ישיבת מרכז הרב: הבדלים בין גרסאות בדף

[[הרב יעקב משה חרל"פ]], רבה של שכונת "[[שערי חסד]]" בירושלים ו"איש ברית קדשו" של הרב, ששימש כראש הישיבה עוד בתקופת חייו של [[הראי"ה]] קוק, המשיך בתפקידו זה גם לאחר מותו של הרב. מצבו הבריאותי המעורער של הרב חרל"פ הוסיף קושי על המצב הכללי הירוד של הישיבה בתקופה זו, שהיתה קשה ליישוב היהודי כולו, בשל התנכלות הערבים והשפל הכלכלי.  

בשנת ה'תש"ה (1946), בעקבות בקשתו של [[הרצי"ה]], הצטרף [[הרב אברהם שפירא]], שלימים שימש כראש הישיבה ורב ראשי לארץ ישראל, לצוות הישיבה. בשנת ה'תש"ח, בפרוץ [[מלחמת העצמאות]], גוייסו רבים מבני הישיבה ושרתו במסגרת ה"[[הגנה]]". בז' בכסליו ה'תשי"ב (1952) נפטר [[הרב יעקב משה חרל"פ]]. מעט לפני כן, אחר שחלה הרב חרל"פ במחלתו האחרונה, החל [[הרב אברהם שפירא]] להעביר [[שיעורים כלליים]] בישיבה.

עם פטירתו של[[ הרב יעקב משה חרל"פ]], בשנת תשי"ב, החל למלא את תפקיד ראש הישיבה בנו של [[הראי"ה]], [[הרב צבי יהודה]], כשמנהל הישיבה היה [[הרב שלום נתן רענן]], חתנו של [[הראי"ה]].  

בתקופה זו הגיעה לישיבה קבוצה ראשונה מבני הישוב החדש, מתלמידי [[ישיבת כפר הרא"ה]], בראשות [[הרב יעקב כלאב]], אשר הגיעה לירושלים כדי להקים את [[ישיבת משכן ישראל]], והשתלבו בישיבת מרכז הרב. בין התלמידים של אותה קבוצה נמנו [[הרב דב ליאור]], [[הרב פרופ' נחום רקובר]], [[הרב יהושע רוזן]], וחברים נוספים שנודעו לאחר מכן כרבני הציבור. הם הפצירו ברב צבי יהודה שילמדם את תלמודו של [[הראי"ה]], וכך נקשרו לתורתו של מרן הרב זצ"ל.   

כשנתיים לאחר מכן, הגיעה לישיבה קבוצה של חברי [[גחל"ת]] (גרעין חלוצי לומד תורה), בני שבט "[[איתנים]]" של [[בני עקיבא]], וגם הם תרמו תרומה מכרעת לשיקום מעמדה הציבורי של [[משנת הרב]] והישיבה. צעירים אלו שהיו חדורי חזון וארצישראליות, והיתה להם השפעה רבה בסניפים, ראו ברצי"ה קוק את מורם ורבם, ובכך הפכוהו לדמות דומיננטית יותר בצוות ההוראה ובקרב בני הנוער של [[הציונות הדתית]] בכלל.  

בשנת ה'תשי"ט (1959) פנה [[הרב צבי יהודה]] אל [[הרב שאול ישראלי]] וביקשו כי ישא [[שיעור כללי]] בישיבה, בנוסף לשיעור הכללי שנשא באותה העת [[הרב אברהם שפירא]]. על אף עיסוקיו הרבים ולאחר ששימש תקופה ארוכה כרבו של מושב [[כפר הראה]] בעמק חפר, הסכים הרב ישראלי לקבל אחריות זו ונשא בה עד סוף ימיו.

ב-ה' באלול ה'תש"ך (1960) הונחה אבן הפינה לבניינה החדש של הישיבה ובחודש אלול ה'תשכ"ד (1964) החלה ה"ישיבה המרכזית" את לימודיה במבנה החדש בשכונת [[קרית משה]] ב[[ירושלים]]. הישיבה הכפילה את מספר תלמידיה והגיעה לכמאתיים תלמידים. מערך השיעורים התרחב וכלל שיעורים של [[הרצי"ה]] בענייני [[אמונה]], שיעורים של [[הרב דוד כהן]] ("[[הנזיר]]") בספר "[[אורות הקודש]]", שיעור תלמודי מפי [[הרב מרדכי פרום]], שיעור כללי מפי [[הרב אברהם שפירא]] וכן מפי [[הרב שאול ישראלי]], שיעור[[ בתנ"ך]] מפי [[הרב יהושע בכרך]] ושיעור בענייני [[מוסר]] מפי [[הרב נתן רענן]], ששימש כמנהל הישיבה. שיעוריו של [[הרצי"ה]] התפרסו על פני קשת רחבה של נושאים, אך בשיעורי [[פרשת השבוע]] שקיים בכל מוצאי שבת, נתגלה כוחו בכל תוקפו. מטרת השיעור היתה לראות את המגמה הכוללת המסתמנת לאורך פרשיות התורה ובתוך הדברים היה הרב מתרכז ברעיונות מרכזיים שהיוו לדעתו עקרונות יסוד בגיבוש עולמו של [[תלמיד הישיבה]]. מרכיב משמעותי בתהליך ההשפעה החינוכית של [[הרב צבי יהודה קוק]] היתה הדוגמא האישית. יעידו על כך הספרים הרבים ודברי הזיכרון אודותיו, המדגישים את הפן האישי, החווייתי.

במשך הזמן שילב [[הרב צבי יהודה]] את בוגרי הישיבה בתחומי עיסוק שונים. הראשון שהוא ראה לנכון לאפשר לו לתת שיעורים לציבור הרחב היה [[הרב חיים דרוקמן]]. כמו כן הטיל הרב צבי יהודה על הרבנים [[הרב אריה שטרן]] ו[[הרב יוחנן פריד]] את הקמתו של [[מכון הלכה ברורה]] לפי חזונו של[[ הראי"ה]]. גם כיום עומד [[הרב אריה שטרן]] בראש המכון. לרמי"ם ומלמדי אמונה בישיבה מינה הרב צבי יהודה את הרבנים [[הרב צבי ישראל טאו]], [[הרב יהושע צוקרמן]], [[הרב זלמן ברוך מלמד]], [[הרב חיים שטיינר]], [[הרב מרדכי שטרנברג]], [[הרב עמיאל שטרנברג]], [[הרב מיכאל הרשקוביץ]], [[הרב עודד וולנסקי]] ו[[הרב יעקב לבנון]]. עם הזמן שלח הרב צבי יהודה את הרבנים [[הרב חיים דרוקמן]], [[הרב אליעזר ולדמן]], [[הרב דב ליאור]], [[הרב זלמן ברוך מלמד]], [[הרב צפניה דרורי]] ואחרים להקים ישיבות נוספות, צעד שהביא להקמתם של מוסדות ישיבתיים דתיים רבים, ותרם גם לחיזוק מעמדה של הישיבה.

הרב צבי יהודה עצמו היה מעביר שיעורים לבני הישיבה בשעות הצהרים. השיעורים היו בספר [הכוזרי]], [[מסילת ישרים]], ובספר [[אורות]], [[אורות התורה]], ו[[אורות התשובה]], . בימי רביעי אחר הצהרים היה שיעור מיוחד [[באורות הקודש]], שאליו הורשו להיכנס רק תלמידים מבוגרים, ובהם [[רבני ערים]] וישובים, [[רמי"ם]] ו[[ראשי ישיבות]]. גולת הכותרת של השיעורים היה השיעור בפרשת השבוע שנערך במוצאי שבת, אליו היו מגיעים המונים, והוא הועבר באמצעות טלוויזיה במעגל סגור לחדרי הבית השונים, וגם לדירות השכנים.

בעקבות[[ מלחמת ששת הימים]], ובמיוחד לאחר [[מלחמת יום הכיפורים]], הוביל [[הרצי"ה]] את תנועת ההתיישבות בשטחי [[יש"ע]]. תנועת [[גוש אמונים]] שהורכבה בעיקר מתלמידיו, שינתה למעשה את התודעה של [[הציונות הדתית]], מנחיתות כלפי החילונים, להרגשה של מנהיגות והובלה. בכך הפך הרב צבי יהודה את הישיבה למובילה בציבור[[ הדתי-לאומי]], ובציבור הישראלי בכלל.

מעורבות תלמידי הישיבה במאורעות "[[כלל ישראליים]]" התרחבה גם לפעילות מאסיבית למען עליית יהודי [[ברית המועצות]] דאז. דוגמא בולטת לפעילות זו היתה מעורבותם במאבק למען שחרור [[אסיר ציון]][[נתן שרנסקי]](אנטולי).

בשנת ה'תש"ל (1970) הקים הרב צבי יהודה את "[[מכון הלכה ברורה ובירור הלכה]]" על מנת להשלים את המפעל של אביו. בראש המכון הוא העמיד כאמור לעיל את [[הרב יוחנן פריד]] ו[[הרב אריה שטרן]]. בשדה החינוך הקימו בני הישיבה מספר מוסדות חינוכיים בתקופה זו. המוסד הראשון שהוקם בשנת ה'תשכ"ד (1964) הוא "[[ישיבת ירושלים לצעירים]]", שקמה ביוזמתו של [[הרב אברהם שפירא]], שהיה אז מראשי צוות ההוראה בישיבת מרכז הרב. המוסד השני - בית הספר התורני "[[נעם]]", הוקם בראשית שנת הלימודים ה'תשל"ב (1972). מוסד נוסף שהוקם על-ידי אברכי הישיבה ובוגריה מתוך מגמה לחזק את החינוך התורני כבר בגיל הרך הוא "[[תלמוד תורה מורשה]]", שנוסד בשנת תשל"ז (1977). מוסד חינוכי נוסף שהוקם מיד לאחר [[מלחמת יום הכיפורים]], בשעה שצעירים לא דתיים רבים חפשו את זהותם היהודית, הוא ישיבת "[[מכון מאיר]]" [[לבעלי תשובה]]. כל זאת מלבד שבמהלך השנים שלח [[הרב צבי יהודה]] את הרבנים [[הרב חיים דרוקמן]], [[הרב אליעזר ולדמן]], [[הרב דב ליאור]], [[הרב זלמן ברוך מלמד]], [[הרב צפניה דרורי]] ואחרים להקים [[ישיבות]] נוספות ברחבי הארץ.

מדי שנה [[ביום ירושלים]] נערכה בישיבה עצרת מרכזית גדולה לציון יום ירושלים, בהשתתפות אישי ציבור וקהל רב. במשך שנים רבות היה [[ראש הממשלה]] מגיע לאירוע זה, אולם בשנים האחרונות פסק נוהג זה, בשל מדיניות ממשלתית המנוגדת לההלכה ביחס [[למסירת חלקים מארץ ישראל]]. לאחר סיום האירוע ישנה תהלוכה מסורתית של תלמידי הישיבה לאורך ירושלים עד [[הכותל המערבי]].

בהסכם השלום בין [[ישראל]] ו[[מצרים]] גילו המנהיגים חולשה והסכימו למסור את השליטה בחצי האי [[סיני]] לידי [[מצרים]]. [[ממשלת ישראל]] החליטה לגרש מבתיהם את כל תושבי[[ חבל ימית]], ולהרוס את בתיהם עד היסוד. בני הישיבה הביעו מחאה נמרצת ופעלו בדרכים שונות לביטול רוע הגזירה. הבשורות הקשות על גירוש התושבים החמירו את מצבו הבריאותי של הרב, שעבר ניתוח קשה זמן מה קודם לכן וביום י"ד באדר ה'תשמ"ב (1982) עלה ראש הישיבה [[הרב צבי יהודה קוק]] לגנזי מרומים.

לאחר פטירת הרב צבי יהודה, כיהנו בראשות הישיבה הגאון [[הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא]] והגאון [[הרב שאול ישראלי]], שעוד בחיי [[הרצי"ה]] העבירו שיעורים כלליים בישיבה. בשנת תשמ"ג (1983) נתמנה [[הרב אברהם שפירא]] לכהן כ[[רב הראשי לישראל]], יחד עם יבדל"א הגאון [[הרב מרדכי אליהו]] שליט"א. בשנים אלו לחם הרב בעוז להעמיד את תורת ישראל על תלה, בכל תחומי החיים ב[[מדינת ישראל]]. כאשר נתגלו סדקים בכונות על שמירת [[שלמות הארץ]] אצל מנהיגי המדינה, גילו שני ראשי הישיבה דעתם בתקיפות כי אין למסור שום חלק מ[[ארץ ישראל]] לידי נוכרים.  בתקופה זו היו בני הישיבה פעילים מאד והביעו מחאות נמרצות בדרכים שונות. עיקר המאמצים בישיבה כוונו בתקופה זו לעולם העשייה החינוכית ופיתוח מנהיגות רוחנית והלכתית. בכל רחבי הארץ קמו [[ישיבות גבוהות]], [[ישיבות הסדר]], [[ישיבות תיכוניות]]  ו[[אולפנות]] לבנות. הכל בעידודם ובתמיכתם של ראשי הישיבה. בכל שבוע הועברו שני [[שיעורים כלליים]] לבני הישיבה מפי שני ראשיה. שיעור מיוחד היה מתקיים בבית [[הרב אברהם שפירא]] בכל מוצאי שבת. שיעור זה, בספר [[קצות החושן]], [[אבני מילואים]], [[מנחת חינוך]], [[מחנה אפרים]], ובחודש אלול בהלכות תשובה לרמב"ם, לא היה מוכן מראש, ולעתים היו מחליטים זמן מועט לפני השיעור סביב איזה סימן יעסוק השיעור.  כאן זכו התלמידים לראות כיצד לומדים תורה. הרב היה מקשה ומתרץ שואל ומפרק בונה וסותר והתלמידים היו מטים אוזן ומביטים ברבם הגדול ולומדים לקח.לאחר השיעור היה עונה [[הרב שפירא]] לבני הישיבה על שאלות שונות, וכן היה מתיחחס למאורעות השעה.