ישיבת מרכז הרב: הבדלים בין גרסאות בדף

לאחר פטירת הרב צבי יהודה, ע"פ הוראתו בישיבת ההנהלה האחרונה לפני פטירתו, כיהנו בראשות הישיבה הגאון [[הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא]] והגאון [[הרב שאול ישראלי]], שעוד בחיי [[הרצי"ה]] העבירו שיעורים כלליים בישיבה, והתמנו על ידו לראשיה טרם פטירתו. בשנת [[ה'תשמ"ג]] (1983) נתמנה [[הרב אברהם שפירא]] לכהן כ[[רב הראשי לישראל]], יחד עם הגאון [[הרב מרדכי אליהו]] זצ"ל בשנים אלו לחם הרב בעוז להעמיד את תורת ישראל על תלה, בכל תחומי החיים ב[[מדינת ישראל]]. כאשר נתגלו סדקים בכונות על שמירת [[שלמות הארץ]] אצל מנהיגי המדינה, גילו שני ראשי הישיבה דעתם בתקיפות כי אין למסור שום חלק מ[[ארץ ישראל]] לידי נוכרים.  בתקופה זו היו בני הישיבה פעילים מאד והביעו מחאות נמרצות בדרכים שונות. עיקר המאמצים בישיבה כוונו בתקופה זו לעולם העשייה החינוכית ופיתוח מנהיגות רוחנית והלכתית. בכל רחבי הארץ קמו [[ישיבות גבוהות]], [[ישיבות הסדר]], [[ישיבות תיכוניות]]  ו[[אולפנות]] לבנות. הכל בעידודם ובתמיכתם של ראשי הישיבה. בכל שבוע הועברו שני [[שיעורים כלליים]] לבני הישיבה מפי שני ראשיה. שיעור מיוחד היה מתקיים בבית [[הרב אברהם שפירא]] בכל מוצאי שבת. שיעור זה, בספר [[קצות החושן]], [[אבני מילואים]], [[מנחת חינוך]], [[מחנה אפרים]], ובחודש אלול ב[[הלכות תשובה]] ל[[רמב"ם]], לא היה מוכן מראש, ולעתים היו מחליטים זמן מועט לפני השיעור סביב איזה סימן יעסוק השיעור.  כאן זכו התלמידים לראות כיצד לומדים תורה. הרב היה מקשה ומתרץ שואל ומפרק בונה וסותר והתלמידים היו מטים אוזן ומביטים ברבם הגדול ולומדים לקח.לאחר השיעור היה עונה [[הרב שפירא]] לבני הישיבה על שאלות שונות, וכן היה מתיחחס למאורעות השעה.

מאז פטירתו של הרצי"ה ערערו קבוצה מרבני הישיבה ([[הרב עמיאל שטרנברג]], [[הרב מרדכי שטרנברג]], [[הרב יהושע צוקרמן]], [[הרב עודד וולנסקי]] ו[[הרב יעקב לבנון]]) על מעמדם של ראשיה הרב שפירא והרב ישראלי שמונו לכך על ידי הרצי"ה. ובשנת ה'תשנ"ז הם פרשו מהישיבה  בראשות [[הרב צבי טאו]] אשר לימד בה בשנים קודמות, יחד עם קבוצה מתלמידיהם, והקימו את "[[ישיבת הר המור]]" ב[[ירושלים]]. בטענה שהועלה רעיון להקים במתחם הישיבה מכון להכשרת מורים, על אף שהרב שפירא הכחיש קיומה של כוונה כזו וטען כי מדובר בשקר<ref>(ראה [[הרב אברהם שפירא]], ראיון עיתונאי שהודפס בספר "מורשה" חלק א'; [[הרב יוסף בדיחי]], "יוסף לקח" עמ' 61-62; דברי [[הרב דוד חי הכהן]] ב[http://www.yeshiva.org.il/ask/?id=71987| תשובה באתר 'ישיבה'].</ref>. בני קבוצה זו כונו "המורדים" ובעקבות המעשה, קיימת עד היום מתיחות בין שני הצדדים. רובם המוחלט של תלמידי הרצי"ה עמדו כחומה בצורה מאחורי הרב שפירא, כשם שעמדו כל השנים מאחוריו ומאחורי הרב ישראלי נגד המערערים.

 

לאחר הפרישה התכנסו זקני רבני הציונות הדתית תלמידי הרצי"ה בספריית מרכז הרב, ביניהם - [[הרב דב ליאור]], [[הרב יעקב אריאל]], [[הרב חיים דרוקמן]], [[הרב זלמן מלמד]], [[הרב יעקב פילבר]], [[הרב אריה שטרן]] ועוד, וחתמו על מכתב הקורא לפורשים לחזור בתשובה ולבקש מחילה מהגר"א שפירא. הראשון לציון [[הרב מרדכי אליהו]] זצ"ל הצטרף לדברים ובשולי המכתב הוסיף את הנוסח: {{ציטוטון|ראה ראינו הכתוב לעיל ובצער רב, כבוד הגאון האדיר הרה"ג אברהם כהנא שפירא ראש ישיבת מרכז הרב והרב הראשי ונשיא ביה"ד הגדול ונשיא מועצת הרה"ר עד תשנ"ג, אשר העמיד דורות של ת"ח אינו זקוק לדברינו, כי כל גדולי הדיינים והרבנים בארץ הם תלמידיו או תלמידי תלמידיו, רבני ערים יישובים ומושבים, ראשי ישיבות לסוגיהם, ואולפנות ומוסדות אחרים ורבים, כולם שתו בצמא את דבריו, וממשיכים לדלות מאותו באר מים חיים שלו, כל מעשיו לשם שמים ואין להרהר אחריו - וידוע מה שאמרו חז"ל על זה - וכל שכן לא לפלג ולא לסייע לזה}}.