ידות

יד (ברבים: ידות או ידיים) בהלכה היא משפט מקוטע שבכל זאת ניתן להבין ממנו את כוונת המדבר. הדיונים ההלכתיים נוגעים לתחומי הלכה כמו נדרים וקידושין, בהם נדרשת אמירה מסוימת כתנאי ליצירת סטטוס הלכתי כלשהו, ובהקשרים אלו נידון המעמד ההלכתי של משפטים מקוטעים שונים. המקור לכינוי "יד" הוא מן הדמיון לידית, חלק קטן מן הכלי שבאמצעותו ניתן להחזיק את הכלי כולו; כך גם על ידי המשפט המקוטע ניתן להבין את המשמעות השלמה שלא נאמרה בפירוש.

התלמוד מבחין בין שלוש רמות של ידיים: "ידיים מוכיחות", "ידיים שאינן מוכיחות" ו"ידיים שאינן מוכיחות כלל".

ידים שאינן מוכיחות כלל[עריכה]

ידים שאינן מוכיחות כלל - היא אמירה המשתמעת לשתי פנים. דוגמה לכך היא קבלת נזירות, על ידי אמירת "אהיה", שכן ניתן לטעות שהוא מקבל על עצמו תענית ולא נזירות, למרות שהנזיר עובר לפניו. ולכן פוסק שמואל‏^[1] כי אין אמירה זו נחשבת לכלום.

ידים שאינן מוכיחות[עריכה]

ידים שאינן מוכיחות - אמירה שניתן להבין ממנה את משמעותה, למרות שהיא נאמרת באופן בלתי ברור.

במסכת נדרים‏^[2] נחלקו אביי ורבא באופן שאדם אומר לחבירו "מודרני הימך" או "מופרשני הימך" האם אומרים שהוא מקבל על עצמו להתרחק ולהיות מופרש ממנו, או שניתן להסיק שהוא מדיר את עצמו ליהנות מחבירו, אביי סובר שידים שאינן מוכיחות נקראים ידיים ורבא חלוק עליו.

בנדרים ונזירות ישנו פסוק מיוחד "נזיר להזיר" ממנו נלמד כי ניתן לנזור על ידי אמירה שהיא בגדר "ידים", עם זאת, סבור רבא כי ההיקש, מקיש את הדיבור רק כשהוא נאמר באופן ברור, "נזיר" - "להזיר", כשם שהנזירות צריכה להיות באופן מפורש "איש כי יפליא", כך גם הידות צריכות להיות באופן שאינו משתמע לשתי פנים.

ידים מוכיחות[עריכה]

ידים מוכיחות - דיבור שלא ניתן לטעות ממנו באופן רגיל, כמו המקדש אשה, ואומר תוך כדי דיבור לאשה אחרת "ואת", דיבור שמובן שהוא מעוניין לקדש אותה (בהסכמתה). במקרה כזה נחשב הידיים לידיים מוכיחות, שכן ברור שהוא רוצה לקדשה, והאפשרות השנייה שהוא מתכוין לומר לה "ואת - תראי" היא אפשרות דחוקה.

באופן רגיל ידיים מוכיחות נחשבות לידיים. אבל בקידושין רב פפא מסתפק אם ניתן להסיק כי הידיים נחשבות כמו דיבור מלא, כמו בנזירות, או שמא דווקא בנזירות, ניתן להחיל על ידי ידיים, שכן נדרים ונזירות חלים בקלות יותר, על ידי דיבור, ולכן גם על ידי דיבור כזה ניתן להחילם, אך קידושין היא חלות שחלה רק על ידי מעשה, ואולי לא ניתן להחילם על ידי דיבור.

בקרבנות ניתן לקדש בהמה על ידי אמירה שהיא בגדר יד. במסכת נדרים‏^[3] מסתפקים רב פפא ורבינא בדיני לקט שכחה ופאה, צדקה, והפקר, שהוקשו לקרבנות, אם מועילה בהם אמירה שהיא בגדר יד או לא.

הערות שוליים