לרבותיו של רש"י דהני תרתי גדרים באינה מקפיד מתחלקים כפי השני דינים בטבילה הנ"ל. דלענין שתיחשב שהוא בתוך המקוה סגי במה שאין כאן דבר חשוב שמקפיד עליו, אבל לגבי שתיחשב שיש כאן ביאת מים בעינן שאינו מקפיד עליו לגמרי דנתבטל שם והוי כגופיה ממש ועי"ז נתקיים נגיעת מים בבשרו.

ולפ"ז י"ל דס"ל לרבותיו של רש"י דאף דזה אמת דבדבר רפוי איכא נגיעת מים, מ"מ אכתי יש לדון ביה מצד חציצה בינו לבין המקוה. אלא דלזה לא בעינן אינו מקפיד לגמרי, אלא בעינן רק שאדרבה שלא תהא מקפיד עליה לגמרי באופן שמשוה אותה לדבר חשוב להיות חוצץ בינה למקוה. וזהו דקאמרי דכיון דבאלו החוטין היא מקפדת לגמרי [שלא תטנפו וכו'], לכך הויא חציצה לבינה להמקוה. ולפ"ז מובן בפשיטות מה שכתב הסד"ט דבשער עצמו לא שייכא הך חציצה, שהרי כבר הבאנו מדברי האחרונים דכל הדין דשער חוצץ אף דהוי מין במינו הוא רק משום דבעינן נגיעת מים. וא"כ בכה"ג דאיכא ביאת מים ורק דיינינן החציצה מצד אחר, בזה ודאי אין מין במינו חוצץ, ודו"ק.

אמר רב נדה בזמנה אינה טובלת אלא בלילה. ופרש"י דכתיב בה תהיה בנדתה, תהא בנדתה כל שבעה, ע"כ, והוא מברייתא בפסחים (צ, ב), ע"ש. אולם בזבה אמרינן בסמוך דמדאורייתא טובלת ביום שביעי לספירתה, ויליף לה ר"ש מקרא דאחר תטהר אחר מעשה תטהר. וע"ש ברש"י שפירש וז"ל אחר מעשה כיון שספרה מקצת היום של ז' תטהר ע"י טבילה, ע"כ. [אולם עי' בראב"ד בשער הטבילה (סי' א דין ה) שפירש דאחר מעשה קאי אטבילה.]

וע"ע ברש"י בפסחים שם שביאר יותר דילפינן דכיון דסיימה לה ספירה תטהר ובתחילת היום עבדה לה ספירה, אבל נדה דאורייתא שאינה סופרת נקיים אלא שבעה עם ימי ראייתה אינה טובלת עד לאחר שקיעת החמה וכו', ע"ש. וכעי"ז ביאר הפרישה בסי' קצז (אות ג) וז"ל בא"ד ונראה דמדכתיב וספרה דייק דזמן ספירה היא בתחילת הלילה (עי' סד"ט דצ"ל יום) דכל יום ויום, וקאמר וספרה ואח"כ מיד תטהר והיינו בתחילת היום, ע"ש. ועי' בסד"ט (ס"ק י) מה שכתב בזה.

אולם עי' בט"ז (ס"ק ח) שנראה שמגדיר החילוק דילפינן בין נדה לזבה באו"א קצת. דיעויין שם וז"ל דדין תורה הוא שנדה שטובלת ביום ז' שלה וכו' טובלת דוקא בלילה דבדידה תליא דוקא בימים, אבל זבה שסופרת ז"נ בספירה אמרינן מקצת היום ככולו כיון שספרה מקצת יום השביעי בנקיות טובלת וכו', ע"ש. ומשמע קצת דמפרש דעיקר החילוק בין נדה לזבה הוא דבנדה תליא רחמנא דינה בימים ואילו בזבה תליא עיקר דינה בספירתה, ובספירה שייכא לומר מקצת היום ככולו.

ונראה בביאור דבריו דהנה הא ודאי פשיטא דמצינו דין מקצת היום ככולו אפי' היכא דאינו דין ספירה דוקא וכגון באבילות, ועיקר כוונתו לחלק בין היכא דמיחל התורה דין על עצם הימים וכמו בנדה דאמרה תורה דשבעת ימים אלו הם ימי טומאה, לבין היכא דעיקר הדין הוא הקיום מעשה וכמו בספירה והנהגת אבילות ורק דהתורה נתנה שיעור זמן לאותו המצוה שיעשה כן שבעת ימים. והיכא דעיקר החלות דין הוא בהמעשה בזה הוא דאמרינן דסגי בעשה כן במקצת היום דמקצת היום ככולו שהרי עשה כן גם ביום השביעי, ודו"ק.

ור"י אמר בין בזמנה בין שלא בזמנה אינה טובלת אלא בלילה משום סרך בתה. ועי' בפרש"י, וכ"כ בתוס' דתשמש ואתיא לידי כרת, ע"ש. והאי ותשמש דנקט ר"ל אפי' אחר יום ז', דכיון דמה שטבלה ביום ז' לראייתה לא מהני בכלל, לכן כל מה שתבעול אח"כ הויא בכרת, ופשוט.

והנה בענין דינא דסרך בתה בזה"ז דכל הנשים יושבות ז' נקיים כדר' זירא, איכא כמה שיטות בראשונים. דהנה עי' בתוס' שהוכיחו דהך חששא דסרך בתה נאמרה גם לענין זבה דאינה טובלת ביום ז' וכמו שפירשו בגזירה דר' שמעון דבסמוך. אולם עי' בהגה"מ בשם הראבי"ה דפליג וס"ל דאין גזירה דסרך בתה לגבי זבה כיון שאפי' אם טבלה בתה ביום שביעי לספירתה בדיעבד טבילתה טבילה, ע"ש. [והיינו כדעת רוב ראשונים דמהני טבילת יום ז' בדיעבד, ודלא כשיטת הראב"ד בשם השאילתות.]

וכן הוא דעת הבעה"מ (אות א) דהך דינא דסרך בתה לא נאמרה אלא בנדה דוקא ובזמן שהיו טובלות במוצאי שביעי לראייתה ויום שביעי עצמו היה אסור בטבילה. אלא שכתב מטעם אחר, דבזה"ז ליכא סרך בתה כלל דבאמת מותר לזבה לטבול ביום ז' לספירתה דר"ש לא גזר אלא על התשמיש. והתוס' אזלי לשיטתם בדבריהם בסמוך (ד"ה אבל אמרו) שכתבו דביום ז' לספירת זבה איכא איסור טבילה [וכפשטות דברי הגמ' בסמוך], או משום שהוא נכלל בגזירת ר"ש או משום דרבנן דבתר הכי גזרו עליו וכמו שכתבו שם.

אולם עי' ברמב"ן שהקשה על הבעה"מ מהא דרבא דהתיר משום אבולאי היה אחר תקנת ר' זירא, ומבואר דאי לאו האונס היה אסור לטבול ביום. אולם מזה באמת ליכא ראיה אלא דגם בזה"ז איכא איסור טבילה ומ"מ אינו מוכח דאיכא סרך בתה [וכמו שהוכיחו התוס'], דהרי אפשר דמיירי ביום ז' ובמקום אונס התירו, וכ"כ הרא"ה בבדה"ב, ע"ש. [וכן נראה לומר לשיטת הראבי"ה הנ"ל.] וע"ש ברא"ה שכתב דמ"מ לא גזרו עלה משום סרך בתה דגזירה רחוקה היא.

והרמב"ן עצמו הסכים לדעת הבעה"מ דר"ש לא גזר אלא על התשמיש ולא על הטבילה [וכדמשמע מפשטות הגמ' לעיל (כט, ב)], אלא דס"ל דרבנן דבתר הכי הוסיפו לגזור על הטבילה. ומ"מ מודה הוא לדעת התוס' דגם בזה"ז איכא משום סרך בתה ביום ח' וכדביאר שם דודאי כשם שהיא נסרכת אחר אמה בטבילה כך היא נסרכת אחריה בתשמיש, ע"ש. ומבואר דבעצם הוא מודה לסברת הבעה"מ דלא מסתברא שגזרו סרך בתה אטו איסור טבילה דביום ז' דגזירה רחוקה היא. ולכך כתב דמ"מ שייכא חששא דסרך בתה אטו עצם האיסור תשמיש דביום שביעי, ודו"ק. ומ"מ אפשר דלא כתב כן אלא למאי שביאר עכשיו דגזירה דטבילה היה גזירה שניה שגזרו החכמים אחר זמן, אבל למאי דהביא לעיל מפרש"י דגם הטבילה היה חלק מגזירת ר"ש, אפשר דלא בעינן לאתויי לזה דכחדא תקנתא חשיבא, ויל"ע בזה.

שם. והנה בהמשך דבריהם הביאו התוס' עוד בשם ר"ת וז"ל ומיהו אין קפידא רק כשתשוב לביתה שיהיה לילה וא"צ שתצא בלילה מביתה דשוב לא יבוא לידי ספק וליכא למיחש אם תטבול היא בסמוך לחשיכה תטבול בתה בעוד היום גדול דמרגשת הבת בכך שתטבול סמוך לחשיכה כאמה, ע"כ.

אולם הראשונים הביאו בשם הרשב"ם שחולק ע"ז וס"ל דגם בכה"ג איכא למיחש. ועי' בב"ח שביאר דס"ל להרשב"ם דחיישינן שמא תחשוב הבת מה לי סמוך לחשיכה מה לי בעוד היום גדול, ע"ש. אלא דאיכא חילוק בדברי הראשונים בגדר שיטת הרשב"ם, דמלשון הרא"ש משמע דלדעת הרשב"ם הקפידא היא רק על הטבילה שיהיה משחשיכה. אולם עי' במרדכי דמשמע מדבריו דלדעת הרשב"ם גם לא תצא מביתה עד שתחשך, ועי' בב"י שכבר דקדק כן מדבריהם. ועי' בב"ח שם (בד"ה ואע"פ בא"ד) שדקדק מלשון התוס' דלשיטת הרשב"ם צריכה גם שתצא מביתה בלילה. וע"ש שביאר דס"ל דהיכא דבית הטבילה קרוב לביתה חיישינן אם תצא מביתה בעוד יום תחשוב בתה שגם טבלה מבעוד יום, ולכך תיקנו שלא תצא עד שתחשך ולא פלוג רבנן בין היכא דבית הטבילה הוא במקום קרוב להיכא שהוא במקום רחוק, ע"ש.

והנה בעיקר שיטת ר"ת, הנה מלשון התוס' דכתבו ומיהו וכו' משמע דקאי אדלעיל דמיירי בדין סרך בתה דאינה יכולה לטבול ביום שמיני. ולפ"ז י"ל דרק לענין זה הקיל ר"ת להתירה לטבול סמוך לחשיכה כיון דאינו אלא חשש שמא תטבול בתה ביום השביעי, דהרי בדיעבד אפי' אם היא עושה כן טבילתה טבילה. אבל ביום השביעי עצמו שגזרו עליו שמא תשמש, מסתברא שלא הקיל להתיר קודם שתחשך. וכן מבואר להדיא בדברי הרא"ש (סי' לו בסו"ד) שהביא הקולא של ר"ת רק לענים סרך בתה, וכן נקט הטור בתריה (סי' קצז סעיף ג) דקולא דר"ת מיירי ביום שמיני, וכן נקט הש"ך (ס"ק ו בסו"ד), ע"ש.

אולם יעויין בסד"ט (ס"ק ט) שדקדק מדברי התוס' איפכא, דמשמע דס"ל דר"ת הקיל אפי' ביום ז', וכן הביא בשם שו"ת עבודת הגרשוני (סי' כ) ושו"ת חכ"צ (סי' מא), ע"ש באריכות. ולכאורה כוונתו לדקדק מריהטת לשונם שכתבו בא"ד וליכא למיחש אם תטבול היא ביום סמוך לחשיכה תטבול בתה בעוד היום גדול וכו', ומשמע קצת דבאותו יום מיירי שהוא יום ז', ודו"ק. וע"ע בפת"ת (אות ט) בשם שו"ת חת"ס (סי' קצז) שהאריך בזה, ולבסוף מסיק כדברי הסד"ט במקום ביטול עונה דטובלת ביום ז' ולא תבוא לביתה עד שתחשך, ע"ש.

שם. והנה בעיקר הדין דסרך בתה, יעויין בש"ך (ס"ק ח) בשם שו"ת מהר"ם מלובלין (סי' עא) שנשאל במי שלא טבלה כראוי בענין שצריכה לחזור ולטבול אחר ג' ימים אי יכולה לטבול ביום. ופסק הש"ך דיש להחמיר לכתחילה ובדיעבד שרי, ע"ש. ויש לדקדק קצת בדבריו מאי אשמועינן דבדיעבד שרי, הרי מילתא דפשיטא היא דקי"ל דכל עיקר דינא דסרך בתה אינו מעכב, וצ"ע. [ועי' בחדרי דעה מה שכתב בזה.]

והנה עי' בסד"ט (ס"ק ט בסו"ד) שהביא בשם הש"ך דס"ל דיכולה לטבול ביום, ע"ש, והוא תמוה דהוא היפוך מדבריו שלפנינו, וצ"ע. אח"כ ראיתי בחכמת אדם (כלל קיח סעיף ז) שהביא מדברי הש"ך דלכתחילה יש לטבול בלילה אולם במקום דיש קצת דוחק מותרת לטבול ביום, ע"ש. וכנראה דמפרש מה שכתב הש"ך דיש להחמיר לכתחילה היינו במקום דליכא דוחק בכלל, ולדבריו א"ש מה דהוצרך הש"ך לכתוב דבדיעבד שרי. ואפשר דגם הסד"ט הבין בדברי הש"ך עד"ז, ולכך העתיק מדבריו דיכולה לטבול ביום, ודו"ק. [שו"ר בס' בדי השלחן בביאורים שכבר עמד בזה, אולם ע"ש שהכריע להחמיר כפשטות הש"ך וכמו שכתב הלחו"ש בדבריו, ע"ש.]

ולפי דברינו אפשר דיל"פ מה שהביא הש"ך בסו"ד דברי המחבר לעיל (סי' קצו סעיף יב) דהיכא דלא טבלה כראוי וצריכה לחזור ולטבול שיכולה לטבול בכל עת, ע"ש. דיל"פ דכוונתו בכל עת ממש ואפי' ביום, ודו"ק.

א"ל ר"פ לרבא מכדי האידנא כולהו ספק זבו שווינהו רבנן, ליטבלינהו ביממא דשביעאה. ופרש"י ממ"נ אם נדה היא הרי יום טבילתה יותר מז' לראייתה וכו', וכן פי' הרשב"א וז"ל דממ"נ השתא שריא למטבל ביממא דשבעה דהא ליכא משום סרך בתה, דאי נדה היא הא תמניא לנדתה היא וכו', ע"ש.

והנה הראשונים לא ביארו צד זה כל הצורך, דלכאורה הרי היא הנותנת שלא תטבול ביום דהא עיקר גזירה דסרך בתה נאמרה בהך יומא דשמיני לראייתה. וצ"ל דכוונת ר"פ להקשות דכיון דבלא"ה א"א לבתה לטעות ביום שלפניו כיון דהויא יום ששי לספירת זיבתה ובזה אינה טועה, לכן לית לן למיחש משום סרך בתה ותשתרי אמה לטבול בהך יומא לכתחילה, ודו"ק. [אלא דצ"ע באמת למה הראשונים קצרו בדבריהם ולא ביארו זה.]

משום דר"ש וכו' אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן שלא. עי' בראב"ד (שער הטבילה סי' א דין ד) שהוסיף בביאור הא דגזרו על התשמיש ביום ז' וז"ל אבל אמרו אסור לעשות כן שמא תבוא לידי ספק, פי' שמא תראה בו ביום ותסתור למפרע. הלכך כיון דמשוינן לה כזבות ואי חזין ביום טבילה סתרן למפרע שויוה רבנן לההוא יומא כשביעי של נדה הואיל וספק נדה היא, ואסרוה נמי למטבל כדי שלא תבוא לידי אותו מעשה, עכ"ל. [ושמעתי מפרשים דכוונתו בזה שכתב שהיא ספק נדה לפרש הא דגזרו על הטבילה, אבל מהמשך לשונו לא נראה כן אלא דהכא קאי על האיסור תשמיש, ודו"ק.]

ודבריו צ"ב במאי דכתב משום דספק נדות הוא, דאדרבה אי משום הא היו מותרין ביום שביעי לספירתה. ועוד דלמה הוצרך לזה הרי בכל זבה גזר ר"ש שלא תשמש ביום שביעי שמא תסתור, וא"כ למה הוצרך להוסיף זה דהוי ספק נדה, וצ"ע. ואפשר דבזה י"ל דשאני הכא דלא הוי אלא ספק זבה, וא"כ לא היו גוזרין מספק דשמא תסתר, ודו"ק.

דף סח, א

והלכתא אשה חופפת ביום וטובלת בלילה והלכתא אשה לא תחוף אלא בלילה וכו' ל"ק הא דאפשר הא דלא אפשר ופרש"י הא דאפשר לחוף ביום חופפת ביום, הא דלא אפשר לחוף ביום כגון מוצאי שבת ויו"ט לא תחוף אלא בלילה, ע"כ. ומבואר דס"ל דלחוף ביום עדיף מלחוף בליל הטבילה. והטעם הוא כמו שמבואר בדבריו (בד"ה מהו שתחוף) דחיישינן שמא מתוך שממהרת לביתה לא תחוף שפיר, ע"ש. והוא כעין סברת הגמ' לעיל (ה, א) לגבי בדיקה לפני תשמיש מתוך שמהומה לביתה וכו', ע"ש. [אולם עי' בבעה"מ (אות ד) טעם אחר וז"ל מיחף ביממא ומיטבל בליליא עדיף משום עיוני בגופה ובמזיא וכו', ע"ש.]

אולם נראה דזה פשוט דגם לדעת רש"י קי"ל כעיקר הדין דבעינן סמוך לחפיפה טבילה וכדמשמע מדברי רש"י לעיל בד"ה ותמה על עצמך וכו', ורק דס"ל דגם ע"י חפיפה באותו יום נתקיימה במקצת הדין סמוך. וכן מבואר להדיא בדברי הדרישה (אות ד) דנקט דלדעת רש"י צריכה לעשות החפיפה בסוף היום ממש כדי לסמכה להטבילה כמה שאפשר, ע"ש.

והנה ע"ע בדברי התוס' שנקטו דלשיטת רש"י היכא דחל ליל טבילתה במוצ"ש והוא יו"ט [ואינה יכולה לעשות אז החפיפה], מקדמת לחוף בע"ש אף דטובלת במוצ"ש, וזהו מאי דפסקינן לעיל הלכתא כר"ח דחופפת בע"ש וטובלת במוצ"ש, ע"ש. אולם עי' ברא"ש דנקט דלפי פרש"י בכה"ג לא התירו להקדים החפיפה כ"כ, ולמד כן מדברי רש"י שכתב לענין לחוף ביום ולטבול בלילה דבקושי התירו כדי שלא תהא מהומה לביתה, ומשמע דלהרחיק יותר מזה אסור. [ועי' בבית הלל ובסד"ט (ס"ק טז) מה שכתבו ע"ד.]

והנה לפ"ד הרא"ש יש לדקדק קצת דהיה נראה כעין סברות הפוכות, דהרי בהמשך דבריו כתב בפשיטות דלפי השאילתות בכה"ג מקדמת החפיפה לע"ש, ע"ש בדבריו. ולפום ריהטא היה נראה דהשאילתות מחמיר טפי מרש"י בדין סמוך לחפיפה טבילה, וכדחזינן דס"ל דלכתחילה צריכה לחוף בליל טבילה ממש, והכא נקט הרא"ש להיפוך [ועי' בב"ח (ד"ה ותדע) שכבר עמד ע"ז], ויש ליישב בדוחק.

והנה עי' בתוס' שכתבו עוד בדעת רש"י דנראה דמותר לחוף בליל הטבילה אלא שטוב לה יותר לחוף ביום מפני שמהומה לביתה. וע"ש שהוכיחו כן מעובדא דריש גלותא דמותר לחוף בלילה, וכתבו דאינו מסתברא לחלק דשאני התם דהוי קטטה והויא כאונס דהרי מוכיח מינה דאשה חופפת בלילה ומשמע אפי' בלי אונס, ע"ש בדבריהם, ועי' בב"י שהביא דבריהם. אולם יעויין בב"ח שם שחידש דכיון דאמרו דעדיף לה לחוף ביום ממילא חל עליה איסור לחוף בלילה, ע"ש. אולם הוא חידוש, ועי' בסד"ט (ס"ק יא בסו"ד) שדחה דברי הב"ח. וע"ע בסד"ט בא"ד שם שפסק דלפי רש"י אפי' אם הזידה ולא חפפה ביום מותרת היא לחוף בלילה ולטבול, וכ"כ עוד בדבריו לקמן (ס"ק יג), וע"ש דכ"ש בציור שהביא מהבית הלל.

שם. והנה ע"ע בתוס' שהביאו בשם השאילתות שפירש להיפוך, דהיכא דאפשר יש לעשות החפיפה בליל הטבילה והיינו כשחל ליל הטבילה במוצ"ש. והיכא דלא אפשר עושין החפיפה מבעוד יום והיינו כשחל ליל הטבילה בליל שבת. וכן הביא הרא"ש בשמו, אלא שכתב עלה דסוגיית הגמ' לא משמע כוותיה, ע"ש. [ועי' בסד"ט הנ"ל דלפי השאלתות אפי' אם כבר חפפה ביום צריכה לחזור ולחוף בלילה.] ועי' בתוס' שכתבו עוד וז"ל מיהא לפי מנהג הנשים של עכשיו ששוהות במרחץ עד הלילה מותר לחוף ביום אפי' לפי השאלתות, ואינו אסור אלא לחוף מבעוד יום ולצאת מן המרחץ קודם הלילה, אבל בששהתה שם עד הלילה חפיפה אריכתא היא שכל שעה עוסקת בחפיפת גופה ושערה ותבא עליה ברכה, עכ"ל. וכ"כ ברא"ש, ע"ש, וכך פסקו הטור והמחבר (סעיף ג), ע"ש.

והנה בשלמא לפי הצד דהדין סמוך הוא בכדי שלא יתקשרו שערותיה בין החפיפה להטבילה ניחא בפשיטות דבכה"ג מהניא אפי' לדעת השאילתות כיון דעכ"פ חופפת היא עד זמן טבילתה וליכא הפסק ביניהם. אולם לפי הטעם שהבאנו מהרשב"א [בשם הבעה"מ] דהטעם שתיקנו שתהיה החפיפה באותה עונה של הטבילה דוקא הוא משום שעי"ז נזהרת בחפיפתה יותר, לכאורה היה מקום להסתפק קצת אם בכה"ג מהניא. וצ"ל דמ"מ כיון דהכל חפיפה אחת אריכתא היא [וכלשון התוס'], ואותה חפיפה מגיע עד זמן טבילתה, לכן סמכינן דגם בזה תהיה נזהרת בחפיפתה, ודו"ק.

שם. והנה עי' בשו"ע (סעיף ג) דנראה דפסק העיקר להלכה כדעת השאילתות, ועי' בביאור הגר"א שם (ס"ק יא) דכן הוא הסכמת רוב הפוסקים. אלא דאח"כ הביא דברי התוס' והרא"ש הנ"ל דמנהג כשר להתחיל החפיפה ביום לצאת ידי שני הפירושים. והנה עי' בש"ך (ס"ק ו) שחולק על המחבר במאי דנקט כדעת השאילתות עיקר, והאריך להוכיח דפשטות הסוגיא אתיא כפרש"י, וכדברי הרא"ש שהבאנו לעיל.

והנה עי' ברמ"א שם שפסק דבשעת הדחק שצריכה לחוף ביום או בלילה דוקא יכולה לעשות כן. ועי' בט"ז שם (ס"ק ו) דהיינו אפי' לדעת השאילתות דלא העמידו דבריהם אלא אם הוא על צד הריוח בלי מונע, ע"ש. ואף דבגמ' לא התירו להדיא אלא היכא דא"א ממש כגון כשליל טבילה הוא בליל שבת, ולכאורה היה מקום לחלק בין זה לשעת הדחק, צ"ל דס"ל דלא ס"ל לחלק ביניהם. אולם עי' בביאור הגר"א (ס"ק יד) שהביא המקור מדברי הרמב"ם שפירש על דרך השאילתות, אלא שפירש דהא דלא אפשר מיירי במקום הדחק, ע"ש.

אולם לכאורה היה נראה לחלק דאף דפירש הרמב"ם באמת הוא על דרך השאילתות [ואף הב"י הביא מדבריו שפסק כוותיה], מ"מ נראה דאיכא חילוק ביניהם. שהרי הרמב"ם לא כתב אלא דהחופף בלילה הר"ז משובחת, ואילו לדברי השאילתות הרי ליכא לחוף אלא בלילה דוקא וכמו שדקדק הב"י מדבריו, וא"כ אפשר דהרמב"ם לא הקיל בשעת הדחק אלא לשיטתיה, ודו"ק.

ולולי דבריהם היה אפשר לומר דהרמ"א באמת הכריע מדעת עצמו דבמקום הדחק אפשר לסמוך על שיטת רש"י, וכחזינן שהביא בדרכ"מ (אות ג) שהרבה רבוותא הסכימו לדעתו הלא המה התוס' והמרדכי והסמ"ג וסה"ת, ע"ש בדבריו [וגם דעת הרא"ש נראה דנוטה לדעתו וכנ"ל], ובפרט דיש לצרף לזה דעת הרמב"ם וכנ"ל, ואכתי צ"ע בזה.

והנה ע"ע בט"ז שכתב בהא דמקילין בשעת הדחק לחוף ביום [דמהניא לפ"ד אף לדעת השאילתות], דמ"מ ברור דבלילה צריכה עיון ובדיקה בכל גופה, ודינה ממש כמו שיתבאר בסעיף ו' בדין הימים שבין הפיפה לטבילה [וכ"כ הסד"ט בפשיטות ע"ש]. והיינו כמו שכתבו לעיל לשיטת הרשב"א, דאף דכתב בתורה"ב דסמוך לחפיפה טבילה אינו מעכב כשחופפת ביום וטובלת בלילה, מ"מ הרי כבר הוכחנו מדבריו בחי' דס"ל דלכתחילה מיהא צריכה לחזור ולעיין בשעת טבילה, ע"ש בדברינו. אולם מה שכתב הט"ז שדינו שוה ממש להנהו דבסעיף ו' היינו רק לגבי עיקר הדין עיון, אמנם לכאורה אכתי איכא נפ"מ בינייהו לענין בדיעבד אם טבלה ולא עיינה בשעת טבילה. [וכבר כתבנו מזה לעיל לבאר דעת הרשב"א בזה. והבאנו שם דהט"ז עצמו כבר חילק על דרך זה בדבריו בס"ק יב, ע"ש, וע"ע בדברי הט"ז בס"ק י, וצ"ע בזה.]

והנה ע"ע בהמשך דברי הרמ"א הנ"ל וז"ל ובלבד שלא תמהר לביתה ותחוף כראוי, והיינו באופן שחפפה בלילה דבמקום הדחק מהני אפי' לדעת רש"י וכנ"ל, וע"ז כתב דמ"מ צריכה ליזהר לחוף יפה שלא תהא מהומה לביתה. ועי' בסד"ט (ס"ק יג) שהביא משו"ת המהרש"ל (סי' ו) שנתן שיעור שתעסוק בחפיפה שעה אחת, ולכאורה ה"ה בגוונא דידן יש לנהוג כן.

שם. הנה לעיל הבאנו דהיכא שחל ליל טבילה במוצ"ש, לכ"ע די לה בחפיפה במוצ"ש, וכך פסקו הטור והמחבר בסעיף ד, ע"ש. וע"ש בטור שכתב דמ"מ מנהג יפה הוא שבכה"ג תרחץ היטב בע"ש ותחזור ותחוף מעט במוצ"ש, וכ"פ הרמ"א, ע"ש.

ועי' בב"י שם דמנהג זה הוא רק על דעת רש"י דלכתחילה יש לעשות החפיפה קודם ליל הטבילה, ולכן אפי' בשעת הדחק יש לתקן כל מאי דאפשר שלא לסמוך על החפיפה בליל טבילה לחודא. אבל לדעת השאילתות דעיקר החפיפה בליל טבילה, בודאי צריכה לעשות אז חפיפה גמורה, ע"ש. [ואפשר דמשו"ה לא הביא השו"ע מנהג זה, כיון שפסק עיקר הדין כהשאילתות וכנ"ל.]

אולם יעויין בט"ז (ס"ק ז) שחולק עליו וס"ל דמנהג זה אתיא גם לדעת השאילתות דהכא מודה דמהני החפיפה דע"ש לצרף להך חפיפה מועטת וסגי בהכי, וצ"ע בסברתו בזה. ובעיקר המנהג, יעויין בסד"ט שהביא המקור למנהג זה מדברי התוס' בביצה (יח, ב) לענין טבילה במוצאי יו"כ, ע"ש בדבריהם, וכעי"ז כתבו כאן בסמוך, ע"ש.

שם. הנה יעויין בהמשך דברי התוס' שהביאו עוד פירוש בסוגיין בשם ר"ת דהא דאמרינן אשה חופפת ביום וטובלת בלילה ר"ל מע"ש למוצ"ש ומסיק דהיינו בדלא אפשר, ור"ל שמוצ"ש הוא יו"ט, ע"ש. [ודבריו מתאימים עם גי' הרי"ף דהגמ' מקשה מהלכתא דאמימר, ודו"ק.] וכן הביא הרא"ש (הל' מקואות סי' לו), וע"ש ברא"ש דמסיק עלה וז"ל וכן נוהגות הנשים האידנא ונזהרות בשבת מליתן תבשיל לבניהם ולהתעסק בדבר שיבא לידי חציצה, [וכך הביאו הטור (סעיף ו) ע"ש].

ויש לדקדק בדבריו שהשמיט הא שהזכירו כל הפוסקים דבכה"ג לא הקילו אלא לענין חפיפה דרבנן ולא לענין עיון דאורייתא, וצריכה לעיין בשעת טבילה. ועוד יל"ע במאי דפסק שצריכה ליזהר שלא ליגע בדבר חציצה, דהרי יעויין בראב"ד (שער הטבילה סי' ג דין ו) שדקדק מדברי השאילתות שצריכה האשה לשמור את עצמה בינתיים מכל דבר החוצץ, והראב"ד כתב ע"ז דאינה צריכה הואיל ויכולה לבדוק את עצמה בשעת טבילה, ע"ש. וא"כ צ"ע במאי פליג ע"ז הרא"ש. וכעי"ז יש לדקדק גם בדברי בסה"ת (סי' ק) שכתב רק דצריכה לשמור עצמה מכל טינוף, ולא כתב שצריכה לחזור ולעיין בשעת טבילה, ע"ש, וצ"ע.

ועי' בב"י שכבר האריך בזה, ותוכן דבריו הוא לבאר שיטת הרא"ש בב' אופנים. בדרך הראשון כתב דס"ל כהנהו שיטות [שהביא לעיל] דס"ל דעיון אינו מדאורייתא אלא בכלל תקנת עזרא הוא. וא"כ בשעה שנעשית החפיפה נעשית העיון ואין להפרידם זה מזה, ולפיכך צריכה ליזהר מכל חציצה כדי שתוכל לסמוך עלאותה עיון שבשעת החפיפה, ע"ש. ולפי דרך זה מבואר דס"ל דמעיקר הדין באמת א"צ לבדוק בשעת טבילה דגם בזה הקילו [שהוא ג"כ דרבנן], ואדרבה לכתחילה יש לה לסמוך על העיון שבשעת חפיפה.

ועוד כתב שם באופן שני, דבודאי צריכה לעיין בשעת טבילה, ומ"מ תיקנו שתיזהר שלא ליגע בדבר החוצץ כדי שתועיל לה העיון שעשתה בשעת חפיפה אם תשכח לחזור ולעיין בשעת טבילה, ע"ש. ולפי דרך זו מבואר דס"ל דבדיעבד סומכין על מה ששמרה עצמה אפי' בזמן ארוך כשני ימים, והוא חידוש גדול דהרי בפשטות א"א לה ליזהר כ"כ [וכמו שהקשה לעיל שם], ואפי' הרמב"ן (פ"ט ה"ז) לא סמך ע"ז אלא בחופפת ביום וטובלת בלילה, ע"ש בדבריו, וצ"ע.

ועי' בב"ח דבאמת פליג על הב"י, וס"ל בדעת הטור דבודאי לא מהניא אי לא חזרה ועיינה בגופה בשעת טבילה. אולם בט"ז מקיים דברי הב"י עפ"ד הרשב"א דסמוך לחפיפה טבילה אינו מעכב, ע"ש. אלא דלכאורה דבריו תמוהים שהרי מבואר להדיא בדברי הרשב"א דבזמן ארוך לא סמכינן אהכי, וצ"ע. ולהלכה הרמ"א הביא דין של הטור דצריך ליזהר בימים שבינתיים, וצ"ע אליבא דידן לענין איזה הלכתא מהניא, ועי' בש"ך שם (ס"ק יא), וצ"ע.

שם. לעיל הבאנו דברי השאילתות דמפרש הציור דלא אפשר דמיירי בשחל ליל טבילה בליל שבת, דבכה"ג חופפת בע"ש [ופשוט דכן הוא גם לדעת רש"י], וכן פסק המחבר (סעיף ה), ע"ש.

אלא דבעיקר הך דינא באמת נחלקו הפוסקים. דהנה יעויין בראב"ד (שער הטבילה סי' ג דין ו) שאחר שהביא דברי השאילתות כתב עלה וז"ל מיהו מדפריש טעמא משום דטבילה בזמנה מצוה, ש"מ דהשתא דליכא טבילה בזמנה לא מיבעי לה למטבל בלילי שבת ויו"ט דלא אפשר למיהוי סמוך לחפיפה, ע"ש. והיינו דנקט בדבריו תרתי, חדא דבזה"ז לית לן טבילה בזמנה מצוה, ושנית דכל מה שמקילים להקדים החפיפה הוא רק משום דטבילה בזמנה מצוה. וכחידוש השני מבואר גם בדברי המהרי"ל (שו"ת החדשות סי' צו) לענין טבילה שלא בזמנה בליל שבת, ע"ש בדבריו. [ויש לדקדק דלא נקט מטעם עיקר האיסור דטבילה בשבת, אלא דבהמשך דבריו הקשה כן על עיקר הדין טבילה בשבת. ואפשר דס"ל דדחיה זו אינו שייך לטבילה בזמנה מצוה, ודו"ק.]

והנה בעיקר מאי דנקט הראב"ד דבזה"ז אין לנו טבילה בזמנה מצוה, מצינו דאיפליגו בזה רבוותא. דהנה יעויין בדברי התוס' לעיל (ל, א ד"ה ושמע מינה) שהביאו דעת ר"ח ור' אליהו שפסקו דטבילה בזמנה מצוה. והו"ד בטור בסי' קפז (סעיף ב) ע"ש, אולם הביא דר"ת פליג עלייהו. [ועי' מה שכתבנו בסמוך בביאור שיטתו.] ועי' בב"י שביאר דהיינו דס"ל דהוי מצוה אפי' בזה"ז, ואע"ג דאין טובלין במוצאי שביעי כנדה דתמיד סופרות ז"נ מדר"ז, ועוד דאפשר שהיא בתוך יא' יום והויא שומרת יום. ועוד דאפי' אי הויא זבה, מה"ת היא טובלת ביום ז' והיא אינה טובלת אלא בליל ח' [משום גזירה דר"ש וכדלעיל דף סז, ב], מ"מ כיון שאינה מתעכבת אלא מפני תקנ"ח כשמגיע זמן שקבעו להן חכמים טבילה בזמנה מיקרי ומצוה היא, ע"ש.

ומשמע מדבריו דבאמת ל"ח טבילה בזמנה אלא משום שהעיכוב הוא מתקנ"ח והיא טובלת בזמן שקבעו לה חכמים. ולפ"ז אפשר לומר דהראב"ד הנ"ל אזיל לשיטתו (בהקדמה לשער הכתמים) דמשמע מדבריו דחומרא דר' זירא אינו אלא בגדר מנהג שהנהיגו בנות ישראל בעצמן וליכא תקנ"ח, ע"ש. וא"כ לפי הנ"ל ניחא דס"ל דלא חשיבא מכח זה טבילה בזמנה.

אולם עי' בלשון הרמ"א בד"מ (אות ג) שכתב להדיא דאפי' ע"י חומרא שנהגו בעצמן מיקרי טבילה בזמנה, ע"ש בדבריו. וכן מבואר להדיא בדברי הבעה"מ (שער הטבילה אות א) דנקט דגם האידנא טבילה בזמנה מצוה, ואף דמבואר שם בסו"ד דס"ל דהא דר"ז לא הוי אלא ממנהג [וכשיטתו בשער הספירה אות ג' ע"ש], ובע"כ דס"ל דאפי' מה שמכח מנהג חשיבא טבילה בזמנה, ודו"ק.

והנה בעיקר דברי הב"י מבואר דגם מה שנוהגין להמתין עד הלילה, ולא להקדים ולטבול ביום ז' מכח מקצת היום ככולו ומאחרין עד הלילה [משום גזירה דר"ש], ג"כ לא חשיבא מחמת זה כטבילה בזמנה. והיה מקום לדון קצת בזה דכיון דעיקר דין ספירתה הוא לז' ימים, י"ל דמוצאי שביעי חשוב זמנה. אלא דשו"ר דבדברי התוס' ביומא (ח, א) כמעט מפורש כדברי הב"י. דע"ש שהוכיחו שכיום אין טבילה בזמנה מצוה מהא מקשה בסוגיין דהאידנא דכולהו ספק זבות שוינהו רבנן ליטבלינהו ביממא דשבעה, ומשמע שלא היו טובלות ביום בשום פעם, ע"ש בדבריהם. ומבואר דס"ל דהא שלא טבלו ביום ז' אלא בליל ח' גורם שלא ליחשיב טבילה בזמנה, ודו"ק.

שם. והנה ע"ע בטור הנ"ל שהביא דעת ר"ת שחולק על הר"ח ור' אליהו, ופסק דטבילה בזמנה לאו מצוה. ודבריו מובאים בתוס' ביומא (ח, א), ובמרדכי (סי' תשנב), ע"ש. וע"ש שכתבו דלפ"ז אסור לטבול בשבת ויוה"כ. אולם עי' בב"י שמתמיה עליהם מגמ' ביצה (יח, ב) דמבואר דמותר לטבול בשבת, ובשו"ע באמת לא הביא איסור לטבול בשבת. אולם עי' בדר"מ שתי' די"ל דהא דשרי התם משום דדרך למיקר היינו דוקא בטבילה בזמנה, ודבריו צ"ב. וע"ע שם מה שהביא מהתרוה"ד מנהג הנשים ומה שכתב לקיים המנהג, וע"ע בדבריו בהג"ה בשו"ע.