לידה: הבדלים בין גרסאות בדף

, trans. F. Rosner, p. 394.</ref>.

המיילדת היא המסייעת לאשה היולדת בעת הלידה<ref><makor>בראשית לה יז;</makor> שמות א טו.</ref>. בלשון חז"ל נקראת המיילדת גם בשם חיה<ref>תוספתא <makor>ב"ב ז ב;</makor> <makor>בבלי חולין עא א.</makor> ויתכן שהוא מלשון המקרא 'כי חיות הנה' - <makor>שמות א יט,</makor> וכתב רש"י שם בקיאות במיילדות, וראה בתו"ת שם אות כט. וראה לעיל בהע' 7.</ref>, וגם בשם חכמה<ref><makor>בבלי שבת קכח ב.</makor> ובפיהמ"ש לרמב"ם שם כתב, שחכמה היא אשה המקבלת את הוולד, וקוראין אותה בלשון עברית מיילדת. וראה בתפארת ישראל, שבת פי"ח אות לג.</ref>.

באופן מושאל משמש המושג לידה לבריאת הארץ וההרים<ref><makor>תהלים צ ב.</makor></ref>; ליצירת אגלי טל, קרח, כפור שמים, וגשמים<ref>איוב לח כח-כט; <makor>בבלי תענית ח ב.</makor></ref>; ליצרים ומחשבות רעות<ref><makor>איוב טו לה; תהלים ז</makor> טו. וראה בבראשית רבה יב ו - מספר דברים שיש להם תולדות, כגון שמים וארץ, הרים, מטר, טל. וראה עוד רמב"ן עה"ת <makor>בראשית כ יח.</makor></ref>; ולגידול וחינוך ילדים<ref>מלבי"ם בראשית ג טז.</ref>. יש שלשון לידה משמש לעשיית צרכים לאחר עצירות<ref>ראה <makor>רש"י בראשית כ יד.</makor> וראה א"ע ורמב"ן שם.</ref>.

לידה רגילה מתרחשת כאשר ראש העובר יוצא ראשון דרך הנרתיק. יש שחלקים אחרים מן העובר יוצאים ראשונה, כגון עכוז, רגליים או ידיים<ref>ראה להלן ברקע המדעי.</ref>. לידה כזו נקראת דרך מרגלותיו<ref><makor>בבלי חולין ע א.</makor></ref>, או מסורס<ref>נידה כח א, ורש"י שם ד"ה מסורס.</ref>.

המיילדת נאמנת לומר אם הבן היילוד הוא כהן, לוי, נתין או ממזר<ref><makor>בבלי קידושין עג ב;</makor> רמב"ם איסורי ביאה טו לב; טושו"ע אבהע"ז ד לה. וראה באוצה"פ שם, ובאנציקלופדיה תלמודית, כרך כד, ע' יחס, אות ח, בגדרי נאמנות זו.</ref>, במקרה שהוולדות לא הוחזקו, ואין אנו יודעים את יחוסם<ref>רמב"ם איסורי ביאה טו לב; טושו"ע אבהע"ז ד לה.</ref>; וכן נאמנת המיילדת להעיד על היילוד אם הוא בכור<ref><makor>בבלי קידושין עד א;</makor> ירושלמי <makor>ב"ב ג א;</makor> <makor>רמב"ם נחלות ב יד;</makor> טושו"ע חו"מ רעז יב. וראה שם בגדרי נאמנות זו.</ref>. נאמנות היולדת היא דווקא כשהעידה לאלתר, אבל אם יצאה מהחדר וחזרה, אינה נאמנת<ref>קידושין שם. וכתב הריטב"א שם, שהיינו דווקא לעניין בכור, אבל לעניין נתין וכיו"ב נאמנת לעולם כל זמן שלא קראו עליה ערער. וראה בתו"ת בראשית פל"ח אות לז, שתמה שנשמט דין זה מהפוסקים.</ref>. נחלקו הפוסקים, אם נאמנותה של המיילדת היא מן התורה או מדברי חכמים<ref>ראה <makor>שו"ת הרא"ש כלל נב סוסי' ב;</makor> שו"ת תשב"ץ ח"א סי' פד; ר"ן <makor>בבלי קידושין עג ב;</makor> <makor>ביאור הגר"א חו"מ לה יד;</makor> חזו"א אבהע"ז סי' נט סק"כ; שערי תורה כלל כג אות א; שו"ת באהלה של תורה ח"א סי' עא. וראה באריכות באנציקלופדיה תלמודית, שם.</ref>. יש אומרים, שמיילדת נאמנת גם אם היא קרובה של הוולד שהיא מעידה עליו<ref>עצי ארזים סי' ד סקס"ג; ערוה"ש אבהע"ז ד מו.</ref>; ויש חולקים<ref>משל"מ איסורי ביאה טו לב.</ref>. אין המיילדת נאמנת על הוולד אם קרא עליו ערער<ref><makor>בבלי קידושין עג ב;</makor> <makor>רמב"ם איסורי ביאה טו לב; טושו"ע ד</makor> לה. וראה מפרשי התלמוד ונו"כ הרמב"ם והשו"ע ביחס למשמעות הערער. וראה עוד באנציקלופדיה תלמודית, שם.</ref>.

בתלמוד מצינו התייחסות ללידות קשות, הן של אשה והן של בהמה, והמושג התלמודי הוא "המקשה ללדת"<ref><makor>בבלי חולין סח א;</makor> נידה לו ב; <makor>משנה אהלות ז ו.</makor> ממשמעות הסוגיות עולה, כי מדובר בלידה קשה, אך ראה בספרו של פרויס, עמ' 418, שייתכן שמשמעותו הוא כפשוטו, היינו שהאשה מקשה את שרירי הרחם ושרירי הבטן בעת ניסיון הלידה.</ref>.

שלושה חודשים אחרונים של ההריון וולד דר במדור העליון, וכיוון שהגיע זמנו לצאת לאוויר העולם, הוא מתגולל ויורד ברגע אחד מן העליון לאמצעי, ומן האמצעי לאחרון, ומתהפך ויוצא, וזהו חבלי אשה; חבלי נקבה מרובים משל זכר, כי זה בא דרך תשמישו, וזה בא כדרך תשמישו, זו הופכת פנים, וזה אין הופך פניו<ref>נידה לא ב. וראה <makor>בבלי סוטה יא ב,</makor> שבעת הלידה - בן פניו למטה, בת פניה למעלה. וראה בתו"ש <makor>שמות פ"א אות קעה,</makor> ובספרו של פרויס, עמ' 397-398. וראה בע' השתנות הטבעים הע' 53-54.</ref>.

יולדת חוטאת היא, שבשעה שכורעת לילד, קופצת ונשבעת שלא תיזדקק לבעלה עוד<ref><makor>בבלי שבועות ח א;</makor> <makor>כריתות כו א;</makor> נידה לא ב.</ref>.

בעת הלידה היו מורחים שמן בתעלת הלידה, להקל על מעבר העובר<ref><makor>בבלי שבת קכח, ב.</makor> וראה בפרויס עמ' 398.</ref>, ובשעה שכורעת לילד, טומנים עבורה שני ספוגי צמר בשמן<ref>ראה ערוך ע' עדק.</ref>, ומניחים לה אחד על פדחתה, ואחד על הרחם, כדי שתתחמם<ref><makor>בבלי שבת נד ב.</makor></ref>.

בשלב ראשון של הלידה היולדת מסוגלת ללכת עם עזרה של חברותיה, שנוטלות אותה בזרועותיה; בשלב הבא יש פתיחת צוואר הרחם<ref>'נפתח הקבר'.</ref>, ואין עוד פנאי להלך<ref><makor>משנה אהלות ז ד.</makor> וראה <makor>בבלי שבת קכט א,</makor> גדרים אחרים בהגדרת תחילת הלידה, וכבר העיר על כך הר"ש אהלות ז ד. וראה להלן הע' 158 ואילך בפרטי דינים בגדרי הלידה.</ref>.