חיוב מזונות

חיוב המזונות שחייב הבעל לאשה הוא חיוב מהתורה או מדרבנן, כחלק מחובות שאר כסות ועונה. הבעל מחוייב לפרנס את אשתו במשך כל שנות נישואיהם, ואף לאחר מותו עד למות האשה. אין כל חיוב לזונה במקרה של גירושין אם כי חכמים ראו בכך מידה טובה. תמורת חיוב המזונות, מקבל הבעל את זכות מעשי ידיה ולפיו יש שבע מלאכות שהאשה חיב לעשות לבעלה.

מקור החיוב[עריכה]

על פי רש"י, אונקלוס, אבן עזרא ועוד מפרשים שחובה זו היא מהתורה, מן הפסוק שארה כסותה ועונתה לא יגרע. על פי פירושם, המלה שארה הכוונה מאכלה. וכך פוסק הרמב"ם להלכה, אך על פי הרמב"ן, שמפרש "שארה" - כקרבת בשר ו"כסות" - ככסות מיטתה, חיוב מזונות הוא מדרבנן ואינו מוזכר בפסוק.

גדריו[עריכה]

חז"ל תיקנו את חיובי האשה כמעין "תשלום" על חיובי הבעל, "מעשה ידי האשה כנגד מזונותיה, ופדיונה כנגד אכילת פירות נכסיה, וקבורתה כנגד ירושתו לכתובתה". ולכן לאישה יש זכות לוותר על מחויבות מסוימת שלה כנגד ביטול התחייבות הבעל. לפיכך היא יכולה לומר "איני ניזונת ואיני עושה" ולהתפרנס ממעשי ידיה, אבל זכות זו אינה שמורה לבעל, שאינו יכול לומר "איני זנך ואיני נוטל כלום ממעשה ידייך...שמא לא יספיק לה מעשה ידיה במזונותיה."‏^[1]. חיוב המזונות מותנה בכתובה בפירוש - "ואת תהא יתבא בביתי ומתזנא מנכסי" (=את תשבי בביתי ותהי נזונת מנכסי) כלומר שחייב לספק לה מגורים, ואף מזון כל זמן שנמצאת עמו בביתו. חיוב המזונות תקף גם אם אינה יושבת בביתו - לאחר מותו, מכיוון שאינו מוגדר כבית‏^[2].

שיעור המזונות[עריכה]

הרמב"ם^[3] דן בכמותם ואיכותם של המזונות שהאיש חייב לספק לאשתו, וקובע כלל מנחה בעניין ש"הכול לפי עושרו" של האדם - כלומר שעל המזונות להיות ביחס ישיר לעושרו של האדם, אפילו "כמה תבשילי בשר בכל יום", במקרה שמדובר באדם אמיד במיוחד. הוא קובע דרישות מינימום לעניים, לגבי מספר הארוחות והיקפן. במידה והאדם הגיע למצב שאינו יכול לתת לה אפילו לחם, בית דין כופה עליו לגרש אותה.

למרות שחיוב המזונות הוא חיוב ממוני בלבד, ישנה גם חובה הלכתית לגבר לסעוד יחד עם אשתו, לכל הפחות את סעודות השבת.

תחילת החיוב[עריכה]

בזמן שבו האשה מאורסת, לאחר הקידושין, אך אינה נשואה עדיין לבעל לא חל עדיין חיוב המזונות. רק לאחר שכבר בא זמן הנישואין שקבעו ביניהם, ולא נשאו מחמת הבעל, חייב הבעל לזונה. במקרה שהאשה חלתה, אנו מניחים שהבעל אשם בדבר ומזלו גרם, כי האשה היא שדהו של הבעל ו"נתסחפה שדהו" - כמו שחפץ של בן אדם שנגרם לו נזק אנו מניחים שלא מדובר בקשר לחפץ אלא במזל של בעליו‏^[4].

הלכות שונות[עריכה]

תפיסה על מטלטלין לצורך הכתובה[עריכה]

לפי פסקו של רבי אלעזר מועלת תפיסה על המטלטלין לצורך גביית המזונות מהמטלטלין (למרות שחיוב המזונות נגבה רק מקרקעות). הסיבה לכך היא מכיוון שלא ניתן לגבות מנכסים משועבדים לצורך המזונות, כך שאם כל הנכסים היו מכורים בחיי הבעל לא יכולה האשה לגבות יותר מזונות לצורכי חייה, ולכן תיקנו חז"ל שאם הגיעו לידה מטלטלין מנכסי הבעל המת מועלת התפיסה והיא יכולה לגבות מהן‏^[5].

שהתה שניים ושלוש שנים[עריכה]

אלמנה ששהתה שניים או שלוש שנים ולא תבעה מזונות באותן שנים, איבדה את זכותה לגבות מזונות עבור זמן זה, אם מדובר באשה ענייה שאין להניח שהכסף לא היה דחוף לה ובנתיים קנתה מכספה, אך אשה עשירה, אנו מניחים שלא היה דחוף לה הכסף מיידית מכיוון שיש לה את היכולת הכספית לקנות מזונותה מכספה, ודחתה את תביעת המזונות לזמן פנוי. כמו כן, אשה צנועה שאין דרכה לבוא לבית דין, גם אם לא תבעה את המזונות מעולם אין בכך כל מחילה, שכן אנו מניחים שהיא מחמת צניעותה לא רצתה או התביישה לתבוע את היתומים בבית הדין על דמי המזונות. גם במקרה שאנו מניחים שהיא מחלה, המחילה היא רק למפרע ולא להבא‏^[6].

מיהו המוחזק[עריכה]

בגדר חיוב מזונות זה הסתפק רבי יוחנן כיצד הייתה תקנת חז"ל: האם התקנה היא שכל הנכסים בחזקת האלמנה חוץ מהנכסים שאינם דרושים למזונות, כך שהנכסים בחזקת האלמנה ועל היתומים להביא ראיה במקרה של ספק שלא קיבלה את המזונות על הזמן שעבר‏^[7], או שמא הנכסים בחזקת היתומים ועל האלמנה להביא ראיה על המזונות מדין המוציא מחבירו עליו הראיה. לבסוף הובאה בתלמוד משנה שמסר לוי, כי אלמנה כל זמן שלא נשאת - הנכסים בחזקתה ועל היתומים להביא ראיה, ורק אם נשאת הנכסים בחזקת היתומים ואז במקרה של ספק על האלמנה להביא ראיה.

סוג האלמנה[עריכה]

חיוב המזונות לאשה הוא רק אם נתאלמנה מהנישואין (ההכנסה לבית הבעל בימינו) שאז כבר חל חיוב המזונות, (אם נתאלמנה מהאירוסין שהם קידושין בימינו מקבלת כתובה אך לא מזונות). בשונה מיוב הכתובה שעליו קיימת מחלוקת תנאית האם יש לאלמנה כוח משפטי למכור אותן לצורכי המזונות ללא כח בית דין, קיימת הסכמה כי האלמנה מן הנישואין, שמוכרת לצורכי אוכל - צורך בסיסי ודחוף, מותר לה למכור אפילו שלא בבית דין.

סיום החיוב לאחר מות הבעל[עריכה]

יש הסבורים, שחיוב המזונות תקף רק כל זמן שהיא מסרבת להנשא מחמתו אך אם הסכימה להנשא אין לה מזונות. דיעה אחרת אומרת, כפי שמסר רב ענן בשם רבו שמואל אפילו אם הציעו לה שידוך וסירבה, בנימוק שאין מדובר בשידוך מתאים או די מכובד, איבדה את מזונותיה מכיון שגילתה דעתה שאינה מסרבת להנשא מחמת כבוד בעלה, אך אם הנימוק לסירוב היה כבוד בעלה, לא פקעה זכותה לאכול מזונות על חשבון נכסי בעלה. נחלקו רב יוסף ורב חסדא אם זינתה האשה, האם נחשב כגילוי דעת שאינה חוששת עוד לכבוד בעלה ולא זה הסיבה שמסרבת להנשא, או שמא אנו אומרים שמדובר היה בתקיפת היצר באופן זמני אך לא בהחלטה, לפי רב חסדא גם זנות הוא גילוי דעת שאין לאשה מזונות ואילו רב יוסף סובר שרק אשה שמגלה בדעתה בפירוש שאינה מסרבת להנשא, למשל אם "כיחלה ופירכסה" - ייפתה את עצמה ומרחה על עצמה תכשירי ייפוי, שזה הוא גילוי דעת מצידה שמצפה לשידוכים. להלכה לא נפסק ככל דיעות אלו, אלא רק אם תבעה את כתובה בבית הדין אין לה מזונות. כמו כן אם מכרה את כתובתה או משכנה אותה אין לה מזונות‏^[8].

מכרה מקצת נכסים[עריכה]

נחלקו התנאים במקרה שמכרה נכסים לצורכי חלק מסכום הכתובה, האם נפקע ממנה חיוב המזונות כמו אשה שקיבלה כבר את דמי כתובתה, לפי תנא קמא לא אומרים ש"מקצת כסף ככל כסף" ולפי רבי שמעון מקצת הכתובה ככל הכתובה ויותר אין לה זכות מזונות‏^[9].

האם יש דרך להפטר מחיוב המזונות על ידי תשלום הכתובה[עריכה]

בעבר היו שני מנהגים בנוגע לחיוב המזונות לאחר מות הבעל. אנשי יהודה היו נוהגים לכתוב בכתובה אחרי המשפט "ואת תהא יתבא בביתי ומתזנא מנכסי", - "עד שירצו היורשים ליתן לך כתובתך", כך שהייתה בידם הברירה לתת לה את כתובתה ובכך לפטור את עצמם מחיוב המזונות, אך אנשי ירושלים והגליל היו כותבים "את תהא יתבא בביתי ומתזנא כל ימי מיגר אלמנותיך" (=את תשבי בביתי ותזוני מנכסי כל ימי שמירת אלמנותך) ללא הגבלת זמן, כך שלא הייתה ברירה ביד היורשים לפטור את האשה מכתובתה‏^[10]. להלכה נחלקו רב ושמואל, רב סובר שההלכה היא כאנשי יהודה שניתן להתחמק מחיוב המזונות אך שמואל פוסק כאנשי ירושלים ואנשי גליל‏^[11].

להלכה נפסק כשמואל שגם לאחר מות הבעל האלמנה מתפרנסת מכספי המת ואין אפשרות להתחמק מחיוב זה, ומכיוון שחז"ל תיקנו שתמורת המזונות תתן האשה את הכסף שהוויחה "מעשי ידיה" לבעל, גם כאן מעשי ידיה של האלמנה שייך ליתומים‏^[12].

אגרת מזון[עריכה]

אגרת מזון היא שטר שבית הדין כותב על דבר חיוב מזונות של אדם לאשתו ובנותיו. יש להבחין בין שתי סוגי אגרות: א. אגרת בה מתבאר החיוב של אדם שמת או שהלך למדינת הים לספק מזון לאשתו ובנותיו. ב. אגרת בה מפורט חיוב של אדם לזון את בת אשתו מנישואים קודמים.

מזון האשה והבנות[עריכה]

אגרת העוסקת במזון האשה והבנות יכולה להיות אגרת כזו שבה בית הדין כותבים את הסכום השבועי, החודשי או השנתי, אותו קצבו למזון האשה והבנות של אדם שמת או הלך למדינת הים‏^[13]. בשם 'אגרת מזון' נקראת גם אגרת כזו ששולחים בית דין מסוים לבית דין שבמקום אחר, על מנת שיפסוק מזון לאשה פלונית (תוספות כתובות ק,ב). גם שטר המתאר מכירת קרקע על ידי בית הדין למטרת מימון מזון האשה ובנותיה, או שמתאר החלטה עקרונית שיש למכור קרקע פלונית למטרה זו, נקרא 'אגרת מזון' ‏^[14].

הערות שוליים